אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן כז

סימן כו

תנן התם (בחלה פ"א מ"ח) עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכו' יוצאין יד"ח בפסח אין הרועים וכו' אין יוצאין בה יד"ח בפסח וכו' ויש בזה ב' שיטות להראשונים ז"ל שיטה הא' דבזמן שהרועים אוכלין הכוונה דראויה לאכילת רועים דלא ערב בה מורסן כ"כ וראוי לאכילת אדם ואף דמעולם לא יאכלו הרועים ממנה וגם לא חשב דיאכלו ממנה הרועים מ"מ יוצאין יד"ח בפסח דכיון דראויה לאכילת אדם לחם מקריא אין הרועים אוכלים ממנה היינו שערב בה מורסן הרבה כדרך שעושין לכלבים אז אין יוצאין בה דלא מקרא לחם לענין חלה כיון שאינה ראויה לאכילת אדם דכתיב ראשית עריסותיכם ודרשינן בספרי זוטא שלכם חייבת ולא של חיה וה"ה לענין מצה דכל דלא מיקריא לחם לענין חלה לא מקרי לחם לענין מצה דגבי מצה נמי כתיב לחם עוני ובעינן דאיקרי לחם כ"ה שיטת הר"ש והרע"ב ז"ל וס"ל ז"ל דהא דמפקינן בספרי שלכם חייבת ולא של חיה היינו אם אינה ראויה אלא לחיה:

אמנם שיטת הרמב"ם והרמב"ן [וכן נראה מדברי הרא"ש בהלכות חלה ג"כ דהביא שם לדברי הרמב"ן והסכים עמו] דאפילו אם עשאו סלת נקייה כמצתו של שלמה אך דאפאו לצורך כלבים פטורה מן החלה ואינו יוצא יד"ח בפסח והרועים אוכלין ממנו דתנן דאפאה ע"מ שיאכלו הרועים ממנה ג"כ אבל מה שראויה לאכילת רועים זה לא מהני וכן הא דממעטינן בספרי זוטא בשל חיה פטורה היינו אפילו אם ראויה לאכילת אדם רק דאפאה לצורך חיה פטורה והוא באמת פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי שם בפירושא דמתניתין והר"ש והרע"ב פירשו אליבא דר"ל בירושלמי שם ודעת הרמב"ם והרמב"ן הוא כר' יוחנן בירושלמי שם] אך מדברי הרמב"ן נראה שם דדווקא בניכר בתמונת הפת דעשאה לצורך כלבים דאל"כ לא מקריא עיסת הכלבים מחמת מחשבתו לבד כיון דבאמת ראויה היא לאכילת אדם כן הוא דעת הרמב"ן ז"ל אכן מד' שאר פוסקים ז"ל דלא הזכירו זה לא משמע כן:

ולכאורה יש לתמוה הרבה על שיטה הראשונה דכל שראויה לאכילת אדם יוצאין בה יד"ח בפסח ואף דלא נעשה לאכילת אדם ואמאי הא בעינן שמור לשם מצה ומשמע מדברי הש"ס והפוסקים דבעי שמור לשם מצה של מצוה לאכול בלילה הראשונה דהא אף כשנשתמר לשם זבח לא יצא וכדאמרינן בפסחים דף ל"ח דמשו"ה אין אדם יוצא יד"ח מצה בחלות תודה אם עשאן לעצמו משום דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה יצאת זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח אלמא דבעי שמור לשם מצה של מצוה דווקא וכן כשלשו חשו"ק פסולה ואף דגדול עומד על גביו לדעת כמה פוסקים משום דלא עביד לשמה וכ"ש שלא נעשה לאכילת אדם כלל דוודאי לא הוי לשמה וגם לדעת שיטה הב' ג"כ קשה דהא משמע דמ"מ אם נעשה לאכילת רועים אף לאכול ממנה בחול מ"מ יוצאין יד"ח דהא לא תנן בזמן שהרועים אוכלין, ממנה בפסח רק בזמן שהרועים אוכלים סתמא ומשמע דאפילו אוכלין ממנה בחול ג"כ יוצאין בה ואמאי הא לא נעשה לשם אכילת מצה של מצוה. ועוד דאם אין הרועים אוכלים ממנה דתנן דלא יצא כתבו הפוסקים הטעם דלא הוי לחם וא"כ קשיא תיפוק ליה דלא נשתמר לשם מצה [מיהו הרמב"ם ז"ל בחבורו בהל' חמץ (בפ"ו הלכה ה' מפרש באמת הטעם משום דלא הוי שמור לשם מצה של מצוה וכ"ה בשו"ע וסי' תנ"ד סעיף ב') הטעם משום דאין זה משומרת לשם מצה וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה כך הם דברי הרמב"ם אבל י"א הטעם משום שאינו קרוי לחם וכו' עכ"ל והטורי זהב השיא דברי המחבר לכוונה אחרת ולענ"ד נראה כמו שכתבתי בעז"ה]:

ועלה בדעתי לומר די"ל דלא בעינן רק דנשתמר לשם מצה דדעתו הוה לשומרה מחמוץ אבל לא בעינן דיהא מתכוין לאכול בליל פסח דאפילו בדעתו להאכיל לבהמה נמי יוצא בה מ"מ כיון שדעתו היה לשומרו מחמוץ מאיזה טעם שיהיה סגי בהכי וראיה לזה מד' הירושלמי (בפ' כל שעה הלכה) והובא בתוס' (סוכה דף ט') דמצה ישנה באנו למחלוקת ב"ש וב"ה דלב"ה דמכשיר בסוכה ישינה ה"נ מכשיר במצה ישינה והיינו באינה עשויה לשם חג דאלו בעשויה לשם חג גם ב"ש מודה דכשר ולא מקרי ישנה כלל וכמו דתנן במשנה בסוכה שם דאם עשאה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשרה הרי דכמו בסיכה לא בעינן רק דעשויה לצל ואף דאינו עשוי לשם צל של מצוה ה"נ במצה סגי בשמור לשם מצה אף לא למצה של מצוה ואף דסוכת גנב"ך רקב"ש כשרה ומצה שלשה ואפאה א"י פסולה היינו טעמא דבסוכה יש להבין דעת הא"י אם עשאה לצל או לא דסתם סוכה להגין מפני החמה היא עשויה וגם דרך הא"י לעשות סוכות לצל והלכך מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעשאה לצל. אבל לענין חמוץ אין דרך הא"י כלל לעשות עיסה ולהשמר לעשותה מצה ואינו יודע כלל מהו חמוץ ומהו שמירה מחמוץ ואף אם הישראל עומד על גביו ואומר לו דיעשה לשמה מ"מ אמרינן דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אבל אי הוה ידעינן דהא"י מכוון לשומרה מחמוץ הוה כשר באמת כמו בסוכה ואין לדחות דהא סוכה ישינה נמי אמרינן בירושלמי דצריך לקדש בו דבר. (וה"ה בסכת גנב"ך ורקב"ש וכמ"ש הט"ז בסי' תרל"ז] הא ליתא דכבר כתב הר"ן בסוכה שם ועוד פוסקים דהך חדוש מדרבנן הוא וחומרא בעלמא הוא הלכך בסוכה דאפשר בחדוש החמירו חכמים אבל במצה דא"א בחידוש כשר אף בלא חדוש. ואף דבירושלמי דסוכה מסיק שם דבמצה גם ב"ה מודה היינו מטעמא אחרינא כדמסיק שם דכיון דלא עשאה לשם חג חיישינן שמא לא שמרה מחמוץ אבל אם היה ברי לו דשמרה מחמוץ כראוי כשר לב"ה ואף דלא נעשית לשם חג ועכ"פ בהא נחתינן ובהא סלקינן מדברי הירושלמי דלא בעינן שמור לשם מצה של פסח דוקא רק שמור לשם מצה סתמא והא דבחלות תודה אינו יוצא משום דנשתמר לשם זבח וכמו דאמרינן בפכ"ש דף ל"ח צ"ל דזה גריעא טפי דשמרה לשם דבר אחר ודלאו מינה מחריב בה דכתיב ושמרתם את המצות בעינן שמור לשם מצה לחוד אבל לא שמור לשם מצה של זבח. אבל שמור לשם מצה של מצוה של חג זה לא בעינן. ועפי"ז א"ש הא דיוצאין בעיסת הכלבים ואף דלא נעשה לאכילת אדם כלל מ"מ הרי שמרה מחמוץ לשם אכילת כלבים דהא מ"מ צריך לשומרו מחמוץ דאל"ה א"א לו להאכילו לכלבים בפסח דחמץ בפסח אסור בהנאה ובשמירה זו יוצא וכעין זה כתב הר"ן בפ"ד דר"ה לענין מתעסק בתקיעות דהיכא דמכוון לדבר אחר גרע טפי וז"ל שם ועוד י"ל דתוקע לשיר כיון דאינו מתכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות א"צ כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כוונה מעכבת וכו' ודומיא דאמרינן בזבחים דמינה מחריב בה וכו' וכ"ש לפי' הרמב"ם והרמב"ן דפירשו שעשויה באמת לאכילת רועים הרי שמרה מחמוץ לשם אכילת אדם ואף דלא נתכוין לאכלה בפסח מ"מ לא גריעא ממצה ישינה ואף דלא נעשית לשם חג וכמו שכתבנו בשם הירושלמי:

מיהו כל זה לדעת הירושלמי אכן בתוספתא דפסחים פ"ב. [והובאה בטור סי' ת"ס] איתא להדיא איפכא מירושלמי דתניא שם מצה ישינה כשירה ובלבד שיעשנה לשם פסח עכ"ל התוספתא הרי דאינו מכשיר התוספתא רק בעשויה לשם פסח והא דקרי לה ישנה היינו דקמל"ן דלא בעי שיאפנה בעה"פ דווקא אחר חצות וכדעת הגאונים ז"ל דומיא דקרבן פסח קמ"ל דלא בעי בעה"פ דווקא אבל מ"מ לשם פסח בעי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במשנה דחלה הנ"ל ואין לומר דהתוספתא דהצריכה לשם פסח נמי משום טעמא דירושלמי אצרכה שמא לא שמרה מחמץ כהוגן ולפיכך בעי דיעשה לשם פסח דבעושה לשם פסח וודאי דשומרה מחמוץ כהוגן דזה אינו במשמע בלשון התוספתא דמשמע דמשום לצאת ידי מצה בלילה הראשונה צריך לשם פסח ולדעת הירושלמי משום חשש חמוץ הוא וגם לשאר ימות החג אסור מצה ישנה לדעת הירושלמי ואגב אורחיה ראיתי לתמוה על מה שכתב הטור בסי' ת"ס בשם אבי העזרי שכתב דבירושלמי אוסר מצה ישנה אפי' עשאה לשם חג משום דבעינן שיהיה האפיה ערב הפסח אחר חצות דווקא וכמו קרבן פסח ותמהני דהלא אדרבה בהירושלמי משמע להדיא איפכא דמתיר אפילו בישנה שלא עשאה לשם חג ואף לפי שמסיק אחר כך בירושלמי דבשלא לשם חג חיישינן שמא לא שמרה מחמוץ מ"מ בלשם חג בוודאי משמע להדיא דכשר אפי' עשאה זמן רב קודם החג ולא בעינן בעה"פ דווקא ואדרבה מהירושלמי הלז יש להביא אדרבה ראיה דלא בעינן בעה"פ דאלו מהך דתוספתא ספתא דמתרת מצה ישנה בעשאה לשם חג יש לדחות דמיירי במצה ישנה של שנה שעברה בערב הפסח אחר חצות וכמו שכתב המרדכי דיש לדחות כן מהך דתוספתא והובא בב"י בסי' ת"ס וקמל"ן דלא בעינן עשייה לשם חג הזה אבל מירושלמי בוודאי ראיה דאינו אוסר בשלא לשם חג רק מחשש חימוץ אבל לא מחמת דלא נאפית בעה"פ והכא ליכא למידחי כנ"ל דוודאי בשלא לשם חג מיירי דלא נאפה בעה"פ דאי נאפה בעה"פ וודאי לשם חג היא ועוד דהא הירושלמי מדמי מצה לסוכה ובסוכה בלשם חג לא בעי דיעשה ערב סוכות דווקא ופשוט הוא וא"כ דברי האבי העזרי והמרדכי והטור שהביאוהו צל"ע] וא"כ לפי דברי התוספתא תקשה דהיאך יוצאין בעיסת הכלבים אף אם הרועים אוכלים ממנה מ"מ הרי לא עשאה לאוכלה בליל פסח וכ"ש לפי' הר"ש והרע"ב דלא עשאה לאכילת אדם כלל רק דראויה לאכילת אדם דוודאי תקשה וכנ"ל:

אכן נ"ל ליישב בדרך אחרת די"ל באמת דזה וודאי מיירי מתניתין דחלה הנ"ל דדעתו היה בעת לישתה ועריכתה ואפיתה לאכול ממנה כזית בליל פסח והיה שמור לשם מצה של מצוה אך מ"מ לא מקריא לחם כיון דכל העיסה נעשית בשביל הכלבים דבשביל כזית אחד שחשב ממנה להאכיל לאדם לא נעשית כל העיסה לחם ועדיין לא מקרי עריסותיכם כיון דכל העיסה של חיה היא ולכן אמר בזמן שהרועים אוכלין ממנה דהיינו דעשאה אז לאכילת רועים הוי כעיסת השותפות של ישראל וא"י ביחד דקייל"ן דאם יש בשל ישראל כשעור חייבת בחלה וכמו שכתוב בשו"ע יו"ד (סי' ש"ל סעיף ג') וה"נ דכוותיה [ואולי דהכא לא בעי שיהא בשל הרועים כשיעור כיון דהעיסה היא של אדם באמת רק דאופהו לצורך כלבים לא בעינן רק שיהיה האפיה לצורך אדם כדי דיהיה נקרא לחם של אדם ואפשר דגם בפת שאפאו ישראל לצורך א"י חייב בחלה ואפי' אם לא יאכל הישראל ממנו כשעור מיהו לא מצאתי גלוי לדין זה ואפשר דאף דאין דעתו לאכול ממנו כלל רק דאופהו לגמרי לצורך א"י חייב בחלה כיון דהעסה הוא של ישראל והא דאמרינן דגלגול הא"י פוטר (במנחות דף ס"ז ע"א) היינו אם העיסה של א"י אבל אם העיסה של ישראל אף שאפאה לצורך א"י אפשר דחייבת דהא אפילו בעסת הכלבים אם ראויה לאכילת רועים חייבת ואף לדעת הרמב"ן דסובר דבעינן שהרועים יאכלו ממנה וכדעת ר' יוחנן בירושלמי מ"מ הא כתב דדווקא אם ניכר בצורת הפת שהיא של חיה אבל במחשבה לחוד לא נפטר והכא הא ליכא היכרא כלל דנעשה לשם א"י דנפטרו מחלה בשביל זה מיהו לדעת שאר פוסקים דלא הזכירו תנאי זה ומשמע דאף דאם אינו ניכר כלל שהיא של כלבים מ"מ כיון דעשאה לשם כלבים פטור מחלה ה"נ בעיסה של ישראל דאפאה לשם אחרים פטור דכמו דממעטינן של חיה ה"נ אפשר דממעטינן של אחרים וצ"ע בזה] אבל אם אין הרועים אוכלים ממנה פטורה דבשביל כזית אחד שחשב עליה לאכילה לא נעשה כל העיסה לחם:

ולפירוש הר"ש והרע"ב דתליא בראויה לאכילת רועים נמי אתי שפיר דאף דחשב לאכול כזית מ"מ כיון דאינה ראויה לאכילת רועים לא מהני מחשבתו מה דחשב לאכילת אדם דבטלה דעתו אצל כל אדם והלכך מחלק המשנה אי ראויה לאכילת אדם אי לא:

ובלא"ה יש ליישב לשיטת הפוסקים שהובא בב"י בסי' ת"ס דשמור דאפיה נמי סגי ואפילו אם הלישה והעריכה לא היה לשם מצה א"כ בלא"ה א"ש שי"ל דמיירי דבעת אפיה שמרה לשם מצה של מצוה באמת רק בעת הגלגול לא עשאה רק לצורך כלבים ועיקר חיוב חלה בשעת גלגול הוא והלכך אם ראויה לאכילת רועים או דנעשה לאכילת רועים בעת הגלגול חייב אבל אם אין הרועים אוכלין ממנה דהיינו דלא נעשית לאכילת רועים בעת הגלגול פטורה דאף דאח"כ בעת אפיה חשב לאכילת אדם מ"מ עיקר חיוב חלה בשעת גלגול הוא ובשעת חובתה היתה פטורה וכמו שכתוב בשו"ע יו"ד סי' ש"ל סעיף וא"ו לענין עיסה של ישראל ואחרים בשותפות ועיי' בש"ך ובבאורי הגר"א ז"ל שם:

ועל תירוץ הראשון שכתבתי דמיירי דחשב לאכול ממנו כזית בליל פסח לכאורה יש להסתפק בזה דאפשר דתליא בברירה דהא אנן צריכין לומר דאותו כזית שהוא אוכל בליל פסח הוברר הדבר למפרע ששמר אותו לשם מצה ודמי ממש כלוקח יין מבית הכותים דאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דאמרינן (בעירובין ל"ז) ובכ"ד דתליא בברירה וה"נ צריך לומר בעת אפיה דאותו כזית שאני עתיד לאכול ממנו בליל פסח הריני משמרו לשם מצה וא"כ תליא נמי בברירה ומיהו לדעת הנו"ב מהד"ת (בסי' ע"ט) וכ"כ הח"י להדיא (בסי' ת"ס ס"ק י'). דאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא] דהעלה שם דשמור לשם מצה אינו אלא מדרבנן ניחא דנהי דעיקר מצות אכילת מצה מ"ע דאורייתא הוא מ"מ שמור לשם מצה אינו אלא מצוה דרבנן ובדרבנן הא קייל"ן דאמרינן ברירה. אמנם דברי הח"י והנו"ב תמוהין מהא דדייקינן בסוף פסחים דף ק"כ דתניא הדובשנין והאסקריטין כו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ודייקינן באחרונה אין בראשונה לא משום דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן ופשוט דכן יש לדייק ג"כ מברייתא דבציקות נכרים דהתם נמי מסיים בברייתא לבד שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ אם נימא דשמור לשם מצה אינו אלא מדרבנן וגם הא דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן כתב הרא"ש דאינו בזה"ז מן התורה רק דהוא תקנת חכמים דאחר המצה שאנו אוכלין לאפיקומן זכר לפסח לא יאכלו אחריה משום דהיא זכר לפסח וא"כ מה החמירו חז"ל שלא יאכלו בציקות של נכרים דהא הוי כתקנתא לתקנתא ולא מצינו דהחמירו חז"ל לתקנה שלהם אלא וודאי דשמור לשם מצה הוי מה"ת וכן משמע קצת מד' הרי"ף סוף פסחים גבי הדין אם לית ליה רק כזית מצה דמנטרא ע"ש ודו"ק ולכן תירוץ השני שכתבתי נ"ל נכון יותר:

ולענין זמן אפית המצה דנחלקו בזה הגאונים ז"ל דקצת גאונים הביאו ראיה דלא בעי אפיה בעה"פ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר דעשאן למכור בשוק יוצאין בהן ואף דוודאי נאפו קודם עה"פ דהא אין מביאין תודה בעה"פ מפני חמץ שבה לכאורה תמוה לי דמאי ראיה היא זו דהא חלות תודה דמתניתין מיירי שעדיין לא נשחט הזבח עליהן רק אופה למכור בשוק למי שיצטרך להם והלוקח יקדיש אותם בקדושת פה וישחוט עליהן את זבח תודתו אבל עדיין הם חולין גמורין דהא דכל לשוק אמלוכי אמלוך אי מזדבין מזדבין ואי לא מזדבין איפוק אנא יד"ח מצה אלמא דאין שום קדושה עליהן דאל"כ הא צריך פדיה] וא"כ י"ל דאפאן בעה"פ ע"מ למכור אותן אחר הפסח למי שיצטרך אז להקריב קרבן תודה ולא אפה רק החלות מצות ועשרה חלות חמץ יאפה לאחר הפסח דהא אינו מחויב לאפות חלות מצות וחלות חמץ כאחת ובלינה לא יפסלו אפי' אם נתקדשו קדושת פה דכל זמן שלא נשחט עליהן הזבח עדיין לא נפסלו בלינה וכמו דתנן במעילה (דף ט') וכ"ש חלות אלו דאף קדושת פה לא נתקדשו עדיין דפשיטא דאינן נפסלין בלינה וא"כ שפיר דנאפו בעה"פ ולכן ראיה זו צל"ע:

ולענין דין הגאונים ז"ל המצריכים לאפות את המצה דווקא בעה"פ אחר חצות תמוהים לי דהיכן מצינו דעשיית המצה אתקש לפסח דהא בקרא לא מצינו רק דאכילת המצה אתקש לפסח וכמו דכתיב ואכלו את הבשר צלי אש ומצות אבל העשייה לא מצינו דאתקש ועוד דלדעתם דעשיית המצה היא ג"כ מצוה בפ"ע כמו עשיית הפסח א"כ למה אין מברכין בעת עשייה אקב"ו לעשות מצות או לאפות מצות כמו דמברכין על שחיטת הפסח וע"כ דעשיית המצה לאו מצוה בפני עצמה היא ועיקר מצוה נגמר באכילה ודמי לסוכה דאין מברכין על עשייתה כיון דעשייתה לאו גמר מצוותה וכדאמרינן במנחות מ"ג וה"נ במצה דכוותיה ולא דמי לפסח דשחיטה מצוה בפ"ע היא ומ"ע דשחיטה זו נגמר מיד והאכילה מצוה אחרת היא והלכך מברכין גם על השחיטה אבל לדעת הגאונים ז"ל קשה דיהיה צריך לברך על העשיה ועוד די"ד שחל להיות בשבת תדחה עשיית המצה את השבת כמו הפסח כיון דכתיב במועדו גבי פסח ומצה הוקש לפסח [ומיהו לדעת הירושלמי בברכות פרק הרואה והובא בתוס' מנחות שם דכתבו שמצריך לברך על עשיית הסוכה אף דעשייתה לאו גמר מצותה ופליג על ש"ס דילן נראה דכ"ש דצריך לברך על עשיית מצה דהא מצה אדרבה חמיר טפי דהא סוכה הוי מצוה דכשרה בא"י ומצה הוי מצוה דפסולה בא"י וכבר הוה ס"ד דש"ס דילן נמי התם במנחות דכל מצוה שפסולה בא"י בישראל צריך לברך ואף דלמסקנא הדר ביה הש"ס מזה וס"ל דתליא בעשייתה היא גמר מצוותה מ"מ הירושלמי דלא ס"ל סברא זו דבעינן שעשייתה תהיה גמר מצותה נראה דס"ל דבמצה וודאי צריך לברך] ולכן נ"ל דאף דעת הגאונים המצריכין לאפות אחר חצות לאו מדאורייתא קאמרי רק מדרבנן ועיקר הטעם משום חבובי מצוה בשעתיה וכן מבואר דברי הטור שכתבו בשמם שאביא דבריו לקמן בסמוך והא דסמכי מילתייהו אהקישא דפסח אינו אלא אסמכתא בעלמא דסמכו מילתייהו אקרא אבל עיקר הדבר אינו אלא מדרבנן בעלמא ובזה יתיישבו כל הקושיות בעז"ה. שוב אחר החפוש בספרים מצאתי להרב הלבוש ז"ל שכתב ג"כ שאף לדעת האוסרין אינו היקש גמור רק אסמכתא בעלמא ומדרבנן ות"ל שכוונתי לדעתו:

וראיתי לבעל פרי חדש ז"ל בסי' תנ"ח שהרבה להביא ראיות לסתור דברי הגאונים ז"ל ובכל ראיותיו לא מצאתי שום ראיה חדשה שלא הובא בדברי הראשונים ז"ל בעצמם וחזרו ודחו אותם (א') דמה שהביא הפר"ח שם ראיה מחלות תודה כבר כתבתי לעיל דהמרדכי הביא ראיה זו בסופ"ק דפסחים להתיר בלא נאפה אחר חצות וכבר כתבתי לעיל דיש לדחות זה. (ב') וגם מה שהביא הפר"ח עוד ראיה מהתוספתא דמצה ישנה כשירה ג"כ הובא במרדכי שם ודחה די"ל דמצה ישנה משנה העברה שנאפה כדינה בעה"פ אחר חצות (ג') ומה שהביא עוד ראיה ממצת כותי מותרת כבר דחה הוא בעצמו די"ל דמיירי דראה הישראל דנאפה בידו אחר חצות (ד') ומה שהביא עוד מהירושלמי דאין אוסר אלא משום דשמא לא שמרה מחמוץ אבל בלא"ה היה מותר ואף דלא נעשית לשם חג וע"כ דמיירי קודם הפסח ראיה זו כבר הערותי ע"ז לעיל ולכאורה ראיה נכונה היא וכן ראיתי להמרדכי שם שהביא ראיה זו באופן אחר וז"ל שם ועוד ראיה מדגרסי' בירושלמי דפסחים פ' כ"ש מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה ועיקר פלוגתא דב"ש וב"ה פ"ק דסוכה גבי סוכה דתניא איזו היא סוכה ישנה כל שנעשית למ"ד יום קודם לחג אלמא דבעי לאכשורי מצה ישנה שנאפה למ"ד יום קודם הפסח ובא מעשה לפני מורי הר' יחיאל מפריש והתיר מההיא דירושלמי מצה ישנה כו' והקישא דמצה לא הויא אלא לענין אכילה ולא לענין אפיה עכ"ל המרדכי שם. מיהו לקמן אכתוב בעז"ה דיש ליישב דברי הגאון מהך דירושלמי דאף דבתחלה וודאי מכשיר הירושלמי אף בלא עשאה לשם חג מ"מ לפי מסקנת הירושלמי דכל שלא לשם חג חייש שמא לא שמרה מחמוץ גם בעשאה לשם חג דהיינו בתוך שלשים יום מ"מ כיון שלא עשאה בעה"פ דהוא זמנו חיישינן שמא לא שמרה מחמוץ והיינו נמי טעמייהו דהגאונים המחמירין לאפות אחר חצות היינו משום חשש חמוץ דכל שאופה קודם החג חיישינן שמא אינו שומרה כראוי ואף באופה לשם חג וכמו שמבואר בדברי הטור שאביא לקמן ובזה יתיישב דברי האבי העזרי שהביא בשם הירושלמי דאוסר במצה ישנה אפילו עשאה לשם חג ודלא כהתוספתא דמתרת מצה ישנה שאפאה לשם חג ולכאורה תמוה דהא אדרבה הירושלמי מתיר אפילו בישנה שלא לשם חג ואפי' במסקנא לחשש שמא לא ישמרנה מחמוץ היינו דבעי לשם חג אבל מנ"ל מהירושלמי שלמי לאסור מצה ישנה וכבר תמהתי ע"ז לעיל אמנם הדבר ברור כמו שכתבתי דס"ל דלהמסקנא אפי' לשם חג אסור אם היא ישנה דהיינו אם נאפה קודם י"ד וזהו נמי טעמא של אבי העזרי דמצריך לאפות בי"ד אחר חצות היינו משום חשש חמוץ וכמו שמבואר בטור:

וע"פ מה שכתבנו לעיל בשם הלבוש ז"ל דהגאונים המחמירין לאפות דווקא אחר חצות אינו רק מדרבנן משום דחביבה מצוה בשעתה יתיישב מה שתמה מר אחי הגאון זצ"ל בספרו ראשית בכורים דף ז' על הגאונים הנ"ל מהמכילתא דפ' בא דהוצרכה ללמוד מקרא דכל מושבותיכם דאין אדם יוצא ידי חובת מצה בלחם הפנים והא לחם הפנים ע"כ דנאפה בערב שבת העבר דהא לחה"פ אינו נאכל בפחות מתשעה ע"ש ותמיה עצומה היא אמנם לפי דברי הלבוש ז"ל אין מקום לתמיהתו דהגאונים גופייהו לא אסרי אלא מדרבנן אבל מדין התורה בוודאי יוצאין אף אם נאפה קודם הפסח ושפיר צריך קרא דאין יוצאין בלחם הפנים ופשוט הוא

ועתה אבא לבאר דברי הטור ז"ל בסי' תנ"ח שהב"י נסתפק בהבנת דבריו אי מיירי דווקא במצות שאופה למצה של מצוה או אפילו בכל המצות ולע"ד נראה לפרש הנה בתחלה כתב הטור וזה לשונו אין מתחילין להתעסק בפת בי"ד עד אחר וא"ו שעות פשוט דכוונתו דאפילו במצה שאפאה לשאר ימות החג משום דחביבה מצוה בשעתיה וגם דבזמנו מזהר זהיר טפי מחמוץ וזהו לכתחלה אמנם בדעבד אם אפה קודם חצות כתב דאיתא בתשובה מעשה באחד שאפה קודם ד' שעות [נ"ל דטס"ה וצ"ל קודם וא"ו שעות] וכבר בער חמצו ואסרו רבותינו המצה דאתקש לפסח והיינו מצד אסמכתא יש לאסור גם בדעבד וכמ"ש לעיל אמנם ר"א הגדול ור"ש הכהן התירו בדעבד רק דלכתחלה יש ליזהר משום חבובי מצוה בשעתה ואבי העזרי הביא תוספתא דמשמע מינה דאפילו לכתחלה יוצאין במצה ישנה אך מתוך דנראה דהירושלמי פליג אתוספתא ואוסר מצה ישנה אפי' עשאה לשם חג [וטעמו וכוונתו של אבי העזרי שהוציא כן מהירושלמי כבר בארתי לעיל בעז"ה] יש לאסור לכתחלה אבל בשעת הדחק שלא ימצאו לאפות במ"ש יש לסמוך על התוספתא להתיר מיהו כל זה במצה שאופה לשאר ימות הפסח דלכתחלה נמי אינו אלא מפני חשש חמוץ אבל בג' מצות של מצוה בוודאי צריך להדר שיאפה בליל פסח משום חבובי מצוה בשעתיה אבל אסמכתא דהקישא לא ס"ל כלל דאם איתא דס"ל להיקשא היה צריך לאפות אחר חצות דווקא ואם חל בשבת היה צריך לאפות בע"ש אחר חצות משום גזירה דשאר שנים א"ו דלא ס"ל היקשא כלל רק משום חבובי מצוה בשעתיה והלכך כשחל בשבת במו"ש דהיינו בליל יו"ט טפי עדיף. ודעת ר' מתתיהו דמטעם אחר אין לאפות בע"ש אם חל י"ד בשבת משום חשש דיזלזלו ויאכלו מצה בשבת ולא יאכלו בלילה לתאבון ודעת הר"י כהן דבליל שני צריך לאפות שנית לשם ליל הב' וג"כ משום חבובי מצוה בשעתה:

והנה מה שכתבתי לעיל בריש התשובה להעיר על פי' הר"ש והרע"ב ז"ל במשנה דעיסת הכלבים. ספרתי להגאון מו"ה ישראל איסר נ"י מ"ץ דפ"ק והעיר עוד על פי' הר"ש והרע"ב ז"ל דמפרשים דבזמן שהרועים אוכלין ממנה דתנן היינו שראויה לאכילת רועים ואף דלא נעשה לאכילת רועים כלל רק לכלבים בלבד מ"מ חייבת בחלה ונאפית ביו"ט ואדם יוצא יד"ח בפסח והוא כאוקימתא דר"ל בירושלמי הנ"ל והעיר דא"כ היאך נאפית ביו"ט הא כתיב לכם ואמרינן לכם ולא לכלבים ומה בכך דראויה לאכילת אדם מ"מ הא אופה בשביל הכלבים כן הקשה הרה"ג נ"י הנ"ל:

ואמנם אנכי השבתי לו דלק"מ דהא באמת גם לפי' הרמב"ן והרמב"ם דמפרשים דנעשה לאכילת רועים ממש ג"כ קשה דהא נעשה לשם הכלבים ג"כ ולא גרע מעיסה שיש בה שותפות א"י דאסור לאפות מצד דמצי לפלגינהו בלישה וכבר הקשה הש"ס קושיא זו מהך מתני' בביצה (דף כ"א) ומתרצינן שם דמיירי כגון דאית ליה נבלה לר"ח דס"ל דלא אמרינן הואיל דבוודאי יפייס אותם בנבלה א"כ גם על פירוש הר"ש ז"ל לק"מ דאף דלא נעשה רק בשביל כלבים בלבד מ"מ כיון דראוייה היא לאכילת רועים וגם אית ליה נבלה דמצי לפייסן בנבלה דוודאי לא יאכיל העיסה לכלבים רק יאכלו הרועים בעצמן להעיסה כן אמרתי לו אז בע"פ. וזה אין להקשות דבהס"ד דלא ידע מהך סברא דמצי לפייסן בנבלה א"כ מאי מקשה מהך מתני' על רב חסדא דסבר שם דעיסת השותפות של א"י וישראל לאפותה ביו"ט הא גם בלא דברי ר"ח קשה לפי' ר"ל בירושלמי דלא נעשה רק בשביל כלבים והיאך מותר לאפות ביו"ט וע"כ אנו צריכין לאוקימתא דמיירי דאית ליה נבלה דהא אינו קושיא דלולא דברי ר"ח נ"ל באמת דנפרש במשנה כר' בא בירושלמי דמיירי שנעשה לאכילת רועים ממש אבל לפי דעת ר"ח תקשה לכל הפירושים ואכן כעת ראיתי בבאורי הגר"א ז"ל בסוף סימן ש"ל ס"ק י' שכ' דטעמו של הר"ש ז"ל שפסק כר"ל משום דסוגיא דילן בפ"ב דיו"ט הנ"ל כוותיה מדאמרינן שם שאני עיסת הכלבים וכו' אלמא אע"ג שנעשית לשם כלבים הואיל ויכול לאוכלה נאפית ביו"ט וכו' וכן הני אמוראים בירושלמי ס"ל דלא אמרינן הואיל אבל אנן דקי"ל דאמרינן הואיל קי"ל כר"ל עכ"ל. והנה לא זכיתי להבין דבריו דלפי דעתו נראה דאף שאופה בשביל כלבים לבדו וגם לית ליה נבלה רק משום הואיל דיכול לפייסן בנבלה מותר לאפותה לכתחילה בשביל כלבים לדידן דקי"ל דאמרינן הואיל וזה דבר תימה דא"ה האיך משכחת לה להך דינא דלכם ולא לכלבים דהא לעולם יכול לאפות ולבשל בשביל בהמות וכלבים מטעם הואיל ובאמת הא משמע להדיא בגמ' דאף למ"ד דאמרינן הואיל דמקלעי ליה אורחים מ"מ לכתחלה בוודאי אסור לאפות ולבשל מיו"ט לחול ולא אמרינן רק דאינה לוקה אם עבר ובשל [וצ"ל דתרווייהו דהתראת ספק שמה התראה דהא אף לר"ח דלא אמרינן הואיל מ"מ הוי התראת ספק דשמא יבואו אורחים וע"כ דסבר דהתראת ספק שמה התראה אך דרבה סובר כיון דאמרי' הואיל אין כאן מלאכה ביו"ט כלל דכיון דאם היו באים אורחים לא הוי מלאכה הלכך אף אח"כ נתברר שלא באו אורחים מ"מ כיון דבעת האפי' היה יכול לעלות על הדעת שיבואו אורחים לא מקרי דאופה מיו"ט לחול ואפשר דמ"מ אסור מה"ת לאפות לכתחלה ולסמוך על סברא דהואיל ובפרט לפי מה דקי"ל דספיקא מדאורייתא מה"ת לחומרא ה"נ הוי ספיקא דאורייתא דשמא לא יבואו אורחים ואפילו אם נאמר דכיון דאמרינן הואיל אין כאן איסור תורה כלל מ"מ איסור דרבנן בוודאי אית ביה וא"כ היכי תנן דנאפית ביו"ט לכתחלה וזה אין לומר דהך הואיל דמצי לפייסן בנבלה עדיף מהואיל דמקלעי ליה אורחים ומועיל אף לכתחלה דהא ליתא כלל דא"כ מאי מקשה שם על הך תירוצא ומי אית ליה לר"ח הואיל והא איתמר וכו' ואם איתא מאי קשיא דלמא הגם דר"ח לית ליה הואיל דמקלעי ליה אורחים מ"מ הך הואיל דמצי לפייסן בנבלה אית ליה אלא ע"כ דס"ל להש"ס בפשיטות דהיינו הך וא"כ הדרא התמי' לדוכתא והא דמשמע בגמ' דלמ"ד דאית ליה הואיל הוי ניחא מה דנאפת ביו"ט רק משום דאיכא איסור דרבנן משום דאפשר למפלגינהו בלישה וע"ז אמרי' סברא דהואיל דמצי לפייסן בנבלה אבל באופה רק בשביל כלבים בלבד בוודאי לא מהני סברא דהואיל דמצי לפייסן בנבלה דאם איתא דמהני גם בעושה מלאכה בשביל בהמה לבדה א"כ היכא משכחת לה מיעוטא לכם ולא לכלבים ומשמע דדרשה גמורה הוא ואסור מה"ת ולוקה נמי ודומיא דלכם ולא לנכרים דכ' התוס' דאיכא לאו גמור ולוקה והיכי לוקה דהא בכלבים איכא סברא דהואיל ומצי לפייסן בנבלה אלא ע"כ דהך הואיל ומצי לפייסן גריעא דלא דמי להואיל דמקלעי ליה אורחים דהתם אם יבואו אורחים בוודאי יתן להם והא דקרי ליה דאופה לצורך חול היינו לפי שכבר סעד והוא אין צריך לאכול יותר א"כ הוא אופה לצורך מחר אבל אם היה עולה על דעתו שיבואו אורחים בוודאי היה מכון בשביל האורחים אבל גבי כלבים דהא יודע בעצמו דיכול להאכיל אותם נבלה ואעפ"כ הוא אומר בפירוש דאופה בשביל הכלבים הרי דאין רצונו להאכיל אותם נבלה וסברא דהואיל דאמרינן בגמ' הכוונה הוא דשמא ימלך ויחזור בו ויפייסן בנבלה והלכך לא מהני הך סברא רק בעיסה שאופה גם בשביל הרועים אבל באינו אופה רק בשביל כלבים לבד בוודאי לא מהני הך סברא וא"כ הדרא התמיה לדוכתא על ר"ל דהיכי נאפות ביו"ט. ומיהו הך הוכחה שכתבתי יש לדחות דאף דמהני הואיל דמצי לפייסן אף באופה בשביל כלבים מ"מ משכחת לה דלוקה אם אופה לצורך כלבים כגון שאפה לאחר שגמר סעודתו דתו לא חזיא ליה ואף דחזיא לאורחים מ"מ בעינן לתרי הואיל הואיל ומצי לפייסן בנבלה והואיל ומקלעי ליה אורחים וחד הואיל אמרינן אבל תרי הואיל לא אמרינן ועוד משכחת לה בפשיטות דלכם ולא לכלבים באופה או מבשל דבר שאינה ראויה לאכילת אדם כלל רק לכלבים וע"ז נאמר המיעוט דאסור אבל עדיין דברי הגר"א ז"ל תמוהים אצלי דהא סברא דהואיל לא מהני רק לענין מלקות אבל לא לכתחלה ולענין מש"כ לעיל דבאיסור דרבנן מהני הואיל גם לכתחלה מצאתי סעד לזה בצל"ח שם דס"ד לומר דגם לר"ח ס"ל הואיל בדרבנן ע"ש] ומצוה רבה ליישב דבריו:

אכן ליישב דברי ר"ל בירושלמי הנ"ל י"ל דמפרש באמת למתניתין כגון דאית ליה נבלה דוודאי יפייסן בנבלה והלכך נאפית ביו"ט כיון דחזיא לאכילת רועים בוודאי לא יאכיל לכלבים ועפ"ז אין נ"מ אי אית לן הואיל או לא דבכה"ג הו"ל וודאי ואין כאן ספק ועפ"ז גם קושייתי שעמדתי לעיל דלר"ל היאך יוצא יד"ח בפסח הא בעינן שימור לשם מצה ואכן להנ"ל ניחא כיון דמיירי דאית ליה נבלה בוודאי עיקר כוונתו לאכילת רועים דהא אפילו חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן למכור בשוק יוצאין בהם משום דאימלוכי אימלך אי מזדבן מזדבן וכו' וגם דהתם הוי ספיקא מ"מ יוצאין בהן מכיון דלסוף אירע דלא מכרן לשם תודה אמרינן הוברר הדבר למפרע ובמק"א כתבנו מזה להוכיח דשמירה לשם מצה אינו אלא מדרבנן דהא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה והארכתי בזה הרבה בעז"ה] וכ"ש בנד"ד דהוי וודאי ולא ספק. ואכן קצ"ע דא"כ הו"ל להר"ש להביא הך סוגיא דביצה הנ"ל ולומר דהך מתני' לא מתוקמא רק באית ליה נבלה והדבר צ"ע. וביותר אני תמה דבאו"ח סי' תנ"ד סעיף ב' כתב המחבר דעיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' ואם לאו אין יוצאין בה וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה כך הם דברי הרמב"ם אבל יש אומרים הטעם מפני שאינו קרוי לחם אם אין הרועים אוכלין ממנו והוא מדברי הר"ש ע"ש והנה דברי הרמב"ם והמחבר עולים כהוגן דאם נעשה לאכילת רועים הוי משומרת לשם מצה ואם לאו לא הוי שמור לשם מצה אבל מש"כ בשם הר"ש דהעיקר החילוק הוא דברישא הוי לחם כיון שראוי לאכילת רועים אם אינו ראוי לא הוי לחם והדבר מתמיה דהא מ"מ בעינן נמי שיהא משומר לשם מצה דאטו הר"ש לא ס"ל דבעינן שימור לשם מצה דהא גמ' ערוכה היא וע"כ דהר"ש מפרש דאית ליה נבלה וא"כ הו"ל להרמ"א ז"ל לבאר זה והדבר צע"ג. ועוד אין לשונו מדוקדק דמשמע דהרמב"ם והר"ש אינן מחולקין רק בטעם דהרמב"ם אוסר מצד דאינו משומר והר"ש אוסר מצד דאינו קרוי לחם וכן בלבוש כתב בהדיא שני הטעמים ומשמע דאין מחלוקת ביניהם לדינא רק דמחולקים בטעם ובאמת טובא איכא בינייהו דהא אם ראויה לאכילת רועים אך דלא נעשה לשם רועים להרמב"ם אינו יוצא יד"ח ולהר"ש יוצא וא"כ הו"ל:

להרמ"א לכתוב די"א דאם ראוי לאכילת רועים אדם יוצא יד"ח ואף דלא נעשה בשביל רועים אך דסיפא מיירי דאינו ראוי לאכילת רועים ואז אינו יוצא וא"כ דברי הרמ"א צע"ג ועוד תימה עליו דנראה דסותר דבריו משמע דאין נ"מ ביניהם רק בטעם וא"כ היכי סיים ע"ז וכן נראה עיקר ומאי שייך ע"ז וכן נראה עיקר כיון דאין נ"מ לדינא ביניהם כלל דמאי נ"מ אם אינו יוצא מצד שמירה או דאינו יוצא מצד דלא מקרי לחם ואף דיש נ"מ לענין חלה מ"מ הכא גבי מצה אין נ"מ כלל וא"כ דבריו סותרין זה את זה:

ועוד תימה לי בזה על המחבר דכאן סתם כפי' הרמב"ם דכל שלא נעשה לשם רועים אף שאינו ניכר שהוא לכלבים אינו יוצא ואלו התם ביו"ד בס"ס ש"ל כתב כדעת הרמב"ן דכל שאינו ניכר שהוא לכלבים חייבת ומיהו י"ל דספוקי מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ומיהו א"כ הו"ל לפרש דצריך להפריש בלא ברכה דהא ספק ברכות להקל. וכן הכא גבי מצה היה צריך לבאר דאם אין לו מצה אחרת רק עיסת הכלבים דלא נעשית לשם רועים אך דלא ניכר מתוך הצורה שהיא לכלבים מחוייב לאכול אותה אך דאינו מברך דשמא הלכה כהרמב"ן דבכה"ג אדם יוצא. וגם על הרמ"א ז"ל יש לתמוה כיון דכ' הכא על דברי הר"ש דכן נראה עיקר א"כ הנ"ל להביא שם דעת הר"ש דאפילו לא עשאה בשביל רועים וגם שאינה ערוכה ועשוייה כצורת לחם וניכר בה שהיא לכלבים מ"מ חייבת בחלה דהא לחומרא בוודאי יש לחוש לדעת הר"ש ולכן דברי המחבר והרמ"א ז"ל שם צע"ג:

שוב ראיתי להפרי חדש ז"ל בסי' תנ"ד שהעלה שם בדבר החדש דהר"ש לא פליג אלא לענין חלה אבל לענין מצה מודה דבעינן דווקא שנעשית לשם רועים דהא בעינן שימור לשם מצה והשיג על הרמ"א ז"ל דס"ל דגם לענין מצה פליג הר"ש ע"ש ולפי דבריו ז"ל יסתלק קושייתינו שהערתי לעיל על דברי הר"ש הנ"ל. אכן הדבר מתמיה דלא יתפרש כולה מתני' בחדא גווני וזה לא מצינו בשום מקום. ואין להקשות דהא לפי מה דאוקים ר"ח בביצה שם דהא דנאפית ביו"ט מיירי באית ליה נבילה דווקא ג"כ לאו בחדא גוונא מיירי מתני' דהא לענין חלה ולענין אי אדם יוצא ידי חובתו בפסח לא בעינן דאית ליה נבלה. אינו קושיא דלפי המסקנא י"ל דמוקים ר"ח מתניתין כר"ל דנאפית כל העיסה לצורך כלבים רק דראויה לאכילת רועים. ולכן גם לענין חלה ולענין אדם יוצא יד"ח בפסח בעינן דאית ליה נבילה וא"כ לפי המסקנא נמי כולהו מתני' בחד גוונא מיירי ופשוט דגם לפ"מ דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל מ"מ בכה"ג דאופה כולה לצורך כלבים לא מהני הואיל לענין לכתחלה וכמש"כ לעיל דדווקא לפ"מ דס"ד דמיירי באופה נמי בשביל הרועים דאינו אלא איסור דרבנן משום דמצי למפלגינהו בלישה והוי כמרבה באפייה בשביל הכלבים אז מטעם הואיל מותר אפי' לכתחלה וכ"ש לענין חלה ולענין מצה אינו נצרך לסברא דהואיל כלל אבל במסקנא י"ל דמפרש בנאפית כולה לצורך כלבים ובכה"ג ע"כ מיירי דאית ליה נבילה ממש דאילו מחמת הואיל א"א לחייבו בחלה מטעם זה דהא מ"מ השתא הוי לה עיסת חיה וכן בוודאי אינו יוצא יד"ח בפסח דהא מ"מ לא נשתמרה לשם מצות אכילת מצה ומאי מהני הואיל. וכן לענין אפיה ביו"ט מטעם הואיל אין להתיר לכתחלה והלכך כולה מתני' מיירי דווקא בדאית ליה נבילה וכן מצאתי בר"ן בביצה שם דכ' כן דאף לדידן דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל מ"מ לא מהני הואיל לענין לכתחלה והיינו כמש"כ בעז"ה. אך צריך להוסיף על דבריו דזהו בנאפית כולה לצורך כלבים אבל אם נאפית ג"כ בשביל הרועים אז מהני הואיל אפילו לענין לכתחלה וכמש"כ. ושוב ראיתי להב"י באו"ח ס"ס תקי"ב דכ' מתחלה ג"כ כסברת הר"ן ז"ל דהואיל לא מהני לענין לכתחלה אך דדחק דהיאך הוה ס"ד דש"ס מתחלה לומר דמותר מצד הואיל וכתב באמת דהש"ס היה מפרש בס"ד דהא דנאפית לאו דווקא אלא ר"ל דלא היה חייב מלקות ומאד תמהני על זה דהיאך אפשר לפרש כן דלאו בדווקא נקיט. והא נאפית קתני. ואולי דכוונתו דה"ה דהוה מצי הגמרא להקשות כן דהא נאפית קתני אלא דעדיפא מינה קמקשה ליה דהא ר"ח ל"ל הואיל כלל. וכן מצאתי בבאורי הגר"א ז"ל בסי' תקי"ב ס"ק י' שכ"כ וכן משמע שם בדברי רמ"א בהג"ה דבשתי קדירות אסור להרבות בשביל כלבים ולא מהני הואיל וכמש"כ שם הגר"א לדעתו ז"ל אבל לע"ד הדבר צ"ע דלא שייך לתרץ בזה דעדיפא קמקשה דאדרבא דקושיא דהא נאפית קתני עדיפא יותר דמעיקרא דדינא פירכא אבל על קושיא דהואיל יש לחלק ולומר דהואיל דאפשר לפייסן בנבילה עדיפא מהואיל דהתם ודו"ק. ובלא"ה יש לתמוה על דברי הרמ"א ז"ל שם בהג"ה דלא הביא עיקר דין המשנה דאם יש לו דבר אחר ליתן לכלבים מותר לבשל אפי' בשביל הכלבים בלבד וכמש"כ לעיל. דכן צריך לפרש לפי' הר"ש והרע"ב ז"ל דפי' כדברי ר"ל בירושלמי הנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה