אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן כד

סימן כג

ראוי לברר בתבשיל שנתערב בו משהו חמץ בתוך הפסח אם אסור המאכל והכלי גם בפסח של שנה הבאה או לא. וגם ראוי לברר אם אמרינן גם בטעם דחוזר וניער בפסח. וגם בהא דקי"ל ביבש ביבש דחוזר וניעור. אי דווקא אם מבשל פעם שנית בתוה"פ באופן שנותן טעם בפסח. וגם בהא דקי"ל דחמץ שעבר עליו הפסח מותר ע"י תערובות אי בעינן ס' או דסגי ברוב:

תשובה הנה ראיתי בשו"ת הגאון מוהרע"א ז"ל בכתבים ופסקים סי' כ"ו שכ' שם בפשיטות תבשיל שנתערב בו משהו חמץ בתוה"פ דמותר התבשיל והכלי לשנה הבאה משום דבטעם לא אמרינן דחוזר וניעור וכיון שנתבטל לאחר הפסח שוב נשאר בהתירו לעולם ומזה הוליד חומרא דבאותו הפסח אפילו ספק משהו אסור דהא דספק משהו מותר היינו דיש ספק דשמא נתערב בו גוף החמץ דבכה"ג לא מיקרי דבר שיש לו מתירין דהא חוזר לאיסורו בפסח הבא דאז ג"כ צריך לחוש לאותו ספק דהא קי"ל דחוזר וניעור. אבל בספק טעם הוי דשיל"מ דהא לא יחזור לאיסורו לעולם והלכך אפילו בספק משהו אסור כמו שאר דשיל"מ דאפי' ספק בדרבנן לא בטיל וכדאמרי' (בביצה דף ד') אלו דבריו ז"ל שם:

ואכן לפע"ד דבריו תמוהין דמלבד שאין הדעת נותן להחמיר בספק תערובות טעם משהו יותר מספק תערובות משהו חמץ בעין עוד אני תמה דהלא פשוט דהא דניידי הפוסקים ז"ל מטעמו של הרמב"ם ז"ל דס"ל דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ היינו משום דשם חמץ בעין חוזר לאיסורו לפסח הבא ולכן לא מקרי דשיל"מ ולא דמי לחדש דהתם אותה תבואה שעבר עליה העומר נשארה בהתירה לעולם אבל אותו חמץ עצמו שנתערב בפסח הזה חוזר לאיסורו אם יתערב בפסח הבא וגם שהתערובות יהיה מותר לשנה הבאה הוא ג"כ מצד תערובות וביטול שנתבטל בס' קודם הפסח [ונהי דהספק הוי דשיל"מ דאותו תערובת לשנה הבאה יהיה מותר אפי' אם ודאי נתערב השתא מ"מ בשביל זה אין לקרותו דשיל"מ דמ"מ נצרך לביטול כדהשתא] וכן לטעמו של הר"ן ז"ל דכיון דיש היתר לאיסור לאחר זמן הוי כמין במינו לר"י ג"כ לא שייך בחמץ דהא בפסח יחזור להיות אסור ולא דמי לההיתר. והן אמת שהרמב"ן במלחמות בפסחים בפ"ב כתב הא דהוי דשיל"מ אף דלאחר הפסח ג"כ אסור משום קנס הוא משום דמ"מ אותו התערובות יהיה מותר לאחר הפסח דבתערובות לא קניס ר"ש אבל באמת כבר תמה ע"ז הר"ן ז"ל דלא שייך למקרי דשיל"מ אלא אם המין בעצמו חוזר להיות ניתר ועוד אף לדברי הרמב"ן י"ל דכוונתו דהא דאמרינן דבתערובות לא קניס ר"ש אין ר"ל מצד ביטול רק דכל היכא דהיה החמץ בתערובות לא חל עליו איסור חמץ שעבר עה"פ ושפיר יש לקרותו דשיל"מ דתערובות הזה לאחר הפסח הוא היתר גמור ולכן אמרינן עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר בלא ביטול. ובזה ניחא נמי לפ"ד הטור דחמץ לאחר זמנו ג"כ צריך ס' כשאר איסורים היכי עלה על הדעת לקרותו דשיל"מ וע"כ אף דבעי ס' מ"מ שלא מתורת ביטול הוא ונ"מ טובא לענין כמה דברים וכמו שיבואר לקמן בעז"ה:

ובזה ניחא נמי מה דלא הזכיר הטור לטעמו של הרמב"ם ז"ל ואף דלדידיה דלא ס"ל דחוזר וניעור א"כ הוי כל תערובות חמץ דשיל"מ לעולם ואכן להנ"ל ניחא דכיון דההיתר לשנה הבאה הוא מתורת ביטול שפיר מקרי דחוזר לאיסורו ודו"ק:

וגם אם נאמר דלא כהרמב"ן אלא דהא דחמץ בפסח מיקרי דשיל"מ היינו משום דשם איסור חמץ מותר לאחר הפסח אם נתחמץ לאחר הפסח וא"כ ע"כ צ"ל דהא שהחולקים על הרמב"ם ז"ל קרי ליה חוזר לאיסורו ג"כ לא קאי על התערובות הזה אלא דשם חמץ בעין חוזר לאיסורו בפסח הבא וא"כ בנידון דספק טעם משהו לכל הפירושים מקרי חוזר לאיסורו:

ודאתאן עלה בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שם ראיתי להביא סוף דבריו שם ובזה יתיישב לנו כמה קושיות שהעירו האחרונים בזה דהנה הרמב"ן ז"ל במלחמות שם כתב וז"ל עוד אני אומר כיון דקי"ל כל דבר שיש מתירין אפילו באלף לא בטיל אף חמץ בפסח אינו בטיל לעולם שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ אין אתה אוסרו [ברמב"ן כתוב ואין בוא"ו וטס"ה וצ"ל אין] אלא ליומו היום אסור ולמחר מותר והוא עצמו בעינו מותר מן התורה ולא קניס ר"ש להקל עליו. וכוונתו דחמץ בעין נמי מיקרי דשיל"מ דהא מה"ת מותר אפילו בעינו לאחר הפסח ואף דמדרבנן אסור מ"מ לא באו חכמים להקל על דברי תורה אלא להחמיר. אמנם הר"ן דחה זה דסברא זו לא שייך אלא אי הוה דין דשיל"מ דלא בטיל מה"ת אבל כיון שאינו אלא מדרבנן אינן באין להקל על של תורה אלא על של דבריהם והם אמרו והם אמרו:

אמנם אפשר דהרמב"ן סובר באמת דדשיל"מ מן התורה לא בטיל ובפרט לסברת הר"ן ז"ל בפ' הנודר מן המבושל יעו"ש הדברים מכריעים שהם מה"ת. ותו כתב שם הרמב"ן וז"ל וליכא למימר בעינו כיון דחייב לבערו אין לו מתירין דכל דממילא משתרי ואין התירו מחוסר מעשה וודאי יש לו מתירין הוא וכ"ש בחמץ של א"י שנפל לקדירה של ישראל שאפילו בעינו דבר שיש לו מתירין הוא עכ"ל הטהור. ואם נסבור כתירוץ השני של הרמב"ן ז"ל דהא דהוי דשיל"מ היינו בחמץ של א"י משום דמותר להשהותו אבל בחמץ של ישראל לא [ובאמת שכן נראה עיקר לכאורה דתירוץ הראשון דחוק קצת דמה בכך דאין מחוסר מעשה הא מ"מ אסור להשהותו מן התורה והיכא קרינא ביה יש לו מתירין ואפשר דגם הרמב"ן סמך עיקר תירוצו על סוף דבריו דהיינו בחמץ של א"י ומשו"ה הוצרך לומר עוד סברא זו ולא סגי ליה בתירוץ הראשון דגם הוא ז"ל לא נח דעתו בתירוץ הראשון] שפיר יש מקום לומר דהא שכ' הרמב"ם נמי דחמץ בפסח במשהו מטעם דשיל"מ ג"כ בחמץ של א"י מיירי דווקא אבל בחמץ של ישראל מודה הרמב"ם דלא הוה דשיל"מ והא דאסור משום חומרא דחמץ וכמש"כ שארי פוסקים ואין להקשות דמאי איצטריכא ליה כלל לטעם דבר שיש לו מתירין דטעם דמשום חומרא דחמץ מספיק לכל חמץ אף של א"י. דהא י"ל דהרמב"ם סובר דעיקר חומרא דחמץ דאמרינן היינו משום דאיכא כרת ובל יראה משא"כ בכל האסורים דליכא בהו לאו דבל יראה וא"כ בחמץ של א"י דליכא בו לאו דב"י לא חמירי יותר משאר האסורין דאית בהו כרת כגון חלב ודם וכיוצא בו ואעפ"כ בטלין בס' כשאר אסורין והלכך אצטריך לטעם דשיל"מ וכן להפך בחמץ של ישראל דליכא טעם דשיל"מ צריכין לטעם דחומרא דחמץ ותרווייהו אצטרכו דבכל אחד איכא טעם שאין בחבירו:

א"נ אפילו אם נאמר דהרמב"ם סובר דהחומרא דחמץ הוא מה שיש בו כרת ולא בדילי מיניה וכמ"ש שאר פוסקים ז"ל ג"כ הוצרך לטעם דשיל"מ גבי חמץ של א"י משום די"ל דגבי חמץ של א"י לא שייך סברא דלא בדיל מיניה דוודאי מחמץ של א"י בדיל כיון שאינו שלו וראיה לסברא זו מהא דקי"ל דבחמצו של א"י מהני מחיצה לכתחלה ובחמץ שלו לא מהני מחיצה אף לאחר שבטלו דליכא תו בל יראה ולכאורה למה גריעי יותר מחמצו של א"י וע"כ משום דמחמץ שלו לא בדיל מיניה לא סמכינן אמחיצה דמ"מ חיישינן שמא יאכל ממנו משא"כ בחמץ של א"י בדיל מיניה והלכך מהני מחיצה [ובמק"א כתבתי טעם אחר לחלק בין חמץ של א"י דמהני מחיצה ובין חמצו שלו דלא מהני מחיצה לאחר בטול אכן טעם זה נ"ל עיקר] והלכך הוצרך לטעם דשיל"מ ואין להקשות דא"כ מחמץ של אחר אפילו של ישראל נמי נימא דבדיל מיניה דהא ליתא דוודאי יש לחלק בין חמץ של א"י לשל ישראל לענין סברא זו וק"ל. וטעם החולקים על הרמב"ם ז"ל דס"ל דסברא דלא בדיל שייך גם בחמץ של א"י ותדע דהא בעי מחיצה ואלו של הקדש דבדיל אמרינן דלא בעי מחיצה (בפסחים דף ו' ע"ש) אלמא דמ"מ אינו בדיל בא"י כ"כ כמו בחמץ של הקדש. ובשלו לא בדיל מיניה יותר והלכך בשל ישראל לא מהני מחיצה או דס"ל טעם אחר בהא דלא מהני מחיצה גבי חמצו של ישראל. ודשיל"מ לא ס"ל כלל גבי חמץ משום דחוזר לאסורו:

ואין לדקדק נהי דבחמץ בעין לא הוי דשיל"מ כ"א בחמץ של א"י מ"מ בתערובות הוא דבר שיש לו מתירין אף בחמץ של ישראל דהא התערובות מותר להשהות וכמש"כ הרמב"ן בעצמו דהא מן התורה בטיל בששים ואף אם נימא דמדרבנן אסור מ"מ לא באו חכמים להקל אלא להחמיר וכמש"כ הרמב"ן סברא זו לענין קנס דאחר הפסח [ועי' בחק יעקב (בסי' ק"א ס"ק ד') דהאריך קצת בפרט זה בתערובות משהו אי מותר להשהות מדרבנן ובתשובות שלפנינו יתבאר גם מזה] דהא אינו קושיא דנראה דהרמב"ן בעצמו לא ס"ל לעיקר דמשום זה יהיה מקרי דשיל"מ בהא דמותר בתערובות לאחר הפסח דכבר דחה הר"ן לסברא זו וכתב וז"ל די"ל דכיון דדשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא דהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן דהחמץ בעצמו אין לו מתירין דאסור לאחר הפסח מדרבנן מיהת אע"פ שתערובותו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דשיל"מ עכ"ל הר"ן ז"ל. וא"כ נראה פשוט דמשום זה הוצרך הרמב"ן לסברא השניה דהחמץ בעצמו בעין ג"כ הוי דשיל"מ משום דחמץ א"י לאחר הפסח שפיר מקרי דשיל"מ ועיקר סמיכתו אינו רק על סברא זו והא שכתב בתחלה דהתערובות יש לו מתירין הא אינו רק לסניף בעלמא א"כ ע"כ לא משכחת לה דהוי דבר שיש לו מתירין רק בחמץ של א"י וכמש"כ הר"ן בסוף דבריו:

וע"פ הצעה זו יש ליישב קצת קושיית הש"ך ביו"ד (סי' ק"ב ס"ק י"ד) דהקשה לדעת היש חולקים שם שהביא הרמ"א בהגה"ה דחמץ בפסח הוי דשיל"מ האיך מתיישב לפ"ז פסק השו"ע סי' תמ"ז חמץ בפסח יבש ביבש חד בתרי בטיל יעו"ש שדחק לתרץ. ולהנ"ל יש לומר דהתם מיירי לענין חמץ של ישראל דע"כ לא אמרינן דהוי דשיל"מ רק בחמץ של א"י וגם פלוגתא דרב ושמואל וכו' (בפסחים דף כ"ט) הנזכר לעיל נמי היה נראה לפרש דמיירי בחמץ של ישראל ומשו"ה התיר ר"י בנותן טעם אבל בחמץ של א"י מודה דבמשהו מטעם דהוי דשיל"מ ושפיר איכא למימר דגם ר"י ס"ל דין דשיל"מ ויסתלק בזה קושיית הרמב"ן וא"צ לחדושו של הרמב"ן דר"י פליג אר"ש וס"ל כרבנן ומיהו אפשר דהיה דוחק להרמב"ן להעמיד כן דמיירי בהכי דהא סתמא אמר חמץ בנותן טעם וכן נ"ל דוחק להש"ך להעמיד דברי השו"ע דווקא בחמץ של ישראל ופשוט:

ודע דמדברי תשובת רש"י שהביא הב"י בסי' תמ"ז משמע להדיא דסבירא ליה דהטעם דחמץ בפסח במשהו הוא משום קנסא דעבר בבל יראה ולפי"ז בחמץ של א"י שנפל לתבשיל של ישראל או חמץ שנתחמץ כעת דלא עבר עדיין בבל יראה שנפל לתבשיל בטיל בס' כשאר אסורים אמנם אינו כן דעת כל הפוסקים וגם מדברי רש"י אינו מוכרח כ"כ דאפשר דעיקר תקנת חכמים הוא משום קנסא דבל יראה ואחר שתקנו חכמים לא חלקו בין חמץ לחמץ משום לא פלוג ופשוט הוא.

ודע עוד דמדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל אלו שדחקו עצמן דהאיך הוי חמץ דשיל"מ הא מ"מ אסור מדרבנן מיהת לאחר הפסח והוצרך הרמב"ן לומר דמשום דלא אמרו חכמים להקל אלא להחמיר והר"ן דחה לגמרי לדברי הרמב"ם מכח קושיא זו ולכאורה מאי קושיא הא מ"מ הוי דשיל"מ מאסור דאורייתא לאסור דרבנן דהא הם מיירי מחמץ בעין וצ"ל דס"ל באמת דזה לא מיקרי דשיל"מ כיון דמ"מ אסור מדרבנן וזה סתירה גדולה על ד' הש"ך (יו"ד סי' ק"ב ס"ק ח') דכתב שם דגבי כלים שנתערב בכלים דצריך להמתין מעל"ע דיוצא מאסור דאורייתא וז"ל ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלא שום הוצאות לכ"ע אסור עכ"ל ולעד"נ דהרמב"ן והר"ן הנזכר לא ס"ל סברא זו. וראיתי לבעל פרי מגדים שם בשפתי דעת שכ' וז"ל ומ"ש שם להשהות מעל"ע ומרויח מדאורייתא לרבנן ודוגמא לזה חמץ בפסח להר"מ אף דלאחר הפסח מדרבנן אסור עכ"ל משמע דמביא סייעתא מזה להש"ך ובאמת אינו אלא תיובתא דהרי הרמב"ן אתא עלה מטעמא אחרינא וכמש"כ והר"ן דחה דברי הר"מ מכח קושיא זו וצ"ע וע"ש עוד במשבצות זהב (אות ז'):

וע"פ הנ"ל דכתבנו לחלק בין חמץ של ישראל לחמץ של א"י לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל נ"מ לדינא בחמץ נוקשה דבשל ישראל בטל בס' גם לדעת הרמב"ם דהא בשל ישראל לא הוי דשיל"מ וגם חומרא דחמץ ליכא בחמץ נוקשה דאין בו כרת וגם ליכא בל יראה וכמש"כ המג"א באמת בשם לקוטי מהרי"ל בסי' תמ"ז ס"ק ה' והבאתיו לעיל בתשובה הקודמת אבל בשל א"י גם בנוקשה במשהו לדעת הרמב"ם משום דשיל"מ כן נ"ל. אמנם באינו מינו שפיר י"ל דבטיל בס' דהא שאר דשיל"מ בטיל בס' במין בשאינו מינו ורק בחמץ גזרינן שלא במינו אטו מינו משום חומרא דחמץ וגבי חמץ נוקשה הא ליכא חומרא דחמץ כלל דנגזור אטו מינו. ואין להקשות דא"כ גם בחמץ גמור של א"י לא נגזור שלא במינו אטו מינו דהא כתבנו לעיל דבחמץ של א"י ליכא חומרא דחמץ משום דאין בו בל יראה. דהא ליתא דקצת חומרא דחמץ איכא גם בחמץ של א"י דהא מ"מ יש בו כרת וגם לא בדיל מיניה וכמ"ש לעיל והלכך שפיר גזרו שלא במינו משא"כ חמץ נוקשה דליכא כרת שפיר י"ל דלא גזרו בו שלא במינו כן נלע"ד ברור

וע"פ הנ"ל יתיישב נמי במה דיש להקשות לכאורה דלדעת הרמב"ם ז"ל דטעמא דרבא משום דשיל"מ והיינו משום דהתערובות בעצמו חוזר וניתר אחר הפסח וכמו שפי' הר"ן ז"ל א"כ מאי מקשינן על רבא דאמר שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר מהא דאמר רבא קנסא קא קניס ר"ש ומאי קושיא הא ע"כ צ"ל דלא קניס רק בעיניה אבל לא על ידי תערובות מהא דאוסר רבא בזמנו במשהו דאל"כ לא הוי דשיל"מ וא"כ מרישא דרבא נמי יש ראיה לחלוק בין בעין לתערובות אכן להנ"ל ניחא די"ל דמיירי בחמץ של ישראל ומשום חומרא דחמץ וכנ"ל:

ועיין בנודע ביהודה במהדורא תנינא (סימן פ"ג) שהקשה דהא מרבא גופא מוכח הכי דלא מתיר רק בתערובות ועוד קשה לדעת הטור דלאחר הפסח צריך ששים מיהת כשאר אסורין וא"כ היכי הוי ס"ד דחמץ לאחר הפסח יהיה חמור משאר אסורין דרבנן דהוצרך לתרץ כי קניס בעיניה וכו' וכמו שהקשה המגן אברהם על הטור (בס"ס תמ"ז ס"ק מ"ד) ונלע"ד יש ליישב הכל על פי דברי רבינו יונה שהביא הטור בסי' תמ"ז דלאחר הפסח אפילו עירב במזיד מותר התערובות ולא קנסינן ליה כמו בשאר אסורין ובזה א"ש הכל דס"ל להש"ס בפשיטות דהא דמתיר רבא אחר הפסח היינו אפילו ערב במזיד ומקשה שפיר והאמר רבא דקנסא קא קניס ר"ש כלומר וא"כ למה לא קנסינן ליה אם ערב במזיד כשאר אסורין כיון דמודה ר"ש דאסור מדרבנן מיהת מטעם קנס ומשני כי קניס בעיניה כלומר כיון דכל עצמו אינו אלא קנס דייך לקונסו כשהוא בעין אבל לא בנתערב:

א"נ י"ל דהש"ס היה מפרש דברי רבא דקאי על תערובות חמץ שנתערב בתוך הפסח דמ"מ לאחר הפסח מותר וע"ז מקשה כיון דקניס ר"ש כשהוא בעין מכח קנס דעבר בבל יראה וה"נ בתערובות שבתוך הפסח נקנסו אם ערב על מנת להשהותו אחר הפסח וכמו שכתב הטור דבכה"ג אסור להשהותו וא"כ בכה"ג נמי נקנסי' דהא עבד אסורא. ומתרץ נהי דקניס ר"ש היכא דעבר בבל יראה מן התורה אבל בנידון דרבא דלא עבר רק באסור דרבנן דוודאי מן התורה ליכא אסורא לשהויי דהא מן התורה בטיל בס' לא קניס וכמו בחמץ נוקשה דמותר לאחר הפסח ועפ"ז יתיישבו כל הקושיות שהקשה המג"א והנו"ב ועוד מפרשים על הטור ז"ל

ולענין מש"כ שם הגרע"א ז"ל עוד דהכלים בלאו הכי ישל"מ לשנה הבאה מצד יישון י"ב חודש וכמו שכתב החכם צבי בתשובה (סי' ע"ה) ע"ש. ואכן לדידי גם זה אינו ברור דהא כבר העלה הפרי מגדים (ביו"ד בסי' ק"ג ס"ק י"ז) בשפתי דעת דלא מהני יישון י"ב חודש רק אם נבלע בצונן כמו ביי"נ אבל בנבלע על ידי חמין לא מהני וכ"ה להדיא דעת הרשב"א בתשובה בסי' תקע"ה וכן פסק בתשובת פנים מאירות בסי' כ"ג ובתשובת דבר שמואל סי' קל"ג ודלא כהח"צ בתשובה סימן ע"ה [וע"ש דמדברי הרשב"א שם מוכח דס"ל דבשאר אסורים זולת יי"נ אף אם נבלע ע"י צונן כגון ע"י כבישה לא מהני יישון דדווקא ביי"נ דקליש וכן מתשובת דבר שמואל ג"כ משמע דבלא"ה אין לדמות שאר אסורים ליי"נ דמצינו שהקילו בו כמה קולות והלכך אפילו נבלע ע"י צונן בשאר אסורים או בחמץ יש לאסור הכלי אפילו בדעבד אם בשלו בו דבר חריף באופן שאין בו משום לפגם יעו"ש בפרי מגדים] וכמו שהביא שם הפמ"ג כל המחנות הקדושים האלה:

וסיים וכתב סוף דבר הכל נשמע בכ"ח שהוחם בו אפילו איסור דרבנן אין להקל ביישון י"ב חודש וע"י כבישה המיקל בהפסד מרובה וצורך גדול אין גוערין בו ובמתכות יש לעיין עכ"ל. ודע דשמעתי מכבוד הגאון מו"ה יצחק סירווינט זצ"ל שהיה מ"ץ בפ"ק שהורה להתיר בסכין של חמץ שנכבש במים בפסח מעל"ע וחילו וראייתו הוא משום דיש לצדד סברת התורת חטאת (כלל ל"ג) דכלי מתכות אינו בולע ע"י כבישה כיון דבלא"ה הוא משהו ונט"ל יש לסמוך על סברת התו"ח בזה וכעין שכתב הח"י בריש סימן תמ"ז היכא דיש עוד צדדים וסניפים להתיר יש להקל במשהו ונט"ל]. אכן לע"ד הקלושה דין זה צ"ע להלכה דחדא דהא הפרי מגדים ביו"ד בסי' ק"ה במשבצות זהב ס"ק א' כשהביא שם כמה דעות האחרונים ז"ל אי שייך כבישה בכלי מתכות דמדברי ר"י דסובר דכלי מתכות אינו נאסר ע"י עירוי א"כ אפשר דה"ה דאינו נאסר ע"י כבישה וכן האו"ה (כלל ב' דין ח') מתיר להדיא כבישה בכלי מתכות וכן הת"ח כלל ל"ג והמנ"י אכן בט"ז בסי' ק"ה ס"ק א' כתב דאין חלוק כלל בין עץ למתכות לענין כבישה וחולק שם על האו"ה יעו"ש בפמ"ג וכתב עוד דבמנחת יעקב בכלל פ"ב כתב דכלי זכוכית אינו בולע ג"כ ע"י כבישה וכתב דאין להקשות ע"ז מסי' תנ"א באו"ח סעיף כ"ו דמשמע שם דאף כלי זכוכית בולע דאפשר דחומרא דחמץ שאני. כ"כ הפמ"ג שם בשם המנחת יעקב וא"כ אפשר דבכלי מתכות נמי אף דעות הסוברים דאינו בולע ע"י כבישה מ"מ אפשר דבחמץ מודו דאסור משום חומרא דחמץ וכמו שכ' המנ"י לענין כלי זכוכית:

ועוד בעיקר הדבר איני יודע דמנ"ל דפליטה דמי לבליעה בזה דהם לא קאמרי רק דכלי מתכות אינו בולע ע"י כבישה משום דקשה לבלוע אבל לפלוט אפשר דפולט והחילוק בין בליעה לפליטה מבואר להדיא בגמרא וברש"י פ"ק דחולין (דף ח') גבי כלי מתכות עצמו דגבי שוחט בסכין של א"י פסקינן דקולף וגבי סכין ששחט בו טריפה לענין לשחוט בו פעם אחרת פסקינן שם דסגי בצונן וכ' רש"י הטעם דהתם בסכין של א"י דהסכין כבר נבלע בו איסור ע"י חמין שפיר יכול להפליט ע"י חום בית השחיטה והלכך בעי קליפה אבל בסכין ששחט בו טריפה דצריך הסכין לבלוע ע"י חום בית השחיטה אמרינן דהסכין קשה לבלוע והלכך סגי בצונן. הרי בהדיא דאיכא חלוק בין בליעה לפליטה גבי כלי מתכות עצמו ואם כן הוא הדין לענין כבישה יש לחלק בין בליעה לפליטה ואדרבה קצת נ"ל להוציא משם ראיה לעיקר הדין דכלי מתכות שפיר פולט על ידי כבישה דהא חום בית השחיטה ודוחקא דסכינא לא גרע מחום דכלי שני וכמו שכתב הרשב"א והובא בטור בסי' ס"ח וכיון שיכול להפליט ע"י חום בית השחיטה שהיא ככלי שני כ"ש שיכול להפליט ע"י כבישה דחמירא טובא מכ"ש דהא אנן ס"ל להלכה דכלי שני אינו מפליט ומבליע כלל וכבישה קי"ל דמפליט ומבליע ואף דעל כרחך צריך לומר לדידן דעל ידי חום בית השחיטה בולע יותר מעל ידי כלי שני מ"מ לא עדיפא מכבישה ואף דגבי חום בית השחיטה אין אנו אוסרים באמת רק כדי קליפה היינו משום דיותר אינו מתפשט חום בית השחיטה אבל באמת אם היה מתפשט החמימות יותר אפשר דהיה נאסר יותר מכדי קליפה וא"כ הוא הדין כבישה וא"כ דין זה צל"ע להלכה הנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה