אור ברסלב
בנין של שמחה חשן משפט › סימן ה

בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו

חשן משפט · סימן ה

סימן ד

ב"ה יום א' י"א כסלו רני ושמחי לפ"ק מסטיסלאוו. אדברה שלום וברכה לכבוד רחימאי הרב הגדול קנקן חדש מלא ישן ומוכתר ביראת ה' כ"ש מו' אברהם דוד נ"י מו"צ דק' טשאווס יצ"ו:

בדבר שאלתו כהוגן. באחד שהלוה לחבירו בהיתר עסקא והפסיד הלוה ונתחייב שבועה ע"ז ורצה להפך השבועה על המלוה אם חושד אותו בזה כדעת הי"א בסי' פ"ז סי"א ונסתפק ידידי בנדון זה אם יכול להפך משום שהלוה כ' בפירוש בהשט"ע שלא יהא נאמן כ"א בשבועה וכל תנאי שבממון קיים מה"ת אולי הוא שד"א ועוד שכ' בפירוש ואין אני נאמן כ"א בשד"א. הנה מה שעלה ע"ד כבוד ידידי שגם אם התנה וקיבל ע"ע שבועה סתם אולי הוא שד"א מחמת שכל תנאי שבממון קיים הוא מה"ת הוא בעיני דבר זר ומתמיה שהגם שגם אם לא היה מקבל ע"ע שבועה ג"כ חייב שבועה דרבנן ולא הי' צריך לכתוב בהשטר שקיבל ע"ע שבועה. עכ"ז הוא רק לשופרא דשטרי וגם דלאו כו"ע דינא גמירי אבל ודאי דהכוונה בסתם שבועה הוא רק שבועה דרבנן אך נ"ד שכ' בפירוש שאינו נאמן כ"א בש"ח דאו' ודאי יש מקום לדון שא"י להפך אך נסתפק מע"ל על עיקר הדבר אם יכול אדם לחייב א"ע שבועה אפי' אם קנו מידו ע"ז משום שאולי הוא קנין דברים וכדעת הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ח. ולפי"ז אם כ' לו זה בשטר ג"כ אינו כלום ע"ש בסי' רמ"ה אך ק' ליה לידידי מהך דפ"ק דב"מ (י"ז א') דמוכח משם להדיא שיכול לחייב א"ע שבועה והוקבע כן להלכה בטוש"ע סי' פ"ז סכ"ז ועכ"פ בקנו מידו ע"ז ודאי אינו יכול לחזור בו וכמ"ש הש"ך גופי' התם בס"ק ס"ב וגם שכ"ה להדי' בסי' כ"ב ס"ג דאם קנו מידו שישבע אינו יכול לחזור בו. בזה דבריו נכונים נגד ד' הש"ך שבסי' ס"ו. וגם אנכי פסקתי למעשה מאז בעובדא דאתא לידי שא"י לחזור בקנו מידו שישבע מטעם שד' הש"ך שבסי' ס"ו סתורין ומופרכין וכמ"ש גם כבוד ידידי ואשר כ' הש"ך שם שהד"מ לא ירד לדעת הב"י אני אומר אדרבה הש"ך לא ירד לכוונת הד"מ בזה. כי באמת גם הד"מ הבין בכוונת הב"י כמו שמפרש הש"ך ד' הב"י כי ד' הב"י מורין כרגע לכל מעיין כפי' הש"ך. אלא כוונת הד"מ לחלוק על עיקר החילוק של הב"י בזה בין שו"ש לש"ח ודברי הב"י והש"ך בזה הם צע"ג. ותו אמינא בר מן כל דין. דבנ"ד לא היה קנין דברים גם לד' הב"י והש"ך בסי' ס"ו דכ"ש הוא מדין שבסי' רמ"ה ס"ג והיא בריי' מפורשת בפ' השולח (מ' ב'). שאם כ' לו בשטר (כדמפרש ר"י שם וכולן בשטר) שדה פ' תהא נתונה לך או תהא שלך קנה כ"ש בנ"ד שהקנין או הכתיבה של החיוב בשטר חל על המעות שמקבל עתה ומחוייב לשלם שלא יהא יכול ליפטר מהתשלומין כ"א בשבועה דאורייתא:

ובדבר אם יכול להפך בנ"ד הנה בתחילה עלה בדעתי שאפשר לפרש סוף לשון השטר בזה שהלוה בא להקל ע"ע דהא אם לא היה הלוה כותב רק שאינו נאמן נגד המלוה ולא היה מזכיר שבועה כלל. הרי ממילא שהאמין עליו את המלוה נאמנות סתם ולא הי' נפטר גם בשד"א אא"כ הי' מברר בעדים. רק שהתנה עמו שאם ירצה לישבע שד"א לא יהא צריך לברר בעדים ולפי"ז הא לא חייב ע"ע לישבע שד"א. אלא אדרבה התנה עמו להקל ע"ע שלא יהא צריך לברר בעדים דוקא. וכל תנאי שבממון קיים. ואם נפרש הלשון כך הא ודאי שא"י להפך. דכיון דמטעם תנאי שביניהם הוא דאתינן עלה הא זה לא הודבר ולא הותנה ביניהם שאם לא ירצה הלוה לישבע ולא לברר בעדים שישבע המלוה. אך באמת לבי מהסס בזה כי לשון השטר לא משמע כן כלל לומר דפלגי' דיבורי' ולפרש כן. וכלל לשון זה מורה בפשיטות שבא להחמיר ע"ע שלא יהי' נאמן בשבועה דרבנן אלא בשבועה דאורייתא דוקא. אמנם א"צ לזה דבלא"ה ברור לענ"ד שא"י להפך. ומ"ש מע"ל דהכא לענין שבועה דבלא"ה אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה עכ"ז אמרי' דרק אדעתא דרבנן מחייב א"ע [ר"ל ואינו משלם רק כסף מדינה להנך דסברי הכי] ולכן גם מ"ש שחד"א איכא למימר דהוא רק לענין נק"ח ובשם ולא לשאר מילי ויד בעה"ש על התחתונה עכ"ד ידידי אני אומר דנ"ד לא דמי כלל לכתובה. דהתם חכמים תקנו שיכתוב דוקא שטר כתובה דהא אפי' אם יחד לה מעות או מטלטלי לכתובתה ונתנם בידה אסור לו להתייחד עמה ודאי אמרי' שכתב לה הכתובה ומחייב עצמו רק אדעתא דרבנן שתקנו שיכתוב דוקא ושיהא כפי הסך שתקנו דהא אינו מזכיר בהכתובה שהוא מחייב עצמו יותר ממה שחייבוהו חכמים אבל נ"ד הא גם אם לא הזכיר שבועה כלל בשטר הוא ג"כ חייב שבועה דרבנן והוא רוצה ליפות כחו של המלוה ומקבל ע"ע שבועה חמורה דאורייתא מה שייך בזה לומר שאעפ"כ לא חייב עצמו רק אדעתא דרבנן אף שכותב בפירוש שהוא חייב עצמו יותר ממה שחייבוהו חכמים וא"כ מנין לנו לחלק מדנפשין בפירושו שלא התחייב עצמו רק לקצת דברים של דיני שד"א ולא לכולם גם מה שהביא ידידי סמך לדבריו ממ"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ה דהא דכותב בכתובתה דחזי ליכי מדאו' הוא רק לענין לגבות בכסף צורי אבל לכל מילי הוי כתובה דרבנן עכ"ל. ג"כ ליתא דבכתובה תקנת חכמים בתחילה כך היתה שיתן לה מאתים כסף צורי דוקא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

ובדבר קושייתו לדעת הרשב"א שהביא הש"ך בסי' ל"ט דאפי' אם שיעבודא לאו דאורייתא. מ"מ אם שיעבדו בפירוש הוא דאורייתא. והקשה ידידי דא"כ מאי פריך הש"ס בפ' שום היתומים ארב פפא דא' שפריעת חוב רק מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ממתני' דשום היתומים וכו' לישני דמיירי כששיעבד אביהם בפירוש ודאי קושיא היא. והנה כה"ג איכא לאקשויי על ד' התוס' בקידושין (י"ג ב') ובב"ב (קע"ו א') דר"פ סובר במלוה הכתובה בתורה כגון נזיקין וערכין וקרבן דשיעבודא דאורייתא ובמלוה שאינה כתובה בתורה סובר שיעבודא לאו דאורייתא אמאי לא משני דמתני' דשום היתומים מיירי במלוה הכתובה בתורה. וההכרח לומר בזה לענ"ד דקים ליה לסתמא דהש"ס דגם אי שיעבודא דאורייתא מ"מ ביתומים קטנים אין נזקקין לנכסיהם מתקנת חכמים מטעם הפקר ב"ד ורק בכתובה משום חינא הניחו הדבר על עיקרו ויקבל כבודו שלום וברכה:

סליק חלק חשן משפט למלאות העמוד אדפיס גם כאן איזו חידושים בס"ד מאתי המלב"ה הצעיר חיים יוסף בן הגאון המחבר זללה"ה

מ"ק (כ' ע"ב) דתניא מי שמת חמיו או חמותו כו' וכן היא וכו' הרמב"ם ז"ל השמיט הא דאין אשה כוחלת ופוקסת בימי אבלה וצריך טעם למה. והלא ברייתא מפורשת היא כאן ובפ"ק דכתובות. ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמברייתא אין הכרע לאיסור. אלא דקאמר דאם היא רוצה להחמיר ע"ע בכיחול ופיקוס אינו יכול לכופה וכן בסיפא במת חמי' וחמותה. י"ל דבאבילות דידי' שנוהגת עמו מחמרי' עלה טפי. שלא יהא נראה דאינה חוששת לצערו ואבלו. וכיון דאין הכרע ע"כ השמיט ד"ז. ואע"ג דבתענית (י"ג ב) מוקי לברייתא דאין הבוגרת כו' בכיחול ופיקוס. היינו לאוקימתא דרבא שם דס"ל דרחיצה בצונן שרי. אבל למאי דמסיק הלכתא דרחיצה בצונן אסור י"ל דברייתא איירי ברחיצה בצונן ועפי"ז יש לתמוה על הרמב"ן וטוש"ע יו"ד סי' שפ"א ס"ו שתפסו במוחלט לחלק בין נערה לבוגרת. דמנ"ל הא דהא לפום מאי דמסקי' לאסור רחיצה בצונן הא איכא לאוקמה בריית' ברחיצה וכיחול ופיקוס בכל גווני אסור לפי מה שהבינו ברייתא דמ"ק ודכתובות כפשטא וצ"ע:

שבועות (ה' ע"א) תוס' ד"ה שתים. ונראה כמ"ש בקונ' במס' שבת כו'. דבריהם ז"ל נפלאו ממני דלכאו' נראה דדבריו ז"ל כאן עיקר דלפי' דהתם ק' הא ע"כ דעריב פטורי דעני ודבעה"ב יחד דהא לגבי עני ליכא הוצאה דפטור. ולגבי בעה"ב ליכא הכנסה דפטור לפי' דהתם דעקירות קחשיב אבל לפירושו דכאן א"ש דלא מהדר אלא למיחשב ההכנסות בפ"ע וההוצאות בפ"ע ואה"נ דעריב פטורי הוצאה והכנסה דשניהם. וגם דכפי' דהכא מ' פשטי' דסוגיין דקאמר הכא דלאו עיקר שבת אבות תני תולדות ל"ת. התם וכו' תנא אבות ותולדות. והיינו משום הכא לא קתני רק חדא זימנא ב' שהן ד' והיינו הוצאות ובמס' שבת קתני תרתי זימני. וחד קאי אהכנסות שהן התולדות והיינו בפנים דקאמר ואידך קאי אהוצאות שהן האבות. והיינו בחוץ דקא'. אבל לפי' דהתם קשיא מא האי דקאמר הכא וכו' אבות תני תולדות ל"ת. הא אע"ג דל"ת הכא רק חדא זימנא ב' שהן ד' ע"כ דתני נמי תולדות שכן הוא פי' דב' שהן ד' והכי הול"ל התם דעיקר שבת הוא תני של עני ושל בעה"ב הכא דלאו עיק"ש הוא תנא רק חדא מיניי' או דעני או דבעה"ב. ותו לא הוה קשיא מאי נינהו וכו' וכ"ת מהן וכו' אלא דהא דומיא דמראות נגעים קתני ולפי' דהכא א"ש. ואע"ג דמסיק הש"ס דשתים שהן ארבע דהכא אבות ותולדות וכלהו לחיובא היינו משום דהכא לא תני מלת בחוץ אבל במס' שבת נקט בפנים ובחוץ לכל חד. ע"כ לפרש דחד קאי אהכנסות לחוד ואידך אהוצאות לחוד:

שם (ז' ב) תוס' ד"ה וכפר ומדאיתקש ליכא למימר דא"כ תרומה נמי לא הבינותי דהא כ' בעצמם לעיל מינה ד"ה אתיא דתרומה ליכא לדמויי למקדש דלא דמי ליה בשום גווני דמקדש לאו מידי דאכילה הוא וזדונו כרת וצ"ע:

שם (ח' ע"א) תו' ד"ה ואימא יולדות אבל ק' דהא בר קרבן הוא. ק"ל דהא שפיר י"ל דפירכת הש"ס היא בשפגעה יוה"כ קודם מלאת דאכתי לאו בת קרבן היא. כמו בטומאת מקדש וקדשיו דאכתי לא אתידע לה ידיעה בתריי' המביאה לידי קרבן. ומ"ל מחוסר זמן למחוסר ידיעה סוף סוף לאו בת קרבן היא השתא. וכן במצורע טמא בכה"ג הוא דפריך ומעתה אין אנו צריכין לדחוק דכולהו פירכי מיירו בספק וצ"ע:

תוכן העניינים

בנין של שמחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה