אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן ג

סימן ב

לכבוד מו"ר הרב הגאון חכם הכולל מוהר"ר יעקב באריט נ"י מו"ץ ור"מ דפ"ק ווילנא:

באתי להעיר ע"ד כבוד הדר"ג נ"י ולדון בדבריו הקדושים כתלמיד הדן לפני רבותיו וכו' מה שהעיר כבוד הדר"ג נ"י במכתבו. דמאי ק"ל לתלמודא ביבמות דף ה' דל"ת שיש בו כרת מנ"ל דדחי דהלא מהאי קרא גופא דנפקא לן דעשה דוחה ל"ת גרידא דהיינו מכלאים בציצית יש ללמוד נמי דדוחה נמי ל"ת שיש בו כרת דהלא אמרינן בשבת דף קל"ט דהיוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת דהציצית נחשבין כמשוי ואי לא הוי שרי רחמנא כלאים בציצית אם היה יוצא בשבת בסדין של פשתן בציצית היה חייב חטאת ועכשיו שהתירה התורה יכול לצאת גם בשבת ונמצא דדוחה העשה לל"ת שיש בו כרת וא"כ מוכח מכאן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כן העיר כבוד הדר"ג נ"י. אמנם אני שמעתי ולא אבין דברי קדשו בזה דמהיכא הוה יכול להוכיח כן והיכן מצינו בתורה מפורש דמותר לצאת בציצית בשבת לרה"ר דילמא באמת בשבת אסור לצאת בציצית לרה"ר ואם רוצה לצאת ברה"ר צריך לפשוט בגד של ד' כנפות שצריך להטיל בו ציצית וללבוש בגד שפטור מן הציצית אך איפכא הו"ל לכת"ר נ"י להקשות כיון דבאמת קי"ל להלכה דאין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת היכא מותר באמת לצאת בטלית מצוייצת בשבת ואפילו בטלית של צמר וציצית של צמר באופן שאין בו שעטנז מ"מ הא הציצית הוי משאוי ואף דמקיים מ"ע מ"מ הא קי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. וע"כ צ"ל דאימתי הוויין כמשאוי רק דווקא אם אינן עשויין כהלכתן אבל אם עשויים כהלכתן כיון דצריך להן נחשבים כמלבוש עצמו דהמצוה עושה אותן כמלבוש והלכך לאו מתורת דחיה מותר רק כיון שצריך להציצית אין כאן אסור שבת כלל דכמלבוש חשיבי:

וכיון שכן הוא א"כ מעתה גם מסדין בציצית לק"מ דכיון דהצריכה התורה להטיל ציצית בסדין מצד דאתי עשה ודחי ל"ת ממילא גם בסדין הוה מלבוש ולא שייך כאן עדל"ת שיש בו כרת דכיון דהוי מלבוש אין בו אסור שבת כלל וכלל:

וראיה לדברינו אלה יש להוציא מד' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' ציצית הלכה ח' שכתב שם וז"ל דמותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול ובין בשבת וע"ש בכ"מ דכ' משום ציצית לאו משאוי הוא אלא מנויי הבגד ותכסיסיו ע"כ וכוונתו כיון דהציצית צריך להבגד ביום לא הוי משאוי אפילו בלילה ואף דבלילה אין כאן מצוה כלל דנאמר דאתי עשה ודחי ל"ת והיכא מותר בשבת אלא ע"כ דלאו מטעם דחיה הוא אלא מטעם דלא הוי משאוי כלל:

אבל בסדין בציצית כתב הרמב"ם בהדיא שם דמשו"ה אסרו חכמים א להטיל בו ציצית גזירה שמא יתכסה בו בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא דעובר על ל"ת בעת שאין שם מ"ע עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם (בהלכה ז') והוא מן הש"ס דמנחות (דף מ) כידוע. הרי דבכלאים אסור בלילה מן הדין ובשבת מותר לצאת אפילו בלילה וע"כ דהיינו טעמא דכלאים בציצית שהתירה התורה מצד דחייה הוא משום דאתי עשה ודחי ל"ת והלכך בלילה דליכא עשה לא הותר אבל מה שמותר לצאת בציצית בשבת לאו משום דחיה רק משום דהוי מלבוש והלכך גם בלילה מותר וזה ראיה ברורה למש"כ בעז"ה:

מיהו אם אשה מותרת לצאת בשבת בטלית מצוייצת יש להסתפק דאפשר דציצית לא הוי מלבוש רק לאיש שמחויב בציצית אבל באשה שאינה מחוייבת בציצית לא הוי מלבוש ולא דמי ללילה דפטור מן הציצית ואעפ"כ הוי מלבוש דהתם ביום מיהת הוי מלבוש לאותו האיש בעצמו אבל לאשה לעולם לא הוי מלבוש דהא לעולם היא פטורה מן הציצית או דילמא כיון דהוי מלבוש לאיש ממילא הוי מלבוש לאשה [וגם לדעת ר"ת בתוס' (שבת דף קל"ט) דפי' דמש"ה הוי ציצית משאוי כשאינו מצוייץ כהלכתו ולא אמרינן דבטלי לבגד משום דהציצית הוי חשובין בעיניו שדעתו ליתנן בטלית ומשו"ה חשיבי ולא בטלי לבגד כחוטין בעלמא רק היכא דהוא מצוייץ כהלכתו הוי כנויי הבגד ותכסיסיו וא"כ לכאורה באשה דפטורה מן הציצית בלא"ה מותרת לצאת בציצית משום דבאשה לא שייך סברא דחשיבות והוי כחוטין בעלמא דהא ליתא דנראה פשוט כיון דראוי הציצית להטיל בבגד של איש וודאי דשייך שפיר סברא דחשיבות ומה בכך דהאשה אינה צריכה להם כנלע"ד]:

ולכאורה הי' נ"ל לומר דתליא בפלוגתא דעולא ואביי בשבת דף ס"ב] דלעולא דס"ל שם דחילופיהן באיש דכל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה משום דנשים עם בפני עצמן הוא והא דתנינן בהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה מוקי לה עולא כר"מ דס"ל נשים חייבות בתפילין אבל לדידן דקייל"ן דאשה פטורה מתפילין אסורה לצאת בתפילין בשבת דלגבי אשה נחשבת כמשאוי וא"כ פשוט דה"ה ציצית נחשב לאשה כמשאוי כיון שפטורה מהציצית ואם יצאה בטלית מצוייצת חייבת חטאת:

אבל לאביי שם דס"ל דכל מידי דהוי מלבוש לאיש הוי מלבוש גם לאשה והא דהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה כד"ה אתיא פשוט דיכולה לצאת גם בציצית לרה"ר דאיזה נ"מ יהיה בין ציצית לתפילין דהא בשניהם נשים פטורים

אמנם שוב ראיתי דיש לדחות דעד כאן לא אמר אביי דמידי דהוי מלבוש לאיש הוי מלבוש גם לאשה רק בדבר שאותו מלבוש בעצמו יכול האיש לצאת בהם כגון טבעת ותפילין דאותו הטבעת בעצמו והתפילין הא חזי לאיש אבל כאן ע"כ אנו מספקינן שיצאה בבגד שהוא מלבוש לאשה דאס יצאה בשמלת גבר בלא"ה הוי משאוי לאשה אפילו הלכה בלא ציצית דהא אשה אסורה ללבוש שמלת גבר והרי זה דומה לבגד שעטנז בשבת דכ' כת"ר בעצמו במכתבו דהיוצא במלבוש של שעטנז בשבת דחייב חטאת ואנכי מצאתי תנא דמסייע לכת"ר נ"י רבינו בעל פרי מגדים (סי' י"ג) באשל אברהם שנסתפק ג"כ בזה ואביא דבריו לקמן בתשובה זו בעזה"י ועי' בשו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף מ"ז לענין אי אסור לטלטל בגד של שעטנז בשבת, וא"כ פשוט דה"ה אשה שיצאה בשמלת גבר או איש שיצא בשמלת אשה בשבת דחייבין חטאת וכאן לא שייך סברת אביי דמידי דהוי מלבוש לאיש הוי מלבוש גם לאשה. דאביי לא מיירי רק בדבר שאינו מלבוש לאשה. אבל אין שום צד אסור ללכת בו בחול. וגם תפילין ליכא אסור לאשה להניח תפילין בחול דהא מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין אבל בשמלת גבר דאיכא אסורא לאשה בוודאי גם אביי מודה דלא הוי מלבוש לאשה. וא"כ ע"כ אין שייך להסתפק רק במלבוש של אשה שהיה מצוייץ אי מותרת לצאת בו לרה"ר או לא וכיון שכן לא שייך כאן סברת אביי דמידי דהוי מלבוש לאיש הוי מלבוש לאשה דהא בגד זה אינו מלבוש גם לאיש דהא האיש אסור לילך בו מחמת הלאו דלא ילבש גבר שמלת אשה וא"כ לשניהם אינו מלבוש דלהאיש אינו מלבוש מחמת אסורא דלא ילבש גבר ולהאשה הציצית לא הוי מלבוש וא"כ י"ל דגם אביי מודה דאסור לאשה לצאת בטלית מצוייצת בשבת לרה"ר:

אמנם שוב מצאתי און לי להביא ראי' דהאשה מותרת לצאת בציצית לר"ה מהא דכתב ר"ת והובא בתוס' מנחות (דף מ' ע"ב] וברא"ש הלכות ציצית דכלאים בציצית שרא רחמנא בטלית של איש בין לאיש ובין לאשה וע"ז אמרינן שם דציצית אין בו משום כלאים ואפי' בטלית פטורה. וא"כ הרי הדברים ק"ו מלילה דמה לילה שפטור מציצית ואסור בכלאים דהא אמרי' בהדיא בגמ' גזירה משום כסות לילה אעפ"כ בשבת מותר לצאת בציצית אף בלילה כמו שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם וליכא כאן אסור הוצאה כלל ולא דמי לכלאים כלל דהתם מטעם דחיה הותר ובלילה הא ליכא דחיה וכמש"כ לעיל. וא"כ נשים דקיל טפי דמותרין אפי' בכלאים של ציצית ואף דפטורין מציצית משום דכיון דהותר כלאים בבגד הזה אצל איש הותר גם לאשה א"כ לא כ"ש דמותרין לילך בשבת מטעם הזה דהרי חזינן דנשים קיל טפי מלילה דבלילה לא הותר כלאים ובנשים הותר וא"כ לא כ"ש דהותר אצלם שבת וזה ראי' נכונה לפע"ד.

אכן אין זה ראיה אלא דמותרת לצאת בטלית של איש לצאת בציצית לר"ה דר"ת ג"כ אינו מתיר בכלאים לאשה רק בטלית של איש כמבואר שם [ואין להקשות על ר"ת דהא בלא"ה אסור לאשה לצאת בטלית של איש מחמת הלאו דלא ילבש גבר וכו' דהא אינו קושיא דר"ת אינו מתיר רק מאסור של כלאים ולא קאמר רק דמחמת כלאים לא לקיא ונ"מ דאינה לוקה רק אחת] אבל בטלית של של אשה אכתי לא ידענו וצ"ע:

ומיהו בטלית של איש בוודאי הוי ראיה לכאורה אף דלפי העיון שם בתוס' דלר"ת גם בכסות יום הלובשו בלילה מותר בכלאים אפילו אם נימא דבלילה אפי' כסות יום פטור מ"מ אסור כלאים אין בו כן מבואר בתוס' וברא"ש שם ופליג על הרמב"ם בזה והא דאמרינן בגמרא דגזירה משום כסות לילה היינו כסות לילה דאינו מיוחד רק ללילה דמעולם לא הותר בו כלאים וא"כ ליכא ק"ו מלילה אפי' לר"ת ז"ל. מ"מ יש ללמוד ממנו במה מצינו דכמו בלילה כיון דמותר בכלאים ומותר גם בשבת ה"נ בנשים כמו דהותר אצלם כלאים ה"נ מותר אצלם לצאת בשבת ומטעם דהוי מלבוש לאיש. וכן לדעת הראב"ד בהשגות פ"ג מהל' ציצית דס"ל דנשים אסורין להתעטף בציצית שיש בו כלאים וכמו דאסור בלילה (דס"ל כהרמב"ם דכסות יום בלילה ג"כ חייב משום כלאים ודלא כר"ת ז"ל] ג"כ יש ללמוד במה מצינו הנ"ל דהא בזה מודה הראב"ד דבשבת בלילה מותר לצאת דהא לא השיג על הרמב"ם בזה א"כ ה"ה נשים:

ומיהו אחר העיון אינו ראיה מלילה דהתם הוי מלבוש לאותו האיש בעצמו ביום אבל כאן אינו מלבוש רק לאיש וא"כ עדיין תליא בפלוגתא דאביי ועולא הנ"ל ולכאורה יש להקשות על ר"ת ז"ל דס"ל דנשים מותרות בכלאים של ציצית משום דמותר כלאים בבגד זה אצל איש דהא תינח לדעת אביי בשבת [דף ס"ב] הנ"ל דאמרינן מיגו אבל לעולא שם דנשים עם בפני עצמן הן ולא אמרינן מיגו דהוי מלבוש לאיש וכו' א"כ הכא נמי לענין ציצית בוודאי נמי לא אמרינן מיגו. ואפשר שזהו דעת הראב"ד בהשגות שאוסר לאשה בכלאים בציצית משום דאזיל לשיטתו דבפי"ט מהל' שבת ה"ג פסק הרמב"ם כעולא והראב"ד שתק ליה שם ומדשתק ש"מ אודייה אודי ליה ומשו"ה ס"ל נמי הכא דלא אמרינן מיגו. ובאמת שגם הרמב"ם י"ל דס"ל כן דאשה אסור לצאת בטלית של ציצית שיש בו כלאים דהרמב"ם לא כתב רק דנשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וי"ל דמיירי בציצית שאין בו כלאים וכן כתב הכ"מ [ומה שתמה הכ"מ על הראב"ד שם דמאי הוצרך לאשמעינן זה דפשיטא דאסורין להתעטף בציצית שיש בו כלאים ודבר פשוט הוא ולכן לא הוצרך רבינו לכותבו ע"כ במח"כ דבריו תמוהים דהא אדרבה ר"ת והרא"ש חלוקין על הראב"ד וס"ל דמותרין וכמש"כ לעיל וא"כ אין זה דבר פשוט כ"כ ושפיר תמה הראב"ד דהו"ל להרמב"ם לבאר זה דבציצית שיש בו כלאים אסור] שם אבל לר"ת קשה. ורציתי לומר דר"ת מחלק דדוקא לענין מלבוש לא אמרינן מיגו משום דכיון דהאשה עצמה אין דרכה לצאת בבגד זה לא מיקרי מלבוש אבל גבי ציצית כיון דאם לובשת מקיימת מצוה ור"ת עצמו נמי ס"ל שיכולה לברך עליה עי' בתוס' וברא"ש בר"ה פ"ד דס"ל דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג וא"כ א"צ למיגו כלל דלנשים בעצמן מיקרי מלבוש דהא אם לובשת הבגד מקיימת מצוה ומברכת ע"ז כן הי' מקום לחלק וליישב ד' ר"ת. אכן א"כ חמוה דמאי מקשה הש"ס בשבת דף ס"ב ע"א] על עולא מהמשנה דהמוצא תפילין והוצרך לדייק דמתניתין ר"מ היא לישני דתפילין שאני דנחשב מלבוש גם לאשה אלא וודאי דלא ס"ל להש"ס לחלק בהכי ולכן דברי ר"ת עדיין צל"ע:

ונידון שנסתפק כת"ר נ"י ביוצא במלבוש של כלאים בשבת אי חייב חטאת אי לא נ"ל להביא ראיה לזה עפ"י דרך החידוד דלא הוי משאוי ואינו חייב חטאת מהא דתנן במכות (דף כ"א] דיש חורש תלם אחד חייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור וכו' ויו"ט ושביעית וכו' חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים אמרו אינו מן השם ופירש"י שם דלאו זה אינו נלקט עליו משום חרישה אלא משום לבישה ואם איתא דהלובש כלאים בשבת ויוצא לר"ה חייב משום הוצאה אמאי אינו מן השם הא י"ל דחנניא בן חכינאי סובר דיש עירוב והוצאה ליו"ט וא"כ אם לובש כלאים חייב משום הוצאה ביו"ט וזה הלאו נלקט עליו בשעת החרישה כמו לאו דכהן ונזיר דהוא נלקט בעת החרישה משום דבשעה שהוא הולך וחורש הוא מאהיל על הטומאה הכא נמי בשעה שהולך וחורש מעביר ד' אמות בר"ה קמעא דמסקינן דאין חלוק מלאכות ליו"ט וא"כ כיון דכבר מחייבינן ליה משום חורש תו לא מצינן לחייבו משום הוצאה מ"מ קשה דהו"ל להש"ס לדייק מזה דאין חלוק מלאכות ליו"ט והגמ' לא דייק כן רק מחמת קו אחרת אלא וודאי דליכא אסור הוצאה בלובש בגד כלאים:

או די"ל להיפך דלכאורה שפיר קאמרי לי' רבנן לר"י בן חכינאי דאינו מן השם אלא וודאי דס"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט ולפיכך שפיר הוי מן השם דחייב משום הוצאה וס"ל דמשכחת לה עשר לאוין מחמת חרישה אחת וא"כ ש"מ להיפך דהיוצא בבגד שעטנז חייב משום הוצאה וחכמים דאמרי ליה דאינו מן השם ס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט ולפיכך אינו מן השם. או דס"ל דאין חלוק מלאכות ליו"ט וכמו דאמרינן בגמרא. או די"ל דאף למ"ד דיש עירוב והוצאה ליו"ט מ"מ איסור מעביר ד' אמות בר"ה בוודאי אינו נוהג ביו"ט דהא בשבת גופא אינו אלא הלמ"מ וכמו דאמרינן בריש הזורק וא"כ איכא למימר דהלכה לא נאמרה רק על שבת אבל לא על יו"ט וכה"ג מסתפק הגאון בעל אורים ותומים בספרו הנחמד בינה לעתים על הל' יו"ט להרמב"ם ז"ל אי נוהג אסור מעביר ד' אמות בר"ה ביו"כ דאפשר דהלכה לא נאמרה רק על שבת לבד עי"ש:

אמנם כ"ז למ"ד דהוי הלמ"מ אבל למ"ד מקושש מעביר ד"א בר"ה הוה ולדידיה משמע בסוגיא שם דס"ל דמעביר ד"א בר"ה בכלל הוצאה הוה וממילא נוהג גם ביו"ט הואיל וכן י"ל דרבנן ס"ל דד"א בר"ה הלמ"מ הוי ואינו נוהג ביו"ט אף דס"ל יש ערוב והוצאה ליו"ט וגם נסבור דיש חלוק מלאכות ליו"ט מ"מ מעביר אינו נוהג ביו"ט. ור"ח בן חכינאי סובר דמעביר בכלל הוצאה הוא ולפיכך מיקרי מן השם:

אמנם כ"ז יש לומר ע"פ דרך החדוד אבל אליבא דאמת אין זה ראיה כלל דוודאי דוחק גדול דר"ח בן חכינאי נקט משום אסור הוצאה דאם היה רוצה למנקט אסור הוצאה היה מצי למנקט בהוצאה גמורה ולמה נקט בכה"ג דהיה לבוש כלאים אלא וודאי דר"ח בן חכינאי לא כוון לזה. ועוד יש לדחות ראיה זו בכמה גווני. ועוד יש לי להאריך בזה ומחמת טרדת ימי החג הקדוש הבא עלינו לטובה לא יכולתי להאריך וה' שנותיו דמר יאריך בטוב ובנעימים ידידו לנצח הדו"ש שלמה הכהן מ"ץ דפ"ק ווילנא יום ד' י"ב ניסן תרל"ג לפ"ק:

אמר הכותב כשבאו דברי אלה לפני מר אחי הגאון נ"י תמה עלי על מה שלא הבאתי דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהל' שבת שכתב בהדיא דמותר להתעטף בטלית וכו' מפני שהן בטלין לגבי הטלית לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שהחוטין הם חשובים וכו' אבל טלית המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה וכו' ואלו היה הציצית משוי היה חייב היוצא בהם ביום השבת מפני שאין עשה שיש בה כרת דוחה שבת עכ"ל הרמב"ם ז"ל בקוצר ואמנם אין זה השגה עלי כלל וכלל דאף דלא הבאתי ד' הרמב"ם אלו בבאור מ"מ כבר הבאתי לדברי הכ"מ בפ"ג מהל' ציצית דהוא ז"ל הביא דברי רבינו מש"כ בפי"ט מהל' שבת וכמו שכתבתי לעיל בשמו. אמנם אגב אורחיה באתי להעיר על מה ששמעתי שנמצא קצת רבנים המובהקים המחמירין על עצמן לצאת בשבת לרה"ר או לכרמלית משום דציצית שלנו אינן כהלכתן דאין לנו תכלת והוי כיוצא בטלית שאינו מצוייצת כהלכתה בשבת דהא מה"ת לא הוי ציצית דדילמא קי"ל כרבנן דהתכלת מעכבת את הלבן אבל המעיין היטב בדברי הרמב"ם בזה בפי"ט מהלכות שבת הנ"ל יראה מבואר מלשונו הזהב דאימתי הוה ציצית משאוי רק אם דעתו להשלים עליהם עד חסרונן ונמצא דאין בטלין לבגד מחמת החשיבות דהא רוצה בקיומן להשלים כשיוסיף עליהן אבל בלא"ה ציצית לא הוי משאוי כלל רק כחוטין בעלמא וחוטין בעלמא הא קי"ל דבטלין לגבי בגד ולא הוי משאוי וזהו שדקדק הרמב"ם בלשונו שם וכתב שאותן ציצית חשובין הן אצלו ודעתו עליהם עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית ולפי"ז האידנא לא שייך זה כלל דהא אין בידו להשלים דלית לן תכלת וא"כ אי נימא דהציצית פסולין מה"ת מחמת דליכא תכלת גם החשיבות בטל מהן והוי כחוטין דעלמא ובטלין לגבי בגד ואין כאן הוצאה כלל ופשוט:

שוב כשבאו דברי אלה לפני כבוד מורי הרב הגאון נ"י הנ"ל השיב לי על דבריי ואמר די"ל דציצית גרידא הם נוי לבגד. אבל סדין בציצית המצוה עושה אותן מלבוש ושפיר מקריא דעשה דחי ל"ת דשבת וכוונתו בזה דלא דמי לציצית גרידא דאי לאו המצוה נמי לא משאוי כלל דחוטין לא חשיבי ובטלי לגבי בגד רק דהמ"ע עושה אותן כמשאוי כשאין עשויות כהלכתן דהמצוה מחשיב אותן דלא יבטלו לגבי בגד והלכך כשהן עשויות כהלכתן חוזרין ועושין נוי לבגד משום דכך הוא מצוותו של בגד ד' כנפות להטיל ציצית ולא שייך לומר כלל דהמצוה מדחה לאיסור הוצאה בשבת דאם לא היה מצוה מה"ת להטיל ציצית בבגד כ"ש דהיה מותר לצאת בחוטין מחמת דבטלי לגבי בגד אבל בסדין בציצית אי לאו המ"ע אפשר אם היה יוצא בשבת היה חייב חטאת דכיון דהוא בגד של שעטנז [וכן מצאתי בפמ"ג לאו"ח בסי' י"ג ס"ק ב' באשל אברהם שנסתפק בזה דאפשר דהיוצא בבגד של שעטנז בשבת דחייב חטאת וסקילה דלא מיקרי מלבוש כיון דאסור לצאת בו מה"ת וכתב דאין להביא ראיה מדברי רש"י דשבת קל"ט ע"ב שכתב שם דהיוצא בבגד שאין בו ציצית כלל דפטור וכן מוכרח מהגמרא דאל"ה לא הוה מקשה מידי מרב הונא דדילמא טעמא דר"ה משום הבגד עצמו וע"כ דמשום הבגד עצמו וודאי פטור וא"כ יש ללמוד מזה לבגד של שעטנז אבל זה אינו ראיה כלל דהתם טעמא משום דמצות ציצית הוא כשלובש הבגד אז חל עלי' המצוה להטיל ציצית וממילא בשבת דא"א להטיל ציצית בבגד פטור לגמרי ממצות ציצית דהא הוא אנוס וכמו שכתוב במרדכי בשם ר"י וכמש"כ במג"א שם בס"ק ח' בשמו ולפיכך ליכא למשמע מהתם מידי אבל בשעטנז שפיר י"ל דהוי משוי וחייב חטאת כ"כ הפמ"ג שם] ורק משום דגלי לן קרא דציצית דחי כלאים ממילא מותר לצאת בסדין של ציצית א"כ המצוה עושה אותו בגד וא"כ כשיוצא בשבת הוי כמו דהמצוה דוחה לאסור שבת דע"י המצוה נעשה בגד ואף שיש לומר כיון דנעשה בגד לא שייך אסור שבת דהא נעשה בגד אפילו בחול ממילא אין כאן אסור שבת כלל דמה לי בגד זה ומה לי בגד אחר דהא המצוה לא בא להתיר אסור שבת רק לעשותו בגד ולא דמי כלל למ"ע דהוזכר בסוגיא דיבמות דאינו דוחה לל"ת שיש בו כרת דהתם ע"י המצוה מבטל באמת לל"ת בידים כמו היכי דאמר לו אביו שחוט לי ובשל לי וכדומה דהתם הוא מחלל שבת באמת ע"י הכבוד אב. מ"מ ממצות ציצית גרידא אינו ראי'. ובפרט באמת גבי ציצית גופא הביא הפמ"ג בר"ס י"ג בשם ה"ה שיש שסוברין באמת שטעם היתר הציצית בשבת הוא משום דעשה דוחה ל"ת. וע"ז בא רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל להוציא משיטתם וכתב דאינו מצד דחיה רק משום דהחוטין הוי מנויי הבגד ותכסיסיו אבל מצד דחיה לא הוי דחי משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ בודאי איכא לאקשויי על הרמב"ם ז"ל דמאי יענה על סדין בציצית בשבת דהתם לא שייך סברא זו וכמש"כ לעיל כן נראה לי בכוונת דברי מורי נ"ע:

[והנה לכאורה יש להעיר ע"ז מהא דתנן בשבת (דף ס"א) דלא יצא אדם בתפילין בשבת ואם יצא אינו חייב חטאת ואמרינן שם בגמרא דס"א דהא דאם יצא אינו חייב חטאת הוא אפילו למ"ד דשבת לאו זמן תפילין מ"מ פטור מחטאת משום דדרך מלבוש עבידא והנה זה מבואר בש"ס דשבת שם (דס"ב) דהא דמקרי דרך מלבוש לאו משום דתפילין מצד עצמו הוי כמלבוש ותכשיט דהא באשה שיצאה בתפילין בשבת משמע דחייבת חטאת למ"ד נשים עם בפ"ע הן ע"ש וכמו שהבאתי לעיל וע"כ הא דהוי כמלבוש משום דהמצוה עושה אותו כמלבוש ותכשיט וא"כ למה אינו חייב חטאת ביצא בשבת למ"ד דשבת לאו זמן תפילין והא לאותו מ"ד לא שייך דמותר מצד דחיה וע"כ צ"ל משום דהוי מלבוש ותכשיט לחול מצד המצוה ממילא הוי תכשיט גם בשבת ופטור וכמו דמותר לצאת בציצית בליל שבת ואף דלילה לאו זמן ציצית הוא מ"מ משום דכיון דהוא נוי לבגד ביום הוי תכשיט גם בלילה וא"כ בסדין בציצית נמי י"ל דאינו מצד דחיה רק משום דכיון דמצות ציצית דוחה לאו דכלאים הוי בגד גמור והלכך מותר לצאת בו בשבת וכמו בתפילין שהמצוה עושה אותו תכשיט. ונ"ל דאם יצא בתפילין פסולין בשבת חייב חטאת באמת כיון דאינו יוצא בהם מצות תפילין הוי משאוי גמור ואין לומר דלא הוי כדרך הוצאה כיון שנושאן על ראשו דהא ליתא כיון דדרך תפילין לצאת אותם על הראש מקרי דרך הוצאה בכך. וראי' מאשה דמשמע בשבת ודף ס"א הנ"ל) דנשים עם בפני עצמן הן איכא אסור דאורייתא באשה לצאת בתפילין בשבת מחמת אסור הוצאה דאל"כ היתה מותרת להכניס זוז זוג מחמת בזיון דתפילין עיי"ש אלמא דמיקרי דרך הוצאה בכך]:

ודע דדברי הרמב"ם בפי"ט מהלכות שבת הלכה כ' שהבאתי לעיל צריך באור במש"כ שם וז"ל לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב וכו' אבל טלית המצוייצת כהלכתה מותר כו' ואלו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משוי היה חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת עכ"ל. ודברי רבינו ז"ל אלו צריכין אצלי תלמוד דממש"כ דמ"ע שאין בה כרת דוחה שבת משמע הא מ"ע שיש בה כרת פשוט דיכול לדחות שבת והלא בפסח צריך קרא דבמועדו דדחי שבת ובני בתירה שכחו ולא ידעו הלכה זו דפסח דוחה שבת ואף דפסח הוה מ"ע שיש בה כרת. ואין לומר דכוונתו דלאחר דגלי לן קרא דבמועדו ילפינן מיניה לכל מ"ע שיש בו כרת דדחי ל"ת שיש בו כרת דהא ליתא דהא אמרינן בהדיא בפסחים (דף ע"ז) דמפסח ותמיד לא ילפינן לשאר דברים דדחי שבת וטומאה דמה להנך שכן יש בהן צד חמור ופיר"ת שכן ישנן לפני הדבור וחמירי ומש"ה דחי שבת וטומאה משא"כ ציצית ואפי' אי הוה מ"ע שיש בה כרת לא הוי דחי דציצית נאמרו לאחר הדבור ולא דמי לפסח ותמיד. ועוד הא אפי' ר"א דס"ל דמצה וכל מכשיריו דוחה שבת ולולב וכל מכשיריו דוחה את השבת וע"כ דס"ל דאפי' עשה שאין בו כרת דוחה לל"ת שיש בו כרת ואעפ"כ מודה בציצית דהא אמרינן שם בשבת (דף קל"א] דשוין שאם צייץ טליתו וכו' שהוא חייב משום דבידו להפקירן. וא"כ בציצית בלא"ה א"א לדחות שבת מטעם הזה דהא בידו להפקיר הבגד וא"כ בציצית לא הוה הוצרך רבינו שום טעם על מה שאינו דוחה דפשיטא דבלא"ה לא דחי דהא בידו לפטור ממצוה זו ע"י הפקר ויחזור וילבוש את הבגד שלא בכוונת זכיה ודינו כטלית שאולה שפטורה מן הציצית.

ותו תמוה לאידך גיסא מה שכתב רבינו בפשיטות דמ"ע שאין בה כרת לא דחי שבת והרי במילה בזמנו ליכא כרת דהא כרת דמילה הוא בגדול שלא מל אבל על האב ליכא כרת ואעפ"כ דחי שבת ואדרבה בגדול עצמו שלא מלו אביו לא דחי שבת ואף דיש בו כרת ואין לומר משום דיכול למול למחר דהא ליתא דהגע עצמך אם לא מל רק עד סמוך למיתה דיודע אם לא ימול עכשיו תו לא יכול למול בחייו והיה אז בשבת הכי נאמר דמותר למולו בשבת וזה וודאי אינו ולכן ד' רבינו צל"ע וזה אין לומר דמילה שאני דהוי עשה שלפני הדיבור וכמו דאמרינן ביבמות ד' ה' דהא ליתא דא"כ במילה שלא בזמנה נמי למה לא דחי שבת אלמא דלא תליא בזה]:

שוב ראיתי דמה שהערותי על הרמב"ם מהא דשבת קל"א דציצית בלא"ה לא דחי שבת משום שבידו להפקירן מצאתי בעז"ה בס' הקובץ להגאון מהו' נחום טריבוש ז"ל שהעיר בזה על רבינו ז"ל ונדפס בס' הרמב"ם החדשים בסופו ות"ל שכוונתי לדעתו:

וראיתי להעתיק כאן מה שהשבתי לחכם אחד והוא ניהו הרה"ג מהו' משה עסמאן נ"י הגאב"ד דק"ק הארדישץ יצ"ו אשר במחוז קיעוו שהקשה לדעת הרשב"א בחידושיו לנדרים (דף ט"ו) דאף במצוה שיש בה הנאת בגוף אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והא דהנודר הנאה ממעיין אסור לטבול בו בימות החמה אינו אלא מדרבנן גזירה שמא ישהה אחר הטבילה. א"כ היכי ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת דילמא שאני התם דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אין כאן איסור כלאים כלל דהרי בכלאים לא אסרה תורה אלא כדרך הנאה דהא תנן דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' אלמא דבלא הנאת הגוף לא הוי איסור כלל. וכן תקשה דל"ל קרא להתיר כלאים בציצית זהו תוכן קושייתו וזה אשר השבתי לו הנה מש"כ כת"ר דדמי למוכרי כסות אינו מדוקדק דהתם אינו מכוין ללבישה כלל והתורה לא אסרה אלא לבישה או העלאה וס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אבל הכא נהי דלא מקרי נהנה אבל מ"מ מתכוין ללבישה ואדרבה עיקר מצות ציצית הוא שילבוש הבגד אבל באמת הו"ל למעכ"ת לומר דכיון דלא מקרי נהנה הוי כקשין דאמרינן הני נמטא גמדא דנרש שריא כדאמרינן בביצה (דף ט"ו) וביומא ד' ס"ט ומשו"ה בגדי כהונה אין בו משום כלאים משום דקשין הן וממילא כיון דבמצוה לא שייך הנאה הוי כקשין ומיהו כל זה לפירש"י שם אבל לדעת ר"ת שם בתוס' דבלבישה והעלאה דאורייתא גם בקשין אסור ואף דלא נהנה כלל אין מקום לקושיית מעכ"ת נ"י:

ושוב ראיתי דהרשב"א ז"ל עצמו בחידושיו בביצה שם הסכים ג"כ לדעת ר"ת ז"ל וא"כ לק"מ על הרשב"א ז"ל ובלא"ה נראה דאף לפירש"י ז"ל אין הטעם בקשין משום דלא נהנה דאטו הנאה כתיב בתורה דהא לבישה כתיב רק הטעם דקשין אינו דרך לבישה דכל בגד עשוי לחמם אבל זה אינו מחמם אבל הטלית של מצוה הרי הבגד מחמם רק דלא מיקרי הנאה ולא מצינו דבעינן שיהיה דוקא דרך הנאה וא"כ גם לפירש"י ז"ל לק"מ ודו"ק. ואכן מה שתי' מעכ"ת נ"י בעצמו דהרשב"א ז"ל יסבור כר"ת דציצית אין בו משום כלאים ואפילו בטלית פטורה כגון בטלית של נשים או כסות לילה דפטירי מציצית והתם וודאי איכא הנאה זהו תוכן תירוצו. מאוד תמהני על מעכ"ת נ"י דהא עיקר קרא דבא להתיר כלאים בציצית הא מיירי באנשים דווקא החייבין בציצית ומאי תירץ על קושייתו וגם הא דמפקינן דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית הוא מטלית של אנשים דהא בנשים ליכא עשה כלל וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה. [ושוב בעת ההדפסה מצאתי הקושיא הנ"ל גם בחת"ס חלק יו"ד סי' ס"ט וכן בחידושי הגהות מהגאון מהר"ש טובש על מס' מנחות שנדפס כעת ג"כ העיר בזה ודחק ליישב בתי' שונים ע"ש אבל לענ"ד אין מקום לקושיא זו מטעם הנ"ל]:

ועוד נ"ל ליישב די"ל דהרשב"א לא כתב כן רק במצוה חיובית דא"א לפטור ממנה משא"כ בציצית דקיי"ל דציצית חובת טלית וחובת גברא ותרווייהו לקולא דאם אינו לובש טלית של ד' כנפות פטור מן הציצית וא"כ אפשר דבמצוה כזו לא אמרינן דמצות לאו להנות ניתנו דהא גבי מצות לאו להנות ניתנו פירש"י דגזירת מלך הוא ולעול על צוואריהם ניתנו וזה לא שייך בציצית דהא אי בעי יכיל למפטר נפשיה מציצית:

ועוד נ"ל ליישב והוא העיקר לפענ"ד דע"כ לא ס"ל לרשב"א כן רק בדבר דכל עיקר האיסור אינו אלא איסור הנאה כגון באומר קונם הנאת תשמיש עלי דהקשה הרשב"א דהא איכא מצות פו"ר ואם אסר על עצמו כל הנשים למה אסור הא מצות לאו להנות ניתנו אבל בדבר דהאיסור הוא על לבישה או אכילה רק דהתורה לא אסרה האכילה רק דרך הנאה אין שייך להתיר מצד דמצוה לאו להנות ניתנו דהא מ"מ הוא עושה כדרך הנאתו וכדרך אכילה רק דלא מקרי הנאה מצד דהוא מוכרח לעשות מצד המצוה אבל מ"מ עשה כדרך הנאה וגם נהנה. וראיה גדולה לזה מהא דהקשה הירושלמי בקידושין דלמה לא אכלו מצה מחדש דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת והאחרונים תרצו בזה מצד דהוא עשה שלפני הדיבור עוד נאמרו בזה תירוצים ולכאורה לפי דעת הרשב"א ז"ל ישאר התימה לדוכתיה וגם למה הוצרך הירושלמי לעשה דוחה ל"ת דתיפוק לי דכיוון דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתו ואם אכל חלב חי או שעירב בו כל דבר מר פטור וכיון דמצות לאו להנות ניתנו הרי אין בו הנאה כלל והוי כאלו אכלו שלא כדרך הנאתו ותמיהני על מעכ"ת נ"י שלא העיר ע"ז דלפי דרכו שהקשה מכלאים בציצית טפי הו"ל להקשות מהירושלמי הלז וכן תמוה דלמה גיד הנשה נוהג במוקדשין והנה השאג"א הקשה דלמ"ד דיש בגידין בנ"ט למה לא אתי עשה ודחי ל"ת ונשאר בתימה וע"ז י"ל דעשה דפסח הוי לפני הדיבור ולא דחי או להיפך לר"י דס"ל דגיד הנשה נאמר לבני נח וחמיר ומשו"ה לא דחי וע"ש בשאג"א ואמנם לפי דעת הרשב"א ישאר התימה דלמה לא הותר לאכול במוקדשין גיד הנשה למ"ד דיש בגידין בנ"ט דפשוט כיון דכתיב לא יאכלו אינו אסור רק כדרך הנאתו ובמצוה לא מיקרי הנאה אלא וודאי כמש"כ בעז"ה דכיון דמ"מ אוכל כדרך הנאתו וגם נהנה באמת הרי אכל כדרך אכילתו ומה שלא נהנה לא איכפת לן דהא התורה לא אסרה הנאה רק אכילה והרי אכל. ובזה מתורץ ג"כ קושיית מעכ"ת נ"י מכלאים בציצית דהא התורה אסרה לבישה דרך הנאה ובכלאים בציצית נמי הא לובש כדרך הנאה וגם נהנה באמת ומה שאינו נחשב להנאה זה לא איכפת לן דהתורה לא הזכירה הנאה ורק שיהיה הלבישה דרך הנאה. וראיה לזה מכל מ"ע התלוי באכילה כגון פסח וקדשים ואכילת מצה דדעת כמה מפרשים ז"ל דאינו יוצא רק אם אוכל כדרך הנאתן וכמו בלאו דאינו עובר אלא כדרך הנאתן וא"כ תקשה דהיאך יוצא אפי' אם אוכל כדרך הנאתו הא מצות לאו להנות ניתנו וע"כ צ"ל כנ"ל דהא מ"מ אוכל כדרך הנאה ורק שאינו נחשב אצלו להנאה כיון שכוונתו לקיום המצוה:

וזה הדבר מוכרח מדברי הרשב"א עצמו דתי' על קושייתו הנ"ל דמיירי דלא אסרה הנאת תשמיש עליו רק דאסר גופה לתשמיש וכמו דאמרינן שם דאם אסר עליו ישיבת סוכה אסור באמת ולא שייך בה מצות לאו להנות ניתנו דהא לא אסרה עליו הנאה רק הישיבה וה"נ לא אסר עליו הנאת תשמיש רק התשמיש ולכאורה תימה דנהי דלא הזכיר הנאה בהדיא הא מ"מ הא ודאי כל אוסר עליו תשמיש בוודאי אין כוונתו לאסור על עצמו רק כדרך תשמיש אבל לשמש באופן שאין בו הנאה בוודאי אינו בכלל הנדר וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה דלמה אסור בתשמיש הא מצות לאו להנות ניתנו ולא מקרי הנאה אלא וודאי הוא הדבר אשר כתבנו דכל דהאיסור אינו מונח על הנאה רק על דבר אחר רק דאותו דבר אינו אסור רק כדרך הנאה לא שייך בזה מצות לאו להנות ניתנו כלל וכלל כן נ"ל ברור ועכ"ז אין מקום לקושיית כת"ר נ"י:

הנלע"ד כתבתי בעז"ה הצעיר מפרחי כהונה שלמה הכהן מו"ץ דפק"ק ווילנא.

הלכות תפילין

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה