בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן כ
ראוי לברר להלכה אם יש לחוש לדעת התשב"ץ שהובא במג"א בסי' רפ"ב ס"ק א' [ועי' באליהו רבא שם סק"ג] דעכשיו דכל העולין לתורה מברכין לפניה ולאחריה אין להוסיף על שבעה קרואים דהוי כגורם ברכה שאין צריכה וכתב הכנסת הגדולה והביאו המג"א שם דכן ראוי לנהוג אם לא במקום חתונה או ברית וכן איתא בספר מעשה רב דכן נהג הגר"א ז"ל בבית מדרשו שלא להוסיף על ז' קרואים בשבת וכן נוהגים אחריו עד היום בביהמ"ד שנקרא על שמו ועוד באיזה בתי מדרשות בפ"ק. או דילמא דאין קפידא לחוש לזה וכדעת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל שנראה מדבריהם דלא ס"ל כסברת התשב"ץ הנ"ל וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל דמוסיפין בשבת כמה קרואים ואין פוצה פה ומצפצף ע"ז:
תשובה הנה כבר כתב המג"א בעצמו שדעת כל הפוסקים שאפילו האידנא שכלן מברכין מותר להוסיף על שבעה קרואים ופשוט שכוונתו מדהעתיקו הרי"ף והרא"ש להמשנה דאבל מוסיפין עליהן ולא בארו דעכשיו שתקנו חז"ל דכולהו מברכין אסור להוסיף משמע דסבירא ליה בפשיטות דאף האידנא מותר להוסיף וכן הרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפרק י"ב מהלכות תפלה הלכה ט"ז כמה הן הקוראין בשבת בשחרית קורין שבעה וכו' אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם וכן נמשכו אחריו הטור והשו"ע בסי' רפ"ב וכן לא אשתמיט בשום פוסק ראשון או אחרון לומר דעכשיו אסור להוסיף. ונמצא דדעת התשב"ץ דעת יחיד הוא בדבר זה וכן הגר"א ז"ל בעצמו בביאוריו לשו"ע שם לא הזכיר כלל סברא החולקת על השו"ע בזה וא"כ מהיכי תיתי דניחוש לדעת יחיד בדבר שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל חולקים וס"ל בפשיטות דמותר. ולענין עיקר סברת התשב"ץ נ"ל דיש לדחות מכח כמה טעמים א) יש לומר דהא דתנן דהפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ורק דחז"ל תקנו אח"כ דכולהו מברכי משום גזירה דהנכנסים והיוצאים היינו לפי דין הנהוג. בזמן המשנה והגמרא דכל הברכות שמברכין בצבור כגון ברכת ק"ש ותפלה ובהמ"ז כשמברכין בזמון היה אחד מברך וכלן שומעין ויוצאים בברכתו וכמו שכתב הגר"א ז"ל בשנות אליהו בפ"ק דברכות דמשו"ה תנינן בשחר מברך ובערבית מברך בלשון יחיד משום דהש"ץ מברך לבדו וכלן שומעין והלכך גם בברכת התורה היו כל העולין יוצאין בברכה שברך הפותח והחותם מן הדין. רק לאח"כ תיקנו לברך כל אחד משום גזירה הנ"ל. אבל האידנא דכבר נתפשט המנהג דכל אחד ואחד מברך לעצמו וכמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל י"ד סימן י"ט) והובא בקוצר בטור ובב"י בסי' נ"ט ובטורי זהב סי' קפ"ג ס"ק וא"ו וז"ל ובברכת יוצר וערבית אני אומר עם השליח צבור בנחת כי אין כל אדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה ובאמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הברכה כי הפסיק באמצעיתה אבל כשאדם קורא בפי' ואף אם קרא מקצתה בלא כוונה יצא כדאמרינן בברכות עד כאן מצוות כוונה וקריאה וכו' עכ"ל שם בקוצר וכן נפסק להלכה בשו"ע (בסי' נ"ט סעיף ד' ובסי' קפ"ג סעיף ז') אין כאן ברכה שאינה צריכה כלל דאף בלא גזירה וחשש הנכנסין והיוצאין צריך כל אחד לברך לעצמו תחלה וסוף משום דוודאי אין שומע לברכה שברך המברך ומן הדין צריך לברך ואין לסמוך אברכת הפותח והחותם וברכה הצריכה היא לכל אחד ואחד מהקוראים כיון דהאידנא לא סמכינן לצאת בברכת חבירו. וזה אין לומר דמ"מ הוי ברכה שאינה צריכה דכיון דמן הדין לא תקנו אלא שבעה קרואים ממילא כל העולים אח"כ הוי כמו שמברכים ברכה שאינה צריכה. והא דנתנו רשות להוסיף אינו אלא אם אינן צריכין לברך כגון בזמן המשנה. דהא ליתא כלל דנ"ל פשוט דאפילו אי נימא דהך הוספה היא רשות מ"מ אם מוסיפין בוודאי כל אחד ואחד שקורא בתורה מקיים מצוה ממש כמו ז' העולים שקראו בתחלה. בפרט דהאידנא דכבר נתקן לקרות כל שבת ושבת סדרה שלימה ותקנה זו היא תקנה קדומה מימי חכמי הש"ס דהא מקשינן במגילה דף כ"ט דלמ"ד דפרשת שקלים היינו צו את קרבני היכי משכחת לה דמתרמי בפרשה הסמוכה ומשני אין לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שני ע"כ ומשמע להדיא דבכל תפוצות ישראל המנהג לקרות בכל שבת ושבת סדרה שלמה כמו שאנו נוהגין] אם לא קראו הז' קרואים עדיין כל הסדרה הרי יתר הקרואים העולים לתורה הרי קוראים מחיובא דיומא ממש ומוציאין את הרבים ידי חובתן בקריאת התורה בצבור וא"כ מחויבים הם ג"כ לברך ואין כאן ברכה שאינה צריכה ואדרבה כל אחד ואחד הרי זה זריז ונשכר שכר מצות קריאת התורה ושכר ברכה. וכל זה אפילו אי נימא דההוספה הוא רשות ועיקר החיוב הוא ששבעה קרואים יקראו כל הסדרה. אמנם באמת נ"ל דמשמע בגמרא דמצוה יש להוסיף דכבוד השבת הוא להרבות בקרואים משום כבוד היום דאין דומה מרובין העושין את המצוה למועטין העושין וברוב עם הדרת מלך וראיה לזה נ"ל דהרי לענין שעור הפסוקים שצריך לקרות בחול או בשבת במנחה תניא במגילה כ"א דאין פוחתין מעשרה פסוקים בבהכ"נ כנגד עשרה בטלנין ע"ש ואעפ"כ אמר רבא שם דראשון שקרא ארבעה משובח שני שקרא ארבעה וכו' ופירש"י שם דאם יש רווח בפרשה וקראו כל אחד ארבעה פסוקים כלן משובחין עכ"ל. הרי אף דחז"ל לא תקנו רק עשרה פסוקים ומ"מ אם כל אחד מהקרואים משתדל לקרות ד' הרי זה משובח משום שהרבה בפסוקים וא"כ דה"ה בחיוב העולין דאף דחז"ל לא תקנו רק ז' קרואים מ"מ אם מוסיפין על המנין הרי זה משובח דהרבה בעולין לכבוד היום וא"כ לא שייך בזה ברכה שאינה צריכה כיון דעשה מצוה בקריאתו הרי הברכה ג"כ מצוה דהא חז"ל תקנו דצריך כל אחד הקורא בתורה בצבור לברך על התורה אף שכבר ברך ברכת התורה בבוקר ובברכה שברך חבירו לא נתכוון לצאת א"כ מחויב הוא לברך ולא מצינו ברכה שאינה צריכה רק באדם אחד שכבר ברך מתחלה על התורה וכמו בכה"ג ביוהכ"פ דפרכינן ביומא דף ע' וניתי ס"ת אחרינא ונקרי ומשני ר"י משום דגורם ברכה שאינה צריכה והיינו משום דכיון דכבר ברך על התורה ואם היה יכול לקרות ובעשור שבחומש הפקודים באותו ס"ת לא היה צריך לברך פעם שנית ולכן לא ראו חז"ל לתקן להביא ס"ת אחרת דהא עי"ז יצטרך לברך פעם אחר בחנם ושפיר מקרי ברכה שאינה צריכה אבל בנד"ד העולה לתורה עדיין לא ברך כלל וגם לא יצא בברכת חבירו וכשעולה לתורה מקיים מצות קריאה א"כ למה לא יברך ועוד דהא בזמניהם כל אחד היה יוצא בברכת חבירו והיכי תקנו חז"ל לברך כל אחד משום גזירה דהנכנסין ויוצאין ולא חשו לברכה שא"צ וע"כ צ"ל משום דעיקר אסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בר"ה (לג) דהא דאמרינן שם דעובר אלא תשא אינו אלא אסמכתא בעלמא ע"ש [ונראה דאף הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ברכות הלכ' ט"ו ס"ל כן דהרי כתב שם כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ע"כ ומדכתב דהרי היא כנשבע לשוא משמע דעיקר קרא דלא תשא מיירי דווקא בשבועה לשוא רק דחז"ל החמירו גם בברכה שאינו צריכה ועשו אותו כנשבע לשוא ובאמת שכן משמע לכאורה בסוטה (ד' מ"ד ע"ב) דברכה שאינה צריכה אינו אסור אלא מדרבנן דאמרינן כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפלה לתפילה וכו' כמאן כר"י הגלילי וכו' ומיהו יש לדחות דשאני התם דאינו אלא גורם ברכה שאינה צריכה וזה וודאי אינו אלא דרבנן ודברי רש"י שפירש שם דעבירה היא בידו אם לא בירך ומשמע דאם בירך אח"כ לא עבד איסורא כלל ואינו חוזר עליה מעורכי המלחמה וצ"ע לכאורה דהא מ"מ גרם לברך ברכה שא"צ ונראה דהכריח לרש"י ז"ל זה דאל"כ יהי' מוכח מסוגיא הלזו דהלכה כר"ל ביומא ד' ע' דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה ובאמת רב הונא בר יהודה אמר שם טעם אחר משום פגמו של ראשון ומשמע דלא ס"ל להא דר"ל ולפיכך הוצרך לפרש דמיירי דלא בירך ובאמת נ"ל דרב הונא בר יהודה ור"ל פליגי בזה אי ברכה שאינה צריכה אסור מה"ת או דאינו אלא מדרבנן ומשו"ה הוצרך ר"ה בר"י לומר טעם אחר ובזה ניחא לי נמי טעמיה דהרמב"ם ז"ל דכ' דהרי הוא כנשבע לשוא ודו"ק וכן ממש"כ בפי"ב מה"ש ה"ט השומע הזכרת השם וכו' או שברך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא ע"כ. אינו הכרח דס"ל דהוא מה"ת די"ל דר"ל שהוא עובר מדרבנן וע"כ צ"ל כן דהא בהדיא מפורש בתמורה (דף ד) דהמזכיר ה' לבטלה אינו עובר רק בעשה דאת ה' אלקיך תירא אבל לאו ומלקות ליכא וא"כ היאך אפשר דהמברך ברכה שאין צריך יהיה חמור מהמזכיר השם לבטלה בלא ברכה כלל דהא כל עצמו של אסור דהמברך ברכה שאינה צריכה הוא משום דמזכיר את ה' לבטלה וא"כ איך יהיה חמור ממנו ובאמת שכבר התעורר ע"ז בספר מנחת חנוך על ס' החנוך במצוה (למ"ד) דלא תשא את שם השם לשוא ונשאר בצ"ע אכן באמת הדבר פשוט דהרמב"ם ר"ל מדרבנן ובזה אין כאן קושיא כלל ודלא כהמנחת חנוך שם בדעת הרמב"ם ז"ל:
ומיהו דברי הרמב"ם שם בהלכות שבועות (הלכה י"א) צל"ע שכתב שם ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא וכו' עכ"ל ומשמע מלשונו זה דאסור הזכרת השם לבטלה נלמד מקרא דליראה את השם הנכבד הנכתב בתוכחה בפרשה כי תבא וזה תמוה דא"כ יהיה חייב מלקות דהא כתיב בתריה והפלא ה' את מכותיך והפלאה היינו מלקות וכדאמרינן בתמורה שם אכן בש"ס שם מבואר דהך קרא דרשינן על מקלל חבירו בשם והתם איכא באמת מלקות ונפק"ל מהאי קרא מדכתיב והפלא אכן אסור הזכרת השם לבטלה ילפינן שם בגמרא מקרא דאת ה' אלקיך תירא ע"ש. ושוב אחר כן מצאתי להמהרש"א ז"ל בנדרים ד' ח' בח"א דהעיר קצת בזה על הרמב"ם ז"ל ע"ש ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דט"ס נפל בד' רבינו הרמב"ם ז"ל וצ"ל שהרי הכתוב מצוה ואומר את ה' אלקיך תירא כצ"ל וכיון באמת לדברי הש"ס דתמורה הנ"ל והכ"מ לא ציין כלל מקומו אכן פשוט דמקור ד' הרמב"ם ז"ל הוא מהש"ס ע דתמורה (דף ד'):
וכיון שאינו אלא מדרבנן במקום שראו שיש צורך לברך כגון בברכת התורה בצבור משום גזירה דהנכנסין והיוצאין לא חשו על אסור דברכה שאינה צריכה דהם אמרו לאסור והם אמרו להתיר במקום שיש צורך וא"כ ממילא בברכה דנוספין נמי י"ל כן דכיון דראו חז"ל דמצוה להרבות בקרואים משום כבוד היום ממילא מחויבין לברך ג"כ משום הך גזירה הנ"ל ולא שייך כאן ברכה שא"צ כלל דתקנת חז"ל היה כן. והן אמת דדברי רש"י דמגילה הנ"ל שכתב דאם קראו כל אחד מהקרואים ד' כלן משובחין צל"ע לכאורה דהרי מיירי שם בחול או בשבת במנחה ובחול הרי אסור להרבות בקרואים משום בטול מלאכה לעם וכן בשבת במנחה משום שסמוך לחשיכה הוא דכל היום הי' רגילין לדרוש וכמו שפרש"י במשנה ר"פ הקורא עומד [וביוה"כ במנחה נמי י"ל הך טעמא משום דכל העם מרבים בסליחות ותחנונים וכן אמרינן במגילה כ"ב) דמשו"ה ביו"כ מאחרין לצאת משום דנפיש סדורא דיומא ונראה דלזה כיון הגר"א ז"ל בבאוריו לאו"ח (סי' תרכ"ג) דעל מה שכתב בשו"ע דקורין ביוהכ"פ במנחה ג' ציין ע"ז הגר"א ז"ל רפ"ג דמגילה עכ"ל והוא תמוה לכאורה דהרי במשנה דרפ"ג לא הוזכר כלל קריאה דמנחה של יוהכ"פ וביותר הו"ל לציין דהוא ברייתא סו"פ בני העיר דף למ"ד אכן פשוט דכוונתו לציין על דברי השו"ע שכתב דקורין ג' והרי בברייתא שם בגמ' לא הוזכר כלל דקורין ג' ולכן ציין רפ"ג דמגילה וכוונתו דכמו בשבת במנחה אין קורין רק ג' ה"נ ביום הכפורים במנחה כן נ"ל כוונת הגר"א ז"ל] וע"כ עיקר בטול מלאכה בהוספת קרואים דאם מוסיפין קרואים איכא הוספה בקריאה דכל אחד צריך לקרות ג' פסוקים לכל הפחות א"כ אם יקרא כל אחד ואחד ד' פסוקים ג"כ איכא בטול מלאכה לעם דהא מוסיף ב' פסוקים יותר מהחיוב ולכן דברי רש"י ז"ל צל"ע. אכן כל זה בחול אבל בשבת דליכא בטול מלאכה כל המוסיף ה"ז משובח ואף דבפסוקים א"א להוסיף בשבת מכל מקום מצוה להוסיף בגברי כנ"ל. ב) יש לדחות סברת התשב"ץ הנ"ל על פי סברת הגאון בעל פני יהושע בריש פרק ג' דמגילה שהעלה שם דבר חדש מאוד דאף בזמן המשנה דלא ברכו רק הפותח והחותם מכל מקום ברכו את ה' המבורך אמרו כל אחד ואחד רק דברכת התורה לא ברכו והכריחו לזה מהא דכתב הב"י בסי' רפ"ב בשם השבולי לקט שכתב בשם הגאונים דלמה קורין ז' בתורה בשבת שאם אירע לאדם אונס שלא בא לב"ה כל ז' ימי השבוע ולא שמע ברכו יאזין מפי הקורא ז' פעמים ברכו ויצא ידי חובתו עכ"ל ולכאורה הדברים מתמיהין טובא דהרי תקנה זו דצריך לקרות ז' קרואים בשבת תקנה קדומה היא מימי חכמי המשנה [ואפשר דתקנה זו מימות משה רבינו הוא דהוא תקן לקרות בתורה בשבת וכדאיתא בירושלמי והובא ברי"ף בפ' הקורא עומד ואפשר דתקן ג"כ מנין הקרואים] דהא במשנה וברייתא הוזכר זה דבשבת קוראין ז' והרי בזמן המשנה והברייתא לא ברכו רק הפותח והחותם ולא היה מברך רק פעם אחת ברכו דהיינו הפותח לבד וזה תמיהה גדולה על השבולי לקט ולכן הכריח הפנ"י מזה דברכו אמרו כל אחד ואחד מהעולין עיי"ש היטב בפנ"י.
והן אמת שיש לתמוה ע"ז הפלא ופלא מהא דתניא בתוספתא בפ"ג דמגילה והובא ברי"ף וברא"ש בפרק הקורא עומד סימן כ' דבני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד. עומד וקורא ויושב ועומד וקורא כו' וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל שם שזה היה בימיהם שהיה הראשון מברך ברכה ראשונה והחותם מברך ברכה אחרונה ולכך צריך לישב בכל פעם להכירא שהן שבעה אבל האידנא שצריך לברך בכל פעם וכו' אין צריך לישב עכ"ל הרא"ש ז"ל וכ"כ הר"ן והמרדכי שם והתוס' בגיטין (דף נ"ט) והובא בב"י או"ח (סי' קמ"ג) ולפי דברי בעל פנ"י הנ"ל דברכו גם הם אמרו כל אחד מהעולין א"כ גם בזמן התוספתא למה צריך לישב דהא איכא הכירא בברכו דכיון דיפסיק בברכו בין כל פרשה ופרשה שפיר איכא הכירא דצריך שבעה קרואים ותמיהה עצומה היא על הפנ"י הנ"ל לכאורה. וליישב דברי הגאונים ז"ל נ"ל דהם ז"ל ס"ל באמת דגם האידנא אם האחד קורא כל הסדרה ג"כ צריך לישב בינתים דאף שתקנו חז"ל שהכל מברכין משום גזירה דהנכנסים ויוצאין היינו אם עולין שבעה אנשים כל אחד מברך לעצמו אבל אם קורא איש אחד הכל. אסור לו לברך בינתים. דלאדם אחד בוודאי איכא ברכה לבטלה ועוד דבאדם אחד לא שייך כ"כ גזירה דהנכנסים ויוצאין ודו"ק והלכך על כרחך צריך להפסיק בישיבה. וא"כ שפיר י"ל דברכו אמרו כל אחד גם בזמן המשנה והא דאינו מפסיק בברכו היינו משום דאדם אחד אסור לומר ברכו פעם שנית והגאונים פליגי על הרא"ש ז"ל בזה וס"ל דגם האידנא נוהג דין התוספתא הנ"ל. וכן נראה באמת גם מדברי הרי"ף ז"ל בפ' הקורא עומד דס"ל כן שהרי העתיק שם דברי התוספתא להלכה ולא כתב ע"ז דהאידנא אינו נוהג זה וא"כ אדרבה מוכח מדברי הרי"ף ז"ל דגם האידנא צריך להפסיק בישיבה דווקא אבל ברכה לא יברך בינתים וגם ברכו לא יאמר ודלא כהרא"ש ז"ל בזה. וכן נראה להדיא עוד שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מהל' תפלה הלכה י"ז צבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד עולה וקורא ויורד וחוזר וקורא וכו' עכ"ל ופשוט שכיון לדברי התוספתא הנזכר וכמו שכתב הכ"מ שם הרי בהדיא דס"ל דגם האידנא נוהג דין התוספתא [ומש"כ ויורד חוזר וקורא ובתוספתא איתא ויושב אפשר שהיה לו גרסא אחרת בתוספתא והיינו משום שנמשך אחר דברי הרי"ף ז"ל שהעתיק דברי התוספתא להלכה ולפי דעת הפנ"י ז"ל הנ"ל צ"ל דגם הגאונים ס"ל כן וכמו שכתבתי לעיל:
וראיתי להכ"מ שם שתמה באמת על הרמב"ם דלמה הביא זה דהא האידנא איכא הכירא בברכה וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והמרדכי ולפי מ"ש לק"מ דלא ס"ל באמת כסברת התוס' והר"ן בזה וגם מה שתירץ הכ"מ שם דאפילו לאחר התקנה סובר רבינו שצריך לישב ולעמוד כדי לעשות הכירא וכו' דבריו תמוהין דכיון דמברך בין כל פרשה ופרשה אין לך היכר גדול מזה ולכן הדבר פשוט דהרמב"ם ס"ל דאין מברך כלל וכן משמע באמת מלשון הרמב"ם שכתב וחוזר וקורא ולא הזכיר דחוזר ומברך כן נראה לי בדעתו של הרמב"ם ז"ל. ויש לתמוה על מרן הב"י בשולחנו הטהור שסתם וכתב בסי' קמ"ד סעיף ה' כדעת התוס' והרא"ש הנ"ל דהאידנא א"צ לישב בינתים רק דצריך לברך בינתים וצ"ע דהרי נראה דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כן וכנ"ל ועוד דהרי כתב בעצמו בכ"מ הנ"ל דהרמב"ם ס"ל דגם האידנא צריך ישיבה והו"ל להזכיר גם דעת הרמב"ם ז"ל וכפי פירושו וצ"ע:
עכ"פ שמעינן מדברי הפנ"י הנ"ל דברכו את ה' המבורך הי' צריכין לומר כל הז' קרואים אף בזמן המשנה וא"כ הרי גם בזמן המשנה הי' גורם ברכה שא"צ בהוספת הקרואים דהא כל אסור דברכה שאינה צריכה הוא מפני שמזכיר את השם לבטלה וזה שייך גם בברכו ואעפ"כ תנן בהדיא דאבל מוסיפין עליהם אלמא דלא שייך בזה גרם ברכה שאינה צריכה וזה תיובתא גדולה על מרן התשב"ץ ז"ל:
וגם בעיקר טעמו שכתב שיש לאסור מטעם ברכה שאינה צריכה אין האסור ברור כל כך להלכה דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה גם בשבת דהרי דעת השל"ה באמת בהלכות שבת דבשבת מותר לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להשלים מאה ברכות ולכן פסק שם דאם הביאו לו פירות בתוך הסעודה בשבת יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה והביאו המג"א בסי' (רט"ו ס"ק וא"ו) ומה שתמה עליו המג"א שם דהא עיקר האסור דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה נלמד מהסוגיא דיומא (ע') לענין כה"ג ביוהכ"פ והרי ביוהכ"פ ג"כ חסר ממנין מאה ברכות ואע"פ אסור לגרום. ושמעתי ממר אחי הגאון ז"ל ששמע מהרב הגאון וכו' מוהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהי' ראב"ד דפ"ק ווילנא שאמר שאין מקום כלל לקושיית המג"א על השל"ה דהרי כתב הרמב"ן ז"ל בהשגותיו למנין המצות על הרמב"ם (בשרש י"ב) שכל העבודות כגון היציקות ובלילות פתיתות ומליקות ודכוותייהו הכהן העושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה והביאו המשנה למלך ז"ל בריש הלכות מעשה הקרבנות וכתב דגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ודלא כבעל לב שמח שכתב דלדעת הרמב"ם אינו מברך אלא על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר עבודות הקטנות שבה נפטרות עמה אלא צריך לברך על כל עבודה ועבודה כן כתב המ"ל שם. וכן הוא באמת בסדר העבודה שנדפס בעבודה תמה דבעת שהכהן שוחט צריך לברך על השחיטה ובעת שמקבל הדם צריך לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לקבל את הדם וכן בשעת הולכה וכן בשעת זריקה וכן בשעת הקטרת האמורין עיי"ש ונמצא דלפי"ז היה הכה"ג מברך ביוהכ"פ קרוב למאתים ברכות ושפיר אמרינן דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה דהכה"ג לא היה צריך להשלים למאה ברכות ע"כ שמעתי ממר אחי הגאון ז"ל בשם הגאון הנ"ל ודפח"ח. ועפי"ז שפיר י"ל דדברי השל"ה הם אמת ויציב להלכה דבשבת מותר לגרום ברכה שאינה צריכה וא"כ בלא"ה אין לחוש לדברי התשב"ץ ז"ל [ועיי' בח"ס חלק או"ח סי' ק"ע שגם הוא דחה לסברת התשב"ץ מטעם אחר עיי"ש]:
היוצא לנו מדברינו להלכה דבהא נחתינן ובהא סלקינן דמותר להוסיף בשבת על שבעה קרואים בלי שום פקפוק ובפרט בבהמ"ד דמתפללין שם רוב עם דאם לא יקראו רק שבעה קרואים לא יגיע לכל אחד עליה פעם אחת בחודש לכה"פ אז צריך להוסיף דהרי הכנסת הגדולה דמסכים לדעת התשב"ץ מ"מ כתב דבחתונה או ברית מילה צריך להוסיף משום דאיכא חיובא לעלות לתורה וא"כ בנד"ד נמי הרי איכא חיובא על כל אדם מישראל לעלות לתורה פעם אחת בחדש מיהת כמ"ש בספרי יראים:
ונ"ל דגם הגר"א ז"ל שהקפיד שלא להוסיף לא נהג כן רק במנין שלו דלא התפללו שמה בוודאי רק מנין מצומצם או מעט יותר וליכא קפידא בזה אם לא הוסיפו אבל בביהמ"ד שיש שם רוב עם אפשר דהוה מודה דטפי עדיף להוסיף כדי שיגיע לכל אחד עליה פעם אחת בשתי שבתות או לכל הפחות פעם בחודש כן נראה לי ושמעתי ממר אחי הגאון ז"ל שגם בעיניו לא היה נכון המנהג שלא להוסיף על שבעה קרואים במקום שיש רוב עם ומטעם הנ"ל והוא ז"ל מהדר לקרוא לתורה בכל שבת ושבת כל האנשים שהתפללו שמה בבית מדרשו כדי לזכות כל אחד במצות קה"ת ואף דלפעמים היה שם קרוב לשני מנינים. אמנם פשוט דזה אינו רשאי רק יחיד בבית מדרשו אבל בבהמ"ד של רבים כבר כתב באלי' רבה בסי' רפ"ב דהגאון מהר"ש תיקן בפראג דאף אם מוסיפין מ"מ אין לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר מפני טורח הצבור ע"כ:
אכן שמעתי ממר אחי הגאון ז"ל הנ"ל דכל זה יש לנהוג בכל שבתות השנה אבל בר"ח טבת שחל להיות בשבת או ר"ח אדר או ר"ח ניסן שחל בשבת דאז צריך לקרות האחרון בשל ר"ח אין להוסיף כלל רק צריך לקרות ששה קרואים בסדרא דיומא והשביעי קורא בשל ר"ח והמפטיר קורא בפרשת חנוכה או בפרשת שקלים ופרשת החודש [וכ"ה הלשון בטור סי' תרפ"ד דקרי שיתא בענינא דיומא והשביעי קורא בשל ר"ח] ולא דמי לשאר ר"ח שחל בשבת דהתם קורא המפטיר בנביא דהוא ג"כ מהחיובים דהא חז"ל תקנו דהמפטיר בנביא צריך לקרות גם בתורה משום כבוד תורה משא"כ בר"ח טבת שחל בשבת או ר"ח אדר או ר"ח ניסן אם יוסיפו אזי יקרא אחד שאינו מן החיובים כלל ולכן לא יקראו אז רק ששה קרואים בסדרא דיומא והשביעי בשל ר"ח וכן היה נוהג מר אחי ז"ל בבית מדרשו. והן אמת דבמק"א כתבתי בעז"ה להוכיח דגם בר"ח טבת שחל להיות בשבת או ר"ח אדר וניסן שחל בשבת ג"כ יכול להוסיף על מנין הקרואים ושוב מצאתי כן בשו"ת הריב"ש סי' נ"ט שכ' להדיא דיכולים לקרות ט' קרואים בשבת ההוא דהיינו שבעה בסדרא דיומא וחד בדר"ח ומפטיר בשל חנוכה או ח' קרואים בס"ה או אפילו שבעה קרואים בס"ה דקי"ל דמפטיר עולה למנין שבעה עיי"ש. וכן כתב להדיא בס' שערי אפרים להגאון מוהר"ז מרגליות זצ"ל בשער ח' שם אות ע"ה ר"ח טבת שחל בשבת מוציאין ג' ספרים וקורין ששה בפרשת השבוע ובמקום שנהגו להוסיף בשבת על קריאת שבעה יכולין להוסיף גם בשבת זה עכ"ל וכ"כ עוד בפעם שנית באות פ"א לענין ר"ח אדר שחל בשבת ע"ש והראיתי זה למר אחי הגאון ז"ל ומ"מ לא רצה לחזור בו ממנהגו ולכן אין רצוני להכריע בזה והבוחר יבחר והנלע"ד כתבתי בעז"ה: