אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן לו

סימן לה

בעז"ה במוש"ק י"ב טבת תרו"ם לפ"ק. רב שלומים ושלוה לכבוד ידיד עליון ויראיו ה"ה כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יעקב נ"י מ"מ ומ"ץ דפ"ק ווילנא.

הנה ראיתי לכתוב לכת"ר נ"י ע"ד אשר שמעתי ממנו ביום ה' העבר די"ל דאף לשמואל דס"ל בפסחים נ"ד דט"ב בהמ"ש שלו מותר היינו בהמ"ש של ערב ט"ב משום דלא איתחזק איסורא אבל בין השמשות של מוצאי ט"ב י"ל דמודה דאסור משום דאתחזק איסורא דכן משמע בתוספות דכריתות (דף י"ז ע"ב) ד"ה מדסיפא ע"ש ונ"מ גם לדידן דלא קי"ל כשמואל וגבי ט"ב צריך להפסיק מבעוד יום וכמו שמבואר ברמב"ם פ"ה מה' תענית הלכה ה' ובטוש"ע או"ח סי' תקנ"ג סעיף ד' מ"מ נ"מ לענין שאר תענתים דא"צ להפסיק מבעוד יום דמ"מ בבהשמ"ש דמוצאי יום התענית אסור באכילה ושתיה וצריך להתענות עד צאת הכוכבים ממש והנה האמת לא אכחיד מכת"ר נ"י דכן מצאתי כדבריו במרדכי סופ"ק דתענית ובהגהת מיימון פ"ד מהל' תענית דעל הא דאמרינן בתענית י"ב דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית ופי' הפוסקים ז"ל דהיינו צאת הכוכבים והקשו ע"ז מהא דמבואר בש"ס דפסחים הנ"ל דדוקא בת"ב פליגי אי בהשמ"ש שלו אסור אבל בשאר תעניתים משמע דלד"ה מותר בבהשמ"ש ותירצו דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא דסוף התענית מספיקא לא נפיק עד צאת שלשה כוכבים דאז הוא וודאי לילה עכ"ל והובא בב"י בסי' תקס"ב ובמג"א שם ובביאורי הגר"א ז"ל והיינו כדברי כת"ר נ"י:

ואכן לכאורה ראיתי לתמוה מאי קשיא להו מהתם על הסוגיא דתענית דהא כולי סוגיא מיירי התם בתענית יחיד דמקבל על עצמו להתענות למחר והתם הוי דאורייתא דהא נדרי תענית נדר גמור הוא והוי ספק דאורייתא ולפיכך אסור בבהשמ"ש ואינו ראיה לשאר תעניתים דאינו אלא מדרבנן ודוחק לומר דמקשה מלישנא דרב חסדא דאמר דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית ומשמע דלא הוי תענית בשום דוכתא. ועוד ק"ל דהא חזינן הא דבבהש"מ הראשון הותר בט"ב לשמואל אינו מטעם דהוי ספיקא דרבנן דהא בתענית ציבור על הגשמים בשלש אמצעיות או בשבע אחרונות דג"כ אינו אלא מדרבנן וכמו שמבואר ברמב"ם בריש הלכות תעניות דעיקר מ"ע של תורה אינו אלא להריע בחצוצרות אבל התענית אינו אלא מד"ס ומ"מ בהשמ"ש שלו אסור וכן להיפך הנודר להתענות לילה ויום מבואר במג"א שם דא"צ להפסיק בבהשמ"ש ואף דהוי דאורייתא וא"כ תקשה אליבא דאמת דלמה בבה"מ הראשון של תענית יחיד מותר באכילה הא הוי ספיקא דאורייתא ובלא"ה לא שייך להתיר בבהשמ"ש מטעם ספק דרבנן דהא הוי חסרון חכמה ותדע דהא קי"ל דגזרו על השבות בבהמ"ש ואף דהספק נוגע לשבות דרבנן ומיהו התם י"ל כיון דעיקר ספק בהשמ"ש חל גם לענין מלאכה של תורה והוי כספק טריפה והוא וודאי חתיכה הראויה להתכבד דקי"ל דאינה בטילה בס' או ברוב ואינו נחשב לספק דרבנן משום דהספק נולד בשל תורה והכא נמי דכוותיה. וכן אין להביא ראיה מהא דנולד בין השמשות ויום תשיעי חל ביו"ט שני של גליות דדעת הרא"ש ז"ל דנדחה המילה לאחר יו"ט ואף דאינו אלא ספק דרבנן והובא דעתו להלכה בשו"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף ח' [והא דנחלקו בו האחרונים ודעת הנו"ב באו"ח מהד"ק סימן ל' ובדג"מ שם ובגליון הגרע"א ז"ל ליו"ד שם להקל בזה מטעם ס"ס ודימו זה לספק מוכן דדעת המחבר דמותר ביו"ט שני הנה באמת לא הבנתי קושייתם דמאן לימא דספק בהש"מ נחשב לספק דהא הוי ספק חסרון חכמה ותדע דהא קי"ל דגזרו על שבות בהש"מ וגם מש"כ בחתם סופר ביו"ד סי' ר"נ להקל מטעם אחר דאתי ספק מילה בזמנו ודחי לספק יו"ט ומשמע דפשיטא ליה דספק מ"ע דוחה לספק ל"ת לענ"ד הרבה יש להסתפק בזה ומבואר לעיל בסי' ל"א] מכל מקום אינו ראיה דאיכא למידחי דיו"ט שני חמור משאר אסורים דרבנן דחז"ל עשאו כעין של תורה ממש כי היכא דלא לזלזולי ביה ולא הקילו בו שום קולא יותר מיו"ט דאורייתא חוץ מלגבי מת משום כבוד הבריות אבל לולא זה עשאוהו כשל תורה ממש. ועוד בלא"ה אין נראה כלל להקל בבהש"מ מצד שהוא ספק דרבנן דהא הוי ספק דסתרי אהדדי דבבהש"מ של ע"ש נחשוב אותו ליום ובמוצ"ש נחשוב אותו ללילה והלכך לא שייך בו להקל מחמת ספק כלל. ואך גבי תענית ענין אחר הוא דבאמת דבכל תענית שמטילין על הציבור על כל צרה שלא תבוא אינו רק לצעורי ומצינו שגם תענית שעות נחשב לתענית ותדע דהא בג' ראשונות גם בלילה מותר לאכול ואינו מתחיל התענית רק ביום ולא שייך כלל לאוסרו בבהש"מ של ערב התענית דהא גם בלילה מותר אבל באמת לא מצינו חילוק בין בהש"מ של ערב התענית לבהש"מ של מוצאי התענית ותדע דהא בג' אחרונות דהחמירו להתחיל מבעוד יום גם בבהש"מ אסור ואף דהוי דרבנן. וכן להיפך בנודר להתענות לילה ויום ואף דמחוייב להתענות מה"ת מטעם הנדר מ"מ אין שייך לאוסרו בבהש"מ מספק לילה כיון דלא מצינו שום תענית שיהא אסור בבהש"מ רק ת"ב ותענית ציבור ויוה"כ והוא לא קיבל עליו להתענות כחומר תענית ציבור וא"כ מעיקרא לא קיבל שיתענה בבהש"מ ואף אם נימא שהוא לילה לא איכפת לן דהא מ"מ לא קיבל עליו להתענות על אותו שעה והא בידו לקבל עליו להתענות מחצי לילה ואילך. ולענין ד' צומות שתקנו הנביאים כבר כתב הרמב"ן בספר תורת האדם בשער אבילות ישנה דמעיקר התקנה התקינו שיהא מתענים בהם לילה ויום ואסור בכל הה' עינויים וממילא גם בהש"מ שלהם אסור כמו ביוה"כ ואין שום חילוק ביניהם דד"ק כד"ת דמי. והא דמקילים בג' תעניות שלא להתענות לילה ויום היינו משום דבזמן דאין שלום ואין גזירה תליא ברצו והלכך אף שהאידנא קבלו כל ישראל עליהם חובה ואסור לפרוץ בהם גדר מ"מ מעיקרא לא קבלו עליהם חובה רק להתענות ביום בלבד וגם לא קיבלו עליהם שאר עינויים ועשאום כמו תענית יחיד וג' תעניות הראשונות לכל דבריהם:

ומה שנחלקו שמואל בהדי אינך אמוראי גבי ט"ב לענין בהש"מ דנראה דפליגי בהא דס"ל לשמואל דאף דבט"ב החמירו להתענות בו משום דהוכפלו בו צרות מ"מ אינו רק מדרבנן אבל מעיקר תקנת הנביאים אין חילוק בין ט"ב לשאר צומות וגם בט"ב תליא ברצו דהא לא מצינו בקרא שום חילוק ביניהם [ועוד דהא בימי הנביאים עדיין לא הוכפלו בו צרות דהא כתבו התוס' בר"ה (דף י"ח) דהוכפלו בו צרות דקאמר ר"ל דאותו צרה בעצמה הוכפלה בו שני פעמים שחרב הבית בראשונה ובשניה וא"כ בימי הנביאים עדיין לא הוכפלו ולא שייך כלל לומר דבימי הנביאים חלקו בין ט"ב לשאר צומות וכיון דמעיקר תקנה אין חילוק מניין לנו לומר דלאחר חורבן בית שני חזר להיות מד"ק ואף דאין גזירה דהא בחורבן בית שני לא היו נביאים. והלכך בוודאי אין חומר ט"ב האידנא בזמן דאין גזירה רק מדרבנן וכן דעת הב"ח בסי' תקנ"ד וכ"מ בדברי הרמב"ן שהובא בטור שם שכ' דחולה בט"ב א"צ אומד דבמקום חולי לא גזרו רבנן אלמא דס"ל דאינו אלא מדרבנן אבל לא מד"ק] והלכך אף דהתקינו שיהא מתענין לילה ויום כתענית צבור על הגשמים מ"מ עשאו הכירא שיהא בהש"מ שלו מותר דלא לחלף בתענית ציבור כל זה כתבנו לפי הס"ד דשמואל ס"ל לחלק בין תענית צבור לט"ב. אבל באמת בש"ס מסיק להדיא שם דס"ל דגם בתענית צבור ממש בהש"מ שלו מותר ואנן דס"ל דבתענית ציבור גם בספיקו אסור גם בת"ב כן דעשאו לט"ב כתענית צבור לכל דבריו ואכן כל זה בבהש"מ ראשון אבל בבהש"מ של מוצאי התענית י"ל הטעם דלאו משום דאתחזק איסורא רק דכן היתה קבלה בידם דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית ואפילו בתענית שעות קי"ל דלא הוה תענית רק אם לא טעם כלום עד הערב ואפשר דגם המרדכי והגהות מיימון הנ"ל דכ' הטעם דשאני עיולא יומא מאפוקי יומא לאו מצד חזקת איסור אתי עלה דבאמת לא שייך בזה חזקת איסור דהא הוי חזקה העשויה להשתנות תמיד מיום ללילה ואם בהש"מ הוא לילה כבר יצא מחזקת יום דהא עומד החזקה להשתנות תמיד ועוד דבספיקא דדינא לא שייך חזקה כלל כידוע דמחמת החזקה לא ישתנה הדין ובאמת שבתו' דכריתות שאמר כת"ר נ"י לא הוזכר כלל דבהש"מ של מוצאי שבת מקרי איתחזק איסורא ורק כתבו דמקרי איקבע איסורא ור"ל דכבר היה לו חיוב ומספק אי אתה יכול לפוטרו ולמ"ד דאשם תלוי תליא באיקבע איסורא כל ספק שהיה לו חזקת חיוב שעה אחת אז חייב אשם תלוי אבל למ"ד דבעינן אתחזק איסורא פשוט דגם בבהש"מ של מוצ"ש א"א לקרותו איתחזק איסורא ואפשר שגם המרדכי לא קאמר רק דשאני אפוקי יומא דמספיקא לא נפיק חיובא ואולי דגם מעכ"ת כוון לזה ולא היתה כוונתו לומר דבהש"מ של מוצאי התענית יש לו חזקת יום אלא ר"ל דהאדם המתענה יש לו חזקת חיוב ומספק אי אתה רשאי לפוטרו ומיהו לכאורה יש לתמוה על דברי המרדכי אלו מהא דאמרינן בברכות (ד' כ') אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אמת ויציב חוזר ואומר מ"ט אמת ויציב מדאורייתא ק"ש דרבנן אלמא דבספקא דרבנן אף שיש לו חזקת חיוב ג"כ אמרינן דספיקא דרבנן לקולא וכן ס"ל לר"א גבי תפילה דכוותיהו ולכאור' רציתי לומר דהנך אמוראי ס"ל דאינו חייב אשם תלוי רק באיתחזק איסורא כגון שאכל חתיכה משתי חתיכות אבל בלא איתחזק ספיקו לקולא מה"ת ורק דרבנן החמירו בספק של תורה והלכך בשל דבריהם לא החמירו ואפשר דמשו"ה ס"ל לשמואל דט"ב ושאר תענית ציבור בהמ"ש שלו מותר ומשמע דאפי' בהש"מ של מוצאי התענית משום דס"ל דדווקא בספק דרבנן שיש לו חזקת איסור החמירו אבל בספק בהש"מ לא מקרי חזקת איסור רק דמקרי איקבע איסורא ובזה לא החמירו בספק אבל אנן דקי"ל דבאיקבע איסורא ג"כ חייב אשם תלוי וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות שגגות שפיר כתב המרדכי דאזלינן לחומרא גם בספק בהש"מ דמ"מ איקבע איסורא ומיהו עדיין ישאר התימה בספק קרא ק"ש דהספק הוא אם קרא ושפיר מקרי חזקת חיוב גמור דהא הוי ספק אם נפטר מן המצוה או לא שפיר מקרי חזקת חיוב גמור והוי כספק דרבנן שיש לו חזקת איסור ותקשה לכאורה על דעת הסוברים דבספק דרבנן שיש לו חזקת איסור לא אזלינן לקולא וכבר העיר ע"ז הצל"ח ז"ל בברכות ותי' שם לפי מה דכ' בנו"ב מהד"ק בסי' ע"ה לחלק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת דהתם אמרינן דאין ספק מוציא מידי וודאי וכמו בטבל וחמץ דיש לו עיקר מה"ת אם לא הכניסו במוץ או בחמץ אם לא בטלו והלכך גם בביטל דאינו צריך ביעור רק מדרבנן מ"מ היכא דוודאי גיררה חולדה וספק אכלתיה אמרינן דאין ספק מוציא מידי וודאי וכן בטבל אף דהכניסו במוץ מ"מ לא סמכינן על חזקה דשמא עישרו וג"כ מהך טעמא אבל בק"ש עיקרו דרבנן ובעיקרו דרבנן לא קפדינא אחזקת איסור והלכך אמרינן נמי דספק מוציא וודאי ובזה יישב גבי אבעיא אי נשים חייבות בבהמ"ז מה"ת או דרבנן ואמרינן דנ"מ לענין להוציא הרבים יד"ח ולמה לא אמרינן דנ"מ בספק אם ברכו בהמ"ז. ואכן לפי סברתו הנ"ל ניחא דבספק אם ברכו בוודאי חייבין לחזור ולברך מספק ואף אם אינן חייבות רק מדרבנן משום דמ"מ עיקר בהמ"ז הוא מה"ת גבי אנשים כל זה כתב הצל"ח שם. ואמנם לענין תענית בבהש"מ נראה דלא שייך לחלק בזה בין תעניות שעיקרן מה"ת או שעיקרו דרבנן דגבי בהש"מ לא שייך כלל הסברא דאין ספק מוציא מידי וודאי דלא שייך זה נ"ל לומר שמחוסר מעשה לסלק החיוב והאיסור כמו בק"ש דמחוסר מעשה דקריאה וגבי טבל מחוסר מעשה דהפרשה וגבי חמץ דמחוסר מעשה דאכילה והלכך אמרינן כיון דהחיוב הוא ברור והפטור ספק אם נעשה ולכן מעמידין אותו על חזקתו הראשונה ואמרינן שלא נעשה המעשה אבל שמשא ממילא ערבא וכבר הגיע באמת בין השמשות אלא שאנו מסופקין על אותו זמן אם הוא יום או לילה לא שייך כלל סברא אין ספק מוציא מידי וודאי דהא אין מחוסר מעשה כלל וסברת המרדכי הוא סברא חצוניות דכיון דהאדם הוא עומד בחזקת חיוב והלכך אף שמגיע אח"כ לשעה שהוא ספק אז אם מחוייב במצוה זו או לא אין לפוטרו מספק ואף שהוא ספק דרבנן אבל לא מצינו כזה דוגמא בגמ' רק דהתוס' בכריתות הנ"ל דימו זה לאיקבע איסורא וגם הדבר ברור דאין כוונת התוס' שם בעושה בבהש"מ לחוד חייב אשם תלוי דבהוריות (דף ד') משמע דבדבר שלא יתברר לעולם דחטא בוודאי אינו חייב אשם תלוי אלא התוס' ר"ל שעשה מלאכה ביום ממש אך דיש ספק אם עשה כשיעור מלאכה קודם בין השמשות ובכהאי גוונא מקרי אקבע איסורא וגם אפשר לברר כמה צריך לשהות במלאכה זו ויתברר לו ע"י זה אם עשה כשיעור גם ביום כן משמע בתוס' שם וא"כ אינו ראיה מהתוס' כלל. ובגליון התוס' שם בגמ' שלי הארכתי לבאר כוונת התוס' באופן נאות מאוד:

שוב ראיתי במג"א בר"ס תקס"ב שהביא ג"כ דברי הב"י בשם הגהות מיימון הנ"ל דאף דבגמ' דפסחים מוכח דאי לאו חומר ט"ב היה בהש"מ שלו מותר ומשמע דבשאר תענית שרו ספיקא דידהו ופשוט דר"ל דשרו ספיקא דידהו במוצאי התענית אבל בתחלת התענית לא משכחת לה כלל דהא בג' תעניות ראשונות גם בלילה מותר ובג' אחרונות גם בבהמ"ש שלו אסור לדידן וכמו שמבואר בפסחים שם ואך דאח"כ מסיק דצ"ל דבהמ"ש דאפוקי יומא חמיר ודברי המחצית השקל שם תמוה מאד דחשב דר"ל בהש"מ של שאר תענית ציבור דשרו בהש"מ ראשון ובמח"כ אינו כן ולא עיין בש"ס דפסחים הנ"ל] צ"ל דשאני אפוקי יומא דמספיקא לא נפקא קדושתיה והביא ראיה לסברא זו מסי' שפ"ו סעיף ט' והוא מהש"ס דעירובין (דף ל"ו) דיש נ"מ בין אם אמר ככר זו היום חול ולמחר קודש דמספיקא לא חל קדושתא אבל אם אמר דהיום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעא קדושתא וזה לכאורה ראיה נכונה לסברא זו וכן בסי' שמ"ב נסתפק ג"כ המג"א בבהש"מ של מוצאי שבת דאפשר דחמיר טפי דמספיקא לא פקעא קדושתיה ורמז ג"כ לעיין בס"ס שפ"ו והוא מהש"ס דעירובין הנ"ל. ואכן לענ"ד לולא דברי המג"א הייתי אומר דכיון דלא מצינו בשום דוכתא בש"ס דמחלק בזה בין בהמ"ש דעיולא יומא לבהמ"ש דאפוקי יומא רק גבי ככר לענין הקדש נ"ל לומר דבש"ס אמר כן רק גבי הקדש דהאדם אוסר מעצמו ואוסר את הככר בקונם אמרינן דלא מחית נפשיה לספיקא וכן להיפך באומר דהיום קודש כיון דביום אסר על עצמו הכיכר בבירור אינו רוצה להכניס בספק ואוסר על עצמו גם בספיקא כדי להסתלק מן הספק ומתחילה כוון בעצמו לאסור גם בבהמ"ש. וראיה לדברינו מהא דתניא בעירובין (דף מ"א ע"א) תניא אמר ר"י פעם אחת היינו יושבין לפני ר"ע ות"ב שחל להיות בערב שבת היה והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה ור' יוסי אומר מתענה ומשלים ע"ש ואם נימא דגם לענין איסור הבא מאליו אמרינן דשאני עילויא יומא מאפוקי יומא היכי חשש ר"ע שלא לכנס כשהוא מתענה בבהש"מ של ע"ש דהוא עיולא יומא ויש לו חזקת היתר ולא חשש טפי לבהש"מ של מוצאי ט"ב דיש לו חזקת איסור [ומיהו איכא למידחי די"ל דר"ע לא אכל הביצה מגולגלת רק בסוף בהש"מ של ע"ש כדי שלא יכנס כשהוא מעונה כשהוא וודאי לילה ופשוט הוא] ונראה דגם המרדכי והגהות מיימון לא כתבו זה רק לענין תענית יחיד שהאדם מקבל על עצמו ודמי לאומר ככר זו היום קודש ולמחר חול אבל בתעניתים הקבועים או גבי שבת ויו"ט לענין איסור מלאכה בבה"ש נראה דלא שיך לחלק כלל. ודע עוד דדעת הראב"ד ז"ל הובא בה"ה בפ"ה מהל' תענית ובב"י בסי' תקמ"ט דהא דקי"ל דבתענית בע"ש מתענה ומשלים היינו עד בהש"מ אבל בבהמ"ש אם ירצה אוכל שכבר חל עליו תוס' שבת. ולכאורה קשה דא"כ ר"ע דס"ל דאינו משלים ר"ל דצריך לאכול מבעוד יום תמוה דמאי איכפת לן דיתענה עד בין השמשות דדוחק גדול לומר דס"ל דאסור ליכנס גם לבהש"מ כשהוא מעונה ואולי דס"ל לר"ע דבין השמשות כהרף עין והלכך א"א לצמצם אולי יכנס כשהוא מעונה כשהוא לילה. [וכהאי גוונא כתבו התוס' בעירובין שם בהא דמקשה ר"י א"א מודים בת"ב שחל באחד בשבת דצריך להפסיק מבעוד יום והקשו התוס' לשמואל דס"ל דבהש"מ שלו מותר יכול לאכול עד צאת הכוכבים ואינו מתענה בשבת כלל ותי' דכיון דא"א לכוין התחלת צאת הכוכבים ממש וע"כ צריך להפסיק איזה רגעים קודם צאת הכוכבים בסוף בהש"מ ונמצא שמתענה בתוס' שבת ואעפ"כ לא איכפת לן וא"כ כ"ש דמותר ליכנס כשהוא בבהש"מ של ערב שבת דהוא קיל יותר מבהש"מ של מוצאי שבת] ומיהו מסתימת כל הפוסקים משמע דצריך להתענות גם בע"ש עד צאת הכוכבים ואפילו בתענית יחיד וכ"ש בעשרה בטבת שחל להיות בע"ש דצריך להתענות עד צאת הכוכבים ממש. ודע דלשון הגהות סמ"ק שהובא בב"י הנ"ל תמוה קצת דמתחילה כתב דגמר שקיעה היינו התחלת בהש"מ והא דהעולם נוהגין להמתין עד צה"כ היינו משום דאין לעמוד על בירור סוף השקיעה ושוב הקשה משמואל דס"ל דבהש"מ שלו מותר והוצרך לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא דבאפוקי יומא מספיקא לא נפיק ולפי מש"כ בתחילה דמעיקר הדין בגמר שקיעה מותר אין מקום לקושיתו ואמנם כשנעמוד על מקור דברי הגהות מיימון אלו בדברי ר' פרץ ז"ל בעל הג"ה סמ"ק במצוה צ"ו יראה דהועתק דבריו בהגהות מיימון שלא על הסדר דשם הקשה הקושיא מפסחים מתחילה ואח"כ הקשה דמשבת (דף ל"ד) משמע דבגמר שקיעה מתחיל בהמ"ש וכו' ובזה עולה ד' הגהת סמ"ק על נכון הנלע"ד כתבתי בעז"ה:

הלכות ראש השנה

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה