בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן לב
בשו"ע או"ח סי' תצ"ד סעיף ג' אסור להתענות במוצאי חג השבועות וכ' המג"א ע"ז דהטעם מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת ע"כ. והנה כבר תמה ע"ז המשנה למלך בפ"ב מהל' כלי המקדש הל' י' דהא אדרבה כשחל עצרת בשבת היה מותר ביום טבוח בהספד ותענית כדי שלא לקיים דברי הצדוקין שהיו אומרים עצרת אחר השבת וכדאיתא בחגיגה (דף י"ח) ונשאר בקושיא ואמנם כבוד מר אחי הגאון זצ"ל אמר ליישב דברי המג"א בטוב טעם ודעת בהקדם מה שתמה עוד המ"ל שם דלפי המבואר בתוס' בפסחים נ' דביום טבוח היה אסור גם במלאכה ותמה דאמאי לא הוזכר דין זה בשום מקום בדברי הפוסקים ז"ל ואף דהאידנא ליכא קרבן מ"מ הרי ערב פסח נמי דאסור במלאכה אחר חצות הוא משום עשיית קרבן פסח ואעפ"כ אסור גם האידנא ונשאר ג"כ בתימה ואמר מר אחי ז"ל הנ"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה דוודאי בזמן הבית דהיה אסור במלאכה ביום טבוח מן התורה והלכך לא היה יכולת ביד החכמים להתיר במלאכה ביום טבוח כדי שלא לקיים דברי הצדוקים דא"א לעבור דברי תורה בקים ועשה משום גזירה וחששא בעלמא ולכן הוצרכו להתיר בהספד ותענית מיהת דאי היה אסור גם בהספד ותענית בוודאי היה בזה קיום לדברי הצדוקים דהא היה נוהג בו כל הדינים והחומרות שנוהג בחג השבועות עצמו והלכך ע"כ הוצרכו להתיר בהספד ותענית ואיסור דהספד ותענית ביום טבוח אינו אלא מדרבנן [דאפי' בי"ט עצמו לר"א אין בו איסור תענית מה"ת ואף לר"י דאמר דחלקהו ומשמע דדרשא גמורה היא מ"מ ביום טבוח וודאי אינו אלא מדרבנן] והלכך הם אמרו והם אמרו אבל בזה"ז דאינו אלא זכר למקדש ושניהם מדרבנן והלכך ראו חז"ל לבחור יותר לאסור בהספד ותענית ולהתיר במלאכה משום ביטול מלאכה לעם ובזה יהיה היכרא להוציא מלבן של צדוקים דהא חזינן שמותר במלאכה וכיון שס"ס דבר אחד צריך להתיר כדי שלא לקיים דברי הצדוקים ראו חז"ל להתיר יותר איסור מלאכה כדי שלא יהא ביטול מלאכה לעם ונתיישב בזה ב' הקושיות של המ"ל ז"ל כן שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ודבריו ז"ל אלו הם כפתור ופרח לפענ"ד:
ועוד אמר טעם נכון על מה דהמחבר לא הביא דין דאסור להתענות ביום שאחר החג זולת אחר חג השבועות ורק הרמ"א בהג"ה הזכיר דין דאסרו חג גם בחג הפסח בסימן תכ"ט ומשמע מלשונו שם דבכל המועדים צריך לעשות איסור לחג באכילה ושתיה ביום שלאחר החג אבל המחבר לא הזכיר רק במוצאי חג השבועות והיינו משום דבאמת יש לתמוה דהיאך אפשר לומר דאסור להתענות במוצאי יו"ט [וע"ז כיוונו חז"ל במה שאמרו דכל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב וכו'] דהא ברייתא ערוכה שנינו במג"ת בפרק ט' ומייתי לה בתענית (דף י"ח) ובר"ה (דף י"ט) דשבתות ויו"ט לפניהם ולאחריהם מותרים משום דד"ת אין צריכים חיזוק וע"כ צ"ל דהא דהעושה איסור לחג היינו ביו"ט גופא וכפי' קמא שפרש"י שם והלכך לא כתב דין זה דאסור להתענות במוצאי יו"ט רק בחג השבועות משום דאם חל בשבת היה יום טבוח לאחר השבת. אמנם כל זה בא"י דאין עושין רק יום אחד יו"ט אבל בחו"ל דעושין שני יו"ט מספיקא ויו"ט שני הוא מדרבנן ושפיר צריך חיזוק. וע"פ הצעה זו יהיה עולה לנו דברי המחבר והרמ"א ז"ל כמין חומר בעז"ה דכל אחד כתב לפי מנהג מקומו דהב"י דהיה דר בא"י בעיר צפת תוב"ב ושם אין עושין רק יום אחד יו"ט והלכך לא הזכיר דאסור להתענות במוצאי יו"ט. אבל הרמ"א ז"ל דהיה דר בחו"ל דעושין שני יו"ט שפיר צריך חיזוק ולכן כתב דאסור להתענות גם לאחריו בכל יו"ט ואפשר דבש"ס דסוכה (דף ל"ד) הנ"ל דכל העושה איסור לחג וכו' ג"כ מיירי בחו"ל אלו דברי מר אחי ז"ל ודבריו נכוחים למבין:
אמנם קשה לי דא"כ אם חל יו"ט שני בשבת לא שייך לאסור ביום שלאחר החג אפילו בחו"ל דהא בלא"ה אסור ביו"ט שני משום שבת ושבת א"צ חיזוק והו"ל להרמ"א ז"ל לבאר זה:
ושוב ראיתי דלא קשיא ולא מידי מתרי טעמי דחדא דדין זה לא משכחת לה לפי הקביעות דמ"נ ביום טוב האחרון של פסח דחל לפעמים בשבת אין נ"מ כלל אי נוהג בו א"ח או לא דהא בלא"ה מנהגינו שאין אנו מתענין בכל חודש ניסן ויו"ט האחרון של סוכות דהיינו יום שמחת תורה] הא אינו חל לעולם בשבת:
ועוד דעיקר הקושיא לק"מ דהא בהדיא מבואר (בר"ה דף י"ט) ובתענית (דף י"ח) דביום שיש בו שתי קדושות חד קדושה מה"ת וחדא קדושה מדרבנן מ"מ צריך חיזוק משום קדושה דרבנן שבו וכמו שהאריך להוכיח בספר שאג"א בסימן ק"א ובספר עצי אלמוגים להגאון בעל מעין החכמה ז"ל בהל' שניות לעריות ס"ב ס"ק ג' יעו"ש בדבריהם ז"ל:
ואמנם אי קשיא לי הא קשיא לי דהאיך אפשר לומר דהא שאסרו בא"ח הוא משום חיזוק דיו"ט שני הא אנן קי"ל דגם ביו"ט דאסור בהספד מ"מ אינו צריך חיזוק רק לפניו אבל לא לאחריו וכמו דאמרינן בתענית (דף י"ח) כי אמר ר' יוחנן הלכה כר"י אדלא להתענאה אבל בדלא למספד הלכה כת"ק ע"ש. ואמנם גם זה לא קשיא דשאני התם דאפשר לעשות חיזוק לפניו אבל הכא א"א לעשות חיזוק לפניו דהא הוא יום טוב דאורייתא וע"כ צריך לעשות חיזוק לאחריו וא"כ דברי מר אחי הגאון ז"ל ברורין:
ואכן כשאני לעצמי הייתי אומר דלהמחבר לא הוה פסיקא ליה ש דהלכה כר' יהושע דחלקהו דחציו לה' וחציו לכם דהא איכא כמה רבוותא דפסקו הלכה כר"א דיוצאין ידי שמחת יו"ט בתורה וא"כ אין להחמיר בא"ח יותר מביו"ט עצמו אבל בשבועות הא אמרינן בפסחים (דף ס"ח) דהכל מודים דבעצרת בעינן לכם משום יום שנתנה בו תורה ולפיכך כתב דאסור להתענות גם במוצאי חג השבועות. ואגב דאיירי בדברי הש"ס דסוכה הנ"ל דהעושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ראיתי לבארו דלכאורה מאמר הזה משולל הבנה דמאי ענין ושייכות יש באכילה ושתיה לבנין מזבח והקרבת קרבן. ונ"ל ע"פ הא דאמרינן בסוף חגיגה והאריאל וגו' וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשולחן לומר לך דבזמן שבהמ"ק היה קיים היה מזבח מכפר עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו ופרש"י בהכנסת אורחין עכ"ל. וי"ל דלזה כיון גם הש"ס דסוכה הנ"ל דכל העושה איסור לחג באכילה ושתיה ומן הסתם מזמין גם לעניים על שולחנו וכמו ביו"ט דצריך לשמח גם להלוי ולהגר והיתום והאלמנה נחשב אצל הקב"ה כמו דהיה בונה מזבח ומקריב קרבן דעכשיו שולחנו של אדם מכפר דבקרבן נמי היה אכילת הכהנים מכפר וכדאמרינן בפסחים נ"ט ואכלו איתם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין. ולפי' קמא דרש"י דמיירי ביו"ט עצמו ג"כ יש לפרש על דרך זה דאף דלר"א יוצא יד"ח בלימוד התורה מ"מ אין העניים נהנין מזה והלכך אף דהעוסק בתורה א"צ לא עולה ולא חטאת מ"מ חסר אכילת הכהנים אבל אם עושה איסור לחג באכילה ושתיה דמי לקרבן לגמרי דגם העניים נהנין ממנו ואפשר דזהו דכתיב גבי חג שבועות בפ' ראה ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן והיינו דיתן נדבות לעניים על יו"ט משום דבעצרת הכל מודים דבעינן לכם ואינם יכולין לצאת בלימוד התורה.
ובמקום אחר כתבנו לבאר במה דאמר רבא שם בפסחים הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם מ"ט וקראת לשבת עונג ורב יוסף אמר שם הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב ביה ואמרנו לפרש דכולהו תלתא זימני דאמרינן דבעינן בהו לכם לד"ה הכל מחד טעמא הוא. ע"פ מש"כ בשאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל בריש פרשת בראשית דהטעם דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא ולהתענג בו משום דכד ברייא קב"ה לעלמא ברייא בשיתא יומי ונח ביומי דשבתא וברכיה וקדשיה כאינש דבני ביתיה וכד מצבית ליה וגמר ליה לעבידתיה עביד הלולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי ואמר לן רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו ואסור לאיענויי ביה אלא מתבעי ליה לבר ישראל לאיענוגיה ביה במיכלא ובמשתא וכו' והוא מדברי המדרש תנחומא שם ועיין בהעמק שאלה שם אות ב'] ועפ"ז נראה לי פשוט די"ל דהיינו טעמא דאמרינן דהכל מודים דבשבת בעינן לכם דכתיב וקראת לשבת עונג והיינו משום דהוא יום חינוך הבית דנגמר בו בנין העולם וביום חינוך הבית דרך העולם לעשות הילולא ויומא טבא לכן צווה נמי הקב"ה לעשות ביום השבת הילולא ויומא טבא וממילא בעינן לכם דאין שמחה אלא באכילה ושתיה. ובזה אתי שפיר נמי הא דאמרינן הכל מודים בעצרת דבעינן לכם משום דהוא יו שנתנה בו תורה. ולכאורה אין הדבר מובן דמה נתינת טעם הוא דמשום דניתנה בו תורה משום זה בעינן לכם אתמהה. אכן לפי מה שכתבנו א"ש דמשום דאף דחנוכת העולם נגמר בשבת מ"מ עדיין היה הדבר תלוי ועומד עד יום מתן תורה דהא תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית דאם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו ואם כן עיקר חינוך הבית נגמר בשבועות שבו קבלו ישראל את התורה ומשום הכי אמרינן דבשבועות בעינן לכם משום דהוא יום שנתנה בו התורה. ונראה לי עוד דמשום הכי כתיב גבי שבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם והיינו משום דכל מעלת יום השבת משום דבו נגמר כל מעשה בראשית אמנם באמת לא נשלם בשלימות עד שקבלו ישראל את התורה נמצא דמעשה בראשית נעשה ע"י הקב"ה ונגמר ע"י ישראל ולכן אמרה התורה ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם דשבת היא אות על חידוש העולם שנעשה ע"י הקב"ה וע"י ישראל דישראל יש להם חלק בחידוש העולם ונ"ל עוד דמשו"ה כתיב תיכף אחר פ' ושמרו ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו ולכאורה מאי ענין זה לזה אכן להנ"ל ניחא דשיעור הכתוב כך הוא כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש ומ"מ לא נגמר עדיין בשלימות עד ויתן אל משה והיינו כשישראל קבלו את התורה אז נגמר העולם בשלימות ונ"ל עוד דמשו"ה מזכירין בתפלת שחרית ושני לוחות אבנים הוריד בידו ודו"ק ואפשר דמשו"ה נתנה התורה בשבת לרמז דהא בהא תליא דעיקר מצוה של שבת היא ע"י קבלת התורה]. ואמנם דאף שקבלו ישראל את התורה בששה בסיון מ"מ עדיין לא היה קבלה שלימה דהא אמרי' בשבת (דף פ"ח) מכאן מודעה רבא לאורייתא ופרש"י משום שקבלוה באונס ע"י שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית וע"כ היה העולם ג"כ מתרופף ועומד עד שקבלו ישראל התורה בימי אחשורוש ברצון דכתיב קימו וקבלו היהודים קימו מה שקיבלו כבר ואז נגמר מעשה בראשית על מכונם וחזקם הלכך אמרינן דהכל מודים דבפורים בעינן נמי לכם והכל מטעם הנ"ל. ומ"מ נראה מלשון הגמרא שם דמדייק ואמר בהנך תלתא זמני דהכל מודים דבעינן "נמי" לכם משמע דתרווייהו בעינן לה' ולכם ולא בא אלא לאפוקי משאר יו"ט לר"א דיכול לעשות כולו לה' אבל בהנך זימני בעינן נמי לכם אבל בלכם בלבד נמי אינו יוצא ואדרבה חמירי משאר יו"ט לר"א דיכול לעשות כולו לכם אם ירצה אבל בהני יומי בעינן וודאי לה' דהא גבי שבת איתא במדרש והובא בטור או"ח סי' ר"צ דאמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וכו' אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמה שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך ומסיים הטור ע"כ צריך שיקבעו מדרש להודיע לעם את חוקי האלהים ואת תורותיו עכ"ל וכן איתא במדרש תנחומא בפ' ויקהל דאמר לו הקב"ה למשה רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל שבת קודש להכניסם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמד בהן תורה לרבים ע"כ. וכן בשבועות מבואר בכמה פרים קדושים וביחוד בזה"ק ובכתבי האר"י זצ"ל שצריך לעסוק בתורה כל הלילה וגם ביום וכן בפורים איתא בשו"ע בסי' תרצ"ה דצריך ללמוד קודם הסעודה משום דכתיב ליהודים היתה אורה ואמרינן דאורה זו תורה ונראה הטעם דמשום דכבר כתבו התוס' בריש ע"ז לחד תירוצא דמקבלה לחוד אין העולם מתקיים רק בעינן נמי קיום ולימוד ולכן בהנך יומי דבו קבלו ישראל את התורה צריכין ישראל לעסוק בתורה וללמוד בה דע"י הקבלה ולימוד התורה מתקיים הבריאה ושניהם כאחד טובים:
ואגב דאיירי בעניינא דעצרת ראיתי להביא כאן מה שכתבתי על הגליון על החומש שלי בפ' ראה דכתיב שם ועשית חג שבועות לה' אלהיך וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך וגו' וכתבתי שם בצידו וזה לשוני ולקמן גבי חג הסוכות נאמר ושמחת בחגיך ונראה דלהלן גבי חג הסוכות כתוב כן להורות דכל הזמן שנוהג מצות חגיגה נוהג שמחה כדי לכלול גם שמיני עצרת דהא שמיני עצרת נוהג חגיגה אם לא הביא בז' ימי החג דהא שמיני עצרת לענין חגיגה הוא תשלומין דראשון אבל כאן דשמחה אינו נוהג אלא ביו"ט עצמו וחגיגה נוהג כל שבעה דעצרת יש לו תשלומין כל ז' לא מצי למכתב בחגיך דהוה משמע דכל ז' נוהג שמחה ולכן כתיב סתם וממילא ידעינן דלא קאי רק איו"ט של שבועות דהא לענין חגיגה גופא אי לאו דילפינן מהקישא דחוה"מ דיש לו תשלומין כל שבעה של חג לא הוי ידעינן וגבי שמחה הא ליכא היקשא ועוד י"ל דמש"ה כתיב הכא ושמחת בחגיך כדי למדרש דאינו יוצא ידי שמחה רק בדברים שחגיגה באה מהם וכדאיתא בחגיגה ח' [והיינו משום דכולי קרא דושמחת מיותר דהא הוי ילפינן מחג השבועות כמו דילפינן לחג המצות דחייב בשמחה והיינו משום דאיתקשו כל המועדים זה לזה וכמו דכ' בספר יראים סי' כ"ו ועיין עוד בטורי אבן ז"ל בחגיגה (דף י"ח)] ולא אתי רק לרבות דכל מיני שמחות לשמחה ולא בעינן שלמים דווקא וכן כתב הגאון מלבי"ם ז"ל בספרו התו"מ כאן דמקרא יתירא נפקי ואמנם א"כ הו"א נמי דיוצאין גם בעופות ומנחות ולכן הוצרך לאמר בחגך דדוקא במי שחגיגה באה מהן] אבל בשבועות דעדיין לא כתיב ריבויא דהא קרא דשבועות מבעיא ליה לגופיה לא צריך בחגיך למעוטיה ופשוט הוא ובקרא דשבעת ימים תחוג לכאורה צריך להבין דהא חגיגה אינו נוהג רק ביום ראשון והן אמת שבספרי כאן גם מפרש"י משמע דשבעת ימים אתא לתשלומין אבל קשה דאי לתשלומין הא כבר נלמד מקרא דחגותם דכתיב בפ' אמור וכמו דדריש בספרא שם וכן בש"ס בחגיגה ט' וא"כ הך קרא מיותר הוא ועוד תקשה לפי מה שפרש"י בפסחים ע"א דשבעת ימים הוא מיעוטא למעט שמיני עצרת מחגיגה תמיה לכאורה דהא אם הביא ביום ראשון גם בשבעת ימי החג פטור דחגיגה אינו נוהג רק ביום ראשון ואם לא הביא גם בשמיני עצרת חייב אם לא הביא בכל שבעת ימי החג דהא משנה ערוכה שנינו דמי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל הרגל כולו ויו"ט האחרון של חג ובשלמא למ"ד דכל ימות החג תשלומין זה לזה איכא למימר דנ"מ דשמיני עצרת בוודאי אינו אלא תשלומין דז' ימי החג ונ"מ אם היה חגר כל שבעת ימי החג ונתפשט בשמיני דפטור משא"כ חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני חייב אבל למ"ד דגם כל ימות החג אינו אלא תשלומין דראשון וחגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני פטור וכן פסק הרמב"ם ז"ל להלכה א"כ מאי נ"מ בין שבעת ימי החג לשמיני עצרת. ועוד צריך להבין מהו זהו נתינת טעם כי ברך יברכך ולאיזה ענין תלוי מצות חגיגה בברכה ואטו מי שאין לו שדה ואינו בכלל ברכה אינו חייב בחגיגה אתמהה. ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דפירושו דקרא הכי הוא בהקדם הא דתנן מי שיש לו נכסין מרובין ואוכלים מועטין יביא עולות מרובות ושלמים מועטין זה וזה מרובין על זה נאמר כברכת ה' אלהיך וגו' היוצא לנו ממשנה זו דאף דשיעור שלמי חגיגה הוא בשתי כסף מ"מ אם ברכו ה' בנכסים מרובים מצוה עליו להוסיף על החיוב של תורה ולהביא שלמים כפי ערך הברכה אשר ברכו ה' וע"ז אמרו דהראיון אין לו שיעור למעלה דאם הוא עשיר צריך להביא עולות ראיה הרבה וא"כ יש לומר דגם לענין חיוב הימים דאף דעיקר מצות ראיה וחגיגה ביום ראשון בלבד מ"מ אם ברכו ה' בעושר מצוה עליו להביא שלמי חגיגה כל ימות החג וזהו דאמר שבעת ימים תחוג דהיינו דמצוה הוא שיחוג כל שבעת הימים והדר מפרש דאימתי בזמן כי יברכך ד' אלהיך "וכי" זה אינו לשון דהא אלא לשון אם כמו כי יקרא דפירושו לכשיקרא או כי תפגע כי תבואו וכדומה דכולן לשון אם הם והכא נמי דכוותיה דאימתי שבעת ימים תחוג בזמן שיברכך ה' בכל תבואתך אבל אם אינו עשיר אינו מחויב רק ביום ראשון וגם ביום ראשון גופא אינו מחויב להביא רק בהמה אחת של שתי כסף ועפ"ז א"ש נמי המיעוט דשבעת ימים למעט דבשמיני עצרת אין לו להביא שלמי חגיגה אם כבר יצא יד"ח בעיקר הרגל דלא מבעיא למ"ד דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט דודאי אסור דכיון דליכא חיובא הוי כנדרים ונדבות וכמו שכ' התוס' בחגיגה (דף ח' ע"ב ד"ה חוזר) לפי פי' הר"ח שם בגמ' וכ"כ שם בשם הירושלמי אלא אפי' למ"ד דנו"נ קרבין ביו"ט מ"מ בשמיני עצרת מצוה למעט בקרבנות וכדאיתא בסוף סוכה משל למלך וכו' וכל זה יתכן לפי' הר"ח שם אבל לפירש"י שם דאסור להביא אפי' בחוה"מ משום בל תוסיף אם לא במפרש ליום ראשון וכ"נ ד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חגיגה ה"ז וכמו שכ' הלח"מ שם צ"ל דקרא מיירי במפרש ליום ראשון או דלא היה שהות ביום להקריב וע"ש היטב בסוגיא שם ודו"ק. הנלע"ד כתבתי בעז"ה: