אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן טז

סימן טו

כתב המג"א בריש סי' ת"ד בשם תשובת מהר"ל ן' חביב דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם דתחומין די"ב מילין הוא דאורייתא היינו לאדם עצמו אבל כליו ובהמתו הוי דרבנן לד"ה יעו"ש במג"א. ונ"ל דטעמו פשוט דהא בקרא כתיב אל יצא איש ממקומו. ומנ"ל מהך קרא דיהא מוזהר על תחומי בהמתו וכליו דכיון דתחומין אינו נכלל בכלל ל"ט מלאכות רק הוא לאו בפ"ע מקרא דאל יצא איש ממקומו ואין לך בו אלא חדושו ובקרא דאזהר רחמנא על שביתת בהמתו מלאכה כתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ושורך וחמורך. ותחומין לאו בכלל מלאכה הוא וכ"ש בכלים דאף על מלאכה לא אזהר רחמנא דהא אין אדם מוזהר על שביתת כלים דהא אף לרב יוסף בשבת י"ח לא אית ליה שביתת כלים רק אליבא דב"ש אבל ב"ה וודאי ל"ל שביתת כלים לד"ה והלכך הא דאמרי חכמים דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים מדרבנן בעלמא הוא דכל אדם אסור להוציא כליו ממקום שביתת הבעלים ולא דהאיסור מוטל בזה על בעל הכלי דיהא מוזהר מדרבנן שלא יוציאו כליו ממקום שביתתו דהא אפילו במלאכה גמורה לא הטילו חכמים אסור בכלים דהא לב"ה דלית להו שביתת כלים גם אסור דרבנן ליכא אלא האיסור מוטל בזה על האדם המוציא ובין שמוציא כליו שלו ובין שמוציא כליו של אחר שוין הן בזה דחכמים גזרו שלא להוציא שום כלי חוץ ממקום שביתת בעליה אבל מדאורייתא אין בו איסור כלל אפילו חוץ לי"ב מילין:

ועפ"ז נראה לי ברור להלכה דבשיירא דאמרינן בסופ"ק דעירובין [ד' י"ז ע"ב] דאף דפטורין מערובי חצירות מכל מקום בעירובי תחומין חייבין משום דתני ר' חייא דלוקין על ערובי תחומין דבר תוכה וכבר תמה בשער המלך ז"ל בפ' כ"ז מהל' שבת דלשיטת הרא"ש והתוס' והטור דתחומין די"ב מילין נמי דרבנן וליכא תחומין דאורייתא כלל א"כ מאי נ"מ בין ערובי חצירות לערובי תחומין דר' ינאי דאמר ל"ש אלא עירובי חצרות אבל ערובי תחומין חייבין היינו משום דאמר ר' חייא לוקין על ערובי תחומין דבר תורה אבל הם ז"ל דפסקו דלא כר' חייא היאך פסקו כר' ינאי ותי' הוא ז"ל דמ"מ כיון דאית להו סמך מן התורה חמירי טפי דמ"מ פשטא דקרא משמע בתחומין דהא אל יצא כתיב ובש"ס בכ"מ מצינו דהחמירו חכמים בעירובי תחומין מערובי חצירות ועי' שבת ועירובין ל"א ע"ב ובדף מ"ו ע"ב ובכמה מקומות אין מספר] והכל מטעם דתחומין יש לו עיקר וסמך מן התורה וכמו שכ' התוס' בשבת ל"ד וכן פרש"י שם להדיא דאף למ"ד תחומין דרבנן מ"מ אסמכוה רבנן אקרא בעירובין דף נ"א ילפינן מקום ממקום וכו' עכ"ל והלכך גבי שיירא נמי החמירו בעירובי תחומין טפי כן תירץ בס' שער המלך שם. ועפ"ז נ"ל פשוט דעד כאן לא החמירו חכמים בשירא בתחומין רק בתחומי אדם אבל בתחומי בהמה וכלים אינן מוזהרין כלל כמו ערובי חצירות דהא בבהמה וכלים ליכא אפילו סמך מן התורה דהא בקרא דאסמכוה רבנן מקום ממקום ומקום מניסה וכו' איש כתיב ולא בהמה וכלים. והלכך נ"ל ברור לכאורה דבשיירא אינו מצווין על תחומי בהמה וכלים וזהו דין חדש [עי' ברמב"ם בפ"ה מהלכות ערובין ובהה"מ שם ובשו"ע סי' שס"ו סעיף ב' ובבאורי הגר"א ז"ל שם דבכל שיירא פטורין מערובי חצרות וע"ש מחלוקת בזה]:

ועפ"ז יבואר לנו יישוב נפלא לקושיית המג"א בסי' ת"ג ס"ק ב' על הא דאמרינן בעירובין מ"ב דאמר רב נחמן שבת בבקעה והקיפוה מחיצות בשבת מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה והובא להלכה בשו"ע שם ותמה המג"א שם דהיאך יכול לטלטל על ידי זריקה הא משנה שלימה שנינו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכיון שהוא עצמו אסור לילך יותר מאלפים גם כליו אסור לטלטל יותר והוצרך לתרץ דמיירי בכלים של אחר דלאותו אדם הוא בתוך אלפים והוא דחוק לכאורה. אבל לפי דרכנו יש ליישב בפשיטות דמיירי בשיירא ששבתו בבקעה דמותרין בכלים בלא עירוב כמש"כ ומ"מ הם עצמן אסורים לצאת חוץ לתחום הלכך מטלטל בכלה ע"י זריקה והא דאמר שבת בבקעה בלשון יחיד ר"ל כל אחד מהשיירא ששבת מטלטל וכו' והוא פשוט לע"ד:

ועוד הרווחנו בדברינו אלה לבאר מאמר נפלא בירושלמי בעירובין (פ"ד ה"א) דמייתי התם דין זה דשבת בבקעה והקיפוה מחיצה בשבת רק שבש"ס דילן אמרינן דמטלטל בכולה ע"י זריקה איתא התם בירושל' ר' יעקב בר אחא ר' אבינא בשם ר' חייא בריה דרב מהלך באלפים ומטלטל ארבעת אלפים אמה על ידי זריקה. והנה כל העובר על הירושל' הלז ישתומם דמ"ש ארבעת אלפים דנקט דמאי נ"מ בין ד' אלפים ליותר דהא עיקר טעמו של האוסר לטלטל יותר מאלפים הוא משום דגזר שמא ימשוך אחר חפצו וכדאמרינן בבבלי שם א"כ למ"ד דלא גזר אפילו בכולה לשתרי וכמו בש"ס דילן. ובאמת שראיתי להקרבן העדה והפני משה שכתבו דר"ל חוץ לאלפים וקרי ליה ד' אלפים ובאמת אפילו יותר מד' אלפים אמה שרי וזהו דחוק דא"כ הו"ל להירושלמי לומר מטלטל חוץ לאלפים ע"י זריקה ולא הו"ל להזכיר ד' אלפים אמה. וגם מה שפי' דהיינו אלפים כי אורחיה ואלפים ע"י זריקה במח"כ נעלם מעיניהם דברי התוס' בבבלי שם ד"ה ומטלטל דכתבו בהדיא שם דאפילו תוך לאלפים אסור לטלטל כי אורחיה דלטלטול כי אורחיה הוי כנפרצה למקום האסור לה וכמו שאכתוב לקמן בעז"ה דכן משמע בירושלמי שם ויבואר לקמן בסמוך:

אמנם לפימ"ש בסמוך דמיירי בשיירא מתחוור יפה ד' הירושלמי דהדבר פשוט דהא דהתירו לשיירא בלא עירוב היינו במקום שמותר לטלטל ע"י עירוב. התירו להם לטלטל בלא עירוב. אבל במקום דאפילו ע"י עירוב אסור לטלטל. בוודאי גם להם אסור דטלטול לא התירו להם בשבת. דפטורין מעירובי חצירות תנן. עירובי דווקא. אבל בחצר דלא מהני ביה עירוב כגון דנפרצה במלואו לרה"ר וכדומה גם להם אסור וזה דבר פשוט וא"צ לפנים. ועפ"ז פשוט דה"ה בכלים שהתירו להם לטלטל חוץ לתחום ביו"ט בלא עירוב או בשבת ע"י דהקיפוהו מחיצה בשבת היינו נמי עד ארבעת אלפים אמה דמותר לאחרים על ידי עירוב מיהת. אבל ביותר מד' אלפים בוודאי לא דהא התם לא מהני עירוב כלל ואיך יותר להם דלא הקילו עליהם אלא מצות עירובי תחומין ולא תחומין עצמן. והשתא א"ש דברי הירושלמי דמטלטל ארבעת אלפים אמה ע"י זריקה דווקא ותו לא. והיינו משום דמיירי בשיירא ובכלים שלו דאסור להוציא אותן חוץ מד' אלפים אמה שלו ולא כמ"ש המג"א דמיירי בכלים של אחר וזה נ"ל ברור.

ואין להקשות דא"כ דיותר מד' אלפים אסור. אפילו בד' אלפים היאך מטלטל הא הוי כנפרצה במלואה למקום האסור דכיון דיותר מד' אלפים אסור לטלטל אפילו ע"י זריקה וכמו דאמרינן בש"ס דילן אליבא דרב הונא. הא אינו קושיא דנראה בהדיא מדברי הירושלמי שם דלא ס"ל הך סברא דנפרצה במלואה למקום האסור לה דהא חייא בר רב אמר שם ומטלטל באלפים הרי דאינו אסור לטלטל בתוך אלפים מחמת דנפרצת במלואה. ובש"ס דילן מגיה באמת בדברי חייא בר רב דצ"ל מהלך אלפים ומטלטל ד' אמות כרב הונא אבל הירושלמי דסתם ולא מוקים כש"ס דילן משמע דס"ל דחייא בר רב לא ס"ל הך סברא וא"כ רבי יעקב בר אחא נמי ס"ל כן. וג' מחלוקת בדבר דרב חונא שם בירושלמי ס"ל דמטלטל ד' אמות והוא רב הונא דש"ס דילן רק דבירושלמי קורא אותו רב חונא] וטעמו משום דנפרצה במלואה וחייא בר רב ס"ל דמטלטל אלפים משום דסבר גזירה דשמא ימשך אחר חפצו אבל סברא דנפרצה במלואה לא ס"ל והלכך בתוך אלפים מותר ואפי' כי אורחיה וכ"ש ע"י זריקה ור' יעקב בר אחא ס"ל דלא גזרינן שמא ימשך אחר חפצו והלכך מתיר עד ד' אלפים אמה והא דאסור יותר משום דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים וביותר מד' אלפים גם בשיירא נוהג תחומי בהמה וכ"ז ברור:

אמנם בזה מיושב דברי המג"א במה שלא תירץ במה שתרצתי דמיירי בשיירא והיינו משום דהמג"א עמד שם על ש"ס דילן דאמר מטלטל בכולה ע"י זריקה ומשמע כמו שהיא גדולה אפילו יותר מד' אלפים אמה וא"כ אפילו אי איירי בשיירא אינו ניחא עדיין דמ"מ ביותר מד' אלפים במקום דלא מהני עירוב. גם בשיירא אסור להוציא הכלים והיאך אמר לטלטל בכולה והלכך הוצרך המג"א לפרש דמיירי בזורק כלים של אחר. אבל דברי הירושלמי ע"כ בשיירא איירי ובכלים שלו והלכך אינו מתיר רק עד ד' אלפים אמה:

ובזה אתי שפיר דאינו סותר לש"ס דילן והיינו משום דהירושלמי מיירי בשיירא ובכלים שלו ובש"ס דילן מיירי בכלים של אחר והלכך מתיר לטלטל אפילו בכולה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

אמנם בעיקר קושיית המג"א יש ליישב עוד דמיירי בכלים של הפקר דלא קנו שביתה כלל. ואין לומר כיון דזכה בהן הוי שלו. דהא ליתא דיכול לכוון שלא לזכות בהן ותירוץ זה ממש תירץ הש"ס בהמוצא תפילין (דף צ"ז) דמקשה שם הש"ס על ר"י וכי לית ליה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ומתרץ שם רב אשי הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן משום דחפצי הפקר אינן קונין שביתה ועי"ש בתוס' ד"ה הכא דכתבו דדווקא דלא נתכוון לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים אבל נתכוין לזכות בהן אז אסור להוציא הכלים מחוץ לתחום שלו ואם מיירי בנתכוין צריך לפרש דהא דתנן שם ואפילו חוץ לתחום היינו חוץ לתחום הכלי אבל מתחום הזוכה בהם ראשון אסור להוציא הכלי יעו"ש. וא"כ הכא נמי יש לפרש דמטלטל בכלה ע"י זריקה היינו כלים של הפקר ונתכווין שלא לזכות בהן:

ועוד יש מקום אתי לפרש דברי הירושלמי בדרך היותר פשוט בהא דנקט דווקא ארבעת אלפים אמה והוא על פי דאמר בירושלמי בפ"ה הלכה ד'. והובא בקוצר ברי"ף וברא"ש בסופ"ק דעירובין אמר רבי הושיעא הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה ר' מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים מחוור הוא ר"ש בר ביסנא בשם ר' אחא אין לך מחוור בכלם אלא תחום של י"ב כמחנה ישראל ע"כ מהירושלמי ומשמע להדיא דר' ינאי סובר דד' אלפים אמה הוא דבר תורה והא דאמר בעי י"ל דמקשה וכן דרך הירושלמי וטעמו מבואר לקמן בסמוך] וא"כ י"ל בפשיטות דר' יעקב בר אחא נמי ס"ל כר' מנא דד' אלפים אמה הוי דבר תורה והלכך אינו מתיר לטלטל על זריקה רק עד ד' אלפים דהתם לא גזרינן שמא ימשך אחר חפצו משום דאינו אסור להלך רק מדרבנן אבל ביותר מד' אלפים דהוי דבר תורה מודה גם הוא דגזרינן שמא ימשך דבדרבנן הוא דלא גזרינן משום דהוי כגזירה לגזירה אבל בתחומין דאורייתא שפיר גזרינן וטעמו נכון וברור. והא דשמואל בש"ס דילן מתיר לטלטל בכולה ולא גזר אפשר דלא ס"ל כר"ש בר ביסנא בשם ר' אחא דאין לך מחוור בכלם אלא תחום של י"ב מיל. מיהו אפילו ס"ל כן ג"כ לא ניחא קצת דמ"מ היאך סתם ואמר דמטלטל בכלה ומי לא עסקינן נמי דמחזקת יותר מי"ב מילין לכן טפי נ"ל לומר דשמואל ס"ל דאין לתחומין עיקר מן התורה כלל ואפילו בי"ב מילין הוי דרבנן. וזה סמך גדול לפסק הרא"ש והטור דתחומין די"ב מילין נמי דרבנן הוא דהא שמואל ס"ל כן דאם איתא די"ב מילין הוי דאורייתא לא היה מתיר לטלטל בכולה דוודאי בדאורייתא יש לגזור שמא ימשוך אחר חפצו וכמו דגזר רבי יעקב בר אחא בירושלמי ולא התיר רק עד אלפים אמה וכן נפסק ההלכה באמת כשמואל ברי"ף וברא"ש ובכל הפוסקים:

ואין להקשות לפמש"כ דהיאך מתיר רבי יעקב בר אידי עד ד' אלפים והא ר' מנא אמר דבד' אלפים ג"כ ד"ת הוי. דהא ליתא דע"כ ר' מנא ביותר מד' קאמר דהנה לכאורה ראוי להבין דמהיכן יצא לו לר' מנא כן דד' אלפים דבר תורה ולהקשות ניחא אלפים כו' ונ"ל דיצא לו מהא דלא התירו חכמים ע"י עירוב רק אלפים אמה חוץ לאלפים דהיינו בסך הכל ד' אלפים אמה וש"מ דביותר מד' אלפים מן התורה אסור ולכן לא התירו חכמים ע"י עירוב רק בתחומין שלהם אבל בתחומין דאורייתא לא ראו חכמים להתיר דלא אמרו חכמים להקל על דבר תורה רק להחמיר שיצטרך עירוב ובפרט דאין לעירוב סמך מן התורה ואין בכח חכמים להתיר מה שאסרה התורה ע"י עירוב דהא בתורה לא נמצא. רמז להתיר ע"י ערוב אבל אם נימא דעד י"ב מיל הוי דרבנן או דאין לתחומין עיקר מן התורה כלל אפילו בי"ב מילין מאיזה טעם לא התירו חכמים ע"י עירוב. רק אלפים אמה והיכן מצינו לחלק בין אלפים אמה ליותר מכאן הא שניהם הוי דרבנן ולכן הוציא מזה ר' מנא דד' אלפים הוי דבר תורה וא"כ מוכרח מזה דר' מנא ס"ל יותר מד' אלפים הוי דבר תורה. דאסור לילך מן התורה יותר מד' אלפים אבל עד ד' וד' בכלל מותר מן התורה דהא התירו חכמים ע"י עירוב ואי הוה ד' מצומצמות ג"כ מן התורה היאך התירו חכמים ע"י עירוב כנ"ל ברור:

אמנם מש"כ לעיל דבשיירא אינן מצווין על תחומי כלים ואתחומי בהמה זה נ"ל ברור. שוב ראיתי דדין זה ממש הוא גמרא ערוכה בפ' המוצא תפילין (דף צ"ז) דעל הא דתנן התם ר"י אומר דנותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו ואפי' חוץ לתחום מקשה הש"ס ולית ליה לר"י הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ומתרץ רב יוסף בשיירא תנן והכי תניא בברייתא להדיא ר"י אומר בשיירא אדם נותן לחבירו וחבירו לחבירו וכו' והנה רש"י ז"ל פירש התם דבשיירא משום דאין להם מים התירו להם דבטל החבית לגבי מים וזהו דחוק דא"כ צריך עדיין לתירוץ של רבא במים שלא קנו שביתה ובחבית שקנתה שביתה דאף בעלמא אינו בטל חבית אגב המים מ"מ בשיירא התירו להם דנתבטל וזה תמוה דמשמע דתירוצא דרב יוסף תירוץ באנפי נפשיה הוא ולא קאי ארבא ומיירי אפילו במים שקנו שביתה אעפ"כ מותר בשיירא אכן לפי דרכינו יש לפרש בפשיטות דבשיירא התירו לגמרי דלא אמרינן בהם דבהמה וכלים כרגלי הבעלים משום דפטורים מתחומי כלים כמו בערובי חצירות משום דאין להם אפילו סמך מן התורה ואף דהתם לר' יהודא איירינן ור' יהודה ס"ל בעירובין מ"ו דתחומין דאורייתא וכן בעירובין ל"ז מ"מ הא כבר כתבנו דבכלים ד"ה דרבנן ולכן לא גזרו בשיירא. ולפי מש"כ לעיל דאינו מותר אלא עד ד' אלפים אמה י"ל באמת דר"י נמי אינו מתיר רק עד ד' אלפים ותו לא וזה פירוש נכון בסוגייא לפע"ד ועפ"ז עיקר דין זה דחדשנו הוא ברייתא ערוכה דלשם:

ודע דהא דכתבנו דתחומי בהמה דרבנן היינו לענין הא דאסור להוציא אותה מתחומי בעליה הוי דרבנן אבל לענין אם הוא מוזהר שלא תצא בהמתו חוץ לי"ב מילין משמע בשו"ע בס"ס ש"ה בדברי הרמ"א בהגה"ה דהוי דאורייתא דכ' ואין לחוש שהרועה יוציא אותה חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן. משמע הא חוץ לי"ב מילין למ"ד דהוי דאורייתא יש לחוש באמת כמו דמוזהר אדם אבהמה שלא תעשה מלאכה מן התורה ה"נ מוזהר שלא תצא חוץ לתחום כיון דהוי דאורייתא והרב הלבוש [הובא דבריו בקיצור במג"א שם ס"ק י"ח] תמה באמת במה שנוהגין למסור שוורים להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מילין יעו"ש במג"א. אמנם במ"א שם כתב בשם הגהת מרדכי אדרבה להיפך דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא חוץ לי"ב מילין שרי כיון דליכא כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו ומשמע דאף אסור דרבנן ליכא דרבנן לא הטילו אסור רק על אדם מישראל שלא להוציא שום בהמה חוץ מתחומי בעליה אבל זה לא אסרו שיהיה אדם נזהר שלא תצא בהמתו חוץ לתחום דכל דבדידיה ליכא חיוב חטאת בבהמתו מותר לכתחלה ובאמת שהדעת מכרעת לזה דהא בקרא דאזהר רחמנא אשביתת בהמה מלאכה כתיב ותחומין אף למ"ד דהוי דאורייתא מ"מ לאו בכלל מלאכה הוא רק הוא לאו בפ"ע ועוד דבהדיא כתיב בקרא אל יצא איש ובהמה וכלים לא הוזכר בכתוב וכיון דאסור תורה ליכא ממילא גם אסור דרבנן לא שייך בזה דעל זה לא שייך שיאסרו רבנן כיון דהוא אינו עושה כלום רק דהבהמה יוצאת מאליה:

ונ"ל להביא ראיה גדולה לזה דאין אדם מוזהר על תחומי בהמתו מהא דתנן (בע"ז דף י"ד ע"ב) בן בתירה מתיר בסוס. ופרש"י משום דאין מלאכתו אלא לרכיבה ורכיבה שבות היא ולאו מלאכה דחי נושא את עצמו וכו' עכ"ל. וכן אמרינן בהדיא בשבת דף צ"ד דטעמו של בן בתירה משו"ה הוא. ולכאורה תימה למ"ד דתחומין די"ב מילין הוי דאורייתא אכתי איכא אסור דאורייתא דיוציאנה חוץ לי"ב מילין וא"כ לגזור משום שאלה ומשום שכירות דהא בשאלה ושכירות איכא אסור דאורייתא דמה לי אם עושה מלאכה בה או מוציאה חוץ לי"ב מילין שלה אלא וודאי הוא הדבר אשר דברנו דתחומי בהמה וודאי הוא דרבנן לד"ה ולכן לא גזרו מכירה אטו שאלה ושכירות דבשאלה ושכירות גופא ליכא אסורא כלל אם מוציאה חוץ לי"ב מילין וכדעת הדרכי משה בשם הגהת מרדכי וזה ברור לכאורה. ושוב אחר החפוש בספרים מצאתי בעז"ה בתשובת חת"ס חא"ח סי' קנ"ב שהרב השואל הביא ראיה זו לדעת הגהת מרדכי ומה שדחה שם הגאון בעל חתם סופר בעצמו יבואר לקמן אי"ה:

ודע ששמעתי בשם חכם אחד שהקשה לדרב יוסף דס"ל בשבת י"ח דב"ש אית להו דשביתת כלים דאורייתא יהיה אסור לו למכור כליו לאין יהודי כמו דאסרו מכירת בהמה גסה גזירה משום שאלה ומשום שכירות ולא אישתמיט בשום דוכתא למתני דאסור לב"ש מכירת כלים לא"י ואדרבה קצת משמע להדיא דס"ל דמותר מהא דתניא בברייתא (בשבת י"ט) לא ישכיר אדם כליו לא"י בע"ש וכו' והך ברייתא ב"ש הוא וכמו שפי' הרא"ש שם אליבא דהרי"ף ז"ל ואעפ"כ לא אסר אלא שכירות ולא מכירה ולכאורה קושיא אלימתא היא וצריך יישוב:

אמנם לע"ד יש למפרקה בג' פרוקי דחדא דלפי דעת התוס' בע"ג שם דף ט"ו בשם ר"י דחכמים לא אסרו רק משום גזירה דמחמר אבל משום שביתת בהמתו לא הוה אסרינן מכירה דלית בה אסור כי אם לפי שעה משום נסיוני יעו"ש בתוס' והיינו דאמר שם בש"ס והוה ליה מחמר א"כ בודאי לא קשה בכלים דבכלים לא שייך כלל אסור מחמר רק שביתה והא משום שביתה לא גזרו ולק"מ. [וכן תירץ החתם סופר על מה שהקשה שם הרב השואל על הרב הלבוש דס"ל דתחומין די"ב מיל הוי דאורייתא גם בבהמה מהא דבן בתירא וכמ"ש לעיל וכתב ליישב ע"פ דברי הר"ן דלא אסרו רק משום מחמר דהוא איסורא דגופיה וזה לא שייך בתחומין ע"ש] מיהו אכתי תקשה דבתוס' משמע דדווקא בס"ד דאסור משום נסיוני לא אסרינן רק משום מחמר אבל למסקנא דגזרינן משום שאלה ושכירות גם משום שביתה יש לנו לגזור וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא:

ואכן יש ליישב עוד דאף דנימא דחכמים גזרו גם משום שביתה נמי לק"מ בכלים ע"פ דברי הרא"ש הנזכר דהעלה שם בדבר החדש אליבא דרב אלפס ז"ל דהא דאסרו ב"ש בשביתת כלים היינו דישבתו ממלאכת ישראל אבל מלאכת א"י מותר לעשות בהם ולא דמי כלל לשביתת בהמה דאדם מוזהר ג"כ שלא תעשה הבהמה מלאכה א"י וא"כ לק"מ דהא אפילו שאלה ושכירות לא"י מותר כ"ש מכירה:

ועוד בה שלישיה ושבה והיתה לבאר דעד כאן לא אסרו חכמים מכירה רק בבהמה דנקראת על שמו של ישראל ושפיר גזרינן משום שאלה דידעינן בה שהיא של ישראל משא"כ בכלים דאינם נקראים על שמו של ישראל כלל ולא ידעי כלל דהם של ישראל דיבואו להתיר נמי שאלה ושכירות וכ"ז ברור:

ועל עיקר קושיית התוס' דהקשו דלמ"ל לטעם דמחמר תיפוק ליה משום שביתת בהמתו נ"ל ע"פ מה דנסתפק בפמ"ג באו"ח בסי' ש"ג אי נשים מצווין על שביתת בהמה בשבת כיון דאינו אלא עשה הוי מ"ע שהזמ"ג ועיין בגליון המשניות להגרע"א ז"ל דהביא ראיה לזה דמצוות מפרתו של ראב"ע דהיה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ואמרינן דלא שלו היתה אלא של שכנתו היתה וע"ש ואמנם אם נאמר לאידך גיסא דנשים אינם מצווין שפיר י"ל דמשו"ה הוצרך הש"ס לטעם דמחמר דאל"ה היה מותר לנשים למכור בהמות שלהן לא"י דליכא גזירה דשאלה בהם דהא אינן מצווין על שביתה אבל משום טעם דמחמר גם לנשים אסור למכור. דמחמר בוודאי נוהג גם בנשים דאסור לאו הוא וכמו שפירש"י בע"ז וכן מבואר להדיא בשבת קנ"ה דהא אמרינן שם דחייבין ע"ז חטאת לחד מ"ד. ובזה נדחה ראיית הגרע"א ז"ל מפרתו של ראב"ע די"ל דהיתה מחמרת אחריה ואיכא בזה נמי אסור מחמר וזה נוהג גם בנשים ופשוט הוא:

ודע דדעת בעל המאור בפ"ק דע"ז בשם איכא מ"ד דגם הבהמה מותר להשכיר או להשאיל בד' ובה' ודווקא בע"ש אסור והביא ראיה משביתת כלים לב"ש דמתיר בברייתא בד' ובה' אמנם כבר השיגו הרמב"ן ז"ל במלחמות דא"כ למה אסרו מכירה לעולם כיון דשאלה גופא אינו אסור בד' וה' אלא וודאי דהא ליתא ומה שהביא מברייתא דלא ישכיר כליו לא"י דהטעם נמי משום שביתת כלים וב"ש היא ואעפ"כ בד' וה' מותר י"ל דב"ש ס"ל דשאלה ושכירות קניא וליכא שביתת בהמתו כלל בזה דלאו שלו היא ולכן אינו אסור רק בע"ש כן כתב שם הרמב"ן ז"ל וע"פ זה בלא"ה לק"מ מה דלא אסרו מכירה בכלים דמשום מאי לגזור דהא שאלה ושכירות ס"ל לב"ש דקניא ונסיוני לא שייך בכלים וגם זה תירוץ נכון הוא.

ודע עוד דמדברי רש"י שם בעירובין מ"ב ע"ב משמע להדיא דהך דינא דשמואל משכחת לה ביו"ט בלא מחיצות כלל דמותר לטלטל ולזרוק כלים כמה שירצה ולילך אסור חוץ לאלפים ולא גזרינן שמא ימשך אחר חפצו. ונראה דהא דהוצרך למנקט שמואל בשבת ובגוונא רחיקא כגון שהקיפוה א"י מחיצה ולא נקט ליה באמת ביו"ט בלא מחיצות דזה דבר דשכיח טפי. נ"ל דמילתא אגב אורחיה קמל"ן דתחומין בשבת נמי דרבנן וכמו שכתבנו לעיל דאי הוה דאורייתא וודאי הוה גזרינן שמא ימשך והלכך נקט חדא דשמעינן מיניה תרתי אבל אי הוה נקט ביו"ט לא הוה ידעינן מיניה שבת דהו"א דדווקא בי"ט לא גזר שמא ימשוך דביו"ט הוה תחומין דרבנן לד"ה ומשו"ה נקט בשבת כן נ"ל ברור:

ועוד דדינא דרב הונא דאמר דמטלטל ד' אמות וכן חייא בר רב בוודאי לא שייך כ"א בשבת דביו"ט לא שייך סברא דנפרצה במלואה למקום האסור לה דהא אין אסור הוצאה נוהג ביו"ט וביו"ט לדידהו בוודאי מותר לטלטל אלפים אמה אפילו כי אורחיה ולא משכחת לה הא דאסרי לטלטל חוץ מד' אמות כי אם בשבת. נקט נמי בדברי שמואל בשבת. ואף דדינא דשמואל משכחת לה ביו"ט בלא מחיצות כמו בשבת. ובדברי שמואל נמי יש נ"מ בין יו"ט לשבת דבשבת אף דמתיר לטלטל בכולה ע"י זריקה מ"מ איכא ביה חומרא דאף בתוך אלפים אסור לטלטל כי אם ע"י זריקה דלטלטול כי אורחיה הוי כנפרצה במלואה למקום האסור לה. אבל אסור זה אינו שייך ביו"ט דאסור הוצאה וטלטול אינו נוהג ביו"ט והלכך ניחא ליה טפי למנקט בשבת כ"ז נראה לי ברור:

ודע דנסתפקתי בבהמה שיש לישראל ואינו יהודי שותפות בה וכל אחד יש לו רשות להשתמש בה בעת שהוא צריך אי מותר הישראל להניח לאינו יהודי שיעשה בה מלאכה בשבת לצורך האינו יהודי דלכאורה כיון שיש לישראל שותפות בה אסור דהא יש בה אסור דשביתת בהמה בשבת ואם לא ירצה א"י לשמוע לו אזי מחויב למכור לו חלקו או ליתנו במתנה לא"י. ואף דאסור למכור בהמה גסה לא"י מ"מ טפי עדיפא שיעבור על אסור דרבנן משיעבור על אסור דאורייתא דאם לא ימכור לו הרי הוא עובר על אסור שביתת בהמה דאורייתא דהא א"י בוודאי לא יציית לו ויעשה בה מלאכה בשבת. או אפשר דמחויב להיפך לקחת חלק הא"י לעצמו ואפילו עד עשרה בדמיו וכמו בהמוכר בהמה גסה לא"י דקייל"ן בגיטין (דף מ"ד) ובבכורות ב' דקונסין אותו לקנות מן הא"י ואפילו עד עשרה בדמיו וכן הובא להלכה ברמב"ם בפ"כ מהל' שבת הל' ג' ומה שלא הביא הטור ז"ל דין זה להלכה ביו"ד סי' קנ"א כתב הב"י משום דברבינו ירוחם כתב בשם גאון דקנס הזה אין נוהג האידנא משום דאין דנין דיני קנסות בחו"ל. [והנה כדברי רבינו ירוחם אלו מצאתי ג"כ להנ"י בב"ב בפ' המוכר פירות ד"ה דינא או קנסא שכ' ג"כ דבקנסות דרבנן אין דנין בבבל]. אכן מאוד אני תמה על הרב"י דהרי הטור בהל' עבדים בסי' רס"ז הביא להלכה להא דאמרינן בגיטין שם דהמוכר עבדו לא"י דקונסין אותו עד עשרה בדמיו הרי דהטור לא ס"ל לדברי רבינו ירוחם בשם גאון ובאמת שאינו ענין להא דאין דנין דיני קנסות בחו"ל דהתם בקנס דאורייתא משום דלקנס לא עבדינן שליחותייהו וכן בהא דאמרינן בריש המניח חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ואף דהתם הוי קנסות דרבנן. התם עיקר טעמא משום דאין בו חסרון כיס וכל מילתא דאין בו חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו וכן פירשו התוס' שם ד"ה קנסא אבל קנסות דרבנן שקנסו על מי שעבר על דבריהם למה לא יגבו בבבל וכן מוכח מכמה מקומות בש"ס והא דלא הביא הטור לדין הנ"ל בסי' הנ"ל הדבר פשוט דמשום דמסיק דהאידנא נהגו היתר בכל ומותר אפי' לכתחלה למכור בהמה גסה לא"י לפיכך לא רצה להאריך כ"כ כיון דלדינא אין נ"מ אבל דברי הרב"י צל"ע]:

והן אמת דבעיקר הדין יש לה"ר לכאורה ממשנה ערוכה דרפ"ה דנדרים דאין בו אסור שביתת בהמה בשבת בשותפות ישראל עם הא"י דהא ר"א בן יעקב סבר התם דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמ"מ מותרין ליכנס לחצר משום דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וקייל"ן כוותיה וכבר הקשו כל הראשונים ז"ל דכיון דפלוגתייהו דראב"י ורבנן בברירה דראב"י סבר דיש ברירה וחכמים ס"ל דאין ברירה וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא קייל"ן דבאורייתא אין ברירה וכבר תירץ הר"ן שם דהך ברירה לא דמי לשאר ברירות דש"ה דעיקרו של דבר מתברר בשעה ראשונה ומיעוטו לאחר מכאן דהרי ידוע מתחלה דבוודאי יזכה בה כל אחד ואחד מהם וגם כל שעה ושעה שירצה לזכות בה יזכה בה רק דהזמן אינו מבורר ושפיר אמרינן בכה"ג ברירה וא"כ בשותפות בהמה נמי י"ל דאמרינן ברירה דבשעה שמשתמש בה הא"י הוא שלו ממש ובאותו שעה לא מקרי בהמה דישראל דכמו שמותר להשתמש בה המודר הנאה דאמרינן דבאותה שעה שהוא משתמש בה אינה של המדיר כלל וכמ"ש הר"ן שם. דדווקא לרבנן דס"ל דאין ברירה צ"ל דבכל שותפות יש לכל אחד קנין הגוף על חלקו וקנין שעבוד בחלקו של חבירו. אבל לראב"י דסבר יש ברירה אין מן הצורך לומר כן אלא דשפיר אמרינן דכל אחד יש בו קנין הגוף בכולו לזמנים והיינו דכל אחד בשעה שמשתמש בו אמרינן דאיגלי מילתא למפרע דבשעת קנייה קנה לה להאי שעתא קנין הגוף בכולו לאותו השותף שמשתמש בה וחבירו אין לו באותה שעה כלום וא"כ בנד"ד אמרינן נמי דהוברר הדבר דבאותו שעה דמשתמש בה הנכרי אין בה להישראל שום קנין כלל דבאותו שעה היא קנויה לא"י לגמרי וא"כ אין בו אסור שביתת בהמה בשבת ואכן כל זה לתירוץ של הר"ן שם אבל לאידך מפרשים שם שהביא הר"ן דתירצו שם בתירוצים אחרים וכמו שתירץ ר"ת ז"ל שם דקייל"ן כראב"י ולא מטעמיה אלא משום דס"ל דוויתור מותר במודר הנאה או כמו שתירץ הרמב"ן ז"ל שם. אבל באמת קייל"ן גם בשותפין דאין ברירה פשיטא דבכה"ג אסור דכל הנך סברות שכתבו שם לענין מודר הנאה לא שייך לענין אסור שבת כלל וא"כ דין זה צ"ע להלכה. ובפרט די"ל דאף הר"ן לא כתב כן רק בשותפות דקרקע לא בשותפות דמטלטלין ותדע דלא אשתמיט תנא דנדרים למיתנא הך פלוגתא דראב"י ורבנן גם לענין שותפות מטלטלין:

ודע דכל מה שנסתפקנו עד הנה אינו אלא אם יש אסור על הישראל כשהא"י השותף עושה מלאכה בשבת אבל להשאיל לא"י אחר שיעשה בה מלאכה בשבת פשיטא דאסור דהא הישראל יש לו בה שותפות ולגבי א"י אחר לא שייך סברת הר"ן הנ"ל כלל וכלל וזה פשוט מאוד ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו. ולא הוצרכנו לכתוב רק משום דראינו להסתפק עוד ספק אחר דהנה מה שכתבנו לעיל להסתפק בשותפות הדבר פשוט דזה הספק אינו רק בשותפות גמור דכל אחד ואחד יש לו גוף ופירות אבל אם קנוי הבהמה לאחד לפירות ולא לגוף והשני לגוף ולא לפירות נראה להלכה דאם יש לישראל קנין הגוף ולנכרי קנין פירות כגון דהנכרי מכר הבהמה לישראל ופסק עמו ששלשים יום ישתמש בה הא"י פשוט דנוהג בו אסור שביתת בהמה לד"ה ואף הנכרי שיש לו בה קנין פירות אסור לעשות בה מלאכה בשבת דהכא לא שייך ברירה דהא הגוף אינו קנוי לא"י כלל אבל אם הוא להיפך דהישראל יש לו קנין פירות וא"י קנין הגוף כגון ישראל שמכר בהמה לא"י ופסק עמו שיהיה תחתיו שלשים יום. נ"ל דלר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי נוהג בו אסור שביתת בהמה אבל לדידן דקייל"ן כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אין בו אסור שביתת בהמה כלל דהא לית בבהמה שום קנין הגוף ולא מיקרי בהמה דישראל כלל. ולא מיבעיא דא"י הלוקח מותר בה לעשות מלאכה בשבת אלא דנראה דמותר להישראל אפילו להשאילה לא"י אחר במשך הזמן שקנוי לו לפירות והא"י יעשה מלאכה בשבת דהא לא מיקרי בהמתך כלל וכל זה במכירה לפירות אבל ישראל שיש לו פרה בשאלה או בשכירות נ"ל דאין בו אסור שביתת בהמה כלל ולא מיבעיא לדידן אלא אפילו לר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי במוכר שדהו לפירות. מ"מ נראה דבשאלה או בשכירות גם ר"י מודה דלאו כקנין הגוף דמי וראיה לזה דהנה לכאורה יש להקשות על ר' יוחנן מהא דתנן בסופ"א דבכורים דר' יהודה אומר דבעלי אריסות וחכירות מביאין וקורין ומשמע דת"ק פליג וס"ל דאריס אינו מביא וקורא ובהדיא שנינו בפרק הנ"ל משנה ב' דהאריסין והחכירות אינן מביאין משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך ואף ר"י אינו חולק רק באריסות בתי אבות וכמו שאמר בירושלמי שם.

[ונ"ל דמדברי הירושלמי הלז ראיה לפירשב"ם בב"ב דף מ"ו ע"ב דאריסי בתי אבות מקרו דאין יכול להחליפן באריסין אחרים וכו' דאלו לפי' הרמב"ם פי"ג מהל' שכנים והובא בתוי"ט בפ"ג משנה ג' עיי"ש תמוה דמאי מעליותא יש בזה דיהיה נקרא אדמתך וצ"ע] ולכאורה קשה דמ"ש אריס מהמוכר שדהו לפירות דס"ל לר"י דמביא וקורא וזה אין לומר משום כיון דבלא"ה איכא מחלוקת תנאים בקנין פירות וא"כ י"ל דמתניתין אתיא כמ"ד דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי [והא דהוצרך הירושלמי לומר דר"י מיירי באריסי בתי אבות משום דר"י נמי אית ליה בב"ב (דף נ) דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא ס"ל שם דהראשון אינו בדין יום או יומים עיי"ש] דזה ליתא דא"כ הו"ל להש"ס בגיטין (מ"ח) להביא מהך מתניתין דבכורים ולתרץ כן דתנאי היא. ועוד דהא ר' יוחנן הוא דאמר בעצמו הלכה כסתם משנה והכא הוי סתם משנה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא וודאי דלאו כל קנין פירות שווין דהרבה יש חלוק בין מכירה לזמן ובין שכירות וכמו שמבואר ברמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה הלכה ח' וא"כ בשאלה או שכירות י"ל דגם ר"י מודה דלאו כקנין הגוף דמי והלכך ישראל שיש לו בהמה בשאלה או בשכירות מן הא"י מותר לו להשאילה לא"י אחר והגם דהא"י אחר יעשה בה מלאכה בשבת משום דלא מקרי בהמתך כלל דהא קייל"ן דשאלה או שכירות לא קניא:

ועוד נ"ל ראיה גדולה לזה מהא דתנן בע"ז (דף יט ע"ב) אין משכירין בתים בא"י וכו' ובסוריא משכירין בתים וכו' דברי ר"מ ואמרינן בגמרא דטעמא דר"מ משום דבא"י מכירה דאורייתא גזרינן שכירות אטו מכירה. בסוריא דמכירה גופא דרבנן לא גזרו שכירות אטו מכירה ולכאורה תמוה דהא ר"מ בעצמו ס"ל בב"ב (דף נ) דקנין פירות כקנין הגוף דמי עיי"ש וא"כ שכירות גופא תהא אסור מה"ת דכיון דכקנין הגוף דמי הוי כמכירה אלא וודאי דבשכירות לא אמרינן דכקנין הגוף דמי ובחידושי לחו"מ בסי' ר"ב הארכתי הרבה בזה בעז"ה]. וזה, ראיה ברורה לפע"ד:

ושוב אחר כותבי זה עיינתי בב"י או"ח בסי' רמ"ה וראיתי שהביא בסוף הסימן בשם הריב"ש בסי' קנ"א דבבהמת השותפות עם הא"י לא מבעיא אם התנה מתחילה שהא"י יעשה עמה מלאכה בשבת והישראל יטול יום אחר כנגדו דוודאי מותר דהוי כאלו הבהמות קנויות לו להא"י ביום השבת אלא אפילו אם לא התנה מתחילה מ"מ כיון שא"י עושה עמה מלאכה בע"כ של הישראל ואין בידו למונעו מזה אפשר דאין בו איסור שביתת בהמתו אך דמ"מ אסור משום דמחזי כנוטל שכר שבת שלא בהבלעה ואדרבה יותר היה אפשר לו להתיר דשלא יאמר לו כלל טול חלקך אלא שיתן הא"י לישראל חלקו בריוח כל השבוע ביחד לפי שאז יקבל שכר שבת בהבלעה וכו' ע"ש בריב"ש. ובשו"ע בסי' רמ"ו סעיף ה' הביא לד' הריב"ש להלכה דאם הותנה מתחלה מותר ואם לא התנה אסור ונראה דאף דבריב"ש משמע קצת דעיקר האיסור הוא בשלא התנה מתחלה משום שנוטל שכר שבת שלא בהבלעה ואם לא יאמר כלל דטול אתה חלקך וכו' אפשר דיש להתיר. מ"מ לא רצה הרב ב"י לפסוק בפשיטות בשו"ע מחמת דנראה דהריב"ש בעצמו מסתפק בזה אם יש בזה איסור שביתת בהמה שהרי כתב אף אם אין כאן איסור שביתת בהמה וכו' משמע דאינו ברור לו דאין בו איסור שביתת בהמה כשהא"י עושה בע"כ אלא שכתב דאפילו אם נימא דאין בו איסור זה מ"מ יש איסור דנוטל שכר שבת שלא בהבלעה ולכן סתם השו"ע וכתב דכשלא התנה מתחלה אסור ולא כתב טעם האיסור משום דבאמת יש לומר אחת מתרי טעמי אחד משום שכר שבת שלא בהבלעה ולפי טעם זה אם אינו אומר לו כלל טול חלקך בשבת וכו' מותר אפילו בלא התנה מתחילה וכמו שמסיק הריב"ש] ועוד דשמא דמ"מ יש בו איסור שביתת בהמה ואף דהא"י עושה מלאכה עם הבהמה בע"כ של הישראל ולפי טעם זה אסור ואפילו אם לא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת ולכן הניח השו"ע הדבר בסתימות דאסור ולא כתב שום טעם כלל. ומן התימה על המג"א שם בס"ק נ"ג שכ' בשם הריב"ש בלשון פשיטות דאין בו משום שביתת בהמה ואף אם לא התנה מתחלה והרי הריב"ש ז"ל כתב בלשון אם וצ"ע. וגם תימה דכתב סתם דאין בו משום שביתת בהמה כיון שיש להא"י חלק בו ולא הביא הטעם דמסיק הריב"ש משום דעושה בע"כ של הישראל רק כתב סתם ונתן מכשול גדול למעיינים דיש ללמוד מדבריו דבהמת השותפים עם העכו"ם אין בו איסור שביתת בהמה וזה לא אמר הריב"ש מעולם וחס מלהזכיר לומר כן. ושוב מצאתי להדגול מרבבה שהגיה באמת בדברי המג"א וצ"ל כיון שיש לא"י חלק בו וע"כ של ישראל עושה מלאכה וכו' וכמו דאיתא בריב"ש ע"ש אבל תמיהני דאמאי לא העיר נמי על המג"א על מאי דכתב בלשון פשיטות והרי הריב"ש ז"ל איסתפוקי מסתפק ליה בזה וצ"ע.

ומיהו בעיקר דברי הריב"ש הנ"ל הרבה יש לתמוה עליו דמאי זו ספיקא דמה בכך דהא"י עושה בע"כ דהא האיסור מוטל על הבעלים דמחוייב שתהא הבהמה שלו שובתת בשבת והרי אינה שובתת ואם כוונתו דמאי הוי ליה למעבד הא טובא אית ליה למעבד או דיקנה אותה מיד הא"י (דהא אפילו במכירה לא"י דאינו אלא איסור דרבנן וגם האיסור אינו אלא בעת המכירה מ"מ קונסין אותו עד עשרה בדמיו וכ"ש באיסור שביתת בהמה דהוא איסור דאורייתא וגם האיסור נמשך והולך בכל שבת ושבת דוודאי יש לקנוס אותו לפדותו]. ואם אינו רוצה הא"י למכור לו כלל אזי ימכור חלקו לא"י או יתנו במתנה כדי שינצל מאיסור שביתת בהמה וגם אפילו דהתנה מתחילה שהא"י יעשה בשבת דפשיטא ליה להריב"ש דמותר דהר כקנוי הבהמה לא"י בשבת ג"כ הדברים מתמיהים דאטו כיון דשייך במלאכה לא"י באותו היום נעשית גוף הבהמה של א"י אתמהה. אם לא דנימא דכוון לד' הר"ן בנדרים שהבאתי אבל כגון דא ה"ל לפרושי וצ"ע ובסמוך יבואר עוד מזה.

ושמעתי מכבוד הרב הגאון האמיתי מאור הגולה מוה' יצחק אלחנן נ"י הגאב"ד דק"ק קאוונאי יצ"ו שרב אב"ד אחד שמחו"ל כתב לו היתר חדש בבהמת השותפות של א"י מדכתיב בפ' יתרו לא תעשה כל מלאכה וגו' ואמתך ובהמתך בלשון יחיד וכן בפ' משפטים למען ינוח שורך וחמורך וכן במשנה תורה בפ' ואתחנן כתיב ושורך וחמורך וכל בהמתך וא"כ איכא למידרש בהמתך ולא של שותפות א"י וכמו דדרשינן בחולין דף קל"ה בבכור דכתיב בבקרך וצאנך למעוטי שותפות א"י וכן במעשר ובפיאה ועי' תוס' שם ד"ה ביתך אלו דברי הרב דחו"ל. והגאון נ"י הנ"ל אמר דראה בד' הגאון בעל רביד הזהב בפ' יתרו שעמד גם כן על מדוכה זו ודעתו ג"כ דשותפות א"י אינו חייב בשביתה מדכתיב בהמתך אך דהגאב"ד הנ"ל אמר דיש לדחות הדרשא זו משום דכתיב וכל בהמתך ודרשינן בבכורות דף ג' ע"א אליבא דרבנן בכור מקצת בכור ומדכתיב כל בכור אמרינן עד דאיכא כוליה וא"כ הכא כיון דשורך הוא משמע דבעינן דיהיה כולו של ישראל וכמו דדרשינן בש"ס דחולין הנ"ל א"כ ע"כ האי כל אתי למעט להיפך דאפילו כל דהוא של ישראל נמי מצווה על שביתה וכמו דדריש ר"י שם בבכורות לפי מה דס"ל דבכור כוליה בכור משמע ע"ש כן שמעתי מפי הגאון הנ"ל ודפח"ח ואכן נ"ל לבאר דבריו דלכאורה היאך אפשר לומר דבהמתך למעט שותפות א"י אתא והרי הך קרא דבהמתך כתיב בפ' יתרו ובפ' ואתחנן אצל איסור מחמר דהא כתיב שם לא תעשה כל מלאכה וכו' דעובר בלאו וגבי שביתת בהמתו אינו רק בעשה וכן מפורש בהדיא בגמ' בסו"פ מי שהחשיך דמיירי במחמר. ובמחמר הא כתב הר"ן בפ"ק דע"ג דנוהג אפילו בבהמת א"י דמחמר אינו קפידא שיהיה הבהמה שלו וא"כ ע"כ בהמתך לאו דווקא וא"כ י"ל דקרא דלמען ינוח שורך וחמורך ג"כ לא אתי לדרשא למעט שותפות דהא חזינן דקרא לאו דווקא. ואם כוונת הגאון בעל רביד הזהב ז"ל למימר דמ"מ קרא דפ' משפטים דמיירי בשביתת בהמה י"ל דשורך בא למעט שותפות. מעתה אין להקשות עליו מהא דכתיב כל דהרי התם לא כתיב כל רק גבי מחמר. ואמנם פשוט דדברי הגאון בעל רביד הזהב סובב לדעת הסוברים דגם לאו דמחמר אינו נוהג רק בבהמה שלו וכן משמע פשטיות לישנא דגמ' בשבת קנ"ה ובע"ג ד' י"ד המחמר אחר בהמתו וכן משמע קצת ברמב"ם ברפ"כ משבת דאינו מחלק שם בין מחמר לשביתת בהמה ועפ"ז יתכן שפיר מה דהעיר הגאון הנ"ל נ"י עליו ודו"ק:

ומיהו בעיקר דברי הגאון בעל רביד הזהב ז"ל יש להקהות אקהייתא טובא דהנה לכאורה נראה דאישתמיט מיניה סוגיא ערוכה ובפסחים דף ס"ו ע"ב) דמקשה גבי קרבן פסח והלא מחמר הוא והלא פסח אף לר"י הגלילי דס"ל דקדשים קלים ממון בעלים הוא מ"מ לא גרע משותפות הדיוט והקדש דהא האימורין קדשי קדשים הן וכן אמרינן (בב"ק דף י"ג) דשלמים שהזיקו גובה מבשרה לר"י הגלילי] ואינו גובה מאימורין ומסיק דאינו גובה מבשרה כנגד אימורין משום דאימורין ק"ק הן ואעפ"כ מקשינן דהיכי היו תוחבין הסכין והלא מחמר הוא הרי דנוהג גם בשותפות הקדש ופשוט דה"ה בשותפות אינו יהודי דמ"ש דהא בהמת הקדש נמי לאו בכל שורך הוא

ומיהו לדעת הר"ן הנ"ל אינו ראיה דהא לא מקשה משביתת בהמה רק ממחמר ומחמר הא נוהג גם בשל אחרים ואדרבה לפי דעת הר"ן ז"ל היה קצת ראיה לדברי בעל רביד הזהב דלכאורה דלמה מקשה ממחמר דעל זה היה מקום לתרץ דלא אי מחמרין אחריו רק היה הולך מעצמו וטפי הו"ל להקשות. משביתת בהמתו אבל לפי דבריו ניחא:

ולענין אי אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט עיי' בב"י בס"ס ש"ה דהוציא מדברי שבולי הלקט דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט וכן כתב הרמ"א בפשיטות בסי' רמ"ו סעיף ג'. ותמהני דהלא הב"י בעצמו בסי' תקכ"ו הביא לדברי הרמב"ן בספר תורת האדם בשם הבה"ג בפשיטות דאדם מצווה על שביתת עבדו גם ביו"ט והרמב"ן חולק עליו ובסי' ד"ש הביא בשו"ע דעת הבה"ג בלי שום חולק [ומש"כ שם בשו"ע ויש חולקים ומתירים בזה. פירש שם המג"א והגר"א ז"ל דכוון לדעת הרמב"ם דהביא שם בסוף הסעיף עיי"ש ואפי' אם נפרש דמ"ש וי"א כיון לדעת הרמב"ן הנ"ל מ"מ הרי הביא ב' דעות בזה ולא הכריע כמאן הלכה] והדבר פשוט דשביתת בהמתו ושביתת עבדו חד דינא אית להו דהא תרווייהו מחד קרא נפקא וא"כ היאך פסק הרמ"א בפשיטות דאינו נוהג ביו"ט ושוב מצאתי בעז"ה בטו"א בסוף מס' חגיגה באבני מלואים ובספר אבן העוזר בסי' רמ"ו שכתבו ג"כ בפשיטות דשביתת בהמתו ושביתת עבדו שוין ואם נוהג שביתת עבדו ביו"ט גם שביתת בהמתו נוהג ותמהו ג"כ על השו"ע דמחלק ביניהם עיי"ש. ועיי"ש ביש"ש רפ"ה דיו"ט שכתב דמד' הירוש' בריש משילין שהובא ברי"ף וברא"ש דכתבו טעם דאין רוכבין ע"ג בהמה ביו"ט משום שביתת בהמתו מוכח בהדיא דס"ל דשביתת בהמתו נוהג ביו"ט והובא במג"א. אכן לענ"ד יש להוכיח כן מן הירושלמי דב"ק בפ"ד הלכה ב' דהנה על הא דתנן (בב"ק דף ל"ז) דשור שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לחול פירש"י ה"ה מועד לשבתות לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו. אמנם בירושלמי שם איתא דטעמיה דר' יהודה מכיון דהוא חמין לון לבושין נקיין עוד הוא משנה דעתו והובא בתוס' שם ד"ה הרי וצריך להבין דלמה נאיד רש"י ז"ל מטעמיה דהירושלמי והוצרך לומר מדנפשיה טעם אחר. ונראה דרש"י ז"ל הוצרך גם לטעם הזה דנ"מ אם היה מועד לשבתות אם נעשה מועד ליו"ט דלטעמיה דירושלמי בוודאי נעשה מועד דהא ביו"ט נמי לובשין בגדים אחרים כמו בשבת וליכא שנוי דעת בשבת יותר מביו"ט ולכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש טעם אחר משום מלאכה דמשום טעם זה אינו נעשה מועד ביו"ט דס"ל לרש"י בפשיטות דשביתת בהמה אינו נוהג ביו"ט וכדעת הרמב"ן ז"ל שכתבתי לעיל ומותרת הבהמה לעשות מלאכה על ידי עובד כוכבים ואינה בטילה כלל ביו"ט יותר מבחול והלכך לא נעשה מועד ביו"ט. והא דלא נתן הירושלמי טעם היותר כולל וכמו שפירש"י היינו משום דלענין אם היה מועד ליו"ט אם נעשה מועד לימות החול הוא איפכא דלטעמו של רש"י נעשה מועד דהא יו"ט וחול שוין לענין מלאכה של בהמה אבל לטעמו של הירושלמי אינו נעשה מועד לחול דהא איכא שנוי בבגדים אכן זה דחוק קצת דא"כ הו"ל לרש"י ולהירושלמי להביא לב' הטעמים דכיון דב' הטעמים נ"מ לדינא. ולכן טפי נראה לומר דס"ל להירושלמי בפשיטות דשביתת בהמה נוהג גם ביו"ט ושור שהוא מועד לשבתות נעשה מועד גם ליו"ט באמת ואף דמלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט ויכול לעשות עמה מלאכת אוכל נפש מ"מ עיקר מלאכת אוכל נפש דדרכן לעשות עם בהמה אינו אלא או דישה או טחינה. וא"כ י"ל דהירושלמי לשיטתו אזיל דס"ל בפ"ק דיו"ט הלכה י' דכל המלאכות אוכל נפש שקודם לישה אסור מה"ת דמפיק להו מקראי דאסור וז"ל הירושלמי שם מנין שאין בוררין ואין טוחנין ולא מרקידין ר' אחא בשם רשב"ל אמר כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות וכו' תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו ג' מעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביו"ט ע"כ וכן הביא שם הירושלמי מתחלה דתני בברייתא ואין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין והבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים ע"כ הרי ג' דס"ל דאסור מה"ת דהא אמר דסופג את הארבעים. וד' הרא"ש בר"פ אין צדין שכ' דהירושלמי נמי מדרבנן קאמר רק דמסמיך להו אקרא אבל באמת אינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן תמוה לי דהרי בהדיא תני בברייתא דסופג את הארבעים ודוחק גדול לומר דמיירי בטוחן לצורך חול ומיירי בטוחן סמוך לבהשמ"ש באופן דליכא הואיל דמקלעי אורחים. דא"כ פשיטא דלוקה דאטו לא ידענו דטוחן ומרקד הוא אב מלאכה ולכן דברי הרא"ש צל"ע:

וכן הביא הגר"א ז"ל בבאוריו סי' תצ"ה ס"ק ו' על ד' השו"ע שם דדעת הרשב"א ז"ל בעה"ק בבית מועד בשער הראשון דהוא מדאורייתא ומשמע בהדיא דס"ל דהירושלמי ס"ל דמה"ת אסור ע"ש וכיון שכן פשוט דס"ל דגם ע"י בהמה אסור כל הנך מלאכות וא"כ אין נ"מ באמת בין שבת ליו"ט בשביתת בהמה ולכן לא כתב הירושלמי רק הטעם משום דאיכא שנוי בבגדים משא"כ רש"י ז"ל ס"ל כשיטת הש"ס דילן דכל מלאכות דקודם לישה אינו אסור אלא מדרבנן וכבר אמרינן בשבת (דף קנ"ד) דכל שהוא פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה והלכך בוודאי נ"מ בין שבת ליו"ט לענין שביתת בהמה דבשבת כל מלאכות אסור ע"י בהמה אבל ביו"ט מלאכת אוכל נפש כגון קצירה וטחינה מותר ע"י בהמה והלכך כתב רש"י הטעם דבשבת בטל ממלאכה ונ"מ דאם מועד לשבתות אינו מועד ליו"ט משום דביו"ט עושה מיהת מלאכת אוכל נפש ואינה בטילה ממלאכה לגמרי וכן אם היה מועד ליו"ט אינו מועד לחול דביו"ט מיהת בטילה ממלאכות שאינה אוכל נפש משא"כ בחול אינה בטילה כלל ולכן כתב רש"י ז"ל טעם אחר משום דנ"מ לדינא לענין אם נעשה מועד ליו"ט וכ"ז ברור:

ומיהו אני נופל בספק דאפשר דאף מלאכת אוכל נפש מ"מ אסור לעשות עם בהמה ביו"ט דהא שביתת בהמה לא תליא במלאכה רק בנוח וצער דהא מותר להניחה תולש ולהניחה עוקר בשבת ואף דהיא מלאכה גמורה וכדאיתא במכילתא בפ' משפטים והובא בתוס' בשבת (דף קכב ע"א ד"ה מעמד) וא"כ אפשר דה"ה איפכא דאף מלאכה שמותר לאדם לעשות בשביל עצמו מ"מ ע"י בהמה אסור דמ"מ לדידה אית לה צער ומיהו אחר העיון ליתא לסברא זו דהא בהדיא אמרינן בשבת דף קנ"ג דכל שהוא פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה אלמא דאף דהבהמה אית לה צער מ"מ כיון דלא הוי מלאכה גמורה שחייבין עליה חטאת בבהמתו מותר לכתחלה וא"כ כ"ש מלאכת אוכל נפש ביו"ט דמותר לאדם לכתחלה לא כ"ש דמותר ע"י בהמה והדברים פשוטים למבין:

ולענין מה שתמה הרמב"ן בספר תורת האדם על הבה"ג דמנא ליה דנוהג שביתת עבדו ביו"ט נ"ל דיש לבה"ג סמך גדול ממקרא מלא בתורה ומהמכילתא בפ' בא דהנה בפרשה בא גבי חג המצות כתיב וכל מלאכה לא יעשה בהם ופירש"י ע"י אחרים ותמה הרמב"ן ז"ל עליו בפי' החומש דממנ"פ אם אחרים האלו ישראלים הם הם עצמם מוזהרים עליה וכו' ואם הם א"י אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של א"י כלל וכו' ומסיק דמצא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא תעשה חבירך ולא יעשה א"י מלאכתך או לא תעשה וכו' לא יעשה א"י מלאכתו ת"ל וכו' דברי ר' יאשי' וכו' ומסיק דבאמת דדברי המכילתא היא אסמכתא בעלמא ושבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו וסמכו אותו למקרא הזה עכ"ל הרמב"ן ז"ל והנה באמת דברי הרמב"ן בפי' המכילתא דחוק טובא דחדא דמ"ש דכתבה התורה אסמכתא לאמירה לא"י גבי יו"ט טפי הו"ל למכתב זה גבי שבת ועוד דאם אינו אלא אסמכתא היאך יעלה על הדעת לומר דאסור לומר לא"י שיעשה מלאכה בשביל עצמו למאי צריך ללמוד מקרא להיתר דהא כל עצמו לא הביא המקרא הזה רק לאסמכתא על האסור שבות שאסרו חז"ל לומר לא"י שיעשה מלאכה בשביל ישראל אבל על מה שמותר לומר שיעשה מלאכה לעצמו ע"ז לא צריך לאסמכתא כלל אכן לדעת בה"ג הנ"ל יש לומר בפשיטות דעיקר דרשת המכילתא הנ"ל הוא לענין אסור שביתת עבדו ביו"ט והא דאמר ולא יעשה א"י מלאכתך ר"ל עבד שהוא א"י והיינו שלא מל וטבל וגם לא קיבל עליו ז' מצוות בני נח דבשבת כבר כתיב בפ' משפטים וינפש בן אמתך והגר ודרשינן ביבמות ד' מ"ח דקאי על עבד ערל ע"ש. וקמ"ל הך קרא דלא יעשה בהם דכתיב גבי יו"ט דגם ביו"ט נוהג שביתת עבדו וזהו דמסיים במכילתא יכול לא יעשה ע"כ מלאכתו כלומר דיכול דיש לו דין עבד שמל וטבל (בימים הקדמונים] דמוזהר הרב שלא יעשה עבדו אפי' במלאכה שהוא לצורך העבד קמ"ל [ובמכילתא שלנו איתא גירסא אחרת ועי' בהגהות הגר"א ז"ל שהגיה שמה אמנם הנכון כגי' הרמב"ן ז"ל אכן מש"כ ברמב"ן ז"ל יכול לא יעשה מלאכתך פשוט דטס"ה וצ"ל מלאכתו] וכבוד הרה"ג מוה' ארי' ליב מו"צ דק"ק שניפישאק נ"י כשראה דברי אלה בעת כותבי אמר דבזה יש ליישב דברי השו"ע דגבי שביתת בהמה כתב בפשיטות דאינו נוהג ביו"ט וגבי שביתת עבדו כתב להיפך וע"פ מה שכתבתי ניחא דגבי שביתת עבדו אית לן קרא מפורש גבי יו"ט משא"כ שביתת בהמה הא ליכא קרא ונסתלק בזה תמיהת הטו"א הנ"ל על השו"ע ויפה כיון הר"ב הנ"ל נ"י בזה:

ועפי"ז יש לנו סמך וראיה גדולה לדעת הרשב"א וסייעתו שהובא בב"י בסי' ד"ש דגם בלא קבל עליו ז' מצות בני נח הדין כן דהרי המכילתא אמר סתמא דלא יעשה ועוד דאם קבל עליו ז' מצות לא מיקרי א"י רק גר תושב וכן משמע באמת דגם דעת הבה"ג כן שהרי כתב סתמא אבל עבדים וכו' ועוד דבזמן הזה לא שייך זה כלל דהרי אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכדאמרינן בערכין דף כ"ט ונראה לי דלזה כיון גם הב"י בסי' ד"ש במה שכתב דמדברי הטור מוכח ג"כ דס"ל כהרשב"א והיינו מטעם הנ"ל דהא האידנא אינו נוהג דין גר תושב ודלא כמש"כ הפרישה בכוונת ד' הב"י עיי"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה