אור ברסלב
בנין דוד א פרשת לך לך

בנין דוד א· רבי דוד דוב מייזליש

פרשת לך לך

פרשת נח

א) ויאמר ד' אל אברם לך לך וכו' במדרש א"ל הקב"ה לאברהם לך אני פוטר ממצות כיבוד אב ע"ש ולמעלה כתיב וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים וכו' ויקח תרח וכו' ויצאו אתם מאור כשדים ויבאו עד חרן וכו' וימת תרח בחרן. ונ"ל ההמשך דאיתא במדרש הובא ברש"י וימת הרן על פני תרח אביו באור כשדים שקבל תרח על אברהם בנו שכתת צלמיו והשליכו לכבשן האש והרן אומר בלבו אי אברם נוצח אני משלו וכשניצל אמרו להרן משל מי אתה ואמר להם משל אברם אני השליכוהו לכבשן של אש ונשרף, וכ' ביפ"ת דהי' קשה להמדרש למה כתיב וימת הרן על פני אביו אם לומר שמת בחיו הא זה מוכח מדכתיב וימת הרן באור כשדים ואח"כ נאמר ויקח תרח וכו' ויצאו מאור כשדים ויבאו עד חרן וימת תרח בחרן א"כ מבואר דמת תרח אחר מות בנו ולמה כתיב על פני תרח אלא עכצ"ל דעל פני היינו להודיע שמת בסבתו של אביו כמו מפני אשר ירד עליו ד' לכן אחז"ל דהסיבה שמת הי' ע"י שקבל תרח על אברם לפני נמרוד כנ"ל ע"ש. והנה מבואר בבגדי אהרן הטעם שפטר הקב"ה את אברהם ממצות כיבוד אב, דכל הטעם של מצות כיבוד האב משום דג' שותפין באדם ולהאב חלק בבנו אבל תרח שקבל על אברהם לפני נמרוד לדונו בשריפה א"כ הפקיר תרח החלק שהי' לו בבנו כי אם לא הי' ניצול בדרך נס כבר הי' נשרף לכן אמר לו הקב"ה לאברהם לך אני פוטר ממצות כיבוד האב ע"ש ולפי"ז מובן ההמשך וימת הרן על פני תרח אביו באור כשדים ויצאו מאור כשדים ויבאו עד חרן וימת תרח בחרן א"כ על פני אביו כמיותר דהא ממילא ידעינן דמת בחיי אביו כיון דמת באור כשדים ותרח יצא אח"כ מאור כשדים לחרן ומת בחרן אלא עכצ"ל דמש"ה כתיב על פני תרח אביו היינו בסבתו של אביו שהי' הוא הגורם למיתת הרן ע"י שקבל על אברם לפני נמרוד כנ"ל א"כ הפקיר תרח החלק שהי' לו בבנו ואינו חייב בנו עוד בכיבוד אביו וזהו ויאמר ד' אל אברם לך לך שאמר הקב"ה לאברם לך אני פוטר ממצות כיבוד האב והבן ונכון בס"ד:

ב) עויל"פ הסמיכות הנ"ל וימת הרן על פני תרח אביו וכו' וימת תרח בחרן ויאמר ד' אל אברם לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך ובמדרש ולמה לא גילה לו את הארץ מיד אלא כדי לחבבה וכו' וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה ע"ש עפי"ד היפ"ת הנ"ל דעל פני אביו כמיותר דהא ממילא נדע דמת על פני אביו דהא מת באור כשדים ואח"כ הלך תרח לחרן ומת בחרן. אלא עכצ"ל דעל פני תרח אביו להודיענו דיען שקבל על אברם וניצל והרן נשרף עי"ז ע"כ אמרה תוה"ק שמת בסבת אביו ע"ש. והנה אחז"ל פסחים [קי"ח ע"א] בשעה שהפיל נמרוד את אאע"ה לכבשן של אש אמר גבריאל ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן של אש אמר לו הקב"ה אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל את היחיד. וביארו הבעל עקידה וז' המהר"ל מפראג ז"ל דיש ב' עניני הנהגות א' הנהגת הטבע ב' הנהגה למעלה מהטבע שהיא הנהגה נסיית וגבריאל רצה לקרר הכבשן של אש כי חשב שהשי"ת מתנהג עם אאע"ה בהנהגה טבעיית ועפ"י הטבע האש ישרוף את אאע"ה ואמר לו הקב"ה שאברהם אינו צריך לקרר לו הכבשן כי יחיד הוא בעולמו וכדאי הוא להתנהג עמי בטבע נסיית שגם האש לא ישרף אותו, א"כ לפי"ז אם הי' גבריאל מקרר הכבשן אזי הי' ניצל גם הרן כי הלא לא הי' אש לשרוף אותו ולא הי' כי האש הי' בוער ע"כ רק אאע"ה ניצל ולא הרן שאינו כדאי לטבע נסיית. והכה המפורשים כתבו לפרש המדרש הנ"ל דמש"ה לא גילה הקב"ה לאאע"ה המקום שיקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה, ולכאורה יפלא הלא אפילו אם הי' מגלה לו ג"כ הי' מקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה, וכתבו לתרץ דהשי"ת הי' מתנהג עם אאע"ה בהנהגה נסיית לכן אם הי' אברהם יודע המקום הי' עושה תחבולה שתקפץ לו הארץ ע"י הנהגה נסיית ואז לא הי' לו שכר פסיעות לכן לא גילה השי"ת תיכף המקום שילך לשם. ולפי"ז מובן המשך הפ' וימת הרן על פני תרח אביו באור כשדים ויקח תרח וכו' ויצאו אתם מאור כשדים ויבואו עד חרן וימת תרח בחרן א"כ כיון שנאמר דהרן מת באור כשדים ואח"כ יצא תרח מאור כשדים ובא לחרן ומת בחרן א"כ למה כתוב דמת על פני אביו הא ממילא נדע דמת בחיי אביו ועכצ"ל כנ"ל דע"פ אביו היינו שמת בסיבתו של אביו כנ"ל דקבל על אברהם לפני נמרוד והשליכו לכבשן האש וכיצל והשליכו את הרן ולא ניצל ועכצ"ל כנ"ל דאאע"ה לא כיצל ע"י גבריאל שקרר את הכבשן דא"כ הי' ניצל גם הרן ועכצ"ל דניצל אאע"ה עפ"י הנהגה נסיית ולכן הרן לא ניצל א"כ חזינן דהשי"ת התנהג עם אאע"ה בהנהגה נסיית וזהו הסמיכות ויאמר ד' אל אברם לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך ולא אמר לו תיכף המקום למען לא יעשה אברהם תחבולה שתקפץ לו הארץ ע"י הנהגה כסיית וילך לאט לאט ממקום למקום כדי לקבל שכר פסיעות והבן וב"ה הוא דבר נכון. ג) עוי"ל הסמיכות וימת תרח בחרן ויאמר ד' אל אברם לך לך וכ"ל ונקדים המדרש פליאה בפ' וישב וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום כדי שיקרע הים לפניהם, דנודע דיש חשבון האיכות וחשבון הכמות כי אם ירבו אנשים במתנה או קבוצת שנים רבות הוא בסוג הכמות, ואולם אם יהיו אנשים מעטים אבל חשובים אנשי שם או אם יחי' האדם מעט שנים אבל טובים ומתוקנים גם הם יקראו רבים בסוג איכותם כי רב הוא, ולכן אחז"ל כי שקול משה נגד כל ישראל היינו לפי חשבון האיכות ולכן אמר יעקב אבינו ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים הי' ולכאורה הלא מאה ושלשים שכה אינם מעט אלא הכוונה דלפי חשבון האיכות המה מעט כי רעים הי' והכה אחז"ל דהקב"ה תנאי התנה עם הים שיקרע לפני ב"י וכבר הקשו הא התנאי היה לאחר שיהיו במצרים ד' מאות שכה ולא הי' רק רד"ו שנים, ותירצו דקישוי השיעבוד השלים הזמן ועי' בפתיחה בדע"ת טריפות דזה יתכן אי אזלינן בתר חשבון האיכות ובאיכות נשלם הזמן אבל אי אזלינן בתר חשבון הכמות קישוי השיעבוד אינה משלים הזמן והכה הקדמונים הקשו איך נענש יוסף על שהוציא דבה הלא הי' רק בן י"ז שנים ובבי"ד של מעלה אין עונשין פחות מבן עשרים, ותירצו לפי שהי' בן זקונים ובתרגום בר חכים א"כ לפי חשבון האיכות הי' כבן עשרים לכן נענש עי' מזה בהרא"ם ובגור ארי', והנה ראיתי בשם הגר"א מווילנא ז"ל לפרש הפ' הנ"ל וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום דאחז"ל ברכות [ס"ד ע"א] הנפטר מחבירו אל יאמר לך בשלום רק לך לשלום שיתרו אמר לך לשלום והצליח ע"ש לכן כיון דהשבטים שנאו את יוסף על שהוציא דבה עליהם ורצו שיקבל עונש בדרך לכן לא רצו לומר לך לשלום למען שלא יצליח בדרכו וז"פ וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום לומר לו לך לשלום ודפח"ח, ולפי"ז מובן המדרש וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום כדי שיקרע הים לפניהם, דעי"ז שלא דברו לך לשלום למען שיהי' לו עונש אע"ג שהי' פחות מעשרים יען דאזלינן בתר חשבון האיכות א"כ עשו הוראה דאזלינן בתר חשבון האיכות כדי שיקרע הים לפניהם דאי אזלינן בתר חשבון האיכות כבר כשלם הזמן וצריך הים לקרוע ודוק והוא נכון מאוד בס"ד:

ולפי"ד הנ"ל י"ל הסמיכות הנ"ל עפי"ד כ"ק מוחז"ל בי"מ פ' שמות דאיתא במדרש דדעת אוה"ע דישראל בטלין ברוב לגבייהו אבל באמת זה אינו חדא דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי שנית דשקול חד מישראל יותר מאוה"ע כמו שאחז"ל שקול משה כנגד כל ישראל ע"ש ולפי"ז כ' כ"ק דו"ז הגה"ק בקדושת יו"ט ז"ל לתרץ איך צוה הקב"ה לאאע"ה לך לך להיות נייד דא"כ אם אינו קבוע יהי' חשש ביטול ברוב כנודע דברי קדוש זקיני התב"ש ז"ל ר"ה [ט"ז ע"ב] אמנם לפי הנ"ל א"ש דאאע"ה היה שקול יותר מכל אוה"ע דאזלינן בתר חשבון האיכות כנ"ל ומבואר במפורשים הא דרשעים בחייהם קרוים מתים הוא לפי חשבון האיכות וממילא מובן הסמיכות וימת תרח וברש"י דרשעים בחייהם קרוים מתים דאזלינן בתר חשבון האיכות, לכן אמר ד' לאברהם לך לך דליכא חשש ביטול ברוב דבתר חשבון האיכות שקול אברהם יותר מאוה"ע. והבן:

ד) עוי"ל הסמיכות וימת תרח בחרן ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וממלדתך וכו' אל הארץ אשר אראך, ובמדרש למה לא גילה לו הקב"ה מיד המקום אלא כדי ליתן לו שכר על כל דיבר ודיבר כי בכל מקום בואו אמר לו הקב"ה לילך למקום שאחריו עד שבא לא"י א"ל פה תשב. והנה המפורשים הקשו אמאי הניח אאע"ה את אביו הזקן בביתו ולא לקחו עמו לארץ ישראל, וכ"ל דהא מבואר ברש"י עה"פ וד' אמר אל אברהם אחר הפרד לוט מעמו דכ"ז שהי' הרשע עמו לא נתייחד הדיבור אליו א"כ כיון שרצה השי"ת ליתן לאאע"ה שכר על כל דיבור ודיבור לכן הי' רצון השי"ת שישאר תרח בביתו כי רשע הי' וזהו וימת תרח בחרן וברש"י דרשעים בחייהם קרוין מתים א"כ כיון שהי' רשע לכן אמר השי"ת לך לך וכו' ומבית אביך להתרחק ממנו ולא ליקח עמו יען אל הארץ אשר אראך שלא גילה לו מיד המקום למען ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור ואם היה תרח עמו לא הי נתייחד הדיבר לאאע"ה: ה) עוי"ל הסמיכות וימת תרח בחרן ייאמר ד' אל אברם וכו' ואעשך וכו' והיה ברכה וברש' שאומרים אלקי אברהם וכו' אלקי יצחק וכו' אלקי יעקב יכול יהי' חותמין בכולם ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם, והטעם שחותמין באברהם ולא בהם מבואר בבגדי אהרן שהוא חלוקת כבוד לאברהם יותר מכל אבות משום שמסר נפשו בכבשן האש ע"ש, והנה הקשו דגם יצחק ויעקב מסרו נפשם לכבוד השי"ת, וכ' לתרץ עפי"ד חז"ל גבי ר' אליעזר ור' עקיבא דשניהם התפללו על גשמים ובעבה ר' עקיבא ולא נענה ר"א יצא בת קול לא מפני שזה גדול מזה אלא מפני שזה מעביר על מדותיו וזה אין מעביר על מדותיו, וכ' בעשרה מאמרות הכוונה דלפי הטבע צדיק מוליד צדיק ורשע מוליד רשע דכל בן כרוך אחר מדותיו של אביו א"כ ר"א שהי' צדיק אין זה חידוש כי גם אביו הי' צדיק וירש טבע מדותיו של אביו לא כן ר' עקיבא שכל אבותיו הי' רשעים א"כ בדרך הטבע ירש מדותיהם הרעים אלא שהעביר מדותיו לכן נענה ר"ע ולא ר"א שזה מעביר על מדותיו וזה לא הי' צריך להעביר על מדותיו דהא אדרבה ירש מדותיו הטובים מאבותיו ע"ש א"כ שפיר חותמין באברהם שמסר נפשו והעביר מדותיו שירש מתרח אביו שהי' רשע לא כן יצחק ויעקב שירשו מאבותיהם מדות טובות, ולפי"ז מובן הסמיכות וימת תרח בחרן וברש"י שלא מת אלא רשעים בחייהם קרוין מתים א"כ הי' רשע וזהו הסמיכות לכן ויאמר ד' וכו' והיה ברכה בך חותמין ולא בהם:

ו) עוי"ל הסמיכות וימת הרן ע"פ תרח אביו באור כשדים וכו' ויצאו מאו"כ ויבאו עד חרן וימת תרח בחרן ויאמר וכו' לך לך במדרש לך אני פוטר מכיבוד אב, דהנה מבואר בקדמונים דה"ט דפטור אאע"ה מכיבוד דאביו הי' רשע ומבואר ביו"ד סי' ר"מ ס"יח דאם אביו רשע אין בכו חייב לכבדו אך תמהו הא תרח עשה תשובה כמבואר ברש"י, אמנם י"ל לפי"מ דמבואר ביומא [פ"ו ע"א] דבחטא בחילול השם לא מהני תשובה אלא עם מיתה א"כ כ"ז שהי' חי לא הי' מועיל התשובה דהא תרח חלל שם שמים בזה שמסר את בנו לנמרד לשרפו לכן שפיר פטור אאע"ה מכיבוד אב, וכבר הבאתי לעיל דברי המדרש עפי"ד היפ"ת מדכתיב וימת הרן על פני אביו משמע שמת בסיבתו של אביו ע"י שמסר את אברהם כנ"ל דאי אפשר לומר דאתא להודיע שמת בחיי אביו דזה נשמע מדכ' שמת הרן באור כשדים ואח"כ נאמר שיצא תרח מאור כשדים לחרן ומת בחרן ולפי"ז מובן הסמיכות וימת הרן ע"פ תרח אביו באור כשדים וינאו מאור כשדים ויבאו לחרן וימת תרח בחרן דמזה כשמע דעל פני אביו היינו בסבתו של אביו שמסר בנו לכמרוד לשרפו א"כ חלל בזה את ש"ש ולא מהני תשובה אלא עם מיתה אבל בחייו לא הועיל התשובה א"כ הי' רשע ופטור אאע"ה מכיבוד וזהו ויאמר ד' וכו' לך אני פוטר מכיבוד אב:

ז) עוי"ל הסמיכות וימת תרח בחרן ויאמר ד' אל אברם וכו', עפי"ד רש"י ז"ל דלמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אאע"ה שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברהם את כיבוד אביו שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת ע"ש והמפורשים תמהו דהא איתא במדרש לך לך דהקב"ה אמר לא"א לך אני פוטר מכיבוד אכן י"ל דהענין כי מי שהוא מנהיג ורוצה להדריך אחרים צריך להתנהג באופן הנעלה שלא ימצאו עליו שמץ כל דהו דאל"כ לא ירצו לקבל ממנו תוכחה דיאמרו לו טול קורה מבין עיניך ובמדרש יהיה ברכה קרי בריכה מה בריכה מטהר את הטמאים אף אתה מטהר את הטמאים ומקרבן לאביהן שבשמים לכן אף שמצד הדין הי' פטור מכיבוד מ"מ הקדים הכתיב מיתתו כדי שלא יאמרו עליו שהניח את אביו זקן והלך לו ולא יקבלו תוכחות ממנו וזש"א וימת תרח דהקדים מיתתו כנ"ל יען ויאמר ד' אל אברם וכו' והיה ברכה קרי בריכה לטהר את הטמאים לקרבן לתורה לכן הקדים מיתתו שלא יאמרו טול קורה מבין עיניך: ח) לך לך ובמדרש ובילקוט אמר ר' לוי שני פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים איזה חביבה אם השני' אם הראשונה, מן מה דכתיב אל ארץ המוריה הוי שני' חביבה מן הראשונה ועי' בכזה"ק, ונ"ל דיש צדיק עובד ד' במסנ"פ אבל כל מעשיהו הוא בהסתר ויש צדיק דעבודתו בגלוי לפני עיני כל, והנה לפי השקפה הראשונה העושה בסתר משובח יותר מהעושה בגלוי ועי' מזה בי"מ פ' כח לכ"ק מוחז"ל, אמנם האמת העובד בגלוי משובח יותר כי בניו ובני אדם ילמדו ממנו לעבוד ג"כ את השי"ת, כאשר כבר פירש הגה"ק שר שלום מבעלזא ז"ל הפ' הנסתרות לד' אלוקינו והנגלות לכו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הכוונה דהעובד את השי"ת בהסתר השי"ת יודע אבל העולם אינם יודעים ללמוד ממנו דרכי השי"ת וזהו הנסתרות אם עובד ד' בנסתר עבודתו הוא לד' אלוקינו אבל והנגלות אם עובד ד' בנגלה יש מעלה לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת ללמוד מהצדיק שגם אנחנו נעבוד את השי"ת ודפח"ח והנה הנסיון הראשון שאמר הקב"ה לאברהם שילך מארצו ומבית אביו, לעיני כל לא הי' נראה לנסיון גדול דהא השי"ת הבטיחו עם ברכת כל טוב א"כ כדאי הוא לו לעזוב ארצו אבל באמת מחשבתו של אאע"ה הי' לטובה ולא הלך למען יקבל את הברכות רק הלך לקיים מצות ד' כאשר כ' באו"ת ז"ל לפרש בזה הפ' וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' ע"ש, א"כ הי' העבודה בהסתר ולא בגלוי לא כן הנסיון השני' לך לך אל ארץ המוריה הי' העבודה במסנ"פ בגלוי לעיני כל שהלך לשחוט את בנו יחידו ועי"ז ילמודו גם העולם לעשות כן. כמו שאחז"ל תענית [ט"ז ע"א] הובא ברש"י דמש"ה נקרא מוריה שמשם הוראה יצאה לעולם ע"ש היינו שיצאה הוראה לעולם ללמוד מאאע"ה למסור נפשו ונפשות בניו אפילו בן יחידו למען רצון השי"ת כאשר עשה אאע"ה, ולפי"ז מובן המדרש שני פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים איזה חביבה אם השני' אם הראשונה היינו אם הראשונה חביבה דהי' העבודה בסתר, או השני' חביבה שהיתה העבודה בגלוי, מן מה דכתיב אל ארץ המוריה הוי שני' חביבה מראשונה היינו מדכתיב המוריה דיצאה על ידי אאע"ה הוראה לעולם לעשות כמעשיהו הוי שכי' חביבה מראשונה כנ"ל דבעושה בנגלה יש מעלה לנו ולבנינו עד עולם ללמוד ג"כ לעשות את כל דברי תורה הזאת כדברי הגה"ק מבעלזא ז"ל הנ"ל. והבן ונכון הוא בס"ד: ט) ויאמר ד' אל אברם לך לך וכו' ואעשך לגוי גדול וכו' והיה ברכה וכי' ונברכו בך כל משפחות האדמה, וכ"ל ההמשך עפי"ד המדרש לך לך לך אני פוטר מכיבוד אב ומבואר בבגדי אהרן הטעם יען שתרח סיפר לנמרוד שבנו שיבר צלמיו ואמר נמרוד לאברהם לעבוד ע"ז וא"ל ישליכו אותו לכבשן האש ואברהם מסר נפשו והשי"ת עשה לו כס וניצול אבל עכ"פ תרח הפקיר חלקו שהי' לו באברהם כי ג' שותפים באדם ואחד מהם האב ע"כ פטור מכיבוד ע"ש. וכ"ז נכון א"נ דהי' לו לאברהם דין ישראל אבל א"כ דיש לו דין ב"כ ומבואר ברמב"ם דב"כ איכו מצווה על קידוש השם ואם מסר נפשו הרי זה מתחייב בנפשו, א"כ לא הפקיר תרח חלקו באברהם דהא לא הי' צריך למסור נפשו [ואף בב"נ שייך מצות כיבוד כמבואר בקדמונים] והנה מבואר ברש"י ואעשך וכו' זהו שאומרים אלוקי אברהם וכו' יכול יהי' חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם ע"ש ובבגדי אהרן הטעם שהוא חליקות כבוד לאברהם שמסר נפשו לכבשן האש ע"ש ונקדים דברי הפר"ד לפרש המדרש שהי' אברהם מתפחד שיש בו עון ע"ז אמר לו הקב"ה מה טל פורח אף עונותיך פורחים ומה טל ברכה לעולם אף אתה ברכה לעולם שנאמר ובברכו בך כל משפחות האדמה, וביאר הוא ז"ל עפי"ד הש"ס סנהדרין [ע"א ע"ב] דב"נ שבירך את השם ונתגייר פטור דנשתנה דינו ונשתנה מיתתו דב"כ בסייף וישראל בסקילה, אבל ב"כ שהרג ישראל ונתגייר חייב דאף דנשתנה דינו לא נשתנה מיתתו דב"נ בסייף וישראל בסייף ומבואר שם בתוס' דלר"י דס"ל דגר כקטן שנולד דמי ס"ל דב"כ שנתגייר פטור בדיני שמים על מה שעבר קודם שנתגייר אפילו בלא נשתנה דינו ומיתתו, אבל בדיני אדם אינו פטור אלא בנשתנה דינו ומיתתו עש"ה, ומבואר במהר"ש יפה דהא דמטיבם לאחרים בשביל אחר דוקא אם אין להאחר עונש לא ביד"ש ולא ביד"א אבל אם יש לו עונש ביד"א אין מטיבים לאחרים בשבילו, והנה אברהם נסתפק אם יש לי דין ב"נ או דין ישראל דאם יש לו דין ישראל א"כ נשתנה דינו ומיתתו ופטור הן בדיני שמים והן בד"א על שעבד ע"ז קודם שנתגייר אבל א"נ דיש לו דין ב"נ א"כ לא נשתנה דינו ומיתתו ואף דפטור מדיני שמים מ"מ בדיני אדם חייב לכן אמר לו הקב"ה מה כל ברכה לעולם אף אתה ברכה לעולם שנאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה כיון שנברכו אחרים בשבילך נשמע שאין לך עונש אפילו בידי אדם לפי"ד מהר"ש יפה הנ"ל דיש לך דין ישראל והוה נשתנה דינו ומיתתו דפטור בדיני שמים ובדיני אדם עכ"ד הנפלאים בקצרה, ולפי"ז מובן ההמשך ויאמר ד' וכו' לך אני פוטר מכיבוד יען שהפקיר אביך חלקו דהי' לך למסור נפשך דיש לך דין ישראל, לכן ואעשך וכו' והיה ברכה שבך חותמין ולא בהם יען שמגיע לך כבוד שמסרת נפשך בכבשן האש דישראל מצווה על קידוש השם וא"כ דיש לך דין ישראל א"כ נשתנה הדין ונשתנה המיתה ואתה פטור הן בדיני שמים והן בדיני אדם לכן ונברכו בך כל משפחות האדמה להטיב בשבילך דכיון דאין לך עונש אף בדיני אדם מטיבים לאחרים בשבילך. ודוק וב"ה הוא דבר נכון: י) ולפי"ד הפר"ד הנ"ל יש לבאר המשך הפ' ונברכו בך כל משפחות האדמה וילך אברם כאשר דיבר אליו ד', דהנה הקדמונים ז"ל הקשו על נסיון הראשון וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' הא הקב"ה הבטיחו מכ"ט ומי הוא זה אשר לא יעזוב ארצו לקבל הברכות, ותירצו דהא אחז"ל דמעולם לא יצאה, מדה טובה מפי הקב"ה אפילו על תנאי וחזר בו א"כ ול"נ לנסיון יחשב הילוכו עכ"ד, והכה מבואר בהרא"ם דהא דירא יעקב מעשו אף שהבטיחו השי"ת, יען דע"י החטא יכול הקב"ה לחזור מההבטחה ע"ש א"כ לפי"ז אם הי' לאאע"ה עוד נדנוד חטא שעבד ע"ז הי' יכול הקב"ה לחזור אבל א"כ דלא הי' לו עוד שום חטא הן בדי"ש והן בדי"א א"כ לא הי' יכול הקב"ה לחזור מהבטחה אפי' אם הי' אברהם כשאר בביתו ואז שפיר הליכה לנסיון יחשב, ולפי"ז מובן ההמשך ונברכו בך כל משפחות האדמה א"כ מוכח דאין לו לאאע"ה חטא לא בדי"ש ולא בדי"א כדברי הפר"ד הנ"ל, א"כ שוב אין הקב"ה יכול לחזור מההבטחות שהבטיח לו אפי' אם הי' נשאר בביתו וממילא הליכתו לשמוע רק דברי ד' וזש"א וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' רק לקיים מצות ד'. והבן ונכון הוא בס"ד:

יא) עויל"פ וילך אברם וכו' לפי"ד הנ"ל דלכאורה אמאי נחשב הליכתו של אאע"ה לנסיון הא ע"י החטא יכול הקב"ה לחזור מהבטחה שהי' על תנאי, אמנם הד"נ לפימש"כ באמרי הצבי ב"ק צ"ב דהא דהקב"ה חוזר ע"י החטא היינו כשהי' הבטחה ע"י שם אלקים מדה"ד, אבל אם הי' ע"י ה' מדה"ר אז לעולם אינו חוזר אף ע"י החטא ע"ש, וזש"א וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' מדה"ר דעולם אינו חוזר לכן שפיר נחשב הליכתו לנסיון:

יב) עיל"פ עפי"ד הס' נפתלי ש"ר דהבטחה ע"י שליח יתכן להיות חזרה ולא ע"י ה' בעצמו ע"ש, וזש"א וילך אברם כאשר דבר אליו ד' א"כ שוב אינו חוזר אפילו ע"י החטא לכן שפיר לנסיון יחשב הליכתו של אאע"ה. והבן: יג) לך לך וכו' ואגדלה שמך וברש"י לך לך להנאתך ולטובתך ואגדלה שמך הריני מוסיף אות על שמך שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ונ"ל דהנה קדוש זקיני התב"ש ז"ל בר"ה [ט"ז ע"ב] הקשה על דהרש"י להנאתך ולטובתך הא אחז"ל קידושין [מ' ע"ב] דהעולם נידון אחר הרוב ואחז"ל דהרשעים בעולם רובא נינהו רק שהצדיקים קבועים ויושבים במקומם הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי והקב"ה מטה כלפי חסד לכף זכות א"כ איך א"ל הקב"ה לאברהם להיות כד ולא יהי' קבוע הלא אז יהי' נידון לפי הרוב לכף חובה ומאי זה להנאתך ולטובתך ע"ש, אמנם הדבר נכון לפימש"כ המקנה ז"ל שם דהא דהעולם נידון אחר רוב הרשעים הוא מצד מדה"ד אבל לפי מדת החסד והרחמים הצדיקים נידונים בפני עצמם לזכות ע"ש ומבואר בכזה"ק פ"א סי"ג דלכן נתוסף לאברהם אות ה' כי הה"א הוא אות משם הוי' ב"ה וב"ש מקור החסד הרחמים ומדת אברהם ג"כ חסד לכן יאה להתנהג עמו במדת החסד ע"ש, א"כ שפיר אמר הקב"ה לך לך להנאתך ולטובתך דמצד החסד תהי' נידון לפני עצמך לזכות כי שמך אברהם מורה להתנהג עמך בחסד וזש"א לך לך להנאתך ולטובתך ואגדלה שמך להוסיף אות ה"א א"כ אתנהג עמך בחסד שלא תהי' נידון אחר רוב הרשעים אף שלא תהי' קבוע רק לדונך בפני עצמך לזכות והוה שפיר להנאתך ולטובתך:

יד) ואעשך לגוי גדול וכו' ואגדלה שמך ובמדרש ואעשך וכו' שיזכה לבנים ואגדלה שמך שיצא לו מוניטין בעולם, ונ"ל דהקדמונים ז"ל הקשו איך זכה אאע"ה לבנים הא לפי מזלו אינו מוליד, ותירצו עפי"ד הרשב"א ז"ל דלכן הוסיפו לחזקי' ט"ו שנים אף דבני חיי ותזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא דכיון שהי' מלך דינו כרבים וזכותא דרבים לעתים משנה את המזל, א"כ ה"ה אאע"ה שהי' מלך נשתנה המזל להיות לו בנים, והנה ביפ"ת כ' על המדרש שיצא לו מוניטין בעולם היינו מטבעו שהי' מלך ע"ש, וזש"א ואעשך וכו' שיזכה לבנים ואגדלה שמך שיהי' מלך ודינו כרבים דנשתנה המזל: טו) ואעשך וכו' ולעיל כ' וימת תרח, ונ"ל עפי"ד חז"ל ב"ב [קט"ז ע"א] דוד שהניח בן נאמר בו שכיבה ולא מיתה ע"ש. א"כ למה כ' וימת תרח הא הניח בן אאע"ה. אמנם הלא אחז"ל במדרש אתכך ואשימך אין כתיב כאן אלא ואעשך שאני עושה אותך ברי' חדשה וכו' ע"ש, א"כ לא יהי' עוד אאע"ה בנו של תרח, וזש"א וימת תרח יען ואעשך ברי' חדשה ואינך בנו: טז) ואעשך לגוי גדול במדרש אמר אברהם להקב"ה ומנח לא העמדת ע' אומות וכו' א"ל אותה אומה שכתיב בה מי גוי אשר לו אלקים קרובים אליו אני מעמיד ממך, ונ"ל עפי"ד המדרש ויקרא דשאל המין את ריב"ל כ' אחרי רבים להטות ואנן הרוב לגבייכו ע"ש, והקדמונים כ' לתרץ דא"כ דרוב וקרוב הולכין אחר הקרוב א"ש דאנן קרובים להשי"ת ע"כ אזלינן אחריו ולא אחר הרוב, ולפי"ז מובן המדרש דא"ל אאע"ה להקב"ה מכח העמדת ע' אומות וממני לא העמדתי רק אומה אחת, א"כ יאמרו האוה"ע דהמה הרוב ולזאת אמר הקב"ה אותה אומה שכ' בה מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו אני מעמיד ממך א"כ אזלינן בתר קרוב:

יז) ואעשך לגוי גדול במדרש שיצא לו מוניטין בעולם שהי' לו מטבעות ואחז"ל ב"ק [צ"ז ע"ב] מטבע של אאע"ה זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחד ע"ש, ונ"ל עפי"ד הש"ס ב"מ [פ"ז ע"א] עד אברהם לא הוה זקנה מאן דהוי בעי למישתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם אתא אברהם בעי רחמי והוי זקנה שנאמר ואברהם זקן ע"ש, והמאמר תמוה ופירש קדוש זקיני מאוה"ג מליסא ז"ל בכח"י עה"ת דקודם שבא אאע"ה לא הי' העולם מאמינים בהשארת הנפש ואמרו כמו שהחומר כלה ונאבד אחר חיותו כמ"כ הנפש כי כר ד' כשמת אדם וכמו שהנר לאחר שדלק אין לו עוד הויות כמ"כ הנפש, ולדעתם הנפסדה כל מה שיזקין האדם נתבטל חשיבותו א"כ הבן יותר נכבד מאביו כיון שיחי' עוד שנים יותר מאביו, כמו הכר שכל זמן שהולך ודולק נתבטל חשיבותו יותר כי מהרה ילך לאיבוד, אבל כאשר בא אאע"ה והאיר עיני העורים שיש השארת הנפש ועיקר תכלית האדם לתקן עצמו בפרוזדור בעוה"ז כדי שיכנס לטרקלין לעוה"ב ולבוא להתענג בתענוג נצחי, א"כ אדרבה כל מה שיזקין האדם יותר גדול חשיבותו כי עד מהרה יבוא לתכלית השלימות לחסות בנועם ד' א"כ ממילא האב יותר נכבד מהבן כי האב קרוב זמנו לבוא לעוה"ב. וזש"א חז"ל עד דאתא אברהם לא הוה זקנה היינו שהזקנה לא הי' שום חשיבות מאן דבעי למשתעי בהדי אברהם אם הי' רוצה לדבר עם אברהם היינו האב הוי משתעי בהדי יצחק הי' מדבר מקודם עם יצחק שהוא הבן בהדי יצחק רק לאחר שדיבר עם יצחק הוי משתעי בהדי אברהם והי' נותן להבן קדימה לאביו אבל כאשר בא אאע"ה והאיר עיני העורים לדעת שיש עוה"ב וזהו העיקר לכן והוה זקנה נתהווה להזקנה חשיבות וזהו ואברהם זקן עכ"ד דפ"ח ושפ"י נמצא לפי"ז דקודם שבא' אאע"ה לא האמינו בהשארת הנפש שיש עוד עוה"ב וחשבו שח"ו אין עוד שום עולם רק עוה"ז וע"י אברהם אבינו נתברר שיש גם עוה"ב והיא העיקר א"כ עד דאתא אאע"ה הי' נודע לכל מי שהוא זקן בימיו ומי שהוא בחור צעיר לימיו וכ"כ מי שהיא זקנה בימי' ומי היא בתולה צעירה בימי' כי לא הי' להם שום חשבון רק בעוה"ז, לא כן לאחר שבא אאע"ה להאיר עיני העולם שיש עוה"ב א"כ יכול להיות שאחד הוא זקן בעוה"ז וכמו כן אחת היא זקינה בעוה"ז יען כי חיו שנים הרבה בעוה"ז אבל כאשר באו לעוה"ב המה צעירי ימים כי בעוה"ב לא נחשבו לימים רק הימים שעשו בהם רצון קונם, לכן עשה אאע"ה מטבעות שהי' זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצד א' לעורר ע"ז כי יכול להיות זקנים בצד א' היינו בצד עוה"ז אבל צעירים המה מצד א' היינו בעוה"ב. ודו"ק כי נכון הוא בס"ד:

יח) ולפיד"ק של זקיני ז"ל הנ"ל יל"פ מחז"ל ב"ב [י' ע"ב] שאלו לשלמה בן דוד איזהו בן עולם הבא אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד ע"ש, הכוונה דכיון דנותן כבוד לזקנים וע"כ מטעם הנ"ל דהזקן חשוב יותר מהצעיר יען כי קרוב הוא לבוא לעוה"ב, ממילא יודע דעוה"ז הוא רק כפרוזדור ועוה"ב הוא כטרקלין דעוה"ב הוא העיקר אצלו א"כ יתקן עצמו בפרוזדור לבוא לטרקלין, וזהו שאמר דזה הוא בן עוה"ב כל שכנגד זקניו כבוד. והבן: יט) לך לך וכו' ואעשך לגוי גדול וכו' והי' ברכה וברש"י ואעשך זהו שאומרים אלקי אברהם ואברכך זש"א אלקי יצחק ואגדלה שמך זש"א אלקי יעקב יכול יהי' חותמין בכולם ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם. ונ"ל ההמשך דהכה כ"ק דו"ז הגה"ק ז"ל בקדושת יו"ט הקשה הא דעת אוה"ע דישראל בטלים ברוב לגבייהו כדאיתא במדרש, וכ"ק מוחז"ל בי"מ כ' לתרץ דבנ"י יושבים במקומם הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי, א"כ איך אמר הקב"ה לאאע"ה לך לך להיות נייד הא אז לא יהי' קבוע ויש חשש ביטול ברוב ע"ש, אמנם י"ל דאין ממש בטעניתם דהא כתיב כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה. א"כ בכ"י המה נצחיים ואוה"ע כלים ונפסדים ולא שייך לומר דדבר נצחיי יהי' בטל כנגד דבר הכלה ונפסד, והנה קדוש זקיני מליסא ז"ל בנחלת יעקב כ' לבאר דברי הרש"י הנ"ל יכול יהי' חותמין וכו' בך חותמין ולא בהם דה"ט דמזכירין שם אלקים בכל השלשה אבות, דמבואר ברש"י פ' חי' דהשי"ת הי' נקרא אלקי השמים ואאע"ה הוריד השכינה למטה להיות השגחתו עלי הארץ ג"כ והשי"ת הבטיחו והייתי לך לאלקים ולזרעך שיהי' השגחתו גם על זרעו, לכן אנו אומרים בתפלה אלקי אברהם שעל ידו השגחת הקב"ה עלינו, ולפי"ז הי' מהראוי שיהי' השגחתו גם על זרע ישמעאל דזרעו של אברהם המה אבל יצחק גרם בצדקתו שלא יהי' השגחת השי"ת רק עליו ועל זרעו ולא על זרע ישמעאל, א"כ הי' מהראוי שיהי' השגחת השי"ת גם על עשו וזרעו דהם זרעם של יצחק אבל יעקב בצדקתו פעל שיהי' השגחת השי"ת רק עליו ולא על עשו וזרעו, לכן מוכרחין אנו להזכיר בתפלתינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שיהי' השגחת הקב"ה רק עלינו ולא על ישמעאל ועשו וזרעם וכ"ז בזמן שבנ"י המה בגליות אבל בזמן הגאולה שנאמר כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה, א"נ לא ישאר שום עכו"ם רק ישראל שוב אינו מהצורך להזכיר את יצחק ויעקב למען לא יהי' השגחת השי"ת על זרעם של ישמעאל ועשו ע"נ לא יהי' חותמין רק באברהם ולא בהם, וזה שאמר יכול יהי' חותמין בכולם היינו לעולם יחתימו בכולם, לכן כאמר בתפלה ומביא גואל לבכי בניהם וכו' מגן אברהם כי לאחר הגאולה יאמרו רק מגן אברהם כי אין מהצורך להזכיר יצחק ויעקב למען לא יהי' השגחת הקב"ה על זרע ישמעאל ועשו דהא אז לא ישארו רק בני ישראל עכדפת"ח, ולפי"ז מובן ההמשך לך לך וכו' ושלא יקשה לך קו' הנ"ל הא אם תהי' נייד איכא חשש ביטול ברוב כנ"ל. ולזה אמר ואעשך וכו' והיה ברכה שבך חותמים ולא בהם מטעם הנ"ל כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה א"כ ממילא לא שייך ביטול ברוב כיון דבנ"י המה נצחיים לא כן אוה"ע שהם כלים ונפסדים ודו"ק כי נכון הוא:

כ) ואגדלה שמך ברש"י שעד עכשיו שמך אברם ומכאן ואילך אברהם ועוד שם ואגדלה שמך זהו שאומרים אלקי יעקב, ונ"ל ההמשך דאחז"ל ברכות [י"ג ע"א] הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנא' לא יאמר עוד את שמך אברם ופריך מיעקב ומשני דגבי יעקב לא נעקר עדיין שם יעקב ממקומו רק יהי' שם טפל, וראיתי בשם זקיני הגאון מוהר"ש מווילנא ז"ל לפרש דאחז"ל ב"ק [מ"א ע"ב] את בשרו הטפל לבשרו לכן לגבי אברהם כ' לא יאמר עוד את שמך אברם היינו אפילו לשם טפל, אבל ביעקב נאמר לא יאמר עוד שמך יעקב היינו לעיקר אבל לשם טפל שמו עוד יעקב ודפח"ח, ומובן הענין עפימד"א בסה"ק דכשהי' יעקב ובניו במצרים הי' להם עבודה רבה להוציא הנצוצות הק' שבלע השטן, ולכן קרא השי"ת ליעקב כשירד למצרים יעקב יעקב שהוא בגמטרי' השטן לעמוד כנגדו, ובזה כ' זקיני המג"ע ז"ל לפרש מש"א עשו ויעקביני זה פעמים שב' פעמים יעקב גמטרי' השטן, לכן י"ל דאע"ג דשם העיקר ישראל אפ"ה נשאר שם יעקב לשם טפל כדי לתקן במצרים הנצוצות הק' שבלע השטן ומבואר ברבינו בחיי ז"ל דנטלה משרי אות יו"ד ונתחלקה לשני היי"ן אחת לשרה ואחת לאברהם לכן שלט מדה"ד כיון שנלקחה משם נקבה ושלט עין הרע ונגזר על זרעו לירד מצרימה על ת' שנים כמנין עין הרע עכ"ד הק' ז"ל. וזש"א ואגדלה שמך שתהי' כקרא אברהם א"כ זה יהי' הסבה שירדו בניך מצרימה לכן הי' מהצורך שישאר שם יעקב לשם טפל, וזהו שאומרים אלקי יעקב ולא אלקי ישראל דמותר לקרות שם יעקב:

כא) ואגדלה שמך והיה ברכה ונ"ל עפי"ד המדרש עה"פ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואחז"ל א"ת בהבראם אלא באברהם שבזכותו נברא העולם וחד מד"א בהבראם בה"א בראם. והנה איתא ג"כ במדרש דבבי"ת נברא העולם דבי"ת הוא לשון ברכה שיהי' ברכה לעולם, א"כ כל זמן שהי' נקרא אברם לא הי' מקום לומר בהבראם דבשביל אברהם נברא העולם וע"כ הוה אמינא דבה"א נברא עולם ולא בבי"ת אבל יען שנקרא אברהם א"כ י"ל דבהבראם היינו בשביל אברהם נברא העולם ולא נברא בה"א אלא בבי"ת שיהי' ברכה לעולם. וזש"א ואגדלה שמך שתהי' נקרא אברהם א"כ י"ל דבהבראם היינו באברהם ולא נברא בה"א אלא בבי"ת שהוא לשון ברכה וזהו והיה ברכה שיהי' ברכה לעולם והבן כי נכון הוא:

כב) ואעשך ואברכך ואגדלה שמך וברש"י ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלקי אברהם ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב ועוד ברש"י ואגדלה שמך הריני מוסיף אות על שמך. ונ"ל עפי"ד קדוש זקיני המג"ע ז"ל דלכן אמרינן אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ולא אמרינן אלקי אברהם יצחק ויעקב, דאחז"ל ב"מ [פ"ה ע"ב] אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי יומא חד הוה נגה לי' ולא אתא א"ל מ"ט נגה מר א"ל אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגינא לי' וכן ליצחק וכן ליעקב, ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקיפי ברחמי ומייתי לי' למשיח בלא זמניה ע"ש, ולכן אומרים אלקי בכל אחד ואחד שיתפללו כל אחד בפני עצמו שלא יבוא משיח בלא זמניה עכ"ד הק'. ונודע דרז"ל דיען שלא נשלם הזמן במצרים ע"כ בנ"י בגלות עד שיבא הזמן לגאול אותם, ומבואר לעיל [באות כ'] דברי הרבינו בחיי ז"ל דע"י שנתוסף לאברהם הה"א ירדו בניו למצרים להיות שם ד' מאות שנה, וזש"א ואעשך וכו' זו שאומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ולא אמרינן קי אברהם יצחק ויעקב יען כדי שלא יבוא משיח בלא זמניה, ולכן עוד לא בא הזמן יען שנתוסף לאאע"ה אות ה"א ודין גרמא להיות במצרים ד' מאות שנים ולא הי' רק רד"ו שנים ושאר הגלות משלימין הזמן ע"כ לא בא עוד הזמן. והבן:

כג) עויל"פ דברי רש"י הנ"ל ואגדלה שמך הריני מוסיף אות וכו' וזהו שאומרים אלקי יעקב, עפי"ד הש"ס הנ"ל דהקורא לאברהם אברם עובר בעשה אבל לישראל יכולים לקרוא יעקב דאהדרי' קרא וז' המהרש"א ז"ל הקשה מדוע אהדרי' קרא לגבי יעקב ולא לגבי אברם, ונ"ל עפי"ד הגאון אחי ז' מהר"ל מפראג ז"ל להסביר הענין שיצחק רצה לברך את עשו ויעקב קיבל הברכות ברמי' ע"י שכהו עיני יצחק, ומדוע לא גילה הקב"ה ליצחק שיעקב ראוי' לברכה ולא עשו, רק הענין שגלוי וידוע לפני הקב"ה שבנ"י יהי' בגלות מצרים ושאר גליות ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם לכן אם הי' יצחק יודע שמברך את יעקב שהי' מובחר שבאבות אז לא הי' בכח הברכה לחול לבניו רק כשילכו בדרכי יעקב אביהם, לכן בא יעקב לקבל הברכות במרמה שהוא עשו א"כ אפילו כשבנ"י יהי' בגלות ולא יהי' ראוים לברכה מצד מעשיהם מגיע להם הברכות דעכ"פ טובים המה מעשו שרצון יצחק הי לברך את עשו עכ"ד ודפח"ח. והנה שם יעקב מורה על כי לקח הברכות במרמה כמש"כ הכי קרא שמו יעקב ויעקביני וכו', ולפי"ז מתורץ קו' המהרש"א הנ"ל דשפיר הי' צריך להשאר שם יעקב גם לאחר שנקרא ישראל למען שלא יהי' קיטרוג על הברכות לומר שהי' רצון יצחק לברך את יעקב בעבור שהי' מובחר שבאבות ואין בכח הברכה לחול על בניו רק כשהם בדומה לו לכן נקרא ג"כ שם יעקב שמורה על שרימה את הברכות דיצחק חשב שמברך לעשו א"כ ראוים בניו לברכה דעכ"פ טובים המה מעשו והבן ומבואר לעיל [באות כ'] דע"י שנתוסף לאאע"ה אות ה' ירדו בניו למצרים ולשאר גליות, ולפי"ז מובן ההמשך ואגדלה שמך להיות נקרא אברהם ועי"ז יהי' בניו בגליות ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, לכן למען לחול עליהם ברכות יצחק מותר לקרוא לישראל יעקב וזש"א ואגדלה שמך זו שאומרים אלקי יעקב דגם כעת מותר לקרות שם יעקב והבן:

כד) עויל"פ דברי רש"י הנ"ל בהקדם לתרץ קו' המהרש"א הנ"ל מדוע אהדרי' קרא ליעקב, עפי"ד הגה"ק המשנת חכמים ז"ל דנודע דהאבות הק' אברהם יצחק יעקב המה המרכבה לשכינה הק' ודוד הוא רגל הרביע, כי מספר האבות עם דוד עולה תרכ"ב כמנין רבתי"ם. וזש"א הכ' רכב אלקים היינו המרכבה מספרו רבתים [ואף דכ' רבותיים הא ביעקב ג"כ המסורה יעקוב מלא וכן בדויד מלא] עכדפח"ח. א"כ אם הי' נשאר אאע"ה בשם אברם לא הי' מקום לומר שהוא מהמרכבה דהא מספרם אינו עולה תרנ"ב אבל כיון שנקרא אברהם ויעקב כשאר ג"כ בשם יעקב לשם טפל לישראל והוה המספר רבתים לומר שהאבות המה המרכבה, לכן שפיר אהדרי' קרא ליעקב למען דעת שהאבות המה המרכבה ומתורץ קו' המהרש"א ז"ל ולפי"ז מובן ההמשך ואגדלה שמך שתהא נקרא אברהם א"כ יהי' מספר רבתים אם יהי' נשאר שם יעקב לשם טפל, וממילא מותר לקרות שם יעקב גם לאחר שנקרא ישראל. וזש"א זהו שאומרים אלקי יעקב שמותר לקרות שם יעקב למען דעת מספרם מספר רבתים דהאבות המה המרכבה לשכינה הקדושה ודוק כי נכון הוא:

כה) ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך, ונ"ל דאיתא במדרש ואעשך לגוי גדול אני עושה אותך כהן גדול, והקשה הפנים יפות ז"ל לר"י דס"ל ביבמות [ס"א ע"ב] דכהן לא ישא איילונית דכל ביאה שאין בה פירצה זנות היא דכתיב הזכו ולא יפרוצו ע"ש ואחז"ל דשרה אמנו איילונית היתה א"כ איך ידור אאע"ה עמה דהא לזנות יחשב ח"ו. אמנם הד"נ דהא איתא במדרש הבט נא השמימה דא"ל הקב"ה לאברהם בה' בראתי העולם הריני מוסיף ה' על שמך ואתה מוליד וסימן לדבר הא לכם זרע ע"ש. והכה מבואר ברש"י ואגדלה שמך הריני מוסיף אות על שמך שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, א"כ בעת שאמר לו הקב"ה שיהי' כהן גדול בישר לו שיהי' לו בנים וממילא לא הוה ביאה שאין בה פירצה, ולפי"ז א"ש הסמיכות ואעשך לגוי גדול לכהן גדול, ואפ"ה תוכל לדור עם שרה יען כי ואגדלה שמך להוסיף לך אות ה' ותוליד זרע א"כ לא הוה ביאה שאין בה פירצה. כו) ואעשך לגוי גדול פרש"י זהו שאומרים אלקי אברהם וכו' ואלקי יצחק וכו' ואלקי יעקב יכול יהי' חותמין בכולן ת"ל והי' ברכה בך חותמין ולא בהם, ונראה עפי"מ שאמר לי מחו' הרב החסיד האמיתי המנוח מוה"ר יואל בשם אביו הגאון הצדיק מוהר"ש סופר מקראקא ז"ל לפרש מה שאמר שלמה המע"ה שמני כחותם, דהנה דרך הישר נקרא אם האדם עובד את השי"ת ומקיים תורה ומצות, משא"כ אם עובר עבירות ח"ו הרי זה דרך מעוקם, אכן אם זוכה ועושה תשובה מאהבה והזדונות כעשה כזכיות אז העקמימות נעשה ישר, ודרך חותם שנעשה מעוקם רק כשנותנים החותם על הנייר כעשה החותם ישר על הנייר, וזה שביקש שלמה המע"ה שמני כחותם שהשי"ת יעזור לו שאף אם עשה מתחלה דבר עקום שיזכה להפכו לזכות שיהי' נעשה לישר כמו החותם עכדפח"ח והכה אחז"ל [באבות פ"א] על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל עבודה ועל גמ"ח, וגמ"ח הוא מדת אברהם ועבודה מדת יצחק ותורה מדת יעקב כנודע, אבל אם התורה ועבודה הוא בדרך עקמימות אינו שוה כלום לא כן גמ"ח אף שעשה המצוה במחשבה זרה בדרך מעוקם עכ"ז עשה מצוה שעכ"פ עשה טובה לזולתו, ולפי"ז כתב מחו' הגה"ק מדעש ז"ל במעגלי צדק לפ' דברי חז"ל כל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשיך שיש בו מתנות לעניים שהוא לטובה, היינו דבכל מצוה אם כשקוף בטוב ובעומק הלב של אדם אז נח למצוא איזה מחשבה זרה לא כן בצדקה יהי' איך שיהי' הוא לטובה כיון דעכ"פ עשה מצוה שהחי' את העני וחזינן מזה דמצות גמ"ח אף שבשעה שאדם עשה אותו הי' מעוקם עכ"ז נעשה ישר לפני השי"ת כחותם הזה לא כן בתורה ועבודה אם עשה מעוקם אינו שוה כלום וזש"א יכול יהי' חותמין בכולם. שגם בתורה ועבודה יהי' בבחינת חותם ת"ל והי' ברכה בך חותמין רק בגמ"ח הוא כחותם ולא בתורה ועבודה ודוק כי נכון הוא:

כז) ואגדלה שמך והיה ברכה ובמדרש וברש"י הברכות נתונות בידך וכו' ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. ונ"ל ההמשך דהנה בנזה"ק פל"ט סי' י"ח כתב הטעם דנמסרו הברכות לאאע"ה כיון דבזכותו נברא העולם כמו שנאמר בהבראם ואחז"ל א"ת בהבראם אלא באברהם בזכותו נברא העולם לכן אליו יאות לברך את כל העולם ע"ש, וכ"ז לאחר שנקרא אברהם אבל כאשר הי' נקרא אברם א"כ אין מקום לומר דבהבראם קאי על אברהם א"כ הוה אמינא דלא נברא העולם בזכותו. ולפי"ז מובן ההמשך ואגדלה שמך ופרש"י שנתוסף לו אות ה"א שיהי' נקרא אברהם, א"כ אמרינן דבזכותו נברא העולם, לכן והיה ברכה שהברכות מסורים לו יען דבזכותו נברא העולם כנ"ל והבן ונכון:

כח) ואעשך לגוי גדול וכו' ואברכה מברכיך ומקללך אאר ובמדרש ואעשך לגוי גדול לכהן גדול ואברכה מברכיך ומקללך אאר אר"י החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו דבכבודו כתיב כי מכבדי אכבד ובוזו יקלו ע"י אחרים ובכבודו של צדיק כתיב ומקללך אאר אנא עכ"ל, וכ"ל הסמיכות דהנה אחז"ל בנדרים [ל"ב ע"ב] דמשו"ה נטלה הכהונה משם וניתנה לאברהם כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב"ה שאמר ברוך אברם ואח"כ אל עליון, והקשה בווי העמודים הלא הקב"ה החמיר בכבוד של צדיק יותר מכבודו א"כ לא חטא שם במה שהקדים לאברהם, ותירץ דרק הקב"ה בעצמו החמיר בכבודו של צדיק יותר מכבודו אבל האדם צריך להחמיר על כבוד השי"ת יותר מכבוד הצדיק, ולפי"ז א"ש המדרש ואעשך לכהן גדול ליקח הכהונה משם שהקדים ברכת עבד לברכת רבו, ולכאורה יקשה מהא דאמר הקב"ה ואברכה וכו' ומקללך אאר בעצמו וכתיב ובוזי יקלו ע"י אחרים א"כ חזינן דגדול כבוד הצדיק מכבוד הקב"ה ואמאי ניטלה הכהונה משם ולזאת אר"י החמיר הקב"ה דרק הקב"ה בעצמו החמיר בכבוד הצדיק יותר מכבודו. אבל האדם צריך להחמיר יותר בכבוד השי"ת מכבוד הצדיק לכן שפיר ניטלה הכהונה משם וניתנה לאברהם והבן:

כט) ולפי"ד הש"ס נדרים הנ"ל יש לבאר הפ' ומלכי צדק וכו' והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם וכו' וברוך אל עליון וכו' ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש, ותמהו מדוע לא ביקש מלך סדום מיד כשיצא לקראתו. ונ"ל בהקדם המדרש עה"פ ויטע אשל פרדס תיקן להם כל מאן דאתי א"ל שאל תאנין ענבין ורמון וצ"ב מה הי' ענין הפרדס הזה וגם למה מזכיר אותם כסדר הזה ולא כסדר הקרא מתחילה גפן ואח"כ תאינה וכו' וראיתי בס' שתי ידות מקדמון א' ז"ל לפרש דכל מגמתו של אאע"ה הי' להכניס גרים תחת כנפי השכינה באומרו להם שיהי' חביבים לפני הקב"ה יותר מישראל, כדאיתא במדרש נשא ד' אוהב צדיקים אלו הגרים שחביבים לפני הקב"ה יותר מישראל א"כ יקשה למה הקדימה התורה אפילו עבדו ואמתו של ישראל לפני הגרים, ולהסיר תלונה הזאת תיקן להם אאע"ה פרדס וכל מאן דאתי א"ל שאל תאנין ענבים ורמון דמבואר בברכות [מא ע"א] דפליגי ר"י ורבנן על הפסוק ארץ גפן תאנה וכו' דסבר ר"י דכל המוקדם עדיף יותר וראוי לברך עליו, ורבנן סברי דחביב עדיף יותר ומה דחביב עליו עדיפא לי' ומוקדם לברכה, א"כ לרבנן אין נפקותא במה דמוקדם בקרא אלא במה דחביב יותר אע"ג דמאוחר, א"כ שפיר י"ל אף דגרים כתובים לבסוף מ"מ המה חביבים יותר מישראל, ולכן א"ל שאל תאנין ענבים ורמון אע"ג דבקרא כתוב להיפך גפן תאנה ורמון, מ"מ אמר להם לבקש מקודם תאנים ולברך עליהם יען כי המה חביבים יותר מענבים ואין נפקותא במה שהקדימה התורה גפן לתאנים דאזלינן רק בתר החביב ולא בתר הקודם לכן גם אתם אם תתגיירו עצמכם תהי' חביבים עוד יותר מישראל עכדפח"ח. והנה יקשה האיך ביקש מלך סדום מאאע"ה להחזיר לו הנפשות וכי ישמע לו הא אם ישארו אצל אאע"ה יגיירם ויכנסם תחת כנפי השכינה כאשר באמת אחז"ל נדרים [ל"ב ע"א] דהי' לו עונש לאאע"ה שהחזיר הנפשות ע"ש. אמנם הלא אחז"ל והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן דניטלה הכהונה משם יען שהקדים ברכת עבד לברכת רבו שאמר ברוך אברם ואח"כ אמר וברוך אל עליון כמבואר בנדרים [ל"ב ע"ב] ע"ש, ונשמע מזה דהחביב יש לו קדימה דאי נימא דאין נפקותא הא דקדים א"כ לא חטא שם כלל, א"כ כיון דאזלינן בתר הקדום שוב חזקה תלונתם של הגרים דאינם חביבים לפני הקב"ה מדהקדימה תורה אפילו עבדו ואמתו של ישראל לפני גרים, א"כ לא ירצו הנפשות לגייר לכן ביקש מלך סדום תן לי הנפש. וזש"א ומלכי צדק וכו' והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן, יען שהקדים ברכת עבד לברכת רבו לכן ויאמר מלך סדום לאברם תן לי הנפש כי לא ירצו עוד לגייר עצמם והבן ונכון: ל) ואעשך וכו' והיה ברכה במדרש ואעשך אני עושה אותך ברי' חדשה והיה ברכה קרי בי' בריכה מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף את מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים. ונ"ל עפי"ד כ"ק דו"ז הגה"ק אדמו"ר משינאווא ז"ל לפ' הזמר הוא אשר דיבר לעם סגולתו שמור לקדשו מבואו ועד צאתו, הכוונה עפידחז"ל סנהדרין [ח' ע"א] דבר אחד לדור א"כ המנהיג נקרא דבר, וזש"א הוא אשר דיבר לעם סגולתו זה הוא האיש הראוי להיות מנהיג ישראל לקרבם לאביהם שבשמים, מי שהוא שמור לקדשו מבואו ועד צאתו היינו שהי' שמור וזהור לקדש עצמו מבואו לעוה"ז ועד צאתו מעוה"ז עכדפח"ח. והנה למד"א דבן מ"ח שכה הכיר אאע"ה את בוראו א"כ לא הי' שמור לקדשו מבואו לעוה"ז, לכן אמר לו הקב"ה ואעשך אני עושה אותך ברי' חדשה ע"כ והיה ברכה קרי בי' בריכה להיות מנהיג ישראל לקרבם לטהרם לאביהם שבשמים והבן:

לא) והיה ברכה וברש"י אתה תברך את אשר תחפוץ ובמדרש קרי בי' בריכה מה בריכה וכו' אף את מקרב רחוקים ומטהרם וכו' ונ"ל עפי"ד כ"ק מו"ח הגה"ק מו"ה משה יוסף ט"ב ז"ל אבדפה"ק שאמר לפ' הפ' האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, דמרע"ה ביקש מהשי"ת שיהי' לאל ידו לברך את ישראל, ועי"ז יהי' דבריו נשמעים ויהי' בכחו להחזיר העולם למוטב, וזש"א האזינו השמים ואדברה ועי"ז ותשמע הארץ אמרי פי ודפח"ח. וזש"א והיה ברכה שאתה תברך את אשר תחפוץ ועי"ז תהא כבריכה לקרב הרחוקים ולטהרם שישמעו לדבריך:

לב) והיה ברכה במדרש קרי בריכה מה בריכה וכו' אף את מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים ונ"ל דהח"ס ז"ל התמרמר פ"א שע"י שהוא טרוד בישיבה ובעניני הקהלה ובהנהגת המדינה אין לו פנאי להשגיח על בניו, וענה לו תלמידו הגאון מבארדיוב ז"ל דזה שאמר דהמע"ה כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה, הכוונה דאם חונן ומלוה כל היום לאחרים ומי ישגיח על בניו לכן הבטיח דהמע"ה וזרעו לברכה מהשי"ת בתורה וביראה עכדפח"ח. והנה אאע"ה כל מגמתו הי' לזכות הרבים אבל לאחר שהבטיח לו השי"ת ואעשך לגוי גדול שיזכה לבנים ואגדלה שמך א"כ כשיהי' גדול שמו יפנו אליו מכל הצדדים לטרדו ומי ישגיח על הבנים. לכן אמר לו הקב"ה והיה ברכה שיהי' לזרעו ברכה ממני לכן קרי בי' בריכה מה בריכה וכו' אף את מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים שתהא כל היום חונן ומלוה לאחרים דזרעו יזכו לברכה:

לג) ואברכך וכו' והיה ברכה וברש"י ואברכך בממון ובמדרש והיה ברכה קרי בי' בריכה מה בריכה וכו' אף את מקרב רחוקים לטהרם וכ"ל עפי"ד הח"ס ז"ל הנודעים לפ' ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וילך למסעיו וברש"י בחזרתו פרע הקפותיו, דכל קניני גשמיים הי' עליו למשא וזש"א כבד מאד וכו' שהי' לו למשא אך בהליכתו למצרים ורצה לגייר גרים הי' שואלים אותו אם כדבריך שאתה עובד לד' אחד מדוע עני אתה והי' כשאר חייב תשובה לכל או"א אבל בחזרתו שהי' לו כ"ט פרע הקפותיו התשובה שנשאר חייב שראו כי הרים ד' קרנו ועי"ז הי' יכול לקרבם לתורה ודפח"ח. וזש"א ואברכך בממון ולכאורה הי' אצל אברהם ההון למשא, ולז"א והיה ברכה קרי בי' בריכה לטהר את הטמאים, לכן הי' לו הצורך לברכת ממון שלא ישאלו אותו מדוע עני אתה:

ל) ואגדלה שמך וכו' ואברכה מברכיך ומקללך אאר, ונ"ל ההמשך עפי"ד הגה"ק מוהר"ש מאסטראפאלי ז"ל לפרש דהרש"י ז"ל ואגדלה שמך שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ועוד פרש"י ואגדלה שמך זהו שאומרים אלקי יעקב, דהנה הקשו מדוע אומרים אלקי יעקב ולא אומרים אלקי ישראל, ותירצו עפימד"א בסה"ק לכוון בתפלת י"ח בברכה הראשונה בהזכרת אבות אברהם יצחק יעקב שהם י"ג אותיות כמנין אחד לדעת כי ד' אחד, א"כ אם הי' אומרים אלקי ישראל לא הי' החשבון מכוון כמנין אחד כי הי' אות אחד יותר, וזה נכון כשאומרים אלקי אברהם אבל אם הי' אומרים אלקי אברם הי' ההכרח לומר אלקי ישראל. וזש"א ואגדלה שמך להיות נקרא אברהם ע"כ א"א לומר אלקי ישראל רק אלקי יעקב וזהו שאומרים אלקי יעקב עכדפח"ח. והנה כתיב בראשית ברא אלקים ואחז"ל מגילה [ט' ע"א] כשכתבו התורה לתלמי המלך כתבו אלקים ברא בראשית, וברש"י שם וז"ל שלא יאמרו בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני עכ"ל. והנה הקדמונים ז"ל כתבו למה באמת לא כתיב אלקים ברא בראשית, יען שאחז"ל בראשית ברא אלקים בזכות משה שנקרא ראשית ברא אלקים את השמים וכו' וכבר אחז"ל דהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, לכן כ' בראשית מקודם ואח"כ אלקים הובא בעיר דוד לזקיני הגאון ז"ל אות תקי"ד ע"ש, והכה איתא במדרש עה"פ ואברכה מברכיך ומקללך אאר אר"י החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו דבכבודו כתיב ובוזי יקלו ע"י אחרים ובכבודו של צדיק כתיב ומקללך אאר אנא עכ"ל. ולפי"ז מובן ההמשך ואגדלה שמך זהו שאומרים אלקי יעקב לכוון כי ד' אחד, והא דכתיב בראשית ברא אלקים לא מפני שיש ח"ו ב' רשויות אלא משו"ה כתיב בראשית ברא א' דהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיקים יותר מכבודו, וזש"א ואברכה מברכיך ומקללך אאר דנשמע מזה דהחמיר הקב"ה בכבוד צדיקים יותר מכבודו. והבן כי נכון הוא בס"ד:

לה) והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאר ובמדרש והיה ברכה קרי בריכה מה בריכה מטהר את הטמאים אף את מקרב הרחוקים ומטהרים לאביהם שבשמים לגייר אותם ע"ש. ונ"ל ההמשך עפי"ד הערבי כחל שהענין שבאים עכו"ם להתגייר כי חיות העכו"ם הוא מחלק הרע השורר בישראל וע"י שעושים תשובה מאהבה וזדונות כעשו כזכיות ונהפך הרע לטוב לכן באים להתגייר ע"ש, ונודע דברי הערבי כחל בדרוש לשבת תשובה דלכאורה אם יעשה אחד היזק בפלטין של מלך ואח"כ יפייס אותו ויתחרט על מעשיו הרעים היעלה על הדעת שיקבל עוד שכר ע"ז, ומסביר הענין דהא קיימ"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אינו מצטרף למעשה לכן השב מיראת העונש הרי אינו שב על המחשבה דהא על המחשבה ליכא עונש אף בלא תשובה, משא"כ השב מאהבה הוא מתחרט על שהעיז נגד השי"ת אף במחשבה כי גם זה אצלו לעון ובאמת לא נחשב המחשבה לחטא ע"כ מקבל שכר שעשה תשובה על המחשבה וזה הענין דתשובה מאהבה הזדונות נעשו כזכיות ודפח"ח. והנה באבן עזרא מדקדק למה נאמר גבי מברכיך ביוד לשון רבים וגבי מקללך לשון יחיד, וראיתי בשם משמואל שכתב דבר נחמד לתרץ עפי"ד הש"ס מ"ק [ט ע"ב] דר"ש אמר לברי' אנשים הללו בעלי צורה זיל לגבייהו דלברכוך אתא לגבייהו א"ל יהא רעווא דתזרע ולא תחצד יכו' כי אתא לגבי אבוהו א"ל לא מבעיא דברוכי לא בירכן אבל צעורי צעורן א"ל מאי אמרו לך הכי והכי אמרו לי א"ל הנך כולהו ברכתא נינהו תזרע ולא תחצד תוליד בנים ולא ימותו וכו' ע"ש וכתב זקיני המהר"ם פאדווה ז"ל דהתנאים הללו עשו כן כדי שיגיד לאבי' ויפרש לו כוונתם לברכה ותחול הברכה עליו גם מאבי' עכ"ד ולפי"ז הי' הברכה מצד המברכים במחשבה ולא בדבור שהי' נראה כקללה ומצד אבי' אף בדבור ושכר מגיע גם להמברכים כיון דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אכן אם יזדמן עובדא הנ"ל להיפך דאחד יאמר תזרע ותחצד ויהי' מחשבתו לרע שילך לאיש אחר ויפרש דבריו לרע דהיינו שיוליד בנים וימותו בכה"ג יקלל השי"ת רק להשני שקילל בדבור ולא הראשון שקילל רק במחשבה דמחשבה רע אינו מצטרף למעשה לכן בברכה כאמר לשון רבים דהיינו להמברך במחשבה ולהמברך בדבור אבל בקללה כאמר בלשון יחיד שהקב"ה יקלל רק להתפרש הקללה בדבור ודפח"ח. וזהו ההמשך והי' ברכה קרי בריכה שמטהר הרחוקים והטמאים שבאים אליו להתגייר וזה בא מכח תשובה מאהבה וזה ע"י דמחשבה טובה מצטרף למעשה ולא מחשבה רע לכן ואברכה מברכיך הברכה יהי' לרבים והקללה רק ליחיד ודוק כי נחמד הוא:

לו) ובאופן הנ"ל י"ל עפי"ד הכלי יקר דלכן בברכה נזכר הוא יתברך תחלה ואצל הקללה להיפך דכיון דמחשבה טובה מצטרף ולא מחשבה רע לכן בברכה הרי יחשוב הברכה בלבו קודם שיברך בדבור לכן יברך אותו השי"ת תיכף עוד קודם שיברך בפיו אבל בקללה מוכרח להיות שיקלל מקודם ואח"כ יקלל אותו כי על המחשבה רע ליכא עונש עכ"ד, ושפיר יובן ההמשך והי' ברכה שבאים להתגייר והוא ע"י תשובה מאהבה משום דמחשבה רע ל"ה כמעשה ומחשבה טובה כמעשה לכן ואברכה מברכיך ומקללך אאר והבן:

לז) ואברכה מברכיך ומקללך אאר בתר"י ואברך ית כהנא דפרסין ידיהון בצלו ומברכין ית בכך וצ"ב. ונ"ל בהקדם לפרש המדרש פ' נשא כה תברכו את בנ"י וכו' ואני אברכם ובמדרש אמר הקב"ה הכהנים מברכין את ישראל ומי מברך את הכהנים כשהוא אומר ואני אברכם אמר הקב"ה אכי מברך את הכהנים והכהנים מברכים אה ישראל ע"ש וצ"ב, ונ"ל עפי"ד הכלי יקר והגר"א מווילנא ז"ל דלכן כאמר אצל מברכיך תחלה ואברכה ואצל הקללה כתיב אח"כ אאר דבנוהו שבעולם ברכה של עשיר מרובה משל עני דהעשיר יש לו השגה גדולה לא כן העני משא"כ בקללה הוא להיפך דקללה של העני גדולה משל העשיר לכן אצל הברכה אמר השי"ת ואברכה שהוא יברך תחלה להמברכים א"כ יהי' להם השגה גדולה לברך בברכה מרובה משא"כ אצל הקללה יקלל אותו השי"ת אחר שיקלל כדי שלא יהי' הקללה גדולה ודפח"ח. ונודע ג"כ דברי קדוש ישראל מרוזין ז"ל שאמר לפרש מחז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, דידוע דפרנסה משמע בהרחבה ומזונות משמע רק כדי חיו ואם יש להצדיק הדור רב טוב אזי יש לו השגה לברך ולהשפיע להעולם ג"כ מכ"ט לא כן אם הצדיק הדור הוא עני אינו משפיע רק לחם לאכול. וזש"א חז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני דמש"ה אין להם פרנסה בריוח רק ניזונים המה יען שחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת וכו' ע"כ אין לו השגה גדולה לברך ולהשפיע רב שפע להעולם עכדפח"ח. ולפי"ז מובן דברי המדרש הנ"ל הכהנים מברכים לישראל ומי מברך את הכהנים דהא אם הכהנים לא יזכו לברכה לא יהי' להם השגה לברך בברכה מרובה, ולזה אמר המדרש ואני אברכם דהקב"ה מברך את הכהנים תחלה, ואח"כ הכהנים מברכים לישראל בברכה מרובה, ולפי"ז שפיר יובן התר"י דכיון דנאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאר והיינו כנ"ל דמקודם יברך הקב"ה להמברכים כדי שיהי' ברכתם מרובה, לכן שפיר ואברך ית כהנא היינו מקודם, שיהי' להם השגה לברך בברכה מרובה והבן כי הוא דבר נכון בס"ד:

לח) ונברכו בך כל משפחות האדמה וילך אברם כאשר דבר אליו ד' וילך אתו לוט וכ"ל ההמשך עפי"ד הש"ס יבמות [ס"ג ע"א] ואמר ר"א מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה אמר לי' הקב"ה לאברהם שתי ברכות [וברש"י כמו מבריך את הגפן כלאים פ"ז ס"א] טובות יש לי להבריך בך רות המואביה וכעמה העמונית שיצאו מהם מלכים ונביאים מרות דוד המלך ומנעמה חזקיה ואסא וכו' ע"ש ברש"י], ובמהרש"ל ד"ה רות וז"ל אפילו אותן שהזהרתי לבוא בקהל בנים אמצא היתר ע"י עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית כדי שיהי' כל המשפחות שבעולם נברכים ונדבקים בך עכ"ל. ואיתא בזוה"ק ד"ה ויקח וז"ל מה חמא אברהם לדבקא עמיה לוט אלא בגין דצפה ברוח הקודש דזמין למיפק מניה דוד עכ"ל. ולפי"ז מובן ההמשך ונברכו בך כל משפחות האדמה היינו השתי ברכות רות המואביה וכו' שיצא ממנה דוד המע"ה שאמצא היתר להבנים ע"י מואבי ולא מואבית שיהי' דהמע"ה ראוי לבוא בקהל כדברי המהרש"ל הנ"ל, וזש"א וילך אברם כאשר דבר אליו ד' וילך אתו לוט, דלכן שפיר הלך לוט עמו דצפה ברוח הקודש דזמין למיפק מניה דוד המע"ה כדברי הזוה"ק דהא ראוי לבוא בקהל ולהיות מלך. והבן ונכון הוא:

לט) וילך אברם וכו' וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה. ונ"ל דבזוה"ק הקשה אמאי הלך אתו לוט הא אל תתחבר לרשע. ונ"ל עפימש"כ המפורשים דלכן התחבר אאע"ה עם אנשי דורו להדריכם למוטב ולא כח יען כי אאע"ה בן ג' שנים הכיר את בוראו ולא הי' ירא להתחבר עם הרשעים שמא יחזור לסורו. והנה מחו' הגה"ק מדעש ז"ל במעגלי צדק כתב דלכן כתיב מקודם שנים ואח"כ שנה, דכל השנים שהי' בענין אחד כאמר בלשון יחיד ובהשנים שהי' נפרדות זו מזו כאמר שנים, ויען כי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו א"כ החמשה שנים לא הי' שווים, משא"כ השבעים הי' שווים לכן כאמר חמש שנים ושבעים שנה ע"ש. וזש"א וילך אתו לוט ויען ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה א"כ כשהי' בן ג' שנים הכיר את בוראו, לכן התחבר עם לוט להחזירו למוטב:

מ) ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וכו' ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ונ"ל עפי"ד הזוה"ק וז"ל ויקח אברם את שרי אשתו מהו ויקח אלא אמשיך לה במלי מעלייתא בגין דלית ליה רשו לבר נש לאפקא אתתיה למיסק בארעא אחרא בלא רעותא דילה וכו' כגון כך ויקח אברם משיך לה במלין עכ"ל. והנה בזית רענן מהמג"א הקשה הא מבואר בכתובות [ק"י ע"ד] דלילך לא"י כופין אותה לעלות עמו, ותירץ עפי"ד התוס' שם דבאיכא סכנת דרכים אין כופין אותה ע"ש, וכאן הי' ג"כ סכנת דרכים ע"ש. אמנם לכאורה יקשה דהא גם אליעזר הי' לו קפיצת הדרך מכש"כ אברהם א"כ ליכא סכנת דרכים אולם הד"נ לפימש"כ כ"ק הגה"ק מוחז"ל בייטב לב עה"פ וירא את המקום מרחוק דלכן לא הי' לו קפיצת הדרך יען שהלכו עמו הנערים עם הדומה לחמור ע"ש דפח"ח, א"כ הרי לוט שהי' רשע הלך עמו ע"כ לא דהי' להם קפיצת הדרך. והכה כ' ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ואחז"ל דחרן יצאה לקראתו שהי' לו קפיצת הדרך. ולפי"ז מובן הפ' ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו דלכן הי' מוכרח למשוך לה במלין כיון דלקח גם את לוט ולא יהי' להם קפיצת הדרך ואיכא סכנת דרכים דאין עולות עמו, ולראי' דלא הי' להם קפיצת הדרך אמרה תוה"ק ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען, שהמה באו לארץ כנען ולא שארץ כנען יצאה לקראתם. ודו"ק וב"ה הוא דבר נכון:

מא) ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וכו' ואת הנפש אשר עשו בחרן. ונ"ל ההמשך עפי"ד הזוה"ק הנ"ל דלכן לקח את לוט עמו דדהמע"ה יצא ממנו. והנה מבואר ביבמות [ע"ז ע"א] דה"ט דמותר דוד לבוא בקהל אף שבא מרות המואבית דרק האנשים נאסרו דהי' להם לקדם בלחם ומים ולא הנשים דכבודה בת מלך פנימה ע"ש. והנה במדרש איתא הטעם דנענשה דינה שבא עלי' שכם דיצאנית היתה כדכתיב ותצא דינה וכבודה בת מלך פנימה ועוד איתא טעם אחר משום חטא שנשא יעקב אבינו ב' אחיות. והנה איתא בקדמונים דלא חטא יעקב בזה דגיירם וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כמבואר במדרש ואת הנפש אשר עשו בחרן דגיירם והוה לי' כמו שנולדו, א"כ לא היו ב' אחיות כלל ועי' בפר"ד. ולפי"ז מובן ההמשך ויקח אברם וכו' ואת לוט יען שדהמע"ה יצא ממנו וראוי לבוא בקהל משום כבודה בת מלך פנימה, והראי' דהא נענשה דינה דיצאנית היתה דא"א לומר דה"ט שבא עלי' שכם עבור שחטא יעקב בב' אחיות דהא גיירם וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וזש"א ואת הנפש אשר עשו בחרן א"כ נשמע דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא חטא יעקב והא דנענשה דיצאנית היתה דכבודה וכו' א"כ ראוי דהמע"ה לבוא בקהל לכן שפיר לקח את לוט עמו. ודו"ק כי נכון הוא: מב) ולפי הנ"ל יל"פ הפ' לקמן וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ וכו' ויט אהלה, ובמדרש הובא ברש"י אהלה כתיב בתחלה נטה את אהל אשתו ואח"כ את שלו ופי' במתנות כהונה משום כבודה בת מלך פנימה. וכ"ל דהנה הא דלקח אברהם את לוט עמו והקב"ה הסכים אתו [כמבואר בכזה"ק] הטעם משום דדהמע"ה עתיד לצאת ממנו כנ"ל ועוד איתא במפורשים הטעם משום שלא הי' לו לאברהם זרע ע"כ לקח עמו את לוט שירשנו. והכה הבאתי לעיל דחז"ל דלכן הי' ראוי דהמע"ה לבוא בקהל ולהיות מלך ישראל אף שבא מרות התואבי', דלא נאסרו הנשים כי לא הי' להם לקדם בלחם ומים שכבודה בת מלך פנימה כמבואר בש"ס יבמות הנ"ל. ולפי"ז מובן הפ' וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ, א"כ כיון שנתבשר שיהי' לו זרע א"א לומר עוד דלכן הסכים הקב"ה עמו לוקה את לוט שירשנו דהא זרעיו ירשנ' ועכצ"ל דלכן הסכים ד' עמו שדוד המע"ה יצא ממנו שיהי' ראוי לבוא בקהל דכבודה בת מלך פנימה ע"כ ויט אהלה בתחלה ואח"כ את שלו דכבודה בת מלך פנימה להיות באהל. והבן וב"ה הוא דבר נכון:

מג) עויל"פ ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט וכו' ואת הנפש אשר עשו בחרן וברש"י ז"ל אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים עפ"י הנ"ל דמשו"ה לקח את לוט עמו דראה שדהמע"ה עתיד לצאת ממנו דמותר לבוא בקהל אף שבא מרות המואביה דדרשינן מואבי ולא מואבית. והכה מוח"ז הגאון הברוך טעם ז"ל פי' הפ' תהלים קי"ט שרים רדפוני חכם ומדברך פחד לבי שש אנכי על אמרתך דאיתא ברבינו בחיי ז"ל דתורה שבכתב נקראת דיבור ושבע"פ אמירה ע"ש. וזש"א שרים היינו השרי תורה רדפוני חכם במה שאומרים עלי שאני פסול לבוא בקהל, אבל מדברך התורה שבכתב שכ' לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' פחד לבי שגם אני בא מרות המואביה אבל שש אנכי על אמרתך התורה שבע"פ דדרשינן מואבי ולא מואבית שראוי אני לבוא בקהל ודפח"ח, [עי' בראשית אות ט"ז] ומבואר בנזה"ק בראשית פ"א סט"ו בשם הזוה"ק דאותיות מנצפ"ך הכפולים המה כנגד ב' מידות תורה שבכתב ותורה שבע"פ שהתורה שבע"פ גם כן הוה הללממ"ס כמו מנצפ"ך שהמה הללממ"ס ע"ש דפח"ח. והנה] מבואר בקדמונים ז"ל הובא בשמנה לחמו ח"א [ח' ע"ב דה"ט דמקבלין גרים שיש להם ג"כ אחיזה בתורה באותיות מנצפ"ך ע"ש. וזש"א ויקח אברם וכו' ואת לוט וכו' ואת הנפש אשר עשו בחרן דגיירו אנשים ונשים דיש לגרים אחיזה באותיות מנצפ"ך דהמה הללממ"ס שהם נגד מידת תורה שבע"פ שהוא הללממ"ס א"כ שפיר ראוי דוד לבוא בקהל לפי דין תורה שבע"פ לכן לקח את לוט עמו שעתיד דהמע"ה לצאת ממנו והבן:

מד) עויל"פ ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט וכו' ואת הנפש אשר עשו בחרן, עפ"י הנ"ל דלקח את לוט עמו משום שעתיד דהמע"ה לצאת ממנו דמותר לבוא בקהל אף שבא מרות המואביה שלא נאסרו הנשים, והטעם דלא נאסרו הנשים הביא זקיני הגאון ז"ל בעיר דוד [מ' ע"ב] בשם הקדמונים ז"ל דעיקר חטא אדה"ר הי' שלא המתין עד הלילה ועשה קידוש בע"ש על יין שסחטה לו חוה למד"א דעץ הדעת גפן הי', ומטעם זה לא מתה חוה מיד דנשים אינם מצווין על קידוש היום, וה"ט גבי עמון ומואב דלא נאסרו רק הזכרים משום דבנות לוט השקו אביהם יין ומעוררים חטא אדה"ר לכן הנשים מותרים דאינם מצווין על קידוש היום. והמד"א גפן הי' לא ס"ל כר"א בר אהבה דנשים חייבות בקידוש היום דזכור ושמור בדיבור אחד כאמרו [שבועות כ' ע"ב], וס"ל כמד"א במדרש דלכן זכור ושמור בדיבור אחד כאמרו דזכור מלפניו ושמור מלאחריו דמוסיפין מחול על הקודש ע"ש דפח"ח ונודע דברי הקדמונים ז"ל דלכן מקבלין גרים דישראל קדושים המה ואוה"ע חולין ומוסיפין מחול על הקודש, ולפי"ז מובן ההמשך ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט משום דהמע"ה שעתיד לצאת ממנו דלא באסרו הנשים שאינם חייבים בקידוש היום דזכור ושמור אתא למוסיפין מחול על הקודש. וזש"א ואת הנפש אשר עשו בחרן שגיירו אנשים ונשים דמוסיפין מחול על הקודש והבן:

מה) עויל"פ עפ"י הנ"ל דמשו"ה לקח עמו את לוט דדהמע"ה עתיד לצאת ממנו. והנה איתא במדרש דדוד כולד כפל אך אדה"ר הי' לו לחיות אלף שנים שהוא יומו של הקב"ה ולא חי אלא תשע מאות ושלשים שנים דנתן ע' שנים לדהמע"ה. והנה בשמנה לחמו כ' מדכתיב יום הששי ה"א יתירה לומר דיומו של הקב"ה הוא אלף שנים דיהי' עלמא שית אלפי שנין, אמנם העיר הא איצטרך לן הה"א יתירה לומר דמוסיפין מחול על הקודש דהשבת מתחיל עוד ביום הששי, וכ' לתרץ דלא צריך לן קרא לזה דנשמע מדמקבלין גרים ע"כ מטעמא דמוסיפין מחול על הקודש כנ"ל באות הקדום ע"ש. ולפי"ז א"ש ההמשך ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט דדוד עתיד לצאת ממנו והלא לכאורה יהי' כפל ועכצ"ל דאדה"ר יתן לו שבעים שנה משנותיו דהי' לו לחיות אלף שנים כיומו של הקב"ה דנשמע מה"א יתירה דיומו הוא אלף שנים, דלא נצרך לן הה"א דמוסיפין מחול על הקודש דנשמע מקבלת גרים. וזהו ואת הנפש אשר עשו בחרן שגיירו אנשים ונשים א"כ נשמע מה"א יתירה דיומו של הקב"ה הוא אלף שנים, א"כ יחי' דהמע"ה ע' שנים, לכן שפיר לקח את לוט עמו. ודו"ק:

מו) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה וכו' ואת הנפש אשר עשו וכו' והכנעני אז בארץ וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ופרש"י והכנעני אז בארץ שהי' כובש את ארץ ישראל מזרעו של שם לפיכך אמר ד' אל אברם לזרעך אתן הארץ להחזיר לבניך שהם מזרעו של שם ע"ש. ונ"ל ההמשך דהנה מבואר ברש"י ב' טעמים שמגיע ארץ ישראל לבנ"י ואינם ליסטים כמו שאומרים אוה דהארץ של הקב"ה והוא נתנה להם והוא נטלה מהם ונתנה לנו כמבואר ברש"י עה"פ בראשית, וטעם שני כדברי הרש"י דהכנעני כבש את הארץ מזרעו של שם ומזרעו של שם אנחנו לכן מגיע לנו ארץ ישראל. והנה השל"ה ז"ל הקשה וכי דינא הוא שאם אחד כתן מתנה ליטלה ממנו, וכ' לתרץ דאחז"ל בהברא"ם דבה"א כברא העולם וה"א לשון קלילא דלית בי' ממשא כמבואר במדרש והוה כדבר שאין בו ממש ע"כ יכיל הקב"ה לחזור ע"ש וכ"ז למד"א דבה"א כברא העולם אבל למד"א בהברא"ס בזכות אברהם כברא עולם ולא נברא בה"א א"כ עכצ"ל דלכן מגיע לנו א"י דמזרעו של שם אנחנו. והכה איתא במדרש בראשית ברא אלקים אר"ס בשם ריב"ל מנצפ"ך צופים אמרום הללממ"ס ותמוה, וכ' בילקוט הדרוש לפרש עפי"ד המדרש דלכן כתיב בראשית ברא אלקים ולא כתיב בראשונה לרמז דסו"ת אמת והוא חותמו של הקב"ה. ואיתא במדרש דה"ט דאמת הוא החותם משום דאות א' הוא הראשון מהאותיות ומ"ם הוא האמצעי והתיו הוא האחרונה, לרמז שהשי"ת הוא הי' הוה ויהי' ולכאורה הרי אות מ"ם אינו אמצעי אבל הדבר נכון דהא מנצפ"ך הוא ג"כ הלכה לממ"ס א"כ יש כ"ז אותיות ואות מ"ם של מנצפ"ך הוא אמצעי וזש"א המדרש בראשית ברא אלקים דסו"ת אמת דחותמו של הקב"ה אמת דהמ"ם הוא אמצעי א"כ נשמע דמנצפ"ך הוא הללממ"ס ודפח"ח. ואיתא ג"כ במדרש לחד מד"א דלכן כתיב בראשית ולא בראשונה דבזכות משה שנקרא ראשית נברא העולם ע"ש, א"כ מבואר מכל הנ"ל דאי נימא דמנצפ"ך אינם הללממ"ס עכצ"ל דלכן כתיב בראשית דבשביל משה נברא העולם, אבל למד"א מנצפ"ך הללממ"ס י"ל דלכן כתיב בראשית לרמז דסו"ת אמת חותם של הקב"ה ולא בשביל משה נברא העולם אלא בשביל אברהם כמש"כ בהברא"ם באברהם, ולא נברא העולם בה"א. והנה מבואר בכזה"ק פל"ט סי' ט' דלכן כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה ואת הנפש אשר עשו [להכניסם תחת כנפי השכינה] דמבואר בזוה"ק נשא דהבא לתקן אחרים צריך מקודם לתקן עצמו בתכלית השלימות ע"ש, ולמד"א דבן מ"ח שנים הכיר אאע"ה את בוראו א"כ ממ"ח שנים עד ע"ה שנים הוא כ"ז שנים שתיקן מקודם בכ"ז שנים כל הכ"ז אותיות הכ"ב אתוון וה' אתוון דמנצפ"ך דהמה ג"כ הללממ"ס ולכן הי' לו הכח להכניס אחרים תחת כנפי השכינה ע"ש דפח"ח. ולפי"ז א"ש ההמשך ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בעת שעשו את הנפש, ונשמע מזה דמנצפ"ך המה הללממ"ס א"כ י"ל דלכן כתיב בראשית ברא א' לרמז דסו"ת אמת חותמו של הקב"ה, ולא נברא העולם בזכות משה אלא בזכות אברהם כמד"א בהברא"ם באברהם נברא העולם. ולא נברא העולם בה"א בלשון קלילא, א"כ א"א לומר כטעם הראשון שמגיע לנו ארץ ישראל דהארץ של הקב"ה דברצונו נתנה וברצונה נטלה ונתנה לנו כקו' השל"ה ז"ל וכי הקב"ה יכול לחזור מהמתכה, אלא עכצ"ל דלכן מגיע לנו א"י יען דהכנעני כבש אותה מזרעו של שם ובניו של שם אנחנו. וזש"א והכנעני אז בארץ וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, וברש"י יען שהכנעני כבש ארץ ישראל מזרעו של שם לפיכך שפיר יתן לנו הארץ דמזרעו של שם אנחנו ודו"ק והדבר נחמד בס"ד:

מז) וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לד'. וכ"ל עפי"ד המפורשים דלכן כ' אצל נח ויבן נח מזבח לד' ויעל עולות במזבח. ואצל אברהם לא כ' ויעל עולות דנח לא הי' מקריב רק עולות דב"נ אינו מקריב שלמים כמבואר במדרש, אבל אברהם הי' לו דין ישראל והי' יכול להקריב כל מה שירצה לכן כ' סתם ויבן שם מזבח עכ"ד. והנה הקב"ה אמר לאאע"ה לך לך שהוא כפול ואחז"ל שאמר לו הקב"ה לך אני פוטר מכיבוד אב. והנה איתא בבגדי אהרן די"ל הא דאמר הקב"ה לך לך כפול היינו לך לארץ ישראל שהוא לך דשלך הוא ע"ש, ומבואר שם הטעם דפטר הקב"ה לאברהם מכיבוד, יען שמסר תרח את אברהם לנמרוד לשורפו דידע שימסור נפשו לשריפה על קידוש השם ולולי הצילו ד' הי' נשרף א"כ הפקיר תרח חלקו שהי' לו בבנו [דג' שותפים באדם] ואינו עוד בנו ע"ש, וכ"ז נכון אי נימא דהי' לאברהם דין ישראל אבל א"נ דהי' לו דין ב"נ הרי מבואר ברמב"ם ז"ל דב"נ אינו מצווה על קיה"ש ואם מסר נפשו הרי זה מתחייב בנפשו, א"כ לא הפקיר תרח חלקו דחשב דלא ימסור נפשו לשריפה והי' אברהם חייב בכיבוד [דגם ב"כ חייב בכיבוד עי' לעיל אות ט'] א"כ אי נימא דמשו"ה אמר הקב"ה לך לך שפטר אברהם מכיבוד יהי' נשמע דיש לו דין ישראל ולפי"ז מובן הפ' וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, לזרעך ולא לך א"כ א"א לומר דהא דאמר הקב"ה לך לך כפול שילך לארץ ישראל שהוא שלך כנ"ל דהא אינו שלו, ועכצ"ל דהא דאמר לך לך כפול לומר לך אני פוטר מכיבוד יען שהפקיר תרח חלקו דידע שאברהם ימסור נפשו על קידוש השם דיש לו דין ישראל, לכן ויבן שם מזבח לד' ולא כאמר ויעל עולות דהי' יכול להקריב כל מה שירצה כדין ישראל ודו"ק ונכון בס"ד:

מח) וירא ד' אל אברהם ויאמר לזרעך אתן הארץ הזאת ויבן שם מזבח לד' ונ"ל עפי"ד קדוש זקיני הגאון מליסא ז"ל בביאור דברי רש"י פ' ויגש ויבך על צואריו אבל יעקב לא כפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע, דנודע דענין ק"ש הוא קבלת מסירת נפש ומובן דאיש המדוכה ביסורים בנקל למסור נפשו כי חייו אינם חיי נחת לא כן איש מלא ברכת ד' ואפ"ה מוסר נפשו לד' הוא חשיבות גדול, וכ"ז שהי' נעלם יוסף מעיני אביו הי' לו ליעקב אבינו חיי צער ולא נחשב אצלו מסירת נפשו, והי' מצפה שיעזור לו עוד השי"ת לחיי נחת שיהי' יכול גם אז למסור נפשו לד', לכן כאשר זכה לראות את בנו החביב היתה שמחתו לאין קץ ואמר הגיע כעת הזמן למסור נפשי לד' לכן הי' קורא את שמע ודפח"ח. ונודע דברי הקדמונים ז"ל דהענין שצוה השי"ת לבנות מזבח להקריב קרבנות למען למסור האדם נפשו לד' דוגמת הקרבן שעולה לד' ועי' לכ"ק מוח"ז הי"מ והייטב לב פ' ויקרא ע"ש. והנה אחז"ל דמי שאין לו בנים למת יחשב א"כ כ"ז שלא הי' לאאע"ה בנים לא הי' לו חיי נחת ולא הי' נחשב אצלו החסכ"פ אבל לאחר שנתבשר שיהי' לו בנים והי' חי חיי נחת. ע"כ אמר שהגיע העת המוכשר למסור נפשו. וזש"א וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ ונתבשר שיהי' לו זרע. אז מיד ויבן מזבח לד' להקריב קרבנות ולמסור נפשו דוגמת הקרבנות:

מט) ולפי הנ"ל יל"פ המד' הים ראה וינס מה ראה ראה שישראל באים ורכוש מצרים בידם דהנה כ' בפ' בשלח ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה ואח"כ כ' ובכי ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה. דקשה למה מתחלה מקדים הים להיבשה ואח"כ מקדים היבשה וגם מדוע כ' מקודם והמים להם חומה מלא בו' ואח"כ כ' חמה חסר בלא ו' ואחז"ל שנתמלא עליהם הים חמה. וכ' בכלי יקר דהטובים מישראל באו תיכף אל תוך הים באמצעיתו אע"פ שלא ראו היבשה שמסרו נפשם לד'. אבל הפחותים בנים לא אמון בם לא נכנסו אל תוך הים עד שראו תחלה היבשה. לכן כ' אצל הטובים מישראל ויבאו בנ"י מקודם בתוך הים במסירת נפשם ואח"כ כעשה היבשה והמים להם חומה בו' לחומה להגין בעדם. אבל אצל הפחותים כ' ובנ"י הלכו ביבשה שלא הלכו עד שראו מקודם היבשה בתוך הים ולהם הי' המים חמה שנתמלא עליהם חמה ודפח"ח ונכונים מאוד. והנה אחז"ל דעני חשוב כמת וחייו אינם חיים א"כ אינו חידוש כ"כ אם מוסר נפשו לד'. לא כן העשיר שחייו חיי נחת אם מוסר נפשו לד' לנסיון גדול יחשב. וזש"א המדרש הים ראה וינס מה ראה ראה שישראל באים היינו שבאים לתוך הים במסנ"פ אף שרכוש מצרים בידם א"כ לנסיון גדול יחשב לכן וינס: נ) וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ וכו' ויט אהלה. ובמדרש הובא ברש"י ג"כ אהלה כ' בתחלה נטה את אהל אשתו ואח"כ את שלו, [ועי' לעיל אות מ"ב] וכ"ל דמבואר ביפ"ת הטעם שנטה אהלה תחלה דצריך האדם לכבד את אשתו יותר מגופו [חולין ע"ד ע"ב יבמות ס"ב ע"ב] והטעם מבואר במפורשים משום שמגדלת הבנים ומצל מן החטא כמחז"ל א"כ באברהם שהפכו היצה"ר לטוב וגם בנים לא הי' לו לא הי' צריך לכבדה יותר מגופו, וכ"ז קודם שנתבשר שיהי' לו זרע אבל לאחר שנתבשר שיהי' לו זרע א"כ צריך לכבד את אשתו יותר מגופו יען שמגדלת הבנים, וזש"א וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן וכו' א"כ כיון שנתבשר שיהי' בנים, לכן ויט אהלה קודם דצריך לכבד את אשתו יותר מגופו:

נא) ויעתק וכו' מקדם לבית אל, ובמדרש לשעבר בית אל ועכשיו בית עון, ונ"ל דאם האדם מנהג ביתו בדרכי אבותיו כימי קדם אזי ביתו בית אל שראוי להיות השראת השכינה בהבית אבל ועכשיו אם מנהג ביתו כפי רוח הזמן כעת אזי הבית בית עון ח"ו:

נב) ויבן שם מזבח לד' וכו' ויקרא בשם ד' ונ"ל דאחז"ל [פסחים נ'] אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא ככתב ביו"ד ה"א ונקרא באדני ועפי"ז כתבו המפורשים לפרש תהלים [ק"ל] ממעמקים קראתיך ד' ר"ל במחשבה מעומק הלב דצריך לכוין הי' הוה ויהי', אבל אדני שמעה בקולי כי אין לקרות בקול רק שם אדני, ובזה מפרשים דברש"י ז"ל ויקחו לי תרומה לי לשמי, דהא מבואר בפ' אלו נאמרין דבמקדש הי' קורים השם ככתיבתו והתרומה הי' להקים המשכן וזהו לי לשמי שיהי' מותר לקרות השם ככתיבתו עכ"ד, וזש"א ויבן שם מזבח לד' לכן ויקרא בשם ד' דהיתה הקריאה ג"כ ככתיבתו דבמקום המזבח קורין השם ככתיבתו, והבן:

נג) ויהי רעב בארץ וכו' ואברם כבד מאד במקנה בכסף וזהב, ובמד' כתיב עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב הנה עין ד' אל יראיו זה אברהם להציל ממות נפשו ממיתתו של נמרוד ולחיותו ברעב ויהי רעב בארץ עכ"ל ונ"ל עפיד"ק מהמגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל, לפ' הפ' הנ"ל עפ"י מחז"ל [תענית ח' ע"ב] דהוה כפנא ומיתנא אמרי היכי נעביד ניבעי רחמי אתרתי לא אפשר וכו' ע"ש, דאם ישראל צריך להנצל ממות ומרעב לוקח השי"ת אות העי"ן של תיבת רעב ונותנה להצדיק ליתן העי"ן לתיבת מות א"כ סר הרעב שנעשה מרעב תיבת רב וסר המות שנעשה ממות מעות, ונעשה צירוף מעות רב וממילא סר המות והרעב ועוד האדם נתעשר וזש"א הנה עין ד' ליראיו שנותן העי"ן ליראיו לעשות צירוף הנ"ל, ודין גרמא להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב שיהי' להם כ"ט כי מרעב נעשה תיבות רב וממות תיבת מעות שיהי' מעות רב עכדפח"ח והכה אאע"ה הי' צריך להנצל ממות שלא יהרוג נמרוד אותו, ולהנצל מרעב שהי' רעב בארץ, ע"כ עשה צירוף הנ"ל וניצול ממות ומרעב ועוד נתעשר שהי' לו מעות רב כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וזש"א ויהי רעב בארץ וכו' ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב וע"ז אמר המדרש הכה עין ד' אל יריאיו זה אברהם שנתן לו הקב"ה אות ע' להציל ממות נפשו ולחיותו ברעב לעשות מרעב תיבת רב וממות תיבת מעות והי' לו מעות רב שהי' כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. והבן ונכון הוא בס"ד:

נד) אמרי נא אחותי את וכו' למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך וברש"י ז"ל למען ייטב לי יתנו לי מתנות וכ"ל עפי"מ שראיתי לפ' הפ' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון דאיתא בחולין [מ"ד ע"ב] ר' זירא כי הוי משדר לי' מבי נשיאה לא שקיל אמר שונא מתנות יחי' כי הוי מזמנא ליה הוה אזיל אמר אתייקורי דאתייקורי בי ופירש רש"י ז"ל בכבדין הם במה שאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה עכ"ל הרי מבואר כשכוונת הנותן אינו לטובת המקבל רק לטובת עצמו ל"ש בי' שונא מתנות יחי' א"כ ה"ה בנותן מתנה לכהן דכ' הכהן הגדול מאחיו ואחז"ל גדלהו משל אחיו שמצוה ליתן לו מתנות, א"כ הנותן אינו נותן למען הכהן רק למען טובתו לקיים גדלהו משל אחיו ע"כ ל"ש בי' שונא מתנות יחי' וזש"א ומלכי צדק הוציא לחם ויין, שלא זימן את אברהם אצלו א"כ ל"ש לומר אתייקורי דמתייקרי בי א"כ למה לקח אברהם המתנה הא שונא מתנות יחי', ולזה אמר והוא כהן לאל עליון, שאברהם הי' כהן כמבואר במדרש ובכהן ל"ש שונא מתנות יחי' ודפח"ח, ולפי"ז מובן הפ' דלכאורה יקשה איך יקח אברהם מתנות הא שונא מתנות יחי' לפי"ד הש"ס נדרים ל"ב ע"ב דלא הי' עוד כהן בעת ההוא] אמנם לפי הנ"ל ניחא דהא הנותן לא יתן לו מתנות רק בעבור שתאמר שרה שהיא אחותו וירצה בזה הנותן להנאת עצמו להיות מכובד בעיני שרה אשת המלך פרעה א"כ בכה"ג לא שייך לומר שונא מתנות יחי' כנ"ל וזש"א אמרי נא אחותי את למען ייטב לי וברש"י יתנו לי מתנות ולא שייך שונא מתנות יחי' כי לא יתנו בעבורי רק בעבורך, לכן וחיתה נפשי בגללך שאחי' אפ' שאקבל מתנות, והבן:

תוכן העניינים

בנין דוד א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה