בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
יורה דעה · סימן ה
שאלה צנון שחתכו בסכין של בשר ב"י ואח"כ חתכו בתוך הכדי נטילה בסכין חולבת ב"י מה דינו של הסכין חולבת:
תשובה הנה לא פורש בדבריו אם היו הסכינים מקונחים ונקיים בבירור או לא דבאינם מקונחים ודאי אסור ובמקונח יפה באנו בזה למחלוקת בין הראשונים ז"ל בדין דגים שעלו בקערה של בשר (חולין קי"א ב') אי פירושו עלו רותחים בקערה צוננת או איפכא או דר"ל נתבשלו או אפי' נצלו דהנה התו' שם ד"ה הלכתא הוכיחו מפרש"י שם דגם נתבשלו שרי ע"ש וכ"ה דעת הרמב"ן הובא בחי' הרשב"א שם (ד"ה הלכתא) והסכים עמו הרשב"א שם ובתורת הבית וכ"ה דעת הרמב"ם ור"ת ור"י ורא"ש ור"ן והטור בסימן צ"ה **(הגה"ה ואשר כתב הטור שם על הרמב"ם שאינו מבין דבריו במ"ש שם וז"ל דגים שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב עכ"ל ותמה עליו הטור ע"ש הנה ודאי שדברי הרמב"ם מובנים ומבוארים מאד כמו שפירשוהו בהגמ"י שם והב"י ע"ש אך דנא נכוויני' לרבן ומאורן של ישראל רבי' הטור ז"ל לטועה ח"ו בדבר זה. להצלה פורתא אומר שהגי' מוטעת בנזדמנה להטור בדברי הרמב"ם שם גרמה לו זה. כנראה וניכר בבירור ממה שהעתיק הטור ל' הרמב"ם בתחי' דין קערה שאכלו בה בשר ובישלו בה דגים מותר לאוכלן בחלב ואח"ז תיכף לו כ' דין דגים שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב ודין פת שאפאה עם הצלי נראה ברור לפי ההעתק הלז שלא הי' כלל בגי' הטור בד' הרמב"ם. ולפי"ז מ' לכאו' פשטי' דלישנא דהרמב"ם דמ"ש דגים שצלויין וכו' אדסמוך קודם לו קאי ומחלק בין בישול לצני' ולכן יש לכאו' מקום תימא עליו אבל לפי גירסתנו האמיתית בד' הרמב"ם שכולל בבבא אחת וכ' וז"ל פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב ואח"כ כ' דין קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו' וכתבו בבבא ב"ע ודאי ל' זה מורה באצבע בבירור כמו שפי' הגמ"י והב"י דבריו ואין מקום כלל לטעות בדבריו:)** ופסק כן הב"י בש"ע להלכה וכן הביאה המרדכי שם בשם ראבי"ה וזקנו וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ובשם ריב"ן חתנו של רש"י הביאו התוס' שם שכ' בשם רש"י דנתבשלו אסור:
וכ"כ הרשב"א ור"ן בשם י"מ כן והביאו התו' והי"מ שם ושם ראי' לפירושם זה מהך בצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח ונתבשלו ודאי לא גרע מחורפי' דצנון ע"ש ולשיטת הסוברי' דגם נתבשלו ונצלו שרי. כתבו דטעמא דאיסור הצנון הוא על כרחך משום דסתם סכין שמנוניתו קרוש עליו והוי נ"ט הבא מן הממש. עיין תוס' ורשב"א ורא"ש ור"ן שם והן הן התרי לישני ברש"י שם (קי"ב א') ד"ה קישות ע"ש:
וע' הג"א שם ברסי' ל"א כ' על טעם השני שברש"י שם שכ' דמשום חורפא דצנון בלע טפי וכו' דהך טעמא הוא עיקר דהש"ס קאמר לי' עכ"ל ודבריהם תמוהים מאד דהא גם לטעם הראשון משום דסכין פעמים שמנוניתו קרוש עליו צריך ג"כ הש"ס לומר הטעם בצנון דאגב חורפי' בלע דאל"כ אע"ג דשמנונית קרוש עליו מ"מ הא צונן בצונן הוא ולסגי בהדחה או בגרידה עכ"פ והחילוק בין תרי טעמי אלו הוא רק כמ"ש דלטעם הא' ס"ל דשרי נ"ט בר נ"ט גם בבישול וצלי. וא"כ תקשי אמאי אסור בצנון דאע"ג דאגב חורפי' בלע הא מ"מ לא עדיף מצלי לכן צ"ל החילוק בין סכין לקערה. משום דסכין שמנונית קרוש עליו. והטעם הב' ס"ל דבישול וצלי באמת אסור ולכן סגי בסברת חורפי' דצנון לחוד. ואמרי' דחורפי' שוה לבישול וצלי ולכן אסור גם בסכין נקי והוא ברור] ולא סתרי אהדדי כלל לפי"ז פירש"י שלפנינו (קי"א ב') ד"ה נ"ט בנ"ט הוא עם מ"ש הריב"ן חתנו בשמו. ועכ"ז נראה יותר נטיית דעת רש"י דנתבשלו נמי שרי מדסתם הכי בד"ה נ"ט בר נ"ט. ובד"ה קישות פי' תחילה הטעם משום דסכין לפעמים השמנונית קרוש עליו. גם נראה דעתו דגם בנצלו שרי. דאל"כ ע"כ דמחלק בין בישול לצלי כדמחלק ביניהם בס' התרומה שהביאו הרא"ש והר"ן והפוסקים משום דבבישול יש מים והוה ב' נ"ט. וא"כ לא הי' צריך רש"י לחלק בין קערה לסכין משום דסכין קרוש ע"פ הלא חילוק זה עצמו שמחלק בין בישול לצלי הוא ג"כ ממילא בין קערה לסכין [והגם שיש לדחות זה מ"מ האמת יורה דרכו לפענ"ד כמ"ש] אלא ע"כ דלהך לישנא דשרי בבישול שרי לדידי' גם בצלי. וכ"נ גם דעת הרמב"ם דגם ניצלו שרי כמ"ש הב"י וכ"כ בהג"א בשם ר"ת ור"י להדיא וכ"כ להדיא הרשב"א והר"ן וראבי"ה ע"ש בב"י:
ולכן מאז ראיתי כן תמהתי על הב"י שפסק בש"ע רסי' צ"ה דאפי' נתבשלו וניצלו שרי נ"ט בנ"ט. וא"כ לפי"ז צ"ל הטעם בסכין שחתך בה צנון משום דסתמו שמנוניתו קרוש עליו וכמש"ל. וא"כ אמאי פסק ברסי' צ"ו דבסכין ב"י אפי' הוא מקונח אסור וגם על הרמ"א יש לדקדק שבסי' צ"ה כ' שהמנהג להתיר בדיעבד נ"ט בנ"ט גם בבישול וצלי וכנראה שכן דעתו ובסי' צ"ו סתם כהמחבר ולא הגיה עליו דבדיעבד שרי בסכין מקונח יפה ולא עוד אלא שבהג"ה בסי' צ"ה ס"ב כ' להדיא דתבלין שנידוכו במדוכה של בשר אם אכלו בחלב אוסר אפי' בדיעבד עד דאיכא ס' וכו'. אח"כ ראיתי להפר"ח שעמד בזה בסי' צ"ו על המחבר לבדו. ופוסק באמת להלכה דבסכין מקונח יפה שרי הצנון לאכלו בכותח. וכ"ה נטיית דעת הכו"פ שם. אך כנראה מרמיזת ד' הש"ך שם סק"ב דס"ל בדעת המחבר משום דחורפי' דצנון ודוחקא דסכינא מפליט גוף הטעם טפי גם מבישול וצלי ולכן אסור גם בסכין מקונח יפה ולכאורה יש להפליא עליו דהא אדרבה התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן פשיטא להו בפשיטות גמור דנתבשלו ועכ"פ ניצלו לא גרע ודאי מחורפא דצנון והסכימו כולם בפשיטות דלפי"ז בסכין הטעם הוא משום השמנונית שעליו אמנם כן ראיתי להפמ"ג בש"ד סק"ב הביא ד' הפר"ח וכו"פ וכ' עליהם שהמעיין בפוסקים יראה כמה דעות סוברים כן דאף למ"ד ניצלו שרי מ"מ חורפי' דצנון ודוחקי' פליט טפי ולכן כ' שאין לזוז מפסק הש"ע. ובעניותי הסוברים כן הם נגד דעת הראשונים ז"ל הנ"ל ורוב האחרונים ז"ל והנה הב"י גופי' כ' בכ"מ פ"ח מהמ"א דמדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דקילחא דליפתא ודסילקא והא דאי פתך בהו דליפתא ההכרח לומר דס"ל דהטעם דהצנון אסור הוא משום דסתם סכין שמנונית קרוש עליו. אבל בסכין מקונח שרי ע"ש והרי הב"י פוסק תמיד כהרי"ף והרמב"ם ואיך פסק כאן בש"ע דאפילו מקונח אסור אמת שזה יש לדחות כי לא כ' זה שם אלא באם הי' גירסת הרי"ף והרמב"ם בש"ס כגירסתנו. אבל אפשר שלא הי' כתוב כלל בגרסתם בש"ס הך דקילחא דליפתא וכו' ע"ש בכ"מ [וכן נלפענ"ד ברור שלא היה כן בגירסתם כלל] ולפי"ז א"כ אין הכרח לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם באיסור הסכין משום דסתמו שמנוניתו קרוש עליו ואפשר דס"ל הטעם כנ"ל משום דחורפי' דצנון ודוחקא פליט טפי עיקר הממש גם מניצלו אמנם מי מכריחנו לחלק עלינו את השוין לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם דלא כהסכמת הראשונים ז"ל הנ"ל אחר שברווחא יש מקום לפרש כן גם דעתם ז"ל ובפרט דלישני' דהרמב"ם נוטין יותר לזה.. מדכ' סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכו' ולא כ' בקצרה וכלשון הש"ס צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר נראה דעתו דר"ל שבעוד השמנונית של הבשר עליו חתך בו הצנון וכעין שדייק שם בכ"מ מזה לענינו דמיירי בלא הפסיק ביניהם בחתיכת דבר אחר ומודעת שרובא דרובא הרי"ף והרמב"ם תלמיד תלמידי' בחדא שיטתא קיימו ודאי שיש מקום לומר שגם הרי"ף סובר כן. ולזאת ד' המחבר בסי' צ"ו צ"ע לענ"ד:
היוצא מדברינו דלשיטת רוב הראשונים דסברי דשרי נ"ט בר נ"ט גם בניצלו. כ"ש דשרי בצנון שחתכו בסכין של בשר מקונח יפה לאכלו בחלב. ובנ"ד י"ל עוד דגם אפי' אם הי' הסכין של בשר אינו מקונח עכ"ז אם הי' ברי שהסכין של חלב היה מקונח ונקי. יש לדון ולומר דשרי הסכין לשיטת המתירים בניצלו עפמ"ש רש"י במכילתין (ח' ב') ד"ה והלכתא אפי' בצונן וז"ל וגבי סכין של היתר הוא וכו' וקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה אבל וכו' מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע עכ"ל וא"כ בנ"ד אם הי' הסכין חולבת מקונח יפה. יש לדון דלהמתירים בניצלו שרי מק"ו דמה אם הצנון שהוא רך לבלוע אינו בולע מהסכין של הבשר המקונח לשיטתייהו כ"ש דהסכין שהוא קשה לבלוע אינו בולע מהצנון. ולכאורה דגם אם לא הי' הסכין של חלב מקונח הי' מקום לומר לסברת רש"י הנ"ל דהגם שהסכין מפליט שמנונית החלב בהצנון משום דהצנון רך לבלוע מ"מ אינו בולע מהצנון משום דהוא קשה לבלוע אלא ע"י רתיחה ממש. אמנם באמת חלילה לומר כן דהתם ה"ט משום דמ"ד אפילו בצונן ס"ל דביה"ש צונן הוא כמ"ש רש"י שם ד"ה בצונן וא"כ ודאי גרע מחורפי' דצנון ואין ראי' מזה לצנון אפילו אי נימא דסתמא דהש"ס דפסק והלכתא אפי' בצונן ס"ל דבית השחיטה רותח ואפ"ה סגי בהדחת צונן משום דהסכין קשה לבלוע. מ"מ אין ראיה משם דנימא הכי גם בחורפא דצנון דודאי רתיחת ביה"ש גרע מחורפי' דצנון דהא חזינן בשחט בסכין של עובד כוכבים דלכל היותר לא בעי אלא קליפה גם לרב דמחמיר התם. ורוה"פ פסקו התם כרבב"ח דמדיח לבד ובצנון הא הסכימו רוה"פ הראשונים [זולת הרא"ש ז"ל] וכל האחרונים ז"ל דבעי נטילת מקום ולא עוד אלא שהרשב"א בחידושיו שם הביא באחרונה דעת הרי"ף דפסק כרבב"ח דמדיח וכאן ס"ל דאפי' נטילת מקום לא מהני ואוסר כולו. הרי מוכח דאפי' למ"ד ביה"ש רותח מ"מ חורפי' דצנון עדיף מיני' ועוד דגם בסכין ששחט בה טריפה דפסקינן דאפי' בצונן היינו רק לענין לשחוט בה פעם אחרת כמ"ש התוס' שם והפוסקים אבל להשתמש בה רותח אח"כ. הא בהדיא אמר ר"נ א"ש בסוגיין דאפי' שחט בה כשרה אסור לחתוך בה רותח לכתחילה אלא ע"י הגעלה תחילה [ע' ש"ך סי' יו"ד סקי"ד ואחרונים שם] אלא שראיה זו יש לדחותה דהתם שאני דדם בעין ודאי בלע לכן אסור לחתוך בה רותח [ע' חי' הרשב"א שם] משא"כ כאן י"ל דקשה הוא לבלוע מהבלוע בצונן אמנם ראיות הראשונות לכאורה אלימי לפענ"ד:
אך כ"ז הוא רק לענין אם הי' הסכין חולבת מלוכלך. אבל אם ידוע שהי' נקי. לפענ"ד דלדעת רש"י שם יש לדון דהסכין שרי במכ"ש מאם הי' הסכין של בשר נקי דשרי הצנון לשיטת המתירין נ"ט בר נ"ט גם בניצלו [אמנם כשאני לעצמי. להתלמד בעלמא הוה אמינא דלולא ד' קדשו דרש"י ז"ל הנ"ל. אינו מוכרח כ"כ לחלק בין רכות הבשר לקשיות הסכין די"ל בפשיטות דלהכי לא פסק הש"ס גם בסכין של עובד כוכבים דמדיח דבסכין של עובד כוכבים השוחט קאמר ור"ל שכבר שחט וא"א לדופני הסכין בלא שמנונית כמ"ש רש"י גופי' שם בד"ה צונן ובסוגיין וכמש"ל. אבל סכין של טריפה הא מיירי לענין דרוצה עתה לשחוט בה. וכיון דמדיח השמנונית שעל פניו. תו אין כח בחום ביה"ש להפליט הבלוע בתוך הסכין]:
והנה כל דברינו הנ"ל הוא רק לשיטת רוה"פ הראשונים המתירין נ"ט בר נ"ט גם בניצלו כנ"ל. וכוותייהו פסק המחבר. אמנם הא הרב רמ"א ז"ל כ' שם דלענין לכתחילה המנהג כהאוסרי' נ"ט בר נ"ט בניצלו והגם דגם לשיטתם אינו מוכרח כלל לומר דחורפי' דצנון שוה לבישול וצלי ולהכי פסק אביי הלכתא בצנון דאסור ולפי"ז אסור אפי' בידוע שהי' הסכין נקי בהא גם לדידהו י"ל גם כן הטעם בצנון משום דסתם סכין שמנוניתו קרוש עליו אבל בידוע שהי' נקי י"ל דשרי אך מ"מ חלילה להקל בזה לשיטתם כיון דיש מקום לומר לפי שיטתם דהטעם בצנון הוא משום דחורפי' שוה לצלי ולכן אסור גם אם היה הסכין נקי:
אמנם נ"ד הא שאלתו לא על הצנון הוא אלא על הסכין של חלב שחתך בו הצנון אח"כ לכאורה יש בו צד היתר ונוכל לדמותו למ"ש הרמ"א שם בסי' צ"ה בשם או"ה דליתנן בכלי של חלב מותר אפי' לכתחילה גם להאוסרים בניצלו. והסכימו האחרונים שם דשרי גם לערותן דרך עירוי בכלי חלב והגם דעירוי הא קיל רתיחתו מחורפי' דצנון. דהא עירוי קי"ל דלא בלע ומפליט אלא כדי קליפה ובחורפי' דצנון הא הסכימו הפוסקי' דבעי נטילה והרשב"א אוסר גם כולו וכנ"ל וכן נוטה גם דעת הר"ן שם [ועד"מ שם]. מ"מ מדחזינן דשרי לערותן לכלי אפי' לכתחיל' ואפי' קליפה לא בעי כלל. י"ל דע"כ היינו משום דאמרינן דאינו מבליע כלל בכלי ולא מפליט מינה כלל וא"כ לכאורה נ"ד נמי שרי הסכין חולבת מטעם זה. אמנם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. דלפמ"ש הט"ז שם סק"ה הטעם דשריותא ליתנן בכלי של חלב הוא משום דבזה עכ"פ אנו סומכין אהמתירין נ"ט בר נ"ט גם בניצלו [ולא משום דקים לן דבכה"ג ודאי לא מפליט ולא מבליע כלל כמש"ל] יש לחלק קצת בין הך לנ"ד דאיכא למימר דרק באיסור עירוי דקליש ואינו אוסר אלא כדי קליפה הוא דסמכינן בי' אהמתירין גם בבישול וצלי אבל מנ"ל ללמוד מזה לסמוך עליהם גם באיסור חורפי' דצנון דחמיר מיני' דאוסר עד כדי נטילה עכ"פ וכעין שמחלק הרא"ש שם ברסי' כ"ט בעיקר נ"ט בנ"ט לשיטת הרמב"ן בשם רש"י דנתבשלו לא וז"ל ואע"ג דבעלו נמי קבלו כ"ק טעם מן הבשר בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט אבל נתבשלו ונבלע כל טעם הבשר שהי' בלוע בקדירה אסור לאכלו בכותח עכ"ל:
שוב ראיתי בביאורי הגר"א ז"ל ברסי' צ"ו מסכים ג"כ לדעת הש"ך דס"ל להמחבר דחורפי' דצנון מפליט יותר גוף הטעם מבישול וצלי ולכן אסור בצנון אפי' בסכין מקונח גם להמתירין בניצלו וכ"כ באו"ה בסתם דבדבר חריף לא אמרי' נ"ט בנ"ט אע"ג דלענין בישול וצלי הביא תחילה גם דעת המתירין בהם והביאו ג"כ בת"ח כלל נ"ז סי' ה' וכן נוהגין האידנא להורות דלא אמרינן נ"ט בנ"ט בדבר חריף [ועתה מידי עיוני בת"ח ראיתי להרב בעל מנחת יעקב הביא גם בשם רש"ל כמ"ש בהג"א רסי' ל"א שהבאתי בריש דברינו ותמה גם הוא ז"ל עליו ועל הג"א כמו שתמהתי שם] ולפי"ז ודאי דאין שייך לדמו' נ"ד לשריותא דלערותן בכלי של חלב בנתבשלו לפענ"ד כמש"ל:
עוד רגע אדבר דהנה לשיטת ס' התרומה שהביא הרא"ש שם בסי' ל"א והפוסקים הובא גם בש"ע סי' צ"ו דחורפי' דצנון דינו כקורט של חילתית וכן התו' בסוגיין ד"ה אגב חורפי' נסתפקו בזה. ובקורט של חילתית ודאי אסור אפי' אם הי' הסכין מקונח יפה כמו שהוכיח הרשב"א בפ"ק דמכילתין (ח' ב') ע"ש ובת"ה הובא בבאורי הגר"א ז"ל שם מהש"ס דע"ג (לט א) ע"ש. הגם דבקורט של חילתית הא מיירי בנ"ט בנ"ט דאיסורא שנחתך בסכין של עובד כוכבי' מ"מ לכאורה י"ל דכיון דאסור התם גם בנחתך בסכין שאינו ב"י דהא סתם כלים אינן ב"י וא"כ הא הוי כנ"ט בנ"ט דהתירא כיון שכבר נפגם הטעם שבהסכין קודם שחתכו בו החלתית ואפ"ה אסר התם אפי' בסכין מקונח וא"כ ה"ה בצנון לשיטה זו אך באמת הא ליתא דהא הטעם דשרי נ"ט בנ"ט דהתירא כ' הר"ן והפוסקים דהיינו משום דכיון דכבר איקלש הטעם אינו ראוי עוד שיחול עליו עתה שם חדש של איסור א"כ ממילא דלא דמי לנ"ט בנ"ט דאיסורא אפי' בכה"ג דנפגם הטעם דמ"מ אין צריך עתה לחול עליו שם חדש של איסור אחר דמחליא לי' החילתית אלא רק שחוזר הוא לשמו הראשון שהי' אסור מתחילה בתוך המעל"ע. אמנם אי קשיא הא קשיא לי דלפענ"ד לכאורה ד' הרשב"א בחידושיו בסוגיין סותרין ד' עצמו שכ' בתשובה ח"א סי' תמ"ט המובא ברמ"א סי' צ"ה ס"ב וסי' צ"ו ס"ג דס"ל ג"כ דגם שארי דברים חריפים כתבלין וכיו"ב דינן כקורט של חילתית ואסור אפי' אינו ב"י ומסתמא דה"ה צנון דא' הש"ס בהדיא בסוגיין דמקרי דבר חריף וא"כ אמאי איצטריך בחידושיו בסוגיין למימר דלמאי דשרי נ"ט בנ"ט גם בצלי והסכים כן שם להלכה הא דאסור הצנון שחתכוהו בסכין של בשר הוא רק בסתם ספין שסתמו שמנוניתו קרוש ע"פ אבל בידוע שהי' נקי שרי הצנון הא לפמ"ש בת' שם ע"כ דצנון חמיר גם מניצלו ואסור אפי' בסכין מקונח יפה כמו קורט ש"ח דאסור ע"כ אפי' בנחתך בסכין מקונח יפה. דהא אסר התם תבלין שנידוכו במדוכה של בשר לאוכלם בחלב אע"ג דהוה נ"ט בנ"ט דהתירא והרי סתם מדוכה מקונחת יפה ואפ"ה אסור. ודוחק לומר דס"ל להרשב"א דחורפי' דצנון קול מחורפי' דתבלין ובסי' תצ"ז שם נראה מסתפק בזה ואדרבה דעתו נוטה שם יותר דרק בקורט של חילתית לחוד אוסר גם באינו ב"י ע"ש לזאת לפענ"ד ע"כ נומר דמ"ש בסי' תמ"ט טעם ההיתר בתבלין שנידך במכתשת שאינה ב"י משום דהתבלין הוא דבר מועט לרווחא דמלתא כ' כן ור"ל דלכן שרי אפי' לשיטת ס' התרומה דס"ל דתבלין וכיו"ב דינן ג"כ כקורט ש"ח אבל באמת לדינא ס"ל להרשב"א דרק בקורט ש"ח הוא דאמרינן בש"ס דאוסר אפי' בכלים דלאו ב"י וכמו שהוכחנו ולכן מ"ש בד"מ סי' צ"ה אות א' שמדברי הרשב"א בסי' תמ"ט משמע ג"כ כד' האו"ה שבדבר חרף אינו מועיל נ"ט בנ"ט תמוה לפענ"ד:
סוף דבר לא מצאתי היתר ברור להסכין של חלב דנ"ד וגם מי שדעתו וכחו יפה לסמוך על הכרעתו להתיר עכ"פ לא יתיר להשתמש בו עד אחר מעל"ע מחתיכת הצנון בו. וגם זה ע"י השחזה או נעיצה עכ"פ לצאת עכ"פ דעת הרא"ש דס"ל דלא בלע ופליט חורפי' דצנון אלא כדי קליפה ולדידי' סגי בהשחזה או נעיצה ואם הי' בא מעשה לפני הייתי מחמיר להצריכו הגעלה לכתחילה והוא ית"ש יאר עינינו בתורתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ע"ד אמת ושלום וברכה כנפשו ונפש ידידו: