אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן לד

סימן לג

בעז"ה יום ד' ט"ו מנחם אב תרל"א לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי עוז הרב המופלג בתורה ויראה וכו' מוהר"ר יוסף מייזיל נ"י יצו ה' אתו את הברכה וכו' וע"ד אשר העיר מעכ"ת נ"י על דברי הגר"א ז"ל בבאוריו לאו"ח סי' תקנ"ד סעיף יו"ד דשם העתיק דברי הפוסקים דהביאו ראיות מן הש"ס דמותר ליטול ידיו שחרית בט"ב משום דלא גרע מאם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך ידיו מלוכלכות גדול מזה שאינו רחוץ ידיו שחרית דהא אסור לו ליגע ביד לעין ולפה ולשאר מקומות ואמרינן עוד כל חייבי טבילות טובלין כדרכן וההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים אלמא דלא אסרו רק רחיצה של תענוג ורחיצה שהיא של רשות אבל רחיצה שאינה של תענוג כגון אם היו ידיו מלוכלכות או רחיצה של מצוה מותר וא"כ ה"ה רחיצה דשחרית ג"כ מותר כ"כ הגר"א ז"ל לראיה לדברי השו"ע שכתב שם דנוטל אדם ידיו שחרית בט"ב ומשמע דמסכים לדעתו. ואלו בהלכות יום הכפורים בסי' תרי"ג סעיף ב' דכתב שם ג"כ השו"ע דנוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נט"י חולק שם הגר"א ז"ל על השו"ע בחוזק היד ודחה דבריו בשתי ידים מד' הירושלמי בפ"ק דברכות הלכה וא"ו דמשמע שם דכל רחיצה אסור בט"ב וביוהכ"פ זולת במקום סכנה וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה ה"ח וכ"כ המ"ע בשם רבינו פרץ ז"ל ומסיק הגר"א ז"ל שכן עיקר להלכה דאסור לרחוץ ידיו שחרית בט"ב וביוהכ"פ ודלא כהשו"ע וא"כ דבריו סותרים זא"ז דשם בסי' תקנ"ד משמע דמסכים לדברי השו"ע ואין מקום לחלק בזה בין ט"ב ליוה"כ דהרי מהירושלמי דברכות שהביא ממנו ראיה מבואר דאין חלוק וכן מבואר ברמב"ם כן העיר כבודו נר"ו. והנה לכאורה יפה העיר מעכ"ת נ"י על רבינו הגדול הגר"א ז"ל בזה. ונתכוין לדעת הגאון מוהר"ר אליעזר לנדא ז"ל מהוראדנא אחי הרב המגיד דפ"ק בספרו דמשק אליעזר על באורי הגר"א ז"ל שהעיר ג"כ על דברי הגר"א ז"ל בזה ומה שתירץ שם דהגר"א ז"ל מחלק בין ט"ב ליוהכ"פ מחמת שהירושלמי בתענית פ"א ה"ו מחלק בין ט"ב ליוהכ"פ לענין סיכה דביוה"כ אסור אף סיכה שאינה של תענוג אבל בת"ב ובתענית צבור אינו אסור רק בשל תענוג לענ"ד לא נהירא כלל תירוץ זה דחדא דהא הגר"א ז"ל אינו מביא כלל להירושלמי הזה לראיה לדבריו ולא הזכירו כלל. ועוד דהרי מביא מדברי הרמב"ם והמ"ע והם כתבו בהדיא דאפילו בט"ב אסור לרחוץ בשחרית וכתב על דבריהם שהם עיקר הרי דאינו מחלק בזה בין ט"ב ליוהכ"פ. ועוד דבירושלמי ברכות הנ"ל שמביא הגר"א ממנו ראיה ג"כ אינו מחלק בין ט"ב ליוהכ"פ דהרי כללן בהדדי ועל שניהם הוא אומר דאינו מותר אלא במקום סכנה וכמו שיבואר לקמן באריכות וע"כ דמסיכה אינו ראיה שאכתוב לקמן דהא באמת גבי רחיצה תניא בהדיא בברייתא ביומא ובתוספתא דיומא פרק ד' דאם היו ידיו מלוכלכות מותר לרחוץ הרי בהדיא דרחיצה שאינו של תענוג מותר גם ביוהכ"פ ואין סברא כלל דהירושלמי יחלוק על התוספתא וע"כ דסיכה חמיר משום דסיכה כשתיה וכמו שאכתוב לקמן באריכות אי"ה:

והדבר יותר נכון כמו שאמר כבודו נ"י דהגר"א ז"ל בהל' ת"ב אין כוונתו רק להביא ראיה לסברת השו"ע דכן דרכו ז"ל בקדש בכ"מ בבאוריו להעתיק ראיות של הפוסקים ואף שהוא בעצמו לא ס"ל כן] אבל לענין הלכה סמך על מש"כ בהלכות יוהכ"פ דאסור וזה נ"ל נכון:

אמנם אנכי תמה על מעכ"ת נ"י דנהי דדברי הגר"א ז"ל יש ליישב כן אבל מה נעשה לדברי הירושלמי דהרי הגר"א ז"ל שם בהלכות ט"ב הביא דמהירושלמי דתענית פ"א ה"ו נמי משמע להדיא דמותר לרחוץ בת"ב וביוהכ"פ דגרסינן שם וכן בירושלמי בפ' בתרא דיומא הלכה א'] ר' זעירא בר חמא ריב"ח בשם ר"י בן לוי בתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו בת"ב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו ביוהכ"פ מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו עכ"ל ופי' המפרשים ז"ל דר"ל ברחיצה דשחרית ומסיים הגר"א דמזה ראיה דמותר רחיצת ידים בט"ב וביוהכ"פ וא"כ לדברי הגר"א ז"ל יהיו דברי הירושלמי סותרין זא"ז ועוד דהיאך מביא מהירושלמי דברכות ראיה לאסור הא מהירושלמי דתענית ודיומא הנ"ל אדרבה יש ראיה להתיר ומאי חזית דדברי הירושלמי דברכות הם עיקר להלכה דילמא הירושלמי דתענית עיקר ובפרט דדברי הירושלמי דתענית נאמר ונשנית גם ביומא וכמש"כ הלכך עדיין דברי הגר"א ז"ל צריך ביאור:

ועוד יש לתמוה עליו לכאורה בעיקר הראיה שהביא מהירושלמי דברכות דאסור כל רחיצה זולת במקום סכנה דלכאורה צ"ל דמפרש הא דאמר בירושלמי שם דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון ושאלון לר' יוסי מהו דיסחי אמר לון דלא יסחי מיית הוא אין בעי אפילו בט"ב אין בעי אפילו ביוהכ"פ ע"כ דר"ל דר' ייסא השיב דאם לא יסחי ימות דהיינו בחולה שיש בו סכנה אז מותר ובכה"ג מותר גם בט"ב וביוהכ"פ אבל זה דבר תימה דא"א לפרש כן בירושלמי כלל דאם נפרש כן בירושלמי יהיה הירושלמי סותר דברי עצמו ומביא ראיה לסתור דבריו דהרי הירושלמי מדייק שם בתחלה מהא דתנן דר"ג רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו משום דהוי אסטניס דש"מ דהדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר ואמר על זה כהדא דר' שמואל בר אבא עלו בו חטטין וכו' א"כ משמע להדיא דמביא ראיה דאף שלא במקום סכנה מותר רק דאינו של תענוג כגון עלו בו חטטין או אסטניס וע"כ צ"ל דהא דאמר בירושלמי שם דאם לא יסחי מיית לאו דווקא מיתה ממש אלא מיית הוא מלשון צער כמו ואם אין מתה אנכי וכן אדם מדבר בלשון לעז על הצער בלשון מיתה כ"כ שם הגאון בעל ס' חרדים ז"ל דמיית הוא לשון צער כמו ואם אין מתה אנכי וא"כ אדרבה מוכח מדברי הירושלמי שם דאף רחיצה שלא במקום סכנה רק מצטער כגון אסטניס או שיש לו חטטין ג"כ מותר בתשעה באב וביוהכ"פ. [מיהו על דברי הירושלמי בעצמו יש להתעורר קצת מהא דמביא ראיה מחטטין לרחיצה שאינה של תענוג דלכאורה חטטין שאני דהוי כחולי דהא בסיכה אוסר בהדיא בירושלמי בתענית וביומא גם בסיכה שאינה של תענוג ואלו ביש לו חטטין בראשו תניא בהדיא בברייתא דסך כדרכו ואינו חושש וכן פסק להדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שביתת עשור הלכה ט' כהירושלמי דאסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג ובין סיכה שאינו של תענוג ואעפ"כ העתיק תיכף בסמוך לזה דאם היה חולה אעפ"י שאינו של סכנה או שיש לו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש וע"כ צ"ל כמש"כ הלחם משנה שם ובהלכות תענית פ"ה דחטטין שאני דהוי כחולי וא"כ היאך מדמה הירושלמי כאן רחיצה שאינו של תענוג לרחיצה של חטטין וצ"ע ולקמן יבואר עוד מזה בעזה"י וכן יש לתמוה על רבותינו בעלי התוס' בברכות ט"ז ע"ב ד"ה אסטניס דהביאו ג"כ ראיה דאם יש לו צער אם אינו רוחץ מותר מהא דיש לו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש והרי התם גופא אסור בסיכה שאינה של תענוג באמת כמש"כ בירושלמי ומיהו בדין ביש לו ערבוביה ברישיה דהזכירו שם התוס' בדבריהם אפשר דהוי כחטטין אבל מה שמשמע שם מדבריהם דבכל רחיצה שאינה של תענוג מותר ואף במקום דליכא שום חולי כלל והביאו ג"כ ראיה מהך דחטטין זה וודאי תמוה וצע"ג:

ודע דאין לתמוה דכיון דעיקר הטעם דרחץ ר"ג משום דרחיצה שאינה א של תענוג מותר א"כ למה רחץ דווקא בלילה משום דאנינות לילה דרבנן והרי רחיצה ביוה"כ דלדעת כמה פוסקים הוא דאורייתא ואעפ"כ מותר בשאינה של תענוג. ונ"ל דמזה ראיה באמת למה שאכתוב לקמן בעז"ה דהא דהתירו בהא דהי' ידיו מלוכלכות או דהי' לו חטטין בראשו היינו משום דמקצת הגוף אינו רק מדרבנן לד"ה ומשו"ה נקט דווקא היה לו חטטין בראשו וידיו מלוכלכות אבל ביש לו חטטין בכל הגוף או שהיה כל גופו מלוכלך אה"נ דאסור לרחוץ דבאסור תורה לא הקילו ולקמן יבואר בזה באריכות] והיאך כתב הגר"א ז"ל דבירושלמי פ"ב דברכות אמרינן דביוה"כ וט"ב אסור רחיצה לעולם אלא בחולה שיש בו סכנה ואדרבה הרי מבואר ההיפך וצ"ע מיהו מדברי הר"ח ז"ל שהביאו תר"י בספ"ב דברכות משמע דמפרש הירושלמי כפשוטו דדווקא במקום סכנה מותר באבל והא דאמר הדא דתימא וכו' ר"ל במקום סכנה דווקא וגבי ר"ג נמי היה מקום סכנה מיהו הדבר מתמיה דאם היה במקום סכנה א"כ מאי איריא בלילה דהוי איסור דרבנן משום דאנינות לילה אינו אלא מדרבנן אפילו ביום נמי היה מותר לרחוץ כיון דבמקום סכנה הוה ועוד מאי חדש בזה הירושלמי במה דאמר הדא דתימא וכו' דמשמע דמן המשנה נלמד ואי בר"ג היה חשש סכנה מאי חדוש בזה פשיטא הא אין לך דבר שעומד בפני הסכנה וצע"ג] ומיהו לענין קושיא הלזו השניה שהערנו על הגר"א ז"ל דמן הירושלמי לא משמע כדבריו ז"ל זה אינו קשה כ"כ דנראה הדבר פשוט דהגר"א ז"ל הי' לו גרסא אחרת בירושלמי והיא היא גרסת הרשב"א ז"ל שהביא הגאון בעל ס' חרדים ז"ל שם דגרס בירושלמי אמר לון יסחי במה אנן קיימין אי בשיש בו סכנה אפי' בט"ב ויוהכ"פ ור"ל דע"ז לא מבעיא להו כלל דזה דבר פשוט דמותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"כ דמיבעיא להו בחולה שאב"ס דבכה"ג בט"ב וביוה"כ אסור אך דמבעיא להו דאפשר באבל אפילו באין בו סכנה מותר ופשוט להו דמותר באמת דאבל קיל טפי מט"ב ויוהכ"פ. כ"ה פי' הירושלמי לפי גרסת הרשב"א ז"ל. ועפ"ז שפיר מביא הגר"א ראיה מד' הירושלמי דבט"ב ויוה"כ אסור כל רחיצה זולת במקום סכנה אכן עדיין תמוה מה שהערותי לעיל דהא בירושלמי דתענית הנ"ל מבואר להדיא להיפך ומאי חזית דהירושלמי דברכות הוא עיקר להלכה וכמש"ל:

וליישב כ"ז ובזה יבואר ג"כ ישוב לסתירת דברי הגר"א ז"ל בעצמו נקדים מה שיש להתעורר עוד בדקדוק עצום על דברי השו"ע שם (דבסי' תקנ"ד סעיף יו"ד) דגבי ט"ב כתב נוטל אדם שחרית וצריך ליזהר וכו' ולא הזכיר כלל שצריך לברך ענט"י ובסי' תרי"ג בהל' יוהכ"פ סיים השו"ע דצריך לברך ענט"י ולכאורה תמוה דאמאי לא כתב כן גם בהלכות ט"ב דהא כל עצמו לא בא אלא לאשמעינן להוציא מדברי הרמב"ם דפסק בפ"ז מהל' תפלה הלכה ח' דבט"ב ויוהכ"פ אין מברכין על נטילת ידים בשחרית וא"כ גם בהלכות ט"ב הו"ל לאשמעינן להוציא מד' הרמב"ם:

ועוד ראוי להתעורר על הרמ"א ז"ל בהגה"ה דשם בהלכות יוהכ"פ העתיק לדברי הגהת מיימון דאף דמותר לרחוץ בשחרית מ"מ לא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר רוח רעה ויש לתמוה דלמה לא הביא זה גם בהלכות ט"ב דאסור לכוין לשם הנאה ואיזה טעם וסברא יש לחלק ביניהם:

מיהו זה נ"ל ליישב בפשיטות דהא דין זה דאסור לכוין לשם הנאה נובע מהש"ס דפסחים (דף כ"ו) דאמר רבא שם דאי אפשר וקא מכוין אסור והכא נמי הוי דבר שא"א דהא ע"כ צריך לרחוץ אך מ"מ אם רוצה לכוין לשם הנאה הוי א"א וקא מכוון ואסור והואיל וכן הוא מעתה יפה עשה הרמ"א שלא כתב זה בהל' ט"ב דהא בש"ס דפסחים הנ"ל בהא דמתרץ שם שאני היכל דלתוכו עשוי מבואר דבאיסור דרבנן מודה רבא דא"א וקמכוין שרי וכמש"כ המשנה למלך ז"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה דלפי' רש"י ז"ל בד"ה אין בהם משמע להדיא דבאיסור דרבנן אף רבא מודה דשרי וכשמתרץ הגמ' דשאני היכל וכו' הכוונה כיון דליכא כי אם איסור דרבנן היכי דלא אפשר אף דקמכוין שרי עכ"ל והלכך גבי ה' עינויים ביוה"כ דלדעת רוב הפוסקים ז"ל הם מה"ת שפיר כתבו הגהות מיימון דאסור לכוון [והגהות מיימון בעצמם נמי נראה דס"ל דהוא מה"ת דהא העתיקו שם לדברי הסמ"ג דמדקדק דאיכא איסורא דאורייתא בשאר עינויים ע"ש ומשמע דס"ל נמי הכי והלכך י"ל דהגהות מיימון לשיטתייהו אזלי בזה] אבל ט"ב דאינו אלא מדרבנן גם כשמכוין לית לן בה מיהו לדעת התוס' בפסחים שם שחולקים על רש"י שם בד"ה ותיסברא וס"ל דאף באיסור דרבנן אסור בא"א וקמכוין ע"ש שהביאו ראיה לזה בוודאי גם בט"ב יש להחמיר ומיהו הרמ"א ז"ל לא פסיקא ליה למתני גם בט"ב הכי כיון דתליא במחלוקת רש"י ותוס' ויבואר עוד לקמן מזה אי"ה:

ועתה נבוא לבאר ד' השו"ע שהערנו לעיל דאמאי לא הביא גם בה' ט"ב דצריך לברך על נט"י בנטילה של שחרית וזה לא שייך לומר דסמך עצמו על מה שכתב בהל' יוה"כ דהא וודאי ליתא דהא דיני ט"ב קדמי להלכות יוה"כ והו"ל להביא זה ברישא בהל' ט"ב ושם בהלכות יוה"כ הו"ל להשמיט זה ולסמוך שם על מה שכתב כבר אבל אינו שייך לומר דסמך עצמו על מה שכתב אח"כ] ובזה יבוא יבואר על נכון גם דברי הגאון ז"ל ויתיישב כל הקושיות בעז"ה והוא דהנה מבואר ברא"ש בסוף תענית ובטור ובב"י בהל' ט"ב סי' תקנ"ד דשני רחיצות יש להתיר בט"ב א' רחיצה דשחרית אפי' א"צ להתפלל עכשיו מיד משום דכיון דצריכין להעביר הרוח רעה הוה כידיו מלוכלכות דהא אמרו דיד לעין תקצץ וכו' והב' רחיצה לתפילה ג"כ ואף דכבר נטל ידיו בבוקר מ"מ מותר מטעמא דהוי רחיצה של מצוה ולא אסרו רק רחיצה של רשות והביא הרא"ש והר"ן ראיה לזה מהא דההולך להקביל פני רבו מותר לעבור עד צוארו במים ואינו חושש וכ"ש לקבל פני שכינה וכן מהא דקיי"ל דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן [ואף דהאידנא קיי"ל דאסור לטבול בט"ב וביוה"כ היינו מטעם דהאידנא ליכא טבילה בזמנה ויכול לטבול למחר אבל ברחיצה א"א לדחות לאחר זמן דהא ע"כ צריך לרחוץ ידיו כעת. ולדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דלתפלה לא בטלה תקנת עזרא ואסור בע"ק להתפלל עד שיטבול במ' סאה אפשר דאה"נ דמותר לטבול בט"ב וביוה"כ כשצריך לטבול לתפלה משום קרי וצ"ע בזה] כן הוא דעת הרא"ש והר"ן וסייעתם:

אכן הב"י בסי' תקנ"ד העתיק לד' רבינו ירוחם בזה הלשון הסכימו בעלי התוס' שנוטל אדם ידיו שחרית ומ"מ צריך ליזהר שלא ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ולא כל היד והכי נקטינן עכ"ל הב"י וכן כתב בלשון זה בשו"ע סעיף ו' בלי שום שינוי והנה באמת דרבינו ירוחם עצמו בנתיב ז' ח"ב בה' יוה"כ מסיים וכן כל היום אחר שעשה צרכיו והטיל מים ושפשף בידיו ניצוצות נוטל ידיו להתפלל וכן כתב ג"כ בהלכות ת"ב בנתיב י"ח ח"ב והביא דכ"כ הר"ב ר' יצחק אבן גיאות זצ"ל והיינו כדעת הרא"ש והר"ן ז"ל אכן הב"י דלא הביא לסיומא דר"י ז"ל משמע דלא הסכים להתיר רק לנטילה דשחרית דהתם אינו כוונתו לרחיצה רק להעביר רוח רעה והוי כידיו מלוכלכות אבל כל היום לרחוץ לתפלה אפשר דאסור משום דהתם מכוין לרחיצה ולא מהני משום דהוי רחיצה דמצוה ובאמת שהראיה שהביאו הרא"ש והר"ן מההולך להקביל פני רבו ומטבילה יש לדחות דהתם אינו מכוון לרחיצה כלל וגם א"צ לרחיצה והוי לא אפשר ולא קמכוין דלכו"ע שרי אבל הכא נהי דאינו מכווין להנאת רחיצה אבל לרחיצה בוודאי מכווין דהא המצוה הוא שצריך לרחוץ לתפילה וא"כ כשרוחץ הרי הוא מכוין לרחיצה והלכך דמי ללא אפשר וקמכוין דקיי"ל דאסור כן צ"ל כוונת הב"י בזה וכן ס"ל בשו"ע והא שכ' הרמ"א ז"ל בהג"ה בסעיף ט' ואם עשה צרכיו אם מותר לרחוץ דינו כמו ביו"כ הוא דעת עצמו אבל דעת הרב"י עצמו אינו כן וכמש"כ:

ומעתה נתגלה לן טעמו של הב"י שלא כתב בה' ט"ב שצריך לברך על דשחרית משום דכבר ידוע דעת הרא"ש בברכות דעיקר הברכה לא נתקן רק לתפלה ואם אינו רוצה להתפלל עכשיו מיד אינו צריך לברך באמת והלכך לא פסיקא ליה ליה להשו"ע לכתוב דמברך על נט"י ובעת התפילה נמי לא יהיה צריך לברך משום שאז אסור לו לרחוץ ולא נתקן הברכה רק בעת הרחיצה ואף דרבינו בעל ב"י בעצמו הסכים בסי' ז' כהרשב"א דהברכה הוא משום דנעשה כבריה חדשה ולא משום תפלה מ"מ גבי ת"ב דלדעת הרמב"ם בלא"ה אין לברך משום דס"ל דאסור לרחוץ כלל והלכך הגם דבעיקר הרחיצה לא פסק כהרמב"ם מ"מ לענין ברכה חשש לדעת הרמב"ם משום דספק ברכות להקל ובפרט בנד"ד הוי ס"ס דשמא כהרמב"ם ואפי' את"ל כדעת התוס' והרא"ש והר"ן החולקים על הרמב"ם מ"מ שמא הלכה כהרא"ש דברכה משום תפלה וכנ"ל והלכך דעתו שאין לברך:

וכל זה בה' ט"ב אבל בהלכות יוה"כ נראה דחזר בו דהא העתיק שם בה' יוה"כ סעיף ג' כדעת הרא"ש והר"ן דאם הטיל מים ועשה צרכיו ורוצה להתפלל ג"כ מותר לרחוץ מש"ה כתב שם בסעיף ב' דצריך לברך על נט"י וא"ש במאי דלא הזכיר בה' ט"ב דצריך לברך על הנטילה והיינו דשם לא העתיק רק לדברי ר"י דרחיצה של שחרית מותר בט"ב וכנ"ל אבל בה' יוה"כ דחזר בו ופסק כהרא"ש והר"ן מש"ה כתב דצריך לברך על הנטילה:

ובזה יהיה עולה לנו על נכון גם דברי הגר"א ז"ל ואין שום סתירה בדבריו ז"ל והיינו משום דרבינו הגר"א ז"ל הביט בעינא פקיחה על דברי השו"ע דכאן בהל' ט"ב לא כתב דמברך ובה' יוה"כ הזכיר בהדיא דצריך לברך וע"כ צריך לפרש כנ"ל והלכך בה' ט"ב לא חלק עליו כלל משום דזה מודה הגר"א ז"ל ג"כ דרחיצה דשחרית מותר בט"ב וביוה"כ דלא גרע מהי' ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דהא בהדיא מתיר זה הירושלמי בתענית פ"א הלכה ו' דאמר שם בהדיא דבט"ב רוחץ ידיו ומעביר על פניו וכן ביוה"כ רוחץ ידיו ומקנחן במפה וע"כ דארחיצה דשחרית קאי וכמו שהביא שם הגר"א ז"ל בסעיף י"א לדברי הירושלמי [ואפשר דגם הרמב"ם מודה בזה דרחיצה דשחרית מותר בט"ב וביוה"כ משום דלא גרע מהיו ידיו מלוכלכות דמתיר הגמ' בהדיא ביומא ד' ע"ז ע"ב ועוד דהא בירושלמי הנ"ל מתיר בהדיא רחיצה דשחרית בט"ב וביוה"כ והא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תפלה הלכה ח' וז"ל ביוה"כ ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך על נט"י ולא המעביר חבלי שינה ע"כ אפשר דדעתו כדעת הרא"ש דהברכה לא נתקן אלא משום רחיצה לתפילה ורחיצה דתפילה בוודאי אסור ביוה"כ אם כבר רחץ בשחרית ומיהו אין לשונו סובל כן דמדסתם ואמר שאין שם רחיצה משמע שאין שם רחיצה כלל ועוד דאם ס"ל דרחיצה דשחרית מותר למה לא יברך מיהת הברכה דהמעביר חבלי שינה דהלא ברכה זו עיקרה נתקנה בשביל רחיצה דשחרית אלא וודאי ס"ל דכלל כלל לא ולקמן נדבר בזה עוד ליישב ד' הרמב"ם ז"ל. ובאמת שכבר השיג עליו בזה הראב"ד ז"ל וכמו שהובא בכ"מ שם ד' הראב"ד ז"ל בהשגות אמנם בהשגות שלפנינו לא נמצא זה וע"ש בכ"מ מה שדחק ליישב ד' רבינו ולהצילו מהשגת הראב"ד ז"ל ולקמן יבואר באריכות אי"ה]. אבל בהלכות יוה"כ דפסק השו"ע שם דגם רחיצה לתפילה מותר ביוה"כ אף שכבר נטל ידיו בשחרית וגם אפילו ידיו נקיות וכמו שכ' שם בהדיא בסי' תרי"ג סעיף ג' וז"ל ואם רוצה להתפלל אפילו לא קנח נמי מותר ליטול עד סוף קשרי האצבעות הרי דמתיר בהדיא אפילו באין ידיו מלוכלכות רק כיון דרוחץ לצורך תפילה דהוי רחיצה של מצוה מותר [ובאמת שברא"ש וטור לא הוזכר רק בעשה צרכיו וקינח אז מותר לרחוץ או הטיל מים ושפשף משום דהוי כמו ידיו מלוכלכות דאין לך לכלוך גדול מזה ומפורש בהרא"ש דאפילו אם רוצה להתפלל מיד ג"כ אינו מתיר לרחוץ רק דווקא בקנח ושפשף בידיו רק שהב"י בעצמו כתב על דברי הטור ז"ל דמיהו אם רוצה להתפלל כיון דאפילו אם לא קנח צריך ליטול ידיו אם עשה צרכיו נוטל את ידיו ואינו חושש וכמו שכתבתי בשם הר"ן ז"ל עכ"ל ועפ"ז כתב בשו"ע כהנ"ל וכל מה שכתב בשו"ע הם דברי עצמו ובאמת שדברי הב"י תמוהין דחדא דהלא הרא"ש כתב בלשונו וכן כל היום אחר שעשה צרכיו או שהטיל מים ושפשף הוי כמו ידיו מלוכלכות וכו' דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה וכו' עכ"ל הרי דמיירי ברוצה להתפלל ואעפ"כ אינו מתיר רק בשפשף ואף דבעשה צרכיו לא הזכיר וקנח הרי כבר כתב הב"י בעצמו דעל כרחין לא איירי הרא"ש רק בקנח דווקא דאל"כ ידיו נקיות והאיך השווה אותן הרא"ש לידיו מלוכלכות ומשו"ה הטור שינה מלשון הרא"ש וכתב וכן בכל היום אחר שעשה צרכיו וקנח כ"כ שם הב"י בעצמו וא"כ הרי מפורש בהדיא בד' הרא"ש ההיפך מד' הב"י הא חדא. ועוד דמאי הביא ראיה מד' הר"ן הלא הר"ן לא הזכיר מדין זה כלל והר"ן לא כתב רק דהא דמותר ליטול ידיו משום שיבתא היינו אפילו בשכבר נטל ידיו שחרית ודלא כפירש"י שם אבל מהתם אינו ראיה לתפילה דהתם איכא סכנה לתינוק אם לא יטול ידיו משא"כ בתפילה דלא מבעיא דלא דמי לסכנה אלא אפילו דאיסורא נמי ליכא אם לא יטול ידיו דהא אם אין לו מים מותר לנקות ידיו בכל מידי דמנקי וכמו שמבואר להדיא בד' הטור בסי' צ"ב דאם אין לו שהות ויעבור זמן התפילה ינקה אותן בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ומסיק שם הטור בשם הרא"ש דבין היו ידיו מלוכלכות ובין בהיסח הדעת מותר בכל מידי דמנקי אם אין שהות להמתין על מים וא"כ ביוה"כ דא"א לרחוץ מחמת איסור רחיצה לא גרע מליכא מים ואין פנאי להמתין והא דהיתר. הרא"ש בקינח לאו משום דאסור להתפלל בלא רחיצה והוי רחיצה דמצוה דבשביל זה לא היה מתיר דהא אפשר לנקות ידיו בשאר דבר אלא עיקר ההיתר הוא כיון דקינח הוי ידיו מלוכלכות ובידיו מלוכלכות בלא"ה מותר לרחוץ אף באינו צריך לרחוץ ידיו לתפילה דלא אסרה התורה רק רחיצה של תענוג אבל רחיצה שבאה להעביר הלכלוך לא מקרי רחיצה כלל ושרי אבל בלא קנח דהוי רחיצה מעליא אה"נ דאף ברוצה להתפלל ג"כ אסור לרחוץ ולכן דברי הב"י תמוהין אצלי לפע"ד]:

וכמש"כ לעיל וגם מלשונו משמע דבא לדחות הראיות שהביא בס' מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו ולמחר

וע"ז שפיר בא הגר"א ז"ל לחלוק דמהירושלמי דברכות משמע דכל רחיצה שאינו של סכנה אסור וממילא רחיצה שהיא של מצוה נמי אסור והא דמותר רחיצה בשחרית היינו דרחיצה זו לאו שמה רחיצה כלל דאינו אלא להעביר הלכלוך והירושלמי קאמר דרחיצה דשמה רחיצה אינה מותרת רק במקום סכנה אבל רחיצה דשחרית לאו שמה רחיצה דהוי כידיו מלוכלכות וכן מבואר בתוספתא דיומא פ"ד דהטעם דאם היו ידיו מלוכלכות מותר משום דאינו רוחץ אלא כדי שלא יטנפו כליו אבל רחיצה לתפילה דכוונתו לשם רחיצה ומקרי רחיצה בוודאי אסור וכמו דאמר בירושלמי דברכות הנ"ל ומעתה אין כאן סתירה ד' הירושלמי אהדדי דהירושלמי דתענית אינו מתיר רק ברחיצה של שחרית דהא קאמר בהדיא בט"ב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו ביוה"כ מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ע"ש ותראה להדיא דמיירי ברחיצה דשחרית וברחיצה דשחרית גם הירושלמי דברכות מודה דמותר. ומעתה עולין דברי הירושלמי דברכות ודתענית וד' השו"ע בסי' תקנ"ד ובסי' תרי"ג וד' הגר"א ז"ל בשני המקומות הנ"ל כהוגן בלי שום גמגום ופקפוק ונתיישב הכל בחדא מחתא בעז"ה [ומיהו המעין היטיב בלשון הגר"א ז"ל בה' יוה"כ הנ"ל יראה דהגר"א ז"ל לא כיון למש"כ בדבריו דחדא דציין על דין רחיצה דשחרית ועוד דהא הסכים לד' הרמב"ם והרי הרמב"ם אוסר כל רחיצה תקנ"ד ורוצה לחזור ממש"כ שם ולכן המחוור דלעיל לא העתיק רק הראיות שהביאו הפוסקים כדרכו ז"ל בקודש וכאן בא לחלוק על הפוסקים ז"ל וכתב סברת עצמו ומיהו עדיין תקשה מד' הירושלמי דתענית דמתיר בהדיא לרחוץ ידיו בשחרית. ומיהו אפשר דאין ר"ל רחיצה ממש רק ר"ל דמותר ללחלח ידיו במים כדי להעבירן על פניו כדי להעביר חבלי שינה מעל פניו וכעין דאמרינן בש"ס דילן וביומא ד' ע"ח) דבערב ט"ב מקנח בה פניו ידיו ורגליו וכו' וקצת יש להביא ראיה מהך מימרא כדעת הגר"א ז"ל דאם איתא דרחיצה דשחרית מותר בט"ב וביוה"כ א"כ למאי הזכיר כאן ידיו ולמה צריך לקנח בה ידיו הא יכול לרוחצן כדרכן וע"כ צריך לרוחצן בשחרית וכיון דרחיצה דשחרית מותר ממילא מחויב לרוחצן כמו בכל יום ולמה צריך להקינוח אלא ודאי דרחיצה דשחרית אסור וזה נ"ל ראיה גדולה לדעת האוסרין ולדעת המתירין צל"ע דהאיך יפרנסו להמימרא הלזו. ואולי דלא גרסי בגמ' למחר מקנח בה ידיו ורגליו רק למחר מקנח בה פניו ורגליו או דסברי דידיו הוא שיגרת לישנא דהש"ס בכל דוכתא דבכל מקום מזכיר גם ידיו אצל פניו ורגליו אבל באמת הוא לאו דוקא שוב נשאתי את עיני ועיינתי ברי"ף וברא"ש וראיתי דהגי' שם בעט"ב שורה אותה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגלו ולמחר מעבירה על גבי עיניו ולפי גי' זו פשוט דהך דמקנח בה פניו ידיו ורגליו בלילה כדי להצטנן וכן פירש להדיא הר"ן ז"ל וז"ל פי' שורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן ולמחר מעבירה ע"ג עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם עכ"ל וא"כ לא קשיא מהתם מידי לפי גירסא זו דהך קינוח הידים הוא מצטרך כדי להצטנן ידיו בלילה אבל רחיצה דשחרית אה"נ דמותר וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא שם והוי יודע וכו' וא"כ דעת המתירים ברחיצה של שחרית פשוט דהיו גורסין כגי' הרי"ף והרא"ש ז"ל:

ואגב דאיירי בדין הך מימרא דיומא הנ"ל ראיתי לכתוב כאן מה שיש לתמוה בזה בד' הפוסקים ז"ל א' יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דפסק בה' שביתת עשור בפ"ג הלכה ה' לוקח אדם מטפחת מערב יוה"כ ושורה אותה במים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים ולמחר מעבירה על גבי פניו וכו' והנה פשוט דהיה גורס כגי' רש"י ז"ל משמיה דנפשיה דבעושה כמין כלים נגובין לא שייך סחיטה וכ"ה גי' הרא"ש ז"ל ג"כ וכ"ה ברי"ף מתחילה והא דאיתא בספרי הרי"ף לפנינו ואסיקנא וכו' כבר כתב הלח"מ שם דאינו מד' הרי"ף ז"ל אך איזה תלמיד כתב כן דרך הג"ה בצידו ונ"ל ראיה לדבריו מהא דהרא"ש לא הביא זה כלל ואם איתא דהרי"ף היה סובר להיפך היה מביא דבריו ועוד ראיה מד' הרמב"ם ז"ל דידוע דאינו זז מד' הרי"ף ז"ל ימין ושמאל אלא וודאי דאינו מד' הרי"ף ז"ל. אך זה תמוה לי דבגמ' מבואר דלא בעינן דיהי' מניחן תחת מראשותיו רק בט"ב דאינו עושה כמין כלים נגובין משו"ה בעי דיניחן תחת מראשותיו כדי שיתנגב מעט אבל ביוה"כ דאינו מותר רק ע"י כלים נגובין לא בעינן דיניחן תחת מראשותיו וא"כ איני יודע דמנ"ל להרמב"ם זה דבעינן תרתי דיעשה אותן כמין כלים גנובין וגם דיניח אותה תחת הבגדים והיכן מצא הרמב"ם ז"ל כן וצע"ג ועוד תמוה מה דלא חילק בין ט"ב ליוה"כ דבט"ב לא בעינן שיעשה אותן כמין כלים גנובין אמנם ע"ז כבר העיר הלח"מ ז"ל ונשאר ג"כ בצ"ע ועוד תמוה על המחבר ז"ל בשו"ע דהשמיט דינים אלו לגמרי ולא כתבן לא בה' ט"ב ולא בה' יוה"כ ואינו יודע למה וגם על הרב בהג"ה דהביא דין זה בה' ט"ב והעתיק לד' הטור יש לתמוה עליו על מה דהשמיט בה' יוה"כ להביא דין זה דהא באמת איכא חילוק בין ט"ב ליוה"כ בדין זה וכנ"ל והו"ל להביא החילוק והטור ז"ל כתבו בשל המקומות כמו דאיתא בגמ' וברי"ף וברא"ש אבל על הרב ב"י והרמ"א בהג"ה יש לתמוה וצע"ג [שוב ראיתי דגם הפר"ח הרגיש בזה על המחבר ז"ל ונשאר בצ"ע] ואמנם שוב ראיתי דלק"מ דכבר הביא הרמ"א ז"ל בד"מ ובהג"ה דהסמ"ק חולק וס"ל דאפילו במפה נגובה אסור דשמא יבוא לעשות בשאינה נגובה ויבוא לידי סחיטה וא"כ אפשר דגם הב"י חשש לדעת הסמ"ק [ונראה דדעת הסמ"ק הוא משום דסבור כגי' רש בשם רבותיו ועפ"ז נסתלק תמיהת הפר"ח עליו ודו"ק וגם מה שכ הפר"ח כיון דבניגוב מעט סגי לא שייך החשש שמא לא תנגב יפה והביא דבסמ"ק גופא איתא דבניגוב מעט סגי ונראה מדבריו דדוחה ד' הרמ"א בשתי ידים ואני תמה דהא ד' הרמ"א בהג"ה הן הן דברי הסמ"ק וכמו שמבואר בד"מ ובאמת כפי מה שהובא בד"מ לק"מ דשם מבואר הטעם דחשש שמא לא ינגב כלל וליתא שם הך לישנא שמא לא תנגב יפה ולשון הרמ"א בהג"ה צ"ע באמת אבל הדין דין אמת והוא דעת רש"י בשם רבותיו אך רש"י ז"ל פירש דהם ז"ל דבכלים נגובים נמי איכא סחיטה וכמו שכ' רש"י ז"ל להדיא דכמין כלים נגובין עדיין יש כדי לסחוט והסמ"ק סבר דהגזירה שמא לא ינגב כלל [ועפ"ז גם ד' הרמ"א בהג"ה שכ' דשמא לא תנגב יפה ג"כ ניחא דכ"ה דעת רש"י ז"ל הנ"ל] אבל מ"מ עדיין תמוה ד' המחבר במה דהשמיט דין זה גבי ט"ב דהא בט"ב אין כאן מחלוקת כלל וצ"ע ועי' במג"א במש"כ בשם הרי"ף ז"ל דלקנח ידיו ורגליו במפה בעיוה"כ זה וודאי מותר והדין דין אמת דכ"ה באמת בגמ' בפירוש אך מה שכ' זה בשם הרי"ף ז"ל כבר כתבתי לעיל בשם הלח"מ ז"ל דאינו מד' הרי"ף רק מאיזה תלמיד ובדפוס קושטאנטינא ליתא].

ודע דלענין מה שכתבתי לעיל דדעת הרא"ש ז"ל דלענין רחיצה לתפלה בט"ב וביוה"כ אינו מותר רק אם שפשף וקינח ידיו ואז מותר אפי' אינו רוחץ לתפלה דהוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דקי"ל דרוחץ כדרכו ואינו חושש ואכן אחר כך עיינתי שנית ברא"ש וראיתי דדקדק דכיון דרוצה להתפלל הוי כידיו מלוכלכות וא"כ משמע מדבריו דתרווייהו דווקא שפשף ורוצה להתפלל מיד. ונ"ל דדעתו ז"ל דבלא קנח ושפשף לא בעי רחיצה כלל לתפלה ואסור לרחוץ בט"ב וביו"כ וכן משמע באמת בגמ' ואף אם בעי נקיות מ"מ ס"ל להרא"ש דבכה"ג סגי לכתחלה בכל מידי דמנקי ובפרט ביוה"כ בוודאי יש לסמוך על מידי דמנקי וכן בשפשף וקנח ואינו רוצה להתפלל ג"כ אסור דהגם דבידיו מלוכלכות מותר זה לא מקרי מלוכלכות דדווקא בידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דאדם מקפיד ע"ז אבל בלכלוך דשפשוף או דקנח בצרור ולא המאיס ידיו לא מקרי לכלוך אך היכא דרוצה להתפלל בלא רחיצה נעשה כידיו מלוכלכות בזה דאסור לו להתפלל וזה מדוקדק לשון הרא"ש במה שכתב וכן כל היום אחר שעשה צרכיו וכו' הוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה עכ"ל כנ"ל כוונת דברי הרא"ש ז"ל ונמצא לפי זה דהרא"ש והר"ן עומדים בשיטה אחת דרחיצה לתפילה מותר ומה שכתבתי לעיל לדקדק על הב"י דהביא בשם הר"ן דמותר רחיצה לתפלה בט"ב וביוה"כ דהיכן נמצא כן בר"ן כעת ראיתי דכ"ה להדיא בר"ן שם ד"ה אבל ביוה"כ ע"ש. אך דמחולקין בטעם דהר"ן ס"ל דהטעם דרחיצת מצוה מותר דלא אסרו רק רחיצה של תענוג והרא"ש ס"ל דכיון דאסור לו להתפלל בלא זה נעשה כידיו מלוכלכות כנ"ל כוונת דברי הר"ן והרא"ש ז"ל:

שוב אחרי כותבי עיינתי עוד בספר דמשק אליעזר על ביאורי הגר"א ז"ל מהגאון מהר"א לאנדא ז"ל ומצאתי שגם הוא תמה על הגר"א ז"ל מטעמא אחרינא דהאיך הוציא כן מד' הירושלמי דברכות דגם ט"ב אסור דהא בירושלמי מתיר בהדיא גבי ט"ב בסיכה שאינו של תענוג ועשה שם ט"ס בדברי הירושלמי דצ"ל אי במקום סכנה אפי' בשבת ויוה"כ ובכוונה דבמקום סכנה הא מותר אפילו לחלל שבת ויו"כ דפקוח נפש דוחה שבת ויוה"כ ואח"כ מסיק דמשו"ה לא חלק הגר"א ז"ל בה' ט"ב משום דהירושלמי מחלק בין ט"ב ליוה"כ לענין סיכה והוציא מזה הגר"א ז"ל לענין רחיצה. ובמח"כ הרמה כל דבריו ז"ל צל"ע ודבריו תמוהין מכמה טעמים דחדא האיך אפשר דעיקר דברי הירושל' שממנו מביא ראיה דגם רחיצה שאינה של תענוג אסור ביוה"כ לא הזכירו הגר"א ז"ל כלל רק מביא דברי הירושלמי שאין לו ענין לדבריו כלל הוי כטענו חטין והודה לו בשעורין אתמהה. ועוד דמסיכה אינו ראיה כלל לרחיצה די"ל דסיכה חמיר משום דסיכה אתקיש לשתיה [ואפשר דזהו כוונת המשנה דשבת פ"ו מניין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ. ולכאורה לאיזה ענין צריך ללמוד דסיכה הוי כשתיה הא בפרק יוה"כ ילפינן מקראי אחריני דסיכה הוי עינוי ולמה צריך לקרא דותבוא כמים וכו' אכן להנ"ל א"ש דר"ל דמניין לסיכה שהיא כשתיה שאסור אפילו שאינה של תענוג כמו כשתיה דאסור בכל גוונא. וזהו לא נלמד מקרא דמייתי בפיוה"כ דמקראי דהתם לא מצינו למילף דמיקרי עינוי רק בסיכה של תענוג ואגב יבואר לנו ממשנה זו דין חדש דביו"כ אפילו שלא כדרך אכילה והנאה אסור מן התורה וכן דעת השאג"א בתשובה בה' יוה"כ דמדמה סיכה לשתיה לאשמעינן דאסור אפילו שאינה של הנאה דאי אמרינן דאינה אלא מדרבנן כשאר איסורים לא שייך לדמות לשתיה וליליף מקרא ואף דהך קרא אינה אלא אסמכתא מ"מ אי אינו אלא אלא מדרבנן גם אסמכתא לא שייך בזה והטעם דהוי מה"ת משום דלא כתיב בה אכילה ביוה"כ רק עינוי וכשלא כדרך אכילתו נמי מסיר את העינוי כן נ"ל ובזה א"ש נמי מה דתנינן זה דווקא גבי יוה"כ ולא אמר נמי מניין לסיכה שהיא כשתיה בט"ב והול"ל לכוללן בהדדי ולומר מניין לסיכה שהיא כשתיה בט"ב וביוה"כ אכן להנ"ל ניחא משום דבט"ב מותר באמת בשאינה של תענוג וא"כ לא דמי לשתיה אצל ט"ב]:

שוב מצאתי להירושלמי בעצמו בשבת בפ' ר"ע הלכה ד' שפי' כן דברי המשנה דר"ל דאסור אפילו בשאינה של תענוג משום דהוי כשתיה ועפ"ז נסתלק לגמרי דברי הגאון מוהר"א לאנדא ז"ל דהרי חזינן דהמשנה חילקה סיכה משאר עינוין משום דסיכה איתקש לשתי' משא"כ רחיצה

ודע דאין לתמוה על ד' הירושלמי דאוסר ביוה"כ סיכה שאינה של תענוג והא בברייתא תניא בהדיא דאם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש והיותר תימה על הרמב"ם דהעתיק לשני הדינים אלו זה אחר זה דמתחילה העתיק שם דברי הירושלמי ואח"כ העתיק שם לדברי הברייתא דאם היה לו חטטין מותר אבל אינו קושיא דחדא י"ל כמו שתירץ הלח"מ שם דחטטין הוי כחולי ובחולי קיל טפי ע"ש. ועוד נ"ל די"ל דהעיקר איסור ביוה"כ רחיצה וסיכה מה"ת היינו רחיצת וסיכת כל הגוף דבזה מבטל העינוי אבל באבר אחד נ"ל דאינו אלא מדרבנן וי"ל דזהו דקמ"ל בברייתא ביומא דאסור לסוך מקצת גופו ככל גופו והיינו דקמ"ל דאף דמה"ת אינו אסור רק בסיכת כל הגוף מ"מ מדרבנן אסור לסוך אפילו מקצת הגוף וכיון שכן י"ל הא דמחלק בירושלמי בין ת"ב ליוה"כ לענין סיכה היינו מסיכת כל הגוף דגבי יוה"כ הוי דאורייתא ואיתקש לשתיה משו"ה אסור אף בשאינה של תענוג אבל במקצת הגוף דגבי יוה"כ נמי אינו אלא מדרבנן גם ביוה"כ מותר בשאינו של תענוג דכיון דאינו אלא מדרבנן שוה לט"ב וזהו דאמר בברייתא אם היו לו חטטין בראשו ולא נקט אם היו לו חטטין בגוף והיינו משום דבאמת אם היו לו חטטין בכל הגוף אסור דהוי דאורייתא ובזה יש לדחות מה דהביאו התוס' ביומא דף ע"ז ד"ה דתנן דהנך ה' ענויים הם מדרבנן מדהתירו בהיו ידיו מלוכלכות או שיש לו חטטין בראשו ולפי מש"כ אינו ראיה כלל דלא התירו רק במקצת הגוף ובמקצת הגוף וודאי הוי מדרבנן אבל רחיצת כל הגוף שפיר י"ל דהוי מה"ת מיהו עדיין דין זה צריך עיון ויישוב הרבה ואי"ה במק"א יתבאר עוד מזה אי"ה. ועפ"ז יתיישב ג"כ תמיהת הפנ"י בביצה (דף י"ח) דאמר שם תינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר ותמה שם הפנ"י דהא ביוה"כ נמי מותר אי מלוכלך בטיט ובצואה והלא עיקר ההיתר שהתיר לטבול בימות הגשמים בשבת אמרינן שם משום דלפעמים אדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים וא"כ מאי מקשה ע"ז תינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר דהא זה מותר אפילו ביוה"כ ותמיהה רבתי היא לכאורה וע"ש מה שתירץ אמנם לפמש"כ בעז"ה אין מקום לקושיא הלזו דהא התם מיירי בטבילת כל גופו לא התירו לרחוץ באמת ביוה"כ מחמת לכלוך משום דכל גופו דאורייתא הוא ולא התירו רק אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה משום דמקצת הגוף אינו אלא מדרבנן והם אמרו והם אמרו אבל בכל הגוף לא הוי יכולת ביד חכמים במקום לכלוך כנ"ל ברור. ובר מן דין דברי הגאון מוהר"א ז"ל תמוה דעדיין לא יצא יד"ח ליישב דברי הירושלמי דתענית שהביא הגר"א ז"ל דמפורש שם דמותר רחיצה בשחרית ביוה"כ ולפי דבריו דהגר"א ז"ל למד רחיצה מסיכה א"כ יהיו דברי הירושלמי סותרין זה את זה ולכן פי' דברי הגאון מוהר"א לאנדא לא נראה לי כלל לפע"ד והמחוור בזה כמש"כ בעז"ה דברחיצה דשחרית מודה הגר"א והיינו דברי הירושלמי דתענית ואינו חילק רק ברחיצה לתפלה וע"ז מביא הירושלמי דברכות וכמש"כ לעיל באריכות בעז"ה. ומיהו לולי דברי הגר"א ז"ל הייתי אומר דמה שהירושלמי אוסר זולת במקום סכנה היינו ברחיצת כל הגוף [וכן משמע באמת כל הענין דהא מיירי שם בענין רחיצה דר"ג ושם היה בוודאי כל הגוף דבפניו ידיו ורגליו בצונן לא אסרו באבל כלל] משום דהוי מה"ת וגם בט"ב אסור משום דד' קבלה כד"ת דמי אבל ברחיצת הידים דאינו אלא מדרבנן [וכמו דמשמע בברייתא ביומא (דף ע"ח) דאמר שם אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו משמע דעיקר רחיצה שאסור מה"ת הוא ברחיצת כל הגוף דווקא] שפיר מותר באינו של תענוג ונמצא דהבבלי והירושלמי עולים בשיטה אחת דבכל גופו אסור בין ברחיצה ובין בסיכה אף בשאינו של תענוג והיינו דלא נקט רק ידיו מלוכלכות או חטטין בראשו וכן מוכח מהש"ס דביצה (דף י"ח) שהבאתי לעיל ודו"ק:

ומיהו לפ"ז תיקשי הא דמחלק בירושלמי בסיכה בין ט"ב ליוה"כ אם בכל הגוף למה בט"ב מותר הא בברכות אוסר הירושלמי גם בט"ב ואם במקצת הגוף ביוה"כ מותר ומיהו לפי גירסת מהר"א לאנדא בירושלמי דגריס שבת ויו"כ ניחא אבל לפי גי' הגר"א ז"ל קשה ואין לומר משום דסיכה איתקיש לשתיה דזה לא שייך רק בסיכת כל הגוף דהוי דאורייתא וצ"ע:

שוב ראיתי דהגר"א ז"ל שפיר היה מוכרח לחלק כן ע"פ גי' שלפנינו בגמ' דאיתא שם סתם ואם היו מלוכלך ומשמע אפילו כל גופו וכ"מ להדיא בהרמב"ם דהיה גורס כן וא"כ ע"כ דסיכה חמור מרחיצה לענין זה וא"כ ע"כ הא דאוסר בירושלמי רחיצה ביוה"כ זולת במקום סכנה היינו למעוטי רחיצה של מצוה ולפי ד' הלח"מ שכתבתי לעיל דחטטין דמי לחולי אבל שלא במקום חולי אסור אפילו שאינו של תענוג ע"כ צ"ל החילוק שכתבתי דסיכה חמיר מרחיצה דהא רחיצה מותר אפילו במלוכלך וא"כ נדחה בזה דברי הגאון מוהר"א ז"ל דכ' דהגר"א ז"ל יליף רחיצה מסיכה וזהו דבר שא"א דהרי ראינו דסיכה חמור מרחיצה. ומה שיש להעיר על לשון הטור בהלכות ט"ב דכ' דלא אסרו רק סיכה של תענוג מהא דחטטין ואף די"ל דחטטין שאני כבר תמה ע"ז הלח"מ. ועוד יש להתעורר בזה בלשון הטור מה שלמד רחיצה ג"כ מחטטין ולא הביא מהיו ידיו מלוכלכות הרבה יש להאריך בזה אך אין כאן מקומו ובמק"א יתבאר אי"ה ומיהו לענין עיקר דברי הירושלמי נ"ל דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל אי במקום חולי אפילו בט"ב יו"כ נמי כמו ביש לו חטטין דהוי כחולי אלא וודאי דאפילו אינו במקום חולי מותר באבל רק שלא יהיה רחיצה של תענוג כמו איסטניס ואף דלא הוי כחולה מ"מ באבל מותר ומזה הוציא הגר"א כיון דאינו במקום חולי אסור בט"ב וביו"כ אפילו באיסטניס א"כ ה"ה רחיצה לתפלה ואף שאינו של תענוג אסור דלא עדיף מאיסטניס ומיהו רחיצה דשחרית דאינו רק להעביר הלכלוך זה בוודאי מותר דלא מקרי רחיצה כלל דהא בהדיא אומר הברייתא דאם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש והנלע"ד כתבתי בזה:

כה דברי ידידו הדו"ש בלונ"ח הקשור באהבתו כל הימים המברכו בברכת כהנים:

שלמה הכהן מו"צ דפ"ק ווילנא

הלכות תענית

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה