בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
אבן העזר · סימן ו
ע"ד העגונה דק' קריסלאווא
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינן. ואתא לקדמנא ר' אברהם ב"ר דוד והעיד בת"ע באליו"ע בזה הלשון אני הלכתי על הבאיידעק על נהר דווינע. ונתעכבה הבאיידעק. ועמדה על האבנים הנקרא פאראעס והעץ הנקרא שצארנע מהבאיידעק עמדה לרוחב הנהר וראיתי שמרחוק הולכת ספינה הנקרא (לאייווע) והיה שם בנימין בן משה. ועוד כמה אנשים. וכאשר ראיתי שהספינה הולכת במהירות גדולה התחלתי לצעוק אל האנשים שבספינה שישכיבו עצמם בתחתית הספינה בכדי שלא תפגש בהם השצארנע. והשכיבו עצמם כל האנשים שהיו בספינה ובנימין הנ"ל נשאר עומד בראש הספינה לעכב הספינה שלא תלך כ"כ במרוצה. ולא הי' יכול לעכבה. וכאשר הלכה הספינה בחפזון גדול תחת השצארנע הכתה השצארנע את בנימין הנ"ל והשליכו לנהר והספינה הלכה לה להלאה ג"כ במרוצה רבה ואותו המקום שהושלך הוא כולו אבנים. והנהר אינו עמוק שם. ובנימין הנ"ל עמד פניו נגד השצארנע וההכאה היתה בערך נגד לבו לפי אומדנא שלו ההכאה מהשצארנע וההשלכה על האבנים הי' בכל אחד מהם לבד כדי להמית שפת הספינה היתה גבוה מהמים שני ארשין בערך א' מינוט או שנים ראיתי שבנימין הנ"ל עומד על האבנים וחצי גופו היה למעלה מהמים. ועמד כמבולבל. ולא השמיע שום קול ובאותו רגע השליכו שבולת המים ונשאו למרחוק ובמשך שני קלאפטער להלאה ראיתי הבגד שלו ששט על המים וראשו הי' במים. והכרתי הבגד שלו בטב"ע והוא הי' לבוש בגד זה. ופרכוס שלו כמדומה לי שלא ראיתי שוב העיד לפנינו ר' יוסף בער ב"ר ישראל בתו"ע כנ"ל ג"כ כמו העד הראשון הנ"ל רק שאמר שלא הי' שצארנע. אלא דרוקאלקע עוד הוסיף קצת שעומק המים במקום שנפל שם בנימין הנ"ל לא הי' רק שלשה רבעי ארשין וההכאה לא היתה נמוכה מכנגד לבו בודאי וראה אותו עומד על האבנים שבמים והיו מגיעים לו המים למעלה מהארכוב' ופניו הי' אדום כאש להבה. ורמז לי בידיו בלא השמעת קול ותיכף נפל לנהר. והרבה אנשים הביטו על הנהר יותר משלש שעות ולא עלה. והנהר הולכת שם ביושר ווייארסט ויותר. ותומ"י שהוליכו אותו המים מן האבנים תפסו ספינות קטנות והלכו על הנהר שני ווייארסט ולא ראו אותו. כך העיד ר' יוסף בער הנ"ל בתו"ע כד"ת וע"ז חתם א"ע הרב הגדול חו"ב מ' יצחק חק ציוני נ"י מ"ץ דק' קריסלאווא ובית דינו (וכעת הוא אב"ד דק' רעזיצא) ושלח אלי גם אמרי נועמו אשר פלפל בחכמה בנדון זה ובקש מאתי לחוות דעתי בזה:
וזה לשונו
כיון שהעידו העדים שהלאייווע רץ בנחיצה רבה ונחיצת הלאייווע הכה אותו על השצארנע שהיא קורה גדולה נגד חלל הגוף והקורה הפיל אותו למים נ' שבלא הטביעה לא יצא מכלל נפולה שהוא הלמ"מ כמבואר בא"ט וזה דומה למתני' טרפה לכותל וחיישינן לריא"ב. אף אם ההכאה במק"א כדאמרי' שם (נ"א א') ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא חיישי' מ' דחיישי' משום ר"א וכ"כ הר"ן ואי מחי אגבא חיישינן משום ר"א וכ"ה ברמ"א סי' נ"ח וע"ש בט"ז דבזה לא צריך גבוה י"ט אלא הכל הוא לפי האבן וע' בסי' ל"ב ס"ו ס"ק ד' בט"ז דכ' שם בשם הר"ן דצריכה שהי' ובדיקה כדין נפולה. עוד הי' בו טריפות דנפולה מחמת שנחבט על פני המים כמו עוף שנחבט על פני המים דחיישי' משום ר"א כי נלע"ד דה"ה בבהמה שייך ג"כ ד"ז [וקצת ראיה מדלא תני לוי יתר עליהם עוף שנחבט על פני המים. ויש לדחות משום דעיקר דין נפולה שוה בשניהם. משא"כ בנשבר העצם אף ששבירת עצם בעוף הוא מטעם קרום ע"ש ברש"י וניקב הקרום שוה בשניהם. אבל היא רבותא גדולה שנשבר העצם לבד טריפה בעוף עיין חולין נ"ו] ול"ד עוף דזוטר חיותי'. וכן מבואר בארוך של הש"ך עיי"ש וכ"מ קצת מהפ"מ סי' הנ"ל וכיון ששפת הלאייווע היתה גבוהה מהמים שני ארשין שייך דין נפולה ואף אם לא היתה גבוה י"ט נמי שייך ריסוק כיון שהיתה מחמת הכאה ועי' (ד' נ"א) בהנהו זכרים המנגחים וע"ש בתו' וכיון שמשאל"ס הוא רק מדרבנן דהא אם נשאת ל"ת אפשר דמקילין בספיקו. ובפרט דספק כזה שהוא סד"א כ"ז שלא בדקו אותו. דהא אף ששהתה מעל"ע כ' הר"ן בביצה (ד' לד) לענין נפולה אם ששהתה מעל"ע אם מותר לשוחטה ביו"ט וז"ל דמסתברא דנקטינן לחומרא דהו"ל סד"א וע' בשאג"א סי' ס"ד ובת' ח"ס סי' ס"ו. ואף שהעידו שראו אותו עומד על הסלעים. אעפ"כ בדיקה מיהא בעי וכ"ז שלא נבדק הוא בספק טריפה ומכש"כ בנ"ד שההכאה היתה במק"א דלא מהני אף הלכה לי"פ כמ"ש הר"ן לענין אם הכה אותה כנגד חוט השדרה. וז"ל איכא מ"ד וכו' וכ"פ הב"ח והפ"ח והפ"ת. ונראה דאף להשאג"א דסובר דאחר מעל"ע הוה הבדיקה רק מדרבנן. אבל אם היתה ההכאה רק במקום א' נראה דגם להשאג"א הוה הבדיקא מדאורייתא כיון דאפי' הלכה לא מהני לכמה פוסקים. וכיון שהיתה מתרמי בכענין זה בבהמה הי' בהדין נפולה א"כ ה"ה באדם כמו שכתבו התוס' ריש אלו טריפות וכמה מקומות דבהמה ודאדם שוים [ועיין בת' פמ"א סי' מ"ח שהשיג על הב"ש במה שכתב דאדם יכול לחיות יותר מי"ב חודש. וע"ש עוד מה שהשיג עליו עוד] ואף להסוברים דאדם דאית ליה מזלא שאני היינו בשארי טריפות אבל לא בטריפות דנפילה כדאיתא בסנהדרין (נ"ה ובב"ק נ"א). ע"ש בתוס' ד"ה נעביד על מתניתין בית הסקילה הי' גבוה שתי קומות ופריך הגמ' ומי בעי' כולי האי ורמינהו מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים אף כל עשרה כו' ע"כ. אלמא דגם באדם הוא כדי להמית בעשרה טפחים וגם משמע דמקרי רובו למיתה. דאל"כ מאי מקשה הגמרא כיון די' טפחים לא הוי רק ספק מיתה. ואף לפי התירוץ משום ברור לו מיתה יפה אבל י' טפחים אין מת כ"כ מהר ע"ש ברש"י אבל רובו למיתה (אבל ברמב"ם פרק י"א מהלכות שחיטה וברש"י דזבחים (ד' ע"ד ע"ב) משמע דלא הוי רק ספק טריפה אם שחט את הנפולה בתוך מעל"ע) א"כ כיון דהפוסקים מדמים אם הכה במקום א' כדין נפולה א"כ בנ"ד הי' שני מיני נפולה א' מה שריצת הלאייווע בנחיצה רבה הכה אותו על השצארנע ועוד מה שנחבט על פני המים. וכיון שמשאל"ס הוא רק מדרבנן הוה סד"ר. כמו שמצינו באחרונים לענין משאל"ס אם העלו להנטבע ואין יכולין להכירו אלא ע"י סימן אמצעי דמקילין מטעם זה וכ"כ בס' מראות הצובאות ס"ק קכ"ו דדעתו נוטה דמהני סימן אמצעי דמספקי לן בב"מ אי סימנין דאורייתא או דרבנן א"כ הוה ספיקא דרבנן ולקולא ועוד אפ"ת סי' דרבנן סומכים עליהם דהם אמרו והם אמרו. וכן בס"ק פ"ז הביא ראיות ע"ז והביא דעת הגאון בעל אבן העוזר שם כן וכ"פ הגאון בעל בית דוד סוף תשובה כ"ז והביא ג' גדולים שפסקו כן ועוד דיש כאן ס"ס ספק נטרף מחמת הכאה או מחמת החבט שנחבט על פני המים ואת"ל דלא נטרף אולי מת מחמת הטביעה ומתהפכת ואת"ל דעלה מן המים אולי מת מחמת הנפילה ואף דהוא שם א' אולי מת או חי מלבד דיש פוסקים דאף משם א' הוה ס"ס וכן דעת הכו"פ. וגם הסדרי טהרה הביא בשם ת' ב"י ססי' קפ"ח דכה"ג מקרי ס"ס ואע"ג דמתחלה חולק ע"ז ומסיק כן ע"כ אפשר דיכולין להקל במשאל"ס דלא הוה רק מדרבנן ומשום חומרא דא"א חשו רבנן למלתא למעוטא דמיעוטא כמבואר בתוס' בכורות (כ' ע"ב) וכ"כ הרא"ש שם ופ"ק דחולין סימן י"ב וברא"ש פ' האשה בתרא ועיין בתו' ריש פרק כל הצורות דסותר למ"ש בבכורות דמשמע דסובר דמשאל"ס הוי מיעוט דשכיח. וכן בהחולץ (ל"ו ע"ב) ד"ה האלו וכו' מספקי להו אם הוא מיעוט דשכיח או לא ונראה דזה הוא דברי ר"י ובבכורות הוא דברי ר"ת וגם הרא"ש הוא סותר קצת בפרק החולץ סי' ה' דבריו שכתב בחולין ובהאשה בתרא. כי בהחולץ משמע דסובר דמשאל"ס הוי מיעוט דשכיח. ויש ליישב קצת ואף להסוברים שהוא מיעוט דשכיח אבל עכ"פ לא הוי רק איסור דרבנן דהא אם נשאת ל"ת. דאל"כ אמאי לא סמכינן חזקה דא"א למעוטא דנמלטין ואיתרע לה רובא אלא ע"כ צ"ל דלא הוי רק מיעוטא דמיעוטא אפשר דכ"ע מודים דמקילין בס"ס כזה עוד י"ל דכאן לא מקרי שם אחד. דספק א' מתיר יותר מחבירו דמספק דאולי נתרסקו איבריו אינה רשאה לינשא אלא אחר מעל"ע משום דריסוק אינו חי יותר ממעל"ע ומחמת ספק שמת מחמת הטביעה רשאה לינשא תיכף אחר שתצא נפשו ואף דב"כ וב"כ אינה רשאה לינשא עד ג' חדשים היינו מדרבנן אבל מדאורייתא רשאה לינשא מיד. אבל אי אמרינן דמת ע"י הריסוק אם נשאת בתוך מעל"ע הראשון ה"ה ספק א"א דלמא עדיין הי' חי ותצא מבעלה השני דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. אבל אי אמרינן דמת ע"י הטביעה א"צ לצאת מבעלה רק מהני בריחה ג"ח זהו הקולא שיש בספק הטביעה על ספק הריסוק. ואפשר לומר דיש קולא בספק הריסוק על ספק הטביעה כגון אם נתקדשה בתוך מעל"ע של הנפילה אחר כדי שת"נ דמחמת ספק הטביעה היא מקודשת גמורה ואם בא עלי' אחר לאחר מע"ל ה"ז חייב מיתה. ואם אמרינן דמת מחמת הריסוק אולי לא מת אלא אחר מעל"ע וא"כ הקדושין לא חלו. ואם בא עלי' אחר לאחר מעל"ע אינו חייב מיתה כיון דהקדושין שנתקדשה בתוך מעל"ע לא חלו ואחר מעל"ע כבר מת בעלה הראשון. והרי היא פנוי' עוד יש חלוקים בין ודאי מקודשת לספק אף בזמן הזה א"כ אינה משם א' וגם מתהפכת כמש"ל ועיין בקונ' עגונות סעיף שס"ע. וס"ס המתהפכת מהני אפילו בדאורייתא. כ"ש לגבי עגונה. ולפע"ד דאפי' להפוסקים דסימן אמצעי ל"מ במשאל"ס ש"ה דאינו רק ס"א אם האיש שמוצאין בו עתה הסימן אמצעי אם זהו הנטבע או לא א"כ הוא ס"א. ומחמירין משום חומרא דא"א. ואף שיכולין לומר ס"ס. אולי הוא זה שנטבע. ואת"ל שאין זה הנטבע אלא נטבע אחר. אולי הנטבע שנטבע בפנינו מת במים אבל לא תוכל להפכו ולומר את"ל שהנטבע לא מת הא כיון שלא מת אסורה להנשא ועוד י"ל דבסימנים שאני כמו שראיתי בספר א' וז"ל דאת"ל סימנים דרבנן אמרינן דסימנא לאו מילתא כלל וכלל לסמוך להתיר שום איסור אפילו דרבנן אלא גבי אבידה דוקא תקינו רבנן משום הפקר ב"ד הפקר כדפירש"י כו' ע"כ משא"כ בשאלתנו. ועוד נלפענ"ד שיש כאן ג' ספיקות. א' מחמת הכאה שריצת הלאייווע הכה אותו על הקורה וחקרתי ודרשתי ואמרו לי שריצת הלאייווע הוא כמו (עקשטערנע פאצט). ב') מחמת החבט שנחבט על פני המים. אף אם לא היתה מחמת הכאה. וכ"ש שהיתה מחמת הכאה. אף אם לא הי' יו"ד טפחים ג"כ שייך דין נפולה. וכאן הי' יותר מי' טפחים עד המים. ומכש"כ שאפשר שנתרסק איבריו על הסלעים שהוא תחת המים וגובה המים על הסלעים לא היה רק ג' רביעי אמה. ומחמת חוזק הנפילה ומחמת ההכאה אפשר שלא הי' כח בהמים להחזיקו ונפל תיכף על האבנים ג) עיקר הדין של מים שאל"ס ועיין כללי ס"ס של הש"ך סעיף י"ט ואם היו יכולים לומר כיון שיש כאן שני מיני נפילה דכל אחת בפני עצמה הוי ס"ט אפשר דשניהם ביחד הוי רובא למיתה [די"פ דמה שמתירין ס"ס הוא מטעם רובא] ומשאל"ס ג"כ רובא למיתה. א"כ הוא תרי רובי למית' אפשר שהיינו מרויחין טובא דאמרינן בכתובות לענין יוחסין מחמירין ובעינן תרי רובא לכתחילה ואם נשאת אפילו בחד רובא לא תצא וכתבו התוס' (ד' י"ד) סוף ד"ה אלמנת עיסה וז"ל אע"ג דבעלמא מקילין בס"ס הכא מעלה עשו ביוחסין כי היכי דמצריך לקמן תרי רובא אע"ג דבעלמא סגי בחד רובא עכ"ל אלמא אע"ג דלענין יוחסין מחמירין דלא מהני חד רובא אבל תרי רובא מהני וה"נ לענין משאל"ס וכש"כ הוא דלענין יוחסין לא מהני ס"ס ותרי רובי מהני ומשאל"ס דמהני ס"ס כ"ש דמהני תרי רובא וצ"ע מהא דכתבו התוס' ביבמות (קכ"א) ד"ה ולא היא וז"ל אע"ג דרובא דצו"מ אי סליק קלא אית לי' וכו' עכ"ל אלמא הגם בתרי רובא אין מתירין לכתחילה ויש לחלק דבנ"ד יש תרי רובא שיכולין לתלות מיתתו וכן לענין יוחסין יש ג"כ תרי רובא שיכולין לתלות הבעילה ויעוין בת' קהלת יעקב שמביא בשם מורו הגאון החסיד מו"ה חיים זצ"ל מוואלאזין שהתיר בתרי רובא למיתה באחד שנפל מהגשר שהי' גבוה שתי קומות על הקרח ונתגלגל אל המים ע"ש. וראיתי בשו"ת מהרי"ק וז"ל דאין נראה כלל להחמיר בא"א יותר מביוחסין שהרי ביוחסין החמירו מאד כדפרישית עכ"ל כ"ז כתבתי לפי הנראה מהגב"ע דזה מקרי וודאי נפולה והוה ס"ט אולי נתרסקו איבריו ואף אם הי' ע"ז גופא ס' אם היתה ההכאה כ"כ בכח שיכולין להכניס בגדר נפולה דאין זה מן הסברא דאם הכה במקל הכאה קלה דיהא מקרי ריסוק לדעת הסוברים דאף אם לא נפלה מחמת ההכאה מקרי נפילה] א"כ יש כאן ס"ס לחומרא. א' אולי לא מקרי נפולה ב' דאף אם מקרי נפולה אולי לא נתרסקו איבריו ולכאורה י"ל דאא"ל ס"ס לחומרא משום דאינו מתהפך דאין אתה יכול לומר את"ל דנתרסקו אבריו הא כיון דנתרסקו אבריו א"כ בוודאי מת ועיין בפמ"ג בכללי ס"ס אות ט"ו ד"ה ונראה וד"ה והוי אבל זה אינו כלום כיון דמתחלה צריך אתה לדון אם נכנס זה בגדר נפולה א"כ מקרי ס"ס אף שאינו מתהפך ועיין בש"ך בכללי ס"ס אות ט"ו וכיון דאין אנו יכולין להתחיל ולומר דלמא נתרסקו איבריו עד דאמרינן הריעותא דנפולה וכיון דיש ספק בהריעותא שפיר מקרי ס"ס אף דאינו מתהפך ואף משם א' ויעוין בחו"ד סוף סימן ק"י בבית הספק בסעי' ק"י ד"ה ס"ס משם אחד אבל אחר העיון נראה דאין ספק בהריעותא מחמת כמה טעמים א' ההכאה ב' הנפילה שנפל מחמת ההכאה ג' מה שהעידו שראו אותו מבולבל ולא השמיע שום קול ומה שלא הי' יכול להחזיק עצמו שלא ישטפו המים ואף דשאני נחל דרדיפי מיא כדאמרינן ביומא (ע"ז) היינו למעלה מן המתנים כדאיתא שם גבי מים מפכים דיחזקאל אבל כאן היה המים למטה מן המתנים ואעפ"כ לא הי' יכול להחזיק עצמו ושטפו אותו המים ואף דחולה שנפל למטה נמי ה"ה בחזקת חי דאמרינן בשבת (ד' ל"ב) עלה למטה ונפל כמו שעלה לגרדום לידון ואמרינן בגיטין מי שעלה לגרדום לידון הרי הוא בחזקת חי. וכן במתניתין דגיטין (כ"ח) המביא גט והניחו זקן או חולה נותן בחזקת שהוא קיים ולא חילק בין מוטל למטה או לא דמשמע אף שהוא מוטל למטה ודוקא בגוסס חיישינן כדאיתא התם וכן בב"ב (קסג) ההוא שכ"מ דהוה כתיב בי' כדקציר ורמי בערסי' כו' ואמרינן שם דה"ה בחזקת חי:
ואף מאן דפליג התם היינו משום דהרי מת וקברו מוכיח עלי' וכן מהא דאמרינן בעלמא רוב גוססים למיתה אבל כל מי שאינו גוסס ה"ה בחזקת חי אבל נראה דלכה"פ ריעותא מקרי ועיין בג"ע שהעיד העד בזה"ל לפי אומדנא שלי יכולין ליהרג מהכאה זו ומהנפילה על האבנים ועיין ב"ק (צ' ע"ב) מה אגרוף מיוחד שמסור כו' אף כל שהוא מסור לעדים וכן במכות אומדין אותו אם יכול לקבל אלמא שמסור לב"א לידע אם יכול ליהרג מהכאה כזו ובנ"ד לכה"פ ריעותא מקרי דומה לדבר מצינו כן בבהמה כ"ז שאינה עומדת ה"ה בחזקת מסוכנת ואם שחט את המסוכנת ולא ידע אם פרכסה ה"ה ספק נבילה. וה"נ כיון שעמד במקום סכנה גדולה כזו ולא החזיק עצמו שלא לנפול אף שהי' המים למטה מן המתנים דומה לבהמה שמעמידים אותה ואינה עומדת [ומה שראו אותו עומד רגע אחת יכול לתלות שהמים העמידו אותו על רגע אחת] ואף דיש לדחות דאפשר שאינו דומה מסוכן דאדם למסוכן דבהמה. ועוד דהתם יש טעם אחר אם לא ידע אם פרכסה משום דיצאה נשמתה קודם גמר השחיטה מחמת חלישותה מהתחלת השחיטה אבל עכ"פ דריעותא מקרי דהא בבריאה אף דלא פרכסה מותרת וכן באדם נראה דריעותא מקרי ועוד דאין לך ריעותא גדולה מזו מה שלא יצא מהמים ואבד זכרו זה יותר מעשר שנים וא"כ צריך להיות מתהפך כמו בפתח פתוח וכמו בנמצא סכין פגומה וע"ש בחו"ד שהבאתי לעיל א"כ אין אנו יכולין לומר ס"ס לחומרא כיון שריעותא לפניך צ"ל מתהפך ולקולא יש ס"ס מתהפך ואינו משם א' אבל לפי הנראה מג"ע אין אנו צריכין לזה כיון שהי' כאן דין נפולה גמורה כמש"ל וס"ס גמורה יש כאן ועיין במהרי"ק סימן קע"א (דף קנ"ב) דספק מקרי אפילו אפשר רחוק ע"ש וכן הוא בט"ז בהלכות תולעים וכן בספר מנחם עזרי' סימן קכ"ו מביא ראי' מרא"ש פ"ק דכתובות דאונסא לא שכיח ואפ"ה מכניסין אותו בס"ס ע"ש ועיין בפ"ח ובתבואת שור סימן ל"ב. עוד יש לצדד קצת דאף דאמרינן רוב חולים לחיים אבל מיעוטים יש שמתים ואף אי אמרינן שמיעוטי דמעוטי שמתים הא במשאל"ס ג"כ לא הוה רק מיעוטא דמיעוטא שיוצאים כמ"ש התוס' בבכורות שהבאתי לעיל ויותר שכיח מיעוטי דמיעוטי חולים שמתים ממעוטי דמיעוטי נטבעים שיוצאים אם לא שנאמר שחשו חכמים חששה רחוקה מאוד משום חומרא דא"א א"כ אפשר שחוששין אף בחולה שאינו יכול לעמוד שנפל למשאל"ס אולי הגלים דחפו אותו למרחוק לובשה ומחולי' ג"כ חי ואף שהמיעוט חולים שמתים ממעט המיעוט דמיעוט שיוצאין וצ"ע כד דייקינן מה דאמרינן בהאשה בתרא (קכ"א) מחילה של דגים במשיל"ס ל"ש ול"ק דליכא כלל משמע דלעתים רחוקות אפשר למתרמי שיהא מחילה של דגים אף במשיל"ס אלא דלא חשו חכמים חששה רחוקה כזו ואפשר מאי דקאמר הגמרא ל"ש פי' ל"ש כלל וליכא כלל ומ"ש דאפשר להתיר בשאלתנו מטעם ס"ס אין להקשות מדוע לא התירו ס"ס ביוחסין לכתחילה י"ל משום שהוא איסור דאורייתא והחמירו ביוחסין לכתחלה ועיין בב"ש סי' ב' ס"ק י"ד דכתב דלא הוי ס"ס גמור [ומדברי התו' אלמנת עיסה מוכח דלא סברי כן ואף לדברי הב"ש דמתיר שם בס"ס גמור אין ס"ס ראי' לנ"ד משום חזקת א"א שלא יצטרף למעוטי דמעוטי דנמלטים]. ועוד אפשר לומר דאיסור כהונה שאני כדאמרינן ביבמות (ד' פ"ח) וגיטין (ד' פ"ב ע"ב) אבל במשאל"ס מתירין ס"ס לכתחילה כמ"ש בקו"ע שהבאתי לעיל עוד יש לצדד קצת לפי מה שראיתי בשו"ת פנים מאירות שאלה מ"ח וז"ל שהעידו לאחר שנפל לעומק המים בא למעלה והתחיל לחלחל בגרונו ולא הי' יכול עוד לדבר כו' וא"כ י"ל הא דאין משיאין את אשתו כשנפל למשאל"ס היינו היכא שראינו שנפל ולא ראינו אח"ז בגופו שום חולשה די"ל דגלי אשפלוהו ואדם בריא יכול לעצור את רוחו ולשוט תחת המים אבל שראו שהמים חונקין אותו מעידים עליו וכו' ע"ש בסוף הת' שכ' מ"מ יש להתיר כו' התחיל לנחור בגרונו ולא הי' יכול לדבר מכח המים שבאו לגרונו א"כ הוה כגוסס ע"י אדם כו' וע"ש עכ"ל א"כ בנ"ד ג"כ ראינו חולשת הגוף מה שלא הי' יכול לדבר ועוד דלא הי' יכול להחזיק עצמו כדי שלא ישטפוהו המים אף שהמים היו למטה מן המתנים אף שהמעשה של הפמ"א הי' שהתחיל לנחור בגרונו אבל נ' שא"ז סימני גסיסה כי גוס' פרשו בהגהת ש"ע אה"ע סימן קכ"א סעיף ז' תרגום על צד תאמנה על גססיהן כלומר על חזה שלהן וענין גוסס כי הקרוב למיתה מעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה ע"כ אבל מה שמנחר בגרונו דהיינו חלחול הוא מחמת חניקת המים א"כ גם בשאלתנו יכולין לתלות שמה שלא הי' יכול לדבר הוא מחמת חניקת המים ואפשר שהפמ"א מדמה כמו שהגוסס אין יכול להעלות הליחה ומחמת זה הוא נחנק וע"כ הוא מנחר בגרונו כן הוא גם בנ"ד מה שהי' מנחר בגרונו הוא סימן חניקה. אף שיש לדחות אולי הגלים דחפו אותו ליבשה ושם הקיאו המים וחי' משא"כ בגוסס ע"י חולי כי מן הסתם אם היו מעלין אותו ליבשה בשעה שהי' מנחר בגרונו הי' מקיא המים וחי' אעפ"כ הקיל הפ"מ וא"כ יש לצדד קצת בשאלתנו ג"כ מה שלא הי' יכול לדבר מחמת חניקת המים עוד יש לצדד במה שכתב הפ"מ בנידון דידי' וז"ל שאח"כ רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו ולא ראה אותו ואם הלך מהלך רב כשיעור שא"א להחיות א"כ אין חשש שמא יצא ממק"א דהא ידוע שא"א לשוט כ"כ מהר כמו אדם הרץ ברגליו סמוך לנהר וא"כ הוי כמשיל"ס ע"כ א"כ ה"ה בנ"ד כיון שהעיד שנסעו על הספינה במורד המים ב' ויארסט ולא ראו אותו הוה כמשיל"ס אבל לא נ"ל צד היתר זה שכתב הפ"מ דהא לא חלקו חכמים במשאל"ס אף אם א' נטבע באמצע הים הגדול ואחד ראה בכלי מחזה מד' רוחותיו כמה פרסאות וראה שהנטבע אינו שט ושהה השיעור שת"נ אעפ"כ אסרו חכמים לכתחילה גם צריכין לחוש למחילה של דגים ואף שכתב רש"י (דף קכ"א) שחוטטים סמוך לשפת הנהר ע"ש כי באמצע הים אם הדגים יעשו מחילה יכנסו שם המים משא"כ סמוך לשפת הנהר ששפת הנהר גבוה מהמים ומגביה ראשו ע"ש אבל באמצע לא שייך זה אעפ"כ לא מצינו שחלקו חכמים בזה ומה שהבאתי לעיל מקו"ע שמתיר ס"ס במשאל"ס מסופקני אם כוונתו ס"ס לבד הספק של משאל"ס או עם הספק של משאל"ס כי מביא בקיצור וגם בק"ע לא כ' בסעי' שס"ט אלא דס"ס מתירין ויוכל להיות בשארי עניני עגונה אבל במשאל"ס מתירין אף בס"א ומדברי האחרונים שהבאתי לעיל מוכח דמתירין ספק אחד במשאל"ס משום דמשאל"ס הוא רק מדרבנן ומקילין בספיקו דהוה סד"ר וכנלע"ד ראי' לדבר מקדושין (דף נ' ע"ב) גבי סבלונות דמביא התוס' והרא"ש בשם ר"ח דחיישי' למיעוטא דכ' הרא"ש וכן מרומז בזה בתוס' וז"ל ואין לתמוה אמאי חיישינן למיעוטא דמצינו נמי בכה"ג לענין איסור א"א כו' וכן לענין משאל"ס עכ"ל אלמא דמדמה הרא"ש זל"ז וכתב הרמ"א באה"ע סימן מ"ה סעיף א' דאזלינן בספיקו של סבלונות להקל א"כ גם במשאל"ס אף דיש חזקת א"א אבל מיעוט נמלטין ל"ש לגמרי ובסבלונות אף דמיעוט מקדשי והדר מסבלי שכיח קצת מ"מ יש כאן חזקת פנוי' ויש בשניהם חדא למעליותא וחדא לגריעותא ולהכי מדמה הרא"ש זל"ז כמ"ש הח"מ בשם מהרי"ק א"כ כמו דהתם מקילין בספיקו הכא נמי במשאל"ס וכ"מ מרמזי הביאור הגר"א שם ס"ק ח' ומה שכתבתי לעיל דעת הר"ן דסובר דגם אחר מעל"ע הוי הבדיקה מדאו' נראה דה"ה אם עמדה ג"כ הדין כן לדידי' דהא גם בעמדה אמרינן בחולין אמר ר"י כו' בדיקה ודאי בעי ואף דהפוסקים חולקים על הר"ן וכן סתם בש"ע א"ח סימן תצ"ח אעפ"כ כדאי הר"ן לסמוך עליו בשעה"ד ועי' בב"י סימן הנ"ל שמביא ג"כ בשם ספר הכלבו בשם ספר ההשלמה וכדאי הפוסקים לסמוך עליהם כדאיתא בגיטין י"ט כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד ועיין שם ברש"י ואפילו להח"מ בסימן י"ב ס"ק ל"א דמחמיר במקום דאיכא פלוגתא היינו משום דהפלוגתא הוא בשעה"ד כגון בעיגון ע"ש אבל בנ"ד נראה דיכולין לסמוך על הר"ן וסיעתו כיון דהפלוגתא הוא בעלמא שלא בענין עגונא ומכש"כ דאף להפוסקים דפליגי על הר"ן אבל מדרבנן הם סוברים דבעי בדיקה וכיון שעיקר האיסור דמשאל"ס הוא דרבנן א"כ הוה ספיקא דרבנן וכמו שכתבתי לעיל ואף להחולקין על סי' אמצעי אבל בנ"ד נראה שיודו כמו שכתבתי לעיל ומכש"כ לדעת הט"ז והב"ש שפוסקין שסומכין על דעת יחיד במקום רבים באיסור עגונה וכן פסק הספר גט פשוט להלכה והאריך בזה:
עוד יש לצדד להתיר לפי מה שמצאתי בכתבי הרב ר"נ וז"ל נגבה בעדות איך שהאנשים שהיו עם הנטבע ראו איך שהוכה על מוחו בהשצארין של הספינה ונטבע ולא עלה מן המים כלל אלא עמד פ"א ואח"כ הוכשל כחו ונכסה תחת המים והכובע נמצאה למעלה מן המים והיתה מלוכלכת בדם ע"כ ועוד כתב שבגדי קיץ הי'. עוד כתב וז"ל אך עדיין לא הוגבה שהכאה ע"ג מוח הי' עכ"ל וקצת ספק אצלי מה כוונתו אי כוונתו שלא הוגבה בבירור שהכאה היתה במוח אבל זה הוגבה בבירור שהכא' היתה בראש וא"כ יש כאן הכחשה בינם ובין העד שהעיד לפנינו כי העד העיד שההכאה היתה בערך הלב או כוונתו שלא הוגבה בבירור אלא ספק אולי היתה בגוף ואף שלפי הג"ע שגבה הרב הנ"ל יש ס"ס לחומרא א' אולי לא היתה הכאה נגד המוח ב' אף אם היתה הכאה נגד המוח אולי הלכה כדיעה הסוברת שהמוח א"צ בדיקה לנפולה הנה מלבד שהס"ס זו הוי כעין ש"א דהוא ס"א אם נהרג מחמת הכאה זו א"ל גם מלבד זה כדאי הרמב"ם שסובר שגם בהמות צריך בדיקה לסמוך עליו בשעת הדחק ובפרט שהמחבר כ"כ בש"ע סי' נ"ח וכן שתקו לו האחרונים ז"ל ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם גם יש ליישב דברי העדים שלא יהיו מכחישים זא"ז אפשר לומר שמתחילה היתה ההכאה נגד הלב ונשמט למטה ותומ"י הכה אותו הקורה נגד המוח וכ"ש לפי מה שנסתפקתי שמה שכתב הרב שלא הוגבה בבירור אפשר כוונתו שלא הוגבה כלל בבירור באיזה מקום היתה ההכאה ואפשר שההכאה היתה כדברי העד שגבינו ממנו שההכאה היתה בערך הלב ומה שמצאו בכובע דם אפשר שהוא מחמת שהוכה בראשו על האבנים שבמים שהמים לא הי' עמוק לכל היותר רק ג' רביעי אמה ובשטח גדול יש שם אבנים וכן העידו העדים בג"ע שיכול ליהרג מחמת ההכאה בקורה ומחמת הנפילה שנפל על האבנים וכיון שמצאו דם בכובע שייך ג"כ לומר מיא מרזי מכה:
את כל הדברים הנ"ל שלחתי להרב הגאון מו"ה דוד טעבל ז"ל מד"א דק"ק מינסק ע' בספרו נחלת דוד סי' מ"ב מה שהשיב לי ע"ז וז"ל שם בקצרה ומ"ש עוד כת"ר מטעם תרי רובא יש להביא ראי' דתרי רובא לא מהני והוא מהש"ס במס' יבמות (ק"כ ע"ב) דמוקי למתניתין דקתני ואפילו ראוהו מגוייד כו' כר"ש בן אלעזר דאמר אף על המגויד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות ופריך ומי מצי לאוקמי כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו בים ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא ומשני שאני מיא דמרזי מכה הרי חזינן דא"ל דמרזי מכה הוה מתסרי לרשב"א אף דודאי דהא דיוכל לכוות ולחיות הוי מיעוט דאלו היתה רפואה זו ידועה לכל והכל יודעים אותה לעשותה לא הוו פליגי רבנן עליו ומדחזינן דפליגי רבנן ש"מ דאינו רק מיעוטא וא"כ גם לרשב"א א"ל דבמשאל"ס מן הארכובה ולמעלה תנשא משום דאיכא תרי רובא רובא דמשאלס"ו ורובא דאינם יודעין הרפואה דיכולה לכוות ולחיות אלא ש"מ כיון שאינם מענין אחד אין מצטרפין כו' עכ"ל גם האריך עוד:
וזה אשר השבתי להרב הגאון הנ"ל ובמאי דסיים מר אפתח מה שהביא ראי' מפלוגתא דת"ק ורשב"א דגם בתרי רובא למיתה מחמירין נלע"ד דאין מזה ראי' דנראה לענ"ד דפליגי בזה דת"ק סובר דמגויד אין לו שום רפואה אפילו ע"י כוויה אפילו מיעוטא ואין מועיל כלום הרפואה של כווי' לת"ק וראי' ברורה לזה מדפריך הגמ' ריש אלו טריפות ע"ב אלא לתנא דבי ר"י כו' והא איכא בהמה שנחתכו רגלי' מהארכובה ולמעלה טריפה ותירץ סבר לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר יכולה לכוות ולחיות עכ"ל אבל לתנא דפליג על ר"ש טריפה מוכח דסובר דלית לה שום רפואה דאי כדברי מר דלרבנן שמיעוט דיודעין הרפואה של כוויה אמאי מטרפי רבנן הא אמרינן שם (דף נ"ד) גבי רב פפא רישבא מחו בכוליא וקטלי כו' והא חזינן דקא מתה. גמירי דאי בדרי לה סמי חייא ע"כ. אלמא כיון שיש לה בעולם שום רפואה לא מטרפה ואין סברא לומר דרפואה ידועה לכל היא מדפריך והא קא חזינא דקא מתה דאכתי לא ידע דאם יש לה רפואה אין בכלל כל שאין כמוה חי'. וגם המתרץ לא השיב רק שיש לה רפואה מאיזה סם אבל זה לא השיב לו דאם יש לה רפואה היא כשרה דגם המקשן ידע מזה אלא סבר דאין לה שום רפואה ותירץ גמירי דאי בדרי לה סמי חייא פירוש שיש לחכמי הגמרא בקבלה שיש לה רפואה ואיזה סם וכן נלע"ד עיקר שמה שקבלו חז"ל טריפה אינה חיה היינו שאין לה שום רפואה בעולם אבל אם יש אחד אפי' בסוף העולם שיודע לעשות הרפואה אין בכלל זה טריפה אינה חיה כי מאי נ"מ אם שכיח או לא כיון שאין עושין לה הרפואה וכשרה בלא הרפואה ופירושו של מר בסוגיא דיבמות אינני מבין דכתב וז"ל אף דוודאי דהא דיוכל לכוות ולחיות הוי מיעוט דאלו היתה הרפואה זו ידועה לכל והכל יודעין אותה לעשותה לא הוו פליגי רבנן עליו ומדחזינן דפליגי רבנן ש"מ דאינו רק מיעוטא עכ"ל איני מבין מאי נ"מ בין מרובין למיעוטין הא אף שלא יש רק רופא אחד בעיר רופא כל החלאים שבעיר. ומאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסי' אלא עיקר הפלוגתא דת"ק ור"ש דת"ק סובר דרפואה של כווי' אינה רפואה כלל ורשב"א סובר דרפואה של כווי' רפואה היא אע"ג שדוחק קצת לומר דפליגי במציאות מצינו כעין זה בפרק אלו טריפות במשנה וגמרא דפליגי תנאים ואמוראים בכמה מיני טריפות אי מטרפה בחולי זה או לא אע"ג דרק שמונה מיני טריפות נאמרו למשה בסיני אעפ"כ דיעה המטרפת סוברת שאינה יכולה לחיות מחולי זה ע"כ הוא נכלל בכלל השמונה ודיעה המכשרת סוברת שיכולה לחיות י"ב חודש אע"ג דפלוגתא זו הוה כעין פלוגתא דמציאות ועיין שם (נ"ז ע"ב) אמרו עליו על ר"ש בן חלפתא וכן ביומא (דף פ"ג) פליגי ח"ק ור' מתיא בן חרש במי שנשכו כלב שוטה אי הוה רפואה גמורה החצר הכבד שלו והיינו יכולין לומר דבפלוגתא דת"ק ור"ש בהא דת"ק סובר שלא יש רק מיעוט בני אדם שמתרפאים מרפואה של כווי' אבל רוב בני אדם אינם מתרפאים. ור"ש סובר דרוב בני אדם או מחצה מתרפאים או יש לומר שר"ש סובר ג"כ דרק מיעוט בני אדם מתרפאים אלא דחייש ר"ש למיעוט דילמא הוא מהמיעוט וא"כ מוכח דגם בתרי רובא למיתה מחמירין דלא מיקל רשב"א אלא משום דמרזי מכה אבל העיקר נראה דת"ק סובר דהרפואה דכווי' אין שום רפואה כלל כמו שמוכח ממסכת חולין שהבאתי ור"ש סובר שהרפואה של כווי' היא רפואה ואזלי לשיטתייהו דפליגי בטריפות דבהמה וכיון שהוכחנו דת"ק סובר שלא יש אפילו מיעוטין שחיין מרפואה של כווי'. א"כ אין הכרח לומר שרשב"א סובר שלא יש רק מיעוטין שחיין מרפואה של כווי'.
ומה שכתב מר שאין לומר בזה ספק דרבנן להקל כיון שהספק הראשון הוא דאו' (פירוש ספק הריסוק) וע"י גילגול בא לדרבנן ומדמה זאת לכלים שנתבשל בהם ספק טריפה שאסורים גם לאחר מעל"ע עכ"ל נלענ"ד דיש חילוק בדבר דהתם שאני שאין אנו יכולים להתחיל ולדבר בהיתר הכלים או באיסורן קודם שמתחילין לדבר איזה ריעותא יש בכלים וע"כ צריכים אנו להתחיל ולומר שבכלים נתבשל ספק טריפה א"כ בהתחלה מעמידים הכלים בספק תו לא אמרינן ספק דרבנן להקל משא"כ בנ"ד מאן לימא לן להתחיל בספק ריסוק כי כשמתחילין לדון בהתירא דהך איתתא אנו מתחילין תחילה לומר דמה שלא יצא מהמים הוא מחמת שמת מחמת המים ומדאו' מותרת רק שחכמים אסרוה במשאל"ס אולי יצא למרחוק אנו אומרים דאף אם יצא למרחוק אולי מת אח"כ מחמת הריסוק דמקודם והוה ספק דרבנן ולקולא ועוד דהתם שאני שהספק טריפה שנתבשלה בהכלים היא היא האוסרתן וכיון שנאסרו הכלים מאותו ספק עשאוהו כגופו של איסור ע"כ אע"פ שנתגלגל אח"כ ונעשה דרבנן אין אנו יכולין לומר שהספק טריפה שאסרנו הכלים מחמתו תסייע עתה להתירן. משא"כ בשאלתנו אטו הריסוק אסרה [שנימא כמו שכתב מר כיון שהספק הראשון של ריסוק הוא מדאו' ואח"כ נתגלגל לדרבנן אין אומרים בזה ספק דרבנן ולקולא] הלא אסורה ועומדת מחמת איסור א"א אטו הריסוק מיגרע גרע אדרבה הריסוק מחליש איסור א"א [צ"ע על חילוק זה דכ"ש בנ"ד דעומדת בחזקת א"א שלא יתיר לה הספק ריסוק כיון שאח"כ נתגלגל לאיסור דרבנן במכש"כ מהכלים] אבל בלא החילוק זה יש לחלק כמו שכתבתי לעיל וכמו שאכתוב להלן ודומה קצת להא דהתיר השאגת ארי' בסי' ס"ט דישראל ועו"ג שיש להם חמץ בשותפות ועבר עליו הפסח שמתיר מטעם דחמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה עכ"ל אלמא אע"ג דבפסח הוא אסור מדאו' ובדאו' אין ברירה ונתגלגל אחה"פ לאיסור דרבנן אלא ע"כ כיון דבפסח לא הי' אסור מטעם אין ברירה דהא אפילו חמץ של עו"ג ג"כ אסור בפסח ע"כ אין שייך לומר שאיסור דאו' נתגלגל לאיסור דרבנן משום דמה דאמרינן דבאיסור דאו' אין ברירה לא זה אסר את החמץ. ה"נ בנ"ד אין שייך לומר דספק דאורייתא נתגלגל לדרבנן דהריסוק לא אסרה. ויש לחלק דהתם אין נפקותא כלל בפסח בין יש ברירה או אין ברירה משא"כ בשאלתנו יש נפקותא גדולה בין אם נתרסק או לא ולכאורה גם שם יש נפקותא ג"כ בפסח גופא דאי אמרינן אין ברירה מחוייב בפסח לקנות ג"כ חלקו של עובד כוכבים ולבערו שלא יעבור עליו על ב"י וא"א יש ברירה יכול ליטול חלקו לבד ולבער. א"כ הדר' הראי' לדוכתה ואפשר לחלק דבעיקר דין אה"נ בפסח אין חילוק בין י"ב לא"ב וצ"ע עי"ל דאחר שנתרסק בקורה אינו נכנס בגדר ס' א"א דהא נפולה יכולה לחיות מעל"ע וכל הספיקות אנו מתחי' אחר ששהו כשת"נ שיצא מחזק' חי והיא יצתה מחזקת א"א א"כ סד"ר קדים דאיסור משאל"ס קדים מחמת ס' אולי יצא למרחוק אנו אומרים דאף אם יצא למרחוק אולי מת לאחר מעל"ע או יב"ח מ' הריסוק דמקודם ובלא"ה ראיתי באחרונים שמקי' בהכלים אחר מעל"ע ובר מ"ד מה שהחמירו בכלים וכן בס"ס אם סד"א נולד קודם אינו לד' ר"ת ריש ביצה כמבואר בטוב"י סי' נ"ז. ומ"ש הפר"ח דדוקא אם נולד ביחד היינו לד' ר"י. וע' פמ"ג במ"ז סי' ק"י שכ' דמדינא ה' כר"ת אלא שראוי לחוש לד' ר"י ע"ש. וכ"כ הב"א בשער הקבוע סי' מ"ז. וכ"מ בטור ססי' נ"ז שסיים ומ"מ גמגם לאיסור. וכ"ד הר"ש פ"ג דערלה וכ"ד הה"מ ע' ביאורי הגר"א ז"ל סי' ק"י. ונ' דיש להקל בעגונא כדאמרי' בעלמא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד. וכ"ש דמדאו' אין חילוק כמ"ש האחרו' וע' ג"פ בכללים סוף כ"ו וא"כ בנ"ד כדאי הן כל הני רבוותא לסמוך עליהם בשעה"ד גם יש לצרף לסניף במה שהמעשה היא יותר מעשר שנים וגם לפ"ד הש"ך והאחרונים דאם לא נודע הס"א קודם הב' יש להקל בהפ"מ א"כ גם בנ"ד אולי מקרי זאת לא נודע דמסתמא לא היתה האשה בשעה שנתרסק בהקורה. וגם העדים אינם יודעין אי שייך בזה ריסוק רק אח"כ בעת הגב"ע נתעוררתי להסתפק בזה. הרי לא נודע הס"א קודם הב' ומ"ש מר דיש לחלק בין שהאבן נפל עליו ובין שהוא מתקרב להקורה. דבזה אפשר דבהתקרבו אלי' הטה עצמו מעט ולא הי' כשיעור ריסוק. והאיש שראהו מרחוק אולי אמר בדדמי עכד"ק איני מבין. כי לא עצינו שיש חילוק בין אם עמד מרחוק או מקרוב. כיון שהעיד שראה שההכאה היתה בערך הלב מה לנו לחשוב בזה ומה שרמז מר שאומר בדדמי נלע"ד דבדדמי ל"ש אלא בעד שראה הטביעה ומעיד שהעלוהו מן המים והכירו בטב"ע וא"ל סימנים עליו אז שייך בדדמי שסובר שמסתמא זה שנפל זהו שהעלוהו אבל במשיל"ס והעיד ששהא כשת"נ מתירין ע"י. ול"ש לו' שאומר בדדמי וכן לענין ההכאה ג"כ ל"ש בדדמי ותו דבתרי ל"ש בדדמי כדכ' הרא"ש ובש"ע ס"נ ומה שחילק מר בין אם הוא בבגדים לא ערום בלי לבוש לא נעלם מאתי ג"כ וכן מחלק הש"ס בחולין (א' ב') לענין עוף גלימא מתיח חיישי' עייף מיעף ל"ח (יעו"ש ברש"י שכ' ע"ג יתידות באויר א"כ לא מוכח כ"כ) ובעת הגב"ע שאלתי באיזה בגדים הי' לבוש והשיב לי א' שהי' לבוש בבגדים קלים. וא' אמר שאותו היום הי' יום חם ולא כתבתי הדברים בגב"ע מחמת שאינם יודעים דבר ברור ובכתבי הרב ר"נ כ' שהעידו שהי' לבוש בגדי קיץ. רק שעיקר סמיכתי הוא על ההכאה שנראה שהכל לפי כח ההכאה כמ"ש הט"ז בסי' נ"ח. גם מסנהדרין (מ"ה) מ' דגם בבגדים יכולים לקיים מצות סקילה רק שמת מהר בלא בגדים. דאל"כ מה צריך קרא אותו בלא כסותו גם ברש"י שם בזיוני דאינשי עדיף ליה כו' הלכך נוח לה שתסקל בלבושה ותשהה למות כו' עכ"ל מ' שמתה אף בבגדים. רק שאינה מתה כ"כ מהר. וכ"ה בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל ע"ש. וע"כ כתב הרמב"ם שמניחין עלי' רק חלוקה משום שתמות מהר משום ואהבת לרעך וגו' ואין לחלק ולומר דש"ה דבה"ס היה גבוה ב' קומות אבל בי"ט או פחות מב"ק דוקא ערום ודקשי' ליה לגמ' ומי בעי' כ"ה היינו לפי מה דנסקל ערום וכן מה שצריך קרא אותו. היינו משום דאי לאו מיעוטא היינו אומרים שיסקל בכסותו ויגביה הרבה (או דדי לזה ב"ק) דמנ"ל לחלק דפשט הסוגי' מורה דאין חילוק בין י"ט לב"ק ובין לבוש או לא. אלא שערום בב"ק מת מהר ובבגדים וי"ט שוהה למות וכן לענין מעקה שחסה תורה שלא יפול מי"ט וימות. ומסתמא חסה לפי דרכן של ב"א שהולכין מלובשין (ע' ח"מ סי' תכ"ז ס"ז) הן אמת שבודאי יש חילוק בין בגדים עבים לקלים מהסברא וגם ממאי דאמרי' בב"ק (דף נ) א"ש וא"ת לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור אפי' מלא ספוגין ש"צ. אבל ההכאה בודאי שייך בה ריסוק. גם החבט ע"פ המים מידי ספיקא ל"נ ואני שואל ובא אם הי' מתרמי ההכאה והחבט כזו בבהמה הכרוכה בבגדים כמדומ' שהיו מורין שצריכה לכה"פ בדיקה וא"כ באדם יכולין להכניס זה בס"ס כמש"ל מד' הרא"ש בפ"ק דכתובות דאונסא ל"ש ואפ"ה מכניסין אותו לס"ס וכ"כ הט"ז סי' פ"ד סק"ז. ונ' דאף להסוברים דאדם דאית ליה מזלא יכול לחיות יותר מיב"ח. אבל בנ"ד שייך לומר מיא מרזו מכה. ומכ"ש בטריפות דנפילה דמוכח דאדם ובהמה שוין. שוב בא לידי שו"ת באר יצחק מהגאון האמיתי מ' יצחק אלחנן נ"י אב"ד דק' נוואהרדאק (וכעת הוא אב"ד דק' קאוונא) והביא שם שהתיר מעשה כזו וכמעט לרוב דבריו ועיקר יסודתו כוונתי ת"ל לדעתו. עכ"ל הרב הנ"ל:
וזהו אשר השבתי לו
אשר כ' ידידי דלפי העדאת העדים שנחיצת הלאייווע הכה אותו על השצארנע נגד חלל הגוף ה"ה בכלל נפולה בבהמה וה"ה באדם לד' התוס' ר"פ א"ט ואף לר"ת שם היינו בשאר טריפות אבל לא בטריפות דנפולה וכדמוכח בסנהדרין (מ"ה) דפריך הגמ' שם מהא דמה בור שהוא כדי להמית י"ט אף כל י"ט אלמא דגם באדם קרי לי' כדי להמית ועוד האריך בזה לענין מה שיש לחלק בין ערום למלובש ובין גובה ב' קומות לי"ט ושוב דחה זה מהא דמעקה דגם במלובש ורק גובה י"ט חייב ע"כ תוכן ד' ידידי אמנם לענ"ד לכאורה יש לדחות גם ראי' זו ולו' דע"כ דולא תשים דמים אין פירושו מיתה דוקא דהא אמרו בברייתא פ"א דב"ק (ט"ו ב') ובכ"מ ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו וכו' ת"ל ולא תשים דמים וכו' ולא מסתבר לומר שנשיכת כלב רע אעפ"י שאינו כלב שוטה יהא בו סכנת מיתה ומה שת"א דין דקטול הוא משום דרובא דרובא של בתים גבוהים הרבה יותר מי"ט ולפרש תיבת דמים ולכן כתבה גם התורה לשון דמים כי דיבר הכתוב בהוה רוב בתים אבל אין מוכרח מזה לו' דגם בית שהוא גבוה רק י"ט יש בו כדי להמית הנופל ממנו מלובש אלא רק כדי שיוזק וחייב במעקה גם בגבוה רק י"ט שלא יוזק אדם עכ"פ אמנם מלשון הרמב"ם שהובא בח"מ סי' תכ"ז שכ' בה' רוצח ה"ד אחד הגג ואחד כ"ד שי"ב סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות וכו' כדי שיפול בה אדם וימות כו' נראה להדיא שמפרש הולא תשים דמים היינו סכנת מיתה ממש וכפשטי' דתרגומו ומפרש דגם נשיכת כלב רע הוא סכנת מיתה ונ"ל שיצא לו זה להרמב"ם ז"ל מדא' במתני' ס"פ מרובה (ע"ט ב') לא יגדל אדם את הכלב אלא א"כ קשור בשלשלת ולא הזכירה מתני' ע"ז קרא דולא תשים דמים והיינו אפי' בסתם כלב שאין בנשיכתו סכנת מיתה ואפי' החשש שמא תפיל אשה מאימת נביחתו שהזכירו בגמ' שם בסוף הפרק לא מקרי סכנת מיתה כיון שקודם לזה עדיין לא יצא הולד לאויר העולם וזה לא אסור מה"ת משום ולא חשים דמים ואיסורו הוא מדרבנן משום נזק עכ"פ וכדא' בבבריי' שם בסוף הפרק שהוא כמגדל חזירים ולמיקם עלי' בארור כדמפ' בגמרא שם וכן מני להו במתני' בהדי כל אינך שאיסורם מדרבנן ור' נתן חידש דבכלב רע יש בנשיכתו גם סכנת מיתה ואסור גם מה"ת משום ולא תשים דמים וכן הרמב"ם ז"ל הביא הך דלא יגדל אדם כלב [סתם] בה' נזקי ממון והך דלא יגדל כלב רע כלל בלשונו בה' רוצח שכ' וכן כל מכשול שי"ב סכנת נפשות וכו' וציין ע"ז הכ"מ הבריי' דר"נ וכן חילקם הטוש"ע ומעתה ודאי יש ראי' לענ"ד מדין מעקה שגם בנופל מלובש ומי"ט יש בו כדי למות. וגם מעתה חוזר וניעור גם הראי' שכ' ידידי מסוגיא דסנהדרין הנ"ל ובהס"ק שהי' גבוה ב' קומות הוא רק משום ברור לו מיתה יפה ותו דהכאתו בהקורה העבה מאד ודרך מרוצה נוראה של הלאייווע נגד הקורה באין מעמד ודחפתו הקורה לאחוריו בחזקה אל המים כבירים שוטפים ודאי הוא כדי למות וכתוב מפורש או בכלי עץ יד אשר ימות בו כ"ש הכאה נוראה כזה וכבר האריך בזה ידידי וגם עוד צרופים שכ' ידידי שהי' בנ"ד מספיקים למדי להתירה להנשא [וד' הארוך של הש"ך ז"ל שהביא כבוד ידידי שכ' דבעוף לא שייך ריסוק אברים. לא נהירין כלל לענ"ד דהא דרסה או שטרפה לכותל תנן והא דלא שנה גם בעוף נפלה מן הגג הוא משום שדברו חכמים בהווה דלא שייך בה כ"כ נפילה מהגג משום שפורחת ולא נופלת אא"כ כשכנפי' קשורים או קטנה מאד ואז באמת גם בה דין נפולה כמו בבהמה וזה פשוט וברור]:
ובר מן כל דין הנה לפי המבואר בהגב"ע וכפי שראיתי בד' הרב מ' נחום נ"י מפאלאצק שאמרו העדים שלא הי' אז רוח על המים ולא היו גלים אז ולשוט ע"פ המים ודאי לא הי' באפשרי לו אז מרב החלישות מחמת ההכאה הנוראה של הקורה העבה מאד פתאום דרך נחיצת מרוצת הלאייווע נגד הקורה וביותר כי הלא א"א לשוט ע"פ המים אלא אם ראשו ע"פ המים והעדים הלא אמרו שבעת ששאוהו המים הי' ראשו כבושה בתוך המים וגם אמרו ששאוהו המים במרוצה ונחיצה כמבואר בהגב"ע וא"כ בלתי אפשרי כלל לשוט וגם הלא אמר ר' יוסף בער שתומ"י תפסו ספינות קטנות והלכו שני וויארסט ולא ראוהו והן ידוע ומורגש בחוש לכל שספינה קטנה הולכת יותר במרוצה גם מאדם בריא וגם לא מבולבל ששט כ"ש נ"ד שהי' חלוש ודאי ומבולבל מאד היתכן שישוט יותר במרוצה מהליכות הספינות ומרחוק מאד מהם עד שלא יראוהו עוד אפי' מרחוק וכן גם לא נשמע שנשברה אז שום ספינה או כלי אחר בכל המרחק מסביביו שיהא מקום לומר שנזדמן לו איזה דף מהם לעלות עי"ז למרחוק הרי אין כאן שום אחת מהשלש סיבות הנ"ל שאמרו בגמ' דאז אשתו אסורה וגם לא שום סיבה אחרת כי"ב שתהא נראית לעין שעכ"פ באפשרי בעולם להנצל על ידה מעתה הרי דיצא נ"ד אפי' מכלל מיעוטא דל"ש שינצל ויעלה ויכנס לכלל ודאי מת ע"י טביעה זו ובכה"ג הא לא אחמרו רבנן כלל אפי' בדרך לא פלוג וע' בסי' ג שהארכתי בזה בס"ד להוכיח כן מהש"ס ותוספתא ע"ש.
ולזאת לדעתי ברור דאתתא דא שהיתה אשת בנימין בר משה מק' קריסלאוויא שריא להתנסבא בלי שום פקפוק כלל. סימן ז בדין גט שנסדר בכפר אם לכתוב בו תיבת מתא אשר השבתי בזה להה"ג מו' יצחק הלוי ז"ל אב"ד דק' פאלטאווא:
א ע"ד אשר כתבתי לכת"ר שאם יסודר הגט בכפר יותר טוב שלא לכתוב כלל תיבת מתא. והראה רומע"ל לעיין בתוס' עירובין (כ"א א') ידעתיו וגם בהלכות גט שבמרדכי ראיתי שמביא ראיה זו מהנך מתוותא אמנם מל' התוס' הנ"ל שפתחו בשם כפרים וסיימו וכתבו ומתוך כך וכו' בין עיר גדולה בין עיר קטנה מ' ודאי דשם עיר ושם כפר תלוי רק בגודל וקוטן ועיר קטנה היא הנקראת כפר [וגם מתא] כמו שכתבו משמע דכפרים קטנים כו' מכלל דקטנים הוו ולכן סיימו ומתוך כך וכו' בין עיר קטנה וכ"מ להדיא גם מפרש"י בכתובות (ד' א') בד"ה דמפקא שכ' גדולה מכפר וקטנה מכרך. וה"נ משמע לדידי לישנא דמתני' דריש מגילה דקתני כפרים ועיירות גדולות ולא תני סתם ועיירות. וכן במתני' דשם (ה' א') איזהו עיר גדולה כל שי"ב עשרה בטלנין פחות מכאן ה"ז כפר ול"ת סתם איזהו עיר. ושיעור הגודל להקרא עיר ומפקא מכפר היה נראה להוכיח לכאו' שהוא חמשים דיורין ממשנה בפ' כיצד מעברין (נ"ט א') ושל רבים וכו' אא"כ עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודא שיש בה חמשים דיורין ובגמ' שם (ס' א) איבעיא להו וכו' כעין חדשה מהו ערש"י שם. ולפי מה דנקטו הפוסקים שם כמ"ד לא בעי שיור ונראה דהוא מטעם דאם נשייר ממנה הרי יפחת עיקר העיר מחמשים דיורין ולא מקרי עיר בפחות מזה וע' רמב"ם בפי' המשנה שם שכ' והיא היתה עיר קטנה שבכל ארץ יהודה. כנראה מזה דעתו משום דבפחות מינה לא מקרי עיר ובעינן גם בהשיור שיהא כשיעור עיר לר' יהודה. והגם דהא דפסקו כמ"ד לא בעי שיור הוא משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב הא קולא דהתם הוא ממילא חומרא לנ"ד שלא לכתוב עיר על פחות מחמשים דיורין כיון דאם דלגו כשר כמ"ש בש"ע.
ב והיה נראה לומר ג"כ דגם ר"ש במתני' שם ור' יצחק בגמ' שם [ע' רא"ש שם שכ' דע"כ לומר שהוא תנא וע' בתשו' הרשב"א ח"א סי' של"ה] לא דפליגי אר' יהודה אלא הוא משום דס"ל דל"ב שיהא בהשיור שיעור עיר. אבל גם הם מודים דשיעור עיר הוא ל"פ מחמשים דיורין והי' נ' קצת הוכחה לזה מדלא איבעי' להש"ס אלא אכעין חדשה ולא איבעי' להו באם היתה פחות דירה אחת מכפלים בחדשה א"ו משום דהאיבעי' קאי גם אליבא דר"ש ולדידי' גם אם היתה אפי' רק גדולה מחדשה בג"ח של ב' בתים נמי ודאי דבעי שיור החצרות וב"ב וישאר עיקר העיר שמערבו את כולה גדולה כחדשה שהוא שיעור עיר. ולא מיבעי' לי' רק אם היא גדולה אך כחדשה מספקא ליה בין לר' יהודה ובין לר"ש דאי נבעי בה שיור הא יהי' עיקר העיר שיערבוה כולה פחות משיעור עיר וא"כ אין מערבין את כולה. אבל אי נימא דר"ש ס"ל דגם בפחות מחמשים דיורין מקרי עיר ע"כ דלר"ש גם בכעין חדשה בעי שיור דהא גם מלבד השיור יהי' בהמעורבת כולה שיעור עיר. ולא מיבעי' ליה רק אליבא דר"י. וא"כ לדידי' הא הוה מצי למיבעי' גם אה היא גדולה בקרוב לכפליים בחדשה:
ג אלא דלכאורה אא"ל דר"ש ס"ל ג"כ דשיעור עיר הוא ל"פ מחמשים דיורין. דבמתני' פ"ט דערכין (ל"ב א') אמר ואלו הן בתי ע"ח שלש חצירות של ב' בתים הרי דס"ל למתני' זו דבכך מקרי עיר וא"כ תהוי מתני' זו דלא כמאן. וע"כ לומר דר"ש דס"ל גבי שיור עירוב דעיר ג' חצירות של שני בתים הוא משום דס"ל דבהכי מקרי עיר ואתיא סתמא דערכין כוותי' וה"נ מוכח ממ"ש בעירובין (נ"ה ב) על ד' ר"ה דאמר יושבי צריפין אין מונין להן אלא מפתח בתיהן וקא' עלה רב חיננא בר"כ א' רב אשי ואם יש שם שלש חצירות של ב' בתים הוקבעו ופרש"י שם וז"ל ובהכי חשיבי עיר וקובעת את כולן וכדתנן לקמן רש"א שלש חצירות של שני בתים עכ"ל ומיהו זה יש לדחות דמ"ש רש"י דבהכי חשיב עיר לאו לאפוקי כפר קאמר דהא גם כפר כולה כד"א וגם נותנין לה עיבור וכדתנן שם (נ"ז א') וכן שלש כפרים המשולשין אם יש וכו' אלא ר"ל דלא ליהוי כבית יחידי למדוד מפתח בתיהן. אך ממתני' דערכין הנ"ל מוכח לכאורה דע"כ דלר"ש דס"ל גבי שיור הנ"ל ג' חצירות של ב' בע"ב הוא משום דס"ל דבעינן בשיור שיעור עיר ובפחות מזה לא מקרי עיר כי היכי דלא תהוי הך מתני' דערכין דלא כמאן. [אמנם ר' יצחק דאמר דסגי בשיור אפי' בית אחת בחצר אחת ע"כ דסובר דלא בעינן בשיור שיעור עיר דאל"כ ה"ד כפר. אבל אין להוכיח זה גם משום דאלת"ה יהי' הפסקים דהפוסקים סתרי אהדדי דגבי בתי ע"ח פסקי' כהסתם מתני' הנ"ל דבעי ג' חצירות של ב' ב' בתים וגבי שיור פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וש"פ כר' יצחק. דאי משום הא לא אריא די"ל משום דבעירוב הלכה כדברי המיקל]:
ד אמנם בפ"ק דסנהדרין (טו ב') אשכחן פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן בעיר הנדחת דר' יאשי' סבר מעשרה ועד מאה [אנשים] ור' יונתן ס' ממאה ועד רובו של שבט ובירושלמי ס"פ חלק מייתי דהוא פלוגתא דר"מ ור' יהודה ג"כ ומפרש בירו' התם הטעם עיר ולא כפר עיר ולא כרך [וע' בתו' בבבלי שם ד"ה מעשרה] ופסק הרמב"ם בפ"ד מה' עבודת כוכבים כר' יהודה ור' יונתן ולפי"ז פחות ממאה אנשים הוא כפר ולא הוזכר שם כלל שיעורא דחצירות ובתים הנ"ל. וכדי שלא תקשה לן דר' יהודה דהתם אדר' יהודה דעירובין הנ"ל דס"ל התם דשיעור להקרא עיר תלי' בחמשים דיורין ולא במאה אנשים וגם כדי שלא יסתרו הפסקים אהדדי דגבי עיר הנדחת פסקינן דעיר לא הוי בפחות ממאה אנשים וגבי בתי ע"ח פסקי' דהוא ג' חצירות של ב' ב' בתים עכצ"ל דגבי עה"נ מפיק לה מיתורא דתיבת העיר שנזכר שם בפרשה ב' פעמים. וא"כ לפי"ז מעתה יש לדחות גם ראייתנו ממתני' דערכין הנ"ל דס"ל ע"כ לר"ש דשיעור להקרא עיר הוא ג' חצירות של ב' ב' בתים כי היכי דתיתי עכ"פ כוותי' מתני' הנ"ל די"ל דבלשון תורה כל היכי דכתיב עיר גם כפר במשמע ושיעור כפר הוא דלא הוי בפחות מן ג' חצירות של ב' ב' בתים וגבי עה"נ מיתורא הוא דמפיק כפר דהא מפיק התם גם כרך והרי בדין בתי ע"ח גם כרך גדולה שבגדולות נוהג בה דין בית עיר חומה אע"ג דגם בה כתיב עיר וע"כ לומר דגבי עה"נ מיתורא הוא דמפיק לה לכפר וא"כ י"ל דה"ה דגם כפר רק מיתורא תוא דמפיק לה התם ולא משום דאינה בכלל סתם עיר הנזכר בתורה ובלשון חכמים אפשר דס"ל גם לר"ש כר' יהודה דלהקרא עיר תליא בחמשים דיורין. כי היכי דתיתי שפיר טפי לפי"ז הא דלא איבעי' להש"ס אלא אכעין חדשה לחוד משום דמיבעי' ליה הך גם אליבא דר"ש וכמש"ל והא דסגי לר"ש בעירוב בשיור ג' חצירות של ב' ב' בתים. הוא משום דס"ל לר"ש דלא בעינן בשיור כדי שיעור עיר. וכבר יצאתי קצת מעניננו ונחזור לדברינו הנ"ל דאיך שיהי' עכ"פ הא ודאי דמוכח מד' התוס' בעירובין הנ"ל דשם עיר ושם כפר בלשון חכמים ודאי דתלוי בגודל וקוטן. וכדהוכחתי ג"כ מהמשניות דמגילה הנ"ל ומפרש"י רפ"ק דכתובות הנ"ל:
ה אך לפי"ז ק"ל הא דא' בפ' הניזקין (נ"ז ב') בכפר ביש וכפר שחלים וכפר דיכריא שהיה בכל אחת מהן כפלים כיוצאי מצרים. וא"כ אמאי קרי להו כפר ולא עוד אלא דלהקטנים מהם קרי התם עיירות ולאלו השלשה קרי כפרים. דקאמר ס' רבוא עיירות הי"ל וכו' וכל אחת ואחת הי' בה כיו"מ חוץ משלשה וכו' ואולי משום דלא היה בשום אחד מהשלשה הנ"ל עשרה בטלנין שנידונין לענין מקרא מגילה ככפר קרי להו כפר ולענין מקרא מגילה תלוי ודאי רק בעשרה בטלנין ולא בגודל וקוטן מדא' בירושלמי אהך מתני' איזהו עיר גדולה וכו' תני כפר שאין בו עשרה תקנתו קלקלתו נעשה כעיר. וכ"פ שם הרמב"ם בפ"א מה' מגילה ה"ח אבל בלשון חכמים ולשון ב"א תלוי בגודל וקוטן כנ"ל:
ו אבל כ"ז הוא לפי' התוס' על מש"ש הנהו מתוותא. אבל לפרש"י התם הא כ' התוס' גופיי' דלפי"ז אין ראי'. וא"כ בעניותי לא ידענא אמאי נקטו הפוסקים לדינא בפשיטות גמור לכתוב מתא גם על עיר קטנה שבקטנות ולא עוד אלא שכתב הב"י דלשון מתא לית בה ספיקא כמו במגרש או מדינה ע"ש ותו דגם לפי' התוס' נ"ל שיש לפקפק בדבר דהגם דלשון מתא הוא שם הכולל בלשון ארמי [דבכ"מ שנזכר בתנ"ך עיר תרגומו קרתא ועל בנותי' או בנותיהן ת"א כפרנהא כפרניהון] בין לעיר בין לכפר אמנם הלא במשך הזמן הענינים ולשונות ב"א משתנים וידוע שבזמנינו ומכמה דורות שלפנינו לועזים ומפרשים על תיבת מתא שר"ל עיר ועל כפר אין כותבים ולא לועזים כלל שם מתא אלא רק כפר בלחוד וכ"ת דלא איכפת לן ולא משגחינן על לשון ב"א איך הם סוברים ומפרשים לפי דעתם אלא כיון דבעיקר הלשון שם מתא כולל גם לכפר אזלינן רק בתר עיקר הלשון הא ליתא דהא הביא הב"י בשם המרדכי שכ' שהשיב הריצב"א בדבר אותם שנהגו לכתוב מגרש גם בעיירות גדולות שנראה לו טעמם לפי שלפעמים דר בבתים שבולטים ויוצאים חוץ לעיר ובלשון ב"א אין שם העיר עליהם ובלשונם שכ' מגרש הכל בכלל ומנהג כשר הוא עכ"ל הרי שאעפ"י שבעיקר לה"ק וגם מדינא הבתים הבולטים חוץ לעיר הם בכלל העיר ודאי לכ"ד לענין ע"ת וש"ד עכ"ז כיון שבלשון ב"א המשובש אין כ"כ שם העיר עליהם שינו לכתוב מגרש וקלסי' לההוא מנהגא כ"ש בנ"ד שבלשון ב"א אין שום כפר נקר בשם מתא ודאי שאין לכתוב על כפר תיבת מתא. והגם דבנדון דהריצב"א ודאי דשרי למכתב עיר גם לכתחילה דהא אנן כתבי' מתא גם אם דירתו בהבתים הבולטים ויוצאים חוץ לעיר היינו משום דבאמת גם בלשון ב"א רובם קורין גם אותם הבתים בכלל העיר. אבל מ"מ הא שמעינן ודאי מדבריו דהעיקר למיזל בהא בתר ההברה דב"א אע"ג דבעיקר לה"ק דחוק לפרשו כך וגם לדינא בש"ד אינו כך כ"ש בנ"ד שבלשונינו עתה ומכמה דורות אין כפר נקרא כלל בלשון ב"א גם למיעוטא דמיעוטא בשם מתא איך נכתוב על כפר תיבת מתא וע' עוד בת' רבינו בצלאל אשכנזי סי' כ"ב בד"ה וראיתי בנוסח הגט שכ' הרמ"ה ז"ל וכו' ע"ש בכל אותו הדיבור והגם דאם דילג תיבת מתא ולא כתבו כלל הוא כשר אמנם אם כ' מתא על מה דלא אתקרי מתא גרע מינה וקרוב הוא לשינה שם העיר וכתבתי בת' אחרת בס"ד בדין זה באם שינה בגט בתורף בדבר שאם חיסרו לגמרי כשר בעובדא דהוה מה דהוה והערתי שם בס"ד אם שם המקום מקרי תורף או לא ומאין פנות עתה להאריך בזה כי בנ"ד ודאי דאם כתב מתא ובאמת לא אקרי מתא בלשון ב"א דריעא טפי טובא מאם לא כתבה כלל ובפרט שלפרש"י בעירובין שם אין ראי' כלל לומר אם גם עיקר לשון מתא כולל גם לכפר ובאם לא כתב תיבת מתא כלל ברור הוא דכשר לכ"ע בלא שום פקפוק וכמ"ש בהגהת הרמ"א בש"ע לזאת כתבתי אז שבאם הוא בכפר יותר טוב שלא לכתוב כלל תיבת מתא ועכ"ז דקדקתי אז בלשוני וכתבתי רק שיותר טוב שלא לכתבה ולא כתבתי בהחלט גמור הלכה חתוכה שלא לכתבה. ותו לא מידי:
סליק חלק אבן העזר בסייעתא דשמיא אב"ה מהודא ומשבח אנא למרא עלמא שהחייני והגיעני לראות בנועם אמרי אבא מארי הגאון המחבר זללה"ה כי יצאו לאור בעזרתו ית"ש כה יגדיל ה' חסדו ויגמר בעדי להוציא לאור גם יתר תשובותיו אשר מחמת הוצאות הדפוס כי רבה עלי נשארו תח"י בכתובים וה' ישים חלקי בין מצדיקי הרבים וזכות אמה"ג ז"ל יעמוד לי שלא ימוש התורה מפי ומפי זרעי וז"ז מעו"ע אמן:
לקוטים מבן המחבר
יו"ד סי' נ' בש"ך סק"ג ולענד"נ דעת הרב כו' ע"ש תמוה בעיני דהא הא דנפל הבית הספק הוא שמא מתה הערוה אחר מיתת בעלה דאז בחזקת היתר לשוק קיימא ודמי ממש להא דמספקי' בנקב שמא לאח"ש דכ"ע מודו בהא דאמרי' נשחטה הותרה ומדפריך מינה אביי וס"ל דגם בכה"ג לא מוקמי' אחזקת היתר ע"כ דהכי פריך לרבה. לדידך דאזלת לקולא משום דקיימה בחזקת היתר ע"כ דמדמית לה להך דחולין להא לא תדמי' דא"כ תקשי מהך דנפל הבית דלא מוקמי' לה בחזקת היתר לשוק וא"כ ע"כ דד' התוס' הם לדינא וד' הרב בהג"ה עדיין צ"ע:
בטור סי' פ"א בב"י ד"ה חלב בהמה וחיה הטהורים כו' ומיהו לד' הר' אליעזר כו' אבל יש לתמוה עליו כו' ושמא י"ל כו' עכ"ל תמיהני דהא קי"ל דאמ"ה אינו נוהג אלא בטהורים כמ"ש הטור לעיל סי' ס"ב וא"כ שפיר קמיבעי' להו במ"ר חמור אי אסור עכ"פ משום טומאה וצע"ג.
סי' קכ"ד בש"ך ס"ק נ"ז וגם בקנה אפשר לומר כן שכל שקדמה כו' אין זה מגע כו' תמוה דא"כ אמאי אסרי' לעיל סי"ד בהוציא הברזא שהיתה נוגעת עד היין. דהא קדמה נגיעת הברזא ביין לנגיעת אדם בברזא והוא מוסכם מכל הפוסקים עב"י שוב מצאתי שעמד בזה הגאון בעל נו"ב ז"ל בספרו דגמ"ר ותירץ דלאו משום מגע אסרי' בסי"ד אלא משום דאסרי' בסי"ז באחז כלי פתוח ושכשך. וה"ה בהוצאת הברזא ולזה דייק המחבר וכ' שא"א שלא שכשך וע"ש ואנא שותא דמרן הגאון ז"ל לא ידענא דהא מיד שיצא הברזא מכל עובי השולים. ונתגלה פי החבית. הרי נפרד מהיין לגמרי וכ"ז שהיא תקועה במקצת הרי אין השכשוך אוסר כלל כיון שהכלי סתום והיותר תמוה דהא כ' התוס' (ס' א') בשם הריב"ם דטעמא דאסרי' באחז כלי פתוח הוא משום דדמי לנוגע ע"י קנה דמ"ל נוגע ע"י קנה או ע"י שולי הכלי. והובאו דבריהם אלו בב"י כאן ד"ה כ' הרמב"ם כו' ובסי' קכ"ה:
וע"כ דס"ל דמגע ע"י ד"א בכ"ג נאסר דהא הכלי ג"כ נגעה ביין קודם נגיעתו בכלי והריב"ש שממנו מקור ד"ז דסכ"א באמת פליג אהך דסי"ז וא"כ אי לא נאסר בהך דסעי' י"ד מטעם נגיעה גם מטעם כלי פתוח אין לאסור ומדאסר בסי"ז ע"כ דס"ל דבכ"ג מקני מגע ע"י ד"א וא"כ אכתי קשיא הך דסכ"א. ומה שדייק כן מל' המחבר אינו מוכרח דמשום דלכאו' מסתבר דלא הי' שכשוך דאדרבה כל מה שמוציאו יותר מהחבית. מפרידו יותר מן היין לזה הוכרח לומר דמ"מ א"א שלא שכשך:
רפ"ה מ"ע לכתוב כו' עפמ"ג באו"ח סי' ל"ח דאם נודע לו בשבת ויו"ט שאין מזוזה בפתחו ויש לו בית אחר חייב לצאת ע"ש ונ"ל פשוט דלא מהני כאן ליתן הבית במתנה לחבירו ולחזור ולשאול ממנו [דאז פטור במזוזה כדלקמן סכ"ג בהג"ה] ול"ד לטבילת כלים דלעיל סי' ק"כ דמהני תקנה זו דהתם לא שייך מראית העין משא"כ בנ"ד דכיון דמיחזי כשלו חייב עכ"פ מדרבנן כמו בשוכר לאחר שלשים יום בססי' זה ופשוט דאם אין לו בית אחר דמחויב לעשות תקנה זו ליפטר עכ"פ מחיובא דאורייתא:
רפ"ו סכ"ב השוכר וכו' נ"ל פשוט דאם אח"כ קנה הבית ונתחייבה מדאו' צריך ליטול המזוזה ולחזור ולקובעה דאל"כ הו"ל תעשה ולא מ"ה לגבי חיובא דאורייתא:
חו"מ ס' ט' אם קדם התובע כו' דין זה היא תשובה לגאון הובא בטור ועב"י שם שכ' דאתיא לשיטת התוס' והרא"ש דאוהב שא"ג לא מיפסל מדינא רק ממדת חסידות וא"כ לדעת הרמב"ם שהביא הטור בסי' ז' דאוהב שא"ג נמי מיפסל מדינא גם בהך דינא דאם קדם התובע הנ"ל מיפסל מדינא וא"כ צע"ג כיון דהמחבר פסק לעיל סי' ז' ס"ז כד' הרמב"ם איך כתב כאן הך דתשובה לגאון וצע"ג.
מנחות (למ"ד ע"א) ולא ירבה בדפין ולא ימעט כו' רש"י ז"ל פי' שלא יעשה הדפים קצרים ונראין כאיגרות ולולא פי' ז"ל הי' נ' לפרש איפכא דלא ירבה ר"ל שלא ירחיב הדפין והוא כדרך כתיבת איגרת בדף אחד רחב ולא ימעט לעשותן קצרים דאז עיניו משוטטות בכל רגע לאחוריו ולפניו וראי' ברורה לפי' זה מהא דדייק הש"ס בעירובין (יט:) דמדקתני בפסין דר"ל שיאריך בדיו מדין ועפי"ז אתי נמי שפיר הא דכתבה איגרת פסולה דלקמן (ל"ב:) ע"ש בתו' ד"ה כתבה:
ע"כ מחידושי בן המחבר תשובה מדו"ז הגאון מאה"ג מ' חיים זצוק"ל מוואלאזין
בענין שאילתא דשאילנא מהרב המאוה"ג המפורסם מ' א"ש פייבוש נ"י אב"ד דק' דובראוונא בנדון אשה שנישאת לקטן שלא שלמו לו י"ג שנה והיתה עמו עד כמה חדשים אחר כלות י"ג שנה. ונפטר האיש והניח אח קטן כבן שנתים והאשה אומרת שלא נבעלה כלל. ושאילנא אם יש להתירה לשוק מחמת ס"ס ספק שלא נבעלה אחר י"ג ואת"ל נבעלה שמא לא הביא סימנים והואיל והרב השואל הנ"ל שם פניו עלי. ראיתי חובה עלי לחוות דעי. ובחסדו הגדול החונן אף למי שאינו הגון אעזר ואשען שיחונן דעת אף לעני בדעת כמוני אולי אזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ומה' מענה לשון וראשית תחילה נאמר בס' אם הביא סימנים שודאי זהו הספק הראשון בנ"ד שאם נתחיל לומר ס' שמא לא בעל אחר י"ג. ואת"ל בעל שמא לא הביא סימנים:
הרי תרווייהו חד ספיקא הוא. ספק בעל משהגדיל או לא אלא ע"כ איפכא צריך להתחיל ס', נעשה גדול כלל ואת"ל נעשה גדול. שמא לא בעל משהגדיל וע' ש"ך אות ט"ו מדיני ספיקות:
על ספק הראשון אם הביא שתי שערות איכא לעיוני טובא דהא איכא חזקה דרבא דאמר בפ' יוצא דופן (מ"ו ע"א) קטנה שהגיעה לכלל שנותי' כו' חזקה הביאה סימנים והנה לשינוייא קמא דהש"ס ה"מ בסתמא אבל היכא דבדקו כו' הרי הך חזקה ודאי חזקה גמורה היא מדאורייתא. מדסמכי' עלה לחלוץ בסתמא. אלמא ודאי חזקה היא מדאורייתא ככל חזקות שבש"ס דסמכי' עליי' בין לקולא בין לחומרא. ואי קשיא אי חזקה גמורה היא אמאי לא סמכינן עלה היכא דבדקו ולא אשכחו ומ"ט לא אמרי' חזקה הביאה סימנים והשתא הוא דנשרו. הא ל"ק. דנראה ברור דאף למ"ד חוששין שמא נשרו מ"מ נשירה ודאי לא שכיחא דרובא דאינשי לא נשרן ובאמת לולא חזקה דרבא. דאמרי' חזקה הביאה סימנים ודאי לא הוה חיישי' למיעוטא דנשרן רק מחמת חזקה דהבאת סימנים ונראה דהחזקה הוא נמי מחמת רובא. דרוב הבאים לכלל שנים מביאים סימנים. וכ"כ התוס' (מ"ו ע"ב) ד"ה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כו' דאזלי' בתר רוב המביאים סימנים בזמנם. משו"ה חיישי' נמי למעוטי דנשרן וכ"כ הרי"ף להדיא דמחמת חזקה הוא דחיישי' לנשירה. וכ"ה בכמה פוסקים ראשונים. ודמי להך דריש פ"ב דכתובות דמסיק הש"ם התם בדף ט"ז דרוב נשים בתולות נישאות. ורוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל וא"ל קול איתרע לה רובא וה"נ דכוותה רוב הבאים לכלל שנים מביאים סימנים. ורוב המביאים סימנים לא נשרן. ומשכחינן להו שערות. וזו הואיל ובדקינן ולא אשכחנא איתרע לה רובא:
סוף דבר דלשינוייא קמא דמשני הש"ס ה"מ בסתמא וכו' ברור ופשוט דהך חזקה גמורה הוא מדאוריי' ככל חזקות שבש"ס רק היכא דבדקו ולא משכחו מחמת דאיתרע לה חזקה הוא דהוו ספיקא. אבל בסתמא הוי חזקה גמורה דאורייתא:
ולכאורה הי' נראה דלמסקנת הש"ס נמי קיי"ל כהך שינוייא דהא הש"ס לא נאדי מהך שינוייא אלא משום דהוי קשיא להו הניחא וכו' אלא למ"ד אין חוששין מא"ל. וא"כ למסקנא דאסיק ר"ד ה' חוששין שמא נשרו נ' דהדרי' לאוקימתא קמייתא דמוקמי' הא דא' רבא אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימני' דקאי נמי אחליצה דבסתמא מוקמי' אהך חזקה וא"צ בדיקה כלל אבל התו' ד"ה קטנה כ' דלמסקנא מיירי דלא בדקו והיינו כשינוייא בתרא דש"ס וכ"פ הרי"ף וכה"פ דכי אמר רבא חזקה למיאון אבל חליצה בעי בדיקה. ובאמת הכי מ' טפי לישנא דגמ' דמשני אלא לעולם דלא בדקו. מדקא' אלא מ' דהדר בי' משינוייא קמא וכן סתמא דגמ' (מ"ח:) משני כי קא' רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה והיינו כשינוייא בתרא ולשינוייא קמא דבחליצה נמי בסתמא לא בעי בדיקה הו"ל לשנויי דבדיקה דלאחר הפרק הוא דאם בדקו ולא מצאו מהני לה לאחזוקינן בקטנה לענין חליצה וכקושיית התוס' ואכמ"ל. וכן בפרק מי שמתו (קנ"ו ע"א) מסיק הש"ס הלכתא כר"נ א"ש בכולהו ואיהו אמר דבדקינן לחליצה והיינו כל"ב:
והנה לשינויא בתרא טעמא בעי דקרי לה חזקה ולא סמכינן עלה לחליצה ולא אתפרש לן טעמא מ"ש מכל חזקות שבש"ס דסמכינן עלייהו בין לקולא בין לחומרא וליכא לדחוקי ולומר דלישנא דחזקה ל"ד הוא אלא להך שינויא ספיקא בעלמא הוא וכס"ד דהש"ס דקאמר וכ"ת מספקי לי' ומש"ה אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא. אבל נ' דל"ל הכי דהא בפ' בא סימן (דמ"ח) תנא בהדי' שאין משיאין ספיקות עפ"י נשים ואפ"ה קאמר התם דלאחר הפרק נשים בודקות אותן ומסיק התם טעמא להדי' משום דלאחר הפרק איכא חזקה דרבא סמכינן אנשים ובודקים תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים ולא בדקו והרי התם אזיל הסוגיא אליבא דמסקנא דסוגי' דידן דכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה ואפ"ה סמכינן אנשים משום חזקה דרבא הרי מבואר דאף למסקנא דלשינויא בתרא נמי חזקה היא ולא ספיקא בעלמא. ומש"ה ספיקות אין משיאין עפ"י נשים והיכא דאיכא חזקה דרבא משיאין עפ"י נשים וכן כתב רש"י בהדיא בד"ה אלא לעולם כו' דמסתמ' אמרי' דודאי א"ל הרי דעת רש"י דלשינוייא בתרא נמי הוי חזקה ודאית וא"כ טעמא בעי אי חזקה היא מ"ט לא סמכינן עלה לחליצה ולא זכינו לשום פוסק מקמאי ובתראי שיבאר לנו טעמא מאי:
ולכאורה אשכחן כה"ג דהא דדרכו של תינוק לטפח קרי ליה חזקה בשלהי קדושין (ד"פ) דאר"ש כו' שורפין על חזקה וכו' ואפ"ה אמר ר"י התם וקיי"ל כוותי' דאין שורפין על חזקה זו ולא הוי חזקה אלא לחומרא לענין לתלות והיינו מטעם שכתבו התוס' התם ובכמה דוכתי משום דהא דרוב תינוקות מטפחין לאו רוב גמור הוא וא"כ לכאורה נראה לומר דהיינו נמי טעמא דלא סמכינן לקולא אהך חזקה שהביאה סימנים משום דחזקה זו באה מחמת רובא כדפרישית לעיל דרוב הבאים לכלל שנים מביאים סימנים והאי רובא נמי א"ל דלאו רוב גמור הוא [וסמך לדבר נמי בשלהי האשה רבה (ד' ע"ז) וכן בב"ב (דקנ"ה) דהבאת סימנים תלוי' בכחישותא ובריאותה] ומש"ה לא הוי חזקה אלא לחומרא לענין מיאון אבל לא לקולא לענין חליצה אמנם התם גופי' גבי רוב תינוקות מטפחין אע"ג דלאו רוב גמור הוא מ"מ ודאי הוה סמכינן עלה אף לשרוף אי לאו דאיכא כנגדה חזקת טהרה דעיסה ומשום דאיכא חזקת טהרה דעיסה הוא דאמרי' דאין שורפין והיינו משום דלא אלים לר' יוחנן רוב שאינו גמור לשווי' מיעוטא דידי' כמאן דליתא דדוקא גבי רוב גמור הוא דסברי רבנן דמיעוטא כמאן דליתא ולא מצטרף בהדי חזקה אבל רוב שאינו גמור לא אלים כ"כ לר' יוחנן למהוי מיעוטי דידי' כמאן דליתא וכי איכא חזקה בהדי מיעוטי מצטרפין לי' למיעוטי בהדי חזקה והוי פלגא ופלגא נגד הרוב ואין שורפין ולא מסברא דנפשאי אני אומר כן אלא תלמוד ערוך הוא בידינו פ"ק דנדה (די"ח ע"ב) דקרי להא דרוב תינוקות מטפחין רובא דאיכא חזקה בהדה [ור"ל כנגדה כדפרש"י ותוס' שם] והיינו כדפרישית דזהו החילוק בין רוב גמור לשא"ג. דברוב גמור אמרינן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף וברוב שא"ג ל"א דעדיף מחזקה אלא דהוי פלגא ופלגא וכ"כ התוס' שם בד"ה מיעוטא כמאן כו' ואומר ר"ת דרוב תינוקות אינו רוב גמור ולא הוי כנגד חזקה אלא פלגא ופלגא ומן התורה טהור כו' וכ"כ התוס' (ד"ג ע"א) בד"ה גמר סוף טומאה כו' וכ"כ רש"י בשלהי קדושין בד"ה ואין שורפין לתרומה כו' כדמפרש טעמא דאמרינן העמד עיסה על חזקת טהרה וכו' והוא מיעוט תינוקות הרי להדי' דעת רש"י דטעמא הוא משום דסמכינן מיעוטא לחזקה בהא סלקינן ובהא נחתינן דאפי' על רוב שאינו גמור נמי סמכינן אף לקולא היכא דליכא חזקה כנגדה וא"כ בנ"ד אף אי נימא דחזקה דהביאה סימנים באה מחמת רוב שאינו גמור מ"מ אית לן לסמוך עלה אף לקולא כיון דליכא כנגדה שום חזקה דודאי ברור ופשוט כביעתא בכותחא דבנ"ד ליכא למימר העמידוה על חזקת קטנותה כיון דעכ"פ עשוי להשתנות ולהביא סימנים והוי ממש כבוגרת ביומא דמשלם שית דלית בה חזקה כמבואר שלהי קדושין דע"ט וא"כ טעמא בעי אי חזקה היא מ"ט לא סמכינן עלה לחליצה והי' נראה לומר דודאי הך חזקה הוי כשאר חזקות דסמכינן עלייהו אף לקולא ואה"נ אם כבר חלצה ולא אפשר למבדקה אה"נ דסמכינן אהך חזקה ושריא והא דמסקינן לחליצה בעי בדיקה היינו לכתחילה משום דכל היכא דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה והא דקיי"ל כר"נ אמר שמואל (ב"ב דקנ"ו) דבודקין לקדושין ולגירושין נמי אתי שפיר אהך טעמא דמחייבינן לברורי היכא דאפשר וא"כ אי לא נבדוק בקדושין ונסמוך על חזקה נימא דחזקתו ודאי הביא סימנים בשעת הקדושין ואין קדושי השני כלום לכך בודקין אולי ימצאו לו שערות והיכא דבדקו ולא אשכחו אזדא לה החזקה והוי ספיקא דאורייתא ותצטרך גט גם מהשני ואם ימצאו לו שערות הרי לא אתרעי החזקה וממילא מחזקינן לי' למפרע בגדול מחמת החזקה וכן בגירושין אי נסמוך אחזקה נימא דחזקתו ודאי הביא סימנים והוי גט גמור אבל לא סמכינן אחזקה היכא דאפשר לברורי ולבדוק אולי ימצאו לו שערות וכיון דבדקינן ולא אשכחנא הוי ספיקא דאורייתא והוו רק ספק מגורשת והיינו היכא דאפשר לברורי אבל היכא דלא אפשר לברורי באמת הוי חזקה גמורה ככל חזקות הש"ס דסמכינן עלייהו בין לקולא בין לחומרא וכן הוא להדי' דעת התוס' ב"ב (דף קנ"ד ריש ע"ב) דהך חזקה הוי חזקה גמורא היכא דלא אפשר לברורי ע"ש שהקשו בפשיטות דנסמוך על חזקה זו אף לאפוקי ממונא והיינו משום דהתם כבר מת ולא אפשר לברורי ודברי רש"י ב"ב (ד' קנ"ו) אהא שבודקין לקדושין נמי מתיישבין להתפרש כן והא דכתב שם רש"י דלא סמכינן אשנים לאחזקינהו בגדולים אף להקל אפשר דהיינו דווקא משום דקאים קמן לבדקינהו ואפשר לברורי וכמו שסיים אלא בודקין אחריו כו' ואכתי איכא למימר דעיקר הבדיקה הוא כמ"ש משום דאפשר לברורי אולי לא ימצאו שערות ואז יהי' קדושי ספק משום דאזדא לה חזקה ואם ימצאו לה שערות אז הוא דיחשבו קדושי ודאי ממילא מחמת החזקה כיון דלא איתרע ע"י הבדיקה ואם נפרש גם דברי התוס' כן דכוונתם דלאו דמשום דחזינן השתא הסימנים הוא דאמרינן מסתמא אתו לאלתר אלא דממילא כיון דלא איתרע החזקה ע"י הבדיקה ממילא קם לו בחזקת גדול למפרע. אם דעתם כן הוי ניחא סברתם לחלק בין הך דהכא להך דשלהי קידושין דאי נימא דלא מחזקינן לי' למפרע בגדול אלא מחמת השערות דחזינן השתא הרי סברתם דחוקה מאוד מ"ש התם דס"ל לשמואל השתא הוא דבגרה ומ"ש הכא אכן לפי מ"ש החילוק נכון ומבואר דהכא נמי לאו משום סימנים דחזינן השתא הוא דמחזקינן ליה לגדול אלא משום חזקה דרבא הוא דמחזקינן ליה בגדול ולא בדקינן ליה אלא אולי לא ימצאו ואז אזלא לה החזקה אבל כיון שנמצאו ערות הרי לא אתרע לה החזקה וממילא קם בחזקת גדול למפרע מיום שבא לכלל שנים מחמת חזקה דרבא דהוי חזקה גמורה אף להקל:
גם דברי התוס' ד"ה ולגירושין יש לכוין למה שכתבנו והיינו שכתבו בתחילת דבריהם דהבדיקה הוא שאם לא ימצאו שערות לא יהא גירושין משמע להדי' שאם לא הבדיקה סמכינן אחזקה והוי גירושין גמורים רק הבדיקה הוא לברורי שמא לא ימצאו שערות ואז יתרע החזקה ולא נסמוך עליו להתירה לשוק אבל להחמיר סמכינן עלה דאם קבלה קדושין מאחר אחר הגירושין תהא צריכה גט משני משום דחזקה הביא סימנים בשעת הגט ונשרו קודם הבדיקה ולולא החזקה לא הוי חיישינן לנשירה וכמ"ש הרי"ף להדיא דמחמת החזקה הוא דחיישינן שמא נשרו וזהו שסיימו וכן לחליצה משמע דלחליצה נמי עיקר הבדיקה הוא שמא לא ימצאו שערות ואז יתרע החזקה וידעתי שפשט דברי רש"י ותוס' נוטין יותר לומר דהחזקה הוא רק לחומרא ולא לקולא כלל אבל הואיל ויש מקום לפרש דבריהם כנ"ל לא מנעתי מלפרש אולי יוכשר בעיני המעיין לפרש כן ויכוונו דברי התוס' דהכא עם דברי התוס' דקנ"ד שהבאתי לעיל דס"ל להדי' דהך חזקה הוי חזקה גמורה היכא דא"א לברורי והוי ניחא נמי שפיר הא דקשי' לן הא דקרי לה חזקה ולא סמכינן עלה לחליצה וכדכתבינא ניחא דבאמת גם לחליצה סמכינן עלה היכא דלא אפשר לברורי רק היכא דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה ואף שלדעתי הי' נוח לפרש כן אף אם דעת רש"י ותוס' כן כיון דכל סוגי' התלמוד נוחין להתפרש כן כדכתבינא ובפרט שכבר מצאנו להתוס' דקנ"ד דסברי הכי אבל מ"מ ודאי לקולא אין לסמוך ע"ז לומר דחליצתו תהא חליצה וגירושיו גירושין היכא דלא בדקינן וליכא לברורי הואיל ולא נמצא כן בשום פוסק ראשון ואחרון זולת בדברי תוס' דקנ"ד ופשטא דלישנא דרש"י ותוס' דקנ"ו משמע יותר דלעולם לא סמכינן אהך חזקה לקולא וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ג ס"ה דינו הובא בח"מ ר"ס ל"ה באריכות ובכלל דבריו הם דברי התוס' הללו דבודקין לקדושין ודבריו מורין יותר לו' דלא סמכינן אהך חזקה לקולא כלל:
וראיתי שגם דעת הרמב"ן והר"ן הוא דחזקה דרבא לא הוי אלא לחומרא ולענין מיאון אבל לחליצה לא מהני אף היכא דכבר חלצה ולא אפשר למבדקה דהנה הרמב"ן בחידושיו למס' גדה הקשה אשינויא בתרא דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והל"ל אינה ממאנת שמא הביאה סימנים ע"ש שתירץ דהך חזקה באמת לא איצטריך ליה לענין מיאון אלא לומר דלא ממאנה וחזקה נמי הוא ומהני חזקה לנשים בודקות אותה אחר הפרק עכ"ד הרמב"ן וכיוצא בזה המה דברי הר"ן בחידושיו והנה קושייתם ז"ל אין ענין לדידן דאינהו לא נחתו לדקדק מאי דקשי' לן טעמא דמלתא דאי חזקה הוא אמאי לא סמכינן עלה לחליצה אלא דהוה קשה להו צריכותא דמילתא דלענין מאי איצטריך הך חזקה לענין מיאון ונראה מדבריהם ז"ל נמי דלאו ספיקא בעלמא הוא אלא חזקה נמי הוי מ"מ מדבריהם ז"ל למדנו מדתירצו דמהני הך חזקה לנשים בודקות אותה ולא תירצו דמהני להיכא דכבר חלצה ולא אפשר למבדקה. נראה ברור דעתם ז"ל דפשיטא דלא מהני כלל אף היכא דלא אפשר למבדקה אלא לענין נשים בודקות לחוד הוא דמהני. ולא זכינו שיבואר לנו טעמא דמילתא אי חזקה היא ומהני נמי לענין נשים בודקות מ"ט לא מהני לחלוץ:
ולכאורה נראה טעמייהו דהני רבוותא דקיימי בשיטת התוס' פ"ק דכתובות (ד"ט ע"א) ד"ה ואבע"א ע"ש שכתבו דהך חזקה דרוב תינוקות מטפחין שהבאתי לעיל היינו רק דרבנן וא"כ איכא למימר דחזקה דרבא נמי דכוותה דהוי רק דרבנן בעלמא ומשו"ה לא אזלינן בתרה רק לחומרא לענין מיאון אבל לא לקולא לענין חליצה [והא דכתבו התוס' פ' בא סימן (דמ"ו ע"ב) ד"ה ר"י ור"ל דאמרו תרוויי הו כו' דקטן שהקדיש לוקה משום הך רובא אלמא דרוב גמור מדאורייתא הוא הרי לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר"ל דסבר התראת ספק לא שמה התראה. ור"ל דבאמת סבר דשורפין תרומה טל חזקה כזו אבל לדינא קי"ל כר"י דאין שורפין על חזקה הבאה מחמת רוב שאינו גמור ואליבי' דר"י הוא שכ' התוס' פ"ק דכתובות דהוי מדרבנן ועיין תוס' יבמות (ד"פ ע"א) בד"ה נעשה סריס כו' שכתבו דבכה"ג לאו התראת ספק הוא ואכמ"ל] והא דמהני לקולא לענין נשים בודקות אחר הפרק יש ליישב ברווחא דהא חזינן לתנא קמא דסבירא ליה דכל הנבדקות נבדקות על פי נשים אף קודם הפרק דליכא חזקה דרבא הרי דס"ל דאף מדאורייתא מהימני והיינו מטעם שכתב הרמב"ן הובא ג"כ בהה"מ דהיינו משום דגילוי מילתא בעלמא הוא וא"כ איכא למימר דאף ר"י דס"ל שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים הוא רק מחומרא דרבנן דאחמרו דלא להימנינהו וכיון דחומרא דרבנן בעלמא הוא משו"ה מהני בה חזקה דרבנן בעלמא להימנינהו אחר הפרק אבל אכתי קשה דלענין מאי תקינו רבנן הך חזקה דרבא למהוי חזקה דהא לענין מיאון לא איצטריך דהא אף משום ספיקא בעלמא אסורה למאן ולחלוץ לא מהני והיכי תיסק אדעתא דתקינו רק לקולא לענין נשים בודקות אחר הפרק ולהרא"ש ז"ל יכילנא לשנויא דהא דתקינו רבנן למהוי חזקה היינו לענין מיאון דרבנן כגון שלא בעל לאחר זמן דאי משום ספיקא בעלמא הוי מיאונה מיאון דהא הוי רק ספיקא דרבנן משו"ה תקינו רבנן דלהוי חזקה דלא להוי מיאון אף במיאון דרבנן ובהכי מתרצי נמי שפיר קושיית הרמב"ן והר"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי ולפמ"ש ניחא דאצטריך הך חזקה לענין מיאון דרבנן אבל להרמב"ן והר"ן ז"ל קשי' דא"כ למה נדחקו לתרץ דמהני הך חזקה לענין חליצה דנשים בודקות אחר הפרק ולא תירצו דמהני לענין מיאון גופה במיאון דרבנן ואיך שיהי' טעמם ז"ל אבל נראה להדי' דס"ל דהך חזקה לא הוי אלא מרבנן והיינו לכאורה דקיימו בשיטת התוס' בפרק קמא דכתובות:
והנה מה שיש לעיין בדברי התוס' הנ"ל בענין דינא וסוגי' דפ"פ מצאתי אין כאן מקומו אבל מ"מ נראה לכאורה שבזאת צדקו דבריהם שסברתם נראית נכונה לומר דכל היכא דאמרינן דלא הוי רוב גמור היינו דבאמת לא הוי רובא כלל אלא דנראה כאלו הוא רוב ומש"ה אחמרו בי' רבנן דנהוי רובא דאי נימא מדאורייתא הוי רוב שאינו גמור הרי לא נודע לנו שיעורו עד כמה הוי רוב שאינו גמור ובכמה הוי רוב גמור דהא לכל מילי נראה דבכל שהוא הוי רובא ע"כ טפי מסתבר לומר דכל היכא דאמרינן דהוי רוב שאינו גמור היינו באמת לא הוי רובא כלל אלא דרבנן הוא דאחמרו בי' משום דנראה כאלו הוא רוב וכעין זה כתבו התוס' בפ' כיסוי הדם דפ"ו ע"ב ובפ"ק דנדה די"ח ע"ב:
אבל מ"מ שיטתם זו דפ"ק דכתובו' דהך רובא לא הוי אלא מדרבנן נראה שאינה מוסכמת להל' דפשטא דתלמודא משמע טפי כמ"ש לעיל דהוי רובא אף מדאורייתא אלא כיון דלאו רוב גמור הוא משו"ה לר' יוחנן לא הוי מיעוטא דידי' כמאן דליתא כלל אלא דמצטרף בהדי חזקה דהא בפ"ק דנדה די"ח ע"ב קרי להש"ס להך רובא רובא דאיכא חזקה בהדה משמע להדי' דאי לאו דאיכא חזקת טהרה דעיסה נגד הך רובא הוי מהני הך רובא אף לשרוף וכ"כ התוס' שם ובריש מכילתין ד"ג ע"א ד"ה גמר סוף טומאה כו' ע"ש שכתבו להדי' שמן התורה הוי נגד חזקה כפלגא ופלגא אלא דרבנן אחמרו בה דלהוי בו דעת לשאול והכי משמע נמי להדי' בסוגי' דשלהי קדושין ד"פ ע"א דאמרינן התם תניא כוותי' דר' יוחנן שני דברים כו' ועשאום חכמים כאלו יש בהן דעת לשאול כו' תינוק הך דאמרן הרי משמע להדי' דעיקר דוקא דאין שורפין הוא משום דמדאורייתא הרי התינוק אין בו דעת לשאול הא אי הוי התינוק מדאורייתא יש בו דעת לשאול הוי טמא באמת אף לשרוף והיינו משום דמדאורייתא הוי נגד חזקה כפלגא ופלגא וכדכתבו התוס' פ"ק דנדה ד"ג ודי"ח שהבאתי לעיל [דהא ודאי על טומאה דרבנן לא שורפין תרומה לבד מששה ספקות שמנו חכמים עיין רש"י פ"ק דשבת דט"ז סוף ע"א]:
ועוד לשיטת תוס' דכתובות תקשי מ"ט דר"ל וצריכין לבדוק ולומר דבהא גופא פליגי ר"י ור"ל דר"ל סבר דהתירה הוי מדאורייתא ור"י סבר דהוי רק דרבנן והוא דוחק [ולשיטת תוס' דפ"ק דנדה ניחא נמי שפיר דלא תקשי קושית התוס' דפ"ק דכתובות אי נימא דרוב רצון דמי לרוב תינוקות מטפחין דכיון דהוי נגד חזקה כפלגא ופלגא הרי ספק גמור הוא ואסורה והיכא דאיכא עוד ספיקא הרי איכא ס"ס ושרי] ויש ליישב הנך סוגי' שלהי דקדושין ודפ"ק דנדה גם לשיטת התוס' דפ"ק דכתובות ואין רצוני להאריך בישובין ודחוקים מה גם כי לנדון שלפנינו אין הענין נוגע כ"כ דאטו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו חזקות ותו דאף אי נימא דחזקה דרבא לא הוי אלא דרבנן ולחומרא הרי עכ"פ לחומרא הוי חזקה ולא ספיקא וחזינן נמי דמהני הך חזקה לקולא נמי לענין נשים בודקות לאחר הפרק אף דספיקות אין משיאין עפ"י נשים הרי עכ"פ דלאו ספיקא בעלמא הוא ותהוי מדרבנן עכ"פ לאו ספיקא בעלמא ואיך ניקו אנן ונימא דספיקא בעלמא הוא ולקולא ואף שבתוס' דפ"ק דכתובות שהבאתי לעיל כתבו בהדי' לחלק ברובא דרבנן דלענין חד ספק אמרינן דהוי רובא ולא מקרי ספיקא אבל לענין ס"ס חשבינן לי' לספיקא בעלמא: