אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן כג

סימן כב

(בפסחים דף ל') אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב והקשה בס' צל"ח דתיבת כרב הוא מיותר לכאורה דפשיטא דהוא כרב ומאי אשמעינן בזה דהא בהדיא אמר דאסור במשהו. והיותר תימה לדעת ר"ת ז"ל בתוס' שם דס"ל דכרב ולא מטעמיה קאמר בוודאי מיותר דלרש"י דפירש דרבא ס"ל כרב. גם בשאר אסורין דמין במינו במשהו שפיר י"ל דקמ"ל בתיבת כרב דקאמר כלומר דמטעמא דרב קאמר הכי דהוי במשהו ונ"מ לשאר אסורים דבמינו במשהו וכמ"ש רש"י וש"מ דהלכתא וכו' [ואפשר דדייק רש"י כן באמת מתיבת כרב דאמר הש"ס] אבל לדעת ר"ת דבאמת אינו מטעמו דרב קשה ועי"ש מה שתירץ:

ולענ"ד נראה לתרץ דקמ"ל בזה משום דוודאי דהא דס"ל לרב דמין במינו במשהו אינו אלא אם נתערב לח בלח דהא טעמיה דרב הוא דס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל וכמו דאמרינן שם (בפסחים כ"ט ע"ב) ור"י בעצמו דס"ל דמין במינו לא בטיל אינו רק לח בלח דומיא דדם הפר ודם דשעיר דלח בלח הוא דמיניה נפקא ליה דמין במינו לא בטיל וכמו שהכריחו התוס' ביבמות ריש (דף פ"ב ד"ה ר' יהודה) דדוקא בדבר לח המתערב אית ליה לר"י דמין במינו לא בטיל דומיא דדם הפר ודם השעיר דיליף מינה ר"י בהקומץ רבה (דף כ"ב) אבל דבר יבש לא דהא ר"י גופיה אית ליה בפ' נוטל דמעלין את המדומע באחד ומאה ואפילו במין במינו כדמשמע גבי ליטרא קציעות יעו"ש בתוס' וא"כ בחמץ נמי דגזר רב שלא במינו אטו מינו הכל בלח בלח מיירי דביבש ביבש לא שייך לגזור אטו מינו דבמינו גופיה בטיל וזהו לרב אבל לרבא דקאמר במשהו לאו מטעמיה דרב רק משום חומרא דחמץ וכמו שכ' התוס' הו"א אפילו יבש ביבש במשהו דמשום חומרא דחמץ אין לחלק בין לח ליבש קמ"ל דלא אלא כרב דרבא נמי אינו אוסר במשהו מחמת חומרא דחמץ רק בלח ולא ביבש וכרב. והטעם דלא מחמרינן בחמץ יותר מבשאר אסורין לר"י כיון דלא מצינו בשום מקום לאסור יבש ביבש לשום מ"ד זולת בדברים החשובים וכיוצא בו לא ראו חכמים להחמיר יותר בחמץ וכן דעת הרא"ש באמת בפ"ב דע"ז סימן ל' וז"ל שם הא דאמר חמץ בפסח במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום שהיה בשאר אסורין בנותן טעם הוי חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר אסורין חד בתרי בטיל ה"ה בחמץ בפסח עכ"ל:

ולדעת הרי"ף והרשב"א והמרדכי דס"ל באמת דיבש ביבש אוסר ג"כ במשהו בפסח והובא דעתם בטוש"ע סימן תמ"ז סעיף ט' י"ל דלא גרסי באמת תיבת כרב ואפשר דגם תיבת במשהו לא גרסי וכגי' השאלתות בפ' צו ורק מדלא יהיב רבא שיעורא למימרא דבמשהו כרב וכמו דכ' השאילתות שם ואפשר דתיבות במשהו כרב הוא הוספה בגמ' מד' השאלתות. ומזה סתירה למה שהעלה בס' מקור מים חיים על יו"ד להגאון מהרי"מ פאדווא אב"ד דק"ק בריסק זצ"ל שכ' בסי' ק"ב דביבש ביבש אינו נוהג דבר שיש לו מתירין ע"פ דברי הר"ן בנדרים ע"ש והרי חמץ בפסח לדעת הרמב"ם מטעם דשיל"מ אתי עליה ואעפ"כ לא חילק בין לח ליבש ואין לומר משום חומרא דחמץ גזרינן יבש אטו לח כמו דגזרינן שלא במינו אטו מינו דא"כ הוי ליה להרמב"ם להזכיר זה בפט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה י"ב שכתב שם דיראה לו דדשיל"מ באינו מינו מותר ואל תתמה על חמץ שהתורה אמרה וכו' ולפיכך החמירו בו עכ"ל ומדלא הזכיר שהחמירו בו גם ש אי ביבש ש"מ דזה מדינא אסור בכל דשיל"מ וכן הש"ך בנקודות הכסף בסי' צ"ב כתב דטעם דאוסרין בחמץ בפסח אף ביבש הוא מטעם דהוא דשיל"מ ע"כ. ואכן דבריו צ"ע דהא המרדכי הוא ג"כ מן האוסרין והמרדכי הא לא ס"ל טעם דדשיל"מ גבי חמץ משום דחוזר לאסורו וכבר תמה עליו המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ' דבמרדכי עצמו מבואר הטעם משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש ע"ש אבל עכ"פ שמעינן מדברי הנה"כ דס"ל בפשיטות דדשיל"מ נוהג גם ביבש:

ונראה דנ"מ בין שני הטעמים בחמץ נוקשה דאינו אלא מדרבנן ואפי' למ"ד דנוקשה הוא מה"ת מ"מ אינו אלא בלאו מיהת כשאר אסורין גם ליכא בל יראה דלדעת ר"ת בוודאי בטיל בס' כשאר אסורין דהא ליכא חומרא דחמץ וכן כתב באמת המג"א (בסי' תמ"ז ס"ק ה') בשם לקוטי מהרי"ל דבטיל בס' ודלא ככתבי מהרא"י]. אמנם לדעת הרמב"ם דמשום דשיל"מ אתינן עלה אין נ"מ בין חמץ דאורייתא לחמץ דרבנן דהא אפילו באיסור דרבנן ס"ל דדשיל"מ לא בטיל כמו ביצה שנולדה ביו"ט וכדומה:

ועוד יש ליישב בהא דקאמר במשהו כרב ע"פ מ"ש הפרי חדש בסי' תמ"ב דיש להסתפק דלטעמו של הרמב"ם ז"ל דחמץ במשהו משום דשיל"מ א"כ אפשר דלא הוו במשהו רק אם נתערב גופו של אסור ונמחה בתוכו אבל בטעם אפשר דבטיל לפי דעת הרמ"א בהגה"ה ביו"ד בסי' ק"ב סעיף ד') דטעם בטיל אף בדבר שיש לו מתירין דדשיל"מ אינו נוהג אלא בממש א"כ אפשר דגם בחמץ כן או אפשר דבחמץ החמירו דאף טעם לא בטיל אף לדעת הרמב"ם. ועפ"ז י"ל בהא דאמר רבא כרב דלא תימא דטעם בטיל. אלא כרב דאין חלוק דלרב בוודאי אין נ"מ בין טעם לממש וכמבואר בש"ס חולין בפ' גיד הנשה (דף צ"ט ע"ב) דאמר אביי התם לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל הכא גבי זרוע בשלה בטיל וזהו היתר הבא מכלל אסור ואף דגבי זרוע בשלה ליכא אלא טעמו של אסור ואעפ"כ בשאר אסורים דכוותיה לא בטיל וכן אמר רב בעצמו התם (דף ק' ע"א) גבי חתיכה נבילה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה ואמרינן התם דרב אמרה לשמעתיה כר' יהודה עי"ש ואף דאין החתיכה אוסרת חבירתה רק מפני טעם שלה וכן אמר עוד (דק"ח ע"ב) ע"ש:

ונ"ל דעד כאן לא אמרינן הכי אליבא דר"י רק אי אמרינן דטעם כעיקר דאורייתא בכל האסורים והלכך אף דבקרא דיליף מיניה ר"י דמין במינו לא בטיל לא מיירי רק בגוף הדבר שנתערב דהא דם השעיר גופיה נתערב בדם הפר מ"מ כיון דטעם כעיקר משווינן ליה אין לחלק בין טעם לעיקר גם לדין זה אבל למ"ד דטעם כעיקר דרבנן אפשר דמודה ר"י דטעם בטיל בס' אף מין במינו דהא באיסור דרבנן משמע דס"ל לר"י דמין במינו בטיל וכמו התם (בחולין דף צ"ט) דמודה ר"י גבי ציר דבטל משום דזיעה בעלמא הוא ופירשו התוס' שם בד"ה שאני ציר פי' דלא אסור אלא מדרבנן וע"ש ועי' בצל"ח בפרק קמא דביצה דהאריך קצת בנידון זה וא"כ אפשר דה"ה בטעם כעיקר דאף דעיקר האסור הוא אסור תורה מכל מקום התערובות דרבנן וכן נוטה שם דעת הצל"ח דבספק אסור לדעת הסוברים דספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן מודה ר"י דבטיל בס' יעו"ש] ועוד דהא ליכא למילף מדם הפר ודם השעיר דהתם ממש הוא ולא טעם כן נראה לי לכאורה:

ועפ"ז יש ליישב התמיהה הגדולה שתמהו רבותינו בעלי התוס' בפסחים ל' על רש"י בהא דכתב רש"י דרבא ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל ותמהו ע"ז שם בד"ה אמר דהא רבא בעצמו אמר בחולין צ"ז אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים הרי דרבא ס"ל דלא כר"י והוא תמיה רבתי לכאורה אכן להנ"ל לא קשה מידי דרש"י לשיטתו אזיל דכתב להדיא (בחולין צ"ח ע"ב) אליבא דרבא עצמו דרבא ל"ל טעם כעיקר בחולין וז"ל שם בקיצור ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין וכדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן עכ"ל וא"כ שפיר איכא לפרש דהא דאמר רבא מין במינו בששים מיירי בטעם ולא בגוף הדבר שנתערב ובזה מודה ר"י דמין במינו בטיל כיון שאינו אלא דרבנן אליבא דרבא עצמו. ובר מן דין איכא למימר דרבא באסורים דרבנן מיירי דמודה ר"י בהו דבטיל בס' ומעתה דברי רש"י ברורין ועולין כמין חומר בעז"ה ואין להתעקש ולומר דהא רבא סתמא קאמר ומשמע דאפילו בנתערב גוף הדבר. דהא ליתא דהרי הא דאמר רבא שם דמין בשאינו מינו בקפילא ג"כ לא מיירי רק בטעם ולא בממש וכמש"כ הר"ן שם דבממש לא מהני קפילא שם דממ"נ אי איכא ס' לא בעי קפילא ואי ליכא ס' לא מהני קפילא וע"כ בטעם מיירי וליכא ס' כ"כ הר"ן שם וכן דעת הרמב"ן הובא דבריו בטוי"ד (סי' צ"ח) וא"כ גם סוף דברי רבא דמין במינו בס' נמי יש לפרש כן דרבא מיירי בטעם דהוי דומיא דרישא. וגם מה שהביא הר"ן שם ראיה דמין במינו בטיל מההוא זיתא דתרבא וכו' ג"כ אינו סתירה כלל על רש"י דהתם נמי י"ל בטעם מיירי דגוף החתיכה שנפל לדקולא דבשרא הוציאו משם ולא נשאר רק הטעם ומשו"ה שיער רב אשי בששים וגם יתר הראיות שהביאו התוס' בפסחים שם נגד דעת רש"י אינן ראיות מוכרחות כמבואר למעיין שם:

ועפ"ז יש לפרש נמי לדעת הפוסקים דבחמץ גם ביבש ביבש לא בטיל באלף ודלא כדעת הרא"ש והוא דעת הרי"ף בפ"ב דע"ז ועוד פוסקים עי"ש בר"ן וגם לא ס"ל הטעם משום דשיל"מ רק משום חומרא דחמץ כמו שגזרו שלא במינו אטו מינו כך גזרו יבש אטו לח וא"כ לאיזה כוונה אמר במשהו כרב אכן להנ"ל י"ל דקמ"ל דבחמץ דרבנן כמו חמץ נוק' שפיר בטל בס' וכרב דס"ל כר"י דוודאי לא ס"ל דאינו בטיל אלא בחמץ דאורייתא דבאסור דרבנן הא מודה ר"י גופא דבטיל בששים וכמש"ל ה"נ לרבא בחמץ דרבנן בטל בס' משום דבחמץ דרבנן ליכא חומרא דחמץ וכן אליבא דהרמב"ם ז"ל דס"ל דמטעם דשיל"מ אתינן עלה מ"מ בשלא במינו ע"כ משום חומרא דחמץ הוא דהא בשאר כל האסורים מין בשאינו מינו אף בדבר שיש מתירין בטיל בס' וכמבואר בכל הפוסקים ז"ל (וביו"ד סי' ק"ב) וא"כ נ"מ בחמץ נוקשה דנתערב שלא במינו דשפיר בטיל אף להרמב"ם דהא בחמץ נוקשה לא שייך חומרא דחמץ וכמ"ש המג"א בסי' תמ"ז סק"ה דתרווייהו בעינן כרת ולא בדילי מיניה ובחמץ נוקשה הא ליכא כרת כל זה נראה לי ברור:

ולענין מה שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות בפסחים בפ' כל שעה דהטעם דחמץ לא בטיל בס' משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכדעת הרמב"ם ז"ל וכתב ע"ז וז"ל וא"ת והא ר' יוחנן סובר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר"ש וכו' ואנא דאמר כרבנן תדע דהא אמר רבי יוחנן כל אסורין שבתורה בין מין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והא טבל דבר שיש לו מתירין ולא הוציא מן הכלל כיוצא בו עכ"ל היוצא לנו מדבריו דר"י לית ליה דשיל"מ והקשו עליו בס' צל"ח בביצה (דף ד') ועוד מפרשים. דהא בפ"ק דביצה (שם) מוכח דע"כ ס"ל לר"י דין דשיל"מ דהא מקשינן שם לר"י דסבירא ליה דביצה אסורה משום משקין שזבו א"כ אמאי וספיקא אסורה הא הוי ספיקא דרבנן ומתרץ רב אשי משום דהוי דשיל"מ הרי דמתרץ רב אשי כן גם אליבא דר' יוחנן ועי' בדבריהם מה שתירצו. אמנם לענ"ד נראה ליישב בטוב טעם ודעת ונקדים בתחלה מה ששמעתי מכבר מהגאון מ' יצחק סירווינט זצ"ל שהיה מ"ץ בפ"ק שאמר בשם בנו הגאון מוהרא"א ז"ל מ"ץ דפה ווילנא טעם נכון לדברי הרמב"ן ז"ל דר"י לית ליה דין דשיל"מ לא בטיל משום דזה ידוע דבטעם שיש לו מתירין איכא תרי טעמי או משום דעד שתאכלנו באסור תאכלנו בהיתר וע"פ טעם זה י"ל דר' יוחנן לשיטתו אזיל (בבכורות דף ד') דמשמע שם דר' יוחנן לא ס"ל דטומאה שבטלה כמאן דאיתא דמי וא"כ לא שייך למימר דעד שתאכלנו באסור דאין כאן אסור כלל אחר הבטול כן שמעתי מהגאון הנ"ל וש"י משיב ד"נ:

אמנם אחר העיון היטב שם בסוגיא דבכורות (דף כ"ג ע"א) אינו מפורש בהדיא דס"ל לר"י הכי דטומאה שבטלה כמאן דליתא דמי רק דיש להוציא שם כן מדמקשה שם לרב דימי דס"ל שם דטומאה שבטלה כמאן דאיתא דמי מהא דתנן שם בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה ר' חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולרב דימי דס"ל כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא תטמא ומתרץ הש"ס שאני התם דהיא טומאה סרוחה ומשו"ה לא מטמא במשא והדר מקשה הניחא לבר פדא דטומאה חמורה וכו' אבל לר' יוחנן דטומאה חמורה נמי עד לכלב למה אינו מטמא הא חזיא לכלב ונשאר הש"ס בקשיא ואפשר דמתוך זה הוציא הרה"ג מוהרא"א ז"ל הנ"ל דע"כ ר' יוחנן לא ס"ל דכמאן דאיתא דמי דאל"כ תקשי עליה ממתניתין דאמר עלה ר' חייא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא דלדידיה לא מצינן לתרץ משום דהוי טומאה סרוחה דהא חזיא לכלב אבל אי משום הא לא איריא דהלא הרמב"ם ז"ל פסק בפ' א' מהלכות ה"ט הל' י"ג כר"י דאחד זה ואחד זה עד לכלב ופסק ג"כ שם הל' י"ז כברייתא דר' חייא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואעפ"כ פסק בפט"ז מהל' טו"א כרב דימי דטומאה שבטלה כמאן דאיתא דמי ובאמת שכבר עמד ע"ז בס' כ"מ שם על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אה"ט דלכאורה הפסקים סותרים זה את זה ותירץ בשם מהר"י קורקוס זצ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דהש"ס אינו נשאר רק בקושיא ולא בתיובתא ש"מ דאינו קושיא גמורה וס"ל להרמב"ם דיש חלוק בין בנתערב לח בלח לבין שנתערב יבש ביבש דגבי חררת דם שאני וז"ל דאפשר דבחררת דם שאני כו' כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחה בהם ואין כאן עוד דבר שיטמא. אבל גבי נבילה בשחוטה אין לומר כן דבאנפי נפשיה קאי אלא שאינה ניכרת עכ"ל וא"כ גם אליבא דר"י נמי יש לומר כן דגבי יבש ביבש מודה דאמרינן כמאן דאיתא דמי ולא תקשה עליה ממתניתין דהתם כלח בלח דמי והא דפסק הרמב"ם גבי אפר פרה שנתערב באפר מקלה דמטמא במשא (בפ"ט מהלכות פרה אדומה) צ"ל כמש"כ המשנה למלך שם בפי"א מהל' אלו דהתוס' ס"ל דאפר באפר וכן קמח בקמח מקרי יבש ביבש והלכך ס"ל כמאן דאיתא דמי יעו"ש במל"מ]:

אמנם אם יש מקום לדברי מוהרא"א ז"ל דסברא דעד שתאכלנו באסור תאכלנו בהיתר תליא בסברא אי טומאה דבטלה כמאן דאיתא דמי או לא דלמ"ד דלא אמרינן כמאן דאיתא דמי לא שייך כלל עד דתאכלנו באסור דאין כאן אסור כלל אחר הבטול יש לומר באמת דלא כתב הרמב"ן דר"י לא ס"ל דשיל"מ לא בטיל רק לח בלח משום דר"י לשיטתו דבלח בלח בוודאי לא אמרינן כמאן דאיתא דמי דהא לדידיה דס"ל דאחד זה ואחד זה עד לכלב יש הכרח ממתניתין דבהמה גסה ששפעה חררת דם דע"כ בדבר לח שנתערב בוודאי לא אמרינן כמאן דאיתא דמי והא דאמר ר' יוחנן חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם בלח בלח מיירי או בטעם לחוד וע"כ צ"ל כן בלא"ה דהא יבש ביבש לא שייך בנותן טעם רק בטיל חד בתרי אם הוא במינו ושלא במינו בס' גזירה שמא יבשלם אבל בנותן טעם בוודאי לא שייך ביבש ביבש בשום מקום] אבל ביבש ביבש מודה הרמב"ן ז"ל דגם ר"י ס"ל דשיל"מ דהרי ביבש ביבש מודה ר"י דכמאן דאיתא דמי וכמו דס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בהא:

ומאחר שהודיע ה' אותנו את כל זאת מעתה לא קשה מידי מה שהקשו המפרשים על הרמב"ן ז"ל מסוגיא דביצה דהא התם גבי ביצה יבש ביבש הוא ושפיר מודה ר"י בה דאמרינן דשיל"מ לא בטיל וכמש"כ בעז"ה והוא כפתור ופרח:

ולפמ"ש יש נפקותא גדולה בין הטעם דעד שתאכלנו באסור לטעמו של הר"ן ז"ל בנדרים דתליא במין במינו לר"י והוא ממש מהיפך להיפך דלטעם שעד שתאכלנו באסור לא שייך בדבר שיש לו מתירין רק ביבש ביבש אבל לא בלח בלח או בטעם אבל לטעמו של הר"ן הוי איפכא ממש דדווקא בלח בלח או בטעם דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל לא יבש ביבש וכמו שכתבנו לעיל בשם הגאון אב"ד דק"ק בריסק זצ"ל בספרו מקור מים חיים על היו"ד סי' ק"ב ועוד נ"מ לענין אסור דרבנן דלטעמו של הר"ן דתליא במין במינו והרי באיסור דרבנן משמע דמודה ר"י דמין במינו בטיל ובאמת שיש לתמוה לכאורה על הר"ן ז"ל מכח כמה סוגיות בש"ס דמפורש שם דדשיל"מ נוהג גם באיסור דרבנן. ואולי דהר"ן אינו מפרש גבי שאני ציר דזיעה בעלמא היא כפי' התוס' דמשום דהוי דרבנן רק דציר קיל טפי משאר אסורין משום דאינו אלא זיעה בעלמא ואין ללמוד מזה לשאר אסורין דרבנן ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו ועי' בצל"ח (בביצה דף ד') שהאריך בנידון זה עי"ש ודו"ק:

מיהו לענין עיקר קושיית הרמב"ן דהקשה דלמה אמר ר"י דחמץ בזמנו בנותן טעם הא הוי דשיל"מ לפי מה דפסק ר"י בעצמו דחמץ שלא בזמנו כר"ש דמותר לאחר זמנו הנה ראיתי בירושלמי דפ' כל שעה הלכה א' דמפורש שם להדיא איפכא דר"י ס"ל כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור מה"ת וכבר הערותי על זה בהגהותי על הש"ס וז"ל שם על הגליון ובירושלמי דפירקין הלכה א' איתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור עד כאן ופירש שאין אסור הנאה שלו מחוור משום שאין מפורש בהם בהדיא איסור הנאה בתורה וכן פירש הק"ע והפני משה שם משמע הא האוכל חמץ שעבר עליו הפסח לוקה הרי דס"ל לר' יוחנן כר' יהודה דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה ולוקה וצ"ע דסותר לסוגיות דילן דהכא אליבא דר' יוחנן. אמנם לפי מסקנת הירושלמי שם דחדא אמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר וחדא בשם ר' יוחנן יעו"ש איכא למימר דהך דהעושה אספלנית בשם ר' אלעזר נאמר ולק"מ. ובזה נתיישב דלא תיקשי מש"ס דילן (דף כ"ד) דאמר ר' אבהו אר"י כל אסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ואמרינן למעוטי אם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור דהוי שלא כדרך הנאתן וכן אמר רב אסי להדיא בשם ר' יוחנן הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור לפי שכל אסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן משמע הא כדרך הנאתן לקי גם על אהנאה וזה כסתירה על הירושלמי הנזכר דפוטר משום שאין ל"ת שבו מחוור ומשמע אפילו אם הוי כדרך הנאתן וכבר הרגיש בזה בשירי קרבן שם אכן לפי המסקנא דמשום ר' אליעזר הוא דאמרה ניחא הכל:

ועוד נלע"ד לומר דהא נראה דהך דאמר לאחר הפסח לאו בדווקא נקט דהא בתוך הפסח נמי אין ל"ת שבו מחוור כיון דלא משמע ליה לא יאכל לאיסור הנאה וכמו דמבואר שם בירושלמי אין לחלק בין תוך הפסח לאחר הפסח וא"כ אפשר דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל באמת ומחמץ בפסח. ומיהו אינו הכרח גמור די"ל דבתוך הפסח נהי דאין ל"ת דאסור הנאה שבו מחוור מ"מ ל"ת דבל יראה מחוור וא"כ שפיר לץ מיהת משום בל יראה ואף דמשכחת לה לענין חמץ של א"י דליכא בל יראה מכל מקום לא פסיקא ליה למינקט בתוך הפסח ושפיר הוצרך למנקט דין זה לאחר הפסח ועי' בכ"מ בפ"ה מהל' יסודי התורה שכ' גם כן שם דלעשות רטיה מחמץ בפסח נהי דהוי שלא כדרך הנאת מ"מ אסור משום בל יראה. אם לא דעושה מחמץ של א"י יעו"ש וע"ע במג"א ובפרי חדש (בסי' תס"ו סק"ב) מזה ובמקום אחר בארתי בזה כוונת המשנה פרק כל שעה (דף מ"א) לא ילעוס אדם חיטין ויניח ע"ג מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות ולכאורה תיבת בפסח מיותר פשיטא דבפסח מיירי ולא הוצרך לפרש כלל דסתמא כפירושו. אכן להנ"ל י"ל דדקדק למיתני בפסח לאשמועינן דדוקא בתוך הפסח אסור משום דנהי דהוי שלא כדרך הנאתן וכוותיה בשאר אסורין הוי שרי במקום רפואה מ"מ בחמץ אסור משום אסור בל יראה אבל בערב פסח אחר חצות עד הלילה דאין בו אסור בל יראה [כמו דכתבו כל הפוסקים ז"ל וה"ה בפ"א מהלכות חמץ ועי' בנו"ב מהד"ק (סי' ט') ובמהד"ת שהאריך בפרט זה אי נוהג בל יראה בע"פ אחר חצות יעו"ש] מותר ליתן על גבי מכתו וכן לאחר הפסח מותר ואף דאסור בהנאה לר"ש מדרבנן ולר"י מן התורה מ"מ בל יראה וודאי ליכא לאחר הפסח וזהו דתנן בפסח כלומר למעוטי לפני זמנו ולאחר זמנו דליכא התם בל יראה ובמקום אחר בארתי בזה יותר ואכ"מ. (ושוב מצאתי בצל"ח בר"פ אלו עוברין שכתב כן ות"ל שכוונתי לדעתו]. וא"כ אין להחליט הדבר דטס"ה הוא בירושלמי די"ל דדוקא נקט לאחר הפסח. מיהו אין זה ברור דאיכא בבל יראה מלקות עי' במ"ל בפ"א מהלכות חמץ עכ"ל על הגליון שם:

אמנם אם נרצה לומר דהירושלמי והש"ס דילן פליגי באמת אליבא דר"י נינהו אליבא דר"י אי ס"ל דחמץ לאחר זמנו מותר כר"ש או דס"ל כר"י יש ליישב סוגיית הש"ס דביצה בפשיטות דאתיא שם כהך אמוראי דס"ל אליבא דר"י דס"ל לאחר זמנו אסור ומשו"ה ס"ל דחמץ בזמנו בנ"ט אבל לעולם שפיר אית ליה דדשיל"מ לא בטיל ול"ק מידי בעז"ה:

ודע דכל מה שכתבנו בפירוש דברי הירושל' אינו אלא על פי הדרך שבארו המפרשים ז"ל לדברי הירושלמי וכמבואר בפ"מ ובקה"ע שם אבל באמת לענ"ד הדבר ברור דהא דאמר שאין ל"ת שבו מחוור היינו משום דהוי שלא כדרך הנאתן משום דלעשות רטיה ואספלנית הוי שלא כדרך הנאתו וזהו דמסיים הירושלמי שם מכלאי הכרם לוקה והיינו כמו דאמר ר"י בעצמו בש"ס דילן (בפסחים דף כ"ד) דאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור לפי שכל איסורי שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואמר אביי עלה דהכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וא"כ דברי ר' יוחנן בירושלמי היינו הך דבבלי אבל פי' הפ"מ והק"ע תמוה בתרתי דחדא דלמה נקט דווקא העושה אספלנית משור הנסקל הו"ל לומר רבותא טפי דאפי' אם מכר שור הנסקל לעובד כוכבים ונהנה כדרך הנאתו ג"כ אינו לוקה משום שאין ל"ת שבו מחוור וכבר העיר הק"ע בעצמו בשירי קרבן על זה ונשאר בצ"ע] ועוד דאמאי מסיק דבכלאי הכרם לוקה וא"כ דמשמע מהירושלמי דליכא אסורי הנאה בתורה דל"ת שבהם מחוור זולת כלאי הכרם והא משנה ערוכה שנינו בסופ"ב דקדושין דהמקדש בערלה ובכלאי הכרם ובפטר חמור וכו' אינה מקודשת וא"כ משמע דס"ל דהנך דחשיב במתניתין אסורים בהנאה מה"ת וכן מבואר בירושלמי דקדושין בפ"ב ה"ח דפטר חמור ועגלה ערופה אסירי בהנאה מה"ת ע"ש] אלא וודאי דליתנייהו לפי' הק"ע והפ"מ ז"ל ומה שכתבתי בפי' דברי הירושלמי הוא העיקר לפע"ד ולפי מה שכתבתי שמעינן מהירושלמי דגם בחמץ בפסח אין לוקין עליו אלא כדרך הנאתו. והא דאיתא בירושלמי דהעושה אספלנית מחמץ שעבר עליו הפסח נ"ל דט"ס הוא באמת וצ"ל מחמץ בפסח ועוד די"ל דניחא ליה למנקט טפי בלאחר הפסח משום דתוך הפסח לא פסיקא ליה דלא לקי דהא איכא מלקות משום בל יראה מיהת ולכן ניחא ליה טפי למנקט לאחר הפסח. וכן כתב הרמב"ם ז"ל באמת בפ"ה מהל' יסודי התורה (הלכה ה') דמותר לעשות רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או לשתות לרפואה דברים שיש בהם מר מעורב עם אסורי מאכל ואפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב ע"כ ועי"ש בכ"מ ופשוט שהוציא כן מהש"ס דבבלי וירושלמי הנ"ל וכ"כ התוס' (בע"ז דף מ"ג ע"ב) ד"ה אמרו דמשו"ה מתירין חכמים גבי חמץ לשחוק ולזרות לרוח ולא חשו לזבל וכמו דחשו בע"ג משום דגבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה עכ"ל. ובאמת שלכאורה דין זה פשוט דהרי בהדיא אמרינן (בפסחים דף כ"ה) דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן רק כדרך אכילתן ולא הוציא מהם רק כלאי הכרם משום דלא כתיב ביה אכילה וממילא מוכח דחמץ בפסח נמי דכתיב ביה אכילה אין לוקין עליו רק דרך אכילתו ככל איסורים שבתורה ולא הוצרכתי להביא מדברי הרמב"ם והתוס' רק מפני שראיתי להגאון בעל מקור חיים בר"ס תמ"ב שיצא לידון בדבר החדש דחמץ שלא כדרך הנאתו נהי דליכא מלקות מ"מ אסור מן התורה ועובר בעשה דתשביתו דבזה שאוכל שלא כדרך אכילתו מבטל בזה עשה דתשביתו דתשביתו משמע שלא כדרך הנאתו וכמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש) והכריח זה דאל"כ קשה מהא דמבואר בברייתא דפסחים (מ"ח) דדווקא בפת שנפסלה מלאכול לכלב מותר לקיימו בפסח אבל אם לא נפסל רק מאכילת אדם אסור לקיימו בפסח ואם לא היה אסור רק מדרבנן היה מותר להשהותו דלא מיבעי לדעת הטור דחמץ נוקשה דכיון דאינו אלא דרבנן מותר להשהותו אלא אפילו להפוסקים דס"ל דחמץ נוקשה אסור להשהותו מ"מ הא כבר כתב המג"א שם דבדבר לא חזו לאכילה כלל בוודאי מותר להשהותו אלא ודאי דאסור מן התורה כל זה כתב הגאון בעל מקור חיים אכן דבריו ז"ל תמוהין אצלי טובא דמלבד דנראה דנעלם מעינו הבדולח לדברי הרמב"ם והתוספות שהבאתי דמבואר להדיא בדבריהם דאינו אלא מדרבנן אלא גם בעיקר הוכחתו שהביא דנפק"ל מתשביתו דסתם תשביתו היינו שלא כדרך הנאתו דהיינו אכילה וכמ"ש התוספות וממילא אף שלא כדרך אכילה אסור דזה הוה שייך רק אם קרא דתשביתו הוה מיותר להך דרשה אבל באמת עיקר קרא דתשביתו אתא דצריך להשבית החמץ בי"ד אחר חצות ותדע דהא דעת בעל המאור דלר"ש מותר באכילה אפילו מדרבנן עד הלילה ומ"מ צריך להשבית מחצות רק דס"ל דבאכילתו משביתו רק שהתוס' כתבו דר"ש מודה דבאכילה אסור מה"ת משום דמלשון השבתה משמע שלא כדרך הנאה וא"כ זה לא שייך רק מלאכול חמץ הראוי לאכילה דאית ביה לאו דאכילה אבל בחמץ דנפסל כשאוכל לאדם כיון דאין בו לאו דאכילה פשיטא דעשה דתשביתו נמי לית ביה [ועוד לא הבנתי דבריו דכיון שאוכל שלא כדרך אכילה הרי מקיים באמת העשה דתשביתו והדבר צע"ג]:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה