אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן ל

סימן כט

הנה הגאון בעל טו"א ז"ל באבני מלואים דפ"ג דמגילה (דף כ"א) בד"ה אף כאן עד חצות עמד בתימה רבתי על הא דאמרי' בפ"ק דברכות (דף ט') והני תנאי כהני תנאי דתניא. שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ר"א אומר בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל מצ"מ אתה שורף ר' יהושע אומר בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל ועד מתי א"א והולך עד מצ"מ. ופרש"י לר"א עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו והא דאמר ר"א מועד צאתך ממצרים אתה שורף כלומר בבוקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ממתינים לו עד בוקר שני. ותמה הטו"א דלמאי נ"מ כתב קרא למצ"מ אתה שורף כיון דא"א לשורפו עד בוקר שני וע"ש שדחק בזה ליישב. ואמנם לע"ד יש ליישב די"ל דהכתוב בא לאשמעינן דהוא זמן שריפה ונ"מ לענין דיכול לשרוף ע"י עובד כוכבים דאמירה לעובד כוכבים אינה אלא שבות בעלמא אבל מה"ת מותר והא דכתב רחמנא בפרשה בא עד בוקר ודרשינן ליתן בוקר שני לשריפתו היינו דהתורה הוצרך לאשמועינן פעם אחת דאסור לישרף ע"י ישראל דאי לא הוי כתיב בשום מקום בתורה דשריפת נותר אינו דוחה יו"ט לא הוי ידעינן כלל והו"א דעשה דחי ל"ת ועוד דהא אמרינן מתוך ובהדיא אמרי' בפסחים (דף ה') דלמאן דאמר דאמרינן מתוך מותר לישרוף חמץ ביו"ט ואף שאסור ליהנות בו וע"כ דנותר גזה"כ הוא והלכך בעינן קרא אבל הכא בפ' ראה בא הכתוב לאשמועינן דאף דאסור לשרוף ע"י ישראל מ"מ יכול לשרוף הנותר ביום ט"ו ע"י א"י דע"י א"י נמי מקיים מצוות שריפה דאף דאין שליחות לא"י מ"מ מקיים המצוה בזה דאין המצוה רק שיהא נשרף ויהא כלה מן העולם ולא בעינן בזה שליחות כלל וכן דעת השל"ה לענין שריפת חמץ וכמו שכתב המג"א בשמו בסי' תמ"ו. ועוד נ"ל דמשו"ה כתיב בפ' בא והנותר ממנו עד בוקר משום דהך קרא נאמר אז על פסח מצרים דמסיים שם וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים ובמצרים לא היו עובדי כוכבים כלל דישרוף הנותר שהרי יצאו ממצרים דרך המדבר ולא היו שום עובד כוכבים הולך ומתלוה עמהם ואף דהלכו האוקטורין עמהם מכל מקום הם בוודאי לא ירצו לשרוף הנותר שהשה היה ע"ז שלהם ולכן שפיר אמר הכתוב בקר שני שבעת שיצאו ממצרים לא יכלו לשרוף הנותר עד יום ט"ז. ובזה ניחא נמי מה דקשה למש"כ התוס' דלמ"ד דהבערה ללאו יצאת ביו"ט ליכא איסורא כלל א"כ למה לא התירה התורה לשרוף ביו"ט עצמו ועוד דאף למ"ד לחלק יצאת מ"מ הא אמרינן מתוך. ואכן לפי הנ"ל ניחא דבאמת הבערה הוא מלאכה ככל המלאכות שהרי היה במשכן ורק דהקרא דלא תבערו מיותר ע"כ צ"ל חד מהני תרי או דאתי לחלק ולמ"ד דידעינן לחלק מקראי אחרינא ע"כ צ"ל דבא להוציא מאיסור מלאכה ולנתוקי ללאו בעלמא וממילא אין מוזהר ביו"ט דהא כתיב ביום השבת ובא הכתוב להוציא משני דברים חדא דאינו אלא בלאו ועוד דאינו נוהג רק בשבת ואכן כל זה לאחר שניתנה התורה ונאמר לישראל מקרא הלזה אבל בפסח מצרים דכבר הוזהרו על מלאכה של יו"ט של פסח וכמו שכ' הקהלת יעקב בפסחים ד' ומהך קרא גופיה דהנותר ממנו עד בוקר מוכח כן דהא נאמר זה גם על פסח מצרים ומדברי הר"ן דסוף פסחים דכ' דלמחר היו מותרין במלאכה משמע ג"כ קצת דביום ט"ו היו אסורין במלאכה וע"ש היטב בצל"ח וכיון שכן בפסח מצרים שפיר אמר הכתוב דאסור לשרוף ביו"ט משום שאז היה נוהג איסור הבערה ביו"ט כשאר המלאכות. ובזה ניחא עוד מה דקשה לכאורה לרב אשי דס"ל דשבתון עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ למה הוצרך בוקר שני הא בלא"ה הוי ידעינן דשריפת נותר אין דוחה יו"ט דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכבר עמדו התוס' ע"ז ואכן לפי מש"כ ניחא דאיצטריך קרא לפסח מצרים דעדיין לא הוזהרו על עשה דשבתון דעשה דשבתון נאמר אח"כ באוהל מועד ולא היה רק ל"ת לחוד ושפיר הוצרך משה רבינו להזהיר דלא ישרפו ביום. ובזה יתיישב ג"כ דברי המכילתא בפ' בא דאמר ר' ישמעאל שם דא"צ קרא דעד בוקר על יו"ט דכבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם ושריפה מעין מלאכה היא ומת"ל עד בוקר אלא אם חל ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו שורף אלא עד אור י"ז והנה כבר עמדו ע"ז כל המפרשים ז"ל דכיון דס"ל לר"י דאפילו על יו"ט לא צריך קרא כ"ש על שבת דהא בשבת איכא כרת וסקילה ופשיטא שאינו דוחה ומה שתי' על זה בזית רענן דבשבת קיל טפי דאפשר שיתקיים האיסור בשאר שבתות זה תמוה דהיאך יעלה על הדעת דשריפת נותר יהיה דוחה שבת דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וזה אין לומר דכאן בא הכתוב לאשמעינן זה דהא ליתא דהא בפ"ק דיבמות יליף מקראי אחריני דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. וגם מה שתירץ בס' התורה והמצוה דבשבת הו"א דמותר לשרוף לפני הבירה מעצי המערכה כיון שניתן שבת לדחות אצל המערכה וכמו שכתבו התוס' ביומא (דף מ"ו) לענין אברים ופדרים במח"כ אינו ענין להתם דהתם הא מניח אברים ופדרים על המזבח והכל ענין סידור מערכה הוא ושפיר אמרינן מתוך שניתן שבת לדחות אצל מערכה גדולה ניתן נמי לדחות אצל המערכה של אברים ופדרים דהא נפקא ליה מקרא דצריך לעשות ד' מערכות בכל יום ושבת נמי בכלל אבל מה ענין שריפת נותר של פסח לסידור המערכה דהכי נימא נמי דכל כהן המסדר המערכה בשבת היה מותר נמי להדליק בביתו ונימא מתוך שניתן שבת לדחות אצלו ונותר לגבי המערכה הוא במשקל אחד כמו מדליק בביתו דהא פסח נאכל בירושלים ואינו ענין למערכה כלל ומאי תועלת במאי דשורף בעצי המערכה דאטו העצים גורמין ההיתר הלא עיקר ההיתר הוא בשביל שצריך להקריב התמיד דדוחה שבת ואינו ענין לשריפת נותר של הפסח. ועוד תמוה דא"כ יו"ט נמי י"ל כן ומה שכ' שם דיו"ט היתר הוא ולהא אשתרי וכו' וכמו שאמר רבא בזבחים (דף ל"ב) לא זכיתי להבין דבריו דחדא דאכתי תקשה שם למ"ד דסובר שם להיפך דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי מאי איכא למימר. ועוד תמוה דהא אדרבה בשבת בוודאי התירא הוא וכדאמרינן שם ביומא שבת דהותרה בציבור וא"כ בשבת בוודאי א"צ קרא דלהא אשתרי ולהא לא אשתרי ולכן כל דבריו שם לא נהלם אצלי כלל [ועי' בס' אור חדש על פסחים דף פ"ג מה שתירץ לדברי המכילתא הנ"ל ע"פ דרך החידוד] ואין לתרץ נמי דר"ל דאשמועינן קרא דאפילו בי"ז צריך לשרוף ביום דווקא ואף דאז הוא וודאי שלא בזמנו וקמ"ל קרא דגם נותר שלא בזמנו ג"כ אינו נשרף אלא ביום דהא ליתא כלל דהא בהדיא אמר שם ר"י דנשרף אור י"ז וקי"ל דאור אורתא הוא וצריך לומר דהא דכתיב עד בוקר הוא לאו בדוקא ובזה יש ליישב נמי מה שהקשו התוס' בפסחים (דף פ"ג ע"ב) ד"ה ליתן דהקשו כיון דאסור לשורפו בליל מוצאי יו"ט היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ע"ש ואכן באמת במכילתא איתא שם דנשרף אור ט"ז ולק"מ ופשוט דכוונת התוס' להקשות לפי לשון המשנה שם דישרפו בט"ז ובי"ז דמשמע דנשרף ביום. ואכן גם לפי דעת המשנה לא קשיא כ"כ. דמיום ט"ז בלא"ה לא קשיא וכמש"כ התוס' ביבמות ע"ב דכיון דאינו נשרף לעולם בט"ו הוי ט"ז זמנו ומי"ז נמי י"ל דמתני' סובר כמ"ד דנותר שלא בזמנו נמי אינו אלא ביום ודו"ק:

ואמנם להנ"ל ניחא והוא בהקדם דנעמוד על הלשון המכילתא שם שאמר ר"י א"צ הרי אומר כל מלאכה לא יעשה בהם ומה לו להזכיר הך קרא בפרט והל"ל לומר דהרי יו"ט הוא ונאסר במלאכה ולכן נ"ל דר"י ג"כ סובר דעיקר קרא נאמר על פסח מצרים דעל יו"ט הוזהרו אז אבל על שבת עדיין לא הוזהרו ורק דשמרו הן בעצמן את השבת וכמו דאיתא במדרש ולכן אמרינן ישמח משה במתנת חלקו שכבר צוה משה לישראל במצרים שישמרו את השבת. והנה ר"ח ניסן דפסח מצרים היה ביום ה' וכדאיתא במכילתא ובשבת פ"ח. והיינו לפי שהוקבע החודש אז ביום ל' של אדר בזמנו וכמו דאיתא במדרש ובפיוט של שבת הגדול אבל בעת שנאמרה להם פרשה זו היה קודם שקדשו החודש שהרי אז נצטוו על קידוש החודש וכמו דאיתא שם בכתוב החודש הזה לכם ראש חדשים ואם לא היו רואים את הלבנה ביום ל' היו קובעין ר"ח ביום ל"א והיה חל יום ט"ז בשבת ולדעת הסדר עולם דניסן חל אז בע"ש חל באמת יום ט"ז בשבת. ונראה דהס"ע ס"ל דלא הוקבע בזמנו ולכן היה ר"ח בע"ש או דס"ל באמת דיום ל' חל בע"ש ועפ"ז עולה לנו דברי ר"י כמין חומר בעז"ה דליו"ט א"צ קרא דהוזהרו אז על יו"ט של פסח דהא כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ואפשר דהיינו דכתיב כל מלאכה לאשמעינן דאף הבערה שאינו לצורך אוכל נפש נאסר ולא אמרינן מתוך דסברא דמתוך לא נאמר רק לדורות] וא"כ בהדיא אסר הכתוב שריפת נותר ביו"ט גבי פסח מצרים ולכן לא בא הכתוב דעד בוקר אלא לאשמעינן דאם לא יקבע החודש בזמנו ויחול ר"ח ניסן ופסח ביום ו' ויחול ט"ז בשבת ג"כ לא ישרפו בשבת אלא ביום י"ז ואף שעל השבת עדיין לא הוזהרו כלל רק שנהגו בעצמם כן ואעפ"כ אסור וקמ"ל קרא דשריפת נותר לא דחי אפי' למנהג. או אפשר דכיון שעתידה תורה לאסור עליהם את יום השבת לא רצה הקב"ה להתיר להם שריפת נותר כיון שלאחר מ"ת תהיה אסור להם. או דהוראת שעה היתה שלא תדחה את השבת ואף שלא היה רק תקנת משה ועכ"פ נסתלק גודל התמיה שתמהו בזה על המכילתא. והנה הקשה לי כבוד הרב הגאון מוהר"ש נ"י מ"ץ דפ"ק דלמ"ד דהבערה אינו נוהג ביו"ט עד בוקר למאי אתא ואכן לק"מ די"ל דאדרבה דזה גופא בא לאשמעינן דנותר אסור וכן פירש באמת הגאון מלבי"ם ז"ל דמ"ד דילפינן מעד בוקר שאינו דוחה יו"ט ע"כ דס"ל דהבערה ללאו יצאת ע"ש וזה דלא כדעת רבינו הט"א ז"ל דלמ"ד דהבערה ללאו מותר באמת לשרוף נותר ביו"ט ואכן הגאון הנ"ל ס"ל להיפך. ואכן מלבד זה לא קשה די"ל דצריך עד בוקר ליתן תחום לבוקרו של בוקר וכמו דאיתא במכילתא שם דת"ק דריש מיניה לשני דברים. ואכן הך מ"ד וכן האמוראים דילפי לשריפת נותר מקראי אחריני וכמו דאיתא בפסחים פ"ג נ"ל באמת דס"ל דעד בוקר לא אתא אלא לדרשה דתן תחום לבוקרו של בוקר ובפרט לפי מה שכתב שם התורה והמצוה דתליא אי היום מתחיל מע"ה או מהנץ א"כ י"ל דפליגי בזה ע"ש ודו"ק. ושוב מצאתי שמה שעלתה בדעתי לתרץ דר' ישמעאל בא לאשמעינן דגם ביום ט"ז אם חל בשבת ג"כ אינו נשרף רק ביום י"ז אבל לא בלילה כבר כתוב על ספר בית הלוי על החומש להגאון האמיתי אב"ד דק"ק בריסק נ"י לתרץ כן ופשוט דמפרש דמש"כ במכילתא דנשרף אור ליום י"ז דהך אור יממא הוא ומאי דנקט בלשון אור י"ל דקמ"ל דנשרף מע"ה וכדאמר במכילתא שם דתן תחום לבוקרו של בוקר. אבל ק"ל דאם כוונת ר' ישמעאל הוא כן מאי קאמר דליו"ט לא צריך קרא דשריפה מעין מלאכה הוא ומאי קושיא דכמו דצריך קרא על שבת דאין נשרף רק ביום ולא בליל שבעה עשר ה"נ צריך קרא על יו"ט דאינו נשרף רק ביום ט"ז ולא בליל ט"ז דהא באמת יש לטעות דנשרף בליל ט"ז דהא כבר עבר זמנו ושלא בזמנו נשרף גם בלילה ותדע דהא התוס' ביבמות ע"ב הקשו דלמה אינו נשרף עד הבוקר למ"ד דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה והוצרכו לתרץ דכיון דבט"ו אינו יכול לשרוף מחמת יו"ט נחשב הט"ז כמו זמנו אבל מ"מ בוודאי היה יכול לטעות ולומר דנשרף בלילה וע"ז צריך קרא וע"כ משום דבאמת ר' ישמעאל אינו יכול לתרץ כן משום דס"ל באמת דנשרף בליל ט"ז ובר מן דין קשה לי טובא זה דנאמר דכוונת הכתוב לומר דגם שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום דלזה ילפינן מקרא דוהנותר כמו דדרשינן ביבמות (דף ע"ב) ולא צריך קרא דעד בוקר ובאמת אם חל בשבת יש ללמוד מק"ו דמה אם חל בחול ועבר ולא שרף מ"מ אינו נשרף רק ביום כ"ש בחל בשבת דהי' אנוס ואינו יכול לשרוף פשיטא דאינו נשרף רק ביום ולכן מש"כ לתרץ לעיל נ"ל נכון יותר:

שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי דר"י סבר באמת דנשרף ליל י"ז מהא דאמרינן בירושלמי דשבת בפ"ב הלכה א' ובפסחים פ"ז הלכה י' כמה דר' ישמעאל אמר תמן תינוק שעבר זמנו נימול ביום ובלילה והכא עבר זמנו נשרף בין ביום ובין בלילה ע"כ ונראה דהירושלמי הוציא כן מדברי ר' ישמעאל דבמכילתא הנ"ל מהא דאמר דנשרף אור לי"ז ויהיה איך שיהיה מ"מ נלמד מהירושלמי דרבי ישמעאל ס"ל כן ומעתה אין מקום להסתפק דהא דאמר ר"י במכילתא אור לי"ז ר"ל ליל י"ז דהא בירושלמי אמר להדיא דרבי ישמעאל ס"ל דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה וק"ל:

וראיתי להעתיק כאן מה שכתבתי בעז"ה בגליון התוס' בפסחים (דף פ"ג ע"ב) ד"ה ליתן בוקר שני דהקשו שם דכיון דנפקא לן מקרא דאפילו בליל מוצאי יום טוב אסור לשרוף עד בוקר של יום ט"ז א"כ מנ"ל להוציא מזה דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט דהא ע"כ גזה"כ הוא וכתבתי ע"ז על הגליון וזה לשוני דמש"כ התוס' להקשות דמנ"ל דאסור ביו"ט מצד איסור מלאכה דילמא דגזה"כ הוא דשריפה הוא ביום ט"ז ותדע דהא אסור גם במוצאי יו"ט הנה מה דפשיט להו דאינו נשרף רק ביום ט"ז בבוקר היינו משום דכתיב בהדיא בקרא עד בוקר ופרשינן דבא לאשמעינן דנשרף בבוקר שני ואף דשלא בזמנו הוא ולא ס"ל כמש"כ התוס' ביבמות הנ"ל דכיון דאסור מה"ת לשרוף ביו"ט הוי כמו בזמנו. וזה אין לומר דנלמד מזה באמת דגם נותר שלא בזמנו אינו נשרף רק ביום וכמו דדריש ר"י ביבמות (דף ע"ב) ומפיק ליה מוהנותר דהא ליתא דא"כ מאי מבעי ליה ר"י לדרשא מקרא דהנותר תיפוק ליה מקרא דעד בוקר ומיהו מה שתירצו דמידי דהוי אשלמים נראה דסמכי ג"כ אסברא דמקרי זמנו דאל"כ מאי ראיה מייתי משלמים דילמא שאני שלמים דעיקר זמנו נשלם לאור שלישי ומש"ה אינו נשרף אלא ביום משא"כ הכא אלא וודאי דסמכי' אהך סברא דגם זה מקרי זמנו כיון דלא משכחת לה לעולם דנשרף ביום חמשה עשר ומיהו כל זה לפי מה דמשמע פשטיות לשון המשנה דנשרף ביום ששה עשר או ביום שבעה עשר אבל במכילתא איתא מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר וכן בדברי ר"י שם איתא אם חל ששה עשר להיות בשבת אינו נשרף עד אור י"ז וכ"ה במכילתא הנדפס עם זה ינחמנו ובמכילתא הנדפס בווילנא עם פירוש ברורי המדות אכן במכילתא הנדפס בווארשא על החומש עם פי' הגאון מלבים ז"ל נדפס בדברי ר' ישמעאל עד י"ז ולא הוזכר שם תיבת אור ופשוט דטס"ה דק"ו הדברים דמה יום ט"ז דלעולם לא משכחת לה דנשרף מקודם ואעפ"כ ס"ל להמכילתא דנשרף בלילה אור ליום ט"ז וכ"ש בחל ט"ז בשבת דאם לא היה חל בשבת היה נשרף ביום ט"ז עצמו לא כ"ש דוודאי נחשב שלא בזמנו ומותר לשרוף גם בליל י"ז אלא הדבר פשוט דנחסר שם בדפוס] וזה אין לומר דהך תיבת אור ר"ל בבוקר כשהאיר השחר של יום ט"ז והא דקרי ליה אור היינו משום דמצוותו בבוקר כשהאיר השחר ואינו צריך להמתין עד הנץ החמה וכמו דדריש שם במכילתא דמשו"ה כתיב בוקר שני ליתן תחום לבוקרו של בוקר ופירש שם הגאון מלבים ז"ל דהיינו דצריך להקדים מיד כשהאיר השחר. [ונ"ל דמשו"ה לא הוזכר במשנה דמגילה כ' דשריפת נותר אינו נשרף רק עד הנץ החמה כמו שאר דברים דחשיב התם דמצותן ביום דאמרינן שם דצריך להמתין עד הנץ. ואמנם באמת לפי הנ"ל ניחא דבהדיא הקפיד הכתוב דמצוותו מעה"ש ולא ראו חכמים לאסרו וכן בתמיד הקריבו מיד מע"ה והיינו משום דכתיב בבוקר בבוקר ומיהו גבי תמיד י"ל טעמא אחרינא משום דכהנים זריזים הם ולא אתי למטעי] אבל עכ"פ י"ל דהך אור ר"ל ביום ט"ז בבוקר. דהא ליתא כלל דהא כבר תסתיים שמעתתא בפ"ק דפסחים דאור אורתא הוא בכל מקום בש"ס ובמשניות ובכל הברייתות ובפרט גבי נותר דבהדיא בת"כ הקפיד לכתוב על ליל שלישי בלשון אור דאמר שם יכול יהא נאכל אור לשלישי ת"ל עד יום ותו אמר שם יכול יהא נשרף אור לשלישי וכו' והובא בפסחים (דף ג') הרי דקרי ליה ללילה בלשון אור. ואף דכתיב עד בוקר באש תשרופו הך בוקר לאו בדוקא הוא דבאמת דאי בא לאשמעינן דנשרף ביום ט"ז בבוקר הו"ל למכתב בבוקר באש תשרופו ותיבת עד מיותר ומדכתיב עד משמע דעד בוקר מצות שריפה ולא בבוקר עצמו והיינו דזמנו כל הלילה ואם עבר ולא שרף בלילה עבר על מ"ע דשריפה דמצוותה בלילה הסמוך ליום ט"ו מיד ואח"כ כל שעה ושעה עובר בעשה וראיה לדבר זה מהא דדרשינן בתו"כ ובפסחים (דף ג') מהנותר עד יום השלישי דכתיב גבי שלמים לומר דבעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי. ולכאורה תמוה דהאיך הוציאו הך קרא מפשטי' דמיירי במצות שריפה דביום השלישי ישרף ודרשי' ליה על זמן אכילה של יום שני שאינו נאכל אלא ביום שני אבל לא בליל שלישי וע"כ דקשה להו לשון עד יום השלישי דהו"ל למכתב והנותר ביום השלישי באש ישרף ויהיה הכוונה מה דישאר צריך לשרוף ביום השלישי ומדכתיב עד דרשי ליה על יום שני וא"כ הכא נמי כן ועוד דהכא גרע טפי דלא שייך לפרש דהך עד קאי על והנותר והיינו דנשאר עד בוקר שני דהא באמת מיירי מנותר שנשאר מהפסח מחצות הלילה של ליל ט"ו וכ"כ האי עד קאי אלמטה וא"כ משמע דהשריפה קודם בוקר כנ"ל ברור טעמו של המכילתא:

ובאמת לענין עיקר הדבר אי נחשב יום ט"ז זמנו או לאו נ"ל דתליא בטעמא דאסרה התורה לשרוף הנותר ביו"ט אי נימא דטעמא משום דאין עשה דוחה לל"ת דיו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא או משום דעשה דנותר קיל ואפשר דהוי עשה שלפני הדיבור דהא נאמר בפ' בא גבי פסח מצרים וא"כ פשוט דאינו אסור רק לשרוף ע"י ישראל אבל ע"י א"י מותר דהא אמירה לא"י אינה אלא שבות דרבנן וא"כ מה"ת מותר לשרוף ע"י א"י ומקיים בזה מצוות שריפה וכמש"כ המ"א בסי' תמ"ו ס"ק ג' [ועי' בגליון המג"א שם להגאון מוהרע"א ז"ל שהעיר באמת דהיכי מקיים בזה מצות עשה דתשביתו הא אין שליחות לא"י ונשאר בקושיא ואכן לענ"ד י"ל דס"ל להמג"א דעיקר המ"ע דתשביתו היינו שיהא מושבת ולא בעינן בזה דין שליחות ויש להאריך בזה ואכ"מ]. אבל אם נימא דעשה שלפני הדיבור ג"כ דוחה והך תנא דלמאן דאמר דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט מעד בוקר ע"כ דלא ס"ל דשבתון עשה הוא ואם כן ע"כ דגזירת הכתוב הוא דנותר אינו דוחה יו"ט ולא מצד מלאכה וא"כ גם ע"י א"י אסור והלכך שפיר מקרי זמנו ואפשר דמשום זה ס"ל להתוס' בפשיטות דנשרף ביום והיינו משום דמבואר בפ"ק דפסחים דמ"ע דתשביתו הוי דוחה יו"ט גם למ"ד דהבערה לחלק יצאת משום מתוך וא"כ תקשה באמת למה אין שריפת נותר דוחה יו"ט דהא עשה דתשביתו ג"כ הוי עשה שלפני הדיבור ואעפ"כ הוי דחי וע"כ דגזה"כ הוא וממילא מקרי בזמנו וכ"כ מלבי"ם שם דת"ק דהוצרך ללמוד מקרא דעד בוקר ע"כ דס"ל דהבערה מותר ביו"ט והלכך ע"כ הוצרך ללמוד מקרא. ובעיקר טעמא דשריפת נותר אינו דוחה יו"ט כתב הרע"ב בפסחים פ"ז משנה י' משום דשריפת קדשים עשה ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואולם בפ"ב דשבת משנה ב' פי' הרע"ב דילפינן מוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו דתן בוקר שני לשריפתו ומיניה ילפינן לשאר קדשים ולכאורה תמוה אדרבה הכא דמיירי בנותר גופא הו"ל להביא מקרא דנותר גופא והתם דמיירי בתרומה טמאה הו"ל למכתב בטעם משום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכבר הרגיש בזה התוס' יו"ט בפסחים שם ואמנם אחר העיון ניחא דגבי נותר דאסור להנות ממנו בשעת ביעורו שפיר איכא למילף מקרא דשבתון דהא הוי הבערה שלא לצורך אוכל נפש אבל התם דמיירי בתרומה טמאה דמותר להנות ממנו בשעת ביעורו והוי הבערה לצורך אוכל נפש רק עיקר הטעם דמשום דמכוין לשם מצוה המצוה מחשב לה למלאכה ואף דנהנה ממנה וזה ילפינן מנותר דאסרה תורה ביום טוב ולכאורה הא י"ל מתוך ובפרט למ"ד דס"ל דהבערה ללאו יצאת ולדידיה ביו"ט שרי הבערה לגמרי ולמה אסרה תורה בנותר וע"כ דהמצוה מחשב אותו למלאכה והלכך גם בתרומה טמאה אסור ואם נותן לפני כלבו נחשב ג"כ למלאכה ואסור ביו"ט כמש"כ רש"י בביצה (דף כ"ז) וא"כ שפיר הוצרך הרע"ב להביא שם טעמו של תנא דבי חזקיה. והא דרב אשי נתן טעם משום עשה דשבתון גבי תרומה טמאה י"ל דעיקר מימרא דרב אשי לא נאמר רק גבי נותר ולא מייתי התם רק משום שיגרת לישנא בעלמא ואין להקשות נמי הא מ"מ אמרינן מתוך ומה בכך דאיכא נמי עשה די"ל דרב אשי ס"ל מסברת חוץ דגבי שריפת נותר נחשב למלאכה ולא שייך מתוך ודווקא גבי חמץ מהני מתוך דשריפת חמץ לא מקרי מלאכה:

והטעם דחלוק חמץ מנותר כתב האור חדש בפסחים (דף ה') דגבי נותר דכתיב בהדיא דאסור ביו"ט וע"כ דגזה"כ הוא דגבי נותר נחשב מלאכה והלכך גם לכלבו אסור דמה לי אם שורפו או נותן לכלבו הא שניהם מותרים דהא אמרינן מתוך אבל בחמץ דליכא קרא לא חזינן דרחמנה אחשביה והלכך אי אמרינן מתוך מותר ביו"ט והגאון בעל נודע ביהודה ז"ל כתב לחלק בדרך אחר דגבי נותר דמוטל המצוה על כל העולם לשרוף הנותר ולכן חשיב מלאכה אבל מצות ביעור חמץ אינו מוטל רק על הבעלים אבל מי ששורף חמצו של אחרים לא עשה מצוה כלל לא שייך לומר אחשביה דאין סברא לומר דלגבי הבעלים הוי מלאכה ולגבי אחרים לא. כ"כ שם הנו"ב. אבל כמדומה לי דאישתמיט להנו"ב ז"ל גמ' ערוכה בב"ק (דף צ"ט) דאמר רבא שם דאם שרפו במועד פטור משום שהכל מצווים עליו לבערו הרי בהדיא דגם גבי חמץ מוטל המצוה על כל העולם ודברי הגאון צע"ג. וגם בעיקר הסברא לא שייך לחלק בזה דמאי נ"מ אם מוטל המצוה על כל העולם או לאו ועוד דקצת יש מקום לומר להיפך דגבי חמץ דנהי דגבי הלאו כתיב לא יראה לך אינו מוטל רק על הבעלים אבל מותר לראות של אחרים אבל בעשה דתשביתו כתיב סתמא תשביתו שאור מבתיכם ולא כתיב דתשביתו שאורכם ומשמע דאיכא מצוה גם על שאור של אדם אחר אבל גבי נותר דכתיב העשה והלאו בחד קרא משמע דכל שישנו בלאו ישנו בעשה אבל על אחרים אינו מוטל שום מצוה וראיה לזה דהא גבי כסוי הדם מבעי ליה קרא דאם לא כיסה השוחט מוטל על אחרים לכסות והכא ליכא קרא:

ועל דברי הגאון בעל אור חדש הנ"ל ג"כ יש לתמוה דא"כ היאך מביא רש"י ראיה דביעור דנותר נחשב למלאכה מתרומה טמאה דהבערה לצורך אוכל נפש הוא ואעפ"כ אסור ולפי דברי הגאון הנ"ל דעיקר הראיה משום דגבי נותר איכא גזה"כ דאסור היאך תלי רש"י תניא בדלא תניא דהא בתרומה טמאה לא מצינן שום קרא דאסור לבער ביו"ט וא"כ מנ"ל באמת דאסור ביו"ט למ"ד דאמרינן מתוך דהא בחמץ אמרינן באמת למ"ד דאמרינן מתוך מותר לבער ביו"ט ומשום דליכא קרא וא"כ תרומה נמי יהא מותר באמת והיכי ילפינן תרומה מנותר דילמא דמי לחמץ ובפרט ללמוד נותר מתרומה זה וודאי לא שייך כלל ומאוד תמהני על הגאון הנו"ב ז"ל שדחה שם דברי הגאון דמלשון רש"י הנ"ל לא משמע כן וטפי הו"ל לתמוה עליו דלפי דבריו אין הבנה כלל לפרש"י שם ולפיכך דברי הגאון בעל אור חדש ז"ל צל"ע. ונידון מש"כ במשנה בחל ט"ז בשבת דנשרף בשבעה עשר דלכאורה משנה שא"צ היא דאם לא דחי יו"ט כ"ש שבת ותי' התוס' יו"ט אינו מובן והנה בפשוטו יש לתרץ דקמ"ל דאף אם חל בשבת ואינו נשרף רק ליום י"ז דאז אינו זמנו בוודאי דהא אם היה חמץ היה נשרף ביום ט"ז ואעפ"כ אינו נשרף רק עד יום י"ז בבוקר אבל בליל י"ז אסור וקמ"ל דנותר שלא בזמנו ג"כ אינו נשרף רק ביום וכן ס"ל לר' יוחנן באמת ביבמות ד' ע"ב ואפי' למאן דלא דריש וא"ו מ"מ וא"ו ה"א דריש ואף דבמכילתא פ' בא איתא דנשרף אור לט"ז ואם חל בשבת נשרף אור לי"ז צ"ל דהמכילתא סבר דנותר שלא בזמנו נשרף אפילו בלילה ודלא כר' יוחנן דיבמות ור' יוחנן לשיטתו אזיל דס"ל דהלכה כסתם משנה ומלשון המשנה משמע דנשרף ביום י"ז והלכך לא קשיא עליה מהמכילתא והמכילתא הפריז על המידה עוד דאף ביום ט"ז נמי מקרי שלא בזמנו דהא אי לאו יו"ט היה נשרף בט"ו והלכך שורפין ליל ט"ז והא שכת' התוס' ביבמות דאינו נשרף רק ביום ט"ז בבוקר הוציאו כן מלשון המשנה דלכאן:

ושוב ראיתי דיש ליישב דברי הנו"ב מהסוגיא דב"ק הנזכר דהנה באמת גבי מ"ע דתשביתו כתיב נמי בבתיכם ומשמע דבחמץ שקבל אחריות ומונח בבית חבירו אינו מצווה לבער. אך זה נ"מ בין המ"ע להל"ת דלענין הל"ת ילפינן קראי מהדדי דבקרא דלא יראה לך שאור משמע דאפילו אם מונח בביתו חמץ של אחרים אינו עובר ובקרא דלא ימצא בבתיכם משמע דכל שמונח בביתו אסור ומשנינן כאן דקיבל עליו אחריות וכאן דלא קיבל אבל אם אינו מונח בביתו ואפילו בקיבל עליו מותר דאם מונח בבית חבירו ואין החמץ שלו בוודאי מותר וכ"כ התוס' בשם ר"ת וכל זה בהלאו אבל בעשה דתשביתו דליכא תרי קראי אפשר דאם הוא בביתו חייב בעשה אף דלא קיבל עליו אחריות אבל הא ליתא כלל דודאי איתקש העשה להלאו וכל חמץ דליכא לאו דב"י ליכא נמי עשה ואך הנכון בזה דמה שאמרינן שהכל מצווין לבערו ר"ל מצד ערבות דכיון דרואה דהגזלן אינו רוצה לבערו אז מוטל המצוה לכל מי שרואה וכמו בכיסוי הדם דאם לא כיסה השוחט מוטל חיוב על הכל אבל עיקר המצוה הוא על הבעלים בדווקא כנ"ל ליישב דברי הנו"ב הנ"ל. ודע דנראה ברור דאם גזל בשר הפסח בליל פסח מהחבורה למאן דאמר דקדשים קלים ממון בעלים הוא ואח"כ נעשה נותר אצלו יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ולענין אם בא אחר ושרפה לדעת הנו"ב פטור שהכל מצווים עליו לבערו אבל לפי מה שכתבתי דנראה דמ"ע דשריפת נותר אינו מוטל רק על הבעלים כמו בהלאו בבל תותירו דהא איתקשו בחד קרא פשוט דהשורף חייב לר"ש דהא הוי גורם לממון הנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה