אור ברסלב
בנין דוד א פרשת שמות

בנין דוד א· רבי דוד דוב מייזליש

פרשת שמות

פרשת ויחי

א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו' ולמעלה כ' ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר כשבע לאברהם וכו' וכ"ל הסמיכות בט' אופנים ונקדים לפ' הפ' פ' ויחי לא יסור שבט מיהודה וכו' עד כי יבוא שילה ופרש"י שילה זה מלך המשיח דהנה ראיתי בשם הגה"ק הר"ר שמעלקא ז"ל לפ' המסורה ורוח תשימו וכו', ורוח לית, רוח והצלה יעמוד ליהודים, דאחז"ל דיעקב אבינו ביקש מהשי"ת כאשר יהיו בניו תח"י אוה"ע שלא יהי' הצרות תכופות זו לזו רק שיהי' רוח בין צרה לצרה שיהי' בכחם לסבול, אמנם קודם הגאולה שלימה יהי' ח"ו הצרות תכופות זל"ז ועי"ז יתעוררו רחמי השי"ת עלינו לקרב הגאולה וזש"א המסורה ורוח תשימו וכו' שלא יהי' הצרות תכופות זל"ז ואם יהי' עת צרה ליעקב ורוח לית שלא יהי' הפסק בין צרה לצרה, תדע נאמנה כי רוח והצלה יעמוד ליהודים, שיבוא מלך המשיח עכדה"ק דפח"ח והנה כ' שובה ישראל עד ד' א' ואחז"ל אל תקרא עד אלא עד בצירי, וזש"א לא יסור שבט מיהודה אם יהי' עת צרה ליעקב בצרות תכופות זל"ז אשר לא יסור שבט מיהודה שלא יסור שבט הרשע להרע לכל איש אשר בשם יהודי יתקרא עד א"ת עד אלא עד זה יהי' לעד נאמן שבא הזמן כי יבוא שילה מלך המשיח בבי"א, והכה בתפ"י כ' דלכן ירדו בכ"י למצרים ולא לשאר ארצות כי המצרים הי' היותר פחותים ושפלים שבאומות והרהיבו בנפשם לצער את בנ"י בצרות תכופות זל"ז בלי חמלה, ולפי"ז מובן הסמיכות ויאמר יוסף אל אחיו וכו' ואלקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב, והאות לזה ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה מקום שפלים ויהי' להם צרות תכופות זל"ז ועי"ז יצמח להם הגאולה. והבן:

ב) עי"ל הסמיכות ויישם בארון במצרים ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה, דהנה איתא במדרש פ' ברכה שעשו ארון של ת"ק ככרים וצ"ב, יכ' באו"ת ז"ל שעשו שיעור משאוי של משה רבינו שהוא לבדו נשא את ארונו דכל העם עסקו בביזה כמחז"ל, דהכה מבואר בסוטה [ל"ד ע"א] דאבני הירדן דכ' הרימי לכם איש אבן אחת הי' של ארבעים סאה וזה בסתם אדם דמשמע בב"ב [ק' ע"ב] דגבהו ד' אמות, וא"כ משה רבינו שהי' גבוה עשר אמות כמ"ש בשבת [צ"ב ע"א] הי' יכול לישא ב' פעמים וחצי כזאת דהיינו מאה סאה, אמנם זה אם הי' מעולה בגובה בלבד, אבל כראה דכמו שהי' מעולה בגובה כן הי' מעולה בעיביו ורוחב וכיון דבשביל הגובה הי' משאי מאה סאה יש לחשוב בשביל העיביו ב' פעמים וחצי והוא שתי מאות וחמשים סאה, ובשביל הרוחב פעמים וחצי הרי ששה מאות וחמשה ועשרים סאה, ומבואר בירושלמי תרומות [פ"י ה"ה] כמה סאה כ"ד לוגין וכמה לוג תרתי לטרין וכמה לטרא מאה זוז הרי דסאה הוא מ"ח מכה וככר הוא ששים מכה א"כ ככר הוא סאה ורביע, נמצא מכוון דת"ק ככרים הוה תרכ"ה סאה כשיעור תשא של משה רבינו לכן עשו ארין של ת"ק ככרים עכ"ד דפח"ח, והנה המפורשים הקשו הלא מבואר במדרש ויקרא פי"א דמשה רבינו הי' כה"ג א"כ איך טימא עצמו בעצמות יוסף. ותירצו לפי שכל בנ"י עסקו בביזה ולא הי' מי שיעסוק בעצמות יוסף הוי כמת מצוה עי' בפרד"י בשלח מזה, והנה בצפנת פענח ערך רכוש כ' דלכן לקחו הרכוש ול"ה גזל כי המצרים נתקללו כבר להיות עבדים לישראל דכ' ארור כנען עבד עבדים יהי' לאחיו ומה שקנה עבד קנה רבו והי' הכל של ישראל ע"ש, והנה בש"ך כ' דה"ט דירדו למצרים ולא למקום אחר דאומה אחרת הי' טוענים שיש להם חזקה בישראל משא"כ המצרים דהמה עבדים לישראל כדכתיב ארור כנען וכו' ומה שקנה עבד קנה רבו ע"כ אין להם טענת חזקה ע"ש, ולפי"ז מובן הסמיכות ויישם בארון ועשו של ת"ק ככרים שיעור משאוי של מרע"ה שהוא לבדו יעסוק בעצמות יוסף דכל העם יעסקו בביזה דלא הוה גזל דהמצרים המה עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו כנ"ל, ולז"א לראי' דהמצרים המה עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה דלמה באו דיקא למצרים ועכצ"ל כדברי הש"ך הנ"ל דהמצריים המה עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו. ודו"ק: ג) עי"ל הסמיכות וישבע יוסף את בנ"י לאמור פקד יפקד אלקים וכו' ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, דהנה לכאורה תיבת לאמור כמיותר, אמנם י"ל דמבואר באו"ח סי' ער"ה דבאומר פ' במה מדליקין לא חיישינן שישכח איסור שבת ע"ש, ולכן השביע יוסף את בנ"י שיאמרו תיבות אלו בכל עת למען ידעו כי לא באו למצרים להשתקע אלא לגור ולא יתיאשו עי"ז מהגאולה אולם לכאורה טורח זה למה לפי"ד הרמב"ן ז"ל דרק בא"י שמרו האבות את התירה ולא בחו"ל אבל כשבאו למצרים שהוא חו"ל בודאי שמרו ג"כ את התורה כי הי' דעתם לחזור לא"י א"כ ע"י שמירת התורה ידעו כי יגאלו ולמה צוה יוסף אותם לאמור בכל עת פקד יפקד אמנם הדבר נכון דנודע דברי הרדב"ז הובא במג"א סי' תצ"ו דהעוקר מא"י לחו"ל עם אשתו אע"פ שדעתם לחזור הוה כאין דעתם לחזור [ועי' מזה בפר"ח סי' תס"ח שחולק על זה ובפני"פ בפרשתן] א"כ שפיר צוה יוסף לבנ"י לאמור פקד יפקד דהא הם באו עם נשותיהן כדכ' איש וביתו באו ואחז"ל ביתו זו אשתו א"כ לא ישמרו התורה במצרים כיון שבאו עם נשותיהן ע"כ אמר להם שיאמרו תמיד פקד יפקד שלא יתיאשו מהגאולה ולפי"ז א"ש הסמיכות וישבע יוסף את בנ"י לאמור פקד יפקד וכו' ואלה שמות וכו' איש וביתו באו דכיון דבאו עם נשותיהן לא ישמרו את התורה ע"כ צוה אותם לאמור פקד יפקד להזכירם תמיד שיגאלו. והבן והדבר נכון בס"ד:

ד) עי"ל הסמיכות וישבע יוסף את בנ"י לאמור פקד יפקד א' אתכם והעליתם את עצמותי וכו' ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה, דהנה איתא במכילתא שהשביע יוסף את בנ"י שישביעו המה ג"כ לבניהם להעלות עצמותיו ע"ש, [ובשתי ידות כ' מדכתיב לאמור היינו לומר לדור אחר דור שישביעו לבניהם] הרי מבואר דהמכילתא ס"ל כשיטות דאין הבנים מחויבים לקיים השבועה שנשבע אביהם דאל"כ למה הי' הצורך להשביע את בניהם הא בלא"ה מחויבים לקיים שבועת אביהם [עי' בת' זקיני הרמ"א ז"ל ובחו"מ סי' ר"ט ס"ז ובבנין דוד פ' וישלח אות כ' מזה] והכה מבואר בצפנת פענח דהא דאחז"ל דא"י מחזיק ת' פרסה על ת' פרסה היינו למד"א כיבוש יחיד ל"ש כיבוש אבל למד"א שמי' כיבוש מחזיק א"י יותר מת' פרסה ע"ש ומבואר בספרי הובא בתוס' גיטין [ח' ע"א] דה"ט דמד"א לא שמי' כיבוש שאמר הקב"ה לדוד המע"ה את היבוסי שהוא סמוך לירושלים לא הורשת ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה ע"ש והנה בתפארת הגרשוני פ' וישלח הקשה הלא ליה בידו של דהמע"ה להוריש היבוסי מחמת השבועה שנשבע אאע"ה שלא להוריש את היבוסי, וכ' לתרץ דצ"ל דס"ל כשיטות דאין הבנים מחויבים לקיים שבועת אביהם [עי' בבנין דוד פ' וישלח אות כ"ב] והנה אחז"ל דא"י מחזיק ת' פרסי ומצרים ג"כ ת' פרסי עי' בפסחים [צ"ד ע"א] ובנזה"ק כ' הטעם דזה לעומת זה עשה אלקים שיהיו שוה בשוה, והכה אחז"ל סוטה [מ"ו ע"ב] בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם באו בניו למצרים להשתעבד אצל פרעה, ובאור תורה פ' לך אות ל"ט כתב הטעם והחשבון שנשתעבדו לפרעה ת' שנים עפימ"ש במו"ק [י"ח ע"א] דפרעה הי' גבהו אמה ובסתם אדם משמע בב"ב [ק' ע"ב] גבי כוכין דגבהו ארבע אמות נמצא דארבע פסיעות דידן הוצרך לפרעה ששה עשר פסיעות ולפימ"ש בסנהדרין (ק' ע"א] דהקב"ה משלם במדה שלו הי' שכרו ששה עשר אמות כביכול לפימ"ש בעירובין [מ"ב ע"א] דפסיעה הוא אמה ע"ש והנה בעירובין [כ"א ע"א] כ' התוס' בשם ר"א הקליר דמ"ש בישעי' מ' ושמים בזרת תכן היינו שליש אמה וזהו וכל בשליש עפר הארץ ע"ש ובפסחים [צ"ד ע"א] יש ברייתא מצרים ארבע מאות פרסי על ארבע מאות פרסי ומצרים א' מששים בכוש וכוש א' מששים בעולם א"כ הוי כוש עשרים וארבע אלף פרסי על ארבע מאות פרסי והעולם הוי עשרים וארבע אלף פרסי על עשרים וארבע אלף פרסי וכ"כ הצל"ח ע"ש, ומבואר בפסחים שם ר' יהודא אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום נמצא דלפי ברייתא זו הוי העולם עם עביו של רקיע משני צדדים שלשים אלף פרסי דעביו של רקיע מחזיק שלשה אלפי פרסי דהיא חלק עשירית ע"ש א"כ שליש אמה של הקב"ה הוא שלשים אלף פרסי ואמה היא תשעים אלף פרסי ממילא ששה עשר אמות של כביכול הוא אלף וארבע מאות וארבעים פעמים אלף פרסי ומבואר בפסחים [צ"ג ע"ב] דמהלך אדם ביום עשרה פרסאות וכ' בספר הקנה דיש לחשוב שנה ש"ס ימים ממילא במאה שנה מהלך ש"ס אלף פרסי נמצא בארבע מאות שנה ארבע פעמים ש"ס אלף והיינו אלף וארבע מאות וארבעים אלף פרסי מכוון ממש כשכר המגיע לפרעה בשביל ארבע פסיעות דידן שהי' ששה עשר פסיעות שלו ע"פ מדת כביכול ששה עשר פסיעות שהוא ששה עשר אמות עכ"ד הנפלאים, א"כ היוצא לנו מדבריו הנ"ל דמזה שבאו בכ"י למצרים להשתעבד לפרעה נשמע דמצרים מחזיק ת' פרסי על ת' פרסי כנ"ל א"כ ה"ה ארץ ישראל מחזיק ת' פרסי כנ"ל, הרי עכצ"ל דס"ל דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש דאל"כ הרי מחזיק א"י יותר מתי פרסי כנ"ל, וממילא עכצ"ל דס"ל כשיטות דאין הבנים מחוייבים לקיים שבועת אביהם דאל"כ הרי ל"ה יכול דוד המע"ה להוריש את היבוסי משום שבועת אברהם אבינו כנ"ל ע"כ הי' מוכרח יוסף להשביע את בנ"י שישביעו גם לבניהם ולפי"ז מה נעים הסמיכות וישבע יוסף וכו' שהשביע לנ"י שישביעו גם את בניהם דאין הבנים חייבים לקיים שבועת אביהם, ולראי' אתי הסמיכות ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה דנשמע מזה דמצרים מחזיק ת' פרסי א"כ ה"ה א"י מחזיק ת' פרסי ולא יותר דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש, דהי' יכול דהמע"ה להוריש את היבוסי דאין הבנים מחויבים לקיים שבועת אביהם כנ"ל, ע"כ הי' ההכרח ליוסף להשביע את בנ"י שישביעו גם לבניהם דבלא"ה ל"ה חייבים לקיים שבועת אביהם. ודו"ק:

ה) עי"ל הסמיכות וישבע יוסף וכו' והעלתם את עצמותי וכו' ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה דהנה כ"ק מוחז"ל בי"מ פ' בשלח הקשה למה הי' צריך כלל להשביען הא הים כס מפני ארונו של יוסף [ולא מפני מרע"ה שאמר אני קשיש ממך] ויהי' מוכרחין להוציאו ממצרים כדי שיקרע הים ע"ש, אמנם לפי"ד הקדמונים דהים נקרע מפני מרע"ה דל"ש לומר אני קשיש ממך דבשביל משה נברא העולם א"כ הים בעצמו לא נברא אלא בשביל משה, ונודע דברי הקדמונים דה"ט דנברא העולם בשביל משה שהוא הי' מובחר כל היצורים ע"כ נבחר שיהי' הוא תרומתו של עולם דאין תורמין אלא מן היפה ומדת הקב"ה להתנהג לפי מדה בינונית הוא אחד מחמישים לכן הי' חי ק"ך שנים דשית אלפי שנין הוה עלמא, וכ"ז א"נ דהקב"ה מתנהג לפי מדה בינונית אבל א"כ דמתנהג בעין יפה אחד מארבעים אא"ל דמרע"ה הי' תבחר היצורים דבשבילו נברא העולם אלא אמרינן דאאע"ה הי' מובחר היצורים דבשבילו נברא העולם והוא הי' תרומתו של עולם אחד מארבעים. לכן הי' חי קע"ה תרומה משית אלפי שנין וחד חרוב דהוה שבעה אלפים שעולה קע"ה שנים [עי' מזה בבנין דוד פ' ויחי אות ע'] והכה מבואר בצפנת פענח ערך א"י דאי נימא דהקב"ה מתנהג במדה בינונית להפריש תרומה א' מחמישים אזי אמרינן דא"י מחזיק ד' מאות פרסי ולא יותר דארם נהרים וארם צובה אינם בכלל א"י דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש אבל אי נימא דהקב"ה תורם לפי עין יפה צ"ל דכיבוש יחיד שמי' כיבוש וא"י מחזיק ת' פרסי על ת"ק פרסי ויען דאמרינן דהקב"ה תורם לפי מדה בינונית ע"כ שפיר א"י מחזיק רק ת' פרסי על ת' פרסי כי ידוע מחז"ל דאאע"ה הי' כהן לאל עליון ולד' הארץ ומלואה כתיב והפריש הקב"ה תרומה מעולמו ונתן לאברהם לפי מדה בינונית הוא א' מנו"ן, והעולם היא שית אלפי פרסי על שית אלפי פרסי היינו ברבוע כמש"כ הנחלת בנימין, אבל בעיגולא הוא יותר צא וחשוב טבלא מרובעת שית אלפי פרסי על שית אלפי פרסי המצא לאורך ה' פעמים י"ב מאות פרסי ולרוחב ה' פעמים י"ב מאות פרסי תמצא חלוק לרצועות ה' פעמים חמשה הוה כל רצועה י"ב מאות על י"ב מאות וכ"ה רצועות הן חתוך כל רצועה לחצאין תמצא נו"ן רצועות וכל אחד הוא אורך י"ב מאות פרסי וזה הוא חלק התרומה מן העולם דהוא אחד מנו"ן וכשנתן לאברהם הוא כהן לאל עליון ואברהם הוריש לבניו בירושה לישמעאל דהוא הבכור מגיע לו שני חלקים מי"ב מאות היינו ח' מאות ברוחב ת"ר פרסי ות' פרסי באורך ת"ר פרסי כשאר ליצחק וחלק ההוא צריך ג"כ לחתוך להניח לבני יצחק המה יעקב ועשו ונוטל יעקב ב' חלקים מן תיר פרסי שהוא ברוחב ת' פרסי כי יעקב הוא הבכור שקנה הבכורה מעשו נמצא שמגיע ליעקב מכוון ת' פרסי על ת' פרסי לא פחות ולא יותר ולכן מחזיק א"י ת' פרסי על ת' פרסי שהוא חלקו של יעקב לפי מדה בינונית א' חנו"ן עכ"ד הנפלאים [עי' בבנין דוד פ' תולדות אות א'] והנה הקדמונים כ' דלכן באו בנ"י למצרים דארץ מצרים מחזיק ת' פרסי על ת' פרסי כמבואר בסנהדרין [ק' ע"ב] וע"י הגלות במצרים יזכו לירש א"י המחזיק ג"כ ת' פרסי על ת' פרסי עי' בזרע ברך, ולפי"ז א"ש הסמיכות וישבע יוסף וכו' דלכן הי' צורך להשביע דלא ינוס הים מפני ארונו של יוסף אלא בשביל משה רבינו שבשבילו נברא העולם דהוא יהי' תרומתו של עולם דהקב"ה מתנהג במדה בינונית ולכן א"י מחזיק ת' פרסי על ת' פרסי ולראי' דא"י מחזיק רק ת' פרסי על ת' פרסי אמר ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה דמחזיק ת' פרסי על ת' פרסי כדי שיזכו בא"י דמחזיק ג"כ ת' פרסי על ת' פרסי כנ"ל. ודו"ק:

ו) עי"ל הסמיכות פקוד יפקוד וכו' ואלה שמות וכו' ראובן וכו' ויוסף הי' במצרים, דהנה בבעה"ט כ' פקוד יפקוד פקוד מנין ק"ץ ויפקוד לשין חסרון שיחסר מת' שנה ק"ץ שנה ולא יהיו במצרים אלא רד"ו שנה, והטעם דנגאלו קודם הזמן מבואר בכ' האר"י הק' ז"ל כי כבר שקעו במ"ט שערי טומאה ואם הי' עוד במצרים הי' נופלים לשער הנו"ן ולא הי' ח"ו עוד להם תקומה, ובספר לחם עוני כ' דלכן אם היו נופלים בנו"ן ש"ט ל"ה תקומה כי שמות כל הי"ב שבטים בכלל הם מ"ט אותיות וכל אות מהם הי' מגין על שער א' לבד שער הנו"ן לא הי' לו מי שיגין עליו לכן הוציאם השי"ת מקודם ע"ש ולפי"ז א"ש הסמיכות פקוד יפקוד שלא יהי' במצרים אלא רד"ו שנה ולא יותר שלא יפלו בשער הנו"ן ולא יהי' להם אות להגין עליהם, ולז"א ואלה שמות בכ"י הבאים מצרימה ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן ובנימן דן ונפתלי גד ואשר וכו' ויוסף הי' במצרים, א"כ מספר האותיות של השבטים ל"ה אלא מ"ט ולא נו"ן לכן הוציאם הקב"ה קודם הזמן. והבן:

ז) עי"ל הסמיכות וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וכו' ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה ראובן שמעון לוי וכו', ונ"ל עפי"ד קדוש זקיני מאוה"ג מליסא ז"ל [הובא בבנין דוד פ' לך אות י"ז] לפ' דחז"ל ב"מ [פ"ז ע"א] ותו"ד בקצרה כי הרשעים אשר אינם מאמינים בהשארת הנפש אומרים כמו שהחומר כלה ונפסד אחר חיותו כ"כ הנפש כי ליכא עוה"ב ח"ו, ממילא לפי דעתם הנפסדה הצעיר קודם לכבדו מכיבוד הזקן כי הצעיר חשוב יותר כי יחי' עוד רבות בשנים, לא כן המאמינים בעוה"ב ובהשארת הנפש הזקן מכובד יותר להקדימו בראש לכל דבר כי עד מהרה יבוא לתכלית הנרצה לחסות בנועם ד' ע"ש דפח"ח והנה בספר חסידים כ' דלכן נאמר כי מת יוסף בן מאה ועשר שנים כי מן אדה"ר עד יוסף לא מת אדם בקוצר שנים כיוסף, להודיע דאריכות ימים דנאמר בכיבוד אב פירושו לעוה"ב דאין לך אדם שכובד אביו יותר מיוסף אלא דשכרו ליום שכולו ארוך דיש השארת הנפש, ולפי"ז א"ש הסמיכות וימת יוסף בן מאה ועשר שנים דנשמע דיש עוה"ב א"כ הזקן מכובד יותר מהצעיר ולכן כ' ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה ראובן ושמעון להקדים הזקן לפני הצעיר. והבן:

ח) עי"ל הסמיכות והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ וכו' ואלה שמות בנ"י הבאים וכו' שבעים ובבעה"ט שמות בני ישראל הבאים ר"ת שביה, דהנה בצפנת פנעח ערך גאולה הקשה בשם הקדמונים איך גאל הקב"ה את ישראל ממצרים להיות לו לאשה הלא אנו בגלות כמו שבויה ושבויה אסורה לבעלה כהן והקב"ה הוא כהן. ותי' דהשכינה ירדה ג"כ בגלות מצרים עם בנ"י ודינו כמו אם לא זזה ידו מתוך ידה דמותרת לבעלה ע"ש, [ועי' בבנ"י ז"ל סיפור יצ"מ אות ז' מש"כ מזה] והכה מבואר במדרש דלכן כ' שבעים נפש אע"ג שלא הי' רק ס"ט נפשות דהשכינה ירדה ג"כ עמהם למצרים והשלימה למנין שבעים ע"ש, וזש"א והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ וכו' ולכאורה יקשה הלא ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ר"ת שביה שהי' כמו שבויה שאסורה לבעלה, ולז"א ויהי' וכו' שבעים נפש דהקב"ה ירד ג"כ עמהם והוי כמו שלא זזה ידו מתוך ידה דמותרת לבעלה. והבן: ט) עי"ל הסמיכות והעליתם את עצמותי מזה וכו' ואלה שמות בכ"י הבאים מצרימה, דמבואר במדרש דלכן ירדו בנ"י למצרים ולא בכי עשו דעשו לא רצה ליקח חלק בא"י שלא יצטרך לפרוע החוב של גזירת כי גר יהי' זרעך עי' ברש"י וישלח עה"פ וילך אל ארץ וכו' ע"ש והנה זקיני הגאון בעיר דוד ז"ל כ' דזה נכון אי נימא דא"י אינו מוחזקת לנו מאבותינו אבל א"כ דמוחזקת א"כ כבר זכה עשו בא"י וחל עליו ג"כ לפרוע החוב ע"ש, והנה מבואר לעיל פ' ויחי אות ס"ז דלכן הי' מותר לקבור את יעקב ויוסף בא"י ולא שייך לומר ותבואו ותטמאו את ארצי דא"י אינו מוחזקת מאבותינו ולא נקראת עוד ארצי ע"ש וזש"א והעליתם את עצמותי וכו' דא"י אינו מוחזקת והראי' אלה שמות בנ"י הבאים מצרימה שבאו בנ"י ולא בני עשו דנשמע מזה דא"י אינו מוחזקת דאל"כ הי' באים גם בני עשו כנ"ל. ודו"ק בכל התשעה אופנים הנ"ל כי נחמדים המה בס"ד:

י) ואלה שמות בנ"י וכו' ראובן שמעון וכו' ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ונ"ל דהנה בברכת שמואל הקשה איך נקראו במצרים בשמותם הא מבואר במדרש פ' בראשית כשמכשף יודע שם האדם יכול לעשות לו כישוף וע"כ אביו של נח ידע שדור המבול הי' מכשפים. ע"כ העלים בפניהם את שם בנו ע"ש א"כ איך נקראו במצרים בשמותם הא הי' מקום מכשפים כמחז"ל עשרה קבים כשפים ירדו לעולם תשעה נטלו מצרים ע"ש [עי' לעיל פ' נח אות נ"ד נ"ה דברים נכונים] ונ"ל עפי"ד האהבת יונתן על הפטרה פ' תצוה דאיש שהוא למעלה מן הזמן אין הכשפים שולטים בו ע"ש, ונודע דברי הרשב"א דמלך כיון דדינו כרבים הוא למעלה מן הטבע ומן הזמן [עי' לעיל פ' לך אות י"ד] והנה בבאמ"ח ז"ל כ' לפ' ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש היינו דכל אחד ואחד חי' נחשב לשבעים נפש ודינו כרבים ע"ש, א"כ לא קשה קו' הברכת שמואל הנ"ל דכיון שהי' כל או"א כרבים לא שלט בו כשפים לכן נקראו בשמותם, וזש"א ואלה שמות בנ"י וכו' ראובן שמעון וכו' ושלא יקשה לך איך נקראו בשמותם ולז"א ויהי כל נפש וכו' שבעים נפש שכל או"א הי' שקול כשבעים נפש ודינו כרבים דאין הכשפים שולטים בו. והבן:

יא) ולפי"ז יל"פ הפ' פ' מקץ ויאמר פרעה אל יוסף אכי פרעה [ופרש"י אני אהי' מלך וכו'] ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, הכוונה דאם הי' יוסף מלך ודינו כרבים אשר אין כשפים שולטים בו ולא הי' צריך פרעה לשנות את שם יוסף אבל כיון שאמר אליו פרעה שהוא המלך ולא יוסף א"כ יש לחוש לכשפים ע"כ העלים את שמו ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. והבן יב) עי"ל עפ"י קו' הנ"ל למה נקראו בשמם ולא חשו לכשפים, דהנה אחז"ל דמעשה כשפים שולטים בחול ולא בשבת [ובפנ"י כ' דמה"ט עשה מרע"ה האותות במצרים בשבת שלא יאמרו דהם מעשה כשפים] והנה בנחלת יעקב כ' דלכן כ' שבעים נפש דלכאורה נפש כמיותר אלא לומר דהי' להם גם בימי החול הנשמה יתירה שנקראת נפש כמחז"ל כיון ששבת אומר וי אבדה נפש וימי החול הי' אצלם ג"כ כשבת כמבואר בזוה"ק ע"ש, וזש"א ואלה שמות וכו' ראובן שמעון וכו' ושלא יקשה לך איך לא חשו לכשפים ולז"א ויהי כל נפש וכו' שבעים נפש דגם ימי החול הי' אצלם כשבת דאין כשפים שולטים בשבת. והבן:

יג) ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב וכו', ונ"ל דבברית שלום הקשה הובא דבריו בקצרה בי"ת לכ"ק מוחז"ל איך באו בנ"י מא"י למצרים הלא איתא במדרש שדעת אוה"ע דישראל בטלין ברוב לגבייהו אמנם אם יושבין בא"י במקומם הי"ל קבוע ולא בטלין אבל כשבאו למצרים ל"ה קבוע ויתבטלו ברוב ע"ש דפח"ח, אמנם הדבר נכון דהא אחז"ל חולין [צ"א ע"ב] עה"פ הארץ אשר שוכב עלי' וכו' מלמד שקפלה הקב"ה לכל א"י והניחה תחת יעקב אבינו ע"ש ונודע דברי הבעש"ט הק' ז"ל בזה שכל א"י יהי' תחת יעקב אבינו בכל מקום שיהי' יהי' להמקום קדושת א"י עכדה"ק, א"כ הרי יעקב בא ג"כ למצרים והי' למצרים דין א"י וא"כ הו"ל קבוע ולא בטלין, וזש"א ואלה שמות הבאים מצרימה דלכן באו ולא יהי' בטלין את יעקב שבאו עם יעקב והו"ל למצרים קדושת א"י והו"ל קבוע ולא בטלין ברוב. והבן: יד) ותמלא הארץ אותם ויקם מלך חדש במסורה ותמלא הארץ חמס, ונ"ל בדרך צחות ונקדים לפ' הפ' פ' נח ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס וכו' ויאמר אלקים וכו' קץ כל בשר בא לפני ובבעה"ט כ' דחמס בגימטריא גיהנם. דהנה ראיתי בשם צדיק אחד להצדיק קצת את האדם החוטא יען כי היצה"ר הוא על הארץ ועומד לפני עיני האדם לא כן הגיהנם אינו על הארץ לפני האדם אלא הוא בשמים לכן שומע האדם להיצה"ר עכ"ד, וכ"ז אם העולם שרוין בשמחה לא כן אם עת צרה הוא ליעקב וממש הגיהנם הוא על הארץ אשר אחב"י כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד א"כ גם הגיהנם הוא עלי הארץ לפני עיני האדם ואם גם בעת כזאת האדם חוטא אז ח"ו השי"ת יכאץ מכעס וזש"א ותשחת הארץ לפני האלקים בעת כזאת אשר עת צרה הוא ליעקב כי ותמלא הארץ חמס היינו כי הגיהנם בוער עלי הארץ לכן וינאץ השי"ת ויאמר קץ כל בשר בא לפני שעונשם גדול ח"ו:

טו) ולפי"ז יל"פ המסורה הנ"ל דהנה במד"ת כ' ותמלא הארץ אותם שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם וזש"א המסורה ותמלא הארץ חמס שהי' הגיהנם בארץ ואפ"ה נתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם, לכן בא עליהם העונש ויקם מלך חדש שאחז"ל שנתחדשו גזירותיו. והבן:

טז) ויאמר אל עמו וכו' הבה נתכחמה לו ובמדרש לבטל את השבת, ונ"ל [בששה אופנים] ונקדים לפ' דהרש"י ז"ל הבה נתחכמה לו למושיעם של ישראל וצ"ב, ונ"ל עפי"מ שהביא התולדות ז"ל בשם הה"ק מוהרי"ל פיסטכיר ז"ל לפ' הפ' אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, כי אחז"ל משל לעני אחד שנפל כד של חרס שלו לבאר עמוק של מים וצעק ובכה כי מי יטריח עצמו להוציא כדו עד שנזדמן שנפל ג"כ לבת מלך כד של זהב לשם ומיד שמח העני כי ע"י שיחפשו אחר הכד של זהב ימצאו כדו ג"כ, והנה כתוב בכל צרתם לא צר הכתיב באל"ף והקרי הוא בוא"ו שע"י שישתתף השכינה בצער בנ"י בהגלות בהבור עמוק נושע בנ"י ג"כ עם השכינה, וזש"א אני ד' לא שניתי היינו ששניתי הלא באל"ף לקרותו לו בוא"ו ועי"ז ואתם בכי יעקב לא כילתם להשאר בהבור עמוק של הגלות עכדפח"ח ושפ"י, וזש"א הבה נתחכמה לו למושיעם של ישראל דכל ישועתם של ישראל הוא ע"י הלו אם אזלינן בתר הקרי לו בוא"ו ולא באל"ף דאי אזלינן בתר הכתיב בכל צרתם לא צר לא באל"ף א"כ אין הצער נוגע להשכינה הקדושה רק לנו לבד ואז רחוק הישועה ח"ו. והבן:

יז) ולפי"ז יהי' מובן המדרש הנ"ל הבה נתחכמה לו לבטל את השבת דהנה אמחז"ל במדה שאדם מודד מודדים לו ואם קורין בתורה א"כ איכא קרי אזי השי"ע מתנהג ג"כ לילך בתר הקרי לו בוא"ו אבל אם אין קורין בתורה א"כ ליכא קרי רק כתיב אזי אזיל הקב"ה ג"כ בתר הכתיב לא באל"ף, והכה איתא בתנא דב"א רבה פ"א וז"ל אמר הקב"ה לישראל וכו' אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששת ימים שבת יעשה כולי תורה מכאן אמרו ישכים אדם בשבת וילך לביה"כ ולביהמ"ד ויקרא בתורה וכו' עכ"ל, וכ"כ עשו בנ"י במצרים עשו מלאכה כל ששת ימים ובשבת שבתו ממלאכה והי' קורין בתורה כמבואר במדרש, וזש"א פרעה הבה נתחכמה לו למושיעם של ישראל שלא יהי' לו בוא"ו אלא באל"ף כנ"ל ע"י שיבטל את השבת ולא יהי' קורין בתורה בשבת אזי גם השי"ת לא יתנהג עמהם בתר קרי אלא בתר כתיב לא באל"ף ות"ו לא יגאל אותם. והבן:

יח) עי"ל המדרש הנ"ל עפי"ד הנ"ל דאם ישמרו בנ"י את השבת ולא יעשו מלאכה ויקראו בתורה אז יתנהג הקב"ה עמהם ג"כ עפ"י הקרי ולא עפ"י הכתיב. דהנה איתא במדרש דישועתם של ישראל שנגאלו ממצרים הי' ע"י שעשו תשובה ונודע ד' הקדמונים דה"ט דמועיל תשובה דהעונש הוא מצד קנס ומודה בקנס במקום דליכא עדים פטור, והכה ראיתי בשם גדול אחד לפ' הפ' הנ"ל אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם עפמ"ש חז"ל דכ' אם לוא יגיד ונשא עונו והקרי לו יגיד דהבע"ד צריך לתבוע העד להעיד וזהו לו יגיד ואז אם לא יגיד ונשא עונו ואם יבוא השטן לקטרג שלא מהני תשובה דשמים וארץ המה עדים שהאדם חטא, א"ל הקב"ה הביא את השמים וארץ להעיד ואין רוצים להעיד כיון שהשי"ת בעצמו אינו תובעם להעיד, וזש"א אני ד' לא שניתי ששניתי את תיבת לא דהכתיב הוא באל"ף לתיבת לו בוא"ו דאזלינן בתר הקרי א"כ מועיל תשובה דמודה בקנס פטור כיון דליכא עדים, ועי"ז ואתם בני יעקב לא כליתם ואגאל אתכם ע"י תשובה עכדפת"ח, וזש"א הבה נתחכמה לו למושיעם של ישראל דלו הוא מושיעם של ישראל דאם אזלינן בתר הקרי לו יגיד א"כ ליכא עדים ומועיל תשובה דהוה מודה בקנס א"כ יגאלו ולז"א לבטל את השבת שיעשו מלאכתם גם בשבת ולא יהי' קוראים בתורה א"כ גם הקב"ה יתנהג עמהם לפי הכתיב לא באל"ף כנ"ל ויהי' שמים וארץ מוכרחים להעיד אע"פ שלא תובעם הקב"ה ולא יועיל תשובה וישארו ח"ו במצרים. והבן:

יט) עי"ל המדרש הנ"ל עפי"ד הנ"ל דע"י ששמרו את השבת מלעשות מלאכה הי' להם פנאי לקרות בתורת אזי אזלינן בתר קרי ולא בתר כתיב דהכה אחז"ל דעיקר גאולת ישראל הוא כיון דעמו אנכי בצרה ולתענו יעש ולכאורה הי' מקום לומר דעמו אנכי בצרה היינו בא"י בזמן שביהמ"ק הי' קיים שהי' השראת השכינה בבנ"י לא כן בזמן הגלות אמנם נודע דברי הגה"ק מהר"ש מאסטרפאלי ז"ל לפי המדרש עמו אנכי בצרה אל תקרי בצרה אלא בצירי דהנה הסגול הוא ג' יודי"ן לרמז על ג' קדושות קדושת השם הגדול המתחיל ביו"ד וקדושת ירושלים המתחיל ביו"ד וקדושת ישראל המתחיל ביו"ד אבל צירי הוא שני יודי"ן לרמז כי בזמן הגלות לא כשאר אלא צירי ב' יוד"ן קדושת השם יתברך וקדושת ישראל ולא ירושלים, וזש"א אל תקרי בצרה א"כ נוכל לומר דהשי"ת עמנו רק בזמן שביהמ"ק קיים אלא בצירי אפילו בזמן החורבן בעת הגלות ג"כ הקב"ה עמנו בצרה עכדה"ק דפח"ח, וזש"א המדרש הבה נתחכמה לו לבטל את השבת א"כ אזלינן בתר כתיב ולא בתר קרי ול"א עמו אנכי בצירי א"כ לא יגאלו ע"כ רצה לבטל את השבת. והבן:

כ) עיל"פ המדרש הנ"ל ודרש"י הבה נתחכמה לו למושיעם של ישראל, דהנה כ' ולו אנחנו עמו והכתיב הוא לא באל"ף והקרי הוא לו בוא"ו ואם אזלינן בתר הקרי אנו עמו של מלך מהמ"ל הקב"ה ולא עמו של מלכי אוה"ע [כמו שאמר הבנ"י ז"ל לפ' הפ' נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם רצ"ל שזאת הוא נחמה שלנו כי יבוא לכו הישיעה שהשי"ת יאמר לנו עמי שנהי' עמו ולא עם של מלך בו"ד] וזש"א הבה נתחכמה לו למושיעם של ישראל דהלו בוא"ו הוא מושיעם של ישראל, ולכן אמר לבטל את השבת דאז אזלינן בתר הכתיב באל"ף כי לא אנחנו עמו כי אם עם של מלכי אוה"ע. והבן: כא) עיל"פ המדרש ודרש"י ז"ל הנ"ל עפי"מ שראיתי לפ' הפ' אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם דכ' בתהלים קל"ט ימים יוצרו ולא אחד בהם והקרי ולו אחד בהם פרש"י זה יוה"כ שבחר הקב"ה מכל הימים למחילה לכל עונותיהם של ישראל וזש"א אני ד' לא שניתי שלא יהי' לא באל"ף רק לו בוא"ו ועי"ז יבוא ישועתם של ישראל לכפר להם ולכן ואתם בני יעקב לא כליתם עכ"ד, וזש"א הבה נתחכמה לו לישועתם של ישראל דלו בוא"ו היא ישועתם ע"י שנמחל להם עונותיהם ולז"א לבטל את השבת א"כ יהי' לא באל"ף ולא יהי' כפרה לישראל גם ביוה"כ ח"ו:

כב) עי"ל דברי המדרש הנ"ל ונקדים לפ' ויאמר הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו, דהנה בקדושת לוי ז"ל כ' לת' קו' חז"ל מה ראתה אסתר שזמנה את המן לסעודה. ותו"ד ע"י הסברת השפתי צדיקים כי המן רשע גדול הי' ולא הי' בו שום ניצוץ טוב לכן הי' כחו גדול כי הס"א. עמדה לימינו וע"י הסעודה שאכל מהסעודה שנעשה על טהרת הקודש דבקה בו קצת קדושה לכן לא עמדה עוד כ"כ הס"א לעזרתו ונעשה קרח מס"א וקרח מקדושה ולא הי' עוד כחו גדול לכן גבר ישראל והי' לו מפלה עכדה"ק דפח"ח, וכ"כ פרעה הי' גדול כחו ע"י ס"א אבל לאחר שהסכים על ישראל שישמרו את השבת א"כ עשה דבר טוב ועי"ז לא תעמוד עוד הס"א לעזרתו ויהי' קרח מכאן וקרח מכאן ועי"ז יהי' לו מפלה, וזש"א הנה עם בנ"י רב ועצום דלכן כחם גדול ממנו על ידי שהסכמתי שישמרו את השבת, לכן אמר הבה נתחכמה לו לבטל את השבת, דאז שוב יהי' כחו גדול ע"י הס"א שלא יהי' לו מפלה. ודו"ק בכל הששה אופנים הנ"ל כי נחמדים המה בס"ד:

נג) ולפי"ז יל"פ. הפ' בפ' בשלח ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים ויאמר ד' אל משה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, דהנה כחו של מצרים מצד הס"א הי' גדול מאוד כי עמדה לימינו כיון שלא הי' לו שום ניצוץ טוב הלא אמר מי ד' וכו' ע"כ הי' קשה להכניעו, לא כן עתה כשאמר כי ד' כלחם במצרים א"כ בא לו קצת ניצוץ טוב ע"י שהאמין בד' א"כ לא עמדה הס"א עוד לעזרתו כ"כ ונעשה קרח מכאן וקרח מכאן לכן אמר הקב"ה למרע"ה כי עתה בא העת שיהי' לו מפלה, וזש"א ויאמר ד' אל משה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, שיהי' לו מפלה כן יאבדו כל אוביך ד'. והבן ונכון בס"ד:

כד) הבה נתחכמה לו וכו' וכאשר יענו איתו כן ירבה ופרש"י הבה לשון הכנה ע"ש, ונ"ל עפי"ד הגה"ק שר שלום מבעלזא ז"ל שביאר דברי הש"ס ריש מגילה על העץ אשר הכין לו תנא לו הכין הכוונה דענין הכנה לא שייך רק כשנצמח ע"י ההכנה דבר טוב ומצוה ולא לעבירה ולעשות דבר רע לתלות את מרדכי ולזה הכא לו הכין לתלות את עצמו א"כ נצמח דבר טוב לכן שייך לשון הכנה עכדה"ק [הובא לעיל פ' כח אות ל"ז] וזש"א הבה נתחכמה לו ופרש"י לשין הכנה ולכאורה ל"ש הכנה אלא אם נצמח אח"כ דבר טוב ולא דבר רע לענות את בכ"י, ולז"א וכאשר יענו אותו כן ירבה א"כ נצמח דבר טיב לבני ישראל לכן שייך שפיר לומר לשון הכנה. והבן:

כה) הבה נתחכמה וכו' ונלחם בנו ועלה מן הארץ וחז"ל בסוטה [י"א ע"א] הקשו ועלינו מבעי ליה. ונ"ל דהמפורשים הקשו איך ירא פרעה מבנ"י הרי הי' מלך אדיר, ונ"ל דאתחז"ל בסוטה [י"א ע"ב] וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה וכו' וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן וכו' וכיון שמתגדלין באים עדרים עדרים לבתיהן עכ"ל, ע"כ שפיר ירא פרעה מבנ"י בראות גודל הנס אשר נעשה עמהם כ"כ יעשה הקב"ה להם נס לגבור המלחמה, וזש"א ונלחם בנו שהי' ירא מפניהם יען ועלה מן הארץ שעלו מן הארץ ע"י כם גדול כנ"ל [ואין מוקדם ומאוחר בתורה והבן] לכן הי' לו מורא מפניהם. והבן וב"ה הדבר נכון:

כו) ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וכו' וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ואם בת הוא וחי', במדרש סימן מסר הן זכר פניו למטה כדרך בריאותו מן העפר ונקיבה פניה למעלה הדא את אמר מצלע נבראת דלא כמד"א דו פרצופין נבראו דא"כ גם נקבה נבראת מן העפר בפעם אחת עם האדם] והקשה בחוט המשולש למה אמר להם פרעה הטעם שכל או"א כדרך בריאותו מביט וכמד"א מצלע נבראת ולא כמד"א דו פרצופין נבראו לא הי"ל לומר רק הסימן, ונ"ל דחז"ל תמהו למה צוה פרעה רק על הזכרים ולא על הנקיבות, והיטב אשר דיבר הח"ס ז"ל לתרץ דאחז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואם האיש מזריע תחלה יולדת נקבה והנה הסברא נותנת שאם המצרי הי' מאנס בת ישראל הי' המצרי מזריע תחלה ויולדות נקבה כי האשה ל"ה מתאוה לו כי נאנסה, וישראל העייף מעבודת הפרך הסברא נותנת דאשה מזרעת תחלה כמ"ש חז"ל שהנשים השתדלו להרבות התאוה לבעליהן, ולכן צוה פרעה להרוג הזכרים דהמה בודאי מאיש ישראל ולהחיות הנקבות שהמה בודאי בנות מצרים ודפח"ח, וכ"ז נכון לדברי חז"ל דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואם האיש מזריע תחלה יולדת נקבה אבל אי נימא כדעת הסוברים דהשכל גוזר להיפך דאשה מזרעת תחלה יולדות נקבה ואם האיש מזריע תחלה יולדת זכר א"כ הי' עושה פרעה דבר זר להרוג הזכרים ולהחיות הנקיבות כי הי' לו לומר להיפך להרוג הנקיבות שהמה בודאי בנות ישראל כיון שהאשה מזרעת תחלה יולדת נקיבה ולהחיות הזכרים כי המה בנות מצרים כמובן, והנה ביפ"ת שמות כ' דיש חילוקי דעות אי מזרע אב המזריע תחלה נבראת נקיבה ואם האשה מזרעת תחלה יולדת זכר או להיפך, וכ' בנחלת יעקב דתלי' אי מצלע נבראת האשה או דו פרצופים נבראו דאם נימא דמצלע נבראת א"כ חזינן דמעצם האיש נבראת נקיבה וכ"כ נימא דמעצם האשה נבראת זכר שפיר י"ל דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואם האיש מזריע תחלה ילדת נקיבה אבל למד"א דו פרצופים נבראו שוב אמרינן דמזרע אב אם מזריע תחילה נעשה זכר ומזרע אשה המזרעת תחילה נולדה נקיבה ע"ש, ולפי"ז מובן דברי המדרש הנ"ל ולא יקשה קו' החוט המשולש הנ"ל למה לו לומר הטעם דשפיר אמר הטעם למען הצדיק פרעה את דבריו להרוג הזכרים ולהחיות הנקיבות, הי' מוכרח לומר הטעם של הסימן דזכר פניו למטה כדרך בריאותו ונקיבה פני' למעלה כמד"א מצלע נבראת ולא כמד"א דו פרצופים נבראו, א"כ כיון דאמרינן דמצלע נבראת א"כ אמרינן דאשה מזרעת תחילה יולדת זכר ואם האיש מזריע תחילה יולדת נקיבה לכן אמר שפיר להרוג הזכרים ולהחיות הנקיבות ולא להיפך כי הזכרים המה מישראל והנקיבות המה מהמצרים. ודו"ק ונכון בס"ד:

כז) ולפי"ד הח"ס ז"ל הנ"ל יהי' נכון לת' קו' המפורשים על המדרש עה"פ ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכהו כל הבת תחיון, ובמדרש מה צורך פרעה לקיים הנקיבות וכו' והקשו למה לא הקדים המדרש להקשות קושיא זו אמה שצוה בתחילה אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה, ולפי"ד הח"ס ז"ל א"ש דמתחילה לא הי' מקום להקשות למה צוה להחיות הנקבות דהא הגזירה לא הי' רק להרוג בני העברים ולא בני מצרים לכן שפיר אמר להחיות הנקיבות דהמה בטח בנות מצרים כיון דהוא הזריע תחילה כנ"ל, אבל הגזרה השני' דהי' הגזרה להרוג גם בני המצרים כמחז"ל לכן שפיר הקשה המדרש למה צוה להחיות הנקבות דאע"ג דהמה בכות מצריות הא הגזירה היתה גם על בני מצרים. והבן:

כח) עיל"פ המדרש הנ"ל באות כ"ו דאיתא במדרש אמר המן שוטה הי' פרעה שגזר להמית הזכרים ולהחיות הנקיבות שאם ישאר זכר א' הרבה נקבות יכולין להתעבר ממנו, ומבואר בנפתלי שבע רצון פ' תזריע דלכן עשה כן פרעה דאחז"ל ב"ב [ס' ע"ב] דמיום שאומות העולם גוזרין עלינו גזירות בדין הוא שלא לישא נשים וכ' התוס' היינו לאחר שקיים מצוות פו"ר ע"ש, ופרעה סבר דאשה אינה מצווה על פו"ר לכן צוה להחיות הנקיבות דהנשים לא ירצו לישא לאנשים עבור הגזירה להרוג את הזכרים ע"ש, והנה מבואר בקדמונים דמד"א מצלע נבראת אשה אינה מצווה על פו"ר דלאדם נאמר פו"ר ולא לחוה ולמד"א דו פרצופין נבראו ס"ל דאשה ג"כ מצווה על פו"ר דהא ביחד נבראו ולשניהם כאמר פו"ר ע"ש דפח"ח, וזש"א המדרש כמד"א מצלע נבראת א"כ אשה אינה מצווה על פו"ר לכן אינו שוטה שצוה להחיות הנקיבות דלא ירצה הנשים לישה לאיש מפני הגזירה. והבן והדבר נכון בס"ד:

כט) ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וכו' וראיתם על האבנים אם בן הוא והתיתן אותו, ומקשים המפורשים למה כ' תואר מלך ולא כ' ויאמר פרעה, ונ"ל עפי"ד הקדמונים דלכן אמר להעבריות וראיתם על האבנים ולא אמר להנכריות דקיימ"ל דב"כ מצווה על העוברין ולא ישראל לכן אמר להעבריות להמיתן על האבנים קודם שיצאו לאור עולם שלא יהי' לו עונש עכ"ד, אולם יקשה הא קיימ"ל דאשלד"ע א"כ אפילו אם הי' צוה לנכריות הי' ג"כ פטור מעונש, אמנם הד"ר דהא מבואר במדרש דגבי ב"נ אמרינן דישלד"ע מקרא שופך דם האדם באדם היינו ע"י שליח דמו של המשלח ישפך ע"ש ביפ"ת לכן שפיר אמר להעבריות ולא לנכריות, אולם יש להעיר לפי"מ דמבואר בסנהדרין [נ"ז ע"ב] דה"ט דב"כ חייב על העוברין דכ' שופך דם האדם באדם ישפך איזה הוא אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמן ע"ש, א"כ יקשה למה אמר להעבריות הלא הי' יכול לומר להנכריות דממנ"פ יהי' פטור מעונש דאי נימא דקרא דשופך וכו' אתי דב"כ חייב על העוברין א"כ שוב אמרינן דגם בב"כ אשלד"ע ויהי' פטור מעונש ואי נימא דקרא אתי דבב"נ אמרינן דיש שלד"ע א"כ שוב גם ב"כ אינו מצווה על העוברין ולא עובדי אסירא גם מילדות הנכריות והיא הערה נכונה. אמנם הדבר נכון לפי"ד הרד"ק שמואל ב' [י"ב ט'] דאם המלך צוה לעשות עבירה אמרינן דיש שלד"ע דצריך לשמוע למלך בע"כ [עי' נוב"י אה"ע ס' ע"ה ובחלה"ר ע' ב"נ ובשו"ת ת' ח"ב סי' סיט שהאריך בד' הרד"ק ואכמ"ל] ע"כ שפיר אמר פרעה דייקא למילדות העבריות וראיתם על האבנים אם בן והמיתן אותו ולא אמר כן למילדות הנכריות דהי' ירא מעונש דב"כ מצווה על העוברין ואין לומר כנ"ל דא"כ ליכא קרא דבב"נ אמרינן יש שלד"ע ואמרינן דאין שלד"ע זה אינו דהא במלך אמרינן דיש שלד"ע, וזש"א ויאמר מלך מצרים יען שהאומר הי' מלך ע"כ הי' מוכרח לצוות רק למילדות העבריות וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ולא הי' יכול לצוות כן למילדות הנכריות דירא מעונש. ודו"ק והדבר נחמד בס"ד:

ל) ויאמר וכו' וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו, ונ"ל עפי"ד הרבינו בחיי ז"ל וז"ל ומלת האבנים יש להבין בו ה"א בנים ומזה דרשו ז"ל ששה בכרס אחד עכ"ל, והנה ראיתי בשם כ"ק הגה"ק מאסטראווצי ז"ל הטעם דהי' יולדו ו' בכרס א' דבילקוט איתא דישראל לא נשתעבדו במצרים רק שעה א' שעה של הקב"ה ויומו אלף שנים ובאמת היום בלבד אינו מחזיק אלף שנים רק היום עם אשמורה אחת כמ"ש כי אלף שנים בעינך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה ואשמורה הוא ג' שעות והיום נחשב לי"ב שעות כנודע א"כ אם ט"ו שעות הוי אלף שנה שעה הוי ס"ו שנים וח' חדשים, ולהילקוט דישראל עבדו במצרים שעה והוא ס"ו שכה וח' חדשים, אולם באמת הגזירה הי' ת' שנים רק ריבוי העם השלים לשיעיר שיעבוד. ולפ"ז הוצרכו לרבית ששה על אחד שבזה יושלם הת' שנה כי ו' פעמים ס"ו וח' חדשים במכוון ת' שנים עכ"ד דפח"ח, ונודע ד' הקדמונים דה"ט דשכר מצוה בה"ע ליכא אע"ג דכ' ביומו תתן שכרו משום דיומו של הקב"ה הוא אלף שנים, והכה בכזה"ק פ' תולדות כ' בשם הקדמונים דה"ט דצדיק מושל ביראת אלקים והקב"ה גוזר והצדיק מבטל דכיון דשכר מבה"ע ליכא והוי כביכול כאלו זוקף השכר ועבד לוה לאיש מלוה [עי' לעיל פ ויצא אות נ"ב מזה] ואיתא בדברי חז"ל דלכן ציה פרעה להרוג הזכרים כי ראה שיולד בן המושיע לבנ"י לבטל הגזירה להיות אצלו ד' מאית שנים, וזש"א ויאמר וכו' וראיתן על האבנים שיולדת ששה בכרס א' כנ"ל, כדי להשלים הת' שנים לפי חשבון דיומי של הקב"ה היא אלף שנים כנ"ל, א"כ שכר מצוה בה"ע ליכא וע"כ צדיק מבטל הגזירה כנ"ל, ולז"א אם בן הוא והמיתן אותו שלא יבטל הגזירה. ודו"ק כי נכון הוא בס"ד:

לא) אם בן הוא והמיתן אותי ואם בת היא וחיה ותיראן המילדות וכו', ונ"ל עפי"ד כ"ק מוחז"ל הגאון ז"ל בסוף ת' עטרת חכמים לפ' המגיד שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל דתמוה וכי רצה להקטין רשעת פרעה, וכ' לת' שכבר אחז"ל כי השי"ת הבטיח לכו שלא יעשה עמנו כלה, ולז"א להגדיל רשעת פרעה שלא גזר רק על הזכרים ולא על הנקיבות לעקר את הכל כי לא תתקיים הגזירה לכן צוה רק על הפרט הזכרים ולא על הנקיבות ע"ש ודפח"ח, א"כ אם הי' גוזר פרעה גם על הנקיבות לא הי' שום מורא להמילדות דהי' יודעים שהגזירה תתבטל, אבל כיון שלא גזר רק על הזכרים לכן הי' מוראתם שלא תתקיים הגזירה, וזש"א אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה לכן ותיראן המילדות הי' להם מורא שלא תתקיים הגזירה:

לב) ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא וכו' ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור, וכ"ל דאחז"ל סוטה [י"ב ע"א] הובא ברש"י כי טוב הוא שנתמלא הבית כולו אורה ע"ש, והכה אמחז"ל חולין [קל"ט ע"ב] משה מה"ת מכיון שנאמר בשגם הוא בשר והי' ימיו מאה ועשרים שנה וכ' הח"ס ז"ל לפ' דהרי אחז"ל ותרא אותו כי טוב הוא שנתמלא הבית כולו אורה כנ"ל, דאחז"ל דפני משה כפני החמה היינו האור של החמה דלע"ל שיהי' שבעתים שהם שבעה פעמים שבעה פעמים ז' כדאיתא בתרגום יונתן פ' שופטים סי' ה' פ' ל"א שעולה שמ"ג כמנין שגם ולזה שפיר אחז"ל בשגם זה משה שהי' עולה אורו שמ"ג כמנין שגם ע"ש ודפח"ח, א"כ מבואר ממה שראתה שנתמלא הבית אורה דבשגם קאי על מרע"ה ויחי' ק"כ דכ' ויהי' ימיו מאה ועשרים שנה, ונודע דברי האר"י הק' ז"ל דה"ט דחי ק"כ שנים שהי' תרומתו של עולם דשית אלפי שנין הוה עלמא ומדת הקב"ה לחשוב לפי מדה בינונית הוא א' מחמשים עכדה"ק, והנה מבואר בשמכה לחמו דרוש ט' להספד דה"ט דא"י מחזיק ת' פרסי על ת' פרסי ודהמע"ה הוסיף לה עוד ס' פרסי ס"ה ת"ס פרסי על ת"ס פרסי משום שהי' מרע"ה בהר מ' יום לקבלת התורה וששה ימים בענן כדכ' ויכסהו הענן ששה ימים ומהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות וא"י ניתן לישראל בעבור התירה כדכ' ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו ע"כ מחזיק א"י ת"ס פרסי כנגד המ"ו יום שהי' משה בהר ובענן כי דרכו של הקב"ה לחשוב הכל לפי מדה בינונית ומדת אדם בינונית לילך עשרה פרסאות ביום ע"ש, והנה איתא ביומא [ד' ע"ב] דפליגי ר"י ור"ע אי ויכסהו הענן קאי על משה אי על ההר דמד"א בששה בסיון ניתנה התורה ס"ל דקאי על משה ומד"א בז' ניתנה התורה ס"ל דקאי על ההר ע"ש, והנה מבואר באלשיך הק' ז"ל ובי"מ מכ"ק מוחז"ל דה"ט דהצפינו ג' ירחים ולא יכלה עוד הצפינו דאיתא במדרש דאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד לקבל התורה ביום זה היינו ששה בסיון זה ילקה ביום זה במים לכן ניצול ע"ש, ולכן הצפינו במכוון ג' ירחים ולא יותר אף יום אחד כל ידעה שיום זה אחר כלות השלשה ירחים שהוא ו' סיון דבז' אדר נולד מרע"ה יגן עליו שבו ביום יקבל התורה ע"כ תצפנהו ג' ירחים במכוון עכ"ד דפח"ח, ולפי"ז מובן המקרא קודש ותרא אותו כי טוב הוא שנתמלא הבית כולו אורה א"כ אמרינן דבשגם הוא בשר קאי על מרע"ה וימיו מאה ועשרים שנה לפי מדה בינונית דדרכו של הקב"ה לחשוב לפי מדה בינונית כנ"ל א"כ שפיר י"ל דמש"ה מחזיק א"י ת"ס פרסי כפי מהלך אדם בינוני במ"ו ימים דויכסהו הענן קאי על מרע"ה ולא על ההר כנ"ל א"כ עכצ"ל דבששה בסיון ניתנה התורה ולא בז' בסיון כנ"ל ולזה אמר ותצפנהו ג' ירחים ולא יכלה הצפינו עוד אפילו יום אחד רק ותשם ביום ששה בסיון בסוף כדי שיגן היום עליו ולא המתינו עוד יום אחד עד ז' בסיון כי בששה בסיון ניתנה התורה ולא בז' בסיון. ודו"ק כי נחמד הוא בס"ד:

לג) ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו והמפורשים תמהו דתיבת ותאמר כמיותר, ונ"ל דהקדמונים כ' דהיתה יכולה לקרוא אותו שם משוי מטעם כי מן המים תשיתהו וקראה שם משה ולא משוי עי' באבע"ז, והנה באמרי שלמה כ' דלכן אמרה כי מן המים תשתהו ולא אמרה כי ממים ולהרויח מלומר הנו"ן מתיבת מן וה' מתיבת המים דידעה דמשה מת ויהושיע מכניס ע"כ אמרה כי מן המים ולא אמרה כי ממים שלא יהי' ניכר הר"ת משה מת יהושיע מכניס עכדפח"ח, ונודע ד' קדוש זקיני המג"ע ז"ל דמרע"ה רצה לכנוס לא"י כדי שיהי' יכול לעבר השנים וזש"א אעברה כא ולכן לא נתקבלה בקשתו כי הי' מלך ואין מושיבין מלך בעבור השנים דירצה לעבר שנים להשתכר חודש כמבואר בסנהדרין [י"ח ש"ב] והנה הראשונים הקשו איך אפשר למשה להיות מלך הא כ' לא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה ותירצו דשילה בגמטריא משה דלא יסור מיהודה המלוכה עד כי יבוא משה שהוא יהי' המלך אע"פ שאינו מיהודה עכ"ד. ולפי"ז מובן הפ' ותקרא שמו משה ולא משוי א"כ י"ל דמשה יהי' מלך דשילה בגימטריא משה כנ"ל א"כ לא יכנס לא"י כנ"ל ע"כ ותאמר כי מן המים משיתהו ולא אמרה כי ממים שלא יהי' ניכר דמשה מת ויהושוע מכניס דאם הי' שמו משוי א"כ אא"ל דעד כי יבוא שילה קאי עליו והי' יכול לכנוס לא"י לעבר השנים ואז היתה יכולה לומר כי ממים משיתהו דל"ש לומר שלא יהי' ניכר שהוא ימות ויהושוע יכניס דהא באמת הוא יכניס, אבל כיון שקראה שמו משה ולא יכנס לא"י ולז"א ותאמר כי מן המים ולא כי ממים כנ"ל. ודו"ק כי נחמד הוא בס"ד: לד) עיל"פ עפי"ד כ"ק מחו' הגה"ק ז"ל במעגלי צדק לת' דלכן קראה את שמו משה ולא משוי דאחז"ל בסוטה [י"ב ע"ב] ותשלח את אמתה שנשתרבב ידה ס' אמה ועכצ"ל שהילד הזה משך היד אצלו ע"כ קראה משה ולא משוי דמשה לשון מוציא ומושיך שהילד משך היד אצלו דבלא"ה ל"ה נשתרבב ידה ע"ש, והנה בפענח רזא כ' וז"ל ותשלח את אמתה אמרו בסוטה שנשתרבב זרועה ס' אמה וזכר לדבר שאמרה מן המים משיתהו והיתה יכולה לומר ממים משיתו הרי כ"ה ה' יתרים עולים ששים עכ"ל, הרי מבואר דאי הי' שמו משוי ולא הי' נשתרבב אמתה הי' די לה לומר ממים משיתו, אמנם כיון ששמו קשה דנשתרבב אמתה ע"כ אמרה מן המים משיתהו לרמז דנשתרבב אמתה ס' אמה, וזש"א ותקרא שמו משה ע"כ ותאמר מן המים משיתהו ולא אמרה ממים משיתו: לה) ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ויהי וכו' ויך את המצרי, ונ"ל ההמשך עפי"ד הש"ך פ' בראשית הטעם דגאולת מצרים הי' ע"י מרע"ה ולא ע"י אחר כי המצרים נמשלו לעפר ולכן אותיות פרעה המה אותיות העפר ועפר אינו נגבל ונתבטל אלא ע"י מים ומאחר שנגבל העפר במים נתבטל העפר ועושה היוצר ממנו כל מה שירצה שנאמר כחומר ביד היוצר ומרע"ה הי' מן המים שנאמר ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו לכן היתה הגאולה על ידו שיעשה עם המצרים היינו העפר כל מה שירצה ע"ש והנה איתא במגיד ח"ב פ' שמות שמשה הרג המצרי שעשה אותו גל של עפר הובא בעמודי' שבעה ע"ש, וזש"א ותקרא וכו' כי מן המים משיתהו א"כ הי' מרע"ה כמים אשר מבטל את העפר לעשות כרצונו כנ"ל, וע"כ ויך את המצרי שהוא כעפר שיהי' גל של עפר:

לו) עיל"פ ההמשך הנ"ל עפי"ד הגאון מ' גבריאל מנ"ש ז"ל הובא בפרח לבנון לפ' המדרש מי שמך לאיש שר ושופט עלינו אמרו ני' והלא בנה של יוכבד אתה וקורין לך בת בתיה ואתה תבקש להיות שר ושופט והיא תמוה, וכ' לפ' שכוונתם הי' לפי דכ' לא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה ושיל"ה בגימטריא משה שהי' מלך ואחז"ל שרק בתיה בת פרעה נתנה לו שם משה אבל אמו קראתו טובי' וקיימ"ל דשם שקורין אביו או אמו הוא שם העיקר לענין גט, וזש"א אתה הרגת את המצרי וסברת הא דכ' לא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה היינו משה הלא זה השם שקראה בתיה בת פרעה אינו עיקר רק השם שקראה אמו, וזש"א מי שמך לאיש שר וכו' והלא בנה של יוכבד אתה ורק קורין לך בן בתיה א"כ שם אמך יוכבד הוא העיקר ושם זה אינו בגימטריא משה עכ"ד דפח"ח, אמנם י"ל דמרע"ה סבר משה הוא עיקר על שם זכרון הנס כי מן המים משיתהו כש"כ רבינו בחיי ז"ל דלכן נקרא לעולם על שם משה, וזש"א ותקרא שמו משה ותאמר הטעם כי מן המים משיתהו א"כ שם זה הוא עיקר ושפיר מרע"ה הוא מלך דעד כי יבוא שילה היינו משה כנ"ל, ולכן ויך את המצרי. והבן:

לז) עיל"פ עפי"ד הנ"ל לפי"ד אברבנאל דלכן כ' ותאמר כי מן המים משיתהו דקאי על יוכבד שהיא קראה שמו משה ותאמר לבת פרעה להצדיק עצמה דלכן קראתי שמו ככה בלשונינו כי מן המים משיתהו יען כי את בתיה בת פרעה משית אותו מן המים ע"ש, א"כ שפיר משה הוא מלך דעלי שיבוא שילה היינו משה שם שקראתו אמו, וזש"א ותקרא שמו משה ותאמר וכו' וכיון שאמו קראתו משה הרי הוא מלך לכן ויך את המצרי:

לח) וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וברש"י וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, ונ"ל דאיתא בזוה"ק דבשביל חטא מכירת יוסף נשתעבדו במצרים והצדק הי' עם יוסף ולא עם השבטים שהי' קורין לבני השפחות עבדים שהמה היו בני יעקב, ולכאורה יקשה הא קיימ"ל באהע"ז סי' ט"ז סעי"ב שבנו הבא מן השפחה ומן הכותית אינו בנו אלא בנה ע"ש, אמנם הדבר נכון לפימש"כ החזקוני הא דאמרינן גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר היינו אחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה הי' היחוס הולך אחר האב, ואם הוא עכו"ם או עבד הולד כמותו עי' בריב"א בפרשתן על בעלי התוספות, א"כ ה"ה ישראל הבא על השפחה או כותית קודם מתן תורה הולד הולך אחר יחוס האב לכן הי' בני השפחות בני יעקב, ועי' שם בריב"א בשם החזקוני שהקשה על דחז"ל הנ"ל שראה משה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר לכן ויך את המצרי אמאי צריך גירות הלא אחז"ל דשולמית בת ישראל כבר היתה מעוברת מהמצרי ועכו"ם שבא על בת ישראל הולד כשר [עי' באהע"ז סי' ד' בפ"ת סק"א] וכ' לתרץ דקודם מתן תורה לעולם היחוס אחר האב ולא אחר האם ע"כ הולד ככרי כנ"ל ע"ש, וזש"א וירא בסבלותם בשביל חטא מכירת יוסף דבני השפחות היו בני יעקב דקודם מתן תורה היחס הולך אחר האב כנ"ל, ולכן כאשר ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ובלא גירות וולדה הוא עכו"ם דקודם מ"ת היחוס הולך אחר האב כנ"ל, לכן ויך את המצרי. ודו"ק והדבר נכון בס"ד:

לט) וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ונ"ל דבאמרי שפר מהגאון מוהרש"ק ז"ל הקשה האיך הרג משה את המצרי בלי שאלה את פיו מדוע הכה את העברי ואף דב"נ המכה את ישראל חייב מיתה מ"מ הרי קיימ"ל דדינא דמלכותא דינא והכא הרי פרעה גזר על ישראל שיעבדו ומינה עליהם נוגשים שאם לא יעבדו יכו אותם ואפשר עבר העברי על מצות המלך לכן הכה אותו ע"ש, אמנם הדבר נכון דהמצרי בעת שהכה את העברי פנה לכל המקומות שם סביבותיו לראות אם אין אדם רואה ההכאה ואם הי' הצדק עם המצרי ל"ה לו מורא להכות בפני עיני כל למען ישמעו ויראו מלעבור עוד על מצות המלך ע"כ ידע מרע"ה שאין הצדק עם המצרי, וזש"א וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ועוד ראה כי ויפן כה וכה וירא כי אין איש רצ"ל דהמצרי פנה לכאן ולכאן בעת הכאה ובראותו שאין איש רואה אותו אז הכהו ע"כ משום שאין הצדק עמו לכן ויך את המצרי:

מ) ולפי הנ"ל יל"פ הפ' ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי וכו' ויך את המצרי דלכאורה וירא בסבלותם כמיותר אמנם לפי הנ"ל א"ש דלכאורה אמאי הכה מרע"ה את המצרי אפשר עבר העברי על מצות המלך ולא עשה עבודתו ע"כ הכה המצרי דדינא דמלכותא דינא כנ"ל לז"א ויצא אל אחיו וירא בסבלותם שראו שאחיו עובדים העבודה ואפ"ה ראה כי איש מצרי מכה איש עברי לכן ויך את המצרי:

מא) עוד יש לת' קו' הנ"ל אמאי הכה מרע"ה את המצרי שהכה את העברי שמא לא עשה העברי עבודתו ועבר על מצות המלך ע"כ הכה אותו דדינא דמלכותא דינא, דנודע דברי הר"ת דזה דדינא דמ"ד רק כשהגזירה הי' על כל בני מלכותו אבל אם הגזירה הוא רק על מקצת בני מלכותו ל"א דדמ"ד [ועי' בהקדמה לשב שמעתתא ובי"מ לכ"ק מוחז"ל] א"כ הרי פרעה לא גזר העבדות רק על בנ"י ולא על עמו ובכה"ג ל"א דדמ"ד, ולפי"ז יל"פ הפ' ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי וכו' ויך את המצרי ותיבות וירא בסבלותם לכאורה כמיותר ולפי הנ"ל א"ש וזש"א ויצא אל אחיו וירא בסבלותם רצ"ל דהסבלות הי' רק על אחיו ולא על המצריים א"כ בכה"ג ל"א דדמ"ד ואפ"ה וירא איש מצרי מכה איש עברי וכו' לכן ויך את המצרי. והבן:

מב) ולפי הנ"ל יל"פ הפ' ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי וכו' ויך את המצרי, דהנה ר"ע מברטנורא כ' ויגדל משה שהי' גדול בקומתו יותר משאר אנשים שהי' גבוה עשר אמות ע"ש, [וזה. לא יתכן למד"א ראשון לקומה והשני לגדולה כמובן] והנה לפי המבואר לעיל אות ב' דברי הגה"ק האו"ת ז"ל דלכן הי' גדול י' אמות שיהי' יכול בעצמו לשאת ארונו של יוסף שהי' משאוי ת"ק ככרים דכל העם עסקו בביזה עש"ה והנה המפורשים כ' דל"ה הרכוש גזל יען כי המצריים החזיקו את בנ"י לגרים ולא נתנו להם חלק ונחלה במצרים ובאמת גם המצריים הי' גרים כמותם כדכ' כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם היינו שהמצרים המה ג"כ גרים א"כ מגיע לבנ"י ג"כ חלק במצרים ע"כ לקחו הרכוש [עי' בריח דודאים מזקיני הגאון שה"ת ז"ל] והנה הגאון מוהרש"ק הקשה איך הרג מרע"ה את המצרי הרי דינא דמ"ד וכ' לת' דבכה"ג שלא הי' הגזירה על כל בני מלכותו רק על בכ"י ולא על המצריים ל"א דינא דמ"ד, אמנם יש להעיר לפימש"כ הג' הנ"ל בחכמת שלמה בחו"מ סי' שס"ט דהא דכ' הפוסקים דאם המלך אינו גוזר על כולם ל"א דדמ"ד זה הוי רק אם כולם בני תושבים אבל אם גוזר רק על הגרים אע"ג דאינו גוזר על התושבים בכה"ג אמרינן דינא דמ"ד ודבריו נכונים ע"ש, א"כ הרי בנ"י הי' גרים כדכ' כי גר יהי' זרעך והמצריים הי' תושבים בכה"ג אמרינן דדמ"ד אע"פ שאין הגזירה על כולם א"כ הדרא קו' הג' מוהרש"ק לדוכתא, אמנם לפי הנ"ל דגם המצריים הי' גרים ולא תושבים ע"כ שפיר ל"א דינא דמ"ד כיון דל"ה הגזירה על כולם דגם המצריים אינם תושבים, וזש"א ויגדל משה שהי' קומתו י' אמות שיהי' יכול לשאת את הארון דכל העם יתעסקו בבזה דלא הי' גזל כיון דגם המצריים המה גרים כנ"ל א"כ בכה"ג ל"א דינא דמיד כנ"ל ולכן כאשר ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וכו' ויך את המצרי. ודו"ק כי נחמד הוא בס"ד:

מג) במדרש ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם והי' נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן וכו' לפיכך וירא אליו אלקים מתוך הסנה [וכו' וארד להצילו מיד מצרים] ונ"ל עפי"ד כ"ק הגה"ק מהרי"ד מבעלזא ז"ל לפ' הפ' פ' תשא ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ויאמר ד' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו דהנה אחז"ל דג' ספרים יש לפני הקב"ה א) עבור הצדיקים ב) עבור בינונים ג) עבור הרשעים ואמר הקב"ה למשה כל כלל ישראל שחטאו אכתבם בספר ג' ואותך לבדך בספר א' ואמר מרע"ה להקב"ה כי הוא איני רוצה להיות לבדו רק עם כלל ישראל ביחד בספר ג' וזהו שאמר שאם תשא חטאתם יתכתבם בספר א' עמדי מה טוב ואם אין מחני נא מספרך הראשון אשר כתבת אותי כי אני רוצה להתאחד עם כלל ישראל וכיון שראה הקב"ה גודל אהבתו של מרע"ה לכלל ישראל שרוצה להיות ביחד עם כלל ישראל אפילו בעת צרה מלהיות בפני עצמו לכן אמר הקב"ה למשה לא אותך אתן בספר ג' רק להיפך מי אשר חטא לי אמחנו מספר ג' ואעמידם אצלך בספרן של צדיקים לטוב להם ג"כ כדי שתהי' עמהם ביחד ודפח"ח ושפ"י וזש"א המדרש ויצא אל אחיו וירא בסבלותם שהי' נותן כתיפיו ומסייע לכל או"א מהן שרצה מרע"ה להיות ביחד עם כלל ישראל אפילו בעת צרה מלהיות לפני עצמו לפיכך וירא אליו אלקים מתוך הסנה ואמר וארד להצילו מיד מצרים כדי שיהי' הכלל ישראל עמך ביחד אע"פ שאינם כדאי להוציאם ממצרים רק כדי שתוכל להיות עמהם ביחד. והבן: מד) עי"ל עפ"י הנ"ל ויגדל משה שהי' גבהי י' אמות שיהי' יכול לשאת את ארונו של יוסף והנה הקדמונים הקשו איך טימא עצמו בעצמות יוסף למד"א בזבחים [ק"א ע"ב] ובמדרש ויקרא פי"א שמרע"ה שימש בכהונה גדולה מ' שנה ותי' דעכצ"ל כמד"א שלא הי' כהן רק לוי, והנה במדרש איתא במה הרגו משה להמצרי ר"א אומר באגרוף, והקשה המתנה לוי איך טימא את עצמו הא במגע ומשא גם עכו"ם מטמא ותי' דצ"ל דאתיא כמד"א שהי' לוי, וזש"א ויגדל משה כדי לשאת ארונו של יוסף א"כ עכצ"ל דס"ל דמרע"ה הי' לוי כנ"ל, לכן ויך את המצרי שהי' מותר לי להרוג באגרוף. והבן:

מה) ולפי"ד המחנה לוי הנ"ל יל"פ ההמשך ותקרא שמו משה וכו' ויך את המצרי, דנודע דמרע"ה הי' מלך כדכ' לא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה ושילה בגימטריא משה, ונודע ד' הירושלמי דאין מושחין כהונה למלכים א"כ עכצ"ל דכיון שהי' מרע"ה מלך ל"ה כהן רק לוי ושפיר הרג להמצרי באגרוף דל"ה כהן והי' מותר לו לטמאות א"ע כנ"ל, וזש"א ותקרא שמו משה א"כ הי' מלך ולא כהן אלא לוי ולכן ויך את המצרי שהרגו באגרוף. והבן:

מו) עיל"פ ויגדל משה וכו' ויך את המצרי דהנה אחז"ל שהרגו ע"י שם המפורש ונודע ד' הירושלמי והמדרש פ' נשא דחד בר נש אתא לקמי' דר' חנינא בעי דימסור לי' שם המפורש אמר לי' שקלית מן בר כש מידי א"ל כהנא אנא ונטלי מתנות כהונה לא בעי ממהר לי' ע"ש, א"כ מרע"ה שהי' כהן ומקבל מתנות כהונה איך נמסר לו שם המפורש אמנם הדבר נכון דהא אחז"ל דבאדם גדול וחשוב בהאי הכאה דמקבל מיני' הוה כמו שנתן לו א"כ ה"ה מרע"ה דאחז"ל ויגדל משה שעלה לגדולה והי' אדם חשוב לא נחשב כמקבל אלא כנותן, וזש"א ויגדל משה ואחז"ל שעלה לגדולה ושפיר נמסר לי' שם המפורש ע"כ ויך את המצרי ע"י שם המפורש. והבן:

מז) וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וכו' ויך את המצרי ויצא ביום השני וכו' ויאמר לרשע למה תכה רעך,ונ"ל דכ' בפ' ראה הנה תכה וכו' לפי חרב וכו' ונתן לך רחמים וכו' כי תשמע בקול ד' א', וכ' האוה"ח הק' ז"ל לפ' לפי שצוה השי"ת על עיר הנדחת להרוג כל העיר הא מעשה זה יוליד טבע האכזרית בלב האדם ולז"א תוה"ק שהשי"ת יתן להאדם רחמים מחדש לרחם על הבריות, וזש"א הכה תכה וכו' לפי חרב ואח"כ ונתן לך רחמים להיות בעל רחמים יען כי תשמע לקול ד' א' כי האכזריות הי' במצות השי"ת ע"ש, וזש"א וירא וכו' ויך את המצרי ואפ"ה לא הי' נולד אצלו אכזריות ולז"א ויצא ביום השני וכו' ויאמר לרשע למה תכה רעך שהי' לו רחמנות על המוכה כיון שהרג את המצרי עפ"י דין:

מח) ויאמר לרשע למה תכה רעך ויאמר וכו' הלהרגני אתה אימר כאשר הרגת את המצרי וברש"י הלהרגני אתה אומר שהרגו בשם המפורש, ונ"ל דבבאר מ"ח ז"ל כ' הטעם שלמצרי לא אמר כלום רק ויך את המצרי ולעברי אמר למה תכה רעך דמבואר ברמב"ם ז"ל [מלכים פ"ט הי"ג] דב"כ נהרג שלא בהתראה משא"כ ישראל לכן הרג את המצרי תיכף ולא התרה בו אבל לישראל התרה בו ולז"א למה תכה רעך הלא תתחייב מיתה ע"ש, והנה איתא בסה"ק לפ' הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי כי להרוג עכו"ם א"צ להוציא כל השם בשפתיו ודי בחצי השם היינו י"ה אבל להרוג ישראל צריכים להוציא כל ד' אותיות, ונודע דמרע"ה ל"ה יכול להוציא בשפתיו אותיות בומ"ף א"כ ל"ה יכול להרוג ישראל ע"י השם כי סו"ת השם היינו אות וא"ו ל"ה יכול להוציא בשפתיו וז"ש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי דהא ישראל אני וא"א לך להוציא כל השם עכ"ד דפח"ח וזש"א ויאמר לרשע למה תכה רעך וכיון שראה שמתרה בו א"כ עכצ"ל שהי' לו דין ישראל עוד קודם מתן תורה ולא דין ב"כ כנ"ל, ולז"א הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי דהמצרי הי' לך באפשרות להרוג ע"י חצי שם אבל לי שיש לי דין ישראל א"א לך להרוג אותי כנ"ל. והבן:

מט) ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים, וכ"ל עפיד"ק של מרן הרי"ם ז"ל שאמר בענין חטא מי מריבה הלא צעקו על מים שהוא דבר הכרח ולמה נחשב לחטא, ואמר כי כ' ואין מים לשתית ויאמרו תנו לנו מים ונשתה וכו' ויצמא שם העם למים וכו' ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בנ"י הרי בעת שצעקו למים ל"ה עוד הצרה כי הלא לא הי' עוד צמאים למים והי' להם להמתין עם צעקתם בעת שיהי' צמאים למים ולא מקודם לכן נחשב לחטא וזש"א ואין מים לשתות וצעקו מיד תנו לנו מים הגם שאח"כ ויצמא העם למים לכן ויקרא וכו' על ריב בנ"י שלא הי' הצדק עמהם ודפח"ח, וזש"א ויאנחו בכ"י מן העבודה ויזעקו שמקודם בא עליהם הצרה של עבודה ואח"כ ויזעקו ולא מקודם אע"פ שידעו תיכף דביאתם למצרים כדי לקיים ועבדום וענו אותם לכן ותעל שועתם אל האלקים: נ) וישמע אלקים את נאקתם וכו' וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים ובמדרש וירא א' וכו' שראה שעשו בנ"י תשובה, ונ"ל דהנה בבנ"י ז"ל [הובא לעיל פ' בראשית אות כ"ו] כ' הטעם דמועיל תשובה הגם שהוא דבר שחוץ לשכל האנושי, אך כי גם העונש עבור החטא הוא ג"כ למעלה משכל האנושי כקו' הרמב"ם ז"ל כיון שהקב"ה יודע עתידות שיחטא האדם א"כ ליכא בחירה וכ' לת' שהוא למעלה משכל האנושי ע"כ שפיר מועיל תשובה אע"פ שהוא למעלה משכל האנושי כיון דגם העונש הוא למעלה משכל האנושי ודפח"ח, וזש"א וישמע א' את נאקתם יען וירא א' את בנ"י שעשו תשובה, ולכאורה יקשה למה יועיל תשובה ולז"א וידע אלקים כי הקב"ה יודע הכל א"כ גם העונש הוא למעלה משכל האנושי לכן מועיל תשובה ג"כ אע"פ שהוא למעלה משכל האנושי:

נא) ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני ובמדרש הנני למלכות הנני לכהונה, ונ"ל דבנחלת יעקב כ' לת' הא דהי' מרע"ה מלך וכה"ג אע"ג דקיימ"ל דאין מושחין כהונה למלכים דמבואר במהרש"א ז"ל קידושין [ס"ו ע"א] דה"ט דאין מושחין כהונה למלכים דמלך צריך להניח הכתר בראשו וכה"ג הציץ א"כ לא יהי' לו מקום להניח תפילין אבל מרע"ה שהי' מובחר כל היצורים דלא נהנה מאכילת עה"ד דהי' מהקנה של אדה"ר ל"ה צריך להניח תפילין כי הנחת תפילין הוא לתקן חטא אדה"ר והוא לא חטא כלל ע"ש דפח"ח [ועי' לעיל פ' בראשית אות י"ח מזה] והנה נודע ד' האר"י הק' ז"ל דלכן הי' מרע"ה חי ק"כ שנים דלא הי' בחטא אדה"ר שהי' מהקנה ע"כ הי' מובחר היצורים ואין תורמין אלא מן היפה לכן הי' הוא תרומתו של עולם דשית אלפי שנין הוה עלמא דעולה לפי מדה בינונית ק"כ שנים עכדה"ק, והנה איתא במדרש דלכן נגלה הקב"ה למרע"ה בסנה דהסנה עולה ק"כ לרמז לו דיחי' ק"כ שנים ע"ש, וזש"א ויקרא אליו א' מתוך וכו' ויאמר הנני הנני למלכות והנני לכהונה דכיון שנגלה הקב"ה בהסנה ידע שיחי' ק"כ שנים שהוא לא, חטא בעה"ד יא"צ להניח תפילין כנ"ל לכן אמר הכני למלכות והנני לכהונה שהוא יכול להיות מלך וכהן. והבן ונכון בס"ד:

נב) ויאמר ד' ראה ראיתי וכו' וארד להצילו במדרש אמר לו הקב"ה משה אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראיות אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה איתן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל עכ"ל והמפורשים תמהו דהא משה סירב בשליחות כי אין זכות לישראל לגאלם א"כ למה אמר לו הקב"ה שהיא רואה ג"כ מעשה עגל להקטין זכותם, וכ"ל עפי"ד קדושת לוי ז"ל לפ' פ' תשא וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם דאחז"ל ברכות [ל"ב ע"ב] גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דהנה זכות קבלת התורה גדול מאוד אולם המקטרג ימצא מקום להקטין הזכות שלא הי' ע"י בחירתם רק מכח קדושת אבותם קבלו את התורה אמנם בראות שעשו העגל אע"פ שהמה בני אברהם יצחק ויעקב זה מורה שקבלת התורה הי' ע"י בחירתם וזש"א גם אלה תשכחנה זה מעשה עגל שלא לענוש אותם אבל אנכי זה מעשה סיני בעת שאזכור להם זכות קבלת התורה לא אשכחך מעשה עגל כדי להגדיל זכותם וזש"א ביום פקדי היינו לטובה ופקדתי עליהם חטאתם זה מעשה עגל להגדיל זכותם עכדה"ק דפח"ח, וזש"א אתה רואה ראייה אחת קבלת התורה ואין זכותם גדול כ"כ לא כן אנכי רואה שתי ראיות קבלת התורה ומעשה עגל דע"י מעשה העגל נגדל זכות קבלת התורה וראוים להגאל. והבן:

נג) ולפי ד' הקדושת לוי ז"ל הנ"ל יל"פ המדרש פ' תשא העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל הדד"כ זה ישפיל וזה ירים, דאחז"ל דהשקלים באים לכפר על מעשה העגל ע"כ לא רצה הקב"ה שיתנו שקל שלם לכפר שלא יזכר עוד דא"כ יהי' חסרון להקטין זכות קבלת התורה, ע"כ צוה הקב"ה לתת מחצית השקל להורה לנו כי מעשה העגל נשכח לחצאין דהיינו לענין עונש לא יזכר מעשה העגל אבל לענין זכות להגדיל זכותם יזכר מעשה עגל כדברי הקדושת לוי ז"ל הנ"ל, ולכאורה הי' מקום לומר דמזה שצוה הקב"ה ליתן רק מחצית השקל ולא שקל שלם השפיל ח"ו כבוד ישראל שמעשה העגל אינו נשכח לגמרי דאל"כ למה לא צוה ליתן שקל שלם אבל באמת זה השפלה הוא לרומם את בנ"י שע"י שלא נשכח לגמרי מעשה העגל הגדיל זכותם בקבלת התורה וזש"א העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל הדד"כ זה ישפיל רצ"ל זאת שנותנים רק מחצית השקל לרמז כי לא נשכח לגמרי מעשה העגל באמת זה ירים שנתרומם עי"ז כבוד ישראל שקבלו התורה ע"י בחירתם הטוב ולא ע"י קדושת אבותם כנ"ל. והבן והדבר נכון בס"ד. כד) ועתה הנה צעקת בנ"י בא אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם ועתה לכה וכו' והוצא את עמי בנ"י ממצרים, ונ"ל עפי"מ שראיתי לפ' הפ' פ' מקץ מש"א אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת, דיש אדם שחושב שהוא בעת צרה אבל אצל חבירו אינו צרה כלל לכן אינו עומד לעזרתו וכ"ז אם אינו מבקש עזרתו אבל אם מבקש עזרתו השכל מחייב למלאות שאלתו, אבל אם חבירו ג"כ מכיר שחבירו עומד בעת צרה אזי השכל מחייב לעזור לו אע"פ שאינו מבקש עזרה ומכש"כ אם גם חבירו רואה בהצרה אשר קרה לחבירו וגם חבירו מבקש עזרה בודאי חוב קדוש לעמוד לעזרתו, וזש"א אשר ראינו צרת נפשו שגם אצלינו לצרה יחשב וגם בהתחננו אלינו שהי' מבקש עזרה ואפ"ה ולא שמענו בקולו ע"כ בא אלינו הצרה הזאת ודפח"ח, וזש"א הנה צעקת בנ"י בא אלי וגם ראיתי הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם דבנ"י צועקים אלי לעמוד בעזרה בעת צרתם ולא כי הצרה הוא בעיניהם ולא בעיני ולז"א וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם שגם בעיני לצרה יחשב א"כ חוב קדוש לעמוד לעזרתם וע"כ אמר לכה וכו' והוצא את עמי בנ"י ממצרים:

נה) ויאמר וכו' וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ונ"ל דאחז"ל כל הנביאים התנבאו בכה ומשה התנבא בזה דהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו ודבריו הי' דברי שכינה ע"ש, והנה כ"ק דו"ז הגה"ק בעמק חכמה ז"ל הביא קו' הגה"צ מזמיגראד ז"ל איך שלח הקב"ה את מרע"ה לומר הדברים לפרעה הא קיימ"ל דמילי לא מימסרי לשליח ע"ש דפח"ח, אמנם באמת לק"מ דהא השכינה הי' מדברת מתוך גרונו של משה ודבריו דברי שכינה א"כ ל"ה מרע"ה כשליח ולא שייך לומר דמילי ל"מ לשליח, וזש"א ויאמר וכו' וזה לך כי רק אתה תתנבא בזה ולא בכה האות רצ"ל דהאות והראי' שכן הוא כי אנכי שלחתיך ואם לא היית מתנבא בזה לא הי' מועיל השליחות דהי' מילי דלא מימסרי לשליח:

נו) ויאמר משה אל הא' הנה אנכי בא אל בנ"י וכו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליאם ויאמר א' אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבנ"י ויאמר עוד אלקים למשה וכו' זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, ונ"ל עפיד"ק של קדוש ישראל מרוזין ז"ל שהקשה וכי לא ידעו בנ"י שם ד' שישאלו מה שמו ואמר דבאמת ידעו וחש"א ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם רצ"ל שהם יקדימו לומר לי מה שמו היינו שם הוי"ה ב"ה וב"ש אבל מה אומר אליהם איזה חידוש אודיע להם מה שלא ידעו מקודם ויאמר אהי' אשר אהי' כה תאמר לבנ"י דאהי' בגימטריא כ"א א"כ אהי' אשר אהי' היינו כ"א פעמים כ"א וכ"א פעמים כ"א עולה תמ"א כמנין תיבת אמת דשמו הוא אמת דכן הוא חותמו עכדה"ק ודפח"ח, והכה הבכ"י ז"ל כ' לפ' הפ' שפת אמת תכון לעד דנודע דהטעם דשמו של הקב"ה הוא אמת דאמת במספר קטן ט' והכה ט' אם תכפול כ"פ יהי' בכל פעם ט' דב"פ ט' הוא י"ח ג"כ במס"ק ט' וכן ג"פ ס' הוא כ"ז ג"כ במס"ק ט' וכן עד לעולם לדעת כי זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, וזש"א שפת אמת דלכן נקרא הקב"ה בשפת אמת למען דעת תכון לעד ששמו הוא לעולם ודפת"ח וזש"א ויאמר משה אל הא' וכו' ואמרו לי מה שמו שידעו את שם ה' מה אומר אליהם דבר חידוש ולז"א הקב"ה אהי' אשר אהי' כה תאמר לבנ"י שהגמטריא אמת ששמו של הקב"ה הוא אמת כנ"ל ולמען דעת למה נקרא שמו אמת ולז"א ויאמר עוד אלקים למשה וכו' זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור דלכן נקרא שמי אמת דכמו שאמת עולה לעולם במס"ק ט' כ"כ שמי הוא לעולם כנ"ל. והבן והדבר נכון בס"ד:

נז) ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבנ"י וכו' ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וכו' אל ארץ זבת חלב ודבש, ונ"ל עפי"ד קדוש ישראל מרוזין ז"ל הנ"ל דאהי' בגימטריא כ"א וזש"א אהי' דבגימטריא כ"א אשר אהי' היינו כ"א פעמים כ"א עולה אמת כשמו של הקב"ה אשר חותמו אמת וזאת יאמר להם אשר לא ידעו מזה כנ"ל, והנה איתא במדרש דלכן חותמו של הקב"ה אמת לרמז כמו דאות א' הוא הראשון מהאותיות ומ"ם הוא האמצעי והתי"ו הוא האחרונה כן הקב"ה הוא הי' הוה ויהי' וכ' בתפארת יהונתן דמזה נשמע דאותיות מנצפ"ך הוא ג"כ הלכה לממ"ס דאל"כ הרי ליכא רק כ"ב אותיות ואז המ"ם אינו אמצעי ע"ש בפ' בראשית, והנה י"ל דכיין דמנצפ"ך המה הללממ"ס עכצ"ל דבן מ"ח שנים הכיר אאע"ה את בוראו ולא בן ג' הכיר את בוראו דהנה כ' ואברם בן חמש שנים ושבעים שכה ואת הנפש אשר עשו [שהכניסם תחת כנפי השכינה] וכ' בנזה"ק פל"ט סי' ט' דמבואר בזוה"ק פ' נשא דהבא לתקן אחרים צריך לתקן עצמו מקודם בתכלית השלימות ע"ש, ולמד"א בן מ"ח שנים הכיר אאע"ה את בוראו א"כ ממ"ח שנים עד ע"ה שנים הוא כ"ז שנים שתיקן בכ"ז שנים כ"ז אתוון דמנצפ"ך המה ג"כ הללממ"ס לכן הי' לו כח להכניס אחרים תחת כנפי השכינה ע"ש דפח"ח, וכבר כ' הקדמונים דאי נימא דבן ג' שנים הכיר אאע"ה את בוראו שפיר י"ל בהברא"ם אל תקרי בהברא"ם אלא באברהם דבשבילו נברא העולם, אבל אי נימא דבן מ"ח שנים הכיר את בוראו עכצ"ל דהעולם נברא בשביל מרע"ה שהוא הכיר מיד את בוראו והא דכ' בהברא"ם לומר בה"א נברא העולם עכ"ד, והנה ברש"י ריש בראשית כ' שאם יאמרו אוה"ע לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ע"ש, והנה השל"ה הק' ז"ל הקשה וכי דינא הכא שאם א' נותן מתנה ליטלו ממנו, וכ' לת' דאחז"ל בהברא"ם בה"א נברא העולם וה"א הוא לשון קלילא דלית בי' ממשא כמבואר במדרש והוה כדבר שאין בו ממש ע"כ יכול הקב"ה לחזור [עי' בדברינו פ' לך אות מ"ו מזה] וזש"א ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבנ"י דחותם של הקב"ה הוא תיבת אמת לרמז שהקב"ה הוא הי' הוה ויהי' דהמ"ם היא אמצעי דמנצפ"ך המה הללממ"ס כנ"ל, א"כ שפיר נשמע דבן מ"ח שנים הכיר אאע"ה את בוראו ולא מקודם דלכן עשה את הנפש אשר בחרן בהיותו ע"ה שנים כנ"ל, ואז עכצ"ל דבשביל מרע"ה נברא העולם ולא בשביל אאע"ה כנ"ל, וא"כ בהברא"ם היינו דבה"א נברא העולם א"כ שפיר יכול הקב"ה ליקח את א"י מהאוה"ע ולתת לנו כנ"ל, ולז"א אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וכו' דהארץ של הקב"ה היא והוא נתנה לאוה"ע והוא נטלה מהם דיכול לחזור כיון דבה"א נברא העולם כני"ל. ודו"ק והדבר נחמד בס"ד: נח) ולפי הנ"ל יל"פ המדרש פליאה מנצפ"ך צופים אומרים הללממ"ס זה שאמר הכ' ד' מלך ד' מלך ד' ימלך לעולם ועד [הובא בפרדס] דהכא איתא במדרש בראשית ברא אלקים אר"ס בשם ריב"ל מנצפ"ך צופים אומרים הללממ"ס וכ' בתפ"י וכ"כ המפורשים לפ' דאיתא במדרש בראשית ברא אלקים סו"ת אמת הוא חותמו של הקב"ה, והטעם דאמת הוא חותמו של הקב"ה איתא במדרש משום דאות א' הוא הראשון מהאותיות ומ"ם הוא האמצעי והתי"ו הוא האחרונה לרמז שהשי"ת הוא הי' הוה ויהי' היינו ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד, ולכאורה הרי מ"ם אין האמצעי מן הכ"ב אותיות, אמנם נכון דמנצפ"ך הוא ג"כ הללממ"ס א"כ איכא כ"ז אותיות הרי המ"ם הוא האמצעי, וזש"א בראשית ברא אלקים לרמז דסו"ת אמת דהמ"ם הוא האמצעי כנ"ל, מזה נשמע דמנצפ"ך המה הללממ"ס ודפח"ח, ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל מנצפ"ך צופים אמרום הללממ"ס א"כ המ"ם הוא אמצע ושפיר אמרינן דחותם של הקב"ה הוא אמת לרמז שהוא הי' הוה ויהי' היינו ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד כמו אותיות אמת דאל"ף הוא ראשון והמ"ם הוא אמצעי והתי"ו הוא האחרונה. ולז"א זה שאמר הכ' ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם יעד דכיון דמנצפ"ך המה הללממ"ס שפיר נשמע מחותמו של הקב"ה, שד' מלך ד' מלך ד' ימליך לעולם ועד. והבן:

נט) לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וכו' לאמור פקוד פקדתי אתכם וכו' וכ' בבעה"ט פקוד פקדתי שיחסור כמנין פקו"ד היינו ק"ץ שנים שלא יהי' בגלות אלא רד"ו שנים ע"ש, ונ"ל עפי"ד זקיני מאור הגולה מליסא ז"ל [הובא בפ' לך אות י"ז] ותו"ד כי לפי דעה הנפסדה של האפיקורסים כמו שהחומר כלה ונפסד לאחר שמת כ"כ הנפש שאין השארת הנפש ח"ו א"כ הצעיר חשוב יותר מהזקן שיחי' עוד שנים יותר מהזקן לא כן בנ"י המאמינים בהשארת הנפש הזקן מכובד תותר כי עד מהרה יבוא לשלימות לחסות בנועם ד' כי הנפש כשאר חי וקיים ע"ש דפח"ח, והכה אחז"ל דבנ"י לא האמינו שיצאו ממצרים דהי' חסר עוד כמנין ק"ץ שנים להשלים הד' מאות שנים, והטעם שיצאו באמת מקודם, כ' הקדמונים דכיון שיש השארת הנפש ונצטערו גם האבות הק' בצער בניהם ע"כ השלימו המה הזמן, וזש"א לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם, אליהם לא' להצעיר דהזקן חשוב יותר כיון שיש השארת הנפש כנ"ל, א"כ שפיר ישלימו האבות את הזמן ויחסר ק"ץ שנים כמנין פקו"ד כנ"ל, ועי"ז יאמינו לך שתהא תוכל לאמור פקוד פקדתי אתכם שיחסר כמנין פקו"ד. והבן והדבר נכון בס"ד: ס) והי' כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה וכו' במסורה לא תלכו אחרי אלקים אחרים, ונ"ל דנודע דלכן יצאו ברכוש בשביל קישוי השיעבוד דל"ה צריכים הקישוי שיעבוד להשלים הד' מאות שנים דהשכינה השלימה כי השכינה שורה בישראל והיתה עמהם בגלות, והנה האלשיך הק' ז"ל כ' דלכן אסור לילך אחר אלקים אחרים ולא' אמרינן דמגדלות עבד ניכר גדלות רבו יען כי השכינה עמנו ובפני הרב אין רשות לכבד את העבד, וזש"א והי' וכו' ל"ת ריקם א"כ נשמע מזה דהשכינה עמנו ולכן לא תלכו אחרי אלקים אחרים דבפני הרב אסור לכבד העבד. והבן:

סא) עיל"פ המסורה הנ"ל דהמפורשים הקשו למה כ' כאן ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה ובפ' בא כ' וישאלו וכו' ואשה מאת רעותה וכ' לת' דהא אחז"ל רעהו ולא של עכו"ם דעכו"ם לא נקרא רעהו וכבר אחז"ל דישראל במצרים הי' עובדי עבידה זרה וזה הי' קודם קרבן פסח ודם מילה אבל אח"כ משכו מע"ז כמ"ש משכו וקחו משכו מע"ז אזי נעשו ישראל ברי' חדשה, לכן בציוי הי' ישראל דומין למצרים כ' ושאלו איש מאת רעהו המצרי ואשה מאת רעותה המצרית אבל כאן שאמר הקב"ה למשה מה שיהי' אח"כ אחר מצות פסח ומילה שאז לא יהי' בנ"י דומין למצרים אמר משכנתה ותגרת ביתה ולא אמר רעותה דעכו"ם לא מקרי רעהו של ישראל שאינו הולך אחרי אלקים אחרים ודפח"ח, וזש"א המסורה לא הלכו ריקם ישאנה אשה משכנתה ומגרת ביתה, ושנא מקשה לך למה לא כ' מרעותה, ולז"א המסורה לא תלך אחרי אלקים אחרים שלא יהי' עוד עובדי ע"ז לכן לא כ' רעותה דעכו"ם לא נקרא רעהו של ישראל. ונכון בס"ד:

סב) עיל"פ עפי"ד הטוטו"ד קמא סי' קפ"ט דאם עושה מעשה לילך בתיקות עכו"ם ללבוש בגדי עכו"ם הוי בזה כמותר לכל התירה וכעובד ע"ז ע"ש, והנה בס' טעמי המנהגים ח"ב כ' דלכן כ' ושמתם על בניכם ועל בנותיכם דלא רצו ללבוש לבושים של המצרים והי' צריכים לתפור מחדש כדרך שישראל נושאים ועי"ז יתקטנו המלבושים ואין ראוים רק לקטנים. ולז"א ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, וזש"א המסירה לא תלכו ריקם ושאלה וכו' ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ולא ללבוש מלבושי מצרים כנ"ל. כדי לא תלכו אחרי אלוקים אחרים כי ההולך בבגדי עכו"ם הרי הוא כעובד ע"ז ע"כ עשו את המלבושים לבניהם:

תוכן העניינים

בנין דוד א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה