אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן כה

סימן כד

ראוי לברר חמץ של אסורי הנאה כגון של כלאי הכרם וכיוצא בו אי עובר עליו בבל יראה או לא כיון דאסורי הנאה לאו כדידי' דמי אפשר דהוי כחמץ של אחרים ושל גבוה ואם נימא דעובר יש לברר אי מהני בטול לחמץ זה. עוד ראוי לברר בחמץ של טבל אי עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא או לא ואם עובר אי מהני בטול או לא וצדדי הספק בזה יתבאר בתוך גוף התשובה:

תשובה בפסחים דף מ"ו תנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ב"ב אומר תטיל בצונן אמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה וכו' עכ"ל המשנה ומסקינן בגמרא דבהואיל פליגי ר"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא ועבר עליה בבל יראה אם יפרישנה ויניחה כך עד הערב ור"י סבר לא אמרינן הואיל וא"כ משמע להדיא דס"ל להש"ס בפשיטות דאם ישאל עליה בוודאי יעבור עליה בבל יראה ואף דאם ישאל עליה תהדר לטבלה והוי ליה חמץ של טבל וע"כ דס"ל להש"ס דחמץ של טבל הטבול לחלה [וה"ה הטבול לתרומה דמ"ש] עוברין עליה בבל יראה ובל ימצא. ולכאורה יש לתמוה לדעת רש"י בסוכה ל"ה דטבל לא מיקרי לכם דאין בו היתר אכילה דכתב שם ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ומכשיר אתרוג של טבל שאסור באכילה ומותר בהנאה עכ"ל משמע הא למ"ד דבעי נמי היתר אכילה פוסל באתרוג של טבל משום דאין בו היתר אכילה ולא הוי לכם [ודלא כדעת התוס' בסוכה שם ד"ה לחם. וכן בתוס' (פסחים ל"ח ע"א ד"ה אתיא) דטבל איקרי לכם והא דאין יוצאין באתרוג של טבל היינו משום שיש לכהן וללוי חלק בו והוי כאתרוג השותפין דאין יוצאין בו וכבר העיר עליהם בשו"ת שאגת אריה (בסי' צ"ז) דמ"מ היכי מיקרי לכם הא אין בו היתר אכילה וכמו באתרוג של תרומה טמאה דלא הוי לכם מהאי טעמא ותירץ דס"ל ז"ל דטבל שאני דדוקא בדבר שאין בו היתר לאסורו לעולם לא מקרי לכם משא"כ טבל שיש לו היתר לאסורו אחר הפרשה וכן הוא דעת הר"ן במשנה דסוכה שם וכדעת התוס' וכמש"כ בשאג"א שם ושיטה שלישית יש בזה להרמב"ן ז"ל הובא בר"ן דטבל מיקרי לכם גם לענין אתרוג ויוצאין בו ידי חובת אתרוג גם ביום הראשון משום דיכול להפריש עליו ממקום אחר והביא ראיה לזה מב"ב (דף קל"ח) והא דפוסל ב"ש בדמאי היינו תרומת מעשר של דמאי טמאה יעו"ש]. א"כ היכא עובר בבל יראה הא בבל יראה נמי כתיב לא יראה לך וזה לא מיקרי לך כיון דאין בו היתר אכילה

וביותר יש לתמוה על ר' יהושע דלא ס"ל סברא דהוא ל א"כ בלא"ה יכול להפרישה ולהניחה עד הערב דהא תרומה וחלה טמאה אין בו היתר אכילה ולא הוי לכם לכו"ע וכמו דמבואר (בסוכה ל"ה) ולמה צריך ר"י לסברא משום דאכתי לא מטא ליד כהן [וכמו שפירש"י לא זהו וכו' כדמפרש בגמרא דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתוב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן עכ"ל] דמשמע התם אם היתה העסה ביד כהן עובר בבל יראה או ישראל שלקח התרומה מתחלה מיד כהן או שירש מאבי אמו כהן עובר ולכאורה הא אפילו של כהן לא מקרי לך דהא אין בו היתר אכילה:

ולכן מתוך חומר הנושא צ"ל דגבי חמץ לענין בל יראה שאני כיון דבלא"ה חמץ אסור בהנאה בפסח וא"כ כל חמץ אין בו היתר אכילה והנאה ואעפ"כ אסרה התורה בבל יראה וע"כ צ"ל דגזה"כ הוא אף דאסור בהנאה מיקרי לך דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאלו הם ברשותו ואחד מהם הוא חמץ בפסח א"כ גם כשנלווה עם החמץ עוד אסור אחר של אסור הנאה או אכילה לא מהני להוציא מרשות בעלים ולקרוא אינו שלו דמה לי חד אסורא או תרי אסורי ולא דמי לשל אחרים ושל גבוה דממעטינן מלך דאינו עובר עליהם בבל יראה דהתם שאני דאין לו בהם שום זכיה ורשות לכל דבר ולכן דעת הרבה מהאחרונים ז"ל הלא המה בתשובות נודע ביהודה מהד"ת בסי' ס"ג ובפרי מגדים בסי' תע"ג דאם זכה בהם הא"י לאחר זמן אסורו נמי מהני ותו לא עבר הישראל בבל יראה ואף דבל"ה אינו ברשותו מ"מ אם זכה בהם אחר עדיף ותו לא מיקרי שלו אף לענין בל יראה [ועי' עוד בש"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קי"ד ובספר מקור חיים על הלכות פסח להגאון דליסא בסי' תמ"ג שחולקים על זה יעו"ש] משא"כ אסורי הנאה דבאמת הוא שלו והרי יש לו בהם זכיה לענין דיכול להנות מאפרו או שלא כדרך הנאתו רק דאין לו בהם היתר אכילה והנאה וזה לא מגרעא מידי דהא בלא"ה אסור באכילה ובהנאה ובזה זכינו לדין דגם חמץ של אסורי הנאה עובר בב"י וכמש"כ וכן יש להביא ראיה מב"ק (דף ס"ט ע"ב) ע"ש היטב ודו"ק:

ושוב אחר החפוש בספרים מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה חלק א' להגאון מוהר"א פלעקלעש ז"ל בסי' שנסתפק ג"כ בחמץ של אסורי הנאה אי עובר עליו בבל יראה והאריך בזה קצת ולבסוף נשאר בצ"ע ולענ"ד מהש"ס שהבאתי יש להביא ראיה דעובר וכמש"כ ותמיהני עליו דלפי דעתו דלא נחית לסברא זו שכתבנו הו"ל להסתפק נמי בחמץ של אסורי אכילה דג"כ לא מיקרי שלו:

וע"פ מה שכתבנו לק"מ מה שכתבנו להקשות במקום אחר דה"מ למימר דהטעם דאין יוצאין ידי מצה במע"ש משום דליכא בו ב"י ואסור אכילה לראחב"י] משום שאין בו דין ממון ולא מיקרי לך ולהנ"ל לק"מ דבאמת י"ל דגם בחמץ של מע"ש עובר בבל יראה גם לר"מ כיון דמ"מ יש לו בו זכות לענין אכילה ושאר דברים ולא דמי לחמץ של גבוה דאין עוברין בו בבל יראה דהתם אין לו בו זכות כלל דמיירי בהקדש בדק הבית ובאמת בחמץ של קדשי מזבח הראוי לאכילה כגון חמץ של לחמי תודה לאחר שנשחט עליהן הזבח נראה דאף דלאחר שחיטה בוודאי ממון גבוה הוא לר"י הגלילי דמשולחן גבוה קא זכו וכמו שמבואר (בקדושין דף מ"ב ובב"ק די"ב ובתוס' שם) מ"מ נראה דעובר עליהם בבל יראה כיון דמ"מ יש לו בהם זכות לענין אכילה וצ"ע בזה:

ונראה דחמץ של אסורי הנאה חמיר יותר דלא מהני ביה בטול אף קודם זמן אסורו דכיון דאסור בהנאה מעיקרא לאו ברשותיה קאי וכמו בחמץ גרידא לאחר זמן אסורו דלא מהני בטול ופשוט הוא:

ולענין חמץ של הקדש שקבל עליו אחריות אי עובר או לא כבר הארכתי בזה בחדושי לפסחים בעז"ה וזה לשוני שם בחדושי על הא דאמר רב יהודה אמר רב בפסחים ו' המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי דאמר רבא עלה אם הקדש הוא אינו צריך מ"ט מבדל בדילי אינשי מיניה. כתבתי ע"ז וזה לשוני לכאורה תמוה דמאי קמ"ל רבא בזה הא אמר רב בעצמו לקמן בסמוך דין זה דאמרינן שם תיכף בסמוך אמר רב יהודה אמר רב חמצו של א"י עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מבדל בדילי מיניה וא"כ אפילו בעיו"ט סמכינן אסברא דמבדל בדילי מיניה וא"צ לבער ולא לעשות מחיצה ואף דרוצה להשהות ברשותו כל ימות החג וכ"ש אם מוצא ביום טוב דא"צ כפית כלי מהך סברא דבדילי מיניה. ונלע"ד לומר דרבא טובא אשמעינן דמדברי רב בסמוך לא ידעינן רק בחמץ דאין בו בל יראה מן התורה דומיא דחמץ של א"י דמיירי בלא קבלת אחריות וכפרש"י ושאר מפרשים ולא בעינן מחיצה רק שמא יבא לאוכלו ועל זה אמר דבשל הקדש כה"ג לא חיישינן שמא יבא לאוכלו ולא צריך מחיצה אבל רבא אשמעינן דגם בחמץ של הקדש שקבל אחריות דיש בו בל יראה דומיא דמוצא חמץ שלו דבלילה יהיה צריך לבער מן התורה רק דביו"ט א"א והוה אמינא דחמיר טפי ובעי כפית כלי קמ"ל דלא. משום דכפית כלי לא בא אלא כדי שלא יבא לאוכלו דלענין אסור בל יראה אין נ"מ כלל אי כופה עליו כלי או לא וא"כ בהקדש דבדיל מיניה לא צריך. מיהו כל זה לשיטת הפוסקים שהביא הטור (בסי' תמ"ז) דהך דמוצא חמץ ביו"ט דכופה עליו כלי אף בלא בטול מיירי דהעמידו חכמים דבריהם אף במקום אסור תורה דלאו דבל יראה [ועוד דבלא"ה המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר] אבל לדעת רש"י והר"ן שכתבו וז"ל ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטלו בלבו מאתמול עכ"ל הרי דמיירי בבטל דווקא וכן דעת עוד פוסקים הובא בטור שם וא"כ ע"כ דהך בשל הקדש ע"כ מיירי בלא קבלת אחריות דאי באחריות הא צריך לבער ביו"ט עצמו אף אם בטל דלחמץ שאינו שלו רק דעובר משום קבלת אחריות לא מהני בטול וכמו שהעלה השג"א בסי' ע"ז דלא שייך בטול דמ"מ הוא חייב באחריותו וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה דהיינו הך דרב יהודה אמר רב. ולכן נלע"ד לומר דרבא קמ"ל דאף בקבל עליו אחריות אינו עובר בבל יראה בשל הקדש ולא דמי לשל א"י. והטעם בזה דהא חמץ של א"י גופא אי מקבל אחריות על חמצו של א"י בבית הא"י אינו עובר וכמו שכ' התוס' ד"ה יחד והר"ן וש"פ שם ומשו"ה יחד לו בית מהני אף בקבל עליו אחריות ואינו עובר בב"י עד שיכנס לרשותו וא"כ י"ל דגבי חמץ של הקדש לא משכחת לעולם דיהיה עובר דהא הקדש כל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ואינו מונח לעולם ברשות שלו והוי כמקבל אחריות בבית הקדש דאינו עובר משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וזהו דקמ"ל רבא דאם של הקדש אינו צריך בעור משום דלא עבר בבל יראה כלל גם בקבל אחריות. וגם כפית כלי נמי א"צ משום דבדיל וזה לא הוה שמעינן ממימרא דרב:

וראיה גדולה לסברא זו מצאתי בעז"ה בירושל' בפ"ב הלכה ב' וז"ל שם אית תנויי תני לא יראה לך לך אי אתה רואה אבל אתה רואה את לגבוה אית תנויי תני אפי' לגבוה מ"ד דרואה את לגבוה בשהקדישו קודם לבעורו מ"ד אפילו לגבוה כשהקדישו לאחר בעורו [פי' דאז אינו ברשותו להקדישו והלכך עובר עליו] אמר רבי בון בר חייא קומי ר' זעירא תאמר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש עכ"ל הירושלמי פי' דר' בון מתרץ בגוונא אחרינא דהא דתני אפילו לגבוה היינו אפילו בשהקדישו קודם לבעורו ובקבל עליו אחריות ואליבא דר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי בכל דוכתא וכן פי' הק"ע והפ"מ שם. ולכאורה יש לתמוה במה שאמר בירושלמי דדווקא אליבא דר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי עובר בבל יראה אם קבל אחריות הא לרבנן לא. והרי בחמץ של א"י שקבל אחריות אמרינן להדיא בש"ס דילן דגם לרבנן עובר משום דכתיב לא ימצא קרא יתירא לאשמעינן דאפילו בקבלת אחריות לחוד עובר עי' בש"ס (דף ה' ע"ב) ואף דבשאר דוכתא ס"ל דגורם לממון לאו כממון דמי מ"מ לגבי חמץ כממון דמי. ואין לומר דהירושלמי פליג על ש"ס דילן וס"ל דגם בחמץ של א"י אינו עובר אם קבל עליו אחריות רק לר"ש בלבד דהא ליתא כלל דבירושלמי פ"ק דפסחים הל' ג' מפורש להדיא דס"ל כש"ס דילן דז"ל הירושלמי שם א"ר יוסי מכיון שזה צריך לזה וזה צריך לזה כמי שכולן אחד לא יראה לך הייתי אומר הפקיד אצלו יהיה מותר ת"ל לא ימצא בבתיכם אי לא ימצא בבתיכם הייתי אומר ייחד לו בית יהיה מותר ת"ל לא יראה לך הא כיצד הפקיד אצלו אסור ייחד לו בית מותר [פי' הפקיד אצלו באחריות אסור ייחד לו בית היינו דאמר לו הרי הבית לפניך דלא קבל עליו אחריות מותר וכפירש"י בפסחים ו' ולדעת התוס' שם מיירי אפילו בקבל אחריות מ"מ כיון דיחד לו בית הוי כמקבל אחריות על חמצו של א"י בבית הא"י דאינו עובר יעו"ש בתוס' ומדברי הרי"ף שהשמיט ברייתא זו דיחד לו בית מהלכותיו משמע דס"ל כפרש"י דמיירי בלא קבלת אחריות ואין בו חידוש דין כלל דזה ידעינן מעלמא דהרי הבית לפניך אין בו קבלת אחריות כמו שמבואר בב"מ מ"ט והלא כבר הביא הרי"ף ז"ל שם לדין זה וממילא שמעינן דאינו זקוק לבער אבל אי הוה ס"ל כפי' התום הו"ל להביא ברייתא זו דאיכא בזה חידוש דין גדול דאף בקבלת אחריות מ"מ אם ייחד לו בית אינו זקוק לבער כנלע"ד בדעת הרי"ף ז"ל. וממילא שמעינן דגם במימרא דרב יהודה אמר רב דחמצו של א"י עושה לו מחיצה י"ט ג"כ מפרש דבלא קבלת אחריות מיירי וכמו שפרש"י והר"ן דאלו בקבלת אחריות לא מהני מחיצה ודלא כפירש הרמב"ן שהביא ה"ה בפ"ד והר"ן שם בשם אחרים דמיירי בקבל אחריות ועשיית מחיצה הוי כיחד לו בית דליתא כן נראה לי ברור בדעת הרי"ף ז"ל]. וכן מבואר עוד בירושלמי בפ"ב ה"ב. הרי להדיא דס"ל להירושלמי בפשיטות דאם הפקיד אצלו באחריות זקוק לבער ומשמע לד"ה היא דאם איתא הו"ל לפרש דחיובא לר"ש הוא ועוד דהא לא קי"ל כר"ש בגורם לממון ואיך פסק הירושלמי בפשיטות דעובר וע"כ דד"ה היא. ובאמת שכבר העיר על הירושלמי הלז הגאון רי"ט אלגזי בחבורו על הרמב"ן הל' חלה והאריך בזה הרבה ותוכן תירוצו שם דס"ל להירושלמי לחלק בין הקדש לשל א"י דשל הקדש שאני דאינו ברור דהוי גורם לממון אי מיגניב או מתאביד דאפשר דמתשיל עליה והוי כספק ספיקא דחדא שמא לא יגנב ולא מתביד ואת"ל דמגנב ומתבד שמא ישאל עליה ונמצא דיפטר בזה מאחריות ונמצא דיש בזה שני צדדים לפטר מאחריות משו"ה לרבנן אינו עובר ולא מרבינן מלא ימצא זולת לר"ש דס"ל בעלמא דדבר הגורם לממון כממון דמי גם בקדשים שחייב באחריותן ואף דאיכא התם נמי שני צדדים שמא לא יגנב ושמא ישאל זהו תוכן תירוצו. אבל דבריו תמוהין לפע"ד דהא אדרבה אם נימא סברא דשמא ישאל עליה גרע טפי דהא אם ישאל נמצא למפרע לאו הקדש אלא שלו הוא ועובר בלא"ה בבל יראה ובאמת שכבר עמדו רבותינו בעלי התוס' (בפסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל) דהיכא מותר חמץ של גבוה נימא הואיל ואי בעי מתשיל עליה ותירצו בתירוץ השני דמיירי בבא ליד גזבר דאינו בשאלה וא"כ לפי דברי התוס' אין כאן באמת הך סברא דשמא ישאל דהא מיירי בבא ליד גזבר. וגם לפי תירוץ הראשון שם דבשל הקדש אף דלא בא ליד גזבר מ"מ כיון דכתיב לה' לא אמרינן סברא דהואיל ואי בעי מתשיל ג"כ לא יתכן תירוצו כלל דממ"נ אי אמרינן סברא דהואיל ואי בעי מתשיל לענין דלא. יהיה גורם לממון ממילא עובר בבל יראה מצד שהוא שלו ואיך אפשר דמצד סברא זו יפטר מבל יראה אדרבה זהו גורם חיוב. ועוד בלא"ה עיקר הסברא לא נהירא כלל דמ"מ גורם לממון הוא על איזה אופן שיהיה שמא לא ישאל ושמא יגנב ולא שייך בענין זה סברא דס"ס כלל. והיותר תימה עליו דהוא בעצמו הביא לדברי התוס' שם בסוף דבריו והאיך לא הרגיש שד' התוס' סתירה על דבריו דהא בבא ליד גזבר לא מהני שאלה ואם לא בא ליד גזבר גרע טפי שאם ישאל נמצא עוקר ההקדש למפרע והוי שלו. וזה וודאי אינו עולה על הדעת לומר דלענין פטור אחריות אמרינן סברא שמא ישאל אבל לענין אסור דבל יראה לא אמרינן סברא דהואיל ואי בעי מתשיל משום דכתיב בה לה' דהא ליתא דכיון דעל כרחך אתה בא לפוטרו מבל יראה מצד שאין בו חיוב אחריות משום שמא ישאל וא"כ ממילא הוא שלו דממ"נ אם אתה משער כמו שהוא עכשיו הרי איכא חיוב אחריות אי מיגניב ועובר בבל יראה מצד קבלת אחריות ואם אתה משער אותו כמו שהוא לאחר שאלה דאין בו אחריות איכא בל יראה מצד שהוא שלו ולכן תירוצו של הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל תמוה לפי ענ"ד. אכן לפמ"ש א"ש דגבי הקדש שאני דמשום דהוי כמקבל אחריות בביתו של הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ובפרט לתירוץ השני של התוס' דמיירי דווקא בבא ליד גזבר וא"כ הרי הוא ברשות הקדש באמת דהוא גזבר של הקדש עולה יפה דברי הירושלמי דדווקא לר"ש עובר משום דלר"ש הוה כממונו ממש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי ובממונו וחמץ שלו אין נ"מ אם מונח בביתו או ברשות אחר וכמ"ש הר"ר יונה הובא דבריו ברא"ש בפ"ק דפסחים לענין הפקיד חמץ בבית ישראל אחר דעבר המפקיד ואף דמונח ברשות אחר וכדאמרינן בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מיד הקדש עכ"ל שם וכוונתו דכמו הגונב מבית הדיוט אין נ"מ היכן היה מונח החפץ דאף אם היה מונח בבית הקדש מ"מ חייב דמבית האיש קרינא ביה כיון דעיקר החפץ הוא של הדיוט וכן להיפך דהגונב הקדש אף אם היה מונח בבית הדיוט פטור דבית הקדש מיקרי דאינו תלוי בהבית רק בהחפץ של מי הוא וה"נ לענין בל יראה דהכל תליא בבעלים של חפץ כיון שהחפץ שלו אף דמונח ברשות אחר מקרי בבתיכם כן הוא כוונת הר"י שם וכמו שבאר כוונת הר"י בהגהת הב"ח שם ובספר גבול אשר באור על הרא"ש ובשאג"א סי' פ"ג [ומש"כ הרא"ש שם דלא הבין ראית ר"י ז"ל נ"ל דדעת הרא"ש די"ל דגבי הקדש שאני משום דכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ומשו"ה לעולם הוא ברשות הקדש משום דכתיב ממך הכל ומידך נתנו לך וכל היכא דמונח מונח ברשותו של הקב"ה משא"כ בהדיוט בחמץ של הדיוט המונח ברשות אחר אפשר דלא קרינא ביה לא ימצא בבתיכם דאינו מונח בבית שלו כנ"ל כוונת הרא"ש והב"ח בהגהותיו תמה על הרא"ש דאמאי לא הבין הראיה ונשאר בצ"ע ונלע"ד כמו שכתבתי משום דיש לחלק בין הקדש לנידון דידן] וה"נ בנידון דידן בחמץ של הקדש שקבל עליו אחריות לר"ש דס"ל כממון דמי הו"ל כממון הדיוט המונח ברשות הקדש אבל לרבנן דס"ל דלאו כממון דמי בכל דוכתא אך דגבי חמץ גזה"כ הוא דמצד קבלת אחריות עובר דייך אם אסרה התורה אם מונח ברשות ישראל דמ"מ הרשות שלו אבל מנ"ל לאסור אף אם מונח ברשות הקדש והיינו נמי טעמא דמקבל עליו אחריות בחמץ של א"י ברשותו של א"י דאינו עובר ובזה עולה יפה דברי הירושלמי כמין חומר בעז"ה ונראה דלר"ש באמת גם בחמץ של א"י אם קבל עליו אחריות אף אם מונח ברשות הא"י עובר דכיון דמטעם גורם לממון אתא עלה אין נ"מ אם מונח ביד ישראל או ביד הא"י וזה ברור:

ובזה ניחא נמי במה דהתחיל בברייתא בפסחים בתרתי לפי שנאמר לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומסיים בחדא יכול יקבל פקדונות מן הא"י ולמה לא מסיים נמי בתרתי דיכול יקבל פקדונות מן ההקדש אלא וודאי הוא הדבר אשר דברנו דבהקדש באמת לעולם אינו עובר אף אם מקבל אחריות לרבנן ומטעם שכתבנו:

ועפ"ז יתיישב נמי קושיית הפרי חדש (בסי' ת"מ) והלחם משנה ז"ל בפ' ד' מהלכות חמץ ומצה לדעת הרמב"ן שהביא ה"ה והר"ן דהך דחמצו של א"י דעשה לו מחיצה מיירי בקבל עליו אחריות דעשיית מחיצה נחשב כייחד לו בית ותמהו ע"ז דא"כ היכא מסיים ואם הקדש הוא א"צ הא בכה"ג באחריות בהקדש עובר בבל יראה וע"כ צריך עשיית מחיצה דסברא דבדיל מיניה לא מהני אלא לענין חששא דרבנן דלא חיישי' שמא יבא לאוכלו אבל לענין לאו דאורייתא מאי מהני סברא דבדיל מיניה אכן לפמ"ש א"ש דבאמת דגבי הקדש אף אם מקבל אחריות ליכא בל יראה וזהו דקמ"ל דאם של הקדש הוא אינו צריך עשיית מחיצה דלעולם אינו עובר בבל יראה משום דהוי כמקבל אחריות בביתו של הקדש דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וחשש שמא יבא לאוכלו נמי ליכא משום דבדיל מיניה. ואין להקשות דלפי פי' הרמב"ן וה"ה והר"ן בשם אחרים דבקבלת אחריות מיירי הך דרבא דלעיל למ"ל דהא רב נמי בקבלת אחריות מיירי ואעפ"כ אמר אם של הקדש הוא א"צ דהא אינו קושיא די"ל דהרמב"ן וה"ה מפרשים למימרא דהמוצא חמץ בביתו בביטול מיירי דליכא בל יראה ודכוותיה אמר רבא דאם של הקדש הוא א"צ וקמ"ל דגם כפית כלי א"צ להקדש ואתי שפיר הכל בעז"ה:

שוב אחר כותבי יצא לאור הגהות על הש"ס בדפוס ווילנא להגאון רש"ש וראיתי שגם הוא העיר בסברא זו שכתבנו דגבי הקדש י"ל דלא שייך בקבלת אחריות אינו עובר משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ות"ל שכוונתי לדעתו:

ומפי אחי הרב הגאון זצ"ל שמעתי שתירץ לקושיית הפרי חדש והלחם משנה בדרך אחר והוא ע"פ דברי הר"ן דכתב דיש לומר דמזה הטעם דחמץ לא בדיל מיניה י"ל דהחמירה התורה בבל יראה יותר משאר אסורים וכמו דחכמים חששו בזה שמא יבא לאכלו יותר משאר אסורים משום סברא דלא בדיל מיניה ה"נ י"להטעם על עיקר דין תורה כ"כ הר"ן שם ועפ"ז פשוט דבחמץ של הקדש דבדיל מיניה ליכא בל יראה כיון דבדיל מיניה דמי לשאר אסורין דלא אסרה התורה בהם משום בל יראה ואם כן שפיר אמר רב דאם של הקדש אינו צריך אף בקבל עליו אחריות דהוי כשלו מכל מקום אין צריך עשיית מחיצה משום דבדיל מיניה כלומר דכיון דבדיל לא החמירה התורה בכגון זה משום בל יראה וזה כפתור ופרח וש"י אך לפ"ז צ"ל דהא דממעטינן של גבוה מלך חדא ועוד קאמר דמלבד דבדיל מיניה ולא שייך לאו יראה עוד יש מיעוט מלך דאינו שלו ועוד דיש נ"מ לענין חמץ של לחמי תודה דאינו בדיל מיניה דהא עומד לאכילה מ"מ ממועט מלך מיהו לעיל כתבתי דחמץ של לחמי תודה אפשר דמיקרי לך מצד שמותר באכילה וצ"ע בזה:

שוב אחר החפוש בספרים מצאתי בס' צל"ח לפסחים דהעיר ג"כ על לשון הברייתא דמתחיל בחדא ומסיים בתרתי והאריך בזה הרבה ודעתו שם בפשיטות דגם בשל הקדש אי מקבל אחריות עובר ונראה דאישתמיט מיניה דברי הירושלמי הנ"ל שהבאתי והנראה לע"ד כתבתי בעז"ה:

ועי' ברי"ט אלגזי ז"ל דהעיר דלפי תירוץ השני של התוס' ז"ל דהך דאמרינן אבל אתה רואה של גבוה מיירי בבא ליד גזבר דתו אינו בשאלה אבל אם לא בא ליד גזבר עובר באמת מכח הואיל דאי בעי מתשיל עליה הוה מצי הירושלמי הנ"ל לפרש ב' הברייתות בפשיטות דברייתא דתנוי תנא דאתה רואה של גבוה בבא ליד גזבר וברייתא אחרינא דתני אפילו לגבוה אי אתה רואה מיירי בלא בא עדיין ליד גזבר ופליגי בהואיל אי אמרינן הואיל או לא [ויש שם ט"ס בדבריו וצריך להגיה אך כן הוא כוונתו] וכעין דפליגי ר"א ור"י גבי חמץ של תרומה עכ"ד ולע"ד לק"מ דהא לא מצינו סברא זו דאמרינן הואיל רק לר"א ור"א בעצמו ס"ל דאין שאלה בהקדש והיאך אפשר לאוקמא ברייתא דאוסר בשל גבוה בלא בא ליד גזבר ומטעם הואיל דאי בעי מתשיל דממ"נ אם ר"י הוא הא הוא לא ס"ל סברא דהואיל [והתוס' לא הוצרכו ליישב כן רק אליבא דר"א ור"ל אם נסבור כסברת ר"א בהא דאמרינן הואיל ובעיקר דין שאלה בהקדש לא נסבור כוותיה רק דיש שאלה בהקדש על כן צריך לומר בבא ליד גזבר אבל אליבא דר"א עצמו א"צ לזה דהא הוא ס"ל דאין שאלה בהקדש] ואי ברייתא ר"א היא הא ס"ל דאין שאלה בהקדש ובלא"ה י"ל דהירושלמי אינו רוצה להעמיד הברייתא דלא כהלכתא דהא בפלוגתא דר"א ור"י קי"ל כר"י דלא אמרינן הואיל וא"כ קושיית מהרי"ט הנ"ל לק"מ וכ"ז ברור עכ"ל בחידושי. היוצא לנו מזה דחמץ של הקדש אף בקבל אחריות אינו עובר בבל יראה לדידן דקי"ל כרבנן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי בכל דוכתא ודלא כמו שנראה בס' צל"ח:

ולענין בחמץ של א"י שקבל עליו אחריות אם עבר ולא בער אותם קודם הפסח אי אסור בהנאה לאחר הפסח או לא הוא מחלוקת האמוראים בירושלמי בפ' כל שעה הלכה ב' וז"ל הירושלמי שם לא בער לאחר הפסח מהו ר' יונה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור א"ר יונה כצ"ל שם בירושלמי וכמו שהגיה שם בגליון הש"ס להגאונים בעלי מפרשי הים וכן העתיק הח"י בס"ס ת"מ] חמצו של א"י הוא ישראל הוא שעבר עליו ולא בערו עכ"ל הירושלמי והכוונה דס"ל לר' יונה דלא קנסו חכמים רק בחמץ שלו אבל בחמץ של אחרים לא קנסו אף אם עבר בבל יראה דלא שייך לקנוס כיון דבלא"ה אין החמץ שלו והח"י בסי' ת"מ הביא לדברי הירושלמי הלז והשיג על המג"א (שם ס"ק י"א) שדעתו שם לאסור בהנאה רק שמסתפק דאפשר דאסור גם להחזירו לא"י בעין כמו שהוא שמא יחזור וימכרנו לישראל. אמנם דעת הח"י שם דלא מיבעי להחזירו לא"י בעינו אחר הפסח דוודאי שרי אף אי נימא דאסור בהנאה משום דבכה"ג שמחזירו לא החמירו כ"כ לאוסרו בפן ואולי שמא ימכרנו לישראל דהא לא עבד ולא מידי רק מחזיר לו את שלו אלא י"ל דמותר בהנאה לכל אדם ומשום דנראה מן הירושלמי דהלכה כרבי יונה מדמפרש דבריו לבסוף והיינו כפי פירושו וגירסתו דהך טעמא דחמץ של א"י כו' הוא טעם למ"ד דמתיר ודלא כפי' הק"ע והפני משה שם דגרסתם דגרסי ר' יוסה רק ר' יונה הוא שמפרש כן] וגירסת הח"י במקום ר' יונה ר' יהודה ע"ש וטעם האוסר לא מפרש מסתמא הלכתא כוותיה ועוד דלא יהא אלא ספיקא הוי ספיקא דרבנן לקולא כן דעת החק יעקב (שם בס"ק ד'). אמנם לכאורה יש לתמוה על זה דהאיך נפרנס למתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך דמשמע דבהנאה מיהת אסור ולפי דברי ר"י בירושלמי דלא קנסו לאסור בהנאה רק על חמץ שלו א"כ למה אסור החמץ דלמאן נקנסיה. נקנסיה לנגזל הא לא עבר בבל יראה מידי וכמו שהעלה בנו"ב מהד"ק (סי' כ') דאף לדעת הסוברים דחמץ של ישראל המופקד ברשות ישראל אחר דעובר המפקיד מ"מ בגזילה מודו דלא עבר דלאו ברשותיה קאי דלא דמי לפקדון דברשותיה קאי גם לענין הקדש ודבר ה' אמת בפיו וא"כ לא שייך שום קנס לנגזל וגם לגזלן לא שייך קנס ואף דעבר בבל יראה מצד דחייב באחריות מ"מ הא אין החמץ שלו והרי דעת ר' יונה בירוש' דכל שאין החמץ שלו לא קנסו ומה בין זו לחמץ של א"י ומיהו על הירושלמי לא קשה כל כך דהירושלמי יעמיד מתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח כר' יהודה דס"ל דחמץ לאחר הפסח מן התורה אסור ולאו מטעם קנס וא"כ אין חלוק בין חמץ שלו או של אחר דהא אפילו בחמץ של א"י אסור לאחר הפסח לר"י. אמנם אי קשיא הא קשיא על הח"י דהחליט בפשיטות להתיר כדעת הירושלמי הא על כרחך ש"ס דילן לא ס"ל הכי דהא (בב"ק צ"ו) אמר רבא גזל חמץ ובא אחר ושרפו לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב ולרבנן פטור ע"כ הרי דס"ל לרבא בפשיטות דלר"ש עצמו ג"כ אסור בהנאה דקרי ליה גורם לממון ולא ממון גמור ואף דלר"ש אינו אסור בהנאה אחר הפסח אלא מטעם קנס ואם איתא כסברת הירושלמי לר"ש בלא"ה חייב לשלם דהא ממון גמור הוא דמותר בהנאה וא"כ ע"כ רבא לא ס"ל כסברת ר' יונה בירושלמי:

אמנם אחר העיון היטב נראה דלק"מ דלכאורה צריך להבין כוונת הירושלמי דלא קנסו אלא על שלו דמאי נ"מ אי שלו הוא או דשל א"י הוא מ"מ הא עבר עליו בל יראה. ונראה דכוונת הירושלמי הוא על פי דרכו של הגאון בעל נו"ב ז"ל שם דהעלה שם סברא חדשה דגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאמרינן אומר לו הש"ל. דלאחר שתקנו חכמים דיכול לומר לו הש"ל מותר בהנאה לכל העולם אף לדידיה דלא קנסו חכמים רק אי שייך קנס להעובר עצמו ומטעם לא פלוג אסרו לכל העולם אבל בגזל חמץ דהגזלן לית ליה פסידא בזה אף אם יאסרו בהנאה דהא יכול לומר הרי שלך לפניך לא אסרו בהנאה כלל דלמאן נקנוס כיון דלהעובר עצמו אין כאן קנס. גם לכל העולם לא קנסו דעיקר הטעם דקנסו בכל חמץ דעלמא לכל העולם היינו משום לתא דידיה אבל הכא לא שייך לתא דידיה כן העלה שם הנו"ב ז"ל. ונ"ל דזה הוא כוונת הירושלמי דכיון דחמץ של א"י הוא מה היזק יהיה לו אם יאסרו אותו בהנאה הא בלא"ה אינו שלו וגם יכול להחזיר החמץ לא"י אף אם יהיה אסור בהנאה דהא בא"י אינו נוהג דין שומרין ועוד דהא לא"י מותר באכילה. ועוד דהא לפי האמת קי"ל דאומרין באסורי הנאה הרי שלך לפניך [וגם בשומרין קי"ל דיכול לומר הרי שלך לפניך וכמו שהעלה הש"ך בחו"מ סי' שס"ג סק"ז ודלא כמהרש"ל ביש"ש והחזרה בעצמו לא מחשיב להנאה וכמש"כ המג"א בס"ק א' יעויין עליו] והלכך לא אסרו כלל בהנאה לשום אדם כיון דלדידיה לא שייך לקנוס כ"ה כוונת הירושלמי לפע"ד ודברי הירושלמי הם סייעתא גדולה לדברי הגאון בעל נו"ב ז"ל. אמנם יש לתמוה על הגאון בעל נו"ב ז"ל דלא הביא כלל לדברי הירושלמי הלז דהא בירושלמי אין הדבר ברור כ"כ רק איכא פלונתא בזה דהא מאן דאוסר על כרחך לא ס"ל כסברת הנו"ב בזה דהרי חמץ של א"י שקבל עליו ישראל אחריות דמי ממש לגזל חמץ ועבר עליו הפסח וכמש"כ ואעפ"כ אוסר ר' יוסי בהנאה ואינו מוכרח דהלכה כמאן דמתיר דהלא בח"י נראה כמסתפק בזה ולהמג"א פשיטא ליה אדרבא לאידך גיסא דאסור בהנאה והו"ל לכתוב לכה"פ דדבריו הם נגד דברי המג"א ז"ל וצ"ע:

אמנם עדיין דברי רבא בב"ק צ"ט הנ"ל לא יתיישב דהיכי קרי ליה גורם לממון לר"ש והרי ממון גמור הוא אחר דתקנו חכמים דיכול לומר הרי שלך לפניך ובאמת כבר התעורר הנו"ב בעצמו שם דדברי רבא הם סתירה על דבריו ועל כן אנו צריכין לומר כמו שתי' הנו"ב שם דרבא ס"ל אליבא דר' יהודה דס"ל דמן התורה אסור אחר הפסח והא דאמר רבא לר"ש ר"ל למאן דסבר כר"ש בהא דדבר הגורם לממון כממון דמי ובחמץ עצמו ס"ל כר"י דאסור מן התורה אחר הפסח ואף דקצת דוחק הוא מ"מ ע"כ אנו צריכים לדחוקי נפשין בהכי כדי להשוות דברי רבא ור"י דירושל' אהדדי דהא בירושל' משמע דהלכה כר"י וכמ"ש הח"י:

אמנם מדברי התוס' והרא"ש בפ' כל שעה דף ל"א לענין ישראל שהלווה לא"י על חמצו דמותר בהנאה דכתבו שם דכולה סוגיא מיירי בלא קבל הישראל אחריות דאי קבל עליה אחריות בלא"ה אסור בהנאה אחר הפסח מצד דעבר אבל יראה בתוך הפסח כ"כ התוס' והרא"ש שם מוכח בהדיא דלא ס"ל כר"י דירושלמי דהרי ס"ל בפשיטות דכל שקבל עליו אחריות אסור בהנאה אחר הפסח וזה סתירה גדולה על דברי הח"י הנזכר:

ועוד יש להכריח כן מדברי הראב"ד בהשגות בפרק ד' מהל' חמץ דהקשה שם על הרמב"ם דס"ל דעובר גם בהפקיד אצלו א"י אנס מהא דאמר רבא ובפסחים דף ל') כד הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא אמר לן פוקו וזבונו חמירא דבני חילא [וסבירא ליה ז"ל דהיה מחמירא שהפקידו אצל ישראל דאל"כ מ"ש בני חילא דנקט יותר משאר א"י דהא העיקר בא לאשמועינן דחמץ של א"י מותר לאחר הפסח כר"ש וע"כ משום דבני חילא היה מצוי להם יותר דהיה מונח אצלם בפקדון ומשו"ה נקט דבני חילא כנ"ל כוונת הראב"ד ומסולק בזה תמיהת בעל ההשלמה שהביא הכסף משנה שם] אלמא דמותר בהנאה הר דליכא בל יראה בחמץ שאינו מחוייב באחריות מצד הדין רק ע"פ דרך האונס כעין חמירא דבני חילא כן נראה מדברי הראב"ד שהקשה כן הרי דס"ל להראב"ד דכל דעבר בב"י מצד קבלת אחריות ברצון אסור בהנאה אחר הפסח אמנם י"ל דאין כוונת הראב"ד להקשות מאסור הנאה רק דהיכי משכחת לה חמץ דבני חילא הלא הוצרכו לבער מקודם כדי שלא יעברו אבל יראה וכן נראה להדיא מלשון הראב"ד ז"ל דכן כוונתו להקשות. ומדברי התוס' והרא"ש ע"כ צ"ל דלא ס"ל כסברת הירושלמי וכמו שכתבתי:

ובעיקר קושיית הראב"ד על הירושלמי מחמירא דבני חילא שמעתי לתרץ די"ל דייחד להם בית דכה"ג אינו זקוק לבער ואף אם חייב באחריות וכדעת ר"ת בתוס' פסחים הנזכר לעיל ותירץ נכון הוא ואמנם אפשר דהראב"ד לא ס"ל כסברת ר"ת דייחד לו בית מהני בקבל אחריות רק ס"ל כדעת רש"י ושפיר הקשה לפי שיטתו מיהו הרמב"ם. י"ל דאיהו ס"ל כסברת ר"ת ז"ל ולק"מ מהך חמירא דבני חילא ומופלג אחד רצה לתרץ עוד די"ל דהביאו לו בז' של פסח ולא היה אפשר להם לבער ביו"ט וע"כ נשאר עד הלילה אמנם הא ליתא דבכה"ג מותר לבער ביו"ט וגם חייב דאף לדעת הפוסקים דביו"ט ראשון של פסח אף דלא בטל כופה עליו את הכלי ולא התירו לו לבער שאני התם דמצי לקיים מצות בעור במוצאי יו"ט ראשון והמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר דהוי לאו הניתק לעשה משא"כ בשביעי של פסח דתו א"א לקיים העשה כלל אחר יו"ט דכבר עבר זמנה לד"ה מותר לבער ביו"ט וכן מבואר להדיא בצל"ח בפ':

היוצא לנו להלכה מכל הנ"ל דחמץ של א"י שקבל עליו אחריות ועבר הישראל ולא בערו קודם הפסח אינו ברור להלכה דאפשר דאסיר בהנאה לאחר הפסח דהרי המג"א אוסר להדיא וכן נראה להדיא מדברי התוס' והרא"ש פ' כ"ש הנזכר וכן נוטה קצת דברי הראב"ד וצ"ע בזה:

ולענין חמץ של ישראל שבטלו קודם זמן אסורו אי אסור בהנאה לאחר הפסח ג"כ איכא פלוגתא בזה בירושלמי פ' כל שעה והובא ברא"ש בפ' הנזכר וז"ל בשם הירושלמי הפקיר חמצו בי"ד. אחר הפסח מהו. ר' יוחנן אמר אסור ור"ל אמר מותר ר"י חייש להערמה. ור"ל לא חייש. כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל הרא"ש בשם הירושלמי ופסקו כל הפוסקים כר"י דאסור וכן נפסק להלכה בשו"ע סי' תמ"ח סעיף ה' ונ"ל להביא ראיה לזה ממשנה ערוכה (דף י' ע"ב) דתנן לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופירשו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והתוס' דאחר המועד היינו אחר המועד ממש שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח ואף דמתניתין מיירי ע"כ בכבר בטל חמצו בי"ד דאל"כ לא הוה פליג ר"י וכמש"כ המהרש"ל בח"ש ודלא כמ"ש המהרש"א שם הרי דאף דביטל קודם הפסח מ"מ אסור בהנאה אחר הפסח אמנם קשה על ר"ל דהאיך יפרנס למתני' הנ"ל ואולי דמפרש באמת קודם הביטול ופליגי ר"י ור"ל בפירושא דמתניתין וכמו דפליגי המהרש"ל ומהרש"א ז"ל ועדיין צל"ע:

ונחזור לעניינינו למה שהתחלנו דלכאורה נראה דחמץ של אסורי הנאה עובר בבל יראה וראיה מחמץ של טבל וחמץ של תרומה טמאה דעובר בבל יראה ואף דטבל ותרומה טמאה נמי לא מקרי לכם וע"כ דלענין חמץ שאני כנלע"ד ברור:

ודע דדברי רש"י במשנה בפסחים ל"ה לכאורה אינו מדוקדק במש"כ על הא דתנן דהכהנים יוצאין י"ח מצה בחלה ובתרומה וז"ל אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצו אלא משום חמץ. אדם יוצא בו ידי חובת מצה. יצא זה שאסור מחמת אסור אחר עכ"ל והנה דמלבד דסברא זו דחו אותה בש"ס שם עמוד ב' ומקשינן דמידי בלבד כתיב אם לא שנימא דמתניתין ר"ש היא וס"ל דאין אסור חל על אסור ולא חל עליה איסור חמץ כלל וכבר עמד על דברי רש"י בספר צל"ח. עוד יש לתמוה על רש"י דלמאי לזה תיפוק ליה דגבי מצה בעינן לכם וכדאמרינן בגמ' (דף ל"ח) דילפינן לחם לחם מחלה. ותרומה לישראל לא הוי לכם דהא אין בו היתר אכילה ולא דין ממון ואפילו אי נימא דרש"י הוצרך לטעם זה בתרומה שלקחה הישראל מכהן דיש לו בה דין ממון או שירשה מאבי אמו כהן [או למ"ד דטובת הנאה ממון אפשר דבלא"ה מקרי יש בה דין ממון מחמת טובת הנאה שבו] מ"מ הא אין בו היתר אכילה ומ"מ לא מיקרי לכם ואולי דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל בסוכה ל"ה דתרומה מקריא לכם גם גבי ישראל אם לקחה מכהן כיון דיש לו היתר אכילה לכהן לכם קרינא דלא בעינן חזי ליה דווקא וכמו גבי עירוב דמערבין לישראל בתרומה משום דחזיא לכהן [ונראה דגם הר"ן שם שכתב שם וז"ל ב"ה מכשירין אם כהן הוא וכו' אין ר"ל דס"ל דבעינן חזי ליה דווקא אלא עיקר כוונתו דאל"כ אין בו דין ממון ואף דיש לפרש נמי בישראל שלקחה מכהן מ"מ ניחא ליה לפרש בכהן דמתפרש בפשיטות טפי משא"כ בישראל צריך לפרש בלקח וזה דוחק הוא דאין מפורש במשנה להדיא כן דמיירי בכה"ג והלכך ניחא ליה לפרש בכהן כנ"ל בכוונת הר"ן] והלכך הוצרך רש"י הכא בפסחים לפרש הטעם משום דאין בו אסור חמץ רק אסור אכילת תרומה וס"ל לרש"י דמתניתין ר"ש היא דס"ל דאין איסור חל על אסור ותדע דהא אוסר מתניתין בטבל וע"כ דר"ש היא וכמו דאמר בגמרא ומיהו עדיין תימה לי דגבי תרומה נראה דמודה ר"ש דהא אסור מוסיף הוא דהא מעיקרא לא היה אסור רק לישראל ואח"כ כשבא הפסח מגו דאתוסף בה אסורא לגבי כהן מחמת אסור חמץ אתוסף בה אסורא גם לגבי ישראל ובאסור מוסיף מודה ר"ש דאמרינן. וכמו שמבואר להדיא ביבמות (דף ל"א) וצע"ג:

נקטינן מכל הנ"ל להלכה דחמץ של אסורי הנאה עוברין עליו בבל יראה ולא מהני בטול בהם וחמץ של א"י שקבל עליו הישראל אחריות לאחר הפסח אסור בהנאה ואפשר דאסור אף להחזיר לא"י מחשש שמא ימכרנו לישראל וכמש"כ המג"א ובסי' ת"מ ס"ק א') חמץ של גבוה אף דקבל עליו אחריות אינו עובר בבל יראה משום דהוי כמקבל אחריות בביתו של הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וראיה גדולה מן הירושלמי. ורק לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי עובר. חמץ של ישראל שבטל קודם הפסח מ"מ לאחר הפסח אסור בהנאה:

ולענין אם מהני זכיית הא"י אחר זמן אסורו להפקיע מאסור בל יראה יעויין בחתם סופר באו"ח סי' קי"ד שכתב וז"ל נ"ל פשוט דהמוכר חמצו לא"י בפסח דזכה בו הא"י ונ"מ וכו' ובכל זאת אע"פ שקנאו הא"י קנין גמור מ"מ מחויב הישראל ועובר בכל שעה על בל יראה כל זמן היות החמץ בבית הא"י אע"פ שאינו תו ברשותו של ישראל קנאו הא"י קנין גמור מ"מ כל עצמו של חמץ כן הוא שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו לעבור בבל יראה בכל מקום שהוא עד שיבערנו מן העולם עכ"ל בעל חתם סופר וכן דעת המקור חיים בסי' תמ"ג. והנה אף שיש ראיה לדבריהם מהא דהמוציא חמץ ביו"ט דכופה עליו את הכלי ודעת קצת פוסקים אף דלא בטל ולכאורה למה לא יאמר לא"י דיזכה בו ולא יעבור אבל יראה אלא וודאי דלא מהני. וראיה זו הביא המקור חיים בעצמו וכן מהא דהקשו חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה וכו' ולכאורה מאי קולא הוא לר"י יותר מלרבנן הא דיהא יושב ובטל הא מ"מ יכול לומר לא"י דיזכה בו ולא יעבור אבל יראה וזה מהני אפילו לרבנן אלא וודאי דלא מהני אבל מ"מ כל זה אינו ראיות די"ל דוודאי לאו דבל יראה ליכא כיון דכתיב לך וממעטינן של אחרים ושל גבוה אין נ"מ אי זכה בו קודם זמן אסור או אחר זמן אסור מ"מ השתא אינו של ישראל אלא של א"י ולא דמי לסתם חמץ אחר זמן אסורו דאכתי לא אתי לרשות אחר ושלך קרינא ביה אבל היכא דאתי לרשות זוכה בוודאי מהני והא דאמרינן דכופה עליו את הכלי ולא מצרכינן ליה שיאמר לא"י שיזכה בו היינו משום דנהי דלאו דבל יראה ליכא מ"מ עשה דתשביתו מיהא אינו מקיים בזה דהשבתה אינו מקיים אלא אם מבטלו מן העולם או דשורפו או דמפררו וזורה לרוח דכלה מן העולם אבל זה דהא"י זוכה בו אין זה השבתה דלשון השבתה אינו אלא לשון כליה ושביתה מן העולם אך דקודם זמן אסורו יכול להשבית בבטול וכמו דפרש"י דתשביתו היינו בטול בלב אבל לאחר זמן אסורו דבטול לא שייך אז על כרחך אין השביתה אלא שריפה וכליון או דמפרר וזורה לרוח וא"כ צריך לכפות עליו את הכלי בדווקא כדי שיכול לקיים מצות השבתה בלילה וכן העלה השאג"א בסי' פ"ג ונ"מ לדינא דאם זכה בו הא"י בעה"פ אחר חצות דעדיין לא עבר הישראל בב"י קודם הפסח דמותר בהנאה אחר הפסח דהא כבר מבואר בדברי האחרונים דר"ש לא קניס רק אם עבר בלאו דבל יראה אבל אם לא עבר רק בעשה דתשביתו לא קניס ר"ש וכמ"ש הנו"ב (בסי' כ') וא"כ בזכה בו הא"י בעה"פ לפי מש"כ אין עובר הישראל רק בעשה דתשביתו והלכך מותר בהנאה אחר הפסח וכן דעת הנו"ב במהד"ת (בסי' כ"ג) רק שמדבריו נראה דליכא אסורא כלל וכן נראה מבעל פרי מגדים באו"ח סי' תמ"ג ולענ"ד נראה כמו שכתבתי ובזה מתיישב כל הקושיות בעז"ה:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה