בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן כט
כתב הטוש"ע בס' תע"ז סעיף א' ויהא זהיר לאכול האפיקומן קודם חצות והוא ממימרא דרבא בפסחים דף ק"כ ע"ב) אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח וכתב הרא"ש ע"ז וז"ל לכאורה נראה דהלכה כראב"ע דסתם מתניתין כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן סתם מתניתין דאיזהו מקומן ובפ"ק דברכות ומיהו בפרק הקורא את המגילה למפרע איכא סתמא כר"ע ומאי אולמא תרי או תלת סתמא מחד סתמא מיהו נכון להחמיר כראב"ע דאפשר דר"ע מודה להרחיק את האדם מן העבירה באסור דאורייתא וכן היה נוהג ר"ת ז"ל לאכול האפיקומן קודם חצות עכ"ל הרא"ש ומשמע מלשונו ז"ל דלא חשש אלא לענין להחמיר לכתחלה לאכול קודם חצות משום דאפשר דר"ע נמי מודה דמדרבנן צריך להרחיק כמו כל קדשים הנאכלים ליום ולילה דעשו חכמים הרחקה שלא לאכול אלא עד חצות אבל לענין אם אחר מלאכול כזית ראשון עד אחר חצות אם מברך על אכילת מצה משמע מדבריו שמברך כיון דלר"ע פשיטא שצריך לברך אף אי אית ליה הרחקה דהרחקה מדרבנן אינו אלא לענין לכתחלה כמ"ש התוס' בסו"פ ע"פ (דף ק"כ ע"ב) ד"ה אמר רבא [והוא מפורש בגמרא במשנה קמא דברכות מהא דאמר ר"ג אם לא עלה כו' ולא אמרו חכמים כו' והובא ראיה זו בתוס' שם ודלא כמו שנראה דעת ר' יונה בפ"ק דברכות ודו"ק] ואף דלראב"ע בוודאי אסור לברך אחר חצות ואם מברך הוי ברכה לבטלה מ"מ הא משמע מדברי הרא"ש ז"ל דאין אנו חוששים לדברי ראב"ע אף לספק כיון דאין הכרע מסתימות דמתניתן כמאן הלכה ממילא הדרינן לכללין דהלכה כר"ע מחבירו מיהו מד' הרא"ש בפ"ק דברכות נראה בהדיא דאסתפוקי מסתפק כמאן הלכה ודבריו סותרין זה את זה וכן הר"ן במס' פסחים מסתפק בזה כמאן הלכה:
אמנם דעת התוס' בספ"ב דמגילה דהלכה כראב"ע משום דאיכא ג' סתמא כראב"ע ומסיימי התם הכי וז"ל וא"כ צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות ואפי' מצה של אפיקומן שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוי דאורייתא אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כ"כ שהרי מדרבנן הוא עכ"ל וכן הוא דעת הסמ"ג להדיא בעשין רכ"ו וז"ל פוסק רבינו יצחק כראב"ע שהרי וכו' וצריך להזהר במצה וכו' ואע"ג דבפרק הקורא את המגילה למפרע סתם לן תנא כר"ע בטל אותה סתמא יחידית מפני כל אלה עכ"ל וא"כ נראה דאין לברך על האכילה אם אחר מלאכלו עד אחר חצות דהא לדעת התוס' והסמ"ג לא יצא יד"ח כלל וספק ברכות להקל [שוב מצאתי להדגול מרבבה בסי' הנזכר שכתב ג"כ דאין לברך אם אחר לאכול עד אחר חצות ועיי' גרסת הרי"ף והרא"ש בפ"ק דברכות]:
וראיתי לדקדק לכאורה לפי דעת הפוסקים ז"ל דהלכה כראב"ע דמן התורה אינו נאכל עד אחר חצות למה לא עשו חכמים הרחקה לדאורייתא ע"ז כמו שעשו חכמים סייג והרחקה גבי כל הקדשים הנאכלים ליום ולילה דמצוותן מן התורה עד שיעלה עמוד השחר ועשו חכמים סייג לתורה כדי להרחיק האדם מן העבירה ואמרו שאינן נאכלין אלא עד חצות כמו שמפורש במשנה דפ"ק דברכות [ובפ' איזהו מקומן גבי חטאת ואשם ותודה ואיל נזיר] א"כ גבי פסח ומצה נמי אמאי לא עשו חכמים סייג לתורה שלא לאכול פסח ומצה שעה אחת או שתי שעות קודם חצות וכמו גבי חמץ בי"ד שעשו חכמים הרחקה לדאורייתא שני שעות קודם חצות לר"י דקייל"ן כוותיה דס"ל דאדם טועה בשתי שעות אע"ג דמן התורה אינו אסור בחמץ בי"ד אלא מחצות ואילך:
ועוד נראה דכ"ש הוא מהתם דאף דגבי קדשים נמשך זמן אכילתן עד עמוד השחר וליכא למיחש כ"כ שמא יטעה ויאכל אחר עמוד השחר דהא אמרינן בפסחים דף י"ב דבין יממא ללליא לא טעו אינשי אעפ"כ חשו חכמים ועשו הרחקה. גבי פסח ומצה דזמנן בחצות ושייך טפי למגזר לא כ"ש שצריך לעשות סייג:
ואין להתעקש ולומר דכאן לא ראו חכמים לגזור משום דהזמן הוא מועט כ"כ דפסח ומצה אינן נאכלין אלא בלילה כמפורש בתורה ואכלו את הבשר בלילה הזה ונישנית במשנה דאיזהו מקומן ומצה נמי אתקש לפסח וכמו דתניא בתוספתא דפסחים הפסח ומצה ומרור מצוותן משתחשך והובא בתוס' בריש ערבי פסחים (דף צ"ט ע"ב ד"ה עד שתחשך) וכתבו שם בתוס' הטעם משום דמצה ומרור אתקשי לפסח וקצת צ"ע דמאי הוצרכו להיקש תיפוק ליה דהא הך קרא דבלילה הזה אמצה נמי קאי דהא דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות ומשמע דבלילה הזה אמצה נמי קאי ואולי דעיקר כוונתם הוא אמרור דמרור נמי בלילה דווקא משום דהוקש לפסח] הלכך כל זמן משך אכילתן אינו אלא ששה שעות ולא דמי לקדשים הנאכלין ליום ולילה דעשו בהם חכמים סייג דהתם זמן אכילתו הוא קרוב למעל"ע מזמן שחיטתן שהוא אחר תמיד של שחר עד הבוקר שלמחר וגם גבי ק"ש של ערבית דעשו בה חכמים סייג התם נמי זמן קריאתה הוא כל הלילה ולפי שיטת ר"ת ז"ל יכול נמי להתחיל לקרוא מפלג המנחה אבל כאן אפשר לומר כיון דזמנה מועט כ"כ לא רצו חכמים לעשות בהם סייג כדי למעט בזמן אכילתה ובפרט להביא קדשים לבית הפסול ונמצא שהיה קלקולו יתר על תקונו והא לא דמיא אלא לק"ש של שחרית דזמן קריאתה הוא עד שלש שעות ן היום מן התורה ולא עשו בה חכמים סייג כמו גבי ק"ש של ערבית דלא אשתמיט בשום דוכתא מהש"ס דעשו חכמים הרחקה גבי ק"ש של שחרית ובוודאי היינו טעמא משום דכל זמן קריאתה אינו אלא שלשה שעות לא עשו חכמים בה נמי הרחקה שיהיה זמן קריאתה מועט יותר:
אמנם הא ליתא כלל דמנין לנו לחלק חלוקים מדעתינו סברא זו מה שלא נמצא כלל בש"ס ופוסקים לומר דיש נ"מ בין דבר דזמנו מרובה לדבר שזמנו מועט ובאמת גבי ק"ש של שחרית נמי צריך תלמוד אמאי לא עשו חכמים הרחקה לדאורייתא כמו שעשו סייג גבי ק"ש של ערבית וצריך עיונא במפרשים:
ואין לומר נמי טעמא אחרינא בזה שלא עשו חכמים סייג גבי פסח ומצה והוא משום דאמרינן בשבת (דף כ ע"א) דבני חבורה זריזין הן הלכך לא חשו חכמים לעשות סייג כיון דזריזין הן בוודאי לא יעברו זמן אכילתם ובוודאי ימהרו לאכול כדי שלא יבואו לידי נותר דהא נמי ליתא דהא אמרינן נמי בכמה דוכתי דכהנים נמי זריזין הן (בשבת שם דף כ' ובביצה י"ח ובמנחות צ"ה ע"ב) ועוד בכמה דוכתי] ואפ"ה עשו חכמים סייג והרחקה גבי חטאות ואשמות שלא לאכול אלא עד חצות כמבואר במשנת איזהו מקומן ואף שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה כמבואר במשנה שם ועוד בסוף פרק איזהו מקומן הוה ס"ד דש"ס שם דהא דתנן שם הפסח אינו נאכל אלא עד חצות היינו הרחקה מדרבנן הרי למדנו מדברי הש"ס אלו דגם גבי פסח שייך הרחקה ואף דלמסקנא אמרינן דהא דתנן אלא עד חצות דאורייתא הוא וכר"א בן עזריה היינו מדתנן "אלא" עד חצות מלשון "אלא" מוכיח שם הש"ס דמדאורייתא הוא מדגבי כולהו קדשים לא תנן אלא והכא גבי פסח תנן אלא יעויי"ש בסוגיא אבל בעיקר הסברא דשייך גבי פסח הרחקה לר"ע לא מצינו דאפלג ע"ז [ועיי' רמב"ם בפ"ח מהל' חמץ ומצה ובפ"ח הי"ד מהלכות קרבן פסח דפסק שם כר"ע ומשמע שם דלא ס"ל הרחקה רק לגבי פסח ולא למצה ודבריו צ"ע מסוגית הש"ס דסו"פ איזהו מקומן דמשמע שם בהדיא דגם לר"ע הרחקה מדרבנן מיהו איכא ועי' בצל"ח (בברכות דף ט') יעויי"ש ודו"ק] וא"כ מינה נשמע דגם לר"א בן עזריה דס"ל בחצות דג"כ שייך הרחקה:
ובזה הי' נדחה נמי מה שיש ליישב לכאורה על מה דלא עשו הרחקה גבי פסח ומצה לפסוק שעה או שני שעות קודם ע"פ דברי המזרחי בבאורו על הסמ"ג בהלכות מגילה שכתב טעם על מה דלא עשו הרחקה בקריאת המגילה של לילה דכתב הרמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים דשל לילה זמנה כל הלילה ולא כתבו שום סייג [וכ"כ בשו"ע סי' תרפ"ז] משום דהיא מצוה חביבה מזמן לזמן ולא חיישינן דפשעי והובא דבריו במג"א בסי' תרפ"ז ועפי"ז יש ליישב גם גבי פסח ומצה דהוא נמי מצוה חביבה מאוד ואין לך מצוה חביבה כפסח ומצה וגם באה מזמן לזמן ומשו"ה לא הוצרכו לעשות סייג דממילא לא פשעי כן יש ליישב לכאורה אבל מדברי הש"ס דלשם נדחה הך סברא דהא חזינן דהוה ס"ד דש"ס לומר דמתניתין דקתני חצות היינו הרחקה מדרבנן ולכן ד' המזרחי ז"ל צ"ע מסוגיית הש"ס דהתם והדר קושייתנו לדוכתא למה לא עשו הרחקה גם אליבא דראב"ע שלא לאכול אלא עד ד' שעות או ה' שעות בלילה וכמו דעשו הרחקה גבי חמץ:
וע"ש במג"א (בסי' תרפ"ז ס"ק א) שכתב דלפי מה שכתב לעיל דעיקר מצותו ביום לק"מ עכ"ל וכוונתו לפי מש"ל דקריאה דלילה אינה מתקנת מרדכי ואסתר אלא מדרבנן בעלמא שהתקינו אח"כ תדע דלא הוזכרה במשנה ב' כמו שהאריך בזה הטו"א בפ"ק דמגילה] לא חשו חכמים לעשות הרחקה כיון דכל עצמו אינו אלא מדרבנן כ"ה כוונת המג"א אמנם תימה לי דהא ק"ש לחד מ"ד נמי מדרבנן הוא (בברכות דף כ') ואעפ"כ תנן במתניתין הרחקה בק"ש אלמא דבמצוה דרבנן נמי עשו חכמים סייג ודוחק לומר דמ"ד דק"ש דרבנן סובר באמת כר"ג דלא עשו סייג גבי ק"ש דזה דחוק דא"כ אנו צריכין לומר דת"ק ור"ג פליגי בזה גופא אי ק"ש דאורייתא או דק"ש דרבנן ומחלוקת תנאים הוא בזה א"כ למה פליגי שמואל ור"א אליבא דנפשייהו הו"ל לאפלוגי בהלכה דשמואל אמר הלכה כר"ג ור"א אמר הלכה כחכמים ועוד יש סתירה על דברי המג"א אלו מחמץ בי"ד אחר חצות דעשו חכמים הרחקה ב' שעות קודם ולא מצינו דאפלג ע"ז ר"ש דאף דהוא ס"ל דחמץ לפני זמנו והיינו משש שעות ולמעלה עד הלילה אינו אלא מדרבנן וגם כמה פוסקים יש דס"ל כן עיי' ברא"ש בפכ"ש ובבעהמ"א שם ובצל"ח שם ואעפ"כ ס"ל הרחקה זו הרי בהדיא דלא כמג"א:
שוב ראיתי בס' נחל איתן על הרמב"ם להגאון בעל משכיל לאיתן בהלכות ק"ש דכתב באמת דשמואל דסבר ק"ש מדרבנן לשיטתו אזיל דפסק כר"ג (בפ"ק דברכות דף ט') דלית ליה סייג ובזה יישב דברי הרמב"ם דפסק כחכמים והיינו משום דשמואל לשיטתו דס"ל ק"ש דרבנן אבל הרמב"ם פסק דק"ש דאורייתא וכר"א ור"י ממילא לא קי"ל כר"ג והביא ראיה מהירושלמי דר' יוחנן בירושלמי פסק באמת כחכמים דזמן ק"ש אינו אלא עד חצות מחמת סייג והיינו משום דהוא אזיל לשיטתו דס"ל דק"ש דאורייתא בפ"ג דברכות דף כ"א כ"כ בס' נחל איתן אבל דבריו תמוהין ממש"כ לעיל דא"כ דתליא בפלוגתא זו דת"ק ור"ג לא הו"ל לאפלוגי אליבא דנפשייהו ועוד תקשה ע"ז מחמץ לר"ש וכמש"ל וצ"ע]:
ולישב תמיהתנו נראה לומר דנראה דבענין סייג שעשו חכמים הרחקה לדאורייתא הוא על אחד משני פנים וכל אחד ואחד איכא בו קולא וחומרא. האופן האחד דעשו חכמים סייג מחמת חשש פשיעה כמו ק"ש ואכילת קדשים דלא שייך התם חשש טעות דהא בין יממא לליליא לא טעו אינשי רק עיקר החששא דחששו חכמים משום דכיון דכל הלילה זמנה יאמר עדיין יש שהות ובתוך כך ישתקע בשינה ונמצא ישן כל הלילה וכמו דמבואר בברייתא דברכות דף ד' דמשום כך חשו חכמים וכדאמרינן שם דלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קמעא ואשתה קמעא כו' וכן פירש"י להדיא במשנה קמא דברכות וז"ל וכן בק"ש לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה ע"ה ויעבור הזמן עכ"ל וכ"כ השג"א (בסי' ד') וז"ל לכאורה היה נראה לפרש דכדי להרחיק את האדם מן העבירה שאמרו חכמים גבי אכילת קדשים לאו למימרא שחשו כדי שלא יבא לאכלם בעבירה לאחר שיעלה עמוד השחר דוודאי בין יממא לליליא לא טעו אינשי כדאמר בפ"ק דפסחים גבי עדות אלא האי להרחיק מן העבירה שאמרו גבי אכילת קדשים פירושו כמו גבי ק"ש לזרז את האדם וכו' עכ"ל [ומש"כ שם דלפי"ז תיקשי מ"ש בנאכלים לשני ימים ולילה אחד לא חשו חכמים לעשות הרחקה דבשלמא אי טעמא משום טעות איכא למימר כמו שכתבו התוס' (בזבחים נ"ו) דהתם לא שייך טעות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל אי טעמא משום זרוז אין לחלק כ"כ בתשובת שאגת ארי' שם אכתוב לקמן בסמוך דלק"מ] ואיכא באופן הזה קולא וחומרא. קולא דחשש זה לא שייך אלא בלילה דאיכא אונס שינה אבל ביום לא שייך חששא זו אף בדבר שיש בו שהות דכיון דביום לא שייך חששא דשינה והלכך בקדשים הנאכלין לב' ימים ולילה אחד דכלה זמנן בסוף היום לא עשו חכמים סייג ונסתלק בזה קושיית השג"א שרמזתי לעיל ומה שהוצרכו התוס' לומר משום דניכר מתי כו' היינו משום דאל"כ היה לחוש צריך עכ"פ לחששא דטעות וכמו שאכתוב לקמן:
אמנם איכא חומרא בזה דהך חששא חשו גם בכהנים זריזין דכיון דטעמא משום אונס שינה לא שייך לחלק בזה בין זריזין לשאין זריזין דדוקא בדבר שחשו משום טעות שייך לחלק בין זריזים לשאינם זריזין. וכדאמרינן בפסחים (דף י"ב) עדות מסורה לזריזין ולא אתי למטעי בין ה' לשבע חמץ לכל מסור. אבל בקדשים ובק"ש דהחשש משום אונס שינה לא שייך לחלק והלכך גזרו גם בקדשים שאין נאכלין רק לזכרי כהונה וז"ב:
והאופן הב' מצינו שחששו חכמים דילמא אתי למטעי דיסברו על שעה שביעית דהיא חמישית וכמו בחמץ בי"ד דזמנו לאחר חצות אלא משום דאדם טועה בשתי שעות חשו חכמים שלא יאמר על שביעית שהיא חמישית והלכך גזרו חכמים לאסור באכילת חמץ גם בשעה חמישית ובזה איכא ג"כ קולא וחומרא. חומרא דגזירה זו שייך גם ביום דכיון דטעמא משום טעות הוא ולא משום אונס שינה הוא מה לי ביום ומה לי בלילה וכמו גבי חמץ דגזרו בו אף שהוא ביום והא דלא גזרו בקדשים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד משום טעות כבר כתבו התוס' בזבחים (דף נ"ח) דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה ולא אתי למטעי] אמנם איכא בזה קולא דלא גזרו רק בשאינן זריזין אבל בזריזין לא גזרו שמא יטעו וכמו דאמרינן בפסחים (שם ד' י"ב ע"ב) אי הכי בה' נמי ניכול תרגמה אביי אליבא דרבא עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור. ואף דגבי עדות ג"כ אמרי' דטועין בשעות וכמו דמבואר שם בין אליבא דאביי אליבא דר' ובין אליבא דרבא לד"ה רק דבין ה' לשבע לא טעו משום דבחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב. נראה דהיינו משום דבאמת עדות נמי מסורה לכל אדם דהא כל אדם כשרין לעדות רק עיקר הזריזות הוא כמו שפירש"י שם וז"ל אין אדם בא להעיד על הנפש אלא א"כ בקי בשעות לפי שיודע שסופו לדרוש בדרישה וחקירה עכ"ל הרי דמצד עצמו אינו זריז רק משום דירא שמא ידרשו אותו בדרישה וחקירה וימצא שהוא שקרן הלכך זה לא שייך רק לענין חמש ושבע דיכול לעיין אם חמה במזרח או דחמה במערב בזה י"ל דירא שמא ידרשו אחריו אבל בשאר שעות דא"א להבין מן החמה מאי שייך דירא דכיון דאינו יודע באמת ולפי דעתו הוא שעה שלישית באמת או שעה חמישית ואין לו דבר לחקור אחריו ע"כ טועה כנ"ל פירושא דגמרא דהתם. דאל"כ מ"ש בין חמש ושבע משלש וה'. אבל באנשים דזריזין מצד עצמן כמו בכהנים ובני חבורה וודאי אמרינן דלא טעו כלל ואגב אורחי' אנו למידין מדברי רש"י ז"ל אלו שהבאתי דבדיני ממונות דא"צ דרישה וחקירה לא שייך סברא דירא שמא ידרשו אחריו שפיר טועה גם בין חמש לשבע וא"כ אם העדים מחולקין בדיני ממונות דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע דעדותן קיימת אמנם ברמב"ם ובטור ובשו"ע בסי' למ"ד לא חלקו בזה וכתבו סתם דאם הוכחשו בחקירות עדותן בטילה ומשמע דדמי לגמרי לדיני נפשות וצ"ע בדין הזה להלכה ותמהני על האחרונים שלא העירו בדין זה]:
ומאחר שהודיע ה' אותנו את כל זאת מעתה לק"מ מה שהערנו דאמאי לא עשו הרחקה לראב"ע שלא לאכול פסח ומצה שתי שעות קודם חצות והיינו משום דפשוט דבפסח ומצה ליכא לב' האופנים דלעיל דטעמא דטעות ליכא דהא אמרינן דבני חבורה זריזין הן ולא חיישינן דאתי למטעי וגם משום דפשיעה ואונס שינה ליכא דכיון דכל זמנו לא נמשך אלא עד חצות בזמן זה לא שייך כ"כ לחשש דאונס שינה דבאותו זמן עדיין בני אדם הם נעורים וכדמשמע בפ"ק דברכות (דף ד' ע"א) ובדף ט' ע"א ע"ש ברש"י ד"ה רבנן ודו"ק. ובפרט בליל פסח דטרודים בכמה מצות ובפרט במצוה של ספור יציאת מצרים דמשו"ה לא עשו הרחקה כלל דליכא לכל הב' טעמים של הרחקה כאן כלל וא"ש הכל ולק"מ. ומה שאמרינן בזבחים דאיכא סייג גם בקרבן פסח היינו לר"ע דזמנו כל הלילה ואיכא חששא דאונס שינה וכמו בשאר קדשים. מיהו עדיין צ"ע דמנ"ל דגם בזמן הזה לענין אכילת מצה נמי אמרינן הך סברא דבני חבורה זריזין הן דאפשר באכילת קדשים אמרינן כן אבל לא באכילת מצה דחולין הוא וצ"ע בזה:
ולענין אכילת מצה בליל שני אפשר דאין להחמיר כ"כ לאכלו דווקא קודם חצות דהוי ס"ס שמא הוא חוה"מ ואפי' את"ל שהוא יו"ט מ"מ שמא הלכה כר"ע דנאכל כל הלילה מן התורה ואף לדעת הרא"ש ז"ל דמדרבנן מודה ר"ע דצריך להרחיק אדם מן העבירה [וכמו שמשמע באמת בגמרא דזבחים סו"פ איזהו מקומן ועי' בחדושי הרשב"א ז"ל בברכות פ"ק והובא בצל"ח שם ועיי"ש בצל"ח שהאריך בזה] מ"מ הוי ס"ס דהוי תרי ספיקי בדאורייתא וחד ספיקא בדרבנן ומבואר בש"ך בסי' פ"ג לענין שומן דגים טמאים ובכללי הספיקות בסי' ק"י דמקרי ספק ספיקא בכה"ג:
אמנם לפי מ"ש הגאון המזרחי ז"ל בבאוריו על הסמ"ג בהל' מגילה דכל ס"ס לכתחלה אסור נראה דנכון להחמיר אף בליל שני וכבר הארכתי לעיל בתשובה בסי' י"ג בנידון ס"ס לכתחלה יעויי"ש:
ועוד נראה טעם אחר דנכון להחמיר אף בליל שני דזה הוי כדבר שיש לו מתירין דהא יכול לאכלו מקודם וכמו דמבואר בנדרים בפרק הנודר מן הירק דנ"ח ע"א דשביעית מיקרי דבר שיש לו מתירין מהאי טעמא דיכול לאכלו קודם הביעור וכמו שפי' הר"ן שם ע"ש בר"ן בד"ה אמר וכבר מבואר ביו"ד סי' ק"י דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס וכן נראה לי להלכה דאם נתערב חמץ קודם הפסח לח בלח בששים ואף דאינו חוזר וניעור בפסח וכמו שנתבאר (בשו"ע או"ח סי' תמ"ז) סעיף ד' בהג"ה ומותר לאוכלו בתוך הפסח מ"מ נראה דלכתחלה אסור לשהות אותו תבשיל עד הפסח כיון דיכול לאוכלו קודם הפסח וכמו בפירות שביעית שנתערב קודם זמן הבעור דאינו בטל אפילו באלף וצריך לאכלו קודם זמן הבעור דווקא וכמו שמבואר בדברי הש"ס דנדרים הנזכר ובדברי הר"ן דלשם:
ואם אחר לאכול כזית מצה בליל שני עד אחר חצות נראה דאסור לברך על אכילת מצה משום דהוי ס"ס שמא הוא חוה"מ. ושמא הלכה כראב"ע דאחר חצות עבר זמנו מן התורה ואינו יוצא כלל באכילתו והו"ל ברכה לבטלה ואף דבפ"ב דשבת דף כ"ג אמרינן דיו"ט שני דדבריהם בעי ברוכי משום דלא אתי לזלזולי ביה. מ"מ נראה דהיכא דיש עוד ספק לבד הספק של יו"ט עצמו אין צריך לברך דבכה"ג ליכא זלזולא ופשוט הוא כנ"ל להלכה:
ולענין מרור אי צריך לאוכלו קודם חצות נראה לי דבזמן הבית היה צריך לאוכלו קודם חצות כיון דטפל הוא לפסח כמש"כ בכתוב על מרורים יאכלוהו א"כ פשוט דכמו דפסח אינו נאכל אלא עד חצות מן התורה ה"נ מרור אבל בזמן הזה דמרור מדרבנן אין לחוש מלאוכלו קודם חצות ותדע דהא רבא לא אמר אלא אכל מצה אחר חצות לראב"ע ולא קאמר אכל מצה ומרור אלא וודאי דמרור מותר לאכלו אחר חצות וטעמא משום דכיון דמרור בזמן הזה אינו אלא דרבנן בעלמא וחכמים לא החמירו בתקנתן כ"כ כמו מצוה של תורה וכן מצינו בפסחים (דף ל"ט ע"ב) דמיבעיא לן התם מהו שיצא אדם יד"ח במרור של מעשר שני בירושלים במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל במרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון יעוי"ש:
אמנם יש להקשות ע"ז דהא רבא בעצמו פשיט התם דמסתברא מצה ומרור אלמא דס"ל לרבא דאף מרור בזמן הזה דהוי דרבנן מ"מ שוה למצה בכל פרטיו ודיניו:
אמנם נ"ל ליישב די"ל דלרבא ספוקי מספקא ליה אי הלכה כראב"ע או לא [וכמו דנסתפקו לרבותינו הפוסקים בדין זה כן י"ל דלרבא עצמו היה מסתפק בזה] ולכן לא הזכיר אלא מצה משום דמצה דאורייתא גם בזמן הזה וראוי להחמיר בספקו דספיקא דאורייתא לחומרא ולכן אמר דאכל מצה אחר חצות גם בזמן הזה לראב"ע לא יצא יד"ח ונ"מ גם לדידן דיש להחמיר דדילמא הלכה כראב"ע אבל מרור אין נ"מ לדינא אי יוצא אליבא דראב"ע או לא דאף דלראב"ע אינו יוצא מ"מ לדידן דמספקא לן כמאן הלכה בוודאי אין קפידא דהא ספיקא דרבנן לקולא:
שוב ראיתי דבלא"ה ניחא מה דלא הזכיר רבא מרור משום דפשיטא הוא דלא יצא לראב"ע דגבי מצה הוצרך לאשמועי' דהו"א דאפקיה קרא מהיקשא קמ"לן דכי אהדריה קרא למילתא קמייתא אהדרה וכמו דאמרינן שם בגמרא דזה קמל"ן רבא אבל במרור פשיטא דלא יצא ולא הוצרך לאשמועינן דלא אפקה קרא מהיקשא גבי מרור:
אמנם עדיין קשה דמ"מ הוצרך לאשמועינן לענין זמן הזה דהוי דרבנן ואשמעינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמו שאמר רבא בפסחים (דף ל"ט ע"ב) ודוחק לומר דסמך אדהתם לכן ע"כ אנו צריכים לתירוץ הראשון שכתבתי דלרבא ספוקי מספקא ליה הלכה כמאן ולכן לא הזכיר מרור משום דבמרור אין נ"מ לדינא בזמן הזה. זמן הבית דהוי דאורייתא לא הוצרך לאשמעינן דפשיטא הוא ועוד דהוי הלכתא למשיחא והיינו דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות משום דלזמן הבית לא הוצרך לאשמעינן דהוי הלכתא למשיחא ואף דאמרינן (בזבחים מ"ה) דדרוש וקבל שכר מ"מ לא שייך למפסק הלכה כמי וכמו דאמרינן שם הלכה למה לי ועיי"ש בתוס' ד"ה הלכתא:
ואין להקשות דלמה לנו לחקור בזה אי צריך לאכול מרור קודם חצות או לא דפשיטא דצריך לאכול קודם חצות דהא בלאו הכי צריך לאכול אפיקומן קודם חצות ואכילת מרור הוא קודם וא"כ ע"כ צריך לאכול מרור קודם חצות דהא ליתא דנראה דמעיקר דין תורה אין חיוב לאכול מצה על השובע רק דאם אוכל אחר כזית מצה הראשון ע"כ צריך לאכול כזית מצה אחר האכילה כדי שישאר טעם מצה בפיו משום דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן וכדאמרינן בפסחים קי"ט ע"ב אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן דכמו דפסח נאכל באחרונה ה"נ מצה צריך לאוכלה באחרונה כדי שישאר טעם מצה בפיו אך דברא"ש שם משמע דמ"מ איכא חיובא מדרבנן לאכול מצה על השובע כדי לעשות זכר לפסח שהיה נאכל על השובע וא"כ גם במצה דאפיקומן חל הספק כמו במרור אי צריך לאכול קודם חצות דווקא דהא תרווייהו הוו מדרבנן [ועי' ברשב"ם דמשמע מדבריו דאם אוכל אחר המצה אינו יוצא יד"ח מעיקר הדין וצריך לאכול שנית וברא"ש חולק ע"ז ע"ש]. ואין להקשות עוד דהא מ"מ צריך לאכול הכזית מצה קודם הכריכה והכריכה עצמה צריך לאכול קודם חצות דהא נמי ליתא דאי נימא דיכול לאכול מרור לאחר חצות גם הכריכה יכול לאוכלה לאחר חצות דהא הכריכה לא בא אלא בשביל האכילת מרור דמחויב לכורכה עם המצה דווקא אבל מצות כזית מצה כבר יצא בכזית ראשון מן התורה והכריכה לא בא רק דילמא הלכה כהלל דצריך לכורכן בבת אחת מן התורה למצה ומרור בזמן הבית וא"כ האידנא נמי דתקנו חכמים לאכול מרור צריך לכורכו עם המצה מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ גם הכריכה מדרבנן הוא והא דלא סגי דיאכל מרור עם מצה בכריכה ולמה צריך לאכול מרור בפני עצמו היינו משם דמספקא לן דילמא הלכה כרבנן וא"צ כריכה ואם יכרוך מרור עם המצה אתי מצה דרשות ומבטל למרור מדרבנן כיון דלא צריכה כריכה אפי' מדרבנן א"כ מצה השניה רשות היא לגמרי והלכך צריך לאכול בתחלה מרור בפ"ע אבל אליבא דהלל באמת א"צ לאכול מרור ב' פעמים רק פעם אחת וכורכו עם מצה ויוצא יד"ח וכ"ז ברור:
ועוד ראוי לחקור אם נימא דגם מרור צריך לאכול קודם חצות משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומ"מ עדיין ראוי לנו להסתפק דהיאך הדין אם איחר מלאכול עד לאחר חצות אי יכול לברך על האכילה ונראה דאינו יכול לברך דהא הוי ספיקא דדינא כמאן הלכה וספק ברכות להקל דהא אפילו במצה דעת הדגול מרבבה דאם איחר מלאכול עד אחר חצות דאין לברך וכ"ש מרור דהוי דרבנן שוב מצאתי ג"כ בדגול מרבבה שכתב וז"ל דבאין לו שהות אזי יאכל המצה והמרור קודם הגדה ומשמע דס"ל דגם מרור צריך לאכול קודם חצות:
ולענין קריאת הלל בלילי פסחים אחר חצות הנה דעת התוס' בספ"ב דמגילה דכ"א דבהלל דרבנן אין לחוש ונראה דטעמם דחכמים לא החמירו כ"כ כמו בפסח ומצה דמדאורייתא נינהו אמנם קצ"ע דברי התוס' דלמאי הוצרכו לזה תיפוק ליה דמצה גופא אי לאו דאתקש לפסח היה יוצא גם לאחר חצות כמו שמבואר והלל אפילו הוי דאורייתא מ"מ לא הוקש לפסח [וגם בעיקר הדבר אני מסתפק דלדעת הרמב"ן בס' המצות שלו דהלל דיו"ט הוי דאורייתא וכן הלל דשחיטת פסחים א"כ אפשר דהלל דאכילת פסחים נמי דאורייתא הוא. אמנם אפשר כיון דטעמו משום מצות שמחה ובליל יו"ט ראשון אינו נוהג מצות שמחה וכדאמרינן בפסחים (דף ע') משום דאין שמחה לפניו והרבה יש להאריך בזה ואכ"מ ועי' היטב בתשו' שאג"א סימן ס"ט]:
ואפשר דס"ל לתוס' כיון דהלל מצותו לאומרו על הפסח דווקא בעת אכילתו כמו דתנן בסו"פ מי שהיה טמא (דף צז) א"כ ממילא כמו דפסח מצותו קודם חצות דווקא ה"ה הלל דהא צריך לאומרו בעת האכילה ומשו"ה הוצרכו לומר דבזמן הזה אין לחוש כיון דמדרבנן נינהו לא חשו לעשות זכר לפסח:
ואגב אנו למידין מדברי התוס' דבמרור אף דמדרבנן נינהו יש לחוש מדלא כתבו דבהלל ומרור דמדרבנן נינהו אין לחוש וטעם החילוק שבין מרור להלל הוא פשוט דבמרור כיון דבזמן הבית היה דאורייתא היה צריך לאכול קודם חצות מן התורה דהא הוקש לפסח הלכך בזמן הזה צריך לאכלו מדרבנן קודם חצות דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משא"כ הלל דבזמן הבית גופא לא היה החיוב לאמרו קודם חצות אף אי נימא דהלל בליל פסחים דאורייתא נינהו דהא לא הוקש לפסח רק דממילא היו אומרין אותו קודם חצות מפני שהיו צריכין לאומרו בזמן האכילה דהיא קודם חצות הלכך זה לא שייך אלא בזמן הבית אבל האידנא דליכא פסח אין קפידא בזה כן נ"ל ברור כוונת התוס' בזה לפענ"ד:
וכל זה לדעת התוס' בסופ"ב דמגילה אבל הר"ן בסו"פ ע"פ ובספ"ב דמגילה כתב בשם רבותינו בעלי התוספות דגם ההלל צריך לאומרו קודם חצות דווקא וכן פסק הרמ"א בהג"ה בסי' (תע"ז סעיף א') וז"ל ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות עכ"ל ולפיכך נראה דאם לא אמר הלל עד לאחר חצות דאין לברך אחריו כיון שהוא מחלוקת הפוסקים וספק ברכות להקל:
אמנם אפשר דברכת יהללוך שאנו מברכין על ההלל בלילי פסחים [או ברכת ישתבח לדעת המחבר דס"ל דחותם בישתבח ועיי' בזה ברשב"ם וברא"ש ובמהרש"א וב"ח ושאר אחרונים כמה דעות בזה בסדר נוסח הברכה שאחר ההלל בליל פסחים] אינו ברכה על ההלל אלא שבח בפני עצמו ואינו שייך להלל כלל וכן משמע מלשון המשנה דקרי ליה ברכת השיר וכן משמע להדיא מדברי התוס' שם ד"ה יהללוך דכתבו שם דאף במקום שלא נהגו לברך על ההלל לאחריו מ"מ בלילי פסחים מצוה לברך יעויי"ש בתוס' אלמא דלאו ברכה על ההלל הוא אלא ברכה בפ"ע הוא. ולפי"ז אפשר לומר דאף בקרא ההלל לאחר חצות מ"מ מברך אחריו ברכת יהללוך ונשמת כל חי כ"ז נראה לי ברור. וקצ"ע לפמש"כ הר"ן בר"פ הקורא עומד דמשו"ה ברכה שלאחריה שאחר קריאת המגילה פותחת בברוך משום שהיא ברכה בפ"ע ואינו ברכה על המגילה יעויי"ש א"כ ברכה אחרונה שעל הלל בלילי פסחים דג"כ ברכה בפ"ע היא למה אינה פותחת בברוך ועוד בר מן דין דהא בלילי פסחים ליכא ברכה לפניה ובלא"ה צריכה לפתוח בברוך ומצאתי להתוס' (בפסחים ק"ד) שהקשו כן ותירצו משום דהיא ברכה שלאחר הפסוקים אינה צריכה לפתוח בברוך דהא בלא"ה ניכרת שהיא ברכה בפ"ע ודבריהם תמוהים אצלי דא"כ ברכת התורה לאחריה למה פותחת בברוך הא היא נמי ברכה שלאחר הפסוקים. אמנם ראיתי בר"ן שהביא בשם הגאונים ז"ל תירוץ אחר משום דיהללוך בלילי פסחים אינה ברכה לאחריה רק ברכת השבח ומשו"ה אינה פותחת בברוך דברכת השבח אינה צריך לפתוח בברוך אמנם הוא ז"ל דחה תירץ זה ויישב לעצמו בב' אופנים יעויי"ש או משום שהיא סמוכה לאשר גאלנו או משום דכיון שכל יהללוך אינה פותחת בברוך לא חש לשנות נוסח מטבעות יעויי"ש:
וראיתי להגר"א ז"ל בבאוריו בסי' תע"ז שכתב טעם דמשו"ה צריך לומר הלל קודם חצות משום כוס רביעי דהוא קודם חצות ודבריו צל"ע מאי אולמא כוס רביעי מהלל דהא ד' כוסות נמי מדרבנן הוא כמו הלל ואם נימא דהלל מותר לאומרו אחר חצות ה"נ ד' כוסות ומה שרמז לעיין בסי' תע"ב לא מצאתי בסי' תע"ב שום ראיה לדין זה ואולי כיון למ"ש שם בריש הסימן דלא יאמר קדוש עד שתחשך ומבואר שם באחרונים הטעם דכל ד' כוסות מצותן משתחשך כמו מצה ומרור ואפשר דמזה הוציא הגר"א ז"ל דה"ה שלא לאחרן עד אחר חצות כמו מצה ומרור אמנם לפע"ד הקלושה איני מבין מאי ראיה היא זו דדילמא לענין סוף זמן שאני. ותדע דהא התוס' כתבו דבהלל מדרבנן אין לחוש הרי דס"ל דדבר דהוי מדרבנן אין מחמירין בו וה"ה לד' כוסות ולכן דבריו צל"ע:
היוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו לעיל דלכתחלה צריך ליזהר במצה ומרור ואפיקומן והלל לעשותן קודם חצות ואפי' בליל שני מיהו בדעבד אם איחר שלא אכל מצה עד אחר חצות דעת הדגול מרבבה שאין לברך על אכילת מצה אלא אוכל בלא ברכה וכ"ש בליל שני דוודאי אין לברך אם איחר. ולענין מרור אם איחר ג"כ אין לברך על אכילת מרור וכ"ש בליל שני. ולענין ההלל כבר כתבתי לעיל דיש לברך יהללוך אף אם איחר מלומר הלל עד אחר חצות משום דאינה ברכה על ההלל רק ברכה בפ"ע כמו שכתבו הגאונים ז"ל הובאו דבריהם בר"ן וכן התוס' (בפסחים קי"ט). אכן כעת נ"ל דאפשר דלדעת הר"ן ז"ל כמו דס"ל דהלל צריך לאמרו קודם חצות ה"נ יהללוך דכל הברכות שבאותו לילה צריך להיות קודם חצות דווקא וא"כ אפשר דאם לא אמר עד אחר חצות לא יסיים בברכת יהללוך דהוי ברכה לבטלה ואפי' אם אמר הלל קודם חצות אך לאחר שהגיע לברכת יהללוך הגיע חצות אסור לומר ברכת יהללוך בחתימה אלא אומרה בלא חתימה. וכן לדעת הגר"א ז"ל דס"ל דכוס הרביעי נמי צריך להיות קודם חצות אפשר דאם אחר לשתות כוס הרביעי עד אחר חצות צריך לשתותו בלא ברכה דהא בשאר ימות השנה אם ברך בורא פה"ג על כוס של בהמ"ז פוטר כל הכוסות שישתה אחריו רק שבליל פסק מחמת שכל כוס וכוס מצוה באנפי נפשי' הוא משו"ה תקנו שיברך על כל כוס וכוס וזהו ששותהו בזמנו ומקיים בו מצות ד' כוסות אבל כששותהו שלא בזמנו הוי ככוס בעלמא ואינו צריך לברך. מיהו העיקר נראה לפע"ד דהר"ן והגר"א ז"ל לא אמרו זה רק לחומרא בעלמא לכתחלה אבל אם איחר עד אחר חצות מ"מ יאמר יהללוך בחתימה בברכה כן נראה לי להלכה הנלע"ד כתבתי בעז"ה: