אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן יז

סימן טז

ראוי לברר אי מותר ליתן מתנה בשבת ויו"ט ולקנות ע"י קנין משיכה או הגבהה אם אינו לצורך שבת ויו"ט ואם תמצא לומר דמתנה אסור מ"מ עדיין ראוי לברר אי מותר להפקיר בשבת ויו"ט אי לא וגם יש להסתפק אי מותר לזכות בשבת מן ההפקר או לא

תשובה הנה בדין מתנה בשבת ויו"ט הוא מחלוקת הפוסקים ז"ל דהר"ן כתב בפ"ב דיו"ט גבי הא דאמרינן למאי נ"מ לאקנויי קמחא לאחרים וז"ל לאקנויי בלשון מתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הניקנין במשיכה עכ"ל ומשמע להדיא דדוקא קנין סודר אסור בשבת ויו"ט משום דע"י הסודר מקנה החפץ הוי כמקח וממכר דאסור בשבת ויו"ט משום דגזירה שמא יכתוב אבל מתנה בעלמא ע"י קנין משיכה או הגבהה דלא דמי למקח וממכר שרי באמת ואמנם מדברי המרדכי שם שכ' ובה"ג התירו להקנות ביו"ט משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאים בהם כל העם ע"י מתנה ע"מ להחזיר ודכוותיה קונין משכ"מ אפילו בשבת עכ"ל ומדכתב דהתירו לקנות משום מצוה משמע דס"ל דאפילו לקנות מתנה ע"י קנין משיכה אינו מותר רק במקום מצוה דווקא וכמו בשכח ולא הניח ע"ת דאם לא יקנה קמחו לאחרים לא יוכל לבשל לצורך שבת או משום מצות נטילת לולב וכדומה אבל מתנה גרידא ביו"ט שלא לצורך היום אסור וכן כתב להדיא הב"י בסי' תקכ"ז דהמרדכי חולק על דברי הר"ן הנ"ל וס"ל דאפילו להקנות במשיכה בלא ק"ס אסור אם לא במקום מצוה [וקצת יש לעמוד על לשון המרדכי דכ' ובה"ג התירו להקנות ביו"ט דהא בבה"ג בה' יו"ט ליתא מזה שום רמז רמיזה רק דהעתיק לד' הש"ס דאם שכח להניח ע"ת צריך להקנותו לאחרים אך דהוא ז"ל גריס בהיפך דש"מ דהוא נאסר ואין קמחו נאסר דאם נימא דקמחו נאסר לא מהני הקנאה והיא הגי' שהביאו התוס' בשם בה"ג והמהרש"ל הגיה דצ"ל כגי' הספרים ע"ש אבל אין צורך וצ"ל באמת כגי' בה"ג וק"ל אבל אינו ראיה דאינו מתיר הקנאה רק במקום מצוה ודברי המרדכי צל"ע ונראה שמד' הרשב"ם ז"ל בב"ב דף קנ"ו ע"ב משמע נמי דס"ל כדעת הר"ן הנ"ל מדכ' שם בד"ה קונין משכ"מ אפילו בשבת וז"ל ואע"ג דקנין דמי למקח וממכר שהרי קונין בכליו של קונה שמקנה סודרו כדי לקנות בו המתנה עכ"ל והדבר פשוט דכוונת הרשב"ם ז"ל בזה דעיקר הקנין של שכ"מ הוא האמירה דדברי שכ"מ הוא ככתובין וכמסורין דמיא וזה משמע דפשיטא דמותר אפילו בשבת מדלא הוצרך ר' לוי שם לאשמעינן רק דמותר אפילו לקנות בק"ס משכ"מ וע"כ צ"ל דמתנה מותר בשבת ואף אם רוצה המקבל לקנות אותה ע"י קנין משיכה או הגבהה שהרי מתנת שכ"מ הדיבור הוי קנין ואעפ"כ מותר וא"כ מאי קמ"ל ר' לוי דמותר אפילו ק"ס ומאי גרע ק"ס מקנין של האמירה ולכן כתב הרשב"ם ז"ל דוודאי גרע משום דכיון שצריך להקנות הסודר כדי לקנות בו המתנה דמי טפי למקח וממכר דנותן המעות כדי לקנות בו החפץ ומכירה בוודאי אסור בשבת. וראיה גדולה לסברת הרשב"ם הלזו מהש"ס דפ"ק דמציעא ד' י"א ע"ב דאמרינן שם דמתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין דרך מקח וממכר הוא וכו' ומיהו מש"כ הרשב"ם שהרי קונין בכליו של קונה תמוה קצת דא"כ ללוי דס"ל בב"מ (דף מ"ז ע"א) דק"ס הוא בכליו של מקנה יהיה מותר להקנות ק"ס בשבת דבכליו של מקנה לא מחזי כמקח וממכר ובאמת לא מצינו פלוגתא בזה ומיהו זה אין להקשות דהא ר' לוי בעצמו ס"ל דבריא אסור דידוע דסתם לוי בגמ' הוא לוי בר סיסי בירושלמי והוא תלמידו דרבי אבל ר' לוי הוא אמורא אחר ואינו סתם לוי דגמ' כידוע] ועוד דהא טעמו דלוי שם משום דבההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקני [ועי' בר"ן בפ"ק דקדושין ובקצה"ח סי' ק"צ סעיף ו' ע"ש ודו"ק] וא"כ עדיין דמי למקח וממכר דע"י ההנאה דמקבל מיניה החפץ מזכה לו המתנה וא"כ לא מצינו שום חילוק וסברא לחלק בענין זה בין כליו של קונה לכליו של מקנה ודברי הרשב"ם ז"ל צ"ע. ועכ"פ שמעינן מדברי הרשב"ם ז"ל אלו דס"ל ג"כ כדעת הר"ן דשאר קניינים זולת קנין סודר שרי במתנה בשבת ויו"ט. ומיהו לדעת המרדכי דבכל קנין אסור במתנה בשבת זולת אם הוא לצורך היום תקשה לכאורה דהו"ל לר' לוי לאשמעינן עיקר דין מתנת שכ"מ דמותר בשבת משום כדי שלא תטרוף דעתו עליו ואם ס"ל דזה הוי מילתא דפשיטא א"כ גם בק"ס אין שום דבר חידוש דהא להמרדכי אין שום חילוק בין ק"ס לשאר קניינים:

ומיהו קצת יש מקום לומר דכיון דאינו חל המתנה מיד בשבת אין כאן איסור דבבריא נמי אם היה מקנה היום ע"מ דיחול הקנין לאחר השבת אפשר דמותר וכן כתב בתה"ד בכתבים בסימן רל"ד דמותר ליתן המעות של הפדיון מע"ש ע"מ שיחול בשבת אי לאו משום חשש ברכה לבטלה והביאו המג"א בסי' של"ט [ובס' נחל איתן בהלכות שבת הביא ראיה לדבריו מהש"ס דעירובין ל"ו דמבעיא לן באומר ככר זה היום קודש ולמחר חול מהו ע"ש וע"ע בשו"ת הגרע"א ז"ל בסי' קנ"ט מש"כ על דברי התה"ד אלו ע"ש] ומיהו לא דמי להתם דהתם חל ממילא הפדיון בשבת ואינו עושה בשבת שום מעשה כלל אבל הכא עיקר המעשה עושה בשבת רק שהגמר הקנין נגמר בחול וצ"ע בזה:

ואין להביא ראיה דמותר מתנה בשבת ויו"ט ע"י שאר קניינים מהא דתנן בפ"ק דיו"ט (דף י"ד ע"ב) דמשלחין כלים ביו"ט בין תפורין ובין כשאינן תפורין ואף דבר שלא חזי ביו"ט דהא אפילו תפילין משלחין דכל דבר שניאותין בחול משלחין אותו ביו"ט ולא חשו משום איסור מתנה ביו"ט ואף דבר שאסור לשלח ביו"ט כגון סנדל המסומר ומנעל שאינו תפור אין האיסור משום מתנה ביו"ט רק האיסור הוא משום הטירחא יתירא דכל דבר שאין בו צורך המועד אסרו משום טרחא. דזה אינו ראיה כלל דוודאי נתינת המתנה אין בו איסור רק הקנין שקונה הדבר במשיכה או בהגבהה וא"כ י"ל דשם אינו עושה המקבל שום קנין כלל וממילא קנוי אצלו ע"י רשותו וקנין דממילא בוודאי שפיר דמי דהא קי"ל דמוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט (בביצה דף י"ב) ואף ב"ש דאוסר שם אינו אלא משום גזירה דהפרשה. וכן ראיה מהא דתניא בעירובין ד' ע"א דב"ה סבר דיש ביטול רשות אף משתחשך ואמרינן שם דטעמא דב"ה דאסתלוקי רשותא בעלמא הוא ואסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי. ועפ"ז פשוט דליתן מתנה בשבת אף לדעת האוסרים אין האיסור רק על המקבל אם מתכוון לקנותו במשיכה או בהגבהה אבל על הנותן אינו מוטל שום איסור דהא הנותן אינו אלא כמסלק זכותו מהחפץ בשביל המקבל כדי שהמקבל יוכל לזכות בו בקנין ולא גרע מאסתלוקי רשותא בשבתא דשפיר דמי. [ומיהו זה יש לדחות דאפשר דכיון דאין המקבל קונה רק אם הנותן מכוין להקנותו ואם עושה הקנין שלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ואם לא אמר לך חזק וקני ועשה הקנין שלא בפניו לא קני באמת ונמצא שהנותן מסייע בקנין וא"כ אפשר דעליו נמי מוטל האיסור]. וכן אין להקשות על דעת הר"ן ז"ל הנ"ל מהא דאסרי ב"ש לבטל רשות בשבת ואמרינן שם דטעמא דב"ש דאוסר משום דסבר דביטול רשות מקנא רשותיה הוא ומקנא רשותיה בשבת אסור ואף דביטול רשות אינו אלא מתנה ואעפ"כ אסור דשאני התם דהוי מתנה דקרקע ובקרקע בוודאי גם הר"ן מודה דאסור משום דקרקע כיון דבר שטרא הוא ונקנה בשטר גם במתנה איכא גזירי שמא יכתוב והא דמחלק הר"ן בין מתנה למכר היינו במטלטלין דלאו בני שטרא נינהו ורק במכר מ"מ שייך גזירה שמא יכתוב שטר לאחריות דשטר אחריות דרך לכתוב גם על מטלטלין וכמו דמבואר בב"ב ד' מ"ו ועוד בכמה מקומות בש"ס אבל במתנה של מטלטלין לא שייך גזירה שמא יכתוב כלל דשטר קנין לא שייך במטלטלין ואחריות נמי אין דרך לכתוב על מתנה אבל מתנה דקרקע דנקנה בשטר בוודאי שייך גזירה דשמא יכתוב ועפ"ז שכתבנו לעיל דעיקר האיסור הוא רק אם המקבל מתנה רוצה לקנותו בקנין אבל ליתן מתנה בלא שום כוונת קנין שרי לד"ה יסר בזה מש"כ הגאון בעל עבודת הגרשוני בסימן כ"ה שהביא ראיה שם דמתנה מותר בשבת מהא דכ' התוס' בפ' הדר דף ס"ו והמרדכי שם ד"ה יפה עשיתם דהך שכירות ששוכרין מהא"י בשבת כדי להתיר הטלטול לא דמי למקח וממכר ולא הוי אלא מתנה בעלמא ולכן מותר אפי' בשבת וא"כ משמע מד' התוס' והמרדכי אלו דפשיטא להו דמתנה מותר בשבת ע"ש בדברי הגאון הנ"ל בתשובה והנה כבר תמה עליו הגאון בעל שער המלך ז"ל בפ"ו מהל' יו"ט הלכה ט' דלפי דבריו ז"ל יהא דברי המרדכי סותרין זה את זה למש"כ בפ"ב דיו"ט הנ"ל ולכן כתב דע"כ צריך לחלק דההיא דפ' הדר שאני דאינו נותן לא"י לשם מתנה גמורה אלא כדי להתי לו טלטול ולהנאתו קמכוין הלכך לא חשיבה כמתנה גמורה לאוסרה בשבת עכ"ל השער המלך ז"ל שם. והנה מה שתמה עליו שפיר תמה אבל מה שתי' דהתם שאני דאינו מתנה גמורה שאינו עושה רק להתיר טלטול הדברים מתמיהים דהא מ"מ ראיות הגאון ז"ל נכונה מלשון התוס' שכ' דלא הוי אלא כמתנה בעלמא וכו' ומשמע דמתנה פשיטא להו דשרי ואפילו במתנה גמורה ולפי דברי השער המלך ז"ל הו"ל להתוס' לומר דהכי לא דמי למכירה ומתנה משום דאין עושין אלא להתיר הטלטול אבל מדכ' דלא הוי כמכירה אלא כמתנה משמע בפשיטות דס"ל דיש חילוק בדין בין מכירה למתנה. ועוד תמוה לי טובא במש"כ דאינו נותן לא"י וכו' דהא אדרבה עיקר קושיית התוס' הוא משום שהישראל קונה המקום לשכירות בשבת ולא משום שהוא נותן לא"י דמאי יהיב ליה לא"י דהא וודאי דמעות אסור ליתן לא"י בשבת אלא ע"כ צ"ל דשכרו מא"י בשבת והבטיחו לו ליתן דמי שכירות אחר השבת וא"כ אין כאן מתנה לא"י רק מתנה מא"י והא"י הוא נותן להישראל בשכירות גמור' רק שהישראל אינו מכוין לשכירות גמור' ולכן דברי השעה"מ צ"ע לפע"ד אבל לענ"ד הדבר ברור דוודאי התוס' מחלקים בין מקח וממכר למתנה דבמקח וממכר אסור אפילו אינו עושה שום קנין רק דהדיבור בעצמו במה דמתנה עמו בע"פ למכור לו זה גופא הוי איסור וכ"ש אם מניחו ברשות הלוקח דוודאי אסור ואף דהלוקח אינו עושה שום קנין כלל דכיון דהלוקח צריך שישלם בעבורו איכא גזירה שמא יכתוב אבל במתנה כה"ג דאינו עושה שום קנין בוודאי מותר לד"ה אפילו לדעת המררכי דמאי שהוא נותנו לרשות המקבל מתנה והמקבל מתנה זוכה ממילא בהמתנה בוודאי אין כאן חשש שמא יכתוב כלל ולפיכך הוצרכו התוס' לומר דאף דשכירות גמור וודאי דמי למכירה דהא צריך לשלם מעות לאחר השבת מחמת השכירות מ"מ הכא התירו לשכור משום דשכירות ששוכרין בשביל היתר טלטול אינו שכירות גמור ודמי למתנה בלא קנין דמותר והיינו משום דאין כוונת הישראל לשכור ממנו באמת החצר על יום השבת אלא שיסלק הא"י רשותו מהחצר ביום השבת כדי שיהיה הישראל יכול לטלטל בשבת והוי כביטול רשות דמותר אפילו בשבת משום דאסתלוקי רשותא בעלמא הוא והא דכ' דלא הוי אלא כמתנה בעלמא ר"ל דלה"פ לא עדיף ממתנה אבל מ"מ נ"ל דגרע ממתנה דאינו אלא סילוק רשות כ"ה כוונת התוס' והמרדכי לפע"ד. וא"כ אין להוציא מדברי התוס' מידי לענין לקנות מתנה ע"י קנין משיכה או הגבהה ואין מקום כלל להוכחת הגאון בעל עבודת הגרשוני ז"ל הנ"ל מד' התוס' והמרדכי הנ"ל. ולפי זה בנידון המעשה דעבודת הגרשוני דהיה צריך להקנות לא"י הפרה במתנה כדי שתפטור מן הבכורה בוודאי אסור לדעת המרדכי דהא התם צריך ליתן לא"י לשם מתנה גמורה ובפרט דהא איכא כמה דעות דאין קנין חצר מועיל בא"י וע"כ צריך שיקנה במשיכה או בהגבהה וא"כ לפי מש"כ דאיסור חל גם על הנותן משום דהוא מסייע בקנין א"כ בנידון זה יהיה הישראל הנותן עובר משום איסור מתנה בשבת לדעת המרדכי הנ"ל והגאון בעל עבודת הגרשוני ז"ל דהתיר שם בפשיטות במח"כ נראה דלא ראה דברי המרדכי והב"י הנ"ל וע"פ הדברים שכתבנו יתיישב בפשיטות מה שתמה השער המלך ז"ל בפ"ח מה' לולב הלכה ח' על דעת הריטב"א בשבת בפ' כל כתבי דאוסר להפקיר בשבת והא דיכול לומר בעת הדליקה דבואו והצילו לכם משום דהתם הוי כמופקר ועומד משום דבלאו הכא הוא הולך לאיבוד וכו' והקשה השער המלך מהש"ס דעירובין ד' ל"א דמקשינן דמאי הא לא חזי ליה ומשני הואיל ואיבעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה והיכי מצי מפקיר בהש"מ הא הסוגיא אזלא לסומכוס וכמש"כ התוס' שם וסומכוס הא ס"ל כרבנן דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בהש"מ והוצרך השער המלך לדחוק שם דלא אסר הריטב"א להפקיר רק ברוצה שיזכה בו אחר וכגוונא דהתם משא"כ הכא גבי דמאי אדרבה אין כוונתו בהפקר רק כדי שיהיו מותר לאכול הדמאי ובוודאי ש"ד ע"ש וזהו דחוק לפע"ד דמנ"ל דמפקיר ע"מ לאכול הדמאי מיירי דהא י"ל דכוונת הגמ' דמקרי חזי לי' דכיון דאם הי' מפקיר לחלוטין היה מותר לו לאכול כא' משאר העניים השתא נמי חזי ליה ועוד דאינו מחוייב להפקיר גם הפת של עירוב דגם אם יפקיר כל נכסיו חוץ הפת של עירוב מקרי עני ובכה"ג בוודאי הוי הפקר גמור וזה וודאי דוחק לומר דהגמ' מיירי דווקא דאינו מפקיר רק ע"מ לאכול ועוד דבכה"ג לא מקרי הפקר כלל ולא מהני האי הפקר להתירו באכילה אכן לפי מש"כ בלא"ה לק"מ על הריטב"א דפשוט דלהפקיר בשבת לא חמיר ממתנה דאינו אסור רק אם המקבל מתנה מתכוין לזכות ועושה קניין בזכייתו וכמש"כ לעיל וא"כ הפקר נמי אינו אסור רק בגוונא דהתם דמפקיר לאחרים ומצווה להם לזכות מיד והם מגביהים לעצמם ע"י אמירתו ונחשב כמתנה גמורה בקנין דאסור לדעת המרדכי. והריטב"א נמי עומד בשיטת המרדכי בזה ולפיכך אסר נמי בהפקר כה"ג דדמי למתנה בקנין אבל בערובין ובפ' מפנין דשום אדם אינו זוכה אז בעת שמפקיר וגם אינו מחשב לשום אדם לזכות רק דאומר דהרי הוא הפקר לכל פשוט דשרי דהא אפילו לקבל מתנה בשבת ולהניחו בתוך ביתו שרי אם אינו מכוין לקנין וכ"ש הפקר וכל זה ברור

וגם הש"ס דשבת קל"א דאמר שם דמודה ר"א דאם צייץ טליתו בשבת דחייב משום דבידו להפקירו נמי ניחא לפ"ז משום דהפקר גרידא דליכא זכיה דאחר בוודאי שרי ובשער המלך שם תירץ דכיון דמה"ת מותר להפקיר בשבת מקרי בידו והלכך חייב חטאת ע"ש ואין תי' זה נוח לי כלל דמה בכך דמה"ת מותר להפקיר מ"מ כיון דאינו יכול להפקיר מצד תקנת חכמים ממילא מחוייב להטיל ציצית בבגד והיכי מחייבינן ליה חטאת הא מעוכב הוא שלא להפקיר מצד תקנת חכמים. וכעין זה כתבו התוס' בשבת דף ד' גבי הא דמבעיא ליה לרב ביבי שם בהדביק פת בתנור בשבת אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה או לא והקשו התוס' שם בד"ה קודם דפשיטא דהתירו דאף אם לא נתיר בוודאי לא ישמע לנו דהא בוודאי ירצה להציל עצמו ממיתה ותי' בשם ריב"א דאם לא התירו אינו מחויב סקילה כיון שמניח מלרדות על ידי מה שאנו אוסרין לו עכ"ל הרי בהדיא דאם מעוכב מצד איסור דרבנן נחשב כאונס ופטור מחיוב סקילה וה"נ יש לומר להיפך כיון דע"כ אינו יכול להפקיר הבגד מחמת תקנת חכמים ע"כ מחוייב להטיל ציצית בבגד והיכי פשיטא להו להגמ' דאם צייץ בשבת חייב חטאת משום דבידו להפקירו מה"ת ודברי השעה"מ אלו תמוהים לפע"ד אכן לפי מש"כ לתרץ א"ש טפי דהפקר גרידא בוודאי שרי וע"כ לא אסר הריטב"א אלא היכא דמפקיר במקום שיש בני אדם שזוכין מיד ע"פ צוויו דבכה"ג הוי כמתנה בקנין וכמש"כ לעיל בעז"ה:

ולענין אי מותר לזכות מן ההפקר בשבת ויו"ט לדעת המרדכי הנ"ל דאוסר מתנה הנה כבר נסתפק בו הגרע"א ז"ל בגליון האו"ח סי' של"ט דאפשר דלזכות מן ההפקר לד"ה שרי כיון דליכא מקנה וקונה אינו בכלל אין קונין בשבת והנה מפשטיות לשונו משמע דמסתפק אפי' בהפקר דממילא כגון להגביה מציאה בשבת וכן לזכות בנכסי גר [בימים הקדמונים או במקום שיש להם רשות ע"פ הממשלה הרוממה יר"ה] וכן משמע להדיא מדפשיט ליה מדברי הטוש"ע או"ח בסי' שע"א סעיף ח' דמיירי התם בנכסי הגר. אכן אני תמה דבכה"ג מאי זו ספיקא דהדבר פשוט בכולי הש"ס דמותר להגביה מציאה בשבת אם אינו מדבר המוקצים ומהם בש"ס בע"ז ד' ע' דהמוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א אלמא דזה פשוט דמותר להגביה ולא הוצרך לאשמועינן רק דהתירו לו אפילו אסור הוצאה ע"י פחות פחות מד' אמות וכן פסק הרמב"ם בפ"כ מה' שבת דאף במציאה דלא אתי לידיה מבע"י התירו להוליכו פחות פחות מד"א והוציא זה מהש"ס הלזו וכמש"כ הגר"א ז"ל באו"ח סי' רס"ו סעיף ח' וגם להפוסקים החולקים שם על הרמב"ם וס"ל דמציאה כיון דלא אתי לידי' ואינו בהול עליו לא התירו חז"ל להוליך פחות פחות מד"א וגרסי בש"ס דע"ז שם המוציא כיס בשבת וכמש"כ שם הגר"א והיינו ששכח והוציא כיסו בשבת לר"ה אז התירו מ"מ לא פליגי רק באיסור הוצאה אבל מכח קנין לית מאן דפליג. ואם מצא חפץ במבוי שעירבו בתוכו פשוט שמותר לו להגביה ולהוליכו לביתו וכן מבואר להדיא עוד בפ"ק דמציעא (דף ט ע"א) אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת ה"נ דלא קני ע"ש ומשמע להדיא דדווקא ארנקי אין דרכו להגביה בשבת משום מוקצה וכמש"כ שם הרא"ש ז"ל להדיא בסי' כ"ב אבל בדבר דלית בו איסור מוקצה פשוט דמותר. וכן מבואר עוד במשנה דשבת (דף ק"כ) דאומר לאחרים בואו והצילו לכם אלמא דמותר להם לזכות בשבת מן ההפקר ומיהו מהתם יש מקום לדחות דשאני התם דהצלה הוא לצורך היום והוי צורך מצוה דהא לא התירו להציל רק ג' סעודות ותו לא ומיהו ראיות הראשונות שהבאתי ג"כ מספיקים לפשוט הספק הנ"ל. ואולי דלא נסתפק בענין אי מותר להגביה שלא לשם כוונת קנין ולהוליכו לביתו דזה פשוט ליה ג"כ דמותר מכל הנ"ל אך דמסתפק לו אם מותר לעשות קנין משיכה או הגבהה בדבר ההפקר כדי שיקנה ע"י זה שלא יוכל אחר לזכות בו ודומיא דמסתפק להחזיק בנכסי הגר דבכה"ג כיון דניכר דעושה זה בשביל הקנאה גרע טפי והוי בכלל איסור קנין. ובפרט דהיכי דהפקיר אדם מדעת בוודאי יש להסתפק אי מותר לזכות בו בשבת. וקצת יש מקום לומר דתליא בפלוגתת רש"י ותוס' בפ"ק דמציעא (דף י"א) אי הפקר מקרי דעת אחרת מקנה או לא והובא מחלוקתם בקוצר במל"מ ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה דלדעת רש"י ז"ל שם דהפקר מקרי דעת אחרת מקנה הרי איכא כאן מקנה וקונה ונהי דלא דמי למתנה גמורה דהתם מקנה לאדם מיוחד ושייך גזירה דשמא יכתוב כדי לחזק הקנין אבל גבי הפקר לא שייך כלל הגזירה דמי יבקש כאן לכתוב מ"מ כיון דאיכא מקנה וקונה הוי בכלל הגזירה דאין קונין בשבת ואף דהכא לא שייך הטעם. דכל מקום שאסרו חכמים השוו במידותיהן ולא חלקו משום לא פלוג כידוע אבל לדעת התוס' שם דלא מקרי דעת אחרת מקנה אינה בכלל הגזירה כלל. והנה הגרע"א ז"ל שם הביא ראיה מגיטין (דף ע"ז) דאמר שם דתיזיל ותפתח ואמאי התירו שבות דמקח וממכר הא אפשר בהיתר להפקיר הבית דמותר להפקיר בשבת כדס"ל להמג"א בסי' י"ג ואח"כ תזכה היא מהפקר אע"כ דאסור לזכות מהפקר אלו דבריו ז"ל שם. והנה לפום ריהטא דבריו תמוהין מאד דהיאך אפשר להפקיר הבית מתחילה א"כ הוי טלי גיטך מע"ג קרקע דהא הגט מונח ברשות אחר ואין האשה מתגרשת עד שתקבל הגט מידו או מחצרו ואח"כ קנתה החצר מידו דהוי כמו שיצא הגט מידו לידה אבל אם הגט מונח בחצר של הפקר הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ובפרט לפי מה שפרש"י בגיטין שם דקנתה הגט בתורת אגב א"כ בלא"ה א"א להפקיר דהא אין מטלטלין ניקנין אגב ההפקר וכמו שפסק הנתיבות בסי' ער"ה. ורציתי ליישב דרצה לומר דיפקיר כל הבית חוץ ממקום שהגט מונח בו ותקנה הגט אגב זכית הבית מן ההפקר וס"ל כדעת הקצה"ח שם דמטלטלין ניקנין אגב הפקר אבל זה טעות דבהדיא מבואר בקצה"ח שם דמטלטלין אגב הפקר אינן ניקנין רק אם היו צבורין בקרקע של הפקר וכמו שהאריך שם בטעמא דמילתא והכא הא לא הוי צבורין דהא מקום הגט לא הפקיר ואינה זוכה כלל רק שע"י שתזכה הבית מן ההפקר תזכה גם הגט מתורת אגב וא"כ הא לא הוי צבורין וא"כ דברי הגאון ז"ל לכאורה צריך נגר ובר נגר דיפקריניה. אכן לענ"ד היה נראה ליישב קצת דברי הגאון הנ"ל דיש לומר דס"ל כדעת הקצה"ח בסי' הנזכר סעיף ב' שהעלה שם דהפקר אינו קנין כלל ואינו אלא כנדר בעלמא שאינו יכול לחזור בו וכמו שכ' ברמב"ם בפ"ק דנדרים דהפקר ה"ה כנדר ומשו"ה ס"ל לרש"י בב"מ (דף י"א) הנ"ל דמקרי דעת אחרת מקנה משום דכיון דאינו אלא מתורת נדר אינו יוצא מרשותו כלל והלכך כל אדם הזוכה אח"כ מן ההפקר מיד הבעלים הוא זוכה כמו בנודר ליתן לעניים דהעניים הזוכין בו מיד בעלים הן זוכין וחשוב דעת אחרת מקנה אע"ג דהנדר כבר נעשה כ"כ הקצ"ח שם וא"כ בנד"ד נמי לא מקרי כלל טלי גיטך מע"ג קרקע דהא כ"ז דלא זכה בו האשה להבית לא יצא מרשות הבעל כלל וכשחוזרת וזוכה מיד הבעל היא זוכה ומ"מ לענין שבת אפשר דליכא איסורא דנהי דהזוכה זוכה מיד הבעלים הוא מ"מ ליכא מקנה כלל דהא המפקיר אין רצונו כלל להקנות לאחר ובדעתו הוא לחזור בו מן ההפקר רק שאינו יכול משום דיעבור בלא יחל דברו ואינו בכלל קנין כלל בזה ראיית הגאון מוהרע"א ז"ל הנ"ל. ועפ"ז גם מה שכתבתי לעיל דלדעת רש"י ז"ל פשוט דאסור דהוי בכלל מתנה אכן לפי דברי הקצ"ח הנ"ל אינו מוכרח דאף דמקרי דעת אחרת מקנה לענין דלא בעי רץ אחריו ומגיעו אבל מ"מ לענין שבת לא דמי לקנין דהא ההפקר אינו קנין רק נדר בעלמא וכמש"כ:

וגם מה שרצה המ"ל שם לחדש דלדעת רש"י קטן הזוכה מן ההפקר קונה מיהת כמו במתנה משום דאיכא דעת מקנה. לפי דברי הקצה"ח גם זה אינו מוכרח דמה בכך שבא לקטן מיד הבעלים מ"מ אין כאן דעת מקנה כלל כיון שהפקר אינו מתורת קנין:

ולענין עיקר ספיקו של הגאון בעל מל"מ ז"ל אי קטן שזכה מן ההפקר קינה מה"ת או לא כבר כתבתי בגליון הרמב"ם שלי לתמוה עליו על מה דלא פשטה נהלי' מד' רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' עבדים הלכה ט"ו שכתב שם דהמפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה כשאר מטלטלין עכ"ל ואם איתא דהוי כדעת אחרת מקנה גם הקטנים יכולים לזכות בעצמן ובשלמא אי לא מקרי כדעת אחרת מקנה לא קשיא דליקני מיהת בעצמן מפני דרכי שלום די"ל דעבד קטן כי האי לא תקנו מפני דרכי שלום דהתם טעמא משום דלא ליתי לאנצויי דאף אם אין לו אב מכל מקום יש לו קרובים ושייך סברא דאתי לאנצויי אבל בעבד דהרי אין לו משפחה וגם הרב כבר הפקירו לא שייך דאתי לאנצויי דהרי אין לו משפחה וגם הרב כבר הפקירו ואין לו זכות בו ועוד דהא עבד איתקש לקרקעות ובקרקע לא מצינו דרכי שלום ובקטן שזכה בקרקע של נכסי גר אפשר דלא קנה כלל אפילו מפני דרכי שלום וצ"ע בזה:

אבל אי נימא דבהפקר מדעת מקרי דעת אחרת מקנה קשה טובא דהא בהדיא מבואר בדברי רבינו בפכ"ט מה' מכירה הלכה י"א דאף בקטן שקנה קרקע והחזיק בקרקע תעמוד בידו ומבואר שם בה"ה ז"ל דקונה מה"ת לענין שאין המוכר יכול לחזור בו משום דאיכא דעת מקנה וא"כ כ"ש במתנה ולמה גרע עבדים מקרקע וא"כ ע"כ דרבינו סובר דהפקר לא מקרי דעת אחרת מקנה לענין זה.

ועוד נ"ל להביא ראיה דהפקר לא מקרי דעת אחרת מקנה לעניין זכיית קטן אפי' בהפקר מדעת. מהש"ס דפ"ק דמציעא דף י"ב ע"א דמקשינן שם על שמואל דס"ל שם דקטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאורייתא גבי מציאה מהא דאמר שמואל בעצמו דהלכה כר' יוסי דאמר שם בברייתא דהשוכר את הפועל אפי' אם שכרו למחצה ולשליש ולרביע מ"מ ילקט בנו אחריו אלמא דקטן אית לי' זכיה לנפשי' מדאורייתא ע"ש ואם איתא מאי קושיא הא התם גבי לקט שכחה ופאה דהוי הפקר מדעת שפיר אית ליה זכיה לקטן משום דאיכא דעת אחרת מקנה ושמואל דאמר דקטן לית ליה זכיה הא מיירי במציאה דהוי הפקר דממילא וליכא דעת אחרת מקנה. ומיהו קצת יש לדחות דאפשר דגבי לקט שכחה ופאה לא מקרי דעת אחרת מקנה דהא אינו מפקיר ברצון עצמו רק אפקעתא דמלכא היא והוי כיאוש דלא מקרי דעת אחרת מקנה ואף דיש דסוברים דיאוש הוא מטעם הפקר וע"כ משום דהוי בע"כ וא"כ לקט שכחה ופאה נמי דכוותי'. ועי' בקצה"ח דדחה מטעם אחר ע"ש ולענ"ד נ"ל כמו שכתבתי בעז"ה. ובזה יש ליישב מה שיש להקשות ממתנות כהונה דמקרי דעת אחרת מקנה וכמו דאמר רב פפא בב"מ די"א וכ' השג"א בסי' ע"ז דהיינו למ"ד דטובת הנאה ממון אבל למ"ד דטובת הנאה אינה ממון לא מקרי דעת אחרת ולכאורה דלמה גרע מהפקר דג"כ אין להבעלים שוב זכות בהם ומ"מ ס"ל לרש"י דמקרי דעת אחרת מקנה אכן לפמש"כ ניחא דמתנות כהונה נמי אפקעתא דמלכא הוא וגם להמרדכי דס"ל דגם אי טובת הנאה אינה ממון מ"מ מקרי דעת אחרת מקנה והגאון בעל שאג"א ז"ל שם נראה דלא ראה לד' המרדכי מזה בפ"ק וצ"ע] ג"כ אינו ראיה דס"ל כרש"י די"ל דהתם גבי מתנות כהונה לא יצא מרשות הבעלים כלל דתיכף שיצא מרשות בעלים נכנס לרשות הכהן אבל בהפקר דיוצא מרשות הבעלים קודם שיבוא לרשות זוכה שפיר י"ל דס"ל להמרדכי כדעת התוס' בזה וצ"ע:

שוב ראיתי שיש להביא ראיה לעיקר ספיקו של הגרע"א ז"ל בגליון האו"ח הנ"ל מד' הגהות הר"ף בסמ"ק בלאוין ר"פ דעל מה שכ' הסמ"ק שם דמותר להשכיר בהמה לא"י בע"ש ע"י הבלעה כגון שישכרו לחודש או לשבוע ואי לא"ה אסור משום שכר שבת וכן בכלים נמי דכוותיה אך בבהמה צריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת כדי להפקיע איסור דשביתת בהמתו דהוי דאורייתא כ"כ הסמ"ק שם וכתב ע"ז בהגהות סמ"ק דיפרש בשעת ההפקר שאינה מפקירה כי אם בשבת או כל זמן שהוא ביד הא"י כדי שלא יזכה בו אחר אע"פ שאינה לגמרי מ"מ הוי הפקר עכ"ל והובא כל זה בטור או"ח סי' רמ"ו וכ' ע"ז הב"י דמשום דהכל יודעין שכל מי שבהמתו ביד א"י בוודאי מפקירה בשבת ולפיכך צריך לפרש דאינו מפקירה רק לשבת וע"י ז לא יוכל אחר לזכות בה דביום השבת הרי שאולה או שכורה לא"י ולכי נפק שבתא הנ"ל כאלו חזר וזכה בה שלא הפקירה אלא לשבת ע"ש ולכאורה הא בפשיטות י"ל דהגהות סמ"ק ס"ל כהמרדכי דכל קנין אסור בשבת במתנה וא"כ הוא הדין בזכיה מן ההפקר וא"כ ליכא למיחש דשמא יתכוין בה ישראל לזכות בה בשבת מן ההפקר דהא זה אסור בשבת וליחוש לאנשי דלא מעלי זה בוודאי לא שייך דמילתא דלא שכיח הוא ולשמא יזכה בו א"י אחר ג"כ ליכא למיחש דהא א"י לא ידע כלל דהפקירה דהא כתב הב"י דהוא מפקיר בינו לבין עצמו רק שישראלים יודעים דוודאי הוא מפקיר כדי להנצל מאיסור שביתת בהמתו אבל א"י לא ידע זה והלכך בשבת ליכא למיחש ולאחר השבת הרי בטל ההפקר. ולמה הוצרך הב"י לדחוק דלא יזכה בה מחמת שהוא ביד א"י. ועוד דתי' זה שכ' הב"י דחוק קצת דהא באמת הבהמה הוא שכורה להא"י ומאי מהני ההפקר וע"כ דההפקר הוא על גוף הבהמה דלא"י אינו אלא קנין פירות והבעלים מפקירין מה שיש לו בהבהמה דהיינו קנין הגוף וא"כ אותו קנין הגוף שהפקיר יש לאחר לזכות בה ומאי בכך דהיא שכורה לא"י לזמן מ"מ תועיל בה זכייתו דלאחר שתכלה השכירות יוכל הזוכה ליטול הגוף לעצמו מן הבעלים דכבר קנה אותה בזכיה שזכה בה בעודה ביד הא"י. ועוד יש לתמוה על הב"י דהנה בלא"ה תמה בקצה"ח בסימן רנ"ז דלפי דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין ד' ובתשובותיו סי' תקס"ג דהפקר אינו חל על הגוף בלבד וצריך להפקיר גם להפירות והוציא זה מהירושלמי דלשם א"כ האיך מהני ההפקר הכא דהא אינו יכול להפקיר להפירות דהא הפירות שייך להא"י וע"ש מה שתי' בזה אכן לענ"ד נראה ליישב דכיון דהפקר הוא מתורת נדר וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל [והקצה"ח בסי' ער"ה ג"כ הסכים לדעת הרמב"ם דהפקר אינו מתורת קנין רק מתורת נדר] א"כ י"ל דכמו דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ויכול המשכיר לאסור על השוכר וכמש"כ הר"ן ז"ל בפ' השותפין ד' מ"ו ע"ב ד"ה היכי דמי ע"ש. ה"נ יכול המפקיר להפקיע מיד השוכר וחל ההפקר גם על הפירות ויכול הזוכה להוציא הבהמה מיד השוכר מיד דההפקר מבטל השכירות כן נראה לי וזה דין חדש. ולכן נ"ל מה שכ' הב"י דביום שבת לא יוכל לזכות בה מחמת שהיא שכורה לא"י אין ר"ל דאין יכול לזכות בה מן הדין רק ר"ל דהא"י לא יניח לו לזכות אמנם טפי הל"ל דהישראל לא יזכה בה מחמת איסור קנין בשבת אלא וודאי דס"ל להב"י דזכיה דהפקר לד"ה שרי אף לדעת המרדכי ואמנם לולי דברי הב"י היה י"ל דכוונת הר"ף בהגהות סמ"ק הוא משום דאסור לזכות בה בשבת ע"י קנין ואי שמא יטלה ויביאה לביתו בלא כוונת קנין דזה וודאי שרי וכמו שכתבתי לעיל הנה לזה בוודאי ליכא למיחש דוודאי האינו יהודי לא יניחו ליטול מביתו. ואפשר דגם הב"י כיון לזה דמה שכתב דכיון דרשות האינו יהודי עליהן אין אחר יכול לזכות בה ר"ל דאין אחר יוכל ליטלה ולהביאה לביתו דכיון דרשות הא"י עליה לא יניחו הא' ליטול מביתו כן נ"ל כוונת הב"י לפענ"ד. עפ"ז ליכא למשמע מד' הי"י אלו ולא מידי:

ואין להביא ראיה דזכיה מן ההפקר ג"כ אסור בשבת מהא דתנן בביצה דף ל"ז דאסור לקדש אשה בשבת והרי כבר כתב הר"ן בנדרים ד' ל' ד"ה ואשה נמי. דאשה שמתקדשת לאיש אינה בתורת הקנאה שמקנת עצמה להבעל דאין כל הימנה דתכניס עצמה לבעל דהא כתיב כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח לאיש אלמא דאין ביכולתה להקנות עצמה לבעל ומשו"ה אמרינן בקדושין דף ז' דאם אמרה הריני מאורסת לך אין בדבריה כלום אלא היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר כ"כ הר"ן שם. וא"כ כל קידושין כאדם הזוכה מן ההפקר וא"כ ש"מ דאסור לזכות מן ההפקר בשבת. אכן באמת זו אינה ראיה כלל דהא בלא"ה תקשה לדעת הר"ן דאפילו מתנה מותר להקנותה בשבת למה גרע קידושין יותר ממתנה וע"כ צ"ל כיון דהיא מקבלת כסף או שו"פ הוי כמכירה ומכירה בוודאי אסור בשבת וא"כ בלא"ה אין ראיה מקידושין דקידושין דמיא למכירה דהא היא מקבלת הנאה ממנו ע"י שמפקרת עצמה לו ולא דמיא לשאר זוכה מן ההפקר כלל וכלל ובלא"ה אין להביא ראיה מקידושין. דגבי קידושין שייך הגזירה דשמא יכתוב טפי משאר קניינים וק"ל:

היוצא לנו מדברינו דלקבל מתנה בשבת ויו"ט שלא בכוונת קנין או לשלוח דורון בשבת ויו"ט לחבירו פשוט דמותר לד"ה אף שאינו צריך המתנה לשבת ויו"ט וכ"ש דלהגביה מציאה בשבת ויו"ט בדבר שאין בו איסור מוקצה בוודאי מותר אבל לקנות מתנה ע"י הגבהה או משיכה שלא לצורך היום לדעת המרדכי אסור. אכן לדעת הר"ן וכן נראה דעת רשב"ם בב"ב ד' קנ"ו] מותר:

ולזכות מן ההפקר ע"י קנין משיכה או הגבהה נ"ל דתליא בפלוגתת דרש"י ותוס' בב"מ ד' י"א אי הפקר מקרי דעת אחרת מקנה. אכן לפי מש"כ הקצה"ח דהפקר אינו קנין כלל גם לפי דעת רש"י ז"ל אינו ראי' כלל דאסור ולענין להפקיר בשבת הנה במג"א בסי' י"ג כתב בפשיטות דמותר ומד' הריטב"א שהביא השער המלך בפ"ח מהלכות לולב אין ראיה די"ל דאינו אוסר רק בגוונא דמיירי הש"ס בשבת ק"כ דאומר לאחרים שיזכו מן ההפקר דבכה"ג הוי כמתנה וע"י בספר ראשית בכורים למר אחי הגאון זצ"ל בדף ג' שהאריך ג"כ קצת בזה ע"ש:

ולענין ד' הרשב"א בתשובה ובחידושיו שהובא בקצה"ח בסי' רנ"ז הנ"ל וגם לענין אם הפקיר לישראל ולא לא"י דפליגי בי' ר"י ור"ל בירושלמי דפאה פ"ו אי הוי הפקר אי לא דדעת הנו"ב מהד"ק בחלק אה"ע סי' נ"ט דהלכה בזה כר"ל דלא הוי הפקר אכן הטו"א בר"ה דף ט"ו כתב להיפך דהלכה כר"י דהוי הפקר ועי' בחידושים שנדפס בסוף ספר טו"א בדפוס ווארשא להגאון מוהר"מ אוויערבאך זצ"ל שהאריך ג"כ בזה] וכן במה שיש להסתפק לכאורה בקטן שהפקיר אי חל ההפקר שלו אי נימא דכמו דתקנו חז"ל דמתנתו מתנה משום כדי חייו ה"נ הפקרו הפקר משום כדי חייו. או דילמא כיון דהפקר אינו רק מתורת נדר והנה ידוע דקטן אינו בר נדר כלל דכל שלא הגיע למופלא הסמוך לאיש אין נדרו נדר כלל אפילו מדרבנן וא"כ אין הפקרו הפקר כלל. וכן בהגיע למופלא הסמוך לאיש יש להסתפק להיפך אי נימא דהפקר לא עדיף ממתנה וכמו דמתנתו אינו רק מדרבנן ה"נ הפקר שלו אי דילמא כיון דהפקר מתורת נדר א"כ במופלא הסמוך לאיש הפקרו הפקר מה"ת (ועי' בב"מ ד' כ"ב ע"ב דאמרינן שם יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי איכא למימר ופירש"י קטנים שאין הפקרן הפקר עכ"ל ומשמע בהדיא דקטן לאו בר הפקר הוא. ומיהו מלשון הגמ' אינו ראי' דבגמ' יש לפרש דיתמי אין דרכן למחול ולהתייאש מיהו אם חזינא דמייאש אפשר דהוי יאוש באמת דהא באמת קיי"ל בח"מ סי' רל"ה דקטן שמחל הוי מחילה דרבנן כמו במתנה והוא מתשובת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן וע"כ צ"ל דהא דאמר דלאו בני מחילה נינהו היינו בסתמא לא אמרינן דמחלו דאף דבר שדרכן של גדולים למחול מ"מ קטן אין דרכו למחול אבל אם מחלו בפירוש י"ל דשפיר הוי מחילה וכ"כ הגר"א ז"ל בביאוריו שם להדיא ע"ש אבל מלשון רש"י משמע להדיא דאף אם הפקיר בפירוש לא הוי הפקר וצ"ע] הנה בכל הדברים הנ"ל כבר הארכתי כל הצורך בזה בעז"ה בחידושי שכתבתי על חלק חו"מ סי' ער"ה כי שם ביתו והנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה