אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן י

סימן ט

ראיתי להסתפק בדין המבואר בדברי הרמ"א ז"ל בהגה"ה באו"ח סי' קכ"ח סעיף מ"ג די"א דכל זמן האבילות אפי' עד יב"ח על אביו או על אמו אינו נושא את כפיו [והוא מדברי המרדכי בפ' הקורא עומד והגמי"י וכמבואר בב"י] ומסיים הרמ"א ז"ל דכן נוהגין במדינות אלו ומבואר בב"י ואחרונים הטעם משום דכהן מברך צריך להיות בשמחה ואבל תוך י"ב חודש אינו שרוי בשמחה. וכן הסכימו כל האחרונים להלכה דאבל תוך י"ב אינו נושא את כפיו וצריך לצאת מביהכ"נ בעת ברכת כהנים וכמש"כ המחבר בסעיף הנ"ל לענין אבל תוך ז' ר"ל דצריך לצאת מביהכ"נ עיי"ש. מ"מ לענ"ד הקלושה יש להסתפק בדין זה. דהנה בירושלמי דחגיגה פ"א הלכה א' אמרינן דטעמא דחולה פטור מן הראיה משום דכתיב ושמחת וחולה לאו בר שמחה הוא וצ"ל דקאי על חולה שיכול לילך ברגליו ורק שיש לו איזה חולי בגופו ר"ל דאי אינו יכול לילך יכול למעטו מרגלים וכמו דאמרינן בש"ס דילן. וכן מסיים בירושלמי שם יכול לילך ואינו יכול לשמוח קורא אני עליו ושמחת. יכול לשמוח ואינו יכול לילך כגון זקן קורא אני עליו רגלים עיי"ש. והש"ס דילן דאינו מביא טעמו של הירושלמי אפשר דסבר באמת דחולה שיכול לילך חייב בראיה באמת וצ"ע בזה. ועיי' בקה"ע שם בשירי קרבן שלו שהקשה דא"כ יהיה חולה פטור מבכורים דגבי בכורים נמי כתיב ושמחת ונשאר בקושיא. ובמח"כ עדיפא הו"ל להקשות דבירושלמי עצמו בבכורים פ"א ה"ה בהא דמשני שם אלא כי אנן קיימין וכו'. משמע קצת דחולה חייב בבכורים ומיהו יש לדחות ע"ש ודו"ק. ומיהו עיקר קושייתו לק"מ דהך קרא דכתיב ושמחת גבי בכורים דרשינן בפסחים (דף לו ע"ב) דלזמן שמחה הוא דאתא ומשו"ה ס"ל לר"ש התם דבכורים מותרים לאונן ואף רבנן דאסרי שם בכורים לאונן לאו מושמחת יליף רק משום דאתקש למע"ש וא"כ קושייתו לק"מ. ועוד דאפי' אם ניליף מושמחת לבר שמחה ליכא למילף מהך קרא רק דמי שאינו בר שמחה אסור לאכול בבכורים אבל לא דמפטר מבכורים לגמרי דהא בגמרא לא מקשה על ר"ש רק דלמה לא יליף מושמחת דאסור לאונן ואין להקשות דהיכא הוי ס"ד דושמחת אתי לאסור אכילת אונן דא"כ אבל כל ל' יום נמי יהיה אסור לאכול דהא אינו קושיא דמה"ת מיקרי בר שמחה דהא דאבל כל ל' יום אסור בשמחה אינו אלא דרבנן אבל מה"ת אינו רק יום אחד ופשוט הוא. ועכ"פ שמעינן שהירושלמי הנ"ל דגבי ראיה צריך להיות בר שמחה ומי שאינו בר שמחה פטור מן הראיה וא"כ יש לתמוה על המרדכי והגמי"י דלפי דעתם דאבל תוך י"ב חדש נמי מיקרי אינו בר שמחה א"כ אבל תוך י"ב חודש יהיה פטור מן הראיה וזה לא שמענו מעולם ואם איתא הו"ל למחשב במתניתין דחגיגה גבי כל הנך דפטורין מן הראיה ואדרבה הא אמרינן בסוכה (דף כה ע"ב) דאבל אפי' תוך ז' חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתפילין וע"כ צ"ל דאבל לא דמי לחולה דחולה יש לו צער הגוף ואינו יכול להסיח דעתו מכאבו וצערו וע"כ אינו שרוי בשמחה בתוך הרגל והלכך שפיר אינו קרוי בר שמחה. אבל אבל ר"ל יכול להסיח דעתו מאבל ולהפיג צערו ברגל וכן אמרינן בסוכה שם דחייב אפי' בק"ש דבעי כוונה והוא טרוד באבלו ועפ"כ חייב משום דטרדא דיליה אינו אלא טרדא דרשות ומחוייב ליתוביה לדעתיה כדי לקיים מצות ק"ש. וא"כ נראה דגבי מצות שמחת יו"ט נמי מחויב להפיג צערו ולהסיח דעתו כדי לקים מצות שמחה ביו"ט וממילא חייב בראיה נמי מהאי טעמא [ועוד דהא רגל נמי מבטל גזירת ל' וא"כ אפשר דגם לענין אבילות דתוך יב"ח נהי דאינו מבטל לגמרי וצריך לנהוג אחר הרגל מ"מ ברגל נראה דאינו צרך לנהוג ונ"מ דיהיה מותר ליכנס לסעודת מריעות או לסעודת ברית מילה ברגל. אמנם צ"ע בזה דהא קי"ל דדברים שבצנעה נוהג ברגל וזה הוי כדברים שבצנעה אלא שא"כ תהדר הקושיא לדוכתיה דא"כ לו הוי בר שמחה דהא מחויב לנהוג דברים שבצנעה ואמאי חייב בראיה וקצת יש ליישב דכיון דאינו אסור רק מדרבנן מיקרי בר שמחה וא"א לפוטרו ממ"ע דאורייתא בשביל זה דכיון דמה"ת בר שמחה הוא אבל א"כ דברי המרדכי תמוה דהא נשיאת כפים נמי מה"ת והאיך אפשר לפוטרו מחמת שאינו שרוי בשמחה מדרבנן וצ"ע. וזה אין לומר דס"ל להמרדכי דנ"כ בגבולין אינו אלא מדרבנן וכמו שהיה עולה על דעת הגאון בעל קרן אורה (בסוטה ל"ח) דהא וודאי ליתא וכמו שאכתוב לקמן באריכות דוודאי מ"ע דנ"כ מ"ע דאורייתא גם בגבולין וישתקע הדבר ולא נאמר דהוי מדרבנן:

ש

שוב ראיתי דמה שהקשיתי מהא דקי"ל דדברים שבצנעה נוהג ברגל ענין אחר הוא דהא רגל מבטל גזירת ז' ול' משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ובלי ספק דחייב אז בראיה ובשמחה כיון דאינו צריך לנהוג גזירת ל' וא"כ למה לא יבטל רגל לאבילות של י"ב חודש דהא אבילות של י"ב חודש קיל טפי מאבילות דתוך למ"ד כידוע. ונהי דלא מבטל לגמרי דהא ברייתא ערוכה שנינו במו"ק דכ"ב, דעל כל המתים כלן נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום ועל או"א לאחר י"ב חודש וא"א לי"ב חודש בלא רגל בינתים ואי אמרינן דרגל מבטל לעולם לא משכחת לה י"ב חודש מ"מ בתוך הרגל גופא נראה דוודאי לא צריך לנהוג אבילות של י"ב חודש. ונ"מ דמותר ליכנס ברגל לשמחת מריעות או לסעודת ברית מילה ופדיון הבן או לסעודת נשואין בתוך ז' ימי המשתה כגון דהנשואין הי' ערב הרגל דהאיך שייך דנוהג ברגל אבילות די"ב חודש כיון דחייב בשמחת יו"ט ככל ישראל ובזמן הבית היה מחויב לזבוח שלמי שמחה ולאכול ככל אדם ובזמן הזה מחויב בשמחה ביין היאך יתכן גביה אבילות דלא מצינו שני הפכים בנושא אחד וכיון שזכינו לדין דחייב בשמחה ביו"ט ואינו נוהג בו אבילות כלל א"כ הרבה יש לתמוה על המרדכי והגמי"י דלמה לא ישא כפים ברגל דהא ביו"ט הוא שרוי בשמחה ככל אדם. וביותר יש לתמוה בהא דאוסרים בתוך למ"ד על שאר קרובים דהא זה דבר פשוט דרגל מבטל גזירת למ"ד וא"כ היכא מיקרי אבל תוך ל' דהא כיון שבא הרגל כבר הוא כלאחר שלשים:

ולכן לבי אומר לי דאפשר דהמרדכי והגמי"י הנ"ל לא מיירי באמת בנ"כ די"ט רק בנ"כ דכל ימות השנה דבזמניהם עדיין הי' נוהגין כד"ת לישא כפים בכל יום וכמו שהמנהג עדיין בא"י ובכל קהלות ספרד דלא הובא בשום מקום בספריהם המנהג שלנו שלא לישא כפים רק ביו"ט [והמנהג הזה נראה דלא נתפשט רק מימי המהרי"ל ואילך דמנהג הזה לא הובא רק באגור בשם המהרי"ל והובא בב"י ולכן לא נתפשט המנהג רק באשכנז וצרפת משום דהמהרי"ל היה ג"כ באשכנז כידוע וכמש"כ הרמ"א בהקדמתו לספר הד"מ דאנו צריכין לילך אחר דברי התוס' והרא"ש והטור משום דאנו מבני בניהם ומחויבים אנו לילך אחר פסקיהם אבל הספרדים לא החזיקו במנהג הזה משום דבספרי המחברים של גאוני ספרד לא נמצא מנהג זה] ושפיר כתבו דאסור לישא כפיו משום דאינו שרוי בשמחה ואין שייך סברא דמחוייב ליתוביה דעתיה בעת נ"כ. דהא ליתא דהא מחויב לנהוג אבילות בחול ולא מיקרי טרדא דרשות ולא דמי לנידון הגמרא דסוכה הנ"ל אבל לפי מנהגינו שאין אנו נושאין כפים רק ביו"ט לא שייך כלל סברת המרדכי והגהת מיימון הנ"ל. ומיהו דברי הרמ"א והאחרונים ז"ל א"א לפרש כן דמיירי בנ"כ בחול ובמקומות שנושאין כפים בכל יום דלא הו"ל לסתום כ"כ אלא לפרש לכן דבריהם צל"ע:

ואין להשיב ע"ז מהא דכתב הב"ח ז"ל באו"ח סי' תע"ב דאבל תוך יב"ח א"צ הסיבה והובא במ"א שם ובאחרונים הרי דאף ברגל צריך לנהוג אבילות ולכן פטרינן ליה מהסיבה אבל זה אינו קושיא כלל דחדא דבאמת כבר כתב החק יעקב שם דלא נהירא ליה דברי הב"ח בזה וכתב דהב"ח לשיטתו אזיל בזה דפסק כראבי"ה דבזמן הזה אין חיוב בהסיבה אבל לפי מה דקייל"ן דלא כראבי"ה בוודאי גם אבל חייב בהסיבה. והרבה תמה ע"ז החק יעקב וכתב מנין לנו להחמיר באבילות דקילא לבטל ממצות הסיבה. ואפשר דהוי כדבר של פרהסיא וכן גבי הקפה בלולב דכתב הכלבו דאבל לא יקיף בלולב תמה ע"ז הב"י בסי' תר"ס וכתב דדברי תימה הם דלמה יפסידו ההקפה ומסיים הב"י שם דכן נהג להקיף אפילו האבל עיי"ש. וא"כ לפי דברי הב"י והח"י הדבר פשוט דלענין נשיאת כפים בוודאי אין להחמיר ואף לפי מנהגינו שנהגו שלא להקיף וכמש"כ שם מ"מ שאני הקפה דאינו אלא מנהג ואין ללמוד מזה לבטל מ"ע של תורה.

וגם בהסיבה נראה דמלבד דכמה אחרונים חולקים על הב"ח עוד י"ל דגם לפי דעת הב"ח אינו ראיה לנ"כ. דהסיבה דרבנן ולכן ס"ל דאבילות דחי לי' וגם הוי כדבר שבצנעה דהא הסיבה הוא בביתו משא"כ נ"כ הוא דאורייתא וגם הוי כדבר של פרהסיא כיון דצריך לצאת מביהכ"נ ולכן אף לדעת הפוסקים התם כהב"ח מכל מקום י"ל דבנ"כ מודו דחייב:

ועוד יש לדחות מהסיבה דהתם ליל יו"ט ראשון הוא ובליל יו"ט ראשון אין חייבין בשמחה מה"ת כדאיתא בפסחים דע"א וממעטינן לה התם מקרא ונהי דמדרבנן חייב בשמחה גם בליל ראשון וכמ"ש השג"א בהל' יו"ט סי' ס"ה והביא ראיה ברורה לזה מד' הש"ס דפסחים ק"ח מ"מ גם אבילות הוי דרבנן. ואף דיו"ט הוי עשה דרבים מ"מ כיון דדבר של צנעה הוא אין קפידא. משא"כ נ"כ ביו"ט דמחויב בשמחה מה"ת וגם דמי לאבילות של פרהסיא אין להחמיר:

שוב מצאתי להפרי חדש בסי' קכ"ח שהקיל אפי' באבל תוך ז' ר"ל לישא כפים בשבת מטעם דאין אבילות בשבת והשיג שם על הכה"ג שהחמיר בזה עיי"ש וא"כ לפי דעתו פשוט דיש לדון ק"ו דלישא כפים ברגל ובפרט דאבילות בתוך י"ב חודש דקיל טובא מאבילות דתוך ז' דפשיטא דמותר לפי דעתו ז"ל. וגם בדברי הגר"א ז"ל בבאורו שם נראה שאינו מסכים לדברי הרמ"א ז"ל בזה עיי"ש:

ועוד נראה דאם אנו מחמירין עליו לצאת מביהכ"נ איכא למיחש טובא ללעז ולפגמא של כהן דלאו כ"ע ידעי דאבל הוא וגם לאו כ"ע דינא גמירי דאבל אינו נושא כפיו ואתי למימר דבן גרושה ובן חלוצה הוא דהא מהאי טעמא תקן ר"י בן זכאי שלא יהיו הכהנים עולין בסנדליהן לדוכן משום דילמא יפסק לו רצועה בסנדלו וכו' וכדאיתא בסוטה (דף מ"ב):

והן אמת דלדעת הפרי מגדים (ססי' קכ"ח ס"ק ל"ז) במשבצות זהב אין צריך לצאת כלל דהקשה שם לדעת הט"ז שם דס"ל דכהן אחד כיון דא"צ לקרותו עובר בג' עשה אף אם לא קראו לו לעלות. א"כ אם ליכא רק כהן אחד בבהכ"נ בחול במדינות אלו שאין נושאין כפים בחול הרי הוא עובר בג' עשה. ותי' דלנשיאת כפים מהני מחילה דצבור דצבור גופייהו ניחא להו שלא יברך בחול משום דאינו מברך בשמחה. וכיון שהצבור מוחלין לו ממילא נפטר מהמצוה כ"כ הפמ"ג שם. וא"כ לפי דבריו ז"ל אלו גם אבל ביו"ט א"צ לצאת משום שהצבור מוחלין לו דלא ניחא להו בברכתו. אבל דבריו תמוהין אצלי דהיכן מצינו דתהני מחילה במ"ע דמה בכך שהצבור מוחלין לו מ"מ התורה לא מחלה לו. וצ"ל דס"ל דהתורה גופא לא חייבה לכהן רק משום טובת הצבור אבל אם אינם רוצים ליכא מצוה והוי כמו האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו. אבל באמת הא ליתא דבנ"כ מוטל על הצבור גופא שיהיו מתברכין מהכהנים דהא דעת כמה מפרשים וכן מבואר הדבר בבאור בהפלאה (בכתובות דף כ"ד) דהא דאמרינן דזר העולה לדוכן עובר בעשה וכדאיתא בספרי פ' נשא ומפיק ליה מקרא מדכתיב אמור להם ודרשינן אמור להם ולא לזרים ולאו הבא מכלל עשה עשה] דעיקר האסור הוא מפני שאינו מתברך מהכהנים דהא עומד בצדי הכהנים ועם שאחורי הכהנים או העומדים מן הצדדין אינן בכלל ברכה ועיי"ש בהפלאה שהאריך בזה. ועכ"פ כיון שמוטל חיובא על הזר להיות מתברך היאך יכולין למחול לו ולפטור עצמם מן הברכה ונהי דהכהן לא יעבור משום שהצבור מחלו לו מ"מ הצבור עצמו יהיו עוברים בעשה אם ימחלו לכהנים. וא"כ נפל פיתא בבירא דאין עצה כלל דהצבור ימחלו להכהנים דהא מ"מ יעברו הם בעצמם בעשה דכיון דמה"ת אף אם אינו שרוי בשמחה חייב לברך דהא מה"ת גם בחול איכא חיובא לברך ממילא מוטל חיובא על הצבור שיהיו מתברכין וא"כ הדרא קושית הפמ"ג לדוכתא:

ועוד אני תמה דלפי דעתו דאם הצבור מוחלין לו הברכה נפטר מן המצוה א"כ תמוה הא דגרסינן בירושלמי ר"פ כה"ג ונזיר והובא בתוס' (סוטה דף ל"ח ד"ה כל) מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים ר' יוסי בשם רב אחא מטמא כהן לנשיאת כפים. שמע רב אחא וכו' אלא כיי דמר ר' יודה בר פזי בשם ר"א כל כהן שעומד בבהכנ"ס ואינו נושא את כפיו עובר בעשה וסבר מימר שמ"ע דוחה ל"ת וכו' ולפי דברי הפמ"ג היכא ס"ד דההוא מ"ד סבר דדחי נ"כ לטומאה הא באונס תנן בכתובות (מ"א) דאם אינה ראויה לבא בישראל ה"ז אינו רשאי לקיימה ומקשינן וליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני דאי בעי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וא"כ הכא נמי אי אמרי הצבור לא בעינן ג"כ ליתא לעשה כלל והיכא דחי [ואף דמשמע שם דרב אחא לא ס"ל הא דגבילא אחוי דר' בא היינו משום דטומאת כהן הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל לא מטעם דאי בעי אמרי דלא בעינן] ומיהו איכא למידחי דהתם פירש"י דמלמדין אותה לומר שאינה רוצה כדי שלא יהא מוטל עליו עשה דלו תהיה לאשה והיינו משום דעליה אינו מוטל שום מצוה כלל רק עליו ולכן שייך הסברא דמלמדין אותה שתאמר איני רוצה דהא הרצון שלה אינה מצוה רק דאם היא רוצה אז מוטל עליו מ"ע והלכך מלמדין אבל לאפוקי הכא גם על הצבור מוטל מ"ע שיהיו מתברכין ואינו שייך דנאמר להם שלא ירצו. ועוד איכא למידחי קושיא זו עפ"י מה שכתב השיטה מקובצת בב"מ דף ל"ב) בשם הרא"ש ז"ל שהקשה דהיאך הוה ס"ד דכבוד אב תדחה למ"ע ול"ת דהשבת אבידה דהא קייל"ן דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול וא"כ דמי לאונס דאינו דוחה לל"ת משום דאי בעי אמרה לא בעינא ותי' שם בטוב טעם ודעת ובתירוצו דלשם יתיישב נמי הכא עיי"ש ודק. ועיי' עוד בהמקנה בקדושין (ד' ל"ב) עי"ש היטב. ואמנם עיקר הסברא דהפמ"ג הנ"ל לא נהירא וכמש"כ בעז"ה:

וראיתי עוד במשבצות זהב שם ס"ק ל"ד שרוצה לעשות סמוכין לדברי הרמ"א בהגה"ה דאבל לא ישא כפיו מטעמא אחרינא והוא דלפי דעת הט"ז דהיקש שהוקש כהן מברך לכהן משרת היקש גמור הוא מה"ת וכ' שכן פשוט דכהן פרוע ראש כמו דפסול לעבודה פסול נמי לנ"כ ואף דאינו מחלל עבודה וכמש"כ הרמב"ם בריש הלכות ביאת מקדש. מ"מ כיון שאסור לכתחלה לעבוד פסול נמי לנ"כ ולא דמי לבע"מ דהתם א"א בתיקון וכמו שבאר הט"ז בזה יפה בסי' כ"ח אבל פרוע ראש אפשר דמספר וישא כפיו ולכן אסור. וא"כ י"ל דהרמ"א מיירי בפגע בו רגל תוך ג' חדשים דעדיין אסור בתספורת דתרווייהו בעינן ג"ח ורגל. אבל בתוך ג"ח אסור להסתפר אפילו ערב הרגל ומשו"ה לא ישא את כפיו כ"כ הפמ"ג שם. ועל פי דבריו ז"ל אלו היה נראה לומר טעם נכון על מה דנהגו במדינות אלו שלא לישא כפים רק ביו"ט ובר"ה וביוהכ"פ והיינו משום שחששו שמא הכהנים הם פרועי ראש דבמדינות שלנו אין מן הדרך רוב אנשים לגלח שערות הראש בכל למ"ד ולמ"ד יום ואדרבה דרכן של רוב בני אדם בזמנינו שמגדלין שערות ראשן עליהן ואין מגלחין שערן עד זמן מרובה וחששו שמא לא יהיו הכהנים זהירין בתספורת כל ל' ול' יום וישאו כפיהם באסור ולכן בטלו נמי נ"כ בחול זולת ביו"ט ובר"ה דביו"ט ור"ה בלא"ה מחויבים כל אדם לגלח עצמו ערב הרגל דהא כל עצמו שאסור לגלח בחוה"מ אמרינן ברפ"ג דמו"ק שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין אלמא שמצוה לגלח בערב הרגל. וכן ער"ה מצוה לגלח כמ"ש הטור ז"ל בריש הלכות ר"ה בשם הירושלמי וליכא אז חשש דפרועי ראש זה נ"ל טעם נכון בעז"ה:.

ונראה שהטעם שחייבו חכמים לגלח ערב הרגל כל עצמו של תקנה זו לא נתקן רק בזמן הבית דהיו חייבין ברגל בראית פנים בעזרה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ז שאסור לכל אדם בין כהן ובין ישראל להכנס למקדש כולו מתחלת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתויי יין או שכור או פרוע ראש דרך נוול או קרוע בגדים. ואע"פ שאינו באזהרה אין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפות ולא היה דרך נוול ה"ז מותר להכנס לעזרת ישראל עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם והלכך כיון שמפורש יוצא מפי רבינו הגדול ז"ל אלו דאסור לכנס כשהוא פרוע הראש דרך נוול לעזרה י"ל דבשביל זה חששו חז"ל והזהירו לגלח ערב הרגל כדי שלא יבא מניעה בשביל זה לבטל מ"ע דאורייתא של ראיית פנים או דיכנס כשהוא מנוול לעזרה ויעבור על עשה מקדשי דתיראו ותקנה גדולה תקנו בזה.

ובזה נעמוד ג"כ על לשון הגמרא דאמרינן כדי שלא יכנס לרגל כשהן מנוולין ומ"ש דנקט דווקא לשון נוול. וטפי הל"ל כדי שיכנס לרגל דרך יופי וכבוד ומה הוצרך לומר טעם השלילה אכן ע"פ ד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל א"ש דעיקר הטעם הוא בשביל כך כדי שלא יכנס לעזרה כשהוא מנוול ויעבור על עשה דמקדשי תיראו:

אך כיון דנתקן אז תקנה הראשונה לא זזה ממקומה משום דמהרה יבנה ביהמ"ק וכו' וכמו דחייבים האידנא לטהר את עצמו ברגל ואף דהאידנא ליכא קרבנות ראיה וע"כ דהטעם משום דמהרה יבנה ביהמ"ק וכן מצינו כה"ג בביצה (דף ה) עיי"ש וכן אמרינן בפסחים (דף ק"ח) דרב ששת הוה יתיב בתעניתא במעלי יומא דפסחא. וסבר הש"ס לומר דהטעם משום פסחא הוא דס"ל כבן בתירא דמכשר בפסח שנשחט בשחרית וכו'. וכן במשנה דר"פ ע"פ דאסור לאכול בערבי פסחים מן המנחה ולמעלה ומיבעיא לי' לש"ס אי מנחה גדולה ומשום פסחא וכו'. ואף דהמשנה נשנה גם לזמן הזה דליכא קרבן פסח. וע"כ דתקנה הראשונה לא זזה ממקומה ומטעם דמהרה יבנה ביהמ"ק. וא"כ מצות גילוח בערב הרגל נמי דכוותיה [ואין לדחות זה מהא דאמרינן בתענית (דף יז) דאף דלשתות יין אסור לכהן גם האידנא משום דמהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא מ"מ לענין תספורת אינו מוטל חיוב לכהן להסתפר בכל ל' ול' כדי שלא יהיה פרוע ראש דאף אם מהרה יבנה ביהמ"ק אפשר דמסתפר ועייל. וא"כ לכאורה גם לענין ישראל ברגל נמי י"ל דאם יבנה ביהמ"ק ויצטרך לעלות לרגל ולהתראות פנים בעזרה יספר אז ועייל. אבל אין הנדון דומה לראיה דהכא עיקר חיובא ביום ראשון הוא ואז אסור להסתפר מחמת שהוא יו"ט ועוד דסברא דמסתפר ועייל לא שייך רק בכהנים דאינן אלא מעוט אבל אין שייך לסמוך ע"ז בכל ישראל דיספרו עצמן

אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי דאמאי לא חשיב פרועי ראש דפטור מן הראיה במשנה בפ"ק דחגיגה בהדי אינך דפטורין מן הראיה ובשלמא למ"ד דתשלומין זה לזה א"ל בפשיטות דמשו"ה לא חשיב ליה דלא שייך לומר דפטור מן הראיה דהא בחוה"מ בוודאי יכול לגלח עצמו ולכנס לעזרה אח"כ ואף דביום ראשון לא היה חזי מ"מ הא ס"ל דתשלומין זה לזה ואף דחז"ל אסרו לגלח במועד מ"מ משום מצות ראיה בוודאי לא אסרו דלא העמידו דבריהם במקום עשה דאורייתא אבל למ"ד דתשלומין דראשון הוא וביום ראשון בוודאי אסור הוא לגלח דהא מלאכה דאורייתא הוא ויו"ט עשה ול"ת הוא ועוד דלא הוי בעידנא כלל ופשיטא דלא אתי עשה דראיה ודחי ליה וא"כ ביום ראשון בוודאי פטור וממילא פטור כל החג למ"ד דתשלומין דראשון הוא. אבל לאחר העיון נראה דאינו קושיא דאף למ"ד תשלומין דראשון הוא מ"מ מחויב הוא לגלח במועד ולקיים מצות ראיה דכיון דהאדם עצמו ראוי הוא דהא בידו לגלח ולחייב עצמו במצות ראיה רק שמעוכב מצד אסור יו"ט לא מיקרי גברא לא חזי דהא באמת הוא ראוי לגלח רק דיומא לא חזי והא למה זה דומה לחל יו"ט ראשון בשבת ואף דא"א להקריב עולת ראיה בשבת מ"מ לא מפטר אח"כ אף למ"ד דתשלומין דראשון הוא וכמ"ש התוס' בחגיגה (דף ב ע"א ד"ה] איזהו לענין קטן ואף שא"א להקריב קרבנות שלו ביו"ט מ"מ חייב בחוה"מ משום דדמי לשבת דהקטן בעצמו היה יכול להקריב ביו"ט רק דהיום אינו ראוי וא"כ ה"נ דכוותיה.

אמנם עדיין אני תמה פליאה נשגבה לא אוכל לה בהא דאמרינן בחגיגה (דף ואו) דהשיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש. וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו וגו' והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה ואעפ"כ לא העלתו אמו ומביא מזה ראיה לדברי ב"ה דאינו חייב בחינוך עד שיהיו ראוי לאחוז בידו של אביו ותימה גדולה דהיכא מייתי משמואל הא משנה ערוכה שנינו בסוף נזיר דנזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי דנאמר בשמואל ומורה ונאמר בשמשון ומורה מה להלן נזיר אף כאן נזיר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נזירות הלכה ט"ז דשמואל הרמתי נזיר עולם היה לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי כבן חנה כבן אלקנה כמו ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באלו ה"ז נזיר עולם עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. וכיון שכן היה שמואל לעולם פטור מן הראיה אפי' היה גדול דהרי היה פרוע ראש דלא היה יכול לגלח א"ע וא"כ לא היה ליכול ליכנס לעזרה וכיון שפטור מן הראיה פטור מן הבאה ג"כ וכמו דאמרינן לענין טמא. ואין לומר דאתי עשה דראיה ודחי ל"ת דתגלחת נזיר דהא ליתא דחדא דלאו בעידנא הוא ועוד דתגלחת נזיר עשה ול"ת הוא ולא אתי ודחי ל"ת ועשה:

ואף דאמרי' ביבמות ד' דעשה דתגלחת מצורע דחי לל"ת דנזיר משום דקייל"ן דישנו בשאלה מ"מ הא רבי מקשה זה לב"ש. וב"ש הא ס"ל דאין שאלה בנזירות. ועוד דעשה דראיה נמי קיל דעשה שאינו שוה בכל היא ולא עדיפא מעשה דנזירות. וא"כ מאי ראיה מייתי משמואל הא שמואל בלא"ה פטור מן הראיה משום דהוה פרוע ראש ואין לומר דבעת דהיה קטן היה יכול לגלח משום דבקטנותו אין הנזירות חל עליו רק מצד חנוך. דהא ליתא דחדא דגם מצות ראיה הוא מצד חנוך. ועוד דהא אמרינן שם דכל היכא דגדול פטור מה"ת קטן נמי לאו בר חנוך הוא וא"כ פשוט בשמואל כיון דבעת דהיה גדול היה פטור מן הראיה גם כשהיה קטן היה פטור מן החנוך. ובפרט למ"ד דהלכה בנזיר דהאיש מדיר את בנו בנזיר א"כ מחויב היה מצד הלמ"מ לשמור דיני נזירות. ואף דגבי שמואל לא מצינו שהדירו אביו רק חנה אמו וקי"ל דאין האשה מדרת את בנה בנזיר אך ע"כ מוכרח לומר דגם אלקנה הסכים לזה דאל"כ איך היה חל עליו הנזירות דהא האשה אינה יכולה להדיר את בנה. ועיי' ברד"ק שהתעורר בזה וכתב ג"כ דגם אלקנה הסכים לזה ועיי"ש ברד"ק:

והן אמת לדברי ר' נהוראי לשיטתו לק"מ דהרי ר' נהוראי ס"ל בפ"ק דנזיר (דף ה) דנזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום דס"ל דבלמ"ד נמי יום מיקרי כובד וכיון שכן נזיר עולם אינו פרוע ראש לעולם. ובזה יש לעמוד על דקדוק לשון המשנה דאמרה נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי מהו הלשון כדברי ר' נהוראי הו"ל למימר דברי ר' נהוראי [וכבר האריכו המפרשים ז"ל בדקדוק לשון המשנה במ"ש כדברי ר' נהוראי וגם אנכי כתבתי במק"א כוונה נכונה במשנה הלז. ומפי מר אחי הגאון סגן הכהנים מוהר"ר בצלאל הכהן שמעתי דבר נחמד והוא דלכאורה תמוה טובא דאיך אפשר לומר דשמואל נזיר היה דא"כ היאך טמא עצמו לאגג אף דאינו יהודי אינו מטמא באוהל לר"ש ביבמות (דף ס"א) מ"מ במגע ובמשא מיהו מטמא וכמו שמבואר שם בגמ' וכבר האריך בקושיא זו הגאון בנוב"י בספרו דורש לציון. אמנם מר אחי הגאון הנ"ל אמר די"ל דהמשנה בעצמו כוונה ליישב קושיא זו וזהו דקאמר נזיר היה שמואל וא"ת היאך טמא עצמו לאגג וע"ז מתרץ כדברי ר' נהוראי דהיינו ר"מ וכמו דאמרינן בעירובין י"ג] והוא ס"ל דון מינה ומינה (שבועות דף ל"א ע"ב) וכיון דעיקר הלמוד דשמואל היה נזיר ילפינן מג"ש משמשון אמרינן דון מינה דשמואל נזיר ומינה מה נזיר שמשון מותר לטמא למתים אף נזיר שמואל מותר לטמא מתים ושפיר טמא עצמו לאגג ועי' בתוי"ט דכתב ג"כ טעם על הרמב"ם במשנה זו אלו דברי מר אחי הגאון ז"ל ודו"ק] אבל להנ"ל א"ש. וכ"ה כוונת המשנה דנזיר היה שמואל והיינו דהיה נזיר עולם וא"ת דהיכי הדירה אמו בנזירות עולם והרי היא מפקיעתו, ממצות ראית פנים ברגל. על זה מתרץ המשנה גופא כדברי ר' נהוראי דס"ל דנזיר עולם מגלח אחת לל' יום ולדידיה היה יכול לקיים מצות ראיה אף דהיה נזיר עולם וזה כפתור ופרח בכוונת המשנה בעז"ה:

אמנם כל זה לר' נהוראי לשיטתו אבל עדיין תיקשי דהא הכא בחגיגה רבי מקשה כן לדברי ב"ש ורבי בעצמו הא ס"ל בנזיר שם דמגלח אחד לי"ב חודש דזהו מיקרי כובד. ודוחק לומר דרבי לא ס"ל כלל דשמואל נזיר עולם היה וס"ל כר' יוסי שם דפליג על ר' נהוראי בזה מ"מ עדיין תקשה דמאי מקשה לב"ש דילמא ב"ש ס"ל כר' נהוראי דשמואל נזיר עולם היה וס"ל נמי בהא כרבי דנזיר עולם מגלח אחד לי"ב חודש א"כ היה שמואל פרוע ראש לעולם והיה פטור מן הראיה [ועוד יש לתמוה על הא דאמרינן בקדושין (דף ע"ח) ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ולפי הנ"ל עדיפא הו"ל להקשות דהלא שמואל היה פרוע הראש ופרוע ראש אסור ליכנס אפי' בעזרה והיכא היה שוכב בהיכל ה'. מיהו י"ל דהסוגיא שם אזלי לר"י דס"ל דשמואל לא היה נזיר או דהסוגיא דלשם ס"ל דנזיר עולם מגלח אחד לל' יום]:

ובר מן דין תקשה דהא שמואל לוי היה והיה צריך ליכנס בעזרה לשורר או להגפת דלתות והיכא היה יכול לכנוס והלא היה פרוע ראש ודוחק גדול לומר דהיה מפקיע עצמו באמת ממצות שירות הלוים ואכן באמת אינו קשה כלל שכיון שכ' הרמב"ם הנ"ל דאינו אסור רק כשהוא דרך נוול אבל אם גדל שערו עד שנעשה מחלפות ולא היה דרך נוול ה"ז מותר וזה היה יכול כל נזיר לייפות שערות ראשו ולעשות אותו מחלפות כדי שלא יהיה נוול [ונראה דמשו"ה כתיב גבי שמשון (בשופטים ט"ז) אם תארגי את שבע מחלפות ראשי וכו' ולכאורה מאיזה טעם היה מגדל שער ראשו ולעשות אותן מחלפות אכן להנ"ל א"ש משום דהיה נזיר ולא היה יכול לגלח ראשו לעולם דנזיר שמשון אינו יכול לגלח לעולם [ולענין זה הוא חמור מנזיר עולם] ולא היה יכול לקיים מצות ראיה ולפיכך עשה שערו מחלפות כדי שיהי' יכול ליכנס בעזרה ברגל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל דאם גדל שערו עד שנעשה מחלפות ה"ז מותר ליכנס בעזרה וזה נ"ל נכון בעז"ה] והשתא א"ש מה שלא נזכר דפרוע ראש פטור מן הראיה ולהנ"ל לק"מ דהרי יכול לייפות עצמו באופן דיהיה מותר ליכנס לעזרה אף שהוא פרוע ראש,

ומיהו לענין מה שכתבנו דמש"ה תקנו חז"ל לגלח ערב הרגל הוא כדי שיוכלו לקיים מצות ראיה בעזרה עדיין יש לו מקום דאף שיוכלו ליפות שערו ולעשות אותן מחלפות מחלפות באופן שלא יהיה נוול מ"מ לא רצו חז"ל לסמוך ע"ז דחדא דשמא ימצאו אנשים דישכחו לעשות זה. ועוד דאפשר דאסורא נמי איכא בזה דאפשר דעובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה דהא מבואר בטוש"ע ביו"ד סי' קפ"ב דבכלל דלא ילבש גבר הוא שלא יתקשט האיש בתכשיטי אשה לכחול ולשרוק ולגדל השער כמין מחלפות הוא אחד מנויי האשה ותכשיטיה וכדאיתא בסוף המצניע (דף צ"ד) וכן מצינו שם דהמלקט שערות לבנות מתוך שחורות עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ובפרק במה טומנין דף נ' ע"ב) גרסינן שם בברייתא מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צער' ואם בשביל ליפות אסור ופירש"י משום לא ילבש גבר שמלת אשה ומשו"ה ס"ל למר זוטרא שם דאסור לרחוץ פניו בברדא אפילו בחול משום לא ילבש גבר וכו' וא"כ כ"ש דלייפות שערו אסור. ושמשון דעשה שערו מחלפות אפשר דסבר כאידך ברייתא דמתיר דרוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו [או דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא ומיהו לענין הדין אין ראיה לנד"ד מהתם דאף האמוראים דמתירין התם. מ"מ ביפוי שער אפשר דמודו דאסור דשאני התם דאין זה מדרכי האשה ותכשיטיה דכל אדם בין איש ובין אשה דרכו לרחוץ פניו ידיו ורגליו לנוי ואינו מיוחד דווקא לאשה אבל לגדל שער ולייפותם אינו מיוחד אלא לאשה ושפיר תקנו חז"ל לגלח ערב הרגל דווקא:

ולענין עיקר חדושו של בעל פמ"ג הנ"ל דפרוע ראש היינו שגדל שערו יותר מל' יום אסור בנשיאת כפים משום דאתקש לכהן משרת לדידי מספקא לי טובא. דחדא דכיון דאמרינן בש"ס דתענית כ"ז דהני היקשא דאתקש כהן מברך לנזיר ולכהן משרת אינן אלא אסמכתא עלמא ואזלינן לקולא והלכך אינו אסור אלא ביין משום דהוא דבר האסור בשניהם אבל בחרצן מותר משום דאתקש לכהן משרת דמותר בחרצן וכן בעל מום מברך דאתקש לנזיר וא"כ לענין פרוע ראש נמי י"ל דמותר דהא אתקש לנזיר ונזיר מותר בגדול שער ואדרבה עיקר מצותו לגדל שערו. ועוד דהא פרוע ראש לא כתיב באורייתא כלל רק נלמד מקרא דיחזקאל וכדאיתא בתענית (דף י"ז) ואמרינן שם דעד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע"ש. וא"כ עיקר דין פרוע ראש אינו אלא הלמ"מ וכבר ידוע דעת רש"י ז"ל בשבת קל"ב דכל הי"ג מדות לא ילפינן מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות וא"כ א"א ללמוד כהן מברך לאסור בפרוע הראש מהקישא דאתקש לכהן משרת דהא בכהן משרת גופא אינו אלא הלכה ואין דנין היקשא מהלכה ואף דהך היקשא אינו אלא מדרבנן מ"מ וודאי דחז"ל גופא כשדרשו היקשא לאסמכתא לא דרשי אלא אסמכתא דאיכא כה"ג בשל תורה וכמו דאמרינן בעלמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

ובר מן דין הא כבר אמר רב אשי בתענית (דף י"ז ע"ב) דמשו"ה לא גזרו חכמים שיהיה כהן בזמן הזה מחויב לגלח שער כל ל' יום משום מהרה יבנה ביהמ"ק וכו' משום דשתויי יין דמחלי עבודה גזרי בהו רבנן אבל פרועי ראש דלא מחלי עבודה לא גזרי בהו רבנן עיי"ש [וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת המקדש הלכה ט' דפרועי ראש לא מחללי עבודה עיי"ש] וא"כ לענין כהן מברך נמי כיון דאינו אלא מדרבנן אפשר דלא גזרי רק בשתויי יין דמחללי עבודה. ובזה כתבתי טעם לדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' תפלה הלכה ד' דכתב שם והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עכ"ל וכתבתי שם בצידו והא דלא כתב רבינו גם בשיכור משאר משקין המשכרין דאסור בנשיאת כפים כמו דכתב בפ"א מהל' ביאת מקדש לענין עבודה. מזה ראיה גדולה למה שכתבתי במק"א בעז"ה וכבר נדפס על שמי בהגהות של מר אחי הגאון זצ"ל על ס' המצות שנדפס בפה ק"ק ווילנא בשנת תרכ"ו ובספרו ראשית בכורים (דף י"ט ע"ב) דרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דפסק שם דאסור גם בשאר משכרין ולוקה אם עבד עבודה לאו משום דפסק כר' יהודה (בבכורות דף מה: ובכריתות דף יג.) דא"כ הל"ל לפסוק דמחלל עבודה נמי אלא משום דאפילו לרבנן דלית להו קרא לשאר משכרין מ"מ מבואר במשנה דבכורות שם דפסול לעבודה לכתחלה משום דאינו שוה בזרעו של אהרן. והרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בפ"ו מהל' ביאת המקדש דגם בפסולין שאינן שוין בזרעו של אהרן נמי איכא מלקות ואין נ"מ בין לר"י ובין לרבנן רק לענין חלול עבודה ומשום הכי לענין נשיאת כפים ס"ל לרבינו דאינו אסור רק בדבר דגבי עבודה מחלל עבודה אבל בשאר משכרין דאינו מחלל עבודה לרבנן. אינו שייך לאסור בנשיאת כפים משום דעיקר אסורא דשתיית יין לענין נ"כ אינו אלא דרבנן וכדאמרינן בש"ס דתענית הנ"ל והלכך מסתברא דלא גזרו רבנן אלא בדבר שמחלל עבודה וכסברת רב אשי בתענית הנ"ל וכעין זה כתב הכ"מ שם לענין אם נתן לתוכו מים כל שהוא ע"ש:

ועוד דהא פסול דאינו שווה בזרעו של אהרן הוא משום פסולא דמום נגעו בה דדמיא למום וא"כ לא שייך זה בנ"כ דהא אפילו בעל מום גמור מותר לישא כפיו. אבל לדעת המפרשים דרבינו פסק כר' יהודה וכמו שהובא שם בכ"מ קשה דהו"ל למפסק נמי הכא בכהן דשכור בשאר משכרין נמי אסור. ומיהו איכא ליישב די"ל דנ"כ שאני דאתקש לנזיר ונזיר אינו אסור אלא ביין וכדאמרינן בש"ס דתענית הנ"ל דהני היקשא אינו אלא אסמכתא ואזלינן לקולא וכן כתב המג"א באמת בסי' קכ"ח ס"ק נ"ה עיי"ש ודברי הט"ז שם בס"ק ל"ה דאוסר גם בשאר משכרין תמוה ונמשך לשיטתו דס"ל דהך היקשא היקש גמור הוא מה"ת אבל באמת דכיון דאינו אלא מדרבנן [ולהט"ז נעלם באמת במחכ"ת הש"ס דתענית הנ"ל וכמו שכתבו האחרונים ז"ל] יפה כתב המג"א דיש להקל בשאר משכרין. ומ"מ לענין הלכה למעשה אין להכריע בזה להקל נגד דברי הט"ז דכיון דאפשר בלא"ה דהא יכול לצאת מבהכנ"ס קודם רצה ובפרט דאפשר דעיקר הטעם דאסרו חכמים כהן מברך ביין הוא משום דהברכה צריכה שתהיה שלימה בדעת מיושבת וממילא שכור בשאר משכרין נמי הא אינו בדעת מיושבת. אמנם לעיקר הדין דנסתפקנו בריש השאלה י"ל דהסומך על הפרי חדש בזה הנ"ל לא הפסיד ואדרבה ירויח דכל כהן שמברך מתברך וכדאיתא בסוטה (דף ל"ח ע"ב):

ולענין נוסח היה"ר שתקנו חז"ל שיאמרו הכהנים קודם ברכת כהנים יה"ר מלפניך וכו' שיהיה הברכה שציותנו ברכה שלימה ולא יהיה בה שום מכשול ועון שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל פירוש נכון בזה דהנה לכאורה צריך להבין הטעם דדרשי חז"ל בספרי אמור להם מכאן שהחזן אומר להם על כל מלה ומלה דלמה חייבה התורה כך להקרות לכהנים [ואם נימא דאינו אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן בוודאי תיקשי דמאיזה טעם תקנו רבנן כך] ואמר מר אחי הנ"ל ע"פ הש"ס דיומא דף דאמרינן שם דמשו"ה היה הכה"ג מונה ההזאות ביוה"כ אחת. אחת ואחת אחת ושתים כו' הוא כדי שלא יטעה בהזאות משום דאם חסר אחת מן המתנות לא עשה ולא כלום וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש הך טעמא וא"כ י"ל דגבי ברכת כהנים נמי דהא אם חסר הכהן תיבה אחת מן הברכות הרי הוא עובר משום בל תגרע כמו אם מוסיף ברכה אחת משלו עובר בבל תוסיף וכדאיתא (בר"ה דף כ"ח) ולכן תקנו להקרות כדי שלא יטעה וא"כ י"ל דזהו שתקנו בנוסח יה"ר שיהיה ברכה שלימה והיינו שלא יחסר תיבה אחת ואז יהיה בה מכשול ועון ח"ו דהא עובר בבל תגרע ולכן תקנו להתפלל שיהיה הברכה שלימה כן שמעתי מפי מר אחי הנ"ל ודפח"ח:

ולענין המנהג שנהגו בכל מדינתנו שלא לישא כפים רק ביום טוב ובר"ה וביום הכפורים וכמו שכ' הרמ"א בהגה"ה בסי' קכ"ח סעיף מ"ד הנה כבר דחקו האחרונים בטעם המנהג. ומה שכ' הרמ"א ז"ל הטעם משום שאז שרוים בשמחת יו"ט וטוב עין הוא יברך קשה טובא דא"כ בר"ה ויוהכ"פ למה נושאין כפיהם הא בר"ה ויוהכ"פ אינו נוהג מצות שמחה וגם על הטעם שכתב דמשו"ה אין נ"כ בחול משום בטול מלאכה לעם תיקשי דלמה אין נ"כ בשבת וכבר האריך בזה כל הצורך בספר ראשית בכורים למר אחי הגאון זצ"ל (דף ע"ב) ומש"ש מר אחי ז"ל סמך גדול למנהגינו מש"ס ערוך דסוטה (דף ל"ח) דמקשה דמה להלן כ"ג ור"ח ועבודת צבור עכ"ל ומסיק וכתב וז"ל דבזה"ז כיון דאין יכולת לקיים בידינו מ"ע זו בכ"י משום בטול מלאכה לעם נראה דשוב יש לנו לקיים בזה כפשטיה דקרא וישא אהרן וגו' שלא לישא כפים רק בזמן דאיכא חטאת ועולה ושלמים וכו' וכסברת ר' יונתן בש"ס דסוטה הנ"ל ותמה על הגאון רמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' סי' צ"ה שחשב סברא זו לטעות ובלי ספק דאשמיטתי' להגאון הנ"ל סוגיא דסוטה (דף ל"ח) עיי"ש. ואני תמה דהמעיין במל"מ בפי"ד מהל' תפלה יראה להדיא דביאר כוונת הגמרא הנ"ל דאין כוונת ר' יונתן להקשות דלא ינהוג מ"ע דברכת כהנים רק בכה"ג ובר"ח ועבודת צבור דפשוט דמ"ע דנ"כ הוא דבר הנהוג בכל יום. ועוד דגם בגבולין הוא מה"ת ובגבולין הא ליכא קרבן. אלא עיקר הכוונה הוא דקשה על ת"ק דלמד דמ"ע דברכת כהנים הוא בנ"כ דווקא מקרא דוישא אהרן ע"ז מקשה דמה להלן שכן היה כ"ג ור"ח ועבודת צבור אבל בכל יום דליכא כה"ג מנ"ל דבעי נ"כ אבל עיקר מ"ע דברכת כהנים בלי ספק דנוהג בכל יום ואולי כוונת מר אחי ז"ל לומר דמ"מ לברך בנ"כ אין לנו רק במקום דאיכא חטאת עולה ושלמים וכיון דהכהנים מברכין בנ"כ דווקא ממילא לא נהגו לברך רק ביו"ט דאיכא חטאת ושלמים וגם בר"ה ויו"כ דליכא שלמים מ"מ איכא חטאת (וכן השיב לי על פה בפירוש דכן הוא כוונתו] מ"מ על טעם של מר אחי קשה דא"כ בר"ח שחל בשבת יהיה נ"כ דאיכא חטאת וגם ליכא בטול מלאכה לעם וכבר הרגיש בעצמו שם בהגה"ה וראיתי להגאון בעל חתם סופר ז"ל באו"ח סי' כ"ג שכתב טעם על המנהג שאין נושאין כפים רק ביו"ט משום דנ"כ כתיב בקרא אחר עבודה וכדילפינן רפ"ב דמגילה מדכתיב וירד מעשות החטאת ויברך את העם ותפלה במקום עבודה ואין ספק כשאין עבודה רצוייה והוא פגול ח"ו גם ברכת כהנים לא תחול על המתברכים. והיות בעוה"ר כל ימות החול טרודים על המחיה ועל הכלכלה ורוב התפלה וכו' ע"כ מברכים ביו"ט שהעולם פנוים ומכוונים בתפלתם וכו' אלו דבריו ז"ל שם. ואנכי תמה דמי תלה ברכת כהנים בתפלה והלא ברכת כהנים בגבולין ג"כ נראה שהיא מ"ע מן התורה דהלא בקרא סתמא כתיב כה תברכו את בנ"י וגו' והוי ככל המצות הכתובות בתורה ונוהגות בכל מקום ובכל זמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל במנין המצות אשר לפני ס' היד החזקה מצוה כ"ו לברך הכהנים את ישראל שנאמר כה תברכו את בנ"י עכ"ל ולא הזכיר דדווקא במקדש בשעת עבודה הוא מ"ע. וכ"ה ג"כ בספר החנוך במצוה שס"ז שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום כו' וכן משמע ג"כ מהירושלמי דנזיר שהובא בתוספות דסוטה (דף ל"ח ד"ה כל) דמיבעיא ליה מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים אי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ע"ש אלמא דס"ל דהוא מ"ע מן התורה דליכא למימר כלל דמיירי בנ"כ במקדש דהתם פשיטא דאין לו לטמא דהא טמא אסור ליכנס למקדש וחייב כרת ופשיטא דנ"כ לא ידחה איסור כרת דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא ע"כ דבגבולין קאמר וזה וודאי ג"כ דוחק לומר דמיירי לענין טומאת בית הפרס דהוא מדרבנן ומיבעיא אי אתי נשיאת כפים דרבנן ודחי לטומאה דרבנן דהא וודאי א"א לפרש כן בירושלמי דחדא דבית הפרס יש לו תקנה על ידי נפוח דהא קי"ל דמנפח אדם בית הפרס והולך וכיון דיש לו לעשות ע"י היתר פשיטא דאסור לעשות באסור. ועוד דאפ"י אם מיירי בגוונא דא"א לעשות ע"י היתר הא דעת השאלתות באמת הובא בתוס' בע"ז ודף י"ד) דלכל המצות מותר הכהן לטמאות בבית הפרס דבמקום מצוה לא העמידו חז"ל דבריהם והא דחמרינן בע"ז שם דמטמא כהן בבית הפרס ללמוד תורה ולישא אשה רבותא נקט דאפילו הני מצות דקילי שרי וכ"ש שאר מצות עיי"ש בתוס'. וא"כ נ"כ לא גרע משאר מצות וכן משמע בירושלמי שם מתחלה דס"ל דמותר ליטמא לכל המצות וכמו שכתב בשירי קרבן שם וכן כתב הש"ק עוד להדיא שם בד"ה מהו שיטמא דבירושלמי ע"כ דמיבעיא ליה בטומאה דאורייתא דאלו לטומאה דרבנן לא גרע משאר מצות וא"כ מוכח להדיא דהירושלמי ס"ל דנ"כ הוא מ"ע מה"ת אפילו בגבולין [וכ"כ מר אחי הגאון ז"ל בספרו שם בקיצור דמהירושלמי איכא להוכיח למימר דהוא מה"ת] ודלא כהגאון יעב"ץ ז"ל דס"ל דאינו אלא מדרבנן ע"ש וא"כ פשיטא דלא תליא בתפלה כלל דלא מיבעיא לשיטת רוב המפרשים דתפלה הוא דרבנן ואנשי כנסת הגדולה הוא דתקנו מצות תפלה וא"כ כל ימי בית ראשון וגלות בבל היו כהנים נושאים את כפיהם בכל יום בגבולין בלא תפלה כלל. ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דתפלה מצות עשה מן התורה היא מכל מקום הרי כתב בעצמו בפ"א מהל' תפלה הלכה ב' דתפלה מיוחדת לצבור לא נתקנה רק בימי עזרא אבל כל ימי בית ראשון וגלות בבל היה כל אחד מתפלל בפני עצמו כפי יכולתו ובכל עת שירצה. יש מתפלל פעם אחד ביום ויש מתפלל פעמים הרבה עיי"ש וא"כ א"א לומר כלל דנשיאת כפים בגבולין עיקר חיובה וזמנה בעת התפלה דווקא דהלא מה"ת ליכא זמן לתפלה כלל וגם ליכא חיובא להתפלל בצבור אלא כל אחד מתפלל בעת שהוא רוצה ונשיאת כפים הא בעי עשרה וכדתנן בפ"ג דמגילה (דף כ"ב) [מיהו י"ל דזה אינו אלא מדרבנן ואף דילפינן זה מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ נראה דאינו אלא אסמכתא [וכ"כ הר"נ במגילה שם להדיא ע"ש] וצ"ע בזה] וא"כ דברי הגאון בעל ח"ס ז"ל הנ"ל תמוהין בזה:

שוב מצאתי בס' קרן אורה על מס' סוטה להגאון מ' יצחק מקארלין בסוטה שם שהאריך ג"כ להסתפק שם בנשיאת כפים דגבולין אם הוא מה"ת או לאו ואם יש להם שייכות לתפלה והעיר ג"כ כמ"ש בעז"ה דאף לדברי הרמב"ם ז"ל דתפלה דאורייתא מ"מ תפלה בצבור נראה דוודאי אינו אלא מדרבנן ותמה שם על אחיו הגאון במשכנות יעקב באו"ח בסימן ס"ו שהביא סיוע מדין נשיאת כפים להרמב"ם ז"ל דתפלה דאורייתא ולהנ"ל אינו ראיה כלל דאף לדברי הרמב"ם ז"ל צ"ל דנ"כ לא שייך לתפלה כלל גם הוא ז"ל הכריח שמה דמצות עשה מן התורה היא מדברי הירושלמי הנ"ל וגם מד' הילקוט בפרשה נשא בשם הספרי זוטא ע"ש בספר הנ"ל. אך לענין עיקר הטעם של מנהגינו הנה כבר כתבתי לעיל בתשובה הלז טעם נכון להמנהג. ובס' ראשית בכורים למר אחי ז"ל (דף י ע"א) נדפס על שמי עוד טעם נכון להמנהג ע"פ הירושלמי (פ"ט דסוטה הלכה י"ד) ע"ש ואין מן הצורך להכפיל הדברים הנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה