אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן א

חידושים על התורה

בשו"ע או"ח סי' א' סעיף ה' כתב וז"ל טוב לומר פרשת העקידה וכו' ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם וכתב המ"א שם בס"ק ח' וז"ל נשאלתי למה כתב הטור והרב"י בשו"ע לומר פרשת עולה וחטאת וכו' והלא קי"ל פ"י דזבחים (דף צ' ע"א) דחטאת קודם לעולה וכ"כ רש"י בפ' תזריע עכ"ל. והנה לכאורה קושיא עצומה היא ומה שתי' שם דמשום דעולה מכפרת בוודאי דאין לך אדם שאינו מחוייב עשה אבל אמירת פרשת החטאת אינו מכפר אלא אם מחוייב חטאת. ולכן כתב הטור דאחר אמירת פ' חטאת לא יאמר היה"ר דשמא אינו מחוייב חטאת והוי כקורא בתורה בעלמא ומש"ה אומר עולה מקודם דאמירת פרשת עולה מכפרת בוודאי ואמירת פ' חטאת אינו מכפרת בוודאי אבל אם יודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת מקודם. אלו תוכן דברי המג"א. אבל מ"מ עדיין קשה לי דנהי דאנחת לן חדא דיתורץ בזה באמירת פרשת עולה וחטאת יחיד שבכל יום שמקדימין העולה לחטאת אבל אכתי אקשת לן חדא במה שאנו מקדימין העולות קודם לחטאת גם במוספי ר"ח ומועדים ור"ה ויוה"כ דמתחלה אנו מזכירין עולות המוספין כמו שהן כתובין בתורה בפ' פנחס ואח"כ בנוסח ומנחתם ונסכיהם אנו אומרים ושעיר לכפר ובאמת השעיר חטאת היה קרב מתחילה קודם העולות וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' תמידין ומוספין ה"א. מלבד מוספי חג הסוכות כתב הרמב"ם שם בהלכה ז' דהיו מקריבין העולות מקודם וכסדר שהן כתובים בתורה משום דכמשפט וכמשפטם כתיב בהו [והוא מן הש"ס דזבחים דף צ' ע"ב] דבכל מוספי המועדים ור"ח ור"ה ויו"כ היה קרב השעיר חטאת מקודם. ואכן בחג הסוכות היה קרב העולות מקודם משום דכתיב בהו כמשפט וכמשפטם. וכן בצבור שעבדו עבודת כוכבים בשוגג היה קרב פר העולה קודם ואח"כ השעיר חטאת משום דכתיב שם לחטת חסר א' וכן הוא ברמב"ם שם]. ופשוט דה"ה בשמיני עצרת היה קרב ג"כ העולות קודם דהא בש"ע נמי כתיב ביה כמשפט. וכ"כ בס' תפארת ישראל על המשניות בקונטרס חומר בקודש שלו הנדפס בראש סדר קדשים ומה שתמה שם על הרמב"ם ז"ל שלא ביאר זה. לענ"ד אין כאן תמיהה כלל דכיון דכבר ביאר הרמב"ם ז"ל שם הטעם משום דכתיב בחג הסוכות כמשפט וכמשפטם ממילא שמעינן דה"ה בש"ע דהא ביה נמי כתיב כמשפט. [והטעם דבחה"ס וכן בקרבן ע"ז קרבו העולות מקודם י"ל משום דהא דבעלמא החטאת מקודם משום דהחטאת מכפר ועולה אינה אלא דורון וכדאמרי' בזבחים [דף ז ע"ב] דאמר ר"ש למה באה חטאת לפני עולה לפרקליט שנכנס ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו והטעם שעולה אינה אלא דורון מבואר שם בגמ' מתחילה משום דעולה אינה באה רק על עשה או על ל"ת שניתק לעשה ובהנך תרתי כיון דעבד תשובה כבר נמחל לו והלכך העולה אינה מכפר כלל. והנה לכאורה קשה דהא במדרש רבה פ' צו איתא דעולה באה לכפר על הרהור עבירה ומייתי ראיה על זה מקרא אבל פשוט דגם לזה מהני תשובה בלבד דכיון דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה לא חמירא מעשה ול"ת שניתק לעשה וסגי בתשובה לחודא. וא"כ זה אינו שייך רק בישראל ועל מחשבה דשאר עבירות אבל במחשבה דעבודת כוכבים דאמרינן בקדושין [מ"ט ע"ב] דשם מחשבה מצרפה למעשה דכתיב ביה [יחזקאל יד כ"ג] למען תפוש את בית ישראל בלבם. וכן בא"י אפי' במחשבה דשאר עבירות שהוא מוזהר ג"כ מחשבה מצרפה למעשה וכמו שכ' התוס' שם ד"ה מחשבה מסתברא דבהו העולה מכפרת ג"כ ולא סגי בתשובה לחודא. והלכך בפרי החג דהן באין כנגד ע' אומות וכן בציבור בעבודת כוכבים העולות קודם משום דהן כליל ומכפר ועדיפי מחטאת דאינו אלא מכפר בלבד (ושוב בעת ההדפסה מצאתי בעז"ה להגאון מלבים זצ"ל בספרו ארצות החיים בסי' א' ס"ה ס"ק ה' בארץ יהודה שכ' ג"כ טעם זה על מה שכתב שבחג הסוכות ובקרבן עבודת כוכבים העולות מקודם ועיין שם שהאריך בזה. ות"ל שכוונתי לדעתו ז"ל]:

וגבי מוספין לא שייך כלל תי' של המג"א וגם מה שתי' הגאון בעל תבואות שור [בסוף הספר בסדר קרבנות ס"ק ז'] דבקריאה שאני דאכתי יה"ר קאמר וצריך רחמים שיחשב וירצה וכו'. נראה פשוט דג"כ אינו שייך רק באמירת פרשת חטאת יחיד כצ"ל:

והנה כבר נודע מה שתירץ ע"ז הגאון החסיד מ' רפאל הכהן אב"ד דק"ק האמבורג זצ"ל בספרו דעת קדושים ע"פ דברי הש"ס דפסחים [נ"ט ע"ב] דאמרינן שם דכל כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי דתניא ואכלו אותם אשר כפר בהם (שמות כט) מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ע"ש הרי דאכילה נמי מעכב כפרה וזה פשוט דהאמירה אינו נחשב כאילו אכלו הכהנים דהא אין הכהן שבע באמירתו דדווקא לגבי חלק גבוה שייך דהגיון לבנו ושיח שפתותינו נחשב לפני הקב"ה כאילו הקרבנו חלב ודם ע"ג המזבח משום דרחמנא לבא בעי וכדאמרינן בסוף מנחות מאי דכתיב וזאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם אבל לגבי חלק הכהנים לא שייך זה וא"כ אמירת פרשת חטאת שלנו אינו מכפר כפרה גמורה כמו חטאת בפועל והלכך תקנו לומר העולות מקודם דיש לה מעלה דהיא כליל אלו דברי הגאון הנ"ל. וכן תי' כעין זה ממש בהקדמה לשו"ת תשובה מאהבה ח"א ע"ש]. והוסיף בזה לפרש נוסח סדר התפלה של ותערב לפניך עתירתינו שאנו אומרים בכל המועדים ור"ה ויוהכ"פ דמסיימין שם אנא רחום וכו' השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים דלכאורה קשה דמ"ש שאנו מתפללין שישוב סדר העבודה ולא על עיקר העבודה והלא האידנא בעוה"ר אין לנו עבודה כלל אמנם ע"פ הנ"ל יבואר דמתחלה אנו מתפללין שיערב לפני הקב"ה התפלה ואמירת הקרבנות כעולה וכקרבן בפועל והיינו כאילו הקרבנו עולה וחטאת אבל מ"מ אפילו יחשב לפני הקב"ה כאילו הקרבנו בפועל עדיין חסר מיהת סדר העבודה דהא באמירה אנו אומרין בתחלה העולות ואח"כ החטאת ובאמת סדר עבודות של מוסף היום היה להיפך בתחלה החטאת ואח"כ העולות ולכן אנו מבקשים עוד בקשה שניה דהשב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים דכשישיב הקב"ה השכינה לירושלים ויקריבו קרבנות בפועל אז יקריבו כסדר העבודה ממש. [ומ"ש השב שכינתך וכו' נראה דמסדרי הנוסח הלזה ס"ל כמ"ש הראב"ד ז"ל בפ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ז דהאידנא בטלה קדושת המקדש וירושלים משום שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קדוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם ע"ש ולדעת זו בזה"ז אסור להקריב אפילו על מקום המקדש ממש ולפיכך תקנו להתפלל שישיב שכינתו לציון וסדר העבודה לירושלים ודוק:

כל זה מדברי הגאון הנ"ל בספרו דעת קדושים והנה אף שד' הגאון הנ"ל בכלל הם דברים נחמדים ומתוקים מדבש וראוי אליו ז"ל אמנם על עיקר תירוצו במש"כ דאכילה מעכב כפרה תמוה לי מאוד דהא הדבר מבואר בש"ס בכ"מ לאין מספר דאכילת הבשר אינו מעכב כלל דהא אפילו נאבד או נטמא הבשר לאחר זריקה אינו קפידא כלל ועד כאן לא נחלקו ר"א ור"י בפסחים [דע"ז[ ובזבחים (דף קט] ובמנחות [דף ט' ודף כ"ו] רק אם נטמא הבשר או נאבד קודם זריקה דלר"י אם אין בשר אין דם אבל לאחר זריקה לא איכפת לן ועוד דאפי' אם נאבד קודם זריקה אינו פוסל ר' יהושע אלא אם נאבד גם החלב אבל אם נשתייר כזית חלב זורק את הדם וכמבואר שם אבל עכ"פ אכילת הבשר בוודאי אינו מעכב כלל לכפרה ועכצ"ל דהא דאמרינן בש"ס דפסחים הנ"ל מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין אינו ר"ל דאם אינן אוכלין אינן מתכפרין אלא הכוונה דמצוה מן המובחר לא הוי רק אם הכהנים אוכלין וכעין זה מצינו גבי סמיכה ביומא דף ה' ובזבחים דף ו' וסמך ונרצה לכפר וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אלא מת"ל וסמך ונרצה לכפר שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר ומסקינן דכפר גברא ולא כפר קמי שמיא. ופירש"י לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה מן המובחר ע"כ וכן אמרינן שם גבי תנופה כה"ג ע"ש. וא"כ פשוט דהכא נמי יש לפרש כן דאינו אלא למצוה מן המובחר בעלמא וא"כ לא שייך לומר דמשום שחסר באמירה מצוה מן המובחר דלכן יקדימו העולות דזה אינו עולה על הדעת כלל והלכך קושיית המג"א עדיין כראי מוצק:

אכן לענ"ד נראה ליישב בפשיטות קושיית מג"א הנ"ל דהנה באמת הא בהדיא מפורש במשנה דזבחים (דף פ"ט ע"א) דדוקא דם החטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה אבל איברי עולה קודם לאמורי חטאת מפני שהוא כליל ומשמע אף באותו חטאת שהקריבו הדם קודם לזריקת דם העולה מ"מ כשבאו להקרבת האמורין היו צריכין להקדים לאברי העולה בתחלה מפני שהעולה כליל ובאמורי חטאת ליכא מעלת מכפר דאין כפרה אלא בדם והלכך איברי עולה קודמת וכן מבואר להדיא בברייתא שם ע"ב ופר שני בן בקר וכו' שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת אי פר שני יכול שתהא עולה קודמת לחטאת בכל מעשיה ת"ל ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה איברי עולה קודמת לאמורי חטאת וכו' הרי דבחטאת הלוים גופא הקריבו הדם של החטאת קודם לדם עולה והאמורים הקריבו אחר אברי העולה. וא"כ זה שייך בעת שהקריבו הקרבן בפועל היו יכולין לעשות הכל על הסדר אבל באמירה שלנו דכשאנו אומרים פרשת החטאת הוא נחשב כאילו הקריבו הדם והחלב ע"ג המזבח. וא"כ ממ"נ א"א לעשות כסדר ההקרבה דאם נאמר פרשת חטאת תחלה הרי יקדימו הקטרת האמורין שלא כדין וזה וודאי א"א לחלק הפרשה לחצאין ולומר פרשת החטאת עד פסוק ואת כל חלבה יסיר וגו'. ולהפסיק בפרשת עולה בינתים וכשיגמור פרשת עולה יחזור להשלים פרשת חטאת דזה וודאי א"א דהא כל פרשה דלא פסקה משה רבינו אנן לא פסקינן ובפרט במוספין דאין אנו מזכירין הדם והאמורין כלל. רק דמה שאנו מזכירים סדר המוספין הנאמר בפ' פנחס נחשב כאילו הקריבו הדם והאמורין וא"כ ממ"נ איזה שנזכיר בתחלה יהיה שלא על הסדר הלכך תקנו טפי לומר כסדר הכתוב בתורה מיהת בתחלה העולות ואח"כ החטאת ואין מקום כלל לקושית המג"א

ונראה דאפשר דלזה כיון הש"ס בזבחים דף צ' בהא דמשני שם רבא בעולת יולדת דלמקראה הקדימה הכתוב והנה פרש"י דפירש שתהא נקראת בענין תחלה הקדימה הכתוב תמוה דא"כ מאי הוצרך בברייתא לאשמעינן זה דפשיטא דצריך לקרות העולה קודם דהא נכתב בתורה תחלה וכבר עמדו ע"ז התוס' שם ד"ה למקראה וגם פירוש ה"ר חיים בתוס' שם כבר הקשו התוס' בעצמם על פירושו שם מהסוגיא דערכין. אכן להנ"ל י"ל דרבא ר"ל דכשקורין הפרשה לקיים ונשלמה פרים שפתינו צריך להקדים העולה מקודם מטעם הנ"ל ונראה דגם בזמן הבית היה שייך מצות אמירה אם היה רחוק מירושלים והיה מחויב חטאת היה צ"ל בתוך כך הפרשה מיהת כדי להגן מן היסורין עד שיבא לירושלים ויקרב חטאת ממש וע"ז אמרינן דבעת האמירה עולה קודמת אכן עדיין צ"ע דא"כ מ"ש בעולת יולדות דנקט הלא בכל מקום מקדימין העולות מקודם וצ"ע]:

וכבוד מר אחי הגאון ז"ל אמר לפרש בזה מה שתקנו לומר בתפלת המוספין ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. דמ"ש דבתמידים אומרים כסדרם ובמוספים אומרים כהלכתם. ואמר מר אחי ז"ל משום דהתמידים הקריבו באמת כסדר הכתוב בתורה אנו אומרים כסדרם אבל במוספים של ר"ח ומועדים ור"ה ויוה"כ דבתורה נאמר העולה מקודם וההקרבה היה שלא כסדר הכתוב רק כפי שנמסר לנו בתורה שבע"פ דכל החטאת שבתורה קודמת לעולות והלכך תקנו לומר ומוספים כהלכתם. והיינו כהלכתם שנמסר לנו בתורה שבע"פ דחטאת קודם. אלו דברי מר אחי ז"ל. וזה כוונה נפלאה בנוסח התפלה וראוי אליו. [ואכן קצת צל"ע ע"ז דא"כ במוספי חג הסוכות דהקריבו העולות מקודם כסדר הכתוב בתורה היה צ"ל ג"כ במוספים כסדרם ואולי דלא רלו לשנות הנוסחא משאר המוספין. וזה הטעם נ"ל ג"כ במוסף שבת דהיו הכל עולות ודוק]:

ומיהו כל מה שכתבנו לעיל לתרץ קושיית המג"א אינו אלא לפי מה דמשמע פשטיות דברי הברייתא דזבחים (דף פ"ט ע"ב) הנ"ל דחטאת לא קדים לעולה רק בזריקת הדם אבל לאחר הזריקה צריך תיכף לשחוט העולות ולזרוק דמן כדי שיכול להקריב אברי העולות על המזבח קודם האמורי חטאת משום דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכן משמע ג"כ בגמ' שם דמקשה ואימא מתנה קמייתא דמדכפרה תקדום והנך לא ניקדמו ומשמע דלאחר מתנה קמייתא מיד יפסיק ויזרוק דם העולה ורק דמשנינן דמחטאת הלוים מוכח דכל המתנות קודמין לעולה או כיון שהתחיל במתנות גומר. אבל לאחר זריקת כל המתנות משמע דצריך להפסיק ולזרוק דם העולה. אבל לפי מש"כ הכ"מ בפ"ט מה' תמידין ומוספין הלכה ו' בשם מהר"י קורקוס ז"ל דהא דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת היינו אם כבר נזרקו דמי שניהם אבל לכתחלה חטאת קודמת לעולה בכל מעשיה וכן משמע פשטות לשון המשנה שם דחטאת קודמת לעולה וכן פרש"י והרע"ב שם במשנה על הא דתנן דאברי עולה קודמין לאמורי חטאת היינו אם נזרקו דמי שניהם וכן משמע בחמת בגמ' שם דאיבעי לן בדם עולה ואימורי חטאת איזה מהן קודם ומשמע דכבר שחט להעולה ושניהם עומדים לפנינו וגם בזה גופא הוי אבעיא דלא אפשיטא ופסק הרמב"ם דאיזה מהן שירצה יקדים וא"כ משמע בהדיא דלכתחלה צריך להקדים החטאת בכל מעשיה דאם איתא דלאחר זריקת דם חטאת צריך להפסיק ולשחוט העולה אין מקום להאבעיא זו דהא אפילו השחיטה קדמה וכ"ש הזריקה. וכבר כתבתי בהגהותי בהשמטות למס' זבחים הנדפס אחר מנחות דף קס"ג דתנאי היא והך ברייתא דפר שני בן בקר רבי הוא דאמר לה בת"כ פ' ויקרא אבל ר"י הגלילי ור"ש מפקי להך קרא לדרשא אחרינא ולדידהו לא שמעינן כלל דצריך להפסיק ולהקריב העולה. ויפה כתבו רש"י והרע"ב דדוקא אם נזרקו דמי שניהם משום דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ע"ש. אבל כעת חוזרני בי דהא משמע בהדיא בגמ' דמהך קרא דחטאת הלוים נפקא לן דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת ואם נימא דס"ל דהך קרא אתי לדרשא אחרינא א"כ מנ"ל כלל דאברי עולה קודמין לאמורי חטאת אפילו אם נזרקו דמי שניהם. ולכן המחוור בזה נ"ל דהא דאמר בברייתא יכול תהא חטאת קודמת לעולה בכל מעשיה ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת ג"כ ר"ל דיכול דאף אם נזרקו דמי שניהם יהא חטאת קודם לעולה. והא דאיבעי לן דם עולה ואימורי חטאת איזה מהן קודם ר"ל אם אירע ששחט העולה קודם שהקטיר האימורין על זה מבעיא לן איזה מהן קודם ולפי זה אין כאן מחלוקת כלל [ושוב בעת ההדפסה אינה ה' לידי ספר ארצות החיים ומצאתי שגם הוא ז"ל העיר על מהר"י קורקוס מברייתא דחטאת הלוים. ואכן מה שתי' שם דחטאת הלוים שאני שכיון שהיתה נשרפת מחוץ למחנה לא היה באימורין שום כפרה כלל. משא"כ בשאר חטאות דהקטרת אימורין מתירין בשר באכילה ובהם עיקר הכפרה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם ע"ש. במח"כ דבריו צל"ע דא"כ היכי ידעינן כלל דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת אפי' אם נזרקו דמי שניהם דילמא חטאת הלוים שאני. דהאימורין אינן מביאין לידי כפרה כלל משא"כ בשאר חטאות דמתירין הבשר באכילה אבל באמת אין מקום לסברא זו כלל דהא אכילת הבשר בעצמו ג"כ אינו מכפר כלל וכמש"כ לעיל ולא עדיף מסמיכה ותנופה. ועוד דהאמורין אינן מעכבין האכילה רק אם הם בעין אבל אם נטמאו אימורין או נאבדו אינן מעכבין האכילה כלל וכדאיתא להדיא בפסחים נ"ט ע"ב והלכך ליתא לסברא זו כלל אבל מחוורתא כמ"ש לעיל ליישב דברי מהרי"ק הנ"ל. ועוד יש לתמוה עליו שלא הביא כלל דברש"י והרע"ב ג"כ מפורש להדיא כד' מהרי"ק וגם מש"כ שם ליישב קושיית המג"א משום דהאידנא חסר האכילה הנה כבר קדמו בזה הגאון מוהר"פ ז"ל וכמו שכ' לעיל וגם מה שרצה ליישב כמש"ל בעז"ה חזר ודחה בעצמו מד' מהרי"ק הנ"ל ות"ל שכוונתי לדעתו ז"ל בזה] ואכן באמת אף לפי הנ"ל לא קשה דנהי דאף הקטרת אימורין היה קודם למעשה העולה מ"מ אכילת החטאת בוודאי היתה מאוחרת למעשה עולה. דפשוט דעבודת גבוה קודמת לאכילת הדיוט. והלכך א"א לומר כל פרשת החטאת מקודם דהא מסיים בפרשה שם כל זכר בכהנים יאכל אותה קודש קדשים הוא. וזה היה מאוחר למעשה העולה והלכך עדיף טפי להקדים פ' העולה וממילא גם בתפילת מוסף מזכירין העולות מקודם כמו שכתוב בתורה משום דא"א להקדים השעיר חטאת כיון דאכילתו היה אחר מעשה העולות ודו"ק ועי' בארצות החיים שם שכ' עוד שני תרוצים ליישב קושיית המג"א. והנלע"ד כתבתי בעז"ה [ואגב דאיירי בדין הנ"ל ראיתי להביא כאן מה שכ' על גליון החומש שלי בפ' שמיני על הכתוב ואת החלב ואת הכליות וגו' הקטיר המזבחה כאשר צוה ה' את משה. וכ' בס' העמק דבר להגאון אב"ד דוואלאזין נ"י דמשו"ה הוצרך הכתוב לסיים שנית כאשר צוה ה' את משה משום דבכאן היה חידוש דבכל החטאות לאחר הזריקה מקדימין מעשה העולה אבל כאן נצטווה משה מפי הגבורה להקדים החטאת בכל מעשיה ע"ש. ופשוט דלפי פירש"י והרע"ב ומהר"י קורקוס הנ"ל לא יתכן תירוצו כלל [ואף שלפי דברי הגאון בעל ארצות החיים הנ"ל היכי דהבשר אינו נאכל גם מהרי"ק מודה וחטאת המילואים ג"כ לא היה נאכל וא"ש בזה דברי הגאון הנ"ל נ"י אבל כבר כתבתי דדברי הגאון בעל ארצות החיים הנ"ל צל"ע ולא נהירא לי כלל ומה שהביא שם בפ' אחרי [ט"ז כ"ה] ראיה מפר יוה"כ לענ"ד י"ל דהתם שאני דכבר נפסק העבודה בטבילה ובלבישת בגדי הזהב והוו כהתחלת עבודה ועוד די"ל דהתם גזה"כ הוא ואין למדין ממנו למקום אחר ותדע דלמה לא פשט הגמ' מזה דדם עולה קודם לאימורי חטאת אלא ע"כ דאין למדין ממנה. ולענין מה שהעיר דלמה כתב פעם שנית כאשר צוה ה' נ"ל משום דכתיב בתריה ואת הבשר ואת העור שרף באש ופירש"י דהיתה הוראת שעה דאין חטאת חיצונה נשרפת ע"ש. וי"ל דלכן כתיב מתחלה כאשר צוה ה' את משה להורות דעד כאן היה הכל כאשר צוה ה' את משה לדורות אבל שריפת הבשר והעור לא היה רק הוראת שעה ע"כ לשוני על הגליון]:

ובהיות שמאד הפליגו חז"ל בכמה מקומות בש"ס ומדרשות בשבח ומעלת של אמירת סדר הקרבנות דהם דברים העומדים ברומו של עולם וכדאמרינן בתענית כ"ז ע"ב ובסוף מגילה דאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ [ומה שפרש"י שם מהיכא יליף לה להאי. גמגום עיין בהקדמה לס' עבודה תמה **(ונדפס בפק"ק ווילנא בשנת תקצ"ו ובשנת תרכ"ב ע"פ הסכמות גאוני הזמן)**. שנדפס שם בשם מר אחי הגאון זצ"ל שכתב דהעיקר סמכו חז"ל עצמן אקראי (דירמיה ל"ג) דמיירי שם בענין הקרבנות ואחר זה כתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וקאי אברית דקרבנות וכן מבואר בילקוט שם וע"ש דהאריך בזה בדברים נחמדים כדרכו ז"ל בקדש תמיד] וכן כתבו רבותינו הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים ז"ל שראוי לומר בכל יום סדר הקרבנות ופוק חזי להגאון המובהק בעל תבואות שור ז"ל שהעתיק בסוף ספרו כל סדר הקרבנות שצריך לומר בכל יום והאריך שם קצת גם בפלפול של הלכה בכמה דינים השייכים לסדר עבודה יע"ש:

והגם דאמרינן בסוף מנחות דמאי דכתיב זאת התורה לעולה וכו' ומסקינן דכל העוסק בתורה א"צ לא עולה ולא חטאת וכו' וא"כ משמע לכאורה דמי שעוסק בתורה א"צ לומר סדר הקרבנות אמנם כבר בארתי במקום אחר בעז"ה וקצת מזה מצאתי אחר כך במהרש"א בחדושי אגדות שם דהתם מיירי באדם שלא חטא עדיין טפי עדיף שיעסוק בתורה והתורה תגין עליו שלא יבא לידי חטא דהתורה אגונה ומצלא מן החטא וכדאיתא (בסוטה כ"א) וכן אמרינן (בקידושין ד' ל') בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין וזהו דאמרינן דא"צ לא עולה ולא חטאת והיינו דהתורה תשמרהו מכל חטא ולא יצטרך להביא עולה או חטאת אבל באדם שכבר חטא ח"ו ע"כ צריך לומר סדר קרבנות של עולה וחטאת ואשם דהרי בזמן הבית אם אדם עבר עבירה שחייבין עליה חטאת לא היה יוצא בלמוד התורה ועל כרחו היה מחויב להביא חטאת והלכך בזמן הזה נמי צריך לעסוק בפרשת חטאת דאמירתו נחשב לו להקרבה וכמו דכתיב ונשלמה פרים שפתנו ועל זה אמר רב יצחק שם מאי דכתיב וזאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו' והיינו דמיירי באדם שכבר נכשל בשגגת כרת ח"ו דאז צריך לעסוק בתורת חטאת בדווקא ועי"ש במהרש"א וא"כ מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי שלא נכשל מעולם בשגגת אסור שחייבין עליה חטאת או שלא בטל לעולם מצות עשה דמביאין עליה עולה וכדומה ובפרט קרבנות צבור דהיו מקריבין בבית המקדש בכל יום בוודאי מוטל חיוב על כל אחד לומר בכל יום וכמו דאמרי' בש"ס דתענית ומגילה הנ"ל ולכן ראיתי להגיה כל סדר עבודה הנדפס בספר עבודה תמה אליבא דדינא כי הרבה דברים נדפס שם הצריכים ביאור ותיקון לפענ"ד כדי שכל אדם האומרן יהיה נחשב לפני הקב"ה כאילו הקריב הקרבן בפועל כסדרו וכהלכתו ויהיה שיח שפתותינו נחשב לפניו כקרבן כליל ועולות וזה החלי בעז"ה:

מש"כ שם בדף א' ע"ב לומר בתחלה פרשת הכיור ואח"כ פרשת מזבח אדמה תעשה לי צל"ע דהלא פרשת הכיור הוא מאוחר בתורה לפרשת מזבח אדמה ולמה תקנו לאומרה מתחלה ונהי דפרשת הכיור צריך לאומרה קודם כל העבודות דקדוש ידים ורגלים היה תיכף בבוקר קודם תרומת הדשן וכדתנן במשנה בריש תמיד מ"מ פרשת מזבח אדמה אינו שייך לומר לעבודה כלל ויכול לאומרה מתחלה:

ועוד תימה לי דלמה לא תקנו לומר ג"כ פרשת עשיית מזבח הנחושת הנכתב בפ' תרומה המתחלת ועשית את המזבח עצי שיטים וגו' דשם מבואר עשיית המזבח בפרטות דצריך להיות רבוע וצריך לעשות לו קרנות דהם דברים המעכבים גם לדורות וכמו דמפורש בברייתא (בזבחים ס"ב) דקרן ורבוע מעכבין ואף מדת ארכו ורחבו וקומתו דאמרינן שם דאין לו שעור למעלה מ"מ למטה מיהת יש לו שעור דאסור לפחות מקום המערכה ממזבח שעשה משה וכמה אמה על אמה וכמבואר שם בגמ' יעו"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' בית הבחירה הלכה י"ז וז"ל והוא שלא יפחות אמה על אמה ברוחב ג' אמות כשעור מקום המערכה של מזבח מדבר עכ"ל. וזה ליכא למימר דלא תקנו לומר פרשת מזבח אדמה רק משום דהוזכר שם וזבחת עליו את עולתך ואת שלמיך משא"כ פרשת ועשית את המזבח לא הוזכר שם עבודת הקרבנות כלל דהא ליתא דא"כ למה תקנו לומר פרשת עשיית מזבח הקטרת הנכתב בפרשה תצוה ואי משום דהוזכר שם מצות הקטרת הטבת הנרות הלא זה אומרים פעם שנית אחר פרשת הקטרת ונאמר הקטיר עליו אהרן וגו' וצ"ע [ושוב ראיתי שגם בתו"ש הרגיש בזה ע"ש]:

עוד שם אחר פרשת התמיד נכתב שם פסוק ושחט אותו על ירך המזבח צפונה הנכתב בריש ויקרא גבי עולת נדבה ולענ"ד נראה שצריך לסיים גם שני פסוקים שלאחר פסוק זה ונתח אותו לנתחיו וגו' והקרב והכרעים ירחץ במים וגו'. עד אשה ריח ניחוח לה' דהרי גם בקרבן התמיד היה נוהג הפשט ונתוח והדחת הקרבים:

שם אחר פרשת עשיית הקטרת מצויין שם דלמנחה צ"ל ונאמר והקטיר עליו אהרן וגו' והדבר צ"ע דהא במנחה אינו שייך כלל לומר פסוק זה דמיירי רק בקטרת של שחר אלא נ"ל דקודם פסוק ובהעלות אהרן צ"ל תיבת במנחה וכלומר דבמנחה דאומרים סדר המעמדות של תמיד בין הערבים אז אין אומרים פסוק והקטיר עליו רק פסוק ובהעלות אהרן. כן נראה לי:

בסדר עבודת התמיד איתא שם לפני עלות השחר כהני בית אב שבמקדש פשטו בגדי חול ירדו וטבלו ועלו ונסתפגו ולבשו בגדי כהונה וכו'. ולענ"ד איני יודע מנין לו זה דאפשר דלא לבשו בגדי כהונה עד לאחר שבא הממונה ואמר להם בואו ויפיסו אז היו צריכים ללבוש בגדי כהונה משום דהפייס היה בבגדי קדש וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל ברפ"ד מהל' תמידין ומוספין ע"ש ומלשון הרמב"ם ז"ל ברפ"ו מהל' תמידין ומוספין שכתב וכל הכהנים ששם כבר טבלו קודם שיבא הממונה ולבשו בגדי כהונה עכ"ל אינו ראיה דלבשו מקודם דהא י"ל דר"ל דלבשו עכשיו אחר שבלשו את העזרה והעמידו עושי חביתין לעשות חביתין וקצת יש לדייק מלשונו כן מדלא כתב טבלו ולבשו בגדי כהונה קודם שיבא הממונה ודוק:

וגם מה שכתוב שם דבא הממונה ודפק עליהם והעמידו את עושי החביתין לעשות חביתין ואח"כ אמר להם בואו והפיסו הוא ג"כ שלא בדקדוק לכאורה. דהא במשנה בתמיד מבואר דמתחלה אמר להם מי שטבל יבא ויפיס ואח"כ נכנסו לעזרה עד שבאו אל מקום עושי חביתין והעמידו אותם לעשות חביתין ונ"ל עוד דאפשר דגם הפייס בעצמו היה ג"כ קודם. וכדמשמע פשטיות המשנה דמס' תמיד. ועוד דלדעת המפרש שם בתמיד דהפייס הראשון היה בבית המוקד בחציה בקודש ולא כשאר הפייסות שהיו בלשכת הגזית והביא ראיה לזה דהא עדיין לא ירדו לעזרה ועדיין עמדו בבית המוקד ע"ש וא"כ משמע מדבריו ז"ל דהפייס היה מיד. אכן דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' תמידין ומוספין הלכה א' דגם הפייס הזה היה בלשכת הגזית כשאר הפייסות ושנה סדר המשנה וכתב דבתחלה היו מבלשין את כל העזרה ומעמידין עושי חביתין לעשות חביתין ואח"כ יבואו בלשכת הגזית ויפיסו פייס א' וב' וכו'. וצריך לעמוד על דעתו של רבינו ז"ל דלמה שינה מסדר המשנה דהלא כל המשניות דמס' תמיד נשנה על הסדר. ונ"ל שרבינו הגדול הכריח זה מהא דאמר אביי ביומא דף כ"ה דש"מ דלשכת הגזית חציה בקדש וחציה בחול. ושמע מינה דשני פתחים היה לה אחד פתוח בקדש ואחד פתוח בחול. והביא ראיה לזה דליכא למימר דפתח אחד היה לה ופתוח לקדש היכי זקן יושב במערבה והתנן וכו'. וגם ליכא למימר דהיתה פתוחה לחול א"כ היכא הוי פייס במזרחה הא תנן ע"ש. ואם איתא דבבית המוקד נמי היה פייס וכדעת המפרש ז"ל א"כ תימה גדולה דאמאי לא אמר אביי נמי ש"מ דבבית המוקד נמי היה לה שני פתחים אחד פתוח בקדש ואחד פתוח בחול דאף דזה מפורש במשנה דמדות פ"א משנה ז' דבית המוקד היה בנוי חציה בקדש וחציה בחול ומייתי לה ביומא דף ט"ו ע"ב מ"מ זה לא הוזכר דהיה לה שני פתחים והו"ל לאביי להכריח דהיה לה שני פתחים נמי דאי לא היה לה רק פתח לחול היכא היו עושין שם פייס ואי לא היה רק פתח אחד לקדש היכי זקני בית אב ישינים בבית המוקד אלא וודאי דלא היה שם פייס כלל. וכדעת הרמב"ם ז"ל ומיהו אין זה הכרח גדול ועדיין דברי רבינו ז"ל צל"ע. ועכ"פ אין לערער על נוסח סדר עבודה הנ"ל כיון דגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא כן. ומיהו על עיקר הנוסח שתקנו לומר והעמידו עושי חביתין לעשות חביתין קשה לי דאף דכ"ה לשון המשנה שם וכ"ה לשון הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות בית הבחירה מ"מ הא מסקינן בגמ' שם דהאי עשיה הוא להחם חמין לרביכה דאילו עשיית החביתין בעצמם היה אחר עשיית התמיד וטפי הו"ל לומר בסדר העבודה והעמידו עושי חביתין להחם חמין לצורך החביתין וצ"ע:

שם פנה הגחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות הפנימית צ"ל מן המאוכלות הפנימיות וכ"ה במשנה שם. עוד שם מי שתרם המזבח מסדר מערכה גדולה ובצידה מערכה שניה וכו' הדבר תמוה דלא תקנו להזכיר גם מערכה שלישית של קיום האש דהלא אנן קיי"ל כר' יוסי ביומא (דף מ"ה) דס"ל דבכל יום הי' שם שלש מערכות וביו"כ היה ארבע וכמו שפסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' תמידין הלכה ד') והא דבמשנה דתמיד לא הוזכר רק ב' מערכות י"ל דאתיא כר' יהודה ביומא שם. ובתוס' דיומא שם ד"ה ר"י כתבו דאף דבזבחים דנ"ח מוקמינן הך מתניתין דתמיד כר' יוסי מ"מ י"ל דהתנא לא חשיב אלא הנך תרתי דדמיין להדדי ומציתין אותן ביחד ומחד קרא מפיק להו ע"כ וכ"כ הלחם משנה ז"ל בפ"ב מהל' תמידין הלכה ד' דמשו"ה לא הביאה אביי ביומא (דף ל"ג) בסדר המערכה וכן לא הזכירה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' תמידין גבי סדר מערכות משום דאותה מערכה של קיום האש אין לה שעה קבוע ואין לה סדר שבכל שעה מהיום יכול לעשותה עכ"ל [אך דהו"ל להביא דברי התוס' דיומא הנ"ל דהרי מד' התוס' דיומא הנ"ל ג"כ משמע דמערכה של קיום האש היה יכול לעשותה אח"כ] וצ"ל כיון דמערכה זו אין לה סדר ויכול לעשותה אח"כ לא רצו להזכירה בסדר עבודת התמיד ובפרט לפי מה שפירש"י שם דמש"ה נקראת מערכה של קיום האש שאם אין האש של מערכה גדולה מתגבר מוסיפין מזה וזה שייך בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום כגון לאחר שמת שמעון הצדיק דלא היה אש של מערכה מתגבר אז ולא היה כהנים נמנעים מלהביא עצים למערכה כל היום כלו וכדאיתא בר"פ טרף בקלפי (דף ל"ט] אבל בכל ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק שהיה אש של המערכה מתגבר מאליה לא הי' צריכין למערכה של קיום האש כלל ולפי מה שכתבנו יהיה צ"ל דהא דצוותה התורה לעשות מערכה לקיום האש היינו משום דחששה התורה שמא לא יהיו ישראל כדאין לעשות להם נס ולא יהיה אש של מערכה מתגבר ויהיה נצרך למערכה זו והלכך לא חשו להזכיר מערכה זו כיון שלא נעשית אלא שמא לא יהיה ישראל ראויין לנס. ובזה יש ליישב גם קושיית הלח"מ ז"ל הנ"ל דהעיר על מה דלא הביא אביי בסדר המערכה למערכה זו ולפי מש"כ י"ל משום דלר' יוסי ע"כ צ"ל דלא סמכינן אניסא מדחששה התורה שמא לא יתגבר אש המערכה ואמנם אביי לשיטת' אזיל דס"ל בפסחים דף ס"ד ע"ב] דננעלו תנן דכמה דעיילו מעלי דסמכינן אניסא וא"כ ע"כ דאין הלכה כר' יוסי בזה דהא לר"י צ"ל דלא סמכינן אניסא והלכך ממילא מוכרח דלאביי לשיטתו לא היה שם רק ב' מערכות וכר' יהודה ואפשר דטעמא דר' יהודה גופא דלא דריש לקרא דוהאש על המזבח כר"י דאתא לקיום האש היינו משום דס"ל כאביי דסמכינן אניסא ופלוגתא דר"י ור' יוסי תלי בזה אכן אנן דקי"ל כרבא נגד אביי שפיר פסק הרמב"ם כר' יוסי דהיה שם ג' מערכות ועכ"פ לא חשו להזכיר מערכה זו בסדר התמיד כיון שלא נצרך כ"כ וכנ"ל:

הן אמת די"ל דהגאונים שיסדו ס' עבודה תמה סמכו עצמן על הגאון יעב"ץ זצ"ל בסידור שלו דיש מפרשים דב' גזירי אש היינו מערכה של קיום האש ע"ש וכיון שכבר הוזכר בסדור מעמדות שם ושני גזירי עצים של מערכה גדולה לא הוצרך להזכיר מערכה של קיום האש דהיינו הך ובזה היה עולה שפיר גם מה דלא הזכיר אביי בסדור המערכה למערכה דקיום האש דהא כבר הזכיר ומערכה שניה של קטרת קודמת לסדור שני גיזרי עצים וכן דעת המזרחי ז"ל באמת בפ' צו והביאו הלח"מ שם וז"ל שם בקוצר ואחר שסדר את המערכה היה נותן עליה שני גזירי עצים כדי להוסיף עליה הבערה יתירה וזאת המערכה נקראת מערכה של קיום האש עכ"ל אבל באמת זה לא נהירא דשני גזירי עצים מפקינן מקרא ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וליכא בזה פלוגתא כלל ואילו במערכה של קיום האש איכא פלוגתא בגמרא אלמא דמילתא אחריתא היא ועוד דשני גזירי עצים היה סדורן על מערכה גדולה וכמו דכתיב בהדיא בקרא וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' תמידין הלכה ב' ואילו מערכה של קיום האש היה מערכה בפני עצמה ודברי המזרחי תמוהים בזה וכבר השיגו הלח"מ ז"ל שם. ושוב ראיתי בס' תוספות העזרה על התו"כ בפ' צו מהגאון ר"צ ראפפורט שהעיר ג"כ על המזרחי כנ"ל אבל כבר קדמו הלח"מ כנ"ל:

ועפ"ז אין להגיה בסדר המעמדות ולהזכיר גם המערכה של קיום האש דכיון דאין לה סדר לא שייך להזכירה בסדר התמיד דהא חכמי המשנה ואביי בסדר המערכה ג"כ לא הזכירוה ופשוט הוא:

עוד שם והשקו את התמיד מים בכוס של זהב לשון זה אינו מדוקדק דאף דכ"ה לשון המשנה ברפ"ג דתמיד מ"מ כיון דכבר אמר רבא שם ברפ"ב דכוס של זהב הוא גוזמא ודברו חכמים בלשון הבאי ולא היה של זהב לא שייך למימר בסדר עבודה בלשון הבאי ואף לפי מה שפי' הרע"ב שם במשנה ד' דמשו"ה קרי לה תנא של זהב משום דהיה של נחושת יפה כזהב עיי"ש י"ל דלא מקרי לשון הבאי כיון דהיה יפה כזהב מ"מ מה צורך ללשון זה כלל. והרמב"ם ז"ל בפ' מהל' תמידין הלכה א' השמיט באמת דהיה בכוס של זהב וכתב סתמא דהשקו את התמיד מים ונראה דכן צ"ל ג"כ בסדר עבודה ואף דר"י בר נחמני אמר שמואל פליג על רבא בזה וסבר דהיה באמת של זהב משום דאין עניות במקום עשירות מ"מ רבא הוא בתרא יותר מר"י בר נחמני ופשוט דהלכה כרבא וכן משמע להדיא בר"ה דף כ"ז] דאמרינן שם דמשו"ה שופרות של תעניות מצופה כסף ולא בזהב משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל רק בר"ה היה מצופה זהב משום דכבוד יו"ט עדיפא וכן ביומא (דף ל"ט] אמרינן דמשו"ה היה הקלפי של עץ ולא עשו אותה של כסף וזהב משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל אמנם קצת צ"ע דהא גבי יו"ט אמרינן דכבוד יו"ט עדיפא ויוהכ"פ נמי יו"ט הוא ויש ליישב ודו"ק]:

הם

עוד שם ומי שזכו בדשון מזבח הפנימי ובדשון המנורה הי' מקדימי' וכו' עד ומניח הכוז על מעלה השניה ויצא עקדו את הטלה וכו' מנוסח זה משמע דדשון מזבח הפנימי ודשון המנורה היה קודם שחיטת התמיד ובאמת שמלשון המשנה דתמיד משמע ג"כ קצת דהיה קודם מ"מ ברמב"ם בפ"ו מהל' תמידין הלכה ב' מבואר בהדיא דהדשון מזבח הפנימי היה בעת השחיטה והקבלה וההולכה ואין אחד מוקדם מחבירו רק הזריקה היה מאוחר לדישון מזבח הפנימי וז"ל הרמב"ם ז"ל והמדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד ואח"כ זורק את הדם זה שקבלו עכ"ל אבל דישון המנורה היה אחר הזריקה דהא אנן קי"ל כרבנן דבקטורת מפסיק להו וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם בהלכה ג' ואחר שזורק את הדם מטיב זה שבהיכל חמשה נרות ויוצאין שניהם מן ההיכל עכ"ל וכ"כ הגר"א ז"ל בגליון המשניות בתמיד פרק ג' משנה א' ונדפס בדפוס ווילנא דהא דאמרינן [ביומא ל"ג] ור"ל בסדר המערכה שסדר אביי] דדשון מזבח הפנימי היה קודם לדם התמיד היינו קודם לזריקת דם אבל השחיטה והקבלה היתה מקודם עכ"ל אך מש"כ דהשחיטה היתה מקודם אינו מדוקדק דהא ברמב"ם מבואר דהיה בבת אחת וכן משמע מסוף דברי הגר"א ז"ל עצמו דהיה בבת אחת עיי"ש וגם מה שמסיים שם בדברי הגר"א ז"ל דבעוד שהיה שוחט ומקבל וכו' היה נגמר דשון מזבח הפנימי והמנורה נ"ל ברור דתיבת והמנורה הוא טעות הדפוס דהא דשון המנורה בוודאי היה אחר הזריקה דהא אנן קיי"ל כרבנן וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל ודוחק לומר דהגר"א ז"ל כתב כן אליבא דאבא שאול דזה דוחק] והביא ראיה לזה מהמשנה דתמיד שם עיי"ש וכ"כ הב"י באו"ח סי' מ"ח דלפמש"כ הרמב"ם ז"ל כרבנן היה ראוי לשנות סדר המערכה ולומר וסדור שני גזירי עצים קודם לדשון מזבח הפנימי ודם התמיד ודשון מזבח הפנימי ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות וכו' [אך לשון הב"י ג"כ אינו מדוקדק דהא הזריקה היה אחר דשון המזבח אך דהשחיטה היה בבת אחת וכך צ"ל וסידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי ושחיטת התמיד ודישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד וכו'] והלכך בסדר עבודה שבספר עבודה תמה שם צריך להגיה וכך צ"ל שם דאחר שמסיים ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו והניח ויצא צריך לומר ולא היה מדשן את המזבח עד שהתחיל השוחט לשחוט את התמיד עקדו את הטלה וכו' עד והעלה כל אחד מה שזכה בו לכבש מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום מי שזכה בדשון המנורה וכו' עד ומניח את הכוז על מעלה השניה ויצא וירדו ובאו ללשכת הגזית ולקרות את שמע אמר להם הממונה וכו' כצ"ל לפע"ד.

עוד שם אם מצא שתי נרות המזרחיות דולקות מניחן ומדשן את השאר ואם מצאן שכבו מדשנן ומדליקין כו' דע דדישון דב' נרות המזרחיות אינו הטבה ממש להניח שמן ופתילה חדשה אלא ה' מדשנן בלבד והיינו שהי' מסיר הדשן שבראש הפתילה אבל עיקר ההטבה בשתי נרות היה אחר שהקטיר הקטורת ואם לא מצא דלוק רק נר המערבי בלבד מניחו דלוק כמו שהוא ולהנר המזרחי שסמוך לנר מערבי היה מדשן מעט ומדליקו ומטיב את השאר ואם מצא כל הנרות דולקות היה צריך לכבות את החמש נרות המערבית ולהטיבן אח"כ וכל זה פשוט:

וראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות בפ"ב דיומא שיצא לדון בדבר החדש דדשון המנורה לחוד והטבה לחוד דדשון היינו הסרת הפתילות והשמן שבנר של אתמול וזהו לא מיקרי עבודה כלל והיה כשר ביוהכ"פ אף בכהן הדיוט והטבה היינו שמטיב את הנרות ונותן שמן ופתילה חדשה כדי שיהא ראוי להדליק בו בערב וכן להדליק נר מערבי אם כבה הכל היה בכלל הטבה ע"ש ברמב"ן ולכאורה תמוה דהא כאן במשנה דתמיד כולל הדשון והטבה הכל בלשון דשון המנורה ואמנם אחר העיון י"ל דכוונת הרמב"ן הוא דודאי לשון דשון המנורה כולל בין הדשן ובין ההטבה דהכל בכלל לשון דשון הוא אמנם לשון הטבה דכתיב בתורה וכן במשנה ובגמרא אינו אלא על גמר הדשון דהיינו על נתינת השמן ופתילה חדשה דזה הוא עיקר העבודה ומשו"ה כתוב בתורה בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות דהתורה נקטה עיקר העבודה דהיינו ההטבה ובזה ניחא נמי מה דתנן ביומא [דף י"ד] דכל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו' ומטיב את הנרות ולא תני דמדשן את המנורה והיינו משום דכל זה לא היה רק כדי שיתרגל בעבודה ביוה"כ לכן לא היה צריך להתרגל רק בהטבה ולא בדשון דגם ביוהכ"פ גופא לא היה הדשון בכה"ג ועוד דדשון כיון שאינו עבודה גמורה ולדעת המשנה למלך ז"ל שאביא לקמן בסמוך היתה כשרה בזר [וכן משמע באמת בדברי הרמב"ן ז"ל שם דהא כתב דהיה כשר בכהן הדיוט ביוהכ"פ וכהן הדיוט ביוהכ"פ כזר בכל השנה דמי דכל הכהנים ביוהכ"פ כזרים הם אצל כה"ג] ולא היה כבוד כ"כ לכה"ג לעשותה והניחוה לעשותה בשאר כהנים. וכן בפ"ג דיומא דף לא ע"ב] תנן דנכנס להקטיר קטורת של שחר ולהטיב את הנרות ולא תנן דנכנס לדשן את המנורה והיינו משום דהדשון היה על ידי כהן הדיוט. ובזה ניחא נמי דלא תקשה לדעת הרמב"ן ז"ל בהא דמקשה הש"ס ביומא ד' י"ד ע"ב מסדר יומא אסדר תמיד דבסדר יומא תנן קטורת ברישא והדר הטבת נרות ובתמיד תנן דישון המנורה ברישא והדר קטורת ולא משני דהתם בדישון קמיירי והכא בהטבה דהא להרמב"ן שני עניינים נפרדים הם וכן במאי דמקשה שם בתר הכי סדר יומא אסדר יומא הוה מצי למשני הכי אמנם להנ"ל ניחא דבכל מקום דתני דישון הכל בכלל וגם ההטבה נכלל בזה ותדע דהא לא הוזכר אח"כ פייס על הטבה אלמא דהתנא מיירי גם בהטבה והפייס היה על שניהם ושניהם נכללו בדישון המנורה וכמש"כ בעז"ה:

וע"פ דברי הרמב"ן ז"ל יש ליישב דברי המשנה למלך ז"ל בפ"ג מה' תמידין ומוספין הלכה י"ב שכתב שם וז"ל דישון המנורה ודישון מזבח הפנימי לא בעי בגדי כהונה כ"כ התוס' יומא ד' נ"ט ע"ב סוד"ה והרי עכ"ל המ"ל שם. והנה באמת בתוס' שם לא הוזכר רק דישון מזבח הפנימי דלא בעי בגדי כהונה משום דלא אשכחן שיהא צריך בגדי כהונה ע"ש בתוס' אבל דישון המנורה לא הוזכר שם בתוס' כלל וצ"ל דמסתברא ליה להמ"ל דמסתמא גם דישון המנורה הכי הוא דבכל מקום תני להו בהדדי ועוד דבדישון המנורה נמי לא אשכחן כן צ"ל כוונת המ"ל בזה אמנם באמת לכאורה דבריו תמוהים ונראה דאישתמיט מיניה משנה ערוכה בזבחים בר"פ פרת חטאת דתנן דף קי"ב ע"ב] המסדר את השולחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין חייבין עליו לא משום זרות וכו' ולא משום מחוסר בגדים וכו' ע"כ ופי' דאין חייבין עליהן מיתה וכמו שפירש"י שם משום דזר אינו חייב מיתה [וכן מחוסר בגדים] רק בעבודה תמה ולא בעבודה שיש אחריה עבודה כדאיתא ביומא ד' כ"ד וכל הנך עבודות יש אחריהן עבודה וא"כ מוכח להדיא דמ"מ בגדי כהונה צריך ומחלל עבודה נמי אם שימש בלא בגדים מדתני להו בהדי קומץ ומקבל דמים דהם עבודות גמורות ובעי בגדי כהונה ומשנה ערוכה שנינו ברפ"ב דזבחים דכל הזבחים שקבלו דמן זר וכו' ומחוסר בגדים פסול ופשוט דה"ה בהטבה. וכן משמע עוד להדיא ביומא ד' כ"ד ע"ב ע"ש ודברי המ"ל תמוהין בזה לכאורה. אמנם להנ"ל י"ל דהמ"ל נמי אזיל בשיטת הרמב"ן ז"ל הנ"ל דדישון המנורה לחוד והטבה לחוד ולא איירי המ"ל רק בדישון לחוד והיינו להסיר השמן והפתילות של אתמול דזה לא בעי בגדי כהונה באמת דכשר נמי בזר דלאו עבודה הוא כלל וכמו דמשמע מד' הרמב"ן ז"ל וכמש"כ לעיל אבל בהטבת נרות לא קמיירי והמשנה שם שפיר דייקה ותנא המטיב את הנרות ולא תני המדשן את המנורה משום דדישון אפי' לכתחילה כשר בזר ומחוסר בגדים ומיהו בחידושי ליומא הארכתי הרבה בזה בעז"ה בדין הטבת הנרות אי כשר בזר לכתחילה וביחוד בד' רש"י והרע"ב ז"ל שם בזבחים אבל אכמ"ל עוד שם נכנס מדשן את המנורה והטיב שתי הנרות והניח המערבי דולק וכו' מי שזכה בקטורת נטל הבזך וכו' והנה מנוסח הלזה משמע דגם הטבת שתי נרות היה קודם לקטורת וזה תמוה דהא קיי"ל כרבנן דבקטורת מפסיק להו וצ"ע ולכן צריך להגיה שם וכן צ"ל ונטל הטני והשתחוה ויצא מי שזכה בקטורת נטל וכו' עד הקטיר והשתחוה ויצא נכנס מדשן את המנורה וכו' עד ונטל הכוז והשתחוה ויצא נכנס כה"ג וכו' כצ"ל ואף דבמשנה דתמיד איתא כמ"ש לפנינו בסדר עבודה תמה הא כבר כתב המפרש שם דהמשנה דתמיד אתיא כאבא שאול ולא קיי"ל כוותיה והלכך צריך להגיה כמש"כ בעז"ה:

ומיהו בלא"ה יש לתמוה על נוסח הזה דהנה זה לשון המשנה דתמיד בפ"ו מ"א נכנס ומצא שתי מזרחיות דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק ופי' הרע"ב שם (בפרק ג' מ"ט) דבזמן הנס קודם שמת שמעון הצדיק לא היו מדשן לעולם לנר מערבי בבוקר ולא הי' מטיבו עד הערב ולא היה מקיים מצות הטבה בבוקר בהטבה שניי' אלא בנר אחד. ואע"ג דכתיב בהטיבו את הנרות ואין נרות פחות משנים מ"מ הכי עדיף טפי כדי לפרסם הנס שדולק תמיד ולערב לאחר שהדליק מנר מערבי לשאר הנרות אז הי' מטיבו וחוזר ומדליקו. והא דמסיים שם בפ' ו' מצא שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה מיירי לאחר שבטל הנס והיינו לאחר שמת שמעון הצדיק דאז אפילו אם כבה בבוקר בעת הטבת של חמש נרות והדליקו אז מ"מ בעת הטבה שניה היה מכבהו ומדשנו ומדליקו ממזבח העולה [והטעם כיון דאז לא שייך משום פרסום הנס עדיף טפי לכבותו ולדשנו כדי לקיים מצות הטבה בשתי נרות ומ"מ צריך להדליקו משום כדי שיכול להדליק המנורה בערב ממנו וכן מצות נר מערבי שיהא דולק כל המעת לעת]. כל זה נתבאר מד' הרע"ב ז"ל שם ונראה בהדיא מלשונו ז"ל דאף אחר שבטל הנס מ"מ לא היה מדשנו רק אם כבה מקודם או בשעת הטבה ראשונה או בשעת הטבה שניי' אבל אם לא כבה כלל משמע דחזר דינו כמו קודם שבטל הנס דלא הי' מדשנו כלל וא"כ לשון זה שיסדו הגאונים ז"ל לומר במעמדות דמטיב שני הנרות והניח המערבי דולק לא יתכן כלל בשום זמן דמ"נ דבזמן שהי' הנס או אפילו לאחר זה רק אם אירע שהי' נס ולא נכבה הנר מערבי אז לא הי' מטיבו כלל לנר מערבי רק לנר המזרחי לבד וביום שלא אירע בו נס ונכבה כנ"ל אז הי' צריך לכבותו ולדשנו ולחזור ולהדליקו ומלשון סדר המעמדות משמע דלא הי' מכבהו כלל רק דהי' מטיבו ועוד גם הלשון אינו מדוקדק דכיון דהניחו דולק איך הי' מטיבו:

מיהו קצת נ"ל דסמכו עצמן על לשון הרמב"ם דפ"ג מה' תמידין ומוספין הלכה י"ג וז"ל שם נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון וכו' ובהלכה ט"ז כתב שם לא הי' מטיב כל הנרות בפעם אחת אלא מטיב חמשת נרות ומפסיק וכו' ואח"כ נכנס ומטיב השנים עכ"ל ומדלא חילק רבינו כלל בין זמן שהי' הנס ובין זמן שבטל הנס משמע להדיא אפי' בזמן הנס שלא הי' רשאי לכבות הנר מערבי מ"מ מצוות הטבה הי' מקיים בשתי נרות לעולם והיינו דהי' מסור הפחם שבראש הפתילה של נר מערבי כדי לקיים מצות הטבה בשתי נרות וכן משמע בהדיא בסוגיא דיומא ד' ל"ג דמפיק שם מקרא דבהטבה ראשונה הי' צריך להטיב חמש נרות ובהטבה שניה היה צריך להטיב שתי נרות ע"ש וכיון דגזה"כ הוא דצריך הטבה בב' נרות לא שייך כאן כלל לחלק בין זמן לזמן וע"כ צ"ל דהא דתנן דמדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק היינו דהמזרחי הי' מדשנו לגמרי דמכבהו ומניח פתילה ושמן מחדש אבל בנר מערבי לא הי' רשאי לכבהו ולדשנו דישון גמור אבל מ"מ הי' מדשנו מעט להסיר הפחם שבראש הפתילה כדי לקיים מ"ע של תורה להטיב ב' נרות ובזה עולה שפיר נוסח המעמדות שלנו דמטיב שתי הנרות ומניח המערבי דולק והיינו דהמזרחי הי' מטיבו הטבה גמורה ומערבי היה מטיב מעט ומ"מ הי' הטבה שפיר בב' נרות ודו"ק:

שוב ראיתי דיש רוח אחרת ושיטה חדשה בזה להראב"ד ז"ל בפירושו לתמיד שם ודעתו ז"ל שם דלעולם לא הי' מטיבו לנר מערבי כלל וכלל בבוקר ואף לאחר שבטל הנס וכבה בבוקר בעת הטבת חמש נרות והדליקו אותו מן הדולקים מ"מ אם מצאו דולק בעת הטבה שניי' לא היו מטיבו כלל בבוקר ואימתי הי' הטבתו מבערב לאחר שהדליקו ממנו כל הנרות אז הי' מכבהו ומטיבו ונותן שמן ופתילה חדשה ומדליקו ולזה כיון הש"ס בשבת ד' כ"ב זה נר מערבי שבו הי' מתחיל ובו הי' מסיים ופירושו הי' מתחיל הדלקה מבערב ובו הי' מסיים ההדלקה כל זה נתבאר מד' הראב"ד ז"ל שם. וכן נראה לי דכן הוא ג"כ דעת רש"י ז"ל בשבת שם דפירש דבו הי' מסיים הטבת נרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשמע דלעולם לא הי' מטיב בנר מערבי רק מבערב והיינו כדעת הראב"ד ז"ל אלא שמחולק עם הראב"ד ז"ל בפירושא דברייתא דשבת שם דרש"י מפרש דבו הא מסיים קאי אהטבה והראב"ד מפרש דקאי אהדלקה:

ואכן הרבה יש לתמוה על רש"י והראב"ד ז"ל וגם על ד' הרע"ב הנ"ל האיך יפרנסו הסוגיא דיומא ד' ל"ג הנ"ל דמקשינן שם ונעביד שית אמר קרא בהטיבו את הנרות יקטירנו ואין נרות פחות משנים הרי היה צריך הטבה לב' נרות בבוקר:

שוב ראיתי דהראב"ד בעצמו הרגיש בזה וכתב וז"ל בהטבת ב' נרות אלו אף דהי' מפסיקין ביניהם בעבודות אחרות כגון בקטורת והקטרת אברים של תמיד ובכל עבודת היום כולו שהרי לא הי' מטיב נר מערבי עד בין הערבים אעפ"כ להא לא חיישינן דלא קפיד קרא אלא רק שייטיב [והוא ט"ס וצ"ל רק שלא יטיב] אלו ב' נרות עם אותן חמש דלא בעי הפסקה אלא בין ה' לב' אבל הנך ב' נרות אם הי' הפסק ביניהם לא חיישינן והכי קאמר קרא בהטיבו את הנרות יקטירנה כלומר בזה תזהר שהקטורת תקטור בעוד שנשארו עדיין ב' נרות להטיבו עכ"ל:

שוב ראיתי להרא"ש ז"ל בפירושו לתמיד בפ' ו' שם שהקשה ג"כ מסדר המערכה לאביי ביומא [דף ל"ג] דהטבת שתי נרות קודמת לקטורת אלמא דהטיב שתי נרות כאחד ותירץ דקרא אניסא לא סמיך ואביי סידר סדר המערכה כשאין ישראל ראוין לעשות להם נס כמו אחר שמת שמעון הצדיק ע"ה עכ"ל. מיהו יש לדקדק קצת על תירוצו דכיון שמעיקר ד"ת הוא להטיב ב' הנרות בבוקר היכא עביד רחמנא ניסא לבטל מ"ע של תורה ואם נימא דלא בא הנס רק כדי להראות חבתן לפני המקום והיא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל אבל מ"מ בעת שהגיע זמן ההטבה היה צריך הכהן באמת לכבותה ולהטיבה כשאר הנרות א"כ היכי תנן דמניח את המערבי דולק וצ"ע:

ושיטה רביעית יש בזה להרשב"א ז"ל בתשובה סי' ש"ט והובא בקוצר בתוס' יו"ט פ"ג דתמיד מ"ט ודעתו ז"ל דמצות הטבה אינו אלא אם מצאה הנרות כבויות אבל אם מצאן דולקות אינו מחויב להיטיב כלל אבל בנר מערבי ובנר המזרחי שאצלו אם נמצאו כבויות ומטיבן צריך להחזיר ולהדליקן משום שנאמר לפני ד' תמיד וכל עיקר החילוק בין הטבת נרות המזרחית לשאר הנרות אינו אלא בזה דב' נרות המזרחית צריך להדליק תיכף בבוקר אחר ההטבה אבל שאר הנרות מצות הדלקתן אינו אלא מבערב ותנא דמתני' דתמיד לית ליה כלל דבעינן הפסקה בין הטבה להטבה דלא דריש בבוקר בבוקר ואי נמי אית ליה מ"מ ס"ל דכל זמן שכבה המזרחיות מקדים הטבתן להטבת חמש נרות כדי לקיים לפני ד' תמיד ולא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא עכ"ל כמו שהובא בתוס' יו"ט. וכוונתו דאף אם נימא דתנא דמתניתין נמי ס"ל דצריך לחלק הטבה לשני פעמים ולפי זה יהיה צריך לפרש הא דתנן שם בסיפא דמתני' ואח"כ מדשן את השאר היינו לאחר הקטרת הקטורת לרבנן או לאחר דם התמיד לאבא שאול ואינו ר"ל דמדשן מיד את השאר מ"מ בזה וודאי פליג אברייתא דסדר המערכה דאביי דאמר שם דבהטבה ראשונה צריך להיטיב חמש נרות משום כיון דאתחיל בהו עביד רובא כדאמרינן ביומא שם אבל התנא דמתני' ס"ל להיפך דברישא מיטיב ב' נרות המערבי משום דצריך לקיים לפני ד' תמיד וע"כ צריך להיטיב אותו מקודם כדי שיוכל להדליק אותו מיד ואח"כ מטיב לחמש נרות:

וכתב עוד שם הרשב"א ז"ל דהא דתנן בפ' ו' דמצא שתי המזרחיות דולקות מדשן את המזרחי מיירי בהטבה דבערב אבל בבוקר לא היה מדשן כלל אפילו למזרחי משום דבלא המזרחי לא שייך לקרוא לנר השני שאצלו נר מערבי וכיון שבעינן דנר מערבי יהא דולק תמיד ע"כ בעינן שגם נר המזרחי יהא דולק תמיד רק מבערב שבלא"ה הוא צריך להדליק כל הז' נרות אז מיטיב ומדשן את המזרחי ורק לנר המערבי לא היה מטיבה אפילו מבערב משום שצריך להדליק ממנה כל הנרות כדתנן במתני' שם בריש פ' ו' ואפשר שלאחר שהדליק הנרות היה צריך לדשן גם נר מערבי ולהחזיר ולהדליקו כן מתבאר שם בדבריו ולפי דעתו צ"ל דמשכחת לפעמים שכל ההטבות של כל הז' נרות היה הכל מבערב והיינו אם מצאן דולקות בבוקר דאז לא היה רשאי ליגע בהן וכן שתי נרות המזרחיות אין זמן מוגבל להטבתן דזימנין דמדשנו בבוקר קודם הטבת חמש נרות וזימנין דמדשנן מבערב. ולכאורה נ"ל ראיה לדבריו מלשון הכתוב גופא דסוף סדר תצוה דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ולכאורה הו"ל לכתוב רחמנא ברישא בלשון ציווי דצריך להיטיב את הנרות כמו דכתיב ציווי גבי הדלקה יערוך אותו אהרן ובניו וגו' ומדלא כתיב ייטיב את הנרות רק כתוב בהיטיבו ומשמע מזה דליכא מ"ע וחיובא כלל להטיב הנרות בבוקר והיינו משום דאם מצאן דולקות א"צ להטיב כלל ורק אם מצאן כבויות אז איכא מצוה להטיבן והלכך אינו יכול לכתוב בלשון חיוב רק משום דכיון דלא נתן שמן מבערב רק חצי לוג כדי שתהא דולק עד הבוקר מסתמא נכבה בבוקר והי' צריך להטיב ולכן נתן סימן מזה על זמן הקטרת בבוקר דבזמן שדרכו להטיב דהיינו בבוקר מעמוד השחר יקטירנה וממילא שמעינן מהך קרא דמצוה להטיב אם מצאן כבויות אבל לא יכול לכתוב בלשון מצוה כנ"ל:

ואכן מלבד מה דקשה על הרשב"א ז"ל טובא לומר דמתני' דתמיד הוא שלא אליבא דהילכתא וגם תמוה דהיכן מצינו הטבה בין הערבים והלא בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות כתיב ודוחק לומר דיבר הכתוב בהוה דסתם הטבה הוא בבוקר דמן הסתם הי' נכבין כל הנרות בבוקר דהתורה לא סמכה על הנס הנה מלבד זה יש לדקדק מהסוגיא דיומא ד' י"ד דמקשה מסדר יומא אסדר תמיד דבסדר יומא תנן דקטורת ברישא והדר הטבת הנרות ובתמיד תנן איפכא דנרות קדים לקטורת ולפי דעת הרשב"א ז"ל הנ"ל דהטבה דב' נרות המזרחית זימנין דהי' מבערב א"כ בפשיטות יכול לשנוי מתניתין דיומא בהטבה דבערב מיירי ואז וודאי קטורת קדים כדאמרינן בפסחים [דף נ"ח] דאין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד [ובשלמא לרש"י ולהראב"ד ז"ל אף דגם הם ס"ל דנר מערבי הי' מטיב מבערב מ"מ לא מצינו הטבה מבערב רק בנר מערבי לבד ובמתני' דיומא תנן ומטיב את הנרות בלשון רבים וע"כ דמיירי בהטבה דבוקר אבל להרשב"א קשה וצריך לדחוק דס"ל להגמ' בפשיטות דוודאי מיירי בהטבה דבוקר דזה הי' שכיח בכל יום וגם בקרא לא כתיב הטבה רק בבוקר ובוודאי התנא קאי אהטבה דכתיב בקרא א

איברא דמצינו אדרבה משנה מפורשת דמסייע לד' הרשב"א הנ"ל והוא מהא דתנן ביומא (דף ע ע"א] נכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהיטיב את הנרות הרי להדיא דהי' הטבה גם בערב בב' נרות וע"כ דקאי אב' נרות המזרחיות וכדעת הרשב"א ז"ל והא דלא הזכיר גם הדלקה שהי' מבערב נ"ל משום דהדלקה כשרה בזר כדאיתא ביומא דף כ"ד] ולא הי' צריך כ"ג אבל הטבה בעי כהונה. וראיתי להתוס' דיומא (דף ע"א] שם בד"ה ולהיטיב שהקשו ג"כ מאי דלא תני להדליק אח הנרות שהיתה בין הערבים אבל הטבה בצפרא הוואי וכ' דדילמא בימי שמעון הצדיק נשנית משנה זו וכן מתני' דתמיד דתנן מצאו שתי נרות מזרחית דולקות מדשן את השאר ומניח את אלו זה הי' כמו כן בימי שמעון הצדיק וא"כ בימי שמעון הצדיק הי' דולקין אותן שתי נרות מזרחיות עד הערב והי' צריך להיטיב אותן ברישא ואח"כ הי' עושה הדלקה ולהכי נקיט ולהטיב את הנרות ולא תני להדליק משום דהטבה היתה מקודם ע"כ והנה לכאורה דברי התוס' תמוהין בהא דמביא ראי' מהמשנה דתמיד פ"ג דמצא לשתי המזרחיות דולקות מדשן את השאר דהלא התם בפ"ג מיירי בהטבה דחמש נרות דהיה קודם שחיטת התמיד ואז ע"כ הי' צריך להניח את אלו כדי לקיים אח"כ הטבת ב' נרות אבל בפ"ו אדרבה תנן להדיא דהי' מדשן את המזרחי ואף קודם שמת שמעון הצדיק ומשמע דהי' צריך לרבותו ולדשנו ולקיים מצות הטבת ב' נרות ואף דלא הי' מיטיב רק נר אחת עכשיו מ"מ קורהו הטבת ב' נרות משום דבערב השלים הטבה גם בנר מערבי ובס"ה הי' הטבת ב' נרות וכמו שכ' הראב"ד ז"ל בפירושו הנ"ל וא"כ דברי התוס' תמוהין לכאורה. אבל באמת נר אה ברור דהתוס' אזלי בשיטת הרשב"א ז"ל הנ"ל דהא דתנן מדשן את המזרחי בהטבה דבערב מיירי דמתחילה מדשן את המזרחי ואח"כ כשמדליק כל הנרות מנר מערבי חוזר ומדשנו כדי לקיים מצות ההטבה גם בב' נרות אלו וע"ז שנינו דנכנס להטיב את הנרות ומ"מ בזה מחולקים התוס' עם הרשב"א ז"ל דלהרשב"א אף לאחר שבטל הנס מ"מ הי' מחויב להדליקם מחדש בבוקר כדי לקיים לפני ד' תמיד וממילא היה נצרך להטיבן מבערב כדי לקיים אח"כ מצות הדלקה בהם כשאר הנרות אבל התוס' ס"ל דלאחר שבטל הנס ומצאן כבויות בעת הטבת חמש נרות דתנן דהיה צריך להדליק שניהם אז בעת הטבת שני נרות אף דמצא שניהם דולקות היה מכבה שניהם ומקיים בהם מצות הטבה וחוזר ומדליק לנר מערבי ממזבח העולה ולפיכך הוצרכו לומר דהך מתני' נישנית קודם שמת שמעון הצדיק אבל לפי דעת הרשב"א א"ש המשנה אף לאחר שבטל הנס אבל לדעת הראב"ד קשה. ושוב ראיתי להראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות עיוכ"פ בפ"ב הלכה ב' דהרגיש בעצמו על לשון המשנה וכ' דשיגרת לישנא הוא אבל באמת לא היה הטבה בין הערבים רק בנר מערבי בלבד ע"ש ואכן באמת לפי מש"כ בפירושו לתמיד הנ"ל דהטבת ב' נרות היינו אחת בבוקר ואחת בין הערבים א"כ בלא"ה ניחא לשון רבים משום דאז נגמר הטבת ב' נרות ונחשב כאילו הטיב ב' נרות והגע עצמך דהא גם מן המשנה דיומא פ"ג דנכנס להקטיר קטורת ולהטיב את הנרות של שחר ואוקימנא דמיירי בהטבת שתי נרות נמי תקשה להראב"ד דהא לא הי' הטבה לדידיה רק בנר אחד וע"כ דקרי ליה לשון רבים משום דבס"ה הי' שנים:

ואכן לפי דעת שאר מפרשים תקשה בתרתי דחדא תקשה דלמה אינו מזכיר לעיקר מצות הדלקה ומיהו לזה י"ל משום דכשרה בזר ואף דוודאי היה הכה"ג עושה הכל מ"מ לא חש להזכירו כיון דאינו מעכב בכה"ג אבל זה בוודאי קשיא דהלא לדעתם לא הי' מבערב הטבה בב' הנרות כלל:

ומיהו להרמב"ם ז"ל דס"ל דגם בבוקר הי' צריך להדליק אתר ההטבה וזה מקרי ג"כ הטבה דבלא הדלקה לא מקרי הטבה כלל וזה שכ' התורה בהטיבו ר"ל הדלקה לפי זה בלא"ה א"ש דהתנא לישנא דקרא נקט דקרי להדלקה הטבה וזהו דתנן נכנס להטיב את הנרות ושוב ראיתי להתוס' יו"ט שתי' ג"כ לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל אך בדרך אחר שכ' דכיון דלהרמב"ם הי' מדליקין גם בבוקר ונמצא שהיה צריך להטיב מבערב קודם ההדלקה ושפיר תני דנכנס להטיב כ"כ התוס' יו"ט. אבל לא היה צריך לזה דלדעת הרמב"ם בלא"ה ניחא דהא הרמב"ם כתב דלשון הטבה דקרא היינו הדלקה שכ' דהדלקתם היינו הטבתם עכ"ל. ור"ל דמש"כ בתורה בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות היינו הדלקה והיינו דמיטיב אותם כדי שידלקו יפה דבלא הדלקה לא מקרי הטבה כלל ועכ"ז א"ש לשון המשנה דתנא לישנא דקרא נקיט דקרי להדלקה הטבה והא דאמר ולהטיב, ר"ל ולהדליק באמת. אבל מש"כ התוס' יו"ט אליבא דהרמב"ם דהתנא ר"ל בהטבה שלפני ההדלקה וכן תי' באמת התוס' בסוגין דמתני' מיירי בזמן הנס דאז לא היה מיטיב לנרות המזרחיים כי אם בערב עדיין קשה דמ"מ הו"ל להזכיר נמי ההדלקה דהוא עיקר המצוה של בין הערבים ונקט הטפל ושבק העיקר אתמהה. ומש"כ התוס' דמשו"ה נקט הטבה מפני שהוא קודם זהו דחיק טובא דמ"מ הו"ל לפרש שהיה הכה"ג עושה עיקר העבודה ותי' התוס' אינו אלא על ההקדמה ולא על ההשמטה. ובאמת הו"ל לתרץ דמשו"ה לא תני הדלקה משום דכשרה בזר ולא הי' צריך כ"ג אבל הטבה בעי כהונה וכדאיתא להדיא ביומא דף כ"ד] ובזה א"ש דלא הזכיר רק ההטבה אבל התוס' דלא הזכירו תי' זה תמוה דאמאי לא הזכיר ההדלקה. ואכן לפי דעת הרמב"ם ז"ל שכתבתי דהטבה היינו הדלקה בלא"ה ניחא:

וע"פ דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל א"ש נמי במאי דתנן בריש יומא [דף י"ד] כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ולכאורה תמוה דאמאי אינו מזכיר נמי דמדליק את הנרות דהוא מ"ע של תורה כמו הטבה. והן אמת שלפי מש"כ לעיל דהדלקה כשרה בזר י"ל דלא חשיב רק עבודות חשובות שפסולה בזר. ועוד כיון דהדלקה כשרה בזר א"צ לחנך בה בז' הימים דהא כל עצמו לא היה רק להתרגל בעבודה וכמו דיסד הפייטן בעבודת יוהכ"פ זורק ומקטיר ומטיב כדי להתרגל בעבודה וכיון דהדלקה כשרה בזר אינו צריך להתרגל בזה דמאי איכפת לן אם לא יהי' בקי בזה. ואכן כל זה לא צריך רק אליבא דשאר המפרשים ז"ל אבל להרמב"ם ז"ל בלא"ה א"ש דהא דאמר התנא ומטיב גם ההדלקה בכלל דהדלקה נכלל בשם הטבה וכלישנא דקרא

וע"פ כל הנ"ל יבואר דיש חמש שיטות בהטבת שתי נרות בבוקר א' הרמב"ם. ב' הרע"ב והוא מפי' המפרש למס' תמיד. ג' פי' הראב"ד ז"ל לתמיד. ד' הרשב"א ז"ל בתשובה בסימן ש"ט. ה' התוס' ז"ל כאן על משנה זו ועתה אבאר בפרטות דעת הרמב"ם דלעולם היה ההטבה בבוקר בתחילה בה' נרות ולבסוף בב' והיינו דבעת ההטבת חמש נרות אפי' מצא כולן דולקות היה צריך לכבותן ולהטיבן והיינו להשליך השמן והפתילה הישנה וליתן שמן ופתילה אחרת וחוזר ומדליקן והכל נקרא הטבה אבל בב' הנרות אם מצאן דולקות היה מניחן דולקות כמות שהן ואם מצאן כבויות היה מניח עוד שמן ומדליקן ממזבח העולה. ב' דעת המפרש והרע"ב לחמש נרות לא היה אלא הטבה בלבד והב' נרות בשעת שהיה הנס לא היה מדשנן כלל ורק בעת הטבה השניה היה מכבה לנר המזרחי בלבד ומדשנו אבל לנר המערבי לא הי' נוגע בו כלל רק מניחו דלוק עד הערב ואז לאחר שהדליק ממנו שאר הנרות אז היה מדשנו ומדליקו ובזה נגמר הטבת ב' נרות וכן נראה ג"כ מפירש"י דשבת ד' כ"ב והרא"ש בפי' לתמיד דס"ל כן אבל לאחר שמת שמעון הצדיק כיון שלא התמיד הנס אז אפילו אם אירע הנס ולא נכבה מ"מ אם בעת ההטבה השניה מצאו שכבה מדשנו וחוזר ומדליקו ממזבח העולה וכן להיפך אם נכבה בעת הטבה ראשונה וחזר והדליקו כדינו אז גם אם בעת הטבה השניה מצאו דלוק מכבהו ומדשנו אבל אם לא נכבה כלל גם בעת ההטבה השניה אז לא היה נוגע בו והיה דינו כמו בזמן הנס. שיטה הג' הראב"ד ז"ל בפירושו לתמיד ודעתו ז"ל דלעולם לא היה מדשן לנר המערבי כלל בבוקר ואף לאחר שבטל הנס אלא מבערב והא דאמרינן דלאחר הקטורת מטיב ב' נרות גם הטבה דלערב בכלל שיטה הד' הוא דעת הרשב"א ז"ל וס"ל ז"ל דהטבה אינה מצוה חיובית ורק דאינה אלא על דרך מקרה אם אירע שכבו בבוקר אבל אם היו דולקות לא היה מצוה כלל לכבותם ולהטיבן ובב' נרות המזרחיות אם מצאן כבויות מחוייב להטיבן ולהדליקן מיד מן התורה דכתיב יערוך את הנרות לפני ד' תמיד ומשמע דהנר שלפני ד' דהיינו נר מערבי צריך שידלוק כל המעל"ע וכן לעולם ומיהו כיון דא"א לקראותו נר מערבי אם לא דיש לפניו נר המזרחי ולפיכך מחוייב להדליק שניהם בהטבה ראשונה ולפי דעתו לא היה הטבת שני נרות בבוקר כלל רק היה מטיב כל הז' נרות ביחד והא דתנן דמדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק מיירי בין הערבים ואז היה הטבת ב' נרות לעולם נר אחד לפני ההדלקה ונר מערבי הי' מטיבו לאחר ההדלקה.

שיטה הה' הוא התוס' ביומא [דף פ"א] והוא קרוב ג"כ לדעת הרשב"א ז"ל ואך דבזה יש חילוק ביניהם דלהרשב"א ז"ל הוא מה"ת דצריך ב' נרות המזרחיים שיהא דולקין כל המעל"ע ולהתוס' אינו אלא משום חביבות הנס והלכך לא היה זה אלא בשעת שהי' נוהג הנס:

ואגב דאיירינן בסדר נוסח המעמדות ראיתי לתמוה על מה דהשמיטו להעתיק פרשת יולדת דבזה"ב היה צריך הבעל להקריב קרבן יולדת ביום מ"א לזכר או ביום פ"א לנקבה וא"כ האידנא צריכה היולדת לומר ביום מ"א לזכר או ביום פ"א לנקבה פרשת יולדת מהתחלת פרשת תזריע עד זאת תורת היולדת וגו' כדי לקיים ונשלמה פרים שפתינו וכמו דתקנו לומר פרשת חטאת ואשם וקרבן עולה ויורד או שהבעל יאמר בשבילה דהרי בזה"ב היתה מחוייבת להביא קרבן יולדת ולפי הדין דהבעל מחוייב להביא כל קרבן שהיא מחוייבת וכדאיתא בנדרים (דף ל"ה אפשר דשניהן מחוייבין לומר פ' זו דהרי השעבוד מוטל על הבעל להביא משלו והכפרה הוא על האשה וגם כשהכהן שוחט וזורק דם העולה בוודאי צריך לשחוט לשמה דהרי היא מתכפרת והלכך גם לצאת ידי ונשלמה פרים שפתינו ג"כ אפשר דהחיוב מוטל על שניהם

ומיהו אחר העיון נראה דהוא אינו מחוייב לומר דהא שמחוייב להביא היינו משום שבתחילה בעת הנישואין הוא מקבל עליו אחריות מכל הקרבנות שהיא מחוייבת אבל עיקר הקרבן לא בא אלא בשביל האשה והלכך עכשיו דליכא קרבן רק דיבור בעלמא וכל העוסק בתורה עולה כאילו הקריב עולה לא שייך שום חיוב על הבעל דהא הוא אינו צריך כפרה כלל רק שהוא מחוייב לקנות בשבילה אבל האידנא דהוא כפרה בכדי לא שייך שום חיוב על הבעל:

ועוד י"ל דעיקר הטעם דהבעל מחוייב להביא הוא משום דסתם אשה כל נכסיה משועבד לבעל לפירות ואין לה משל עצמה כלום והלכך מחוייב הבעל אבל לענין אמירת הפרשה הרי יכולה לומר בעצמה ואינה צריכה להבעל והלכך ממילא ליכא שעבוד על הבעל כלל כנ"ל:

ולענין אם צריכה לומר גם הפסוק ואם לא תמצא ידה די שה וגו' נ"ל דלא מבעיא אם היא עשירה או הוא עשיר דוודאי אינה צריכה לומר אלא אפילו אם הם עניים סגי בזה דעני שהביא קרבן עשיר יצא [וע"ש בנדרים דתליא בבעל דאם הוא עשיר צריך להביא קרבן עשיר עבורה ואף שכל אשה שיש לה בעל יש לה דין עניה דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה מ"מ כיון שהוא עשיר צריך להביא קרבן של עשירה. ולכאורה קשה דהאיך כתבה התורה דצריכה להביא עולת בהמה אם היא עשירה והלא לפי הנראה מהש"ס דנדרים הנ"ל משמע דלעולם האשה שיש לה בעל נידונת כעניה. ואם הכתוב מיירי דהוא עשיר הו"ל להכתוב לסיים אם לא ימצא ידו והאיך כתבה התורה ואם לא תמצא ידה דמשמע דתליא בה ודוחק לומר דהתורה מיירי אם נתגרשה או נתאלמנה קודם הבאת הקרבן דזה דוחק דלמה כתבה התורה דווקא באופן זה וגם זה דוחק לומר דהתורה מיירי שילדה בזנות ואין לה בעל כלל דגם זה דוחק לכל מבין. אבל באמת לאחר העיון לא קשה מידי דהא דנכסי מלוג הבעל אוכל פירות הוא מדרבנן דחז"ל תקנו פרקונה תחת פירות ושניהן מדרבנן ומבואר בגמ' דאפילו למ"ד דירושת הבעל דאורייתא מ"מ מה שאוכל פירות בחייה בוודאי אינו אלא מדרבנן והלכך מה"ת תליא בה דמה"ת גם באשה שייך עניות ועשירות ואף דיש בעל. וזה אין להקשות דאכתי תקשה דנהי דשייך בה עניות ועשירות מ"מ כיון דהחיוב הוא על הבעל לא תליא בה והו"ל לתלות עליו דהא ליתא מתרי טעמי דחדא י"ל דכיון דהיא מתכפרת תלי הדבר בה דאם היא עניה א"צ להביא רק קרבן עני ואף דהוא עשיר דהוא אינו מחוייב להביא רק מה שהיא חייבת וכיון דהיא עצמה אינה מחוייבת להביא יותר אין לחייב להבעל יותר מה שהיא חייבת וכן להיפך אם היא עשירה גם הבעל מחוייב להביא קרבן עשיר ואף שהוא עני ואין להקשות ע"ז דהא אמרינן בגמ' דנדרים הנ"ל דצריך להביא קרבן עשיר ואף דהיא עניה דשאני האידנא דלעולם היא ענייה והוא גורם עניות שלה ולפיכך תלינן ביה אבל קודם תקנת חז"ל בוודאי תלי בה ופשוט הוא] ועוד י"ל דהא שהבעל מחויב ג"כ אינו אלא מדרבנן ומתנאי כתובה אבל קודם תקנת חז"ל היה האשה עצמה מביאה הקרבן:

וזה אין לומר כיון דעיקר קרבן יולדת אינו אלא לאשתרויי בקדשים וכדאמרינן בכריתות [דף כ"ו] דאף לר"ש דאמר דיולדת חוטאת היא מ"מ קרבן דקא מייתי אינו אלא לאשתרויי בקדשים וא"כ האידנא דליכא קדשים א"צ כפרה. דהא ליתא כלל דהא משנה ערוכה שנינו דהאשה שיש עליה חמש לידות וודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בקדשים והשאר עליה חובה אלמא אף דכבר מותרת בקדשים בקרבן אחד מ"מאידך הקרבנות נשארין עליה לחובה דמ"מ מוטל עליה מ"ע של תורה להביא קרבן על כל לידה ולידה וא"כ האידנא נמי מחוייבת לומר הפרשה כדי לקיים ונשלמה פרים שפתינו. ונראה דאם יש עליה חמש לידות וודאות צריכה לומר הפרשה חמשה פעמים. וכבר כתבנו דאינה צריכה לומר רק עד הכתוב דאם לא תמצא ידה ואפילו אם היא ענייה דהא קיי"ל דעני שהביא קרבן עשיר יצא ואפשר דהיינו טעמא דכתיב בקרא דזאת תורת היולדת קודם קרא דכי לא תמצא והיינו דבא לאשמועינן דזאת תורת היולדת אפילו אם היא ענייה ג"כ יצאה בקרבן זה ורק דאם לא תמצא ידה יכולה להביא ג"כ שתי תורים אבל אם הביאה עולת בהמה בוודאי יצאת אבל אי הוי כתיב אח"כ הו"א דבעינן קרא כדכתיב. ועוד נ"ל דמשו"ה כתיב זאת תורת ברישא אצל יולדת עשירה דמשום דמהך קרא דזאת תורת מפקינן בכריתות (דף ט'] דאשה מביאה קרבן אחד על וולדות הרבה אם הפילה תוך מלאת והלכך אי הוי כתיב אחר פרשה דיולדת עניה הו"א דוקא ביולדת עניה הקיל הכתוב אבל בעשירה לא ומש"ה כתיב זאת תורת אצל עשירה. ועוד נ"ל דהתורה רמזה בכאן להא דאמר רשב"ג במשנה בכריתות (דף ח'] המעון הזה וכו' נכנס לב"ד ולמד האשה שיש עליה ה' לידות וודאות וכו' מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה והטעם משום תקנת עניות הקילו גם ליולדת עשירה דסגי בקרבן אחד ונ"ל דלזה כתיב זאת תורת אצל יולדת עשירה לרמז דזימנין אפילו עשירה יכולה להביא קרבן אחד על וולדות הרבה ואין השאר עליה חובה אם רואין ב"ד שהשעה צריכה לכך. ועכ"פ היוצא לנו מדברינו דנראה ברור דכל אשה יולדת צריכה לומר הפרשה עד זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה ביום מלאת ימי טהרה והנלע"ד כתבתי בעז"ה. וה' יזכנו במהרה לראות בבנין ירושלים ומקדש הקודש בנוי על מכונו ושם נעשה לפניו את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם אכיה"ר:

הלכות ציצת

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה