בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן יט
ראוי לברר יו"ט שחל להיות בע"ש או שחל להיות אחר השבת אי יש להניח לחם שלש על השולחן ביו"ט ובשבת הלזה או דסגי בלחם משנה כשאר שבתות ויו"ט:
תשובה הנה שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ששמע מפי הרב הגאון האמיתי שלשלת היוחסין וכו' מוה' יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק שהתעורר בתימה גדולה על מה דלא אשתמיט בשום דוכתא בד' הפוסקים ז"ל ובש"ע דביום טוב שחל להיות ע"ש או שחל במוצ"ש דצריך להניח שלשה לחמים על השולחן דלכאורה כיון דעיקר הטעם הוא משום דצריך להניח לחם משנה בשבת ויו"ט הוא משום זכר למן דבע"ש ועיו"ט ירד לחם משנה שני העומר לאחד וא"כ ביו"ט שחל בע"ש או שחל לאחר השבת דהוצרך לירד אז על שלשה ימים הי' צריך לכאורה להניח על השולחן ג"כ שלשה לחמים כדי שיהי' ג"כ זכר למן שירד אז שלשה עומרים לאחד ולא אמר תירוץ לזה וגם בעיני מר אחי ז"ל היה הדבר מתמיה מאוד דאמאי לא דברו האחרונים מזה וגם הוא ז"ל לא אמר שום ישוב לגודל התמיה הלזו אכן לענ"ד נראה דיש ליישב זה. והוא בהקדם עוד איזה קושיות והערות שיש להעיר בנידון זה. א'. מה דיש להעיר במה דמבואר בתוס' וברא"ש בסוכה בפ' הישן ד' כ"ז ד"ה במיני [וביומא ד' ע"ט ד"ה הא] ובר"ן בפ' כל כתבי ובתוס' בפ' ג' שאכלו שי"א דסעודה שלישית יוצא במיני תרגימא וא"צ פת [ובמיני תרגימא גופא יש ב' דעות אי צריך שיהי' מה' מינין או דסגי בפירות או בבשר ודגים [והובא הג' דעות אלו בטור ובשו"ע בסי' רצ"א סעי' ה']. ולכאורה כיון דכולהו ג' סעודות מפקינן לה מתלתא היום בין לדעת הלבוש ז"ל בסימן הנ"ל דהוא דרשא גמורה ומחוייב מה"ת לאכול ג' סעודות בשבת. ובין לדעת האליה רבא בסי' קס"ז ס"ק כ"ח ובסי' רצ"א סק"א דג' סעודות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן הביא בשם תשובת מהרי"ל בסי' נ"ט ונראה דמ"מ לענין הדין שכ' בסי' קס"ז סעיף כ' דגם בשבת שמחויב לאכול פת מ"מ אינו יכול להוציא חבירו אם אינו אוכל בעצמו ולא דמי לברכת המצות ע"כ אנו צריכין לטעמו של הלבוש שם משום דלא מצינו מפורש דצריך פת. דאלו לטעמו של האלי' רבא משום דאינו אלא מדרבנן אינו מספיק כלל דהרי גם במצוה דרבנן קיי"ל דאף שיצא מוציא ודברי האלי' רבא שם צל"ע] והביאו הפמ"ג במשבצות זהב שם בריש סימן רצ"א מ"מ כיון דכולהו ג' סעודות ילפינן לאסמכתא מתלתא היום מהיכי תיתי לחלק בינייהו וכבר העירו התוס' שם על זה. וצריכים אנו לבקש טעם וסברא ליישב דעת הי"א אלו. ובפרט דהך י"א אלו כתב בתר"י בברכות פ"ז דהוא דעת רבני צרפת זצ"ל וצריכין אנו למשכוני נפשין ליישב דבריהם בכל מה שאפשר. ועוד יש להבין מאי ראיה מהיום לא תמצאוהו בשדה דיש חיוב לאכול סעודה שלישית. ג'. צריך לבאר בנידון מחלוקת הראשונים ז"ל שהובא בטוש"ע או"ח סי' תע"ה בלילות הראשונים של פסח דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסגי בשני מצות ללחם משנה והפרוסה הוא מכלל השנים והתוס' והרא"ש ס"ל דצריך שנים לבד הפרוסה וצריך להבין באיזה סברא קמפלגי ד'. הדבר ראוי לברר להלכה אי יו"ט חייב בסעודה שלישית או לא:
ולבאר כל הנ"ל נקדים מה דיש להבין במקרא דפ' בשלח בפרשת המן דכתיב שם ויאמר ד' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. דמהך קרא נלמד דין הכנה בידי אדם דכן משמע פשטיות הכתוב דצריך להכין הכל מערב שבת לשבת דהיינו דצריך לבשל ולאפות ולעשות שאר מלאכות אוכל נפש בערב שבת לפי שאסור לאפות ולבשל בשבת. וגם נכלל בציווי הזה הכנה בידי שמים דסעודת שבת ויו"ט צריך הכנה מיום חול וכדילפינן בפסחים ד' מ"ז ע"ב דמוקצה דאורייתא מהך קרא דוהכינו את אשר יביאו. וכן איתא גם בביצה (דף ב' ע"ב). [ועי' רש"י בביצה שם דפי' דאי משום הכנה בידי אדם בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו וכו' ולכאורה צ"ע קצת דהא הך קרא דאת אשר תאפו אפו משה רבינו אמר זה לנשיאי העדה ומשה רבינו למד זה מהדיבור שנאמר לו מפי הגבורה דוהיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וכמו שפירש"י ז"ל בעצמו בפי' החומש דמשה רבינו לא הגיד להם הציווי דוהיה ביום הששי וכו' עד שהגידו הנשיאים למשה דלקטו לחם משנה ואז אמר להם הוא אשר דיבר ד' וגו' את אשר תאפו אפו וא"כ י"ל דהכל בהכנה בידי אדם מיירי ואכן י"ל דכוונת רש"י ז"ל דמ"מ קשה דלמה הוצרכה התורה כלל לכתוב הך קרא דוהכינו את אשר יביאו אם לא ללמדינו על הכנה בידי שמים כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל ואכן לולא פירש"י ז"ל הייתי אומר דהך קרא ע"כ לא אתא רק להכנה בידי שמים דאי על הכנה בידי אדם לא הוצרך הכתוב להזהיר הכא בעת ירידת המן דהא כבר נצטוו על השבת במרה וכדאיתא בשבת ד' פ"ז ובסנהדרין ד' נ"ו ומבואר בשבת שם דנצטוו במרה ע"מ לקיים מיד דהא אמרינן שם דהא דפליגי רבא ורב אחא בר יעקב בששי ששי בחודש ששי בשבת אי ששי לחנייתן או ששי אף למסען קמפלגי בשבת דמרה אי איפקוד נמי אתחומין והוצאה או לא דרב אחא בר יעקב סבר דאתחומין והוצאה נמי אפקוד והלכך ע"כ דהנסיעה הי' ג"כ באחד בשבת ע"ש הרי דנצטוו ע"מ לקיים. ופרשת המן נאמר באלוש וכדאיתא בסדר עולם ובירושלמי בביצה פ"ב ה"ב [ועל שם כך נקרא אלוש ע"ש ששם התחיל לירד המן בזכות שאמר אברהם לשרה לושי ועשי עוגות וכדאיתא במדרש בראשית רבה פ' וירא] ומסע דאלוש היה חמשה מסעות לאחר מסע דמרה וכמו דכתיב בפ' מסעי:
והטעם דלא הגיד משה לישראל דין זה מיד דסעודת שבת בעי הכנה כבר תי' המדרש רבה שם על פסוק הנ"ל דמשה רבינו שכח לומר להם מחמת שקצף על האנשים שהותירו מהמן ולכן בא לכלל שכחה. וז"ל המדרש שם בפרשה כ"ה ויקצוף עליהם משה כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני העומרים לאחד כיון שהלכו ולקטו וכו' באו הנשיאים וכו' ומה אמר להם הוא אשר דיבר ה' ואינו אומר הוא אשר דברתי אלא אשר דיבר ששכח. עכ"ל המדרש שם ועי' ביפה תואר שהקשה דלמה לא אמר להם מיד קודם שכעס ותי' שם שהיה חפץ להגיד להם קרוב ליום הששי [וקצת צ"ע בש"ס דפסחים (דף ס"ו ע"ב) דמביא ראיה דכל הכועס אם חכם הוא מסתלקת ממנו ממשה רבינו במעשה דמדין שנתעלם ממנו פרשת גיעולי מדין ולמה לא הביא מפרשת המן דהוא מוקדם. ואולי דמהתם עדיפא ליה להביא ראיה דהתם נתעלם ממנו לגמרי דהא נאמרה הלכה באמת ע"י אלעזר הכהן משא"כ הכא דלא שכח רק לפי שעה אבל כשאמרו לו הנשיאים דלקטו לחם משנה תיכף נזכר מעצמו ציווי השם ואמר להם הוא אשר דיבר ה' וגו' וק"ל] וכ"כ התוס' בשבת (דף פ"ז ע"ב ד"ה וכתב) דמשה שכח לומר להם ע"ש ולזה כוון הפייטן בהושענא אדם יציר כפיך לגוננה שאנו אומרים בשבת שבתוך החג שיסדה ר"א הקליר ז"ל שיסד שם טפוליך הורו הכנה במדעם ישר כוחם והודה למו רועם והיינו דע"י הגדתם נזכר שנצטווה גם על הכנה בידי שמים וכמו שאכתוב לקמן בסמוך אי"ה.
והנה יש להעיר בדברי המקראות שם דבמאמר שאמר השם למשה כתיב והיה משנה על אשר ילקטו ולא כתיב לחם משנה ובסיפור המעשה כתיב ויהי ביום הששי לקטו "לחם משנה". עוד יש להעיר דמשה השיב להנשיאים הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קודש לה' והשם אמר למשה ראו כי ה' נתן "לכם" השבת ועוד יש כמה דקדוקים בכתובים אלו ויתיישב הכל בחדא מתתא בעז"ה. והוא ע"פ הסוגיא דשבת פ"ז שהבאתי לעיל דפליגי רבא ורב אחא בר יעקב שם אי נצטוו במרה גם אתחומין והוצאה או לא דרב אחא בר יעקב סבר דנצטוו גם עו תחומין והוצאה והך ששי בחודש ששי בשבת הוא ששי אף למסען דהנסיעה מרפידים למדבר סיני ג"כ היה באחד בשבת דבשבת לא היו יכולים ליסע מרפידים משום איסור תחומין והוצאה ורבא סובר דאתחומין והוצאה לא איפקוד וששי הוא ששי לחנייתן אבל הנסיעה אפשר דהיה בשבת אבל שאר המלאכות לדברי הכל נצטוו במרה ופליג על הברייתא דסדר עולם פרק ה' דבאלוש ניתן להם השבת ושם עשו שבת ראשונה ובמרה לא נצטוו כדי לקיים רק כדי ללמוד הדינים וכן משמע קצת בפרש"י בפ' החומש על פסוק שם שם לו חוק ומשפט דפירש שם דניתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת פרה אדומה וכו' ומשמע דלא ניתן להם מצוות שבת אז כדי לקיים רק כדי להתעסק בהם וכן משמע שם ביותר בדברי הרמב"ן בפי' החומש על הפסוק הנ"ל ונמשכו בזה אחרי דברי הסדר עולם הנ"ל. אבל ע"כ הש"ס דילן לא ס"ל הכי דהא אמר וקמפלגי בשבת דמרה ומשמע להדיא דנצטוו במרה ע"מ לקיים
ובספר העמק שאלה על השאלתות להגאון אב"ד דוואלאזין נ"י בפ' בשלח שאילתא מ"ח הביא ג"כ לדברי הסד"ע הנ"ל וכתב דבזה מיושב קושיית התוס' דשבת (דף פ"ז ע"ב ד"ה כאשר צוך) דהקשו שם דכיון דנצטוו אשבת היכי אמרינן דאלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' והרי לא היה שבת ראשונה וכו' אבל לדברי הס"ע דלא נצטוו אז ע"מ לקיים יתיישב הקושיא וכ"כ עוד תי' זה פעם שנית בחבורו העמק דבר על החומש ע"ש ואיני מבין דבריו דהא התוס' שפיר הקשו לפי שיטת הש"ס דילן דנצטוו במרה כדי לקיים וכן דייקו התוס' בלשונם וכיון דבמרה איפקד אשבת היכי אמרינן בפרק כל כתבי אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' ואולי דכוונת הגאון בעל העמק שאלה הנ"ל די"ל דרב יהודה אמר רב בעל המימרא דאלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' ס"ל כדעת הסדר עולם הנ"ל דלא נצטוו ע"מ לקיים מיד אבל גם זה קשה דהא רב יהודה אמר רב בעצמו הוא בעל הדרשה כאשר ציוך ה' אלהיך כאשר ציוך במרה וכיון שהש"ס מפרש בדבריו דנצטוו ע"מ לקיים שפיר מקשים התוס' דהאיך נפרש לדברי רב יהודה אמר רב דאמר בעצמו דאותו השבת שיצאו ללקוט המן היה שבת ראשונה שנצטוו על השבת
ואמנם יש ליישב קושיית התוס' הנ"ל בפשיטות ע"פ הא דמייתי הש"ס בשבת הנ"ל ברייתא ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בט"ו יום לחודש השני ואותו היום שבת היה [ובסדר עולם איתא ויבואו אל מדבר סין הוא אלוש וכן הוא בירושלמי דביצה פ"ב הלכה א' דירידת המן היה באלוש. ואף דבקרא כתיב דבאו אל מדבר סין. כבר כתב הרמב"ן ז"ל בחומש בריש פרשת יתרו כי מדבר סין מגיע עד הר סיני ובו כלול דפקה אלוש ורפידים והם ממדבר סין עצמו כי המדבר כולו יקרא מדבר סין והמקום שלפני הר סיני יקרא מדבר סיני עכ"ל וכ"כ עוד בפ' בשלח על הפסוק ויסעו כל עדת בנ"י ממדבר סין למסעיהם וגו' דלכן כתיב למסעיהם משום דהלכו בו הרבה מסעות לדפקה ואלוש ורפידים והכל נקרא מדבר סין כ"כ הרמב"ן ז"ל שם ונ"ל דיצאו להם ז"ל דמעשה דירידת המן היה באלוש בנסיעה אחרונה שלפני רפידים ולא בנסיעה דמדבר סין או בדפקה משום דאיתא במדרש בפ' וירא ר"י ר"ח בר"א הוא מדבר סין הוא מדבר אלוש מאיזה זכות זכו ישראל שניתן להם מן במדבר בזכותו של אברהם שאמר לושי ועשי עוגות עכ"ל ונראה דהמדרש דריש לשון אלוש ע"ש שאמר אברהם לושי זכו למן ומשו"ה נקרא שם המקום אלוש וא"כ ממילא מוכח דהיה באלוש. ועוד יש ראיה מהא דאמרינן בשבת (דף קי"ח ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק הרי דהיה באלוש בנסיעה שלפני רפידים ותיכף אחר זה בא עמלק ומשו"ה נקרא רפידים ע"ש שריפו עצמן מד"ת והיינו שלא שמרו את השבת דאלו היה המעשה במדבר סין או בדפקה היה לו לבא מיד בנסיעה דדפקה או באלוש]. והנה יש לתמוה דלרב אחא בר יעקב דס"ל דנצטוו במרה גם על תחומין והוצאה היאך באו לאלוש ביום השבת ועברו על איסור תחומין והוצאה וכבר העיר ע"ז המזרחי ז"ל שם [ועי' בספר ברורי המידות על המכילתא שם באות מ"ד מה שתי' דלפי מש"כ במכילתא שם דהג' מסעות במרה ובאלוש ובמדבר סין הכל היו ביום אחד א"כ גם במרה נסעו בשבת ולפיכך לא נצטוו במרה רק לשבת הבאה דאותו שבת כבר חללו וע"פ דבריו ז"ל ג"כ יתורץ קושיית התוס' דשבת שיצאו מן העם ללקוט היה שבת ראשונה שנצטוו עליה ודו"ק] ואכן באמת לק"מ דפשוט דהמכילתא לשיטתה אזיל דס"ל שם דניסן שיצאו ישראל ממצרים בחמישי בשבת היה והשלים ניסן ואירע אייר להיות בשבת והלכך בט"ו לחודש כשבאו למדבר סין ג"כ שבת היה וממילא מוכח דלא נצטוו במרה באמת ע"מ לקיים רק כדי ללמוד הדינים וכמו שכ' הרמב"ן ז"ל שם וכ"מ במכילתא שם עוד במש"כ שם על הכתוב ראו כי ה' נתן לכם השבת שתשמרוה. והכוונה בזה משום דבמרה ג"כ נצטוו על השבת אך דשם לא נצטוו רק כדי ללמוד הדינים אבל באלוש נצטוו ע"מ לשמור ממש וכן מבואר בירושלמי דביצה הנ"ל דאיכא פלוגתא בדבר אי במרה נצטוו על השבת או באלוש ע"ש:
ואכן כל זה להמכילתא אבל רב אחא בר יעקב י"ל דס"ל כדעת הסדר עולם דניסן חל אז בע"ש ור"ח אייר היה באחד בשבת וביום שבאו לאלוש דהיה בט"ו לחודש ג"כ באחד בשבת היה וכ"ה להדיא בסדר עולם פרשה ה' ומאלים נסעו לאלוש שנאמר ויסעו מאלים וגו' ואחד בשבת היה [ומה דמסיים שם הא למדנו שר"ח אייר בשבת היה כבר הגיה הגר"א ז"ל שם דצ"ל דאחד בשבת היה וכן מש"כ שם אחד בשבת בכ"ג באייר נסעו מאלוש צ"ל בכ"ב באייר] ולפי מה דאמר במכילתא הנ"ל דכל המסעות דמרה ואלים ואלוש הכל היו ביום אחד נמצא דגם במרה באו באחד בשבת ונצטוו אז על שבת הבאה וא"כ בשבת שיצאו מן העם ללקוט המן היה שבת ראשונה באמת אחר הציווי דמרה ונסתלק בזה קושיית התוס'. ומה שהקשו עוד התוס' שם דמשמע מתוך הפסוק דשתי שבתות היו מקודם ושבת שיצאו מן העם ללקוט היה שבת שלישי ע"ש. נמי יש ליישב לפי מה דכ' התוס' בעצמן לקמן בד"ה וכתיב דהך דאמר משה דששת ימים תלקטוהו דר"ל דהיה לי לומר לכם מה שאמר הקב"ה כשנתן את המן שתלקטוהו ששת ימים וכו' וא"כ י"ל דהא דכתיב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט הכל היה בשבת ראשונה ודו"ק ובס' לקח טוב הנקרא פסיקתא זוטרתי לרבינו טוביה ז"ל הנדפס זה מקרוב בפ"ק ע"י הרה"ג המבקר הגדול בספרי התלמודים החכם מו"ה שלמה באבער נ"י בפ' בשלח על הפסוק ויאמר אליהם משה הוא אשר דיבר ה' וגו' הוכיח מפסוק הזה דר"ח אייר של שנה זו לא היתה בשבת אלא באחד בשבת וכדברי הסדר עולם דניסן דאותו שנה היה בע"ש ועפ"ז יבא סיון בשני בשבת ומתן תורה בשבת וכדעת רבנן. אבל אם נאמר שניסן היה בה' בשבת א"כ יבא ר"ח אייר וט"ו בשבת. א"כ היאך באו בט"ו לחודש במדבר סין הא כבר הוזהרו על השבת במרה ועוד דלא יבוא מתן תורה בשבת ע"כ מדברי ס' לקח טוב ואכן דבריו תמוהים דהא אדרבא במכילתא ומייתי לה בש"ס דילן איתא באמת דשבת היה. ואמנם לא קשה כלל דהיאך באו בשבת די"ל דס"ל דעל תחומין והוצאה לא איפקוד במרה כלל וגם מה שהקשה דלא יבוא מתן תורה בשבת תמהני דהלא כבר הקשה הגמ' זה בשבת שם ותי' דאייר דההיא שתא עבורי עברוה ולכן דברי הפסיקתא זוטרתי צל"ע:
והנה נ"ל דבמאמר הזה שאמר השם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו נכלל בו שני הלכות עיקרים לשבת והיינו א' בא לצוות דסעודת שבת בעי הכנה בידי שמים ג"כ וכמו דדרשינן בפסחים (דף מ"ז) מניין למוקצה דאורייתא דכתיב והכינו את אשר יביאו ופרש"י והכינו במזומן שמזמן כל צרכו היום ויאמר דבר זה לצורך היום וכו' עכ"ל. והלכך אפילו לצדיקים שירד להם המן לחם מתוקן כל צורכו וכדאמרינן ביומא ע"ה כתיב לחם וכתיב עוגות לצדיקים לחם לבינונים עוגות וכו' מ"מ היה צריך לירד בערב שבת לחם משנה כדי שיהיה הכנה בידי שמים מיום חול דאם היה ירד בשבת היה אסור להם משום מוקצה דמוקצה דמן היה יותר גדול ממוקצה דגרוגרות וצמוקין דהא אמרינן (ביומא דף ע"ו) דמשו"ה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה כדי שישעבדו את לבן למקום דכל אחד היה דואג שמא יגרום החטא שלא ירד מן למחר נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהם שבשמים ע"ש. וא"כ לא היו בטוחים כלל שירד מן למחר ולא היה דעתם עליה מאתמול ושפיר הוי מוקצה [ולא דמי כלל לגשמים שירדו בשבת וביו"ט דמבואר בעירובין דף מ"ה ע"ב דמותר להשתמש בהן בשבת וביו"ט ומותר להוליכן כרגלי כל אדם דשאני התם דכיון דדרך לירד גשמים ובפרט בא"י שיש זמן קבוע לירידת גשמים בוודאי דעתייהו עלייהו מאתמול ובפרט למה דמשני שם דמיירי בעבים שנתקשרו בערב יום טוב ואית להו סימנא בגווייהו דוודאי לק"מ דכיון שנתקשרו מערב יום טוב בוודאי דעתייהו עלייהו מאתמול אבל לאפוקי גבי מן דכל ירידתו לא היה רק ע"פ דרך נס לא היה שייך דדעתם עלייהו מאתמול דכל אחד היה חושב שמא יגרום החטא ולא יהיו ראוים לנס וכדאמרינן בגמ' דיומא הנ"ל] והב' נלמד ממאמר זה גם איסור הוצאה בשבת דלא ילכו בשבת ללקוט המן ולהביאו לביתם והיינו דמזה גופא שהוצרך לירד מע"ש לחם משנה שמעינן מיניה תרתי איסור הכנה ואיסור הוצאה דאי מחמת הכנה בלחוד לא היה צריך לירד בע"ש רק עומר וחצי. עומר לע"ש וליל שבת. וחצי עומר על סעודת שבת בבוקר אבל לצורך הסעודה של מוצאי שבת היה יכול לירד בשבת דהא סעודת חול לא בעי הכנה. וע"כ דנאסר להם הוצאה ג"כ ולא היה תועלת כלל בירידתו דהרי היה נאסר להם להביאו לביתם בשבת ולהמתין עד הלילה ולהביאו ג"כ א"א דהא כתיב וחם השמש ונמס. ואי משום איסור הוצאה בלחוד היה יכול לירד המן בשבת ויאכלו שם במקום שירד המן אלא ע"כ דנצטוו על הכנה ג"כ ואמנם משה לא הגיד כל זה לישראל עד שבאו הנשיאים והגידו לו דלקטו לחם משנה משום דהיו צדיקים וירד להם לחם אפוי ומתוקן ואעפ"כ ירד לחם משנה לצורך שבת ואז ראה מעשה ונזכר הלכה מה שאמר לו השם ואמר להם דהוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' והיינו דסעודת שבת חשוב מאוד וצריך הכנה מיום חול משום דשבת הוא קודש לה' ולפיכך בעי הכנה והזמנה וכמו כל דבר שבקדושה צריך להקדיש בפה לשם כך כן יום השבת צריך לקדשו בדברים בעת כניסתו וכן המאכלים של שבת צריך הזמנה לשם שבת אבל איסור הוצאה עדיין לא נזכר משה והיה סובר דזה שירד בע"ש על כל יום השבת והגם דהיה יכול לירד ביום השבת על הסעודה של מוצאי שבת אפשר דהסעודה של מוצאי שבת צריך לאכול ג"כ בשבת ביום ולפיכך ירד הכל קודם בע"ש. והוכיח משה רבינו מזה דצריך לאכול שלש סעודות בשבת וזהו דאמר להם משה דאכלוהו היום כלומר דגם הסעודה של מוצאי שבת אכלוהו היום לבד סעודת הבוקר משום דשבת היום לה' וצריך להתענג בו ובסעודה אחת אינו ניכר שאוכל בשביל כבוד שבת דהרי בכל יום ג"כ אוכל סעודה אחת ולכן צריך לאכול בשבת שני סעודות לבד סעודת הלילה והביא ראיה לזה מהא דלא ירד בשבת חצי עומר בשביל סעודת הלילה. וזהו דמסיים היום לא תמצאוהו בשדה כלומר מהא דלא נמצא בשדה היום ש"מ דצריך לאכול סעודת הלילה של מוצאי שבת ג"כ ביום וזהו דלמד הגמ' מזה דצריך לאכול ג' סעודות מתלתא. היום וכיון דסעודה ג' הוא תקנת משה רבינו ולכן ס"ל להי"א ה"ל דסגי בה' מיני דגן או בבשר ודגים להכירא שאינו מה"ת אלא מדרבנן. ואכן כל זה לרב אחא בר יעקב דנצטוו גם אתחומין והוצאה במרה הדבר מוכרח דסעודה שלישית הוא מדרבנן אבל לרבא דס"ל דלא נצטוו אתחומין והוצאה רק לאחר הקמת המשכן וכמו שכת' התוס' בשבת שם ואעפ"כ ירד לחם משנה בע"ש וע"כ דסעודה של מוצאי שבת ג"כ צריך לאכול בשבת דאל"כ היה סגי דירד בע"ש עומר וע"כ דכל השלש סעודות הוא מן התורה ולכן ס"ל להתוס' דגם סעודה ג' הוא בפת דווקא משום דוודאי הלכה כרבא דהוא בתרא וגם מרא דתלמודא יותר מרב אחא בר יעקב. ובזה ניחא נמי במאי דהוצרכו רבא ורב אחא בר יעקב לפלוגי בזה דלכאורה מאי דהוי הוה וגם למסבר קראי לא שייך בזה ואכן לפי מש"כ נ"מ טובא לדינא בזה אי סעודה שלישית צריך פת או לא [ושוב ראיתי סמך לדברי בטור בסי' רצ"א שכ' ואיתא במכילתא ובירושלמי דסעודה ג' צריך לפחות ככר אחד שלם משום דביום ו' צריך לכל אחד שני עומרים ומכל עומר עשו ב' ככרות הרי ד' לשני עומרים אכל אחד בע"ש ואחד בבוקר הרי נשאר לו אחד לסעודה שלישית עכ"ל הרי דהככר שצריך לאכול במו"ש אכלו בע"ש וק"ל:
ואכן נמצא בעם דלא האמינו לדברי משה וחשבו דירד ג"כ בשבת חצי עומר בשביל מוצאי שבת והא דירד בע"ש לחם משנה אינו ראיה דבשבת לא ירד כלל דאפשר דירד לחם משנה בשביל סעודה ג' וכדברי משה ולכן היה צריך לירד בע"ש על ד' סעודות ולפיכך ירד לחם משנה אבל מ"מ גם בשבת ירד חצי עומר על סעודת מוצאי שבת ולפיכך כתיב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ואז אמר הקב"ה למשה עיקר הטעם דירד בע"ש לחם משנה דלאו משום הכנה בלחוד אלא גם משום איסור הוצאה ולפיכך לא היה יכול לירד חצי עומר על סעודת מוצאי שבת משום דהיה אסור ללקוט בשבת וזהו דאמר השם למשה עד אנה מאנתם וכו' ראו כי ד' נתן לכם השבת' והכוונה בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' שבת הלכה י"ב דטעם שאסרו חכמים לטלטל דברים המוקצים בשבת כדי שלא יהיה יום השבת כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה ומבית לבית וכו' שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בביתו בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח עכ"ל וכ' עליו הראב"ד בהשגות עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא וכו' נמצא כי מפני איסור ההוצאה אסרו הטלטול וכו' עכ"ל. ולכאורה הדבר תמוה באמת מה דשביק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל לדברי הגמ' וכתב טעם חדש מלבו אכן באמת י"ל דטעם ההוצאה גופא שאסרה התורה הוא משום זה דהרי באמת ההוצאה אינה נחשב למלאכה גמורה וכמש"כ התוס' דהוצאה מלאכה גרוע הוא ותדע דהא בעינן קרא מיוחד לאיסור הוצאה ואינו נכלל בלאו דלא תעשה מלאכה וע"כ דלאו מלאכה היא וא"כ אמאי אסרה התורה באמת וצ"ל דהטעם באמת הוא ג"כ מחמת טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב על מוקצה דאם לא אסרה התורה הוצאה בשבת היה מתבטל עיקר הטעם והמכוון של איסור מלאכה בשבת דהוא דלמען ינוח וראתה התורה דאם היה מותר בשבת להוציא מרשות לרשות היה כל איש ישראל עיף ויגע ביום השבת יותר מבימות החול מחמת שכל השבוע הוא טרוד במלאכתו ואין לו פנאי לפנות חפציו ממקום למקום ומרשות לרשות אבל ביום השבת שהוא פנוי ממלאכתו ואז היה עולה על לבו לפנות סחורתו ועציו ואבניו ממקום למקום ומעיר לעיר דאם היה נצרך לסחורה שלו למכור לאיזה עיר אחרת או דיש לו סחורה במקום אחר ורוצה להביאו כאן היה מניח הכל על יום השבת משום שהוא פנוי ממלאכה ונמצא שהיה עיף ויגע ביום השבת כולו ויבטל עיקר המכוון שרצתה התורה שכל איש ישראל ינוח ביום השבת ולפיכך אסרה התורה הוצאה מרשות לרשות אך חז"ל גזרו על דברים המוקצים לטלטל גם באותו רשות עצמו שמונחים משום דראו דאם יבוא לטלטל בבית ישכח ויוציא גם לרה"ר ולכן גזרו בדברים שאינם לצורך אכילה לטלטל כלל אבל הכל משום טעמו של הרמב"ם ז"ל. ומה שכ' הרמב"ם אין כוונתו על טלטול המוקצים בלחוד אלא כוונתו לתת טעם גם על עיקר איסור הוצאה שאסרה התורה וכולה חד טעמא נינהו. ונמצא דדברי הגמ' והרמב"ם עולה לכוונה אחת. ולכל זה כוונה התורה במקרא הזה ואמר ראו כי ה' נתן לכם השבת היינו לטובתכם כדי שתנוחו ביום השבת ע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים כלומר דלא כמו שעלה על דעתיכם דירד לחם יומים בשביל הכנה וחצי עומר של מוצאי שבת צריך לאכול בשבת אלא משום הוצאה ירד לחם יומים דהשם נתן לכם את השבת כדי שיהיו לכם מנוחה ואינו כטעם איסור מלאכה דהוא משום דששת ימים עשה ה' את וכו' וינח ביום השביעי והיינו דהוא אות על חידוש העולם דבששת ימי המעשה ברא ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש ונמצא דהוא בשביל ה' וזהו דאמר להם משה בתחלה שבתון שבת קודש לה' אבל הוצאה מלאכה גרועה היא ואינה אות על חידוש העולם ולא נאסרה רק בשביל טובת ישראל כדי שיהא להם מנוח ביום השבת וזהו דאמר הקב"ה ראו כי ה' נתן לכם ור"ל לכם לטובתכם והלכך אסרתי לכם ג"כ הוצאה וע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים ולכן שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. והיינו שלא יצא איש ממקומו ללקט המן בשבת דלמ"ד דתחומין דרבנן ע"כ מפרש דאל יצא היינו אל יוציא ואפילו למ"ד דתחומין מה"ת מ"מ בוודאי הוצאה נמי מפקינן מיני' דפשטא דקרא בהוצאה מיירי וכמו שכ' התוס' בסופ"ק דעירובין (דף י"ז ע"ב ד"ה לאו) דלד"ה הך קרא בהוצאה נמי מיירי ורק רב אשי משני שם דכיון דכתיב אל יצא עיקר קרא בתחומין מיירי ולא מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע"ש. ומסיים הכתוב דלאחר שגילה להם דהוצאה נמי אסור וישבתו העם ביום השביעי מאז ולהלן והיינו דשבתו גם מאיסור הוצאה מכאן ולהבא. ועי' בש"ס דשבת פ"ז הנ"ל דלמ"ד דבמרה לא איפקוד על הוצאה גם לאחר כך כשניתן להם המן באלוש ג"כ לא נצטוו עדיין עד לאחר קבלת התורה והך קרא דאל יצא איש ממקומו לאחר מתן תורה אחר שנעשה המשכן נאמר ולא כתבו הכא רק משום דשייכי למילתא דמן וכמו שכ' התוס' שם בד"ה אתחומין
ונ"ל דביו"ט דהוצאה מותר רק הכנה בעי אפשר דבאמת לא ירד מעי"ט רק עומר וחצי לעיו"ט וליום טוב בבוקר אבל לסעודה דמוצאי יום טוב אפשר דירד ביו"ט גופא כיון דהיו יכולין להביא לביתם ואפשר שזה דעת הרי"ף ורמב"ם דסברי דגם בפסח סגי בלחם משנה ואף שפורסין אח"כ המצה השניה לשני פרוסות וליכא לחם משנה בעת ברכת המוציא מ"מ אין זה קפידא משום דלפי הנ"ל בכל יו"ט סגי בלחם אחד שלם ופרוסה אך דאין זה מדרך הכבוד להניח פרוסה על השולחן משו"ה תקנו להביא שני לחמים שלימים אבל בפסח דעיקר מצוותו בפרוסה העמידו על הדין. אכן לפי זה זכינו לדין חדש דבפסח שחל יום ראשון בשבת יהא צריך לחם משנה לבד הפרוסה גם לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולא מצאתי לשום אחרון שיכתוב כן:
והתוס' והרא"ש ז"ל דחולקים וס"ל דבעינן לחם משנה לבד הפרוסה אפשר דס"ל דיו"ט חייב בסעודה שלישית וע"כ הוצרך לירד לחם משנה בעיו"ט בשביל סעודה שלישית ונמצא דמחלוקת הרי"ף והרמב"ם עם התוס' והרא"ש תליא אי יו"ט חייב בסעודה שלישית או לא וא"נ י"ל דפליגי בזה דהתוס' ס"ל דהוצאה שלא לצורך יו"ט לד"ה אסור והא דאמרינן דאין עירוב והוצאה ליו"ט היינו דמותר אף שלא לצורך או"נ אבל לצורך חול אסור
ועפ"ז עולה לנו כמין חומר ליישב עיקר הקושיא הנצב פתח השער בשם הגאון מוהרי"ח ז"ל די"ל דעיקר הטעם שתקנו חז"ל לבצוע על לחם משנה בשבת וביו"ט אינו משום זכר לנס שירד לחם משנה בע"ש ויו"ט לבד אלא כדי לזכור ולהודיע מזה כמה הלכתא רבתי לשבתא שיש לנו מנס הזה א' דאסור לאפות ולבשל בשבת וצריך להכין הכל בע"ש. ב' דסעודת שבת בעי הכנה מיום חול ואם לא הוכן מיום חול אסור מה"ת לאכול בשבת דמוקצה דאורייתא. ג' איסור הונאה בשבת. וביו"ט דליכא איסור הוצאה מ"מ צריך לחם משנה לאשמועינן דסעודת יו"ט בעי ג"כ הכנה מיום חול ואף דהכנה בידי אדם מותר ביו"ט מ"מ הכנה בידי שמים אסור גם ביו"ט דאין יו"ט מכינה לעצמה. אבל מה דביו"ט שחל בע"ש ירד ביום ה' לחם שלש מזה לא נשמע לנו דין חדש דזה ממילא ידעינן כיון דסעודת יו"ט גופא בעי הכנה פשוט דאין יו"ט מכין לשבת דאף למ"ד דצרכי שבת נעשין ביו"ט היינו הכנה בידי אדם שמותר לצורך יו"ט עצמו אבל הכנה בידי שמים דליו"ט עצמו ג"כ אסור אם הכין בו ביום אין להעלות על הדעת דיהא מותר להכין מיו"ט לשבת והלכך לא תקנו להצריך לחם שלש דמזה לא שמעינן דין חדש כלל:
ועוד לולא דמסתפינא הייתי אומר דגם ביו"ט שחל בע"ש לא ירד רק לחם משנה בלבד ונעשה נס דבעומר שירד ליו"ט היה מספיק גם ליום השבת וכן ביו"ט שחל להיות אחר השבת ג"כ דכוותי':
ומנא אמינא לה מהא דאמרינן בפ"ק דביצה דתני תנא קמיה דרבי יוחנן דהמבשל גיד הנשה ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ביו"ט כו' והקשה לי מופלג אחד דלר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת למה לוקה משום מבשל ביו"ט דהא מה"ת יכול לאכול פחות פחות מכשיעור ונמצא דמה"ת הוא בישול לצורך יו"ט ואנכי השבתי לו דכיון דמ"מ מדרבנן אסור באכילה לא מקרי אשר יאכל לכל נפש דהא מ"מ השתא אסור לאוכלו מחמת איסור דרבנן וראיה לזה מכסוי הדם דמבואר ביו"ד בסי' כ"ח בפמ"ג בס"ק כ"ז דאף ספק טרפה פטור מכיסוי הדם ולא אמרינן דהוי ספיקא דאורייתא דשמא כשירה היא משום דמ"מ אסור לאוכלו מחמת ספק לא מקרי אשר יאכל ואף לדעת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ מדרבנן מיהת אסור לאוכלו וא"כ בנד"ד נמי כיון דמ"מ השתא אסור לאוכלו בשביל איסור דרבנן אינו בכלל אשר יאכל לכל נפש והלכך אפילו אם היה מכוון לבשלו ע"מ לאכלו ביו"ט פחות פחות מכשיעור אפילו הכי חייב מלקות משום בישול יו"ט. ובזה יתיישב מה שהקשה הצל"ח בפסחים שם דלמה לא תני דהמבשל גיד הנשה ביוה"כ בחלב דלוקה שש ועי"ש מה שתי' ואמנם לפמש"כ ביו"ט הוי רבותא יותר דלא נימא דאינו לוקה בשביל מבשל ביו"ט משום דמה"ת מותר ח"ש קמ"ל דחצי שעור אסור מה"ת או דקמ"ל אפילו איסור דרבנן אסור לבשלו מה"ת וכנ"ל. ועוד י"ל דקמ"ל דלא אמרינן מתוך וכב"ש וכדאמרינן בביצה י"ב דהך ברייתא ב"ש היא. וא"נ י"ל דלהכי לא תני ביו"כ דס"ל כר"י דאין מלקות בחייבי כריתות ולדידיה ביו"כ אינו לוקה רק ד' דבבישול ואכילה איכא כרת וליכא מלקות וק"ל:
ש
ואמנם כשספרתי הדברים לכבוד ידידי הגאון מו"ה מאיר מיכל נ"י הגאב"ד דק"ק שאט העיר על סברא זו מהש"ס דביצה דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה הוה ליה הנך ביצים מיו"ט לשבת אתא לקמיה אמר ליה מאי לאטווינהו האידנא ונכלינהו למחר א"ל מאו דעתך רב ור"י הלכה כר"י אפילו ר"י לא קשרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא והתניא אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' אין מטלטלין אותה וכו' ע"כ. ומשמע דטעמא דאסור לצלות ביו"ט רק משום דאסורה בטלטול אבל אם מותר לטלטל הביצה היה מותר גם לצלותה לצורך מחר. ולכאורה תמוה דהא בפסחים מ"ז אמרינן לרבה דהא דמותר לאפות מיו"ט לשבת הוא מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחים וחזי ליה והכא כיון דהביצה אסור באכילה ליומא ליכא הואיל וא"כ בלא"ה אסור לצלות מצד איסור מלאכה ביו"ט ולמה הוצרך להביא מברייתא דאסורה בטלטול אלא ע"כ כיון דאינה אסורה רק מדרבנן או מצד מוקצה אם נולדה הביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים או משום גזירה דיו"ט אחר השבת שפיר י"ל הואיל כיון דמה"ת מותר באכילה אלמא דדבר שאינו אסור רק מדרבנן מקרי אוכל נפש ואין כאן איסור תורה וא"כ הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתיה והשבתי לו דמאן לימא לן דסבר כרבה דילמא ס"ל כרב חסדא בפסחים מ"ז) דלא אמרי' הואיל והא דמותר לאפות ולבשל לצורך שבת ע"י עירוב תבשילין היינו משום דמה"ת צרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ לפום הך סברא לא איכפת לן מאי דאסורה היום דהא אפילו במבשל סמוך לחשיכה ביו"ט על שבת באופן שלא יספיק הזמן לאכול ביו"ט מ"מ מותר לבשל לצורך שבת וא"כ מה בכך דאינה ראוי לאכילה היום ולפיכך אי לאו איסור מוקצה היה מותר לצורך מחר [ותדע דהא מקשה שם לרב חסדא מלחם הפנים דלמה אינו מותר לאפות ביו"ט בשביל שבת והוצרך לתרץ דשבות רחוקה לא התירו ואף דאפיית לחם הפנים בוודאי לא הוה דחי יו"ט אף אם היה זמן אכילתו ביו"ט דלא גרע משתי הלחם דאינו דוחה יו"ט ואף דנאכל בו ביום משום דכתיב לכם ולא לגבוה אלמא דאף דבר האסור לאפות בשביל יו"ט גופא מ"מ בשביל שבת מותר וכ"כ התוס' שם בפסחים ד"ה ואי והוכיחו מזה דלא כפרש"י שם ע"ש היטיב]:
ואכן שוב חזר והשיב על זה הגאון הנ"ל דלפי מש"כ רש"י ז"ל שם בפסחים הטעם דאמרינן דמדאוריי' צרכי שבת נעשין ביו"ט הוא משום דהם קדושה אחת דיו"ט נקרא שבת והוי כחד יומא אריכתא עי"ש ברש"י וא"כ זה אינו אלא למ"ד דשבת ויו"ט הם קדושה אחת אבל אנן הא איירינן לר' יוחנן דס"ל דנולדה בזה מותרת בזה משום דס"ל דשני קדושות הם וכר"א וא"כ לדידיה ליכא שום סברא לומר דצרכי שבת נעשין ביו"ט דהא משמע מרש"י שם דקרא מפורש לזה ליכא רק מצד הסברא נפקא לן הכי משום דהוי קדושה אחת וא"כ לר"י דס"ל באמת דשני קדושות הן ע"כ עיקר הטעם דאופין מיו"ט לשבת ע"י עירובי תבשילין משום הואיל הוא וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא היאך היה מותר לבשל הביצה כיון דאסורא לבו ביום וליכא הואיל והנה לפום ריהטא היה מקום לומר דאין כוונת רש"י ז"ל לומר משום דקי"ל דהם קדושה אחת דחדא דהאיך כ"כ בפשיטות דהא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא ועוד דהא קי"ל באמת כר"י דשבת ויו"ט שני קדושות הם אלא ר"ל דאף דלענין הדין הם נחשבים כב' קדושות מ"מ לענין לעשות מלאכה מיו"ט לשבת נחשב כקדושה אחת דכיון דהתורה התירה מלאכת אוכל נפש לצורך יו"ט מסתברא דמותר נמי לצורך שבת דיו"ט נמי איקרי שבת דהא ודאי נראה דמותר לבשל ולאפות ביו"ט ראשון לצורך יו"ט אחרון אם יודע דיהיה אנוס ולא יוכל לבשל ולאפות בחול המועד ליו"ט אחרון וראיה לדבר זה מהא דמקשינן בפסחים שם למ"ד דצרכי שבת נעשין ביו"ט למה לחם הפנים אין דוחה יו"ט כדי לאכול לשבת הבאה אלמא דס"ל להגמ' בפשיטות דגם לשבת אחרת מותר ואף דלשבת אחרת בוודאי לא שייך לומר דהם קדושה אחת וחד יומא אריכתא אלא ע"כ דמסתברא להגמ' דכל שהוא יום קודש כמו זה מותר לעשות מלאכה מזה לזה ואף דמשני שם באמת דשבות רחוקה לא התירו מ"מ משמע דאינו אלא איסור דרבנן מדאמר לא התירו ולא אמר דלא התירה התורה ומשמע להדיא דאינו אלא גזירה דרבנן וא"כ אינו מוכרח דתליא בדין אי שבת ויו"ט קדושה אחת היא או לא:
שוב ראיתי להמג"א בסי' תקכ"ז סעיף י"ג ס"ק י"ג על הא דכ' שם בשו"ע דאף שהניח ע"ת אינו יכול לבשל מיו"ט ראשון לשבת כתב ע"ז ב' טעמים או משום דאפשר לבשל ביו"ט שני דאינו אלא מדרבנן או משום דשבות רחוקה לא התירו ונפקא מיניה בין הטעמים אם יודע שיהיה אנוס ולא יוכל לבשל למחר דלטעם הראשון מותר ולטעם השני אסור ע"ש ונראה דאף לטעם השני אינו רק איסור דרבנן אבל מה"ת בוודאי מותר ואפשר דאף אם יהיה לו פנאי לבשל ביום חול לצורך שבת וכמש"ל מדאמר דשבות רחוקה לא התירו משמע דאינו אלא שבות דרבנן:
וכבוד חתני הרב החריף ובקי וכו' מו"ה נחום נ"י העיר ע"ז דלפי מה שכתבתי תקשה דהיכי אמר רב חסדא דהאופה מיו"ט לחול לוקה דכיון דס"ל דאף לשבת אחרת מותר א"כ לעולם הוי התראת ספק דשמא ישהה המאכל לשבת הבאה. אבל אין זה קושיא דחדא י"ל דמיירי באופה שידוע דהמאכל יתקלקל אם ימתין עד השבת ועוד י"ל דס"ל באמת דהתראת ספק שמה התראה:
וגם מה שהקשה כבוד חתני הנ"ל דמלחם הפנים אינו ראיה דהתם א"א לאפות לאחר יו"ט דע"כ צריך לאפות ביו"ט דהא צריך להיות על השולחן משבת לשבת אבל לעשות ליו"ט אחר דיכול להמתין לאחר יו"ט אינו ראיה דמותר וראיה ממכשירי פסח לר"א דס"ל דדחי שבת אף דאפשר מע"ש מ"מ בשבת שלפני י"ד בוודאי אסור כיון דיכול לעשות בי"ד. ואמנם גם זה אינו ראי' דהתם דחוי הוא דהא אינו אלא דרך מקרה אבל ביו"ט הוא היתר גמור ושפיר י"ל דמותר מן התורה אפילו בשביל יו"ט אחר אפילו אם יוכל לעשות ביום חול:
ועוד בלא"ה כבר דחה התוס' לפרש"י דמטעם קדושה אחת לא שייך להתיר מיו"ט לשבת רק בדבר שמותר לצורך יו"ט גופא אבל בלחם הפנים דלא דחי יו"ט גופא היכי יעלה על הדעת דיהא מותר לאפות ביו"ט בשביל שבת דמה בכך דהם קדושה אחת. ולכן כתבו התוס' דהא דצרכי שבת נעשין ביו"ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא משום כיון דהיא מצות שבת ואם לא יעשנה ביום טוב שוב לא יעשנה חשוב כמו אוכל נפש ביו"ט ע"ש וא"כ בפשיטות ניחא בהך דר"י:
ושוב ראיתי גם להצל"ח שתי' ג"כ דאי לאו משום טלטול מוקצה הי' מותר לצלות בשביל שבת ואף דליכא הואיל משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט ואכן צ"ע דלא הביא ד' התוס' בזה דהא לדעת רש"י אינו מותר רק בדבר המותר ביו"ט עצמו רק דמבשל בזמן דאינו יכול לאכול עוד אבל בדבר שאסור ביו"ט עצמו לא שייך להתיר בשביל שבת אבל לפי דעת התוס' א"ש. ולפי זה אין חילוק כלל בין אם הוי קדושה אחת או ב' קדושות:
כל זה כתבתי לפי שיטת הש"ס בבלי אבל המעיין בירושלמי ברפ"ב דביצה יראה דשפיר תליא אהדדי ור"א דס"ל דשבת ויו"ט שני קדושות הם לשיטתו אזיל בזה וכן ר' יוחנן דס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ג"כ לשיטתו דס"ל דשבת ויו"ט שני קדושות הם. דאמרינן שם דמנ"ל דאין אופין מיום טוב לשבת אלא ע"י עירובי תבשילין דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רבי אלעזר אמר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל וכו' רבי יהושע אמר וכו' אמר רבי אלעזר [והוא רבי אליעזר בן פדת דהוא אמורא] דאתיא כמ"ד במרה ניתנה השבת ברם כמ"ד באלוש נתנה השבת עומדין באלוש ומזהירין באלוש והדר מקשי איתא חמי דבר תורה הוא אסור ועירובי תבשילין מתירין א"ר אבוהו בדין היה שיהו אופין ומבשלין וכו' אם את אומר כן אף הוא וכו' והנה דברי הירושלמי אלו צריך ביאור דמאי כוון ר' אליעזר במאי דאמר אתיא כמ"ד דבמרה נתנה השבת וכו' וכן דלמה לא מקשה מיד איתא חמי דבר תורה הוא אסור וכו' ודברי הפ"מ בזה תמוה לפענ"ד. ואמנם פירוש הפשוט בזה כמו שפירש הק"ע שם אך מעט צריך להוסיף ביאור על דבריו והיינו דר"א סובר דבאמת על איסור מלאכה בשבת כבר נצטוו במרה כמו שכ' לעיל באריכות וכשנאמרה להם פ' המן באלוש [וכמו שמבואר בסדר עולם ובמדרש רבה דבאלוש ניתן להם המן] לא הוצרך להזהיר להם על הכנה בידי אדם רק על הכנה בידי שמים וכנ"ל ומה שאמר משה לנשיאי העדה הוא אשר דבר ד' שבתון שבת קודש היינו דמשום זה צריך הכנה מיום חול ואמנם מה דמסיים דאת אשר תאפו אפו הוא מיותר דזה כבר נצטוו במרה ולכן מפרש ר"א דקרא אתי ליו"ט שחל בע"ש דאסור לאפות אפי' ביו"ט לצורך שבת רק דצריך לאפות ביום חול לצורך שבת וזה הדין לא נאמר במרה כלל רק דעתה נתחדש להם דין זה דנלמד בהא דאמר ד' למשה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ודרשינן במכילתא ע"ז מכאן שמערבין מעיו"ט לשבת [כ"ה גירסת הגר"א ז"ל שם במכילתא וגירסא הישנה מכאן שמערבין מע"ש לשבת ופי' המפרש דקאי על עירובי חצירות ואינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן תמוה דמאי ענין עירובי חצירות להכנה והיכן מרומז כאן עירובי חצירות ולכן גי' הגר"א ז"ל עיקר] ונראה דדריש זה מדכתיב הששי בה"א הידיעה משמע דווקא ביום הששי דכל ימות השנה הוי הכנה מיום הששי לשבת אבל יש לך יום ששי דאסור להכין ממנו לשבת אלא צריך להכין מיום ה' ואיזה זה יו"ט שחל בע"ש וכן פירש הגאון מלבים זצ"ל בפי' החומש שם וכן פירש"י בריש ביצה על הא דאמרינן שם דחול מכין לשבת. וא"כ נלמד מדיבור זה שני דברים חדא דסעודת שבת צריך הכנה ועוד דאסור לבשל מיו"ט לשבת וזהו דאחר שהגידו נשיאי העדה למשה דלקטו לחם משנה אז נזכר מה שאמר לו השם ואמר להם דהוא הדבר אשר דבר ד' שבתון שבת קודש לד' מחר. כלומר דכיון דהוא יום קודש צריך הכנה מיום חול אבל דבר שלא היה מוכן מיום חול כגון ביצה שנולדה ביו"ט אסור לאכול בשבת מן התורה ועוד דאסור להכין הכנה דבידי אדם מיו"ט לשבת. דב' הכנות אחד דבידי שמים ואחד דבידי אדם אסור מיו"ט לשבת כי אם אשר תאפו ביו"ט לצורך שבת אפו מתחילה מעיו"ט דאין אופין אלא על האפוי והיינו ע"י עירוב תבשילין ולזה כוון ר"א בירושלמי דלמד מקרא דאשר תאפו אפו והיינו דנלמוד מהך קרא דבלא עירוב תבשילין אסור וע"י עירוב תבשילין מותר והיינו כדרשת המכילתא דמכאן דמערבין מעיו"ט לשבת ולדידיה הכל מה"ת הוא ואמנם ר"א אמר ע"ז דזהו למ"ד דבמרה נצטוו על מלאכה בשבת ולא איצטריך קרא דוהכינו רק על הכנה דבידי שמים אבל למ"ד דבאלוש נצטוו על השבת אינו ראיה כלל על הכנה דבידי שמים רק על הכנה בידי אדם וזהו דאמר דעומד באלוש ומזהירין באלוש וכמו שפי' הק"ע שם. ואפשר דרבה ואידך אמוראי דפליגי בהכנה פליגי בזה אי במרה נצטוו או באלוש] ולכן מקשה דכיון דלהך מ"ד לית לן ראי' על עירובי תבשילין מקרא א"כ האיך מהני העירובי תבשילין להתיר איסור תורה ומשני דבאמת להך מ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט. וא"כ הדין דצרכי שבת נעשין ביו"ט או לא תליא אי במרה נצטוו או דבאלוש נצטוו ועפ"ז נ"ל ר"א דס"ל דשבת ויו"ט ב' קדושות הם לשיטתו אזיל דלמד מהך קרא דאשר תאפו אפו דעירובי תבשילין מה"ת דצרכי שבת אין נעשין ביו"ט וע"כ משום דהוי שתי קדושות וכמו שפירש"י דהטעם דמ"ד דצרכי שבת נעשין ביו"ט משום דס"ל דהוא קדושה אחת ובזה א"ש מה דס"ל לר"י דחצי שיעור אסור מה"ת והיינו משום דחזינן כאן בביצה במעשה דאושפיזכניה דרב אדא בר אהבה דס"ל כרבי יוחנן דהוי שתי קדושות וא"כ ממילא דס"ל דצרכי שבת אין נעשין ביו"ט והאיך היה עולה על דעתו לצלות ביו"ט בשביל שבת הא ליכא הואיל וע"כ דשמיע ליה מר' יוחנן דדבר שאינו אסור רק מדרבנן מותר מה"ת לאפות ביו"ט משום דמה"ת הא חזיא לי' וא"כ תקשה עליו דר' יוחנן מבריית' דביצה דהמבשל גה"נ ביו"ט דלוקה משום מבשל ביו"ט ואמאי הא מה"ת יכול לאכול מיניה פחות פחות מכשיעור וע"כ דס"ל להבריית' דחצי שיעור אסור מה"ת ומזה הכריח ר"י לומר באמת דחצי שיעור אסור מה"ת דאל"כ תקשה עלי' מבריית' ור"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת י"ל דס"ל באמת דדבר שאסור באכילה מדרבנן אסור מה"ת לבשלו ביו"ט דכיון דמ"מ אסור לאכול תו לא מקרי אשר יאכל לכל נפש ובזה יתיישב כל הקושיות בעז"ה:
ואמנם עכ"פ לדידן דקי"ל דהכנה דאורייתא ושבת ויו"ט שתי קדושות הם ע"כ דס"ל דקרא דוהכינו את אשר יביאו אתא להכנה בידי שמים לאשמועינן דאין יו"ט מכין לשבת וכן דהכנה דבידי אדם ג"כ אסור ביו"ט לצורך שבת וכמו דדריש במכילתא והא דמבשלין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין היינו מטעם הואיל ועכ"פ הך קרא ביו"ט שחל בע"ש מיירי ועפ"כ מסיים הכתוב והיה משנה על אשר ילקטו יום יום אלמא בהדיא דאפילו אם חל יו"ט בערב שבת דהוצרכו ללקוט ביום ה' לצורך ג' ימים מ"מ לא יהי' רק משנה לחם על יום יום אלמא דיותר מלחם משנה מעולם לא ירד וע"כ דמעשה ניסים היה בו דהספיק העומר לב' ימים ואפשר דזהו דאמרינן דברכו במן וקדשו במן דהי' בו ברכה דבשבת ויו"ט הסמוכין זה לזה הספיק עומר אחד לב' הימים ובזה נסתלק תמיהת הגאון הנ"ל והיינו דלא הוזכר בשום מקום בדברי חז"ל במדרשים ובגמ' לענין שבת ויו"ט כמה עומרים ירד אז בעיו"ט וכן לא הוזכר כלל בשום פוסק לחקור בזה וע"כ כנ"ל דהי' פשוט להם דיותר מלחם משנה מעולם לא ירד:
ולענין מה שהבאתי לעיל בשם התוס' דשבת דלמ"ד דעל תחומין והוצאה לא איפקוד במרה לא נצטוו אתחומין והוצאה עד לאחר הקמת המשכן. נתיישב בזה מה ששמעתי ממר אחי הגאון זצ"ל זה יותר משלשים שנה שעמד בתימה על הא דאמר ר"י בן לוי בשבת (דף פ"ח ע"ב) דבכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מילין והיו מלאכי השרת מדדין אותן וכו' והעיר דלדעת הפוסקים דתחומין די"ב מיל הוא מן התורה היכי אפשר שע"י מעמד הקדוש הזה דשמעו הדיבור מפי הגבורה יהיה נגרם להם לעבור עבירה עי"ז לצאת חוץ לתחום בשבת דהא הכל מודים דהתורה ניתנה בשבת וא"כ בשעה ששמעו הדיבור דזכור את יום השבת לקדשו וגו' לא תעשה מלאכה וגו' וגם תחומין בכלל היאך נגרם להם לעבור ע"ז. וגם היאך היה מותר למה"ש להחזיר את ישראל לתוך המחנה דהא מי שיצא חוץ לתחום אפי' מחמת אונס אין לו אלא ארבע אמות ובשלמא לר"י בן לוי י"ל דאזיל לשיטתו (במד"ר שה"ש ע"פ ישקני מנשיקות וגו') דס"ל שם דלא שמעו מפי הגבורה רק שני דברות הראשונות וזה הוא דמדייק הכא בגמ' כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו לאחוריהן ועדיין לא הוזהרו על השבת שהוא בדבור החמשי [וס"ל כמ"ד דאתחומין לא איפקוד במרה. אבל במכילתא דאיתא שם בהדיא דבכל הי' דברות חזרו לאחוריהן דהא אמר דהלכו באותו היום ק"כ מיל [וס"ל כרבנן במד' שם דכל הי' דברות שמעו מפי הקב"ה] הדרא הקושיא לדוכתא כן שמעתי ממר אחי ז"ל והנה באמת לפי מה שפרש"י שם בשבת דהקרובים לדבור היו חוזרין מפחד הקול עד סוף המחנה ע"כ. בלא"ה לא קשיא כ"כ דמשמע דלא יצאו חוץ למחנה רק עד סוף המחנה ולא עד בכלל ואכן אף לפי דמשמע מלשון המכילתא הנ"ל דחזרו י"ב מיל ממש מ"מ לפי דברי התוס' הנ"ל לק"מ דאף דנצטוו בו ביום על איסור מלאכה בשבת מ"מ על הוצאה ותחומין לא נצטוו רק לאחר הקמת המשכן ומזה יהיה ג"כ ראיה דהלכה כרבא דהמכילתא וריב"ל מסייעין ליה דאתחומין והוצאה עדיין לא איפקוד במרה ודו"ק הנלע"ד כתבתי בעזה"ש: