בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן כח
ראיתי לכתוב לכת"ר נ"י [והוא ניהו כבוד הגאון מוהר"א אליעזר זצ"ל מ"ץ דפ"ק] אודות אם צריך למחות להאופים שלא לקבל חשו"ק לסייע בעריכה במצת מצוה ואמרתי שלכאורה אין קפידה כ"כ אחרי שבטלה ברוב מצה שנעשו ע"י גדול פיקח ולא שייך בזה אין מבטלין אסור לכתחילה מחמת שעדיין הוא קודם הפסח ולא חל עליו מצות מצה ולא מקרי איסור עדיין [וסברא זו כתב הר"ן בתשובה סי' נ"ט לענין חטים מבוקעות דמותר לכתחלה לבטל בס' קודם הפסח משום דעדיין היתר הוא וכמו שאכתוב לקמן באריכות אי"ה]. וגם הביטול נעשה ממילא אח"כ ואינו מכוין לבטל [וכבר מבואר בטור בסי' תנ"ג בשם הר"ף בהגהות הסמ"ק בלא בררו חטין מאכילת עכבר אין בכך כלום דבטלים הם בס' בשעת הטחינה ואין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחילה שאינו טוחן כדי לבטלן עכ"ל]. וכת"ר נ"י פקפק בזה משום דהיתר בהיתר אין לו ביטול. ועוד פקפק כבוד ידידינו הרב הגאון מו"ה שמואל נ"י מ"ץ דפ"ק דלא מצינו ביטול רק באיסור אבל לענין קיום מ"ע דבעי לשמה לא מצינו דמהני ביטול ברוב וגם אמר בשם גאון אחד דזמנינו נ"י שנסתפק בתשובתו בחמץ שנתערב במצה קודם הפסח חד בתרי אם יוצא בו יד"ח מצה בכזית אם האיסור מצטרף להיתר לענין קיום המצוה. ואני שמעתי ולא אבין דלענין מה שהעיר כת"ר נ"י דהיתר בהיתר אין לו ביטול הרי בהדיא מתיר הטור והשו"ע שם לבטל בס' קודם הפסח אם אינו מכוין לבטל ואף דעדיין היתר הוא. ואף דמדברי הר"ן שם בתשובה שהבאתי לעיל משמע להדיא דס"ל דאף באינו מכוין לבטל ג"כ אסור [ונ"ל דטעמו משום דהו"ל פסיק רישיה ולא ימות וטעם מחלוקותם נ"ל דהסמ"ק ס"ל דביטול איסור אינו אלא איסור דרבנן ודלא כהראב"ד וכבר כתבו התוס' ביומא דף ל"ג) דבאיסור דרבנן דבר שאינו מכוין מותר אפילו לר"י וא"כ י"ל דלדידן דקי"ל כר"ש אף בפסיק רישיה מותר באיסור דרבנן דלא חמיר פסיק רישיה לר"ש יותר מדבר שאינו מכוין לר"י בלא פסיק רישיה אבל הר"ן י"ל דס"ל כהראב"ד דהא דאסיר לבטל איסור לכתחלה הוא מה"ק דילפינן מזרוע בשילה וכמו שהביא שם בתשובה לדעת הראב"ד והלכך אף באינו מכוין אסור משום דהוי פסיק רישיה כן נ"ל לבאר טעם מחלוקותם בזה] מ"מ בעיקר הדין דעתו מסכמת שם דקודם הפסח מותר לבטל אפילו בידים משום דעדיין היתר ולא אמרו רק דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל קודם הפסח לא מקרי איסור רק היתר [וטעמו של הר"ף בהגהת סמ"ק דאינו מתיר לבטל רק באינו מכוין נ"ל דחמץ כיון דשמו עליו לא מקרי היתר אף קודם הפסח וכעין זה הביא הר"ן בפסחים בפ' כל שעה דיש פוסקים דס"ל דחמץ כיון דשמו עליו לא מקרא היתרא בלע ע"ש וא"כ י"ל דהר"ף והר"ן בתשובה נחלקו בזה ודו"ק] רק דמתחילה נסתפק שם הר"ן דאפשר דכיון דעדיין היתר הוא לא שייך ביטול ואימת חל הביטול לאחר זמן איסורו וא"כ מ"מ נקרא מבטל איסור לכתחילה משום בעת חלות הביטול כבר נעשה איסור ועוד העיר בספק דשמא חוזר וניעור בפסח דחמץ בפסח במשהו והא דקי"ל דחמץ לפני זמנו בטיל בס' צ"ל דמיירי לענין לאכול בי"ד לאחר חצות כ"כ הר"ן שם ומשמע דעלה על דעתו לומר דאף לח בלח חוזר וניעור דהא קמח בקמח לח בלח הוא ועוד מדלא מצא אופן דחמץ בטיל בס' קודם הפסח רק לענין י"ד ודו"ק]. ושוב הביא ראיה מהמשנה דצמר גמלים וצמר רחלים וכו' ופשיט מיניה ב' הספקות חדא דהיתר בהיתר חל הביטול מיד וא"כ ממילא מותר לבטל לכתחלה ועוד דלא אמרינן דחוזר וניעור [ונ"ל כוונתו משום דאי אמרינן דחוזר וניעור היכא מהני אם הרוב הוא מצמר גמלים הא כשיארוג אותו בבגד ויעשו חוטין לא בטילי דחוטין חשיבי ולא בטלי וכמו דתנן בערלה פ"ג משנה ג' דהאורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד או משער נזיר בשק ידלק ועי' בסוף תמורה ודו"ק ובאמת שהרבה יש לתמוה לדעת הסוברים דבחמץ בפסח חוזר וניעור היאך יפרנסו למתני' זו והתם הא דמי ליבש ביבש ונראה דמזה ראיה להסוברים דאף לדעת הפוסקים דביבש ביבש חוזר וניעור אינו אלא כשחוזר ומבשל המצה בתבשיל בפסח דאז נותן האיסור טעם בפסח ואף דאינו אלא משהו מ"מ טעם משהו נמי אסור ואז אמרינן דחוזר וניעור אבל לאוכלי' בעיניה מותר וא"כ לק"מ משם דהתם הוי כמו בעיניה ודו"ק היטיב] ע"ש בר"ן. ובנד"ד לד"ה מהני ביטול מתרי טעמי דחדי דאינו מכוין לבטל ומותר לדעת הסמ"ק מיהת ועוד דעדיין היתר הוא ומותר לבטל אפילו בידים ומותר לד"ה ועד כאן לא פליג הסמ"ק רק לענין חמץ משום דשמו עליו אבל בנד"ד דכולו מצה היא רק שלא נעשית לשמה לד"ה מותר. ואף דהר"ן ז"ל בתשובה שם מסיים דמ"מ לענין מעשה לא מלאו לבו להקל י"ל דעיקר החששא שלו משום הסברא דחוזר וניעור דיש לדחות דלא דמי לצמר גמלים וכמש"כ לעיל אבל לענין עיקר הדין אי מותר לבטל בידים היתר בהיתר בזה אינו מחמיר כלל דהא זה מוכרח מהמשנה שם דהיתר בהיתר יש לו ביטול והביטול חל מיד דאם איתא דאינו חל רק כשיארוג בבגד היכי מהני הביטול דהא חוטין חשיבי ולא בטלי אלא ע"כ דהביטול חל מיד וכיון שחל מיד פשוט דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה. ובר מן דין דאף אם נאמר דהר"ן חושש לענין מעשה דלא מהני ביטול קודם הפסח מ"מ הא כבר נפסק להלכה בטוש"ע דלא כהר"ן:
ועוד נ"ל לומר סברא דלאוכלו כמו שהוא ביבש מותר מטעם ס"ס דחדא שמא הלכה דאינו חוזר וניעור ועוד דשמא הלכה כדעת הפוסקים דביבש ביבש גם בפסח סגי ברובא ומיהו לדעת הרמב"ם דחמץ בפסח הוי דשיל"מ לא שייך סברא זו דהא בדבר שיל"מ לא מהני ס"ס כידוע. ולענין מה שהעיר הרה"ג מוהר"ש נ"י דהיכי מצינו ביטלו לענין קיום המצוה תמיהני דהא ברייתא ערוכה שנינו בתוספתא דפסחים פ"ב יוצאין במצה מתובלת בין שנתבלה באלפס ובין שנתבלה בקדרה ומייתי לה ברייתא כעין זה במנחות (דף כ"ג ע"ב) ע"ש בתוס' ד"ה תבלה] תבלה בקצח ובשומשמין וכו' כשירה היא מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ולפי הס"ד שם דמיירי דאפיש לה תבלין טפי ממצה ואעפ"כ אינה בטילה המצה בתבלין משום דבתר בטיל אזלינן וא למ"ד דבתר מבטל אזלינן ע"כ איירי דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא מ"מ שמעינן דברובה מצה יוצאין אף שמעורב בו דבר אחר שאין יוצאין בה חובת מצה הרי דמהני ביטול אף לענין קיום מצוה ואין לדחות דשאני התם דאוכל מן המצה עצמה כזית אז לא חיישינן מה שמעורב בו דבר אחר אבל בנד"ד יש לחוש דשמא יזדמן לו למצת מצוה אותם המצות שנערך ע"י חשו"ק דהא ליתא דהנה כתבו התוס' שם בד"ה קא ס"ד דאף דאין דרך לעשות כן התבלין יהיה יותר מן המצה מ"מ נאספין התבלין במקום אחד ואכל מאותו צד שיש בו רוב תבלין עכ"ל הרי דהתוס' מפרש דיוצא בה אף שאינו אוכל ממנה רק כזית אחד ואף דאיכא בהך כזית רוב קצח מ"מ יוצא. [איברא דתמי' לי דהיכי באמת יוצא בזה נהי דלא בטיל המצה בקצח מ"מ הקצח לא בטיל במצה נמי דהא המצה הוא מיעוט והיכי בטיל הרוב במיעוט ואם נימא דכיון באמת נגד כל המצה הוי הקצח מיעוט ובטיל מתחילה הקצח במצה דהא ליתא דא"כ למה צריך לומר דאפש לה תבלין טפי ממצה דהא בלא"ה מוכח דבתר בטיל אזלינן דהיינו הקצח והואיל וא"א להיות כמבטל ולכן בטלי אבל למ"ד דבתר מבטל אזלינן היכי בטילי הא הוי מין במינו דהא המבטל יכול להיות כבטול לכי מעפשא. וכן תמוה דמאי משני דלא אפיש להתבלין דלא בטיל להו למצה מ"מ קשה דהא מ"מ הקצח נמי לא בטלה במצה משום דהוי מין במינו דהמבטל יכול להיות כבטל וא"כ בתרווייהו לא בטלי להדדי והיכי מצרפינן הקצח לכזית והדבר צע"ג. והן אמת דלולי דברי התוס' היה י"ל דמיירי באמת דאוכל את כולה ואז יוצא אך דמתחלה היה סובר דלא עירב התבלין יפה בתוך הכזית מצה ובמקום אחד המצה יותר ובמקום השני התבלין יותר ונמצא דבמקום שהתבלין יותר בטיל המצה בהם ונמצא שחסר מכזית וע"כ דבתר בטיל אזלינן והוי מין במינו ולכן אינו מבטל הקצח להמצה ומשני דמיירי דעירב יפה ונמצא דבכל מקום המצה יותר ולכן אינה בטילה המצה אבל לעולם הקצח אינו מצטרף לשיעור אך לשון התוס' שכתבו רוב תבלין לא משמע כן והדבר צ"ע] ולמ"ד דבתר מבטל אזלינן מיירי דרוב מצה ומ"מ שמעינן מיניה דמצטרף הקצח לשיעור מצה משום דבטל ברוב דאם איתא דבעינן דיהיה אוכל כל כך עד שידע שיאכל מן המצה עצמה כזית מאי ראיה מייתי מיניה למ"ד דבתר בטיל אזלינן דהא י"ל דלקח כזית אחד של מצה ותבלה בקצח באופן שצריך לאכול כולה ונמצא שרובו מצה דהא כתבו התוס' דזה אין דרך כלל שיהיה התבלין יותר מן המצה ואדרבה המצה הוא יותר מן התבלין אלא שהראיה הוא משום דלפעמים אם אוכל מן המקום שיש שם רוב תבלין נמצא הרי תבלין רובא וזה שייך אם סגיא שיאכל כזית מן הכל אבל אם נאמר דצריך שיאכל כזית מן המצה ע"כ צריך לאכול כולה ונמצא שהמצה היא רובא כנגד התבלין ואין כאן ראיה דבתר בטיל אזלינן אלא וודאי דס"ל להש"ס דסגי שיאכל כזית בין הכל ולמ"ד דבתר בטיל אזלינן יוצא בכזית ואף דאית ביה רובא תבלין ולמ"ד דבתר מבטל אזלינן אינו יוצא עד שיהיה באותו כזית רוב מצה ועכ"פ שמעינן מיניה דמצטרף התבלין לשיעור כזית וע"כ דנהפך התבלין להיות מצה וא"כ בנד"ד נמי בוודאי יוצא דאף שיזדמן שיאכל המצה שנערך ע"י החשו"ק מ"מ כיון שנתבטל ברוב נהפך להיתר ובזה נפשט נמי מה שאמר הרה"ג נ"י הנ"ל בשם הגאון מהרי"ט ליפמאן נ"י אב"ד דק"ק מיר בספרו בנתערב מיעוט חמץ במצה אם מצטרף החמץ לשיעור מצה איברא דתמי' לי דנהי דמן התורה בטיל ברוב מ"מ כיון דקי"ל דחמץ בזמנו במשהו יבש ביבש א"כ בלא"ה אינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא עובר על איסור דרבנן ואולי דמסתפק ליה לדעת הסוברים דיבש ביבש בטיל חד בתרי אף בחמץ ולפי מש"כ הוא ראיה ברורה מהש"ס הנ"ל דמה לי קצח ומה לי חמץ דכיון דע"כ צ"ל דנתהפך המיעוט להיות כרוב אף בחמץ יש לומר כן:
ובזה נפשט נמי מה שנסתפק הפמ"ג ביו"ד בפתיחה להלכות תערובות בחקירה הב' בחתיכה של היתר שנתערב בשני חתיכות של איסור אם נאמר דאחרי רבים להטות והוה כולו איסור ולוקה על, כל אחד מגזה"כ או דאין היתר נהפך לאיסור ונשאר בספק ולפע"ד הוא ראיה מכאן דכמו דאמרינן דנהפך התבלין להיות מצה ויוצא בה מצות מצה פשוט דה"ה לענין מלקות נמי אמרינן דנהפך דמ"ש [ומה שהעיר כבוד הגאון מו"ה יוסף נ"י מפק"ק הנ"ל על הפמ"ג הנ"ל מהא שכתב הר"ן בנדרים (דף נ"ט ע"ב) גבי הא דאמרינן שם דהגדל בחיוב חייב דהתירא לא בטיל שהאיסור דרכו להתבטל אבל לא ההיתר עכ"ל הרי דהתירא לא בטיל אבל באמת לא קשה מידי ודברי הר"ן צריך ביאור באמת דכיון דביטול איסור מפקינן מקרא דאחרי רבים להטות מה לי איסור בהיתר או היתר באיסור אלא הדבר פשוט דהר"ן לא כתב כן רק לענין גידולין דאף למ"ד דאין הגידולין כעיקר מ"מ אינן יכולין לבטל את העיקר ועוד נ"ל דעיקר סמך הר"ן אסברא השניה שכתב משום דלא טרח לבטולי וכו' ותדע דהא אדרבה אמרינן שם דליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה הרי מצינו דאף היתר בטיל באיסור. דגידולין שהן טבל אוסרין את העיקר ונעשה גם העיקר טבל אלא ע"כ דהר"ן לא כתב כן רק היכא דלא טרח לבטולי ופשוט הוא]:
ואין לדחות נמי דשאני התם בתבלה בקצח משום דאית ביה טעם מצה וטעם כעיקר ודמי לעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן אדם יוצא ידי חובתו בפסח אבל בנד"ד אם יזדמן לו המצה שנערכה ע"י חשו"ק אין בה טעם מצה כשירה. דהא נמי ליתא דהא התוס' הקשו שם בד"ה אלא. דמאי ראיה באמת דבתר בטיל אזלינן דילמא משום דאית בה טעם מצה וכמו העושה עיסה מן החיטים ומן האורז (בזבחים דף ע"ח ע"א) דאף דרובה אורז אדם יוצא ידי חובתו בפסח אם יש בה טעם דגן וע"כ משום דטע"כ דאל"כ תקשה באמת למ"ד דבתר מבטל אזלינן מהך מתני' וע"כ משום דאית בה טעם מצה וא"כ מתבלה בקצח נמי אינו ראיה כן הקשו התוס' שם ותירצו דצ"ל דהך שמעתא פליגא אהך דהתם עכ"ל ולכאורה דברי התוס' צריכין ביאור דהא הדין דהעושה עיסה מן החיטים ומן האורז הוא משנה ערוכה בחלה פ"ג משנה ד' והאיך יחלוק על משנה ערוכה וצ"ל דכוונתם דבמשנה יש לפרש דרובה דגן רק דבעינן נמי דיהא בה טעם דגן אבל בתבלה בקצח דרובה קצח לא מהני טעם דגן אבל בסוגיא דזבחים שם אמרינן בהדיא דאף דרובה אורז יוצאין בה ע"ז אמרו התוס' דצ"ל דהך שמעתא פליגא אהך דהתם וס"ל דטעמא לא מעלה ולא מוריד דאף דטע"כ בכל האיסורים מ"מ לענין לצאת ידי חובת מצה לא נפיק דהא בטע"כ גופה לענין מלקות אינו חייב עד שיהיה טעמו וממשו אבל טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וטעמו וממשו היינו בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס ואוכל כשיעור פרס וכדאמרינן בע"ז (דף ס"ז ע"א) ותבלה בקצח דכשירה היה מפרש הש"ס דאף דאין אוכל ממנה רק כזית ג"כ יוצא ידי חובתו וא"כ ליכא למימר דמצד הטעם יוצא דהא בטעם ליכא כזית מן המצה דכל האכילה אינו אלא כזית וע"כ משום דהקצח נתבטל במצה ונ"ל ראיה לדברי התוס' דע"כ צ"ל כן לדעת הסוברים דלא מהני טעם דגן רק באורז משום דאורז נגרר אחר החיטים ועיין ברא"ש בהלכות חלה ובשנות אליהו להגר"א ז"ל וברי"ט אלגזי בה' בכורות ולכאורה קשיא מתבלה בקצח דג"כ כשר וע"כ דהתם דרובה מצה לא בעי לטעם דגן כלל משום דקצח בטיל ברוב והוי כולה מצה משא"כ התם דמיירי דרובו אורז וכמו דאמרינן בזבחים ולפיכך הוצרך לסברא דטעם דגן וסברא דטעם דגן לא מהני באמת רק באורז משום דנגרר אחר החיטים אבל בשאר דברים בעינן שיהא מן החיטים כזית בכדי אכילת פרס וכמש"כ הרמב"ן בהלכות חלה ע"ש היטיב. וא"כ ה"ה בנד"ד:
ואמנם מצד אחר נ"ל דלא מהני ביטול בנד"ד דהנה כבר ידוע דעת המרדכי בסוף חולין בשם רבינו משולם דלא שייך ביטול ברוב רק שהיה הרוב היתר ניכר בפני עצמו בתחילה ואח"כ נתערב בו אבל אם תחילת ביאתו בתערובות אינו יכול לבטל וראיה מיבמה שרקקה דם כשירה משום דא"א בלא צחצוחי רוק ולא אמרינן דמבטל הדם לרוק ועוד ראיה מש"ז של זב דמטמא במשא משום דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה ולא אמרינן דמבטל הש"ז לזיבה ומייתי ליה המשנה למלך בפ"א מהלכות מטמאי משכב ומושב הל' י"ד ובנו"ב מהד"ת בחלק יו"ד סי' נ"ד [וע"ש דכתב דלא תקשה מד' המרדכי דגיגית דאמרי' להיפך דכיון דתחילת ביאתו בתערובות אינו נוהג דשלי"מ דשאני התם דרוב ההיתר היה ניכר בתחילתו ולא היה ביאתו בתערובות רק דהאיסור בא בתערובות ולפיכך קיל יותר ע"ש] וא"כ בנד"ד נמי הא כל זמן דלא קרמה פניה בתנור לאו מצה היא ואימתי נעשית מצה שיוצאין בה יד"ח בפסח היינו לאחר האפייה ואז כבר נתערב עם מצה הפסולה ונמצא שתחלת ביאתו בתערובות ומעולם לא חל עליו שם היתר על מצה כשרה. וזה לא היה נראה לחלק דלא כתבו כן רק בתערובות של לח בלח כמו בש"ז של זב או ביבמה שרקקה דם דמעורב בתוך הרוב גופא האיסור דאיתרע הרוב ולפיכך אינו יכול לבטלו אבל ביבש ביבש כמו בנד"ד דההיתר עומד בפני עצמו לא איכפת לן מה שתחלת ביאתו בתערובות וכעין סברא זו ממש כתב המ"ל שם ליישב דברי חכמי אשכנז שכ' דמהני ביטול לחלב של אבר היוצא ע"ש [ואכן למה שכתב הנו"ב שם דבביטול בס' מודה המרדכי אין הכרח לסברא הנ"ל ודו"ק]:
ואמנם לענ"ד אין נראה לחלק בזה דהא ע"כ צ"ל דסברת המרדכי הוא משום דכל עיקר דין דביטול ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות ושם הרוב ניכר בפני עצמו וא"כ גם ליבש ביבש אינו ראיה דביטול מועיל דהא לא דמי לקרא דאחרי רבים להטות ומנ"ל דבכה"ג מהני ביטול ברוב וא"כ נפל פיתא בבירא ונפל כל ההיתר שכתבנו:
אך כל זה לא הוצרכנו לכתוב רק לפי הנחה שגם העריכה צריך להיות על ידי גדול שכל מעשה עשיית המצה לישתה ועריכתה ואפיה הכל בעינן לשמה אבל באמת בכל דברי הגאונים ז"ל שהביא הטור בסי' ת"ס שאוסרין עשיית מצה ע"י חרש שוטה וקטן לא הוזכר בדברים רק לישה או אפייה אבל עריכה לא הוזכר כלל דמעכב ע"י חשו"ק ואפשר דלא בעינן רק התחלת עשיית הלחם דהיינו הגלגול וגמר העשייה שיהיה לשמה דהיינו האפייה אבל עריכה דהוא באמצע לא אכפת לן דהא זה אינו צורך ללחם דאף אם לא יעריך אותם ויאפנו כולה כמו שהיא ולא יחלקה לעיסות קטנות ג"כ מיקרי לחם ויוצא בה יד"ח מצה וא"כ מהיכא תיתי דיהיה בעינן לשמה וכעין זה אמרינן בזבחים נ"ד דמש"ה באשם לא פסיל שלא לשמו ואף דכתיב ביה הוא משום דלא כתיב ביה הוא אלא לאחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר ופירש רש"י דליכא למימר בהקטרה דבעי לשמו לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר וא"כ אף אנו נאמר האיך אפשר דבעי לשמה בעריכה כיון אם לא יערוך העיסה ג"כ הוי לחם וכשר לצאת בו:
ועוד בעיקר הדבר שהוציאו הגאונים ז"ל השאלתות בפ' צו ורב כהן צדק ורבינו יוסף טוב עלם דלישה ואפיה דמצה בעינן ע"י גדול צריך לעיין בזה דמאין הוציאו כן דהנה באמת דבר זה לא מצינו מפורש לא בבבלי ולא בתוספתא ולא בירושלמי דפסול ע"י חשו"ק וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל וכן רב האי גאון ז"ל מכשיר באמת אם אפאה חשו"ק בפני גדול ע"י שימור כתיקונה וכמו שכתב הטור בשמו. ובאמת לפי מש"כ התוס' בע"ז (דף כ"ז) דמשו"ה מכשיר ר"י מילה בא"י ואף דס"ל לר' יהודה דבעינן מילה לשמה היינו משום דסתם מילה הוי לשמה הרי דס"ל להתוס' דבדבר שסתמו לשמה כשר ע"י א"י משום דלא גרע מסתמא נראה דגם הרא"ש בהלכות ס"ת דהוצרך לתרץ באופן אחר משום דאינו אלא רגע אחת וציית לעשות לשמה אינו חולק על סברת התוס' די"ל דהרא"ש ס"ל דסתם מילה לא הוי לשמה דאפשר דמל לשם רפואה וכיוצא ומשו"ה הוצרך לתרץ בדרך אחר אבל בדבר שסתמו לשמו מודה להתוס']. וא"כ במצה שאופה הישראל קודם הפסח בוודאי סתמה לשמו קאי ותדע דאף ב"ש דס"ל דבעינן סוכה לשם חג אינו פוסל מסתמא רק בעושה קודם ל' יום לפני החג אבל בתוך ל' מפורש בהדיא במשנה שם דכשר אפילו בסתמא דאלו במפרש לשם חג תנן שם להדיא דאפילו עשאה מתחילת השנה כשרה וע"כ בתוך ל' אפילו בסתמא כשר וא"כ ממילא נלמד דכשר נמי ע"י חרש שוטה וקטן דהא ע"י חשו"ק לא גרע מסתמא וא"כ צ"ע דלמה פסלו ע"י חשו"ק (ולא קשיא מבציקות של א"י דאמרינן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דשאני התם דמיירי בבצק שעשאה לעצמו ופשיטא דלא הוי לשמה אבל מצה שאופה ישראל גדול לפסח רק שמעשה האפייה עושה ע"י חשו"ק מהיכי תיתי למפסליה] וליכא למימר דהם מיירי באפה קודם ל' יום דהא ליתא דהא דעת הגאונים ז"ל דאין אופין מצת מצוה רק בע"פ אחר חצות וכמו שכתב הטור בשמם בסי' תנ"ח וצ"ל דהגאונים לא ס"ל לסברת התוס' אלא ע"י חש"ו גרע מסתמא משום דחש"ו אדעתיה דנפשיה קעביד ונ"ל דהיינו טעמיה דהרמב"ם ז"ל דהשמיט דברי הגאונים הנ"ל משום דס"ל כהתוס' וכן הרב האי גאון ז"ל ג"כ נ"ל דס"ל כהתוס' ולפי זה עיקר דבר זה אי כשר אפיית מצה ע"י חשו"ק תלי בפלוגתא דרבוותא. ונ"ל זה בלישה ואפי' אבל בעריכה לא הוזכר בדברי הגאונים לפסול ע"י חשו"ק:
ואל יחשדני שומע שנעלם ממני דברי רש"י ז"ל בפסחים (דף מ') דכ' להדיא בד"ה ולעביד שימור מאפייה ואילך ופירש"י משעה שמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור עכ"ל הרי בהדיא דס"ל לרש"י דאף עריכה וקיטוף בעינן לשמה ובאמת שהפר"ח בסי' ת"ס הוציא מד' רש"י ז"ל כן אבל לענ"ד נראה דמדברי רש"י ז"ל אינו ראיה כלל דפשוט רש"י ז"ל כתב זה לפי קושיית הש"ס דאם נימא דסגי בשימור שאחר הלישה אמאי אינו יוצא בבציקות של עובדי כוכבים נהי דהלישה לא היה לשמה מ"מ יכול לעשות לשמה בעריכה או בקטיפה ויתקן בזה מה שמתחלה לא נעשו לשמה אלא וודאי דהלישה עצמה בעינן לשמה אבל לפי המסקנא דבלישה עצמה בעינן לשמה אה"נ די"ל דעריכה וקיטוף לא בעינן לשמה כלל:
ושוב מצאתי להפר"ח שכ' שם ג"כ בדעת רב האי גאון ז"ל דס"ל כהתוס' דסתם מצה הוי לשמה והלכך כשר בחשו"ק ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה אך מדבריו ז"ל משמע דמצה לעולם מסתמא לשמה ולפי מש"כ לא אמרינן דסתמא לשמה רק בתוך ל' יום קודם הפסח וכמו בסוכה בתוך ל' יום לחג. ומדי דברי בדברי הפר"ח ראיתי לכתוב בכאן מה שנ"ל לתמוה על דבריו ז"ל שם במשכ"ש דאמנם קשה ע"ז מההיא דבציקות של עובדי כוכבים וכו' דלמה אינו יוצא בה הא סתמא לשמה קאי ואני תמה עליו דהיאך עלה בדעתו להביא ראיה מזה דאם אמרינן דסתם מצה לשמה של ישראל גדול משום דסתם עושה אותה לצורך החג יאמרו בבצק של א"י שאפאוהו לצורך עצמו אתמהה ומאי שייך שם דסתמא לשמו כיון דעשהו בשביל א"י. ומש"כ עוד שם להסתפק לדעת הר"ש ז"ל דמחלק בין עיבוד העור לגט האיך הדין במצה איני יודע מה זו ספיקא דפשיטא דדמי לגט דלישה צריך לזה שהיות והמשך זמן בוודאי לא ציית לעשות הכל לשמה. ומש"כ עוד דבנ"ד דמי טפי לגירושין דסתמא לאו לשמה קאי תמיהני דנעלם ממנו הסוגיא דסוכה (דף ט') דבתוך ל' סתמה לשמה קאי ומאי שנא מצה מסוכה לענין זה. ומה שהקשה עוד ממצת כותי דאמרינן דמהו דתימא לא בקיאי בשימור אלמא בעינא שימור לשמה ולא סגי בסתמא. וגם זה צ"ע דמאי ראיה דילמא ישראל העושה עיסה קודם הפסח ומצווה לשומרה מחימוץ סתמא לשמה מכוין דלאיזה ענין מצווה לשומרו מחימוץ אבל א"י העושה מצה לעצמו כיון שאינו יודע שצריך שימור לשם מצוה סתמא לא הוי לשמו. וגם מה שכתב בפשיטות דשימור לשם מצה הוא מה"ת אין זה ברור כ"כ ודעת הח"י הוא להיפך וכמש"כ לעיל בתשובה הקודמת ע"ש:
ומענין מה שכתבתי לעיל דגבי מצה אין העריכה מעכב אין להקשות על זה מהא דתנן במנחות (דף נ"ה) דחייב אם החמיץ המנחה על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה ומפקינן לה בגמ' מדכתיב לא תאפה חמץ דאפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה וכו' ואם איתא דעריכה אינו מעכב למה חייב על החימוץ [וכן הקשה רב וגדול אחד מפ"ק מהא דתנן במנחות (דף צ"ו) גבי חביתי כ"ג דלישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת ואם איתא דאינו מעכב היכי דוחה את השבת]:
והנה מהתם לא קשיא כ"כ דהא מצינו גם הידור מצוה דדוחה את השבת וכמו בעומר דהיה בא עשרון משלש סאין בין בחול ובין בשבת ואף דזה אינו אלא כדי שיצא עשרון מובחר ואינו לעכובא ואעפ"כ היה מרבה בקצירה ובהרקדה כדי לעשות מצוה מן המובחר וא"כ גבי עריכה נמי יש לומר דמ"מ הידור מצוה יש בזה כדי שיהיו חלות נאות ולכן דוחות את השבת אבל מההיא דחייב משום חמוץ על העריכה בפני עצמה בוודאי קשיא:
ואמנם אחר העיון גם מזה לא קשיא דהא משנה ערוכה שנינו במנחות (דף ע"ו) דכל המנחות באות עשר עשר חלות וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מעשה קרבנות הל' י"ז וע"ש בלח"מ דאפילו במנחת הסולת דהיתה נקמצת סולת באו השיריים חלות ודעת המ"ל שם דדוקא ד' מיני מנחות דהיינו מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור דהיו באות או חלות או רקיקין דנאפו קודם קמיצה היו צריכות עשר חלות ע"ש היטיב] וע"כ דילפי ממנחת מאפה תנור דהיו באות או חלות או רקיקין וכיון שכן י"ל דהתם באמת גבי מנחות עריכה מעכבת דלא מבעי אם היה מביא רקיקין דע"כ צריך עריכה עד שיהיו דקין כרקיקין אלא אפילו אם היה בא חלות מ"מ צריך לערוך אותה ולתקנה כדי שיהיה כתמונת חלה דהא צריך לתקנה כדי שיוכל לכנוס בדפוס דוודאי בדפוס היה ניתן כמו לחם הפנים ושתי הלחם אבל במצה דלא כתיב חלות שפיר י"ל דאין העריכה מעכב.
ושוב ראיתי להטור בסי' ת"ס שכ' דהרא"ש היה משתדל במצת מצוה והיה מסייע בעריכתן ע"כ ומדהיה מסייע גם בעריכתן ע"כ דס"ל דגם העריכה צריכה לשמה ואולי משום דאסור לעשות מצות שיהיה עבה טפח ע"כ צריך לערוך אותן כדי שיהא דקין. או אפשר ע"פ דאיתא בירושלמי בחלה פ"ב הלכה א' דמשו"ה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה דילפינן חלה חלה ממילואים דכתיב שם וחלת לחם שמן אחת וגו' ע"ש וא"כ י"ל דילפינן נמי לחם לחם מהתם כמו התם בעינן חלות ה"נ בעי חלות ואף דבחלה לא בעינן דיהיה חלות דוקא שאני התם דחיובא משעת גילגול הוא ואינו שייך לומר דאם לא עשאן חלות דיהיה פטורה דכבר נתחייבה משעת גילגול. ומיהו יש להסתפק מהו נקרא חלות גבי מנחות אם יש לזה תמונה ידוע דנקרא חלה או דאין לה צורה ידוע ויכול לעשותה כמו שירצה אך דאם נאפות העיסה עבה נקראת חלה ואם נאפית דקה מקרי רקיקין וצ"ע בזה. וע"פ דברי המ"ל ז"ל הנ"ל דמנחת הסולת דהיתה נקמצת סולת השיריים היה הכהן יכול לעשות בהם כל מה שירצה או לאפות או לבשל בקדרה וגם כשאופה אינו מחויב לעשות עשר חלות נ"ל לבאר לשון הכתוב בפ' ויקרא דכתיב כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ והנה לא הזהיר הכתוב רק שלא לחמץ קודם הקמיצה ובזה הזהיר על כל העשיות שלא תעשה חמץ ואלו בפ' צו כתיב לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי ודרשינן במנחות שם מדסמך חלקם ללא תאפה לאשמעינן דאפילו חלקם לא תאפה חמץ והנה קשה לכאורה דלמה לא כתיב הך אזהרה דאפילו חלקם אסור לחמץ בקרא דפ' ויקרא ומ"ש דהוצרך למכתב הכא ועוד דמ"ש בחלקם לא כתיב רק לא תאפה והנה באמת הך לא תאפה באה ללמד על הכלל כולו דחייב על כל מעשה בפני עצמה אבל צריך להבין לפי הפשט דמ"ש גבי חלקם כתיב לא תאפה דוקא:
ואכן לפי דברי המ"ל ז"ל הנ"ל א"ש בפשיטות די"ל דבפ' ויקרא איירי במנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור דהקמיצה היתה אחר האפיה ולפיכך לא משכחת לה איסור חימוץ בשירים דכבר נאפה קודם הקמיצה וקי"ל דהאפוי אינו בא לכלל חימוץ. [ואפשר דחז"ל דקים להו דאפוי אינו בא לכלל חימוץ סמכו אהך קרא מדלא כתיב איסור חימוץ בשירים של ד' מנחות ודו"ק] והלכך לא כתיב רק המנחה אשר תקריבו לה' דהיינו קודם הקמיצה דווקא ובזה חייב על כל עשייה ועשייה דהא צריך ללוש ולערוך ולאפות חלות או רקיקין אבל בפ' צו י"ל דמיירי במנחת הסולת ובמנחת הסולת הוא להיפך דקודם הקמיצה לא שייך אזהרה על העשייה דקודם הקמיצה לא היה עשייה כלל דהיתה נקמצת סולת ולכן כתיב לא תאפה חמץ חלקם דעיקר אזהרה הוא על חלקם לאחר הקמיצה דאסור לחמץ השירים ובשירים ליכא אלא אזהרה אחת על האפייה בלבד משום דע"כ או דצריך לאפות השירים או לבשל אותן בקדרה ואם בשלן בקדרה ג"כ עובר משום לא תאפה דבישול בכלל אפי' והא דנקט אפיה משום דהוא דבר השכיח יותר אבל על הלישה והעריכה א"א לחייבו כיון שאינו מחוייב לעשות כן דהא אם רוצה יכול לבשלו בקדרה והלכך אף אם יערך ג"כ אינו חייב על החימוץ ולכן לא כתיב רק לא תאפה חמץ כן נראה לי לפרש לשון הכתוב לפי ענ"ד וכל זה נ"ל נכון בעז"ה:
ולענין מה שכתבתי לעיל אי מהני ביטול למצה שאינה משומרת שנתבטלה בתרי אין לומר דמצה הוי דבר שבמנין ודבר חשוב דהא ר"ע סובר דככרות בע"ב נמי הוי דבר חשוב ולא בטיל וכן פסק בשו"ע בריש סימן ק"י ופשוט דלחם מצות הם בכלל ככרות של בעה"ב ואינם בטילין דהא ליתא דנראה דלא נקרא ככר דבר חשוב רק לאחר האפיה אבל הכא התערובת הוא קודם האפיה וצ"ע בזה והנלע"ד כתבתי בעז"ה: