בנין דוד א· רבי דוד דוב מייזליש
פרשת ויצא
א) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ולמעלה כתיב וילך עשו ויקח את מחלת בת ישמעאל וכו' לו לאשה. וכ"ל הסמיכות דהנה אחז"ל דעשו הי' מערער על הבכורה ואמר שהוא הבכור וראיתי בשם הגאון מופת דורו מ' יצחק ז"ל שהי' אבדק"ק קראקא שהקשה הא לא יגיע לו שום תועלת ע"י שהוא הבכור שיקח פי שנים דאיתא דמיצחק לא נשאר שום ירושה רק חלוקת א"י א"כ הלא א"י הוה רק ראוי ובכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק ואת"ל שיאמר עשו דא"י מוחזק הוא מאברהם אבינו הלא יהי' הפסדו מרובה משכרו למשל דאם תחלק א"י על י"ב חלקים א"כ מגיע לחלקו של ישמעאל שהוא הבכור פי שנים הרי שמנה חלקים וארבע חלקים של יצחק יקח עשו ב' חלקים ושני שלישים כי הוא הבכור ויעקב יקח חלק א' ושליש. א"כ יותר כח לו שא"י הוא רק ראוי ואז ישמעאל יקח חלק כחלק עם יצחק כל אחד ששה חלקים ומאותן ששה חלקים יקח עשו חלק כחלק עם יעקב כל אחד ג' חלקים נמצא שיהי' לו שליש מחלק א' יותר ולמה יערער בחנם. וכ' לתרץ לזה התחכם עשו לערער על הבכורה ליקח בת ישמעאל כדי שירש אותו כמו שמבואר במדרש ואז יאמר עשו שבאמת קיימ"ל דא"י מוחזקת מא"א ואף שעי"ז יקח חלקו חלק שליש פחות מחלק פשוט כשאינו ראוי נגד זה ירויח בזה שירש חלק ישמעאל השמנה חלקים שירויח עוד חלק א' ושני שלישים כי אם הי' א"י ראוי הי' לקח ו' חלקים של ישמעאל ושלושה חלקים שלו הרי תשעה חלקים ואם יאמר שא"י מוחזקת יקח י' חלקים ושני שלישים דהיינו שמנה חלקים של ישמעאל ושני חלקים ושני שלישים חלקו עכדפח"ח. והנה בתפ"י כ' דלכן יצא יעקב מבאר שבע לחרן כי באר שבע הי' א"י ותרן הי' חו"ל ע"כ הלך לשם להיות חל עליו הגלות והגירות כפי הגזירה כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם דקיימ"ל דא"י מוחזקת מאאע"ה א"כ לא מקרי בארץ לא להם. ולפי"ז מובן הסמיכות וילך אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וכו' לו לאשה מטעם הנ"ל כי יגיע לחלקו יותר דא"י מוחזקת מאאע"ה כנ"ל. וכי תימא מנא ידע דא"י מוחזקת מא"א ולזה אמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה דמוכח מזה דא"י מוחזקת לנו מאאע"ה כנ"ל. והבן וב"ה הוא דבר נכון:
ב) עי"ל הסמיכות ויקרא יצחק אל יעקב וכו' ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען קום לך וכו' ויצא יעקב וכו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב. דהנה בס' אש דת מגאון קדמון ז"ל הקשה איך לקח יאע"ה מאבני המקום להשתמש בהם הא אחז"ל שהיו מהר המורי' ונתקדשו עוד מאאע"ה והוה כמועל בהקדש. וכ' לתרץ דלכאורה יקשה איך נבחר הר המורי' לעקידה למזבח הא אחז"ל שאין לך הר שלא עבדו בו עכו"ם לע"ז א"כ נאסר לגבוה עי' תוס' ע"ז (מה ע"א] בשם הירושלמי מזה אמנם הד"כ דהא אחז"ל שהי' בקעה והתפלל אאע"ה שיהי' הר דאין כבודו של מלך לשכון בבקעה ונעשה הר א"כ ליכא חשש כעבד דהא היתה בקעה אבל מזמן אאע"ה שנעשה הר שוב אמרינן דאין לך הר שלא עבדו בו עכום ונאסר לגבוה דלא שייך לומר דאאאדשא"ש דסבר יאע"ה דאין א"י מוחזקת מאברהם [עי' ע"ז נג ע"ב מזה] א"כ נתחלל קדושת אבנים לכן שפיר השתמש בהם יעקב אבינו ע"ש דפח"ח. והנה בחן טוב כ' הטעם שאמר אברהם ויצחק שלא ליקח אשה מבנות כנען דס"ל דהגזירה של הגירות חל על יצחק ויעקב ואם יתחתנו מבנות כנען לא יהיו כגרים רק כתושבים. וכבר כ' הקדמונים דאי נימא דא"י אינו מוחזקת לכו תאאע"ה שפיר י"ל דחל הגזירה כי גר וכו' בארץ לא להם על יצחק ויעקב דאע"ג שהיו בא"י הלא א"י מקרי ג"כ בארץ לא להם אבל א"כ דמוחזקת א"כ אא"ל דחל הגזירה עליהם דהא המה היו בארץ שהוא להם. ולפי"ז מובן הסמיכות ל"ת אשה מבנות כנען וכו' ולכן ויצא יעקב מבא"ש וילך חרנה א"כ ראה יאע"ה שס"ל לאביו דא"י אינו מוחזקת דאל"כ הרי הי' יכול ליקח אשה מבנות כנען א"כ הי' יכולים העכו"ם לאסור האבנים ונתחללה קדושת האבנים ולז"א ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב דנתחללה קדושתם. והבן ונכון בס"ד:
ג) ויצא יעקב וכו' ויקח מאבני המקום וכו' ויקח את האבן וכו' וישם אותה מצבה. ונ"ל דהפני"פ הקשה איך לקח האבן למזבח הרי אחז"ל שהי' האבנים מהר המורי' ומבואר בתוס' ע"ז [מ"ה ע"א] דלכן נבנה ביהמ"ק על הר המורי' אע"ג דנעבד אסור לגבוה ואין לך הר שלא נעבדו בו העכו"ם דהי' עפ"י הדיבור א"כ איך לקח יעקב האבן למצבה למזבח ונ' לת' א) דס"ל דא"י מוחזקת מא"א ולאאע"ה הי' עפ"י הדיבור לבחור הר המורי' למזבח ואח"כ לא הי' יכולים העכו"ם לאסור דאין אאדשא"ש ב) דהא מקודם היו אבנים הרבה ואח"כ כעשו אבן אחת והוה שינוי דיש שינוי בנעבד לכן הי' יכול לעשות מהאבן מצבה ע"ש. והנה מבואר לעיל [אות א'] דלכן יצא יעקב מבא"ש לחרן דבא"ש הוא א"י ומוחזקת מאאע"ה ולא מקרי ארץ לא להם לכן הלך לחרן חו"ל להיות בארץ לא להם לקבל הגרות. וזש"א ויצא יעקב מבא"ש וילך חרנה א"כ כשמע דא"י מוחזקת מאאע"ה. וגם ויקח מאבני המקום וכו' ויקח את האבן א"כ נעשה שינוי לכן וישם אותה מצבה דלא נאסר משום נעבד כשני התירוצים של הפני"פ א) דא"י מוחזקת ולא הי' יכולים לאסור ב) דהי' שינוי דיש שינוי בנעבד. והבן:
ד) עי"ל באופן הנ"ל עפי"ד הגאון מברעזאן לת' קו' הפני"פ הנ"ל איך עשה האבן מצבה הא הוה נעבד. עפי"ד הגאון השו"מ לת' קו' העולם על כס חנוכה הלא ביום ראשון לא כעשה נס כיון שהי' שמן בהפך. דבאמת הקשו התוס' שהי' חשש גם על הפך שנטמא בהיסט. אמנם י"ל דאין הנס נעשה בדבר טמא וכיון שנעשה בו כס ידענו שהוא טהור ומשו"ה גם בלילה הראשונה הוצרכו להנס ודפח"ח ולפי"ז ה"נ כיון שנעשו כס באבנים שנעשו אבן אחת ידע יעקב שאין בו חשש עבודה זרה ודפח"ח. וזש"א ויצא יעקב וכו' דנשמע מזה דא"י מוחזקת מא"א כנ"ל וגם ויקח מאבני המקום וכו' ויקח את האבן א"כ כיון שנעשה כס אין חשש כעבד כנ"ל לכן וישם אותה מצבה א) דא"י מוחזקת ולא הי' יכולים העכו"ם לאסור דאאאדשא"ש ב) דהי' כס ע"כ ליכא חשש כעבד כנ"ל והבן:
ה) ויצא יעקב מבא"ש וילך חרנה במדרש אשא עיני אל ההרים אשא עיני אל ההורים למלפני [ופי' במת"כ למלמדי] ולמעבדי וכו'. ונ"ל דאיתא בקידושין [פב ע"ב] תניא ר' אומר אשרי מי שרואה הוריו באומנות מעולה אוי למי שרואה את הוריו באומנות פגומה. וראיתי בשם כ"ק הגה"ק מקרעשוב ז"ל לפ' דאחז"ל ויבא יוסף וכו' דלעשות צרכיו נכנס ונראה לו לו דמות דקיונו של אביו ופירש הרי מבואר דסגולה להנצל מעבירה הוא לצייר דקיונו של הוריו. ואיתא בשם האר"י הק' ז"ל דאם קשה לאדם להבין דבר בלימודו או לעשות מצוה הסגולה לצייר דקיוב של הוריו. וזש"א אשרי מי שרואה את הוריו היינו שמצייר דקיונם בהיות עוסק באמנות מעולה בתורה או במצוה אבל אוי למי שרואה את הוריו היינו שצריך לצייר דקיונם באומנות פגומה היינו בעבירה שפוגמת הנפש ודפח"ח. ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל דכאשר הלך יעקב לבית לבן הרשע ביקש מהשי"ת כאשר אשא עיני אל ההורים לראות דקיונם לא יהי' באומנות פגומה ח"ו שפוגם את הנפש רק יהי' באומנות מעילה היינו למלפני למלמדי להבין דברי תוה"ק ולמעבדי להיות עובד ד' לעשות מצותיו כנ"ל בשם האר"י הק' ז"ל:
ו) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וכו' ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וכו'. ונ"ל דאחז"ל כי בא השמש ששקעה שלא בזמנה וכ' בארץ חמדה דנשמע מזה דשכינה במערב ולא במזרח דאמרינן בסנהדרין [צא ע"ב] מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה ע"ש. ואיתא במדרש דבדור המבול שינה הקב"ה מהלך החמה ממערב למזרח שלא ליתן שלום לקונה א"כ נשמע דשכינה במערב דאי נימא דהיא במזרח א"כ הלא תתן שלום לקונה בצד מזרח. וכ"ז למד"א דשמשי המזלות אלא שמשו ע"י שינה ממערב למזרח אבל למד"א דלא שמשו כלל ועמדו על מעמדם א"כ אין ראי' דשכינה במערב די"ל דהיא במזרח או בכל מקום. ואיתא במדרש פלוגתת ר"א ור"י דר"א ס"ל הא דכ' יום ולילה לא ישבותו קאי על לשעבר ולא שבתו ר"ל דשמשו המזלות ור"י ס"ל דלא ישבותו קאי על להבא אבל במבול לא שמשו המזלות ע"ש. א"כ לפי"ז כיון ששקעה החמה שלא בזמנה א"כ הפירוש לא ישבותו דלא שבתו המזלות ושמשו במבול דאא"ל דלא ישבותו קאי על להבא דהא חזינן דישבותו דשקעה חמה שלא בזמנה. א"כ מדשמשו המזלות בימי המבול עכצ"ל דהא דהיתה השינה בימי המבול דשמשו המזלות ממערב למזרח כדי שלא ליתן שלום לקונה א"כ נשמע דשכינה היא במערב ולא בכל מקום ולא במזרח עכ"ד דפח"ח והכה בחולין [י' ע"ב] ילפינן דאזלינן בתר חזקה מנגעים דאמר רחמנה ויצא והסגיר ניחוש דלמא אדיוצא ובא נפחת משיעורו ופריך ר"א דלמא יצא דרך אחוריו א"ל אביי יציאה דרך אחוריו לא שמי' יציאה ע"ש. וכ' בספר פתח האהל מקדמון ז"ל דזה נכון דנשמע חזקה מנגעים דאי אמרינן שכינה במערב אבל א"נ דשכינה במזרח לא נשמע חזקה דבסנהדרין שם ילפינן דשכינה במערב מדיוצאה במזרח ושקעת במערב ופריך דילמא יוצאת במזרח ויצאת רק דרך אחוריו כעבד הנוטל פרס מרבו ולעולם שכינה במזרח וא"כ לסברת המקשן דשכינה במזרח ועכצ"ל דיוצאה דרך אחוריו וס"ל דאע"ג דכ' והשמש יצא על הארץ מ"מ מקרי יציאה דיציאה דרך אחוריו שמי' יציאה א"כ לא כשמע חזקה מנגעים דהא י"ל דיצא דרך אחוריו אבל אי אמרינן שכינה במערב ושפיר יוצאת ממזרח למערב לא דרך אחוריו א"כ י"ל דיציאה דרך אחוריו לא שמי' יציאה ע"כ שפיר נשמע חזקה מנגעים ע"ש. והנה בפני"פ ובאש דת הקשו איך לקח יעקב אבינו את האבן למצבה למזבח לפימ"ש התוס' ע"ז [מה ע"א] בשם הירושלמי לפמ"ש שם דאין לך הר שלא עבדו ע"ז איך בנו ביהמ"ק על הר המורי' ותי' דהי' עפ"י הדיבור ע"ש. א"כ יקשה איך לקח יעקב האבן מאבני המקום שהוא הר המורי' למצבה שהוא מזבח הא קיי"ל הר שנעבד אבניו אסורים למזבח ע"ש אולם באמת לק"מ לפימש"כ המפורשים דלכן עשה אאע"ה את הר המורי' למזבח כיון דהי' עפ"י הדיבור ר"ל שאמר הקב"ה שלא עבדו להר מעולם א"כ שפיר לקח יאע"ה האבן למזבח דאזלינן בתר חזקה כמו שלא עבדו העכו"ם להר המורי' עד עקידת יצחק כמ"כ לא עבדו אח"כ. ולפי"ז מובן המשך הפ' ויפגע וכו' כי בא השמש ואחז"ל ששקעה שלא בזמנה א"כ כשמע מזה דשכינה במערב כדברי הארץ חמדה הנ"ל. א"כ י"ל דיציאה דרך אחוריו לא שמי' יציאה כנ"ל מדברי הפתח האהל א"כ ממילא נשמע דאזלינן בתר חזקה מנגעים כנ"ל והי' ראוי האבן למזבח כנ"ל. ולכן ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה למצבה שהוא המזבח והבן וב"ה הוא דבר נחמד:
ז) ולפי"ד הארץ חמדה הנ"ל דנשמע דשכינה במערב מדכ' כי בא השמש. יל"פ דהזוה"ק ויצא יעקב וכו' כי בא השמש ר"ח פתח ואמר וזרת השמש ובא בשמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. דמבואר בתוס' ברכות [ב' ע"ב] דזריחת השמש כקרא יציאה ושקיעתה ביאה ע"ש. ולכאורה איפכא מיבעי וכ' כ"ק מוחז"ל הי"מ לתרץ עפי"ד חז"ל דחמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב ליתן שלום לקונה דשכינה במערב. ולכן שפיר הזריחה נקרא יציאה והשקיעה נקרא ביאה כיון שבאתה למקום השכינה הקדושה ולפי"ז כ' לפ' הפ' הנ"ל וזרח השמש היינו שקיעה ולכאורה איפכא מיבעי' ולז"א ואל מקומו ר"ל אל השכינה שנקראת מקומו של עולם שואף זורח ר"ל שרצונה לבוא להשכינה. הוא שם ר"ל השכינה שם במערב. ולכן נאמר ובא השמש שהשקיעה נקרא ביאה שבאתה להשכינה ודפח"ח. וזש"א כי בא השמש א"כ נשמע דשכינה במערב לכן פתח ר"ח ואמר וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם דלכן נקרא זריחה יציאה ושקיעה ביאה יען שהולכת למערב שהשכינה במערב. ונכון בס"ד:
ח) וילן שם כי בא השמש וכו' וישכב במקום ההוא ופרש"י ז"ל באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהי' עוסק בתורה ותמהו המפו' הלא גם בכאן הי' יכול לעסוק בתורה. ונ"ל דאיתא במדרש לחד מד"א דקרא דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם דב"נ ששבת ממלאכה חייב מיתה וחד מד"א דקאי על העתים דיום ולילה לא ישבותו שלא ישתנה מיום ללילה או מלילה ליום ונ"ל דפליגי בזה אי ב"נ העוסק בתורה חייב מיתה כר"י או כר"מ דהוא ככה"ג סנהדרין [נט ע"א] דהנה ש"ב הגאון השו"מ ז"ל בדב"ש כ' הטעם דב"נ ששבת חייב מיתה דאחז"ל יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכיון דס"ל דב"כ אסור בתורה א"כ לא כשאר לו אלא לעסוק במלאכה להשכיח עון דבז' מצות חייב גם ב"כ ודפח"ח. ולכן למד"א דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם עכצ"ל דס"ל דב"כ אסור בתורה אבל מאן דס"ל דקאי על העתים ולא על האדם דס"ל דב"נ מותר בתורה א"כ אא"ל דקאי על האדם דאסור לשבות כדי שישכיח עון הא יכול להשכיח עון ע"י שיהי' עוסק בתורה. והנה אחז"ל במדרש כי בא השמש ששקעה לו החמה שלא בעונתה שתי שעות ע"ש ולפי"ז מובן הפ' וילן שם כי בא השמש ששקעה שלא בזמנה א"כ אא"ל דקרא דיום ולילה לא ישבותו קאי על העתים דהא חזינן דנשתנה העת וע"כ דקאי על האדם דיום ולילה לא ישבותו דב"כ ששבת חייב מיתה ועכצ"ל הטעם דחייב מיתה כיון דב"כ העוסק בתורה חייב מיתה ע"כ צריך לעסוק במלאכה להשכיח עון וז"א וישכב במקום ההוא דכאן שכב אבל הי"ד שנים שהי' בבית עבר לא שכב בלילה שהי' עוסק בתורה דסבר דב"נ מותר לעסוק בתורה. אבל כיון שראה דשקעה השמש דנשמע מזה דב"כ אסור לעסוק בתורה ונודע דלחומרא הי' להאבות דין ב"נ] לכן שכב שלא הי' יכול לעסוק בתורה [ועי' מש"כ לקמן פ' וישלח עה"פ ויזרח לו השמש שפרע הקב"ה השתי שעות ששקעה דמאז הי' מותר לעסוק בתורה] והבן ונכון בס"ד:
ט) וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וכו' וידר יעקב נדר לאמר וכו'. ונ"ל ההמשך דמבואר במדרש דיעקב הלך אצל זויגיו לקח הב' אחיות שידע שהמה זוגיו והכה הראשונים הקשו איך לקח יעקב ב' אחיות שאסרה התורה. ותירצו א) שהי' לו קודם מתן תורה דין ב"כ ב"נ לא נאסר ב' אחיות עי' מזה בפר"ד. ב) בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ו כ' לתרץ דליעקב הותר לו ליקח ב' אחיות וז"ל לא הכל ראוים ב' אחיות כיעקב לפי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד וטעם הערוה כדי שלא להשתמש בשרביטו של מלך ונחלת יעקב כחלה בלי חצרים ומשתמש בב' אחיות רחל ולאה עכ"ל ע"ש והכה מבואר בירושלמי נזיר פ"ט ה"א ובילקוט מטות דס"ל לר' יוסי מדכ' אל ראשי המטות לבנ"י לאמר איש כי ידור נדר או השבע שבועה לא יחל דברו ישראל בבל יחל ואין בן נח בבל יחל ע"ש ובמל"מ ה' מנכים והנה הגה"ק ר"ש מאוסטרפאלי ז"ל כ' לפ' הפ' אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי דנודע שחקוקה בנסא הכבוד צורת ארי' כרוב כשר יעקב אבל יעקב אבינו לא ידע מקורם שצורתו ג"כ חקוקה בכה"כ עד שראה כעת. וזש"א אכ"ן ארי' כרוב נשר יש במקום הזה אולם אנכ"י ארי' כרוב כשר יעקב זה לא ידעתי עד כה ודפח"ח. ולפי"ז מובן ההמשך ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וידר יעקב כדר דעד עתה לא הי' יעקב נדר שום נדר יען כי סבר שדינו נבן נח ע"י שידע שזויגו ב' אחיות ואצל בן כח לא שייך נדר כהירושלמי הנ"ל. אבל אחר שראה שצורתו חקוקה בכסה"כ א"כ י"ל דבאמת יש לו דין ישראל ואפ"ה מותר בב' אחיות כדברי הרדב"ז הנ"ל לכן וידר יעקב נדר דבישראל חל הנדר. והבן והוא דבר נכון בס"ד. י) עי"ל ההמשך ויאמר אכן וכו' וידר יעקב כדר לאמר אם יהי' אלקים עמדי ושמרני וכו' והאבן וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דמבואר במדרש דהתנה יאע"ה תנאי עם הקב"ה ע"כ אמר אם יהי' א' עמדי וכו' אז והאבן הזאת וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ע"ש. והנה הראשונים הקשו איך מועיל תנאי בנדר הא א"א לקיים ע"י שליח עי' תוס' נזיר [יא ע"א] וברמב"ן ב"ב קכ"ו ובנובי"ק יו"ד סי' ס"ז ונובי"ת יו"ד סי' קמ"ז ע"ש. ובת' בשמים ראש סי' ר"ד כ' לת' בשם הרא"ש דנהי דלא אפשר לקיים עי"ש מ"מ הוי כנדר ופתחו עמו ועל דעת זה לא נדר ע"כ נתבטל הנדר לגמרי אם לא נתקיים התנאי ע"ש. ולפי"ז כ' בהגהות מהר"ץ חיות גיטין [לה ע"ב] דבנזירות שמשון כיון שאין לו הפרה א"כ ל"ש לומר דהוי כנדר ופתחו עמו שוב אינו מועיל תנאי ואמרינן דהתנאי בטל והנזירות קיים ע"ש. והנה מבואר בירושלמי הנ"ל באות הקדום דס"ל לר' יוסי דבישראל מועיל שאלה על הנדר אבל בב"נ לא מהני שאלה כלל דס"ל הא דכ' לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו זהו בישראל ולא בב"כ ע"ש. א"כ לפי"ז שוב לא מהני אצל ב"נ נדר על תנאי כקו' הנ"ל דלא הוי אפשר לקיים ע"י שליח דאי"ל דהוי כדר ופתחו עמו דהא בב"נ לא מהני שאלה ומבואר באות הקדום דהא דהותר ליעקב ב' אחיות י"ל דהי' לו דין ב"מנ או דנימא דיש לו דין ישראל והותר כיון שצורתו חקוקה תחת כסה"כ וזש"א ויאמר אכ"ן יש ד' במקום הזה ואנכ"י לא ידעתי היינו דידע דצורת ארי כרוב כשר חקוקה בכסה"כ אבל אנכ"י ארי' כרוב כשר יעקב שגם צורתו חקוקה לא ידע עד כה א"כ כיון דנתודע לו מזה שוב י"ל דיש לו דין ישראל א"כ מהני שאלה בנדר ושוב מועיל התנאי דהוי כנדר ופתחו עמו לכן וידר יעקב כדר לאמר אם יהי' אלקים עמדי וכו' והאבן וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דתנאי התנה אם יהי' אלקים עמדי כנ"ל דמועיל התנאי. דעד כה לא הי' יכול להתנות תנאי בנדר דסבר דאין התנאי מועיל. והבן וב"ה הוא דבר נכון:
יא) ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים וכו' ויקח את האבן וכו' וישם אותה מצבה. ונ"ל דאחז"ל דמכל האבנים נעשה אבן אחת ואיתא ב' טעמים על זה א) בנחלת יעקב להורות דמלה"ש דנבראו קודם גדולים מצדיקים דנבראו אח"כ אע"ג דבמחשבה נבראו קודם דלא אזלינן בתר מחשבה אלא בתר מעשה ולכן נעשו מכל האבנים אבן אחת שיניח צדיק ראשו על כולם דאי הי' אזלינן בתר מחשבה הי' די תחשבם לטובה שרצו שיניח צדיק ראשו עליהם ולא הי' מהצורך שיהי' נעשה מכולם אבן אחת ע"ש. ב) דלכן נעשו אבן אחת שיהי' ראוי למצבה שלא יהי' חשש נעבד וכיון שנעשו אבן אחת הוי שינוי כנ"ל באות ג' והכה בנח"י מבואר דאם מלה"ש דלמעלה גדולים מצדיקים דלמטה כ"כ ביהמ"ק דלמעלה גדול מביהמ"ק דלמטה ע"ש. והנה בתפ"י כ' לפ' הפ' הנ"ל ויאמר מה כורא וכו' דידיע דביהמ"ק דלמטה מכוון כנגד ביהמ"ק דלמעלה זה שער השמים ויש כאן ב' בחינות. א' דביהמ"ק דלמעלה גדולה מביהמ"ק דלמטה. ב' י"ל דביהמ"ק דלמטה גדולה מביהמ"ק דלמעלה דחיבותו של הקב"ה לשכון בתחתונים. ויעקב הי' מסתפק בזה אבל כאשר ראה שנעקר הר המורי' הוא ביהמ"ק דלמטה ובא ללוז אז נעקר ג"כ שער השמים ביהמ"ק דלמעלה להיות פתוח למולו נתוודע לו דביהמ"ק דלמטה גדולה מביהמ"ק דלמעלה ולכן נגררת ביהמ"ק דלמעלה אחר ביהמ"ק דלמטה. ולזה אמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים שביהמ"ק דלמטה היא עיקר בית אלקים לשכון בתחתונים והראי' וזה שער השמים ששער השמים ביהמ"ק דלמעלה באתה ג"כ ללוז לעמוד כנגד ביהמ"ק דלמטה ודפח"ח. א"כ לפי"ז כשמע דגם הצדיקים דלמטה גדולים ממלה"ש דלמעלה כמו שביהמ"ק דלמטה גדולה מביהמ"ק דלמעלה א"כ אא"ל כדברי הנח"י הנ"ל דלכן כעשו אבן אחת להורות דמלה"ש גדולים מצדיקים דהא צדיקים גדולים מהם ועכצ"ל דלכן נעשו אבן אחת שיהי' ראוי למצבה שלא יהי' חשש כעבד. וזש"א ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים א"כ נשמע דביהמ"ק דלמטה גדולה משלמעלה וה"ה דצדיקים גדולים תתלה"ש א"כ עכצ"ל דלכן נעשו אבן אחת שיהי' ראוי למצבה. ולכן ויקח את האבן וכו' וישם אותה מצבה. והבן ונכון בס"ד: יב) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ונ"ל עפי"מ שאמר לי הה"ק מ' יהושיע ז"ל מטאמאשוב ששמע מפיו הק' של הגה"ק ממאגלניצא ז"ל לפ' בדרך צחות הפ' בזמר איש חסיד יזכר לך עתה אתמול אשר דברת כי הי' חסיד ועני שלא הי' לו לחמים לצרכי שבת ע"כ לקח בערב שבת את הבגדי חול שלו ונתנם למשכן ולוה עליהם את הצרכי שבת כי הלא הקב"ה אמר לוי עלי ואני פורע וכשבא מוצאי שבת והי' צריך לו הבגדי חול ולא הי' לו מעות לפדותם אמר להקב"ה רבש"ע יזכר לך עתה את אתמול אשר דברת ר"ל בערב שבת אמרת לוי עלי ואני פורע ע"כ ראה שיהי' לי מעות לפרוע לפדות הבגדים ודפח"ח. וזש"א ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שיהי' לי הבגד ללבוש ולא ליתן הבגד למשכן שיהי' לי לחם לאכול:
יג) ושבתי בשלום וכו' וכל אשר תתן עשר אעשרנו לך וברש"י בשלו' שלום מן החטא ובכתובות [נ' ע"א] אחז"ל המבזבז לצדקה אל יבזבז יותר מחומש דכ' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ר"ל שני עשרונים והוי להו חומש. וכ"ל עפיד"א באגרא דפרקא ז"ל אות קפ"ז דהא דאמרינן אל יבזבז יותר מחומש היינו אם לא חטא אבל אם חטא דכ' חטאך בצדקה פרוק יכול לבזבז כל אשר לו. וזש"א ושבתי בשלום שלום מן החטא ואז וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ליתן רק חומש ולא כל אשר לי:
יד) ולפי"ז יל"פ הפ' פ' תשא ונתנו איש כופר נפשו לד' וכו' העשיר לא ירבה והנגינה מונח רביעי. וראיתי בשם הגר"א ז"ל דהרמז דאחז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש רק ישאר אצל הבעלים ד' חלקים וזה מוכח רביעי להניח ד' חלקים ויבזבז חלק חמישי ודפח"ח. וזש"א ונתנו איש כופר נפשו כי לאחר שיהי' לו כפרה ויהי' נקי מן החטא אז העשיר לא ירבה שאל יבזבז יותר מחומש. אבל אם אינו נקי מן החטא כל אשר לו יכול ליתן בעד נפשו:
טו) מסורה ושבתי בשלום ושבתי בבית ד' לאורך ימים ונ"ל דכ' בפ' שופטים והי' כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משכה התורה וכו' וקרא בו כל ימי חייו. הכוונה דכאשר מקבלים את הרב לישב על כסא ממלכתו מעטרים אותו בכבוד ויושב בשלום אכן אחרי זמן נתהווה מחלוקת ודין גרמא שיש להרב ביטל תורה כמו שאמר המחהש"ק ז"ל לפ' הפ' אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו ר"ל שאם זכית למלך נער שיהי' ראוי לאנשי דורו להנות ממנו אך שריך שסביביו בבקר שלו וימי נערותו יאכלוהו שעי"ז יש לו ביטול תורה ולא יזכו אנשי דורו להנות ממנו ודפח"ח. וזש"א והי' כשבתו על כסא ממלכתו אם יושב בשלום ושלוה כמו עת אשר ישב על כסא ממלכתו אז וכתב לו את משנה התורה וכו' וקרא בו כל ימי חייו ללמוד בהתמדה וזש"א ושבתי בשלום שאזכה לישב בשלום ואז ושבתי בבית ד' לאורך ימים שאשב בד' אמות של הקב"ה כל ימי חיי: טז) עי"ל עפי"מ שראיתי לפ' הפ' הנ"ל והי' כשבתו על כסא ממלכתו וכו' וכתב לו את משנה התורה וקרא בו כל ימי חייו ר"ל דאז יהי' המנהיג בכבוד כמו בעת אשר ישב על כסא ממלכתו כאשר יראו העם שכתב לו את משנה התורה וקרא בו כל ימי חייו. וזש"א ושבתי בבית ד' לאורך ימים שאלמוד בהתמדה אז ושבתי בשלום אהי' יכול לישב בשלו' ובשלוה:
יז) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ונ"ל עפ"י מד"א באו"ח סי' תרנ"ו בהג"ה בשם הראב"ד ורשב"א ז"ל דעל קיום מצות עשה ג"כ אל יבזבז יותר מחומש מהונו אבל על ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור [ועי' ברמ"א וי"ד סי' רל"ב סי"ב ובטו"ז] והנה אחז"ל כתובות [נ' ע"א] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכ' עשר אעשרנו לך ר"ל שני עשרונים והוו להו חומש ע"ש. ולזה בקש יאע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שאתן חומש שלא אצטרך ליתן כל הוכי שלא לעבור על ל"ת:
יח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וכ' בנחלת יעקב לפ' ששני דברים הם שהקב"ה מזכה לאדם אחד דרך כס ואחד דרך ברכה והחילוק הוא ביניהם בשני אופנים מה שהקב"ה נותן דרך כס פטור ממעשר אבל מנכין אותו מזכיותיו. ומה שהקב"ה נותן דדך ברכה חייב במעשר ואין מנכין אותו מזכיותיו ולזה ביקש יאע"ה ואמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שתתן לי דרך ברכה אע"ג שאהי' חייב במעשר בכדי שלא תבכה אותי מזכיותי עכ"ד. ולפי"ז יל"פ הפ' פ' תולדות ויזרע יצחק וכו' וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ד' וברש"י וימצא מאה שערים ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות הי'. דהנה הקשו הרי הזרעים קי' עפ"י כס ומעשה נסים פטור ממעשר ומקורו מתוספתא הובא ברד"ק מלכים ב [ד' ז] ועי' בפרד"י מזה. אבל לפי הנ"ל א"ש דהי' ע"י ברכה ולא ע"י כס וחייבות במעשר. וזש"א וימצא מאה שערים דאומד זה הי' למעשרות. יען ויברכהו ד' שהי' ע"י ברכה ולא ע"י נס:
יט) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וישא יעקב את רגליו וילך. ונ"ל ההמשך עפימחז"ל כתובות [נ' ע"א] דאל יבזבז יותר מחומש דכ' עשר אעשרנו ר"ל שתי עשרונים דהוי להו חומש. ומבואר לעיל באות י"ג דזה הוא אם לא חטא אבל אם חטא דחטאך בצדקה פרוק אז כל אשר לו יתן בעד נפשו ע"ש. וראיתי לפ' לפי"ז הפ' תהלים קי"ט לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. דאחז"ל דהתורה הוא תבלין להיצה"ר להנצל מחטא א"כ אם אין האדם לומד תורה אז בודאי יחטא ויהי' צריך לפזר כל הונו אבל ע"י התורה ינצל מחטא ולא יצטרך ליתן רק חומש. וזש"א לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי שהייתי צריך לפזר כל ממוני [ועי' מזה בקדושת יו"ט תרומה מכ"ק דו"ז הגה"ק ז"ל דפח"ח]. א"כ יאע"ה שלמד תורה הי' די לו ליתן חומש. והנה באלשיך הק' ז"ל כ' וז"ל וישא את רגליו שקפצה לו הארץ בב' פסיעות שנשא שתי רגליו זו אחר זו הלך מבית מדרשו של שם ארצה בני קדם עכ"ל. והנה בתפ"י כתב דלכן קפצה לו הארץ לבוא בו ביום כי ת"ח אסור לצאת בלילה יחידי וכבר כ' הקדמונים דלכן עסק יאע"ה בתורה דס"ל דהי' לו דין ישראל גמור ולא רק לחומרא דאל"כ הי' אסור לעסוק בתורה למד"א דאסור לב"כ לעסוק בתורה דהא לחומרא הוה אמינא דיש לו דין ב"כ. ולפי"ז מובן ההמשך וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דדי ליתן רק חומש דלא יחטא דיעסוק בתורה התבלין ליצה"ר. ולז"א וישא יעקב את רגליו וכו' כי מאחר שעסק בתורה והי' ת"ח שאסור לצאת יחידי בלילה לכן קפצה לו הארץ:
כ) ולפי"ד התפ"י הנ"ל יל"פ המדרש עה"פ ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכו' כי בא השמש ובמדרש כי בא השמש שהשקיע הקב"ה גלגל החמה שלא בעונתה וכו' ואותן שתי שעות שהשקיע לו הקב"ה החמה בצאתו חבית אביו אימתי החזירן לו בחזרתו לבית אביו הדד"כ ויזרח לו השמש עכ"ל וצ"ב ונ"ל דאחז"ל ויצא יעקב מבא"ש וילך חרנה שקפצה לו הארץ לבוא בו ביום. ובתפ"י כ' הטעם כי ת"ח אסור לצאת יחידי בלילה כנ"ל. והנה כ' המפורשים דהא דלמד יאע"ה תורה עכצ"ל דס"ל דב"כ מותר לעסוק בתורה דאל"כ הרי לחומרא הי' להם לאבות דין ב"כ והכה לכאורה כשמע כמד"א דב"נ אסור בתורה מדכ' יום ולילה לא ישבותו וס"ל למד"א דב"כ ששבת חייב מיתה. וכ' בדברי שאול הטעם דהא אחז"ל יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון ויען כי ב"נ אסור בתורה ע"כ צריך לעסוק במלאכה שמשכחת עון שלא יעבור על הז' מצות [עי' לעיל אות ח מזה] אמנם אי נימא כמד"א דיום ולילה לא ישבותו לא קאי על האדם וב"נ מותר לשבות ממלאכה והא דכ' לא ישבותו קאי על העתים שלא ישתנה לעולם א"כ שוב י"ל דב"נ מותר לעסוק בתורה לכן שפיר קפצה לו ליאע"ה הדרך שלמד תורה והי' ת"ח והי' אסור לו לצאת בלילה יחידי. אמנם לכאורה יקשה הא כ' כי בא השמש ואחז"ל ששקעה החמה שלא בעונתה א"כ אא"ל דקרא דיום ולילה לא ישבותו קאי על העתים דהא חזינן דנשתנה העת ששקעה החמה. ועכצ"ל כמד"א דקאי על האדם א"כ הי' יאע"ה אסור לעסוק בתורה אולם הד"נ דכבר כ' היפ"ת לפרש המדרש הנ"ל דאותן שתי שעות החזירן לו ולשון החזירן לו צ"ב וכ' דהכוונה של החזירן לו לומר שהי' ההכרח להחזיר השתי שעות יען שהבטיח הקב"ה לנח דיום ולילה לא ישבותו שלא ישתנה העתים ע"ש. ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל דהי' קשה לו מדכ' ויצא יעקב וכו' שהי' לו קפצה"א יען שלמד תורה והי' ת"ח שאל יצא יחידי בלילה. הא כ' כי בא השמש ששקעה שלא בעונתה א"כ עכצ"ל דקרא דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם דב"נ ששבת חייב מיתה כיון דאסור לעסוק בתורה כנ"ל. א"כ איך הי' ואע"ה ת"ח הא הי' אסור לו לעסוק בתורה. ולז"א המדרש דאותן שתי שעות החזירן לו יען דיום ולילה לא ישבותו קאי על העתים כנ"ל. א"כ שפיר י"ל שהי' יכול יאע"ה לעסוק בתורה ולכן הי' לו קפצה"א. והבן ונכון בס"ד:
כא) וישא יעקב את רגליו וילך ארצה בכי קדם וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן וכו' והאבן גדולה על פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר וכו' ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו' ויגל את האבן מעל פי הבאר וכ"ל עפי"ד הס' משכנות יעקב דלכן כ' וישא יעקב את רגליו כיון דאיכא איסור לילך מא"י לחו"ל לא רצו הרגלים לילך דכל אבריו נתקדשו לעשות רק רצון קונם לכן כ' וישא יעקב את רגליו שנשא אותם בעל כרחם לילך ארצה בני קדם והכה בתפ"י כ' הטעם שלא גלל יעקב את האבן תיכף עד שבאתה רחל כי הבאר הוא רה"י והשדה הוא רה"ר שהי' שם שלשה עדרי צאן והוה רבים בוקעים בו. ונודע שבא יעקב לחרן ביום א' של פסח וקיימ"ל דהוצאה מרשות לרשות לצורך עכו"ם אסור ביו"ט דכ' לכם ולא לעכו"ם לכן נאספו העדרים וגללו את האבן אבל ליאע"ה הי' אסור לגלול האבן עד שבאתה רחל והוה לצורך ישראל לכן ויגל את האבן בעצמו ודפח"ח. והנה איכא שיטות דרק אאע"ה קיים כל התורה אפילו מצות דרבנן אבל יצחק ויעקב לא קיימו רק הל"ת ולא המצות עשין והנה הא דאסור לצאת מא"י לחו"ל דאיכא מצות עשה דכ' וישבת בה [ועי' בת' אבני נזר יו"ד ח"ב סי' תנ"ד אריכות נפלא בענין זה] וה"ה הא דאסור לעשות מלאכה ביו"ט לצורך עכו"ם הוא ג"כ איסור עשה לכם ולא לעכו"ם ולא אמרינן כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא כמש"כ התוס' ביצה [יב ע"א] דלב"ה דס"ל מתוך אינו לוקה בשוחט עולת כדבה דאתי מלכם ולאו הבא מכלל עשה עשה ול"א אהדרי' לאיסורא קמא כיון דאשכחן דהותרה בהדיא דאוכל נפש הותרה דכ' אשר יאכל ע"ש. ולפי"ז כ' באבני מילואים תשובה ב' דבעשה מלאכה לצורך עכו"ם ביו"ט ל"א אהדרי' לאיסורא קמא שיהי' לוקין דגבי נכרי אשכחן נמי היתירא בהדיא דכ' אשר יאכל לכל נפש ואפילו נפש נכרי במשמע אלא משום דכ' לכם ולא לנכרי וא"כ למאי דאהדרי' אהדרי' ואינו אלא בעשה [ועי' שם בהג"ה אות ג' שכ' להיפך דבעשה מלאכה לצורך עכו"ם לוקה ואכמ"ל] וזש"א וישא יעקב את רגליו וילך ארצה בני קדם דכיון דראה יעקב דאין רגליו רוצים לצאת מא"י לחו"ל כנ"ל א"כ מוכח דצריך לקיים מצות עשה ג"כ. לכן כאשר וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן וכו' והאבן גדולה עפ"י הבאר לא רצה לגלול את האבן דהא איכא איסור עשה דלכם ולא לעכו"ם דאסור לעשות מלאכה לצורך עכו"ם ע"כ ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר אבל כאשר ויהי כאשר ראה את רחל וכו' ויגל את האבן דלצורך ישראל שרי כדברי התפ"י הנ"ל. והבן ונכון הס"ד:
כב) עיל"פ עפי"ד האוה"ח ז"ל לפ' וישא יעקב את רגליו כי לא הוצרך ללכת אלא נשא רגליו ותיכף קפצה לו הארץ וילך ארצה בני קדם דארצה בני קדם הלכה אצלו ולזה לא אמר לארץ בני קדם ע"ש ובתפ"י כתב דלכן קפצה לו הדרך לבוא בו ביום דת"ח לא יצא יחידי בלילה חולין [צא ע"ב] וז' המהרש"א ז"ל כ' שם דלא יצא יחידי בלילה מפני המזיקין ע"ש. והנה המפורשים הקשו דכ' יום ולילה לא ישבותו דמשמע דהיום חשיב יותר וכ' ויהי ערב ויהי בוקר דמשמע דהלילה חשוב יותר. וכ' לת' דקודם מתן תורה הי' נגרר הלילה אחר היום דבלילה שוררין המזיקין ע"כ היום חשוב יותר אבל אחר מתן תורה דלא איברא לילה אלא לגירסא הלילה חשוב יותר ולכן כ' ויהי ערב ויהי בוקר דכיון שנברא העולם ע"י התורה כש"כ הזוה"ק כד ברא הקב"ה עלמא אסתכל באורייתא וברא עלמא משו"ה כ' ויהי ערב ויהי בוקר ערב מקודם כמו שיהי' אחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה כ' יום ולילה לא ישבותו דיום חשוב יותר [ועי' בפרד"י נח מזה] והנה המפורשים הקשו איך שבתו האבות בשבת מלעשות מלאכה הרי ב"נ ששבת חייב מיתה ולחומרא הי' להם דין ב"כ ועכצ"ל דעשו מלאכה שלא יהיו בכלל ב"נ ששבת חייב מיתה. אולם הפנים יפות ז"ל כ' לת' דקודם מתן תורה הלילה נמשכת אחר היום כמש"כ יום ולילה לא ישבותו יום ואח"כ לילה ע"כ שמרו האבות את השבת כמו שיהי' אחר מתן תורה שהיום הולך אחר הלילה וקיימו שתיהן עשו מלאכה בששי עד הלילה ועד מוצ"ש לא עשו שום מלאכה ובמוצ"ש עשו מלאכה ושבתו לילה ויום של שבת והמלאכה עשו במוצ"ש א"כ קיימו הקרא דיום ולילה לא ישבותו דהא ביום הששי עשו מלאכה וביום ז' עשו מלאכה דהא מוצ"ש הלילה הולך אחר היום הז' ודפח"ח ומבואר לעיל בשם התפ"י דלכן נאספו כל העדרים וגללו את האבן ויעקב לא גל את האבן עד שבאתה רחל כי הי' אסור לו לעשות מלאכה ביו"ט לצורך עכו"ם כנ"ל. ולפי"ז מובן הפ' וישא יעקב את רגליו וילך ארצה בכי קדם שקפצה לו הארץ כדברי האוה"ח הנ"ל כדי שלא יצא יחידי בלילה מפני המזיקין כנ"ל. א"כ כיון דבלילה איכא מזיקין אמרינן דקודם מתן תורה היום חשוב יותר ולכן כ' יום ולילה לא ישבותו יום ואח"כ לילה דהלילה הולך אחר היום. א"כ לא הי' מוכרחים האבות לעשות בשבת שום מלאכה דהי' יכולים לעשות המלאכה בע"ש ובמוצ"ש כנ"ל וא"כ הי' אסורים לעשות שום מלאכה בשבת ויו"ט א"כ כיון דראה יאע"ה דקפצה לו הארץ ידע דאסור לו לעשות שום מלאכה כנ"ל. וזהו שאמר וירא והנה באר בשדה וכו' והאבן גדולה עפ"י הבאר. לא גל בעצמו את האבן דאסור לו לעשות מלאכה לצורך עכו"ם רק ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן. אך אח"כ כאשר ראה יעקב את רחל גל את האבן דהי' המלאכה לצורך ישראל דשרי והבן וב"ה הוא דבר נכון:
כג) ולפי הנ"ל יל"פ המדרש עה"פ ויצא יעקב מבא"ש וילך חרנה וכו' כי בא השמש ובמדרש אותן ב' שעות שהשקיע לו הקב"ה חמה בצאתו מבית אביו אימתי החזירן בחזרתו לבית אביו הדד"כ וזרח לו השמש [עי' לעיל אות כ'] דהנה אחז"ל ויצא יעקב וכו' שקפצה לו הארץ והטעם דנעשה לו נס שקפצה לו הארץ איתא בתפ"י דאותו היום הי' יום א' של פסח ושיטת הרמב"ם ז"ל דתחומין יותר מי"ב מיל אסור מה"ת לכן קפצה לו הארץ דאין תחומין למעלה מעשרה דהאבות שמרו את השבת ויו"ט. והכה הקשו איך שמרו האבות אפילו את השבת הא ב"כ ששבת חייב מיתה דכ' יום ולילה לא ישבותו אולם י"ל דס"ל כמד"א במדרש דיום ולילה לא ישבותו לא קאי על האדם אלא על העתים דלא ישתנה מיום ללילה ומלילה ליום א"כ יכול ב"נ לשבות ע"כ שפיר שובתו האבות בשבת. והכה לכאורה נשמע כמד"א דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם ולא על העתים דהא חזינן דבא השמש ששקעה ב' שעות מקודם דנשתנה העת. אמנם הדבר נכון דהא כ' ויזרח לו השמש ואחז"ל שזרחה שתי שעות מקודם לפרוע הב' שעות ששקעה חמה בצאתו מבית אביו וכ' ביפ"ת דלכן אחז"ל במדרש החזירן בחזרתו לומר דהי' מההכרח לפרוע הב' שעות דכבר הבטיח הקב"ה לנח דיום ולילה לא ישבותי שלא ישתנה העתים ונשתנה ששקעה החמה ב' שעות מקודם ע"ש. ולפי"ז מובן המדרש ויצא יעקב וכו' כי בא השמש א"כ יקשה למה קפצה לו הארץ דאין לומר כנ"ל שלא יעביר על איסור תחומין דהא לא שמרו האבות את השבת ויו"ט דב"נ ששבת חייב מיתה דקאי הקרא דיום ולילה לא ישבותו על האדם ולא על העתים דהא חזינן דבא השמש ששקעה שלא בעונתה ולז"א במדרש אימתי החזירן בחזרתו דכ' ויזרח לו השמש לקיים הבטחת השי"ת לנח דיום ולילה לא ישבותו דקאי על העתים כדברי היפ"ת הנ"ל. א"כ ב"כ ששבת אינו חייב מיתה ושפיר שמרו האבות את שבת ויו"ט לכן קפצה לו הארץ שלא יחלל את היו"ט. והבן ונכון בס"ד:
כד) עי"ל דשאל המין [ב"ב י' ע"א] את ר"ע אם ד' אוהב את עניים למה אינם מפרנסם ומשל למלך שכעס על עבדו והלך אחד והאכילו הלא כועס עליו המלך א"כ הצדקה לעבירה יחשב. וא"ל שבנ"י בנים למקום ואם המלך כועס על בכו והלך אחד והאכילו דורן משגר לו המלך ולכן צדקה למצוה יחשב ע"ש. והנה הקדמונים ז"ל כ' דלכן אנו מצווים על השבת ועל יו"ט ולא אוה"ע לפי ששבת ויו"ט המה שרביטו של מלך ואסור לעבד להשתמש בשרביטו של מלך אבל אנחנו בנים למקום ע"כ משתמשים בשרביטו וזש"א וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דבנ"י המה בנים למקום ולא עבדים ע"כ הצדקה והמעשר שנותנים למצוה יחשב. ולכן כאשר ראה האבן גדולה עפ"י הבאר לא גל בעצמו את האבן דמצווה על שמירת שבת ויו"ט כיון דהוא בן למקום משתמש בשרביטו של מלך לשמור שבת ויו"ט. וע"כ נאספו שמה כל העדרים והם גללו את האבן כדברי התפ"י הנ"ל:
כה) וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך ופרש"י ז"ל שצפה שאינה נכנסת עמו לקבורה ונ"ל עפיד"ק דו"ז הגה"ק אדמו"ר ז"ל בדברי יחזקאל פ' חיי עה"פ ותשא רבקה את עיני' וכו' ופרש"י ותתכס וכו' כמו ותקבר ותשבר דעשתה עצה בנפשה שלא יהי' לה ח"ו תאוה ע"כ שברה התאוה ע"י שחשבה ותקבר שעומדת להקבר היינו יום המיתה וזהו ותקבר ע"י זה ותשבר שברה התאוה ע"ש וקצרתי. א"כ בודאי יאע"ה בעת שנשק לרחל שבר את התאוה ע"י שזכר את יום הקבורה וממילא ראה ג"כ שאינה נככסת עמו לקבורה וזש"א וישק וכו' ויבך דע"י הנשיקה בא לבכי' שצפה שאינה נכנסת עמו לקבורה: כו) עיל"פ דנודע דלכן לא נקברה רחל עמו בא"י שלא יהי' איסור ב' אחיות דהאבות קיימו את התורה רק בא"י דיש לארץ כנען דין א"י דמוחזקת מאאע"ה. והנה הא דלא היו בכ"י בגלות מצרים רק רד"ו שנים איכא ב' טעמים. א) מבואר לעיל פ' תולדות אות ס' דגם על בני ישמעאל חל הגלות דאע"ג דכ' זרעך ישמעאל ג"כ בכלל זרעך כי אאע"ה שיחרר את הגר שלא יעבור באיסור שפחה ולא הי' בן האמה דל"ש לומר דעדל"ת ולא שיחרר את הגר דל"א עדל"ת כיון דבדידה ליכא עשה דאיכה מצווה על פו"ר. ב) דהגלות התחיל משנולד יצחק ונשלם הזמן והא דכ' כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם היינו שהארץ לא יהי' של העכו"ם וארץ כנען שייך להכנענים דהא גם כנען היא ארץ לא להם דמוחזקת לאאע"ה ע"י בפני"פ מזה. והכה אחז"ל דרכו של איש לחזור אחר האשה ואין דרכה של אשה לחזור אחר האיש ואיתא הטעם כיון דלא מיפקדה אפו"ר. והנה באגרת שמואל על רות כ' מ"ש יתן ד' את האשה הבאה אל ביתך כרחל ולאה אשר בנו שתיהם. וכ' האלשיך ז"ל כי היא באה אליו כמו רחל ולאה כי רחל באה לקראתו וכ"כ לאה יצאה לקראתו על אם הדרך ואמרה לו אלי תבא ולכן כ' שתיהם לשון זכר ולא כ' שתיהן לשון נקבה יען שעשו כמעשה זכרים כי דרך האיש להחזור אחר האשה ולא האשה אחר האיש והמה חזרו אחר האיש עכ"ד ולפי"ז א"ש ההמשך ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו' ויבך ואמחז"ל שצפה שאינה נכנסת עמו לקבורה דכאשר ראה שרחל באתה לחזור אחריו ע"כ ס"ל דאשה מצווה אפו"ר א"כ י"ל דאאע"ה לא שיחרר את הגר דאמרינן עדל"ת א"כ הוא בן האמה ולא חל הגלות עליו ועכצ"ל דלכן לא יהיו בגלות מצרים רק רד"ו שנים דהגלות מתחיל מיצחק דא"י מוחזקת מאאע"ה כנ"ל. ע"כ בכה שלא תכנס עמו לקבורה משום איסור ב' אחיות. והבן:
כז) ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חודש ימים ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חכם הגידה לי מה משכורתך ואיתא במדרש מכאן שחייב אדם לטפל במזונות קרוביו שלשים יום ותמיה. וראיתי בשם גאון קדמון מ' נפתלי הירץ ז"ל לפ' דיקשה על לבן מה איפכת לי' בזה שיעבדנו חנם. אך י"ל שרצה שיהי' יעקב שומר שכר ולא ש"ח שיהי' חייב בגו"א א"כ מדוע לא א"ל מיד רק אחר חודש ימים. אמנם י"ל עפימד"א דאשה בנכסי בעלה פטורה מכל נזק דהואיל דחייב במזונותי' הו"ל כבעלים עמה במלאכתה דפטורה א"כ כיון דהי' לבן חייב ל' יום במזונות יעקב קרובו לא אהני לי' אם יהי' שומר שכר דהא יהיו בעלים עמו וזהו כוונת המדרש כיון שלא אמר לו עד חודש ימים מה משכירתך שפיר מוכח מכאן שחייב אדם לטפל במזונות קרוביו ל' יום א"כ לא הועיל לו כלום אם יהי' שומר שכר עד עבור ל' יום ודפח"ח. ולפי"ז יל"פ הפ' וידר יעקב כדר לאמר אם יהי' א' עמדי וכו' ונתן לי לחם לאכול וכו' ושבתי בשלום אל בית אבי ואחז"ל שלום בלא חטא דהנה מרן הק' מרוזין ז"ל אמר לפ' הפ' תהלים כ"ג גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי ר"ל דהאדם הוא שומר לשמור הנשמה מחטא אבל קיימ"ל דאם בעליו עמו פטור וזש"א גם כי אלך בגיא צלמות החטאים והפשעים לא אירא רע העונש בשביל החטא כי אתה עמדי והו"ל שמורה בבעלים ופטור דלא נחשב לחטא ודפח"ח וזש"א אם יהי' אלקים עמדי ע"י ונתן לי לחם לאכול ואהי' כאשה בנכסי בעלה דפטורה מנזק הואיל שחייב במזונותי' הו"ל כבעליו עמו ושבתי בשלום אל בית אבי שלום מן החטא דלא נחשב החטא כיון דבעליו עמו. והבן:
כח) ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה ופרש"י כל הסימנים הללו למה לפי שהי' יודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל ושמא תאמר רחל מן השוק ת"ל בתך ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא ללאה רחל ת"ל הקטנה. ונ"ל ונקדים דברי האו"ת ז"ל הטעם שעבד שבע שנים ברחל משום דשיוו מעשה ידי' של רחל כל ימי חיי' מעת הנשואין הוא מכוון בשיוו עבודה של יעקב שבע שנים. והוא לפימד"א במגילת תענית פ"ג בתשובת גביהה ב"פ דשכר עבודה ליום סלע ע"ש ומבואר במדרש דיעקב אבינו שמר את שבת וא"כ ינוכה חלק שביעי מן השבע שנים ול"ה אלא ששה שנים ושנה הוא שס"ה ימים הרי ששה פעמים שס"ה הוה שני אלפים ומאה ותשעים ימים והוא ב' אלפים ק"צ סלעים ובכתובות [סג ע"א] סובר ר"י דהמורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה טרפעיקין לשבוע ומפרש בירושלמי דהוא כנגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה וטרפעיק חצי דינר מבואר דמע"י של אשה שוה חצי דינר ליום ועולה לשנה שהיא שס"ה ימים שס"ה חצאי דינר דהוא מ"ה סלעים ושני דנרים וחצי ולפמ"ש בס"ע (פ"ב) דרחל היתה בת כ"ב שנים כשניסת י"ל דבשעה שניסת כיון שלא נודע אז יום המיתה חשבו ימי חיי' שבעים שנה כמ"ש בתהלים (צ) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. א"כ כשאר ימי חיי' מ"ח שנה עתה נחשוב מ"ח פעמים מ"ה סלעים ושני דנרים וחצי ועולה במכוון ממש שני אלפים ומאה ותשעים סלעים נמצא דשכר עבודה של יעקב ששה שנים היו במכוון כשיוו מע"י של רחל כל ימי חי' לפ"מ שחשבו שתחי' שבעים שנה עכ"ד דפח"ח. והנה הקדמונים ז"ל הקשו הרי אחז"ל סנהדרין [נח ע"ב] ב"נ ששבת חייב מיתה א"כ איך שמרו האבות את השבת הא לחומרא הי' להם דין ב"נ וכ' בפני"פ ז"ל לת' כי קודם מתן תורה הי' הלילה נמשכת אחר היום דכ' יום ולילה לא ישבותו מקודם יום ואח"כ לילה עד שאמר הקב"ה מערב עד ערב תשבתו שבתכם דגלי לן דהיום הולך אחר הלילה. נמצא קיימו שתיהן שעשו מלאכה בששי ביום ועשו מלאכה במוצאי שבת הרי לא שבתו יום ולילה ושבתו ג"כ את השבת כמו שיהי' אחר מ"ת דהיינו שהיום יהי' הולך אחר הלילה ע"ש דפח"ח. והנה בברית שלום כ' דלכן הלילה הולך אחר היום כיון דהיום נברא תחלה ואח"כ הלילה. ונקדים עוד המתבאר מדבריו שם דהענין אם היום הולך אחר הלילה או הלילה הולכות אחר היום תלי' אי אזלינן בתר יצירה או בתר בריאה כי בענין של היום והלילה הוא דוגמות יעקב ועשו שהיו תאומים דאחז"ל המשל אם הניחו שתי מרגליות בשפופרת אחת אותה שנתנה ראשונה יוצאת אחרונה כך יעקב ביצירה הי' מטפה ראשונה יצא באחרונה עשו הי' ביצירה מטפה שני' יצא בראשונה. כ"כ כדור הארץ חצי כדור שהוא למעלה מהארץ הוי יום וחצי כדור שתחת לארץ הוי לילה כמבואר ברבינו בחיי ז"ל פ' בראשית והמה כתאומים והקדים ליצירה מאוחר להבריאה. והרי אחז"ל דברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא א"כ הי' הלילה ליצירה קודם להיום והי' היום מוקדם ללידה וכיון דקיימ"ל דאזלינן בתר הלידה ולא בתר יצירה [כמש"כ הנוב"י בדול"צ ובשומ"ת ח"ג סי' כ"ב ולא כהגר"א ז"ל] ע"כ הלילה הולך אחר היום וכ"כ עשו הבכור ולא יעקב כנ"ל ע"ש היטב. והנה איתא בנח"ק בשם רבינו אפרים ז"ל דלאה ורחל היו תאומות כיעקב ועשו ולאה היתה בכורה ללידה ומאוחרת ליצירה ורחל היתה קודם ליצירה ומאוחרת ללידה ע"ש. א"כ אי אזלינן בתר לידה היתה לאה הבכורה ורחל הקטנה אבל אי אזלינן בתר היצירה היתה רחל הגדולה ולאה הקטנה. ולפי כל הנ"ל יהי' מובן המקרא הנ"ל ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה ופרש"י כל הסימנים הללו למה לפי שהי' יודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק ת"ל בתך ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל ת"ל הקטנה. דלכאורה יש להקשות מה פעל יאע"ה בזה שאמר בתך הקטנה הלא לבן יכול לרמות להחליף את לאה לשם רחל ויאמר דהיא הקטנה דכיון שנולדה מקודם לרחל א"כ היתה ליצירה מאוחרת ויאמר דאזלינן בתר יצירה ולא בתר הלידה ולזה התחכם יעקב אבינו לגלות לו דהדין הוא דאזלינן בתר הלידה א"כ לא יהי' יכול לרמות להחליף שם לאה לרחל דהא היא הגדולה ולא הקטנה. ולז"א אמר לו יעקב אבינו אעבדך שבע שנים ברחל והטעם של השבע שנים הוא כמבואר לעיל דשכר עבודה היא בעד מעשה ידי' דבשבת לא יעשה מלאכה דצריך לשמור את השבת ולא יהי' בכלל ב"נ ששבת דיכול לעשות המלאכה במוצ"ש דהלילה הולכות אחר היום כדברי הפני"פ. א"כ אי אמרינן דהלילה הולכות אחר היום עכצ"ל דאזלינן בתר הלידה ולא בתר היצירה א"כ לאה היא הגדולה ורחל היא הקטנה כנ"ל ולכן שפיר אמר לו בעד רחל בתך הקטנה שלא לרמות אותו. ודו"ק וב"ה הוא דבר נחמד:
כט) עיל"פ עפי"ד האו"ת הנ"ל דלכן אמר אעבדך שבע שנים דבשבת ישבות מעבודה כנ"ל ועפי"ד הפני"פ דיעשה מלאכה ביום הששי ובמוצ"ש דהלילה הולך אחר היום כנ"ל. והכה מבואר במגלה עמוקות מקדוש ז' ז"ל עה"פ על חומתיך הפקדתי שומרים יומם ולילה אלו ד' אותיות של השם יהו"ה דביום משמש השם י"ה ובלילה השם ו"ה והשם י"ה קודם להשם ו"ה דהיום קודם ללילה דהלילה הולך אחר היום ע"ש. ואיתה בעשרה מאמרות שיעקב הוצרך ליקח ב' אחיות רחל מקודם ואח"כ לאה שהי' עליו לתקן במה שהפריד אדה"ר השם הוי"ה ב"ה וב"ש וע"י רחל יתקן השם י"ה וע"י לאה השם ו"ה כסדר השם י"ה ו"ה. ולא ליקח את לאה קודם לרחל לתקן מקודם השם ו"ה ואח"כ י"ה שלא כסדר השם ע"ש. וזש"א ואעבדך שבע שנים דאשבות בשבת והמלאכה אעשה במוצ"ש דהלילה הולך אחר היום כנ"ל. א"כ השם הוי"ה ב"ה וב"ש השם י"ה המשמש ביום קודם לשם ו"ה המשמש בלילה ע"כ צריך לי ליקח מקודם את רחל ואח"כ את לאה ולא להיפך. וזהו ברחל בתך הקטנה וברש"י שלא יחליף את לאה ברחל. היינו ליתן מקודם את לאה ואח"כ את רחל כי צריך לי לתקן השם כסדר. והבן ונכון בס"ד:
ל) ויהי בבקר והנה היא לאה במדרש דא"ל יעקב ללאה רחייתא בת רמאה לאו בלילה הוה קרינא רחל ואת ענית לי א"ל לא כך הוה צוח לך אביך עשו ואת ענית לי'. ונ"ל דהנה בשפ"א הובא בי"מ לכ"ק מוחז"ל הקשה על הא דפרש"י דכהו עיני יצחק כדי שיבא יעקב ויטול הברכות. הלא הי' טוב יותר שעיניו לנוכח יביטו בצדקת יעקב וברשעת עשו ויברכהו ברצון. וכ' לת' דא"כ לא הי' משטמה מעשו אל יעקב ולא הי' בורח אל לבן ואף אם הי' נושא את רחל כמו שהי' העולם אומרים הקטנה לקטן מ"מ הי' שולח אחרי' כמו ששלח יצחק אחר רבקה א"כ לא הי' נושא רק את רחל ולא את לאה דנשואי לאה הי' במרמה מלבן ולא יתכן רק בבית לבן וכבר העתירה לאה ברחמים וזכתה ליפול בגורלו של יעקב. ע"כ כהו עיני יצחק ועי"ז נצמח שנפלה לאה בגורלו של יעקב עכ"ד. וזש"א במדרש דא"ל יעקב ללאה רמייתא בת רמאה על שרימתה אותו. וע"ז אמרה לו לא כך הוה צוח לך אביך עשו ואת ענית לי' דמוכח מזה דבאו לך הברכות ברמי' ע"י שכהו עיני אביך למען אעלה בגורלך ע"י ערמה כנ"ל. והבן:
לא) ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה ותיבת במקומנו צ"ב ונ"ל דנודע ד' הרמב"ן ז"ל דהאבות שמרו את התורה בא"י ולא בחו"ל. א"כ בא"י לא הי' יעקב אבינו יכול ליקח רק רחל או לאה דלא יעבור באיסור ב' אחיות אבל בחו"ל הי' יכול ליקח רחל ולאה. לכן אם היו בא"י ויעקב מוכרח ליקח רק רחל או לאה וחפץ רק ברחל אין מקום לומר שלא לתת הצעירה לפני הבכירה להמתין עד שתשא הבכירה לאדם אחר לעכבו מלקיים מצות פו"ר. לא כן שהיו בחו"ל א"כ יכול ליקח שתיהן ע"כ אין מקום לתת הצעירה לפני הבכירה. וזש"א לא יעשה כן במקומנו רצ"ל בחו"ל שיכולים ליקח שתיהן לתת הצעירה לפני הבכירה:
לב) ויתן לו את רחל בתו לו לאשה ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה ומדקדקים תיבות לה לשפחה לכאורה כמיותר. וכ"ל דנודע דלבן רצה שלא יהי' בנים לרחל עקרת הבית דאין זרעו של עשו נופלים רק ביד זרעה של רחל. וידע לבן ג"כ שא"א לה להבנות אלא ע"י בלהה כמו שהי' באמת דלאחר שהי' לבלהה בנים הולידה רחל ג"כ בנים וידע לבן ג"כ כי האבות שומרים את התורה ושפחה אסורה ליעקב זולת אם רחל תשחררה את בלהה שפחתה ולזה התחכם לבן בעצה שלא יהי' יכול יעקב ליקח את בלהה דהנה כבר העלה המל"מ היכא שמכר אדם א' לחבירו חפץ על מכת שלא ימכרבו לאחר והלך ועבר על התנאי ומכר לאחר. ופסק המל"מ דכיון שעבר על התנאי לא הי' מכירה הראשונה מכירה וכיון שלא הוי מכירה אינו שלו וגם מכירה שכי' לא הוי מכירה דאינו יכול למכור דבר שאיכו שלו. וא"כ כיון דמכירה שני' לא הוי מכירה שפיר נתקיים התנאי דלא מכר כלל ונשארה מכירה הראשונה מכירה טובה והמכירה ב' לא הוי מכירה כלל עכ"ד הנחמדים הובא ג"כ בהרי"ם ז"ל קידושין בסוגי' דמתעמ"ל עי' שם דבריו העמוקים וזש"א ויתן לו את רחל בתו לו לאשה ויתן לבן לרחל בתי את בלהה שפחתו בתנאי לה לשפחה. דאינו כותן לה השפחה רק שתשארה לה לשפחה לעולם א"כ לא תהי' יכולה לשחררה דהא אם תשחררה יתבטל התנאי ולא הוי כתינה א"כ אינה יכולה לשחרר שפחה דאחרים ואם אינה יכולה לשחררה א"כ שוב לא כתבטל התנאי א"כ כשארה שפחה לעולם דאינה יכולה להשתחררה ממש כדברי המל"מ הנ"ל ועי"ז לא יהי' יעקב יכול ליקח את בלהה ולא יהי' בנים לרחל כ"ז הי' עצת לבן. ולז"א לה לשפחה שתהא לה לשפחה לעולם. ודו"ק והדבר כחמד בס"ד:
לג) ולפי"ז יל"פ הפ' ויאמר התחת אלקים אנכי ותאמר הכה אמתי בלהה בא אלי' ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. דהנה הרתבי"ן ז"ל כ' דלא שמרו האבות את התורה רק בא"י ולא בחו"ל והטעם מבואר בהקדמונים כי א"י היושב בה הוא יושב תחת רשות הקב"ה לא כן היושב בחו"ל שמסר הקב"ה שתהי' תחת רשות שרי מעלה כמו שאמחז"ל כל הדר בא"י דומה שיש לו אלקי וכו'. וזש"א דכיון ששמעה דחל שאמר יעקב התחת א' אנכי וכי אבי תחת אלקים הלא אני יושב בחו"ל שהוא תחת רשות השרים א"כ בחו"ל אין יעקב שומר המצות ע"כ אמרה הגם שלבן אבי' כתן לה השפחה שלא תהי' יכולה לשחרר אותה ותהי' אסורה ליעקב ככ"ל הלא בחו"ל ליכא איסור שפחה ככ"ל ולכן אמרה הנה אמתי בלהה בא עלי' דאע"ג דא"א לי לשחררה כי תשארה שפחה לעולם כנ"ל מ"מ מותרת ליעקב דבחו"ל יכול ליקח שפחה ג"כ ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. להוליד בכים ויפר מחשבות לבן. והבן וב"ה הוא דבר נחמד:
לד) ויפתח את רחמה ורחל עקרה ותהר ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ד' בעניי כי עתה יאהבכי אישי. ונ"ל דהריב"א בבעלי התוס' בפרשתן הקשה בשם ר"ת האיך היו קדושי לאה קדושין הא הוו קדושי טעות שאם היי יודע שהיא לאה ולא רחל לא הי' מקדש אותה. ונ"ל דאחז"ל ב"ב (קכ"ג ע"א] ראוי הי' הבכורה לצאת מרחל אלא שקדמתה לאה ברחמים שהיתה בוכה לבל תעלה בגורלו של עשו ע"ש. ובנזה"ק הקשה כהי דתפלתה גרמה להזדווג ג"כ ליעקב אמאי הי' לה דין קדימה על אחותה. וכ' לת' שמתחלה הי' בדעת עשו לילך ללבן ליקח את לאה בתו אלא מכח תפילתה כהפך דעת עשו לילך ליקח בת ישמעאל א"כ גרמה לאה נשואי רחל ליעקב כי אולי לא כתבטל דעת עשו והי' הולך לבית לבן אזי בהכרח הי' יעקב נסוג אחור ללכת ללבן ליקח את רחל מפחד עשו והי' פוכה ליקח אשה ממק"א א"כ לאה גרמה כשואי רחל ליעקב לנן הי' לה דין קדימה להיות לה משפט הבכורה לצאת ממנה שתלד בעודה רחל עקרה ודפח"ח. ולפי"ז תחורן קו' הר"ת דהי' קדישי לאה ק"ט שרצה ברחל. דז"א דהא אם לא הי' רוצה ליקח את לאה א"כ הי' עשו לוקח אותה והי' הולך לבית לבן ולא הי' יעקב יכול לילך לשם ליקח את רחל. ורק עי"ז שלקח את לאה הי' יכול ליקח ג"כ את רחל כנ"ל. וזש"א ויפתח את רחמה ורחל עקרה ותלד בן וכו'. א"כ נתוודע לכל דלכן נולד לה בן ורחל עודנה עקרה שיש לה משפט הבכורה לצאת ממנה דהיא גרמה נשואי רחל ליעקב א"כ לא הוה קדושי לאה קדושי טעות כנ"ל. ולכן אמרה כי עתה יאהבני שיאהב יעקב אותי יען כי אישי ר"ל שהוא בעלי דנתוודע שאין הקדושין ק"ט. ונכון בס"ד:
לה) ולפי"ד הכזה"ק הכ"ל יל"פ המשך הפ' ויתן לו את רחל בתו לו לאשה וכו' וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה. דאחז"ל שם וירא ד' כי שנואה לאה ששנואין מעשה עשו בפני' לכן בכתה שלא תעלה בגורלו ע"ש. וזש"א ויתן לו את רחל בתו לו לאשה ע"י וירא ד' כי שנואה לאה ששנואין מעשה עשו בפני' שלא תעלה לגורלו וע"י שלא עלתה בגורלו היה יכול יעקב לילך לבית לבן לוקח את רחל כנ"ל. א"כ לאה גרמה נשואי רחל ליעקב ויש לה משפט הקדימה לצאת הבכורה ממכה כנ"ל ולכן ויפתח ד' את רחמה ורחל עקרה:
לו) ותקרא שמו ראובן וכו' כי עתה יאהבני אישי ונ"ל דאיתא בבגדי אהרן די"ל דרחל היתה ליעקב לאשה ולאה לפילגש ע"ש. אולם כ"ז לשיטת רש"י דאשה בקידושין וכתובה ופילגש בקידושין בלא כתובה. אבל לשיטות דפילגש בלא קידושין א"כ אא"ל דהיתה פילגש דהא להרמב"ם ז"ל אסורה משום הלאו דל"ת קדשה. והנה מבואר לעיל פ' [חי' אות י"ח וי"ט] דדברי רש"י ז"ל נכונים למד"א דכתובה מה"ת אבל א"כ דהיא מדרבנן א"כ אא"ל דנשים בקידושין וכתובה ופילגש בקידושין בלא כתובה הא מה"ת ליכא כתובה כלל ועכצ"ל דאשה בקידושין ופילגש בלא קידושין ע"ש ומבואר שם ג"כ דלכאורה י"ל דכתובה מה"ת דאמרינן בכתובות [י' ע"ב] מאי אלמנה על שם מכה ופריך אלמנה דכ' באורייתא מא"ל ותשבי דכתב על שם העתיד דמתקני רבנן לאלמנה מנה ובתוס' שם רצו לומר דאי נימא דכתובה מה"ת י"ל דשפיר כ' בתורה אלמנה על שם מנה דכתובה מה"ת ע"ש. א"כ מבואר דאי אמרינן דכ' ע"ש העתיד שפיר י"ל דכתובה מדרבנן. אבל א"כ דלא כ' ע"ש העתיד יש הכרח לומר דכתובה מה"ת והנה אחז"ל בברכות [ז' ע"ב] ותקרא שמו ראובן מאי ראובן אמרה לאה ראו מה בין בכי לבן חמי דאלו בן חמי ערער על הבכורה ובכי לא ערער על הבכורה וכ' שם רש"י וז"ל ראו מה בין בני לבן חמי וכו' על שם העתיד קראה שמו עכ"ל. וזש"א ותקרא שמו ראובן שקראה ע"ש העתיד [ויש לפלפל בזה וקצרתי] א"כ י"ל דכתובה מדרבכן א"כ עכצ"ל דאשה בקידושין ופילגש בלא קידושין וממילא פילגש אסורה משום דל"ת קדשה. א"כ אא"ל דלאה היתה פילגש ועכצ"ל שהיתה אשתו והוא בעלה. וזש"א כי עתה יאהבני שמעתה יאהב אותי כי יהי' אישי ר"ל בעלי שאני אהי' אשתו ולא פילגשו:
לז) עיל"פ עפי"ד הרש"י ז"ל הנ"ל ראובן ראו מה בין בכי לבן חמי על שם העתיד קראה שמו. והנה כ' ותמת שרה בקרית ארבע ואחז"ל על שם ארבע ענקים שהי' שם. דבר אחר על שם ד' זוגות שנקברו שם איש ואשתו אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה עי' עירובין [נג ע"א] ובמדרש הובא ברש"י. וכתבו המפורשים דתלי' אי כתב קרא על שם העתיד דאי נימא דלא כ' קרא ע"ש העתיד עכצ"ל דנקרא קרית ארבע על שם ד' ענקים שהי' שם. אבל א"כ דכ' קרא על שם העתיד י"ל דנקרא קרית ארבע ע"ש שנקברו שם ד' זוגות אברהם וכו' יעקב ולאה. וזש"א ותקרא שמו ראובן על שם העתיד א"כ שוב י"ל דנקרא קרית ארבע ע"ש העתיד דיעקב ולאה נקברים שם ביחד. לכן אמרה כי עתה יאהבני אישי כי יהי' נקבר עמי ביחד:
לח) וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה ותהר לאה ותלד בן וכו' כי עתה יאהבני אישי. ונ"ל עפיש"כ באיל המילואים לפ' הפ' ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. דמבואר ברמב"ן ז"ל דלכן מתה רחל קודם שבא יעקב לא"י כדי שלא יעבור באיסור ב' אחיות דשמרו את התורה בא"י ולא בחו"ל. והכה רחל נתקדשה קודם לאה בשכר ועבדתיך שבע שנים ולאה נתקדשה באחרונה א"כ הי' מהראוי שלאה תמות קודם רחל דרחל נתקדשה בהיתר ולאה באיסור. אמנם רחל איילונית היתה כדאיתא במדרש ורחל עקרה שלא הי' לה עיקר מטרון ואיילונית קדושי טעות הם א"כ ל"ה קידושי הראשונים קידושין רק אח"כ קידשה בעת שידע שהיא איילונית. א"כ נשא את רחל באיסור ע"כ מתה היא ולא לאה. אבל אם הי' לה בנים א"כ אגמלמ"פ שלא היתה קדושי' קדושי טעות הרי נשאה בהיתר ואת לאה באיסור ומהראוי שתמות לאה בחו"ל ולא רחל וזש"א ותקנא רחל באחותה יען שהיא אחותה א"כ איכא איסור ב' אחיות. ע"כ אמרה הבה לי בנים ואז אגמלמ"פ של"ה איילונית ואשאר בחיים ואם אין רק שאשאר עקרה נמצא דהוי ק"ט והנשואין באחרונה הי' באיסור א"כ מתה אנכי ולא לאה ודפח"ח. והכה המפו' כ' לפ' כי שנואה לאה כענין האחת אהובה ואחת שנואה שאחז"ל שנואה בנשואין שהי' באיסור ויען כי יעקב קידש מתחלה את רחל ואח"כ את לאה וא"כ הי' נשואי לאה באיסור ונשואי רחל בהיתר ע"כ שנואה לאה. וזש"א וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה א"כ מאחר שלאה אינה עקרה ואיילונית ורחל עקרה ואיילונית א"כ קדושי' קדושי טעות הם וקדושי לאה קודמין לקדושי רחל בהיתר ול"ה שנואה בנשואין. לכן אמרה כי עתה יאהבני אישי שלא אהי' עוד שנואה בנשואין. ודו"ק:
לט) ותקרא שמו ראובן וברש"י רבותינו פירשו אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ומדקדקים דהי' לה לקרות ראו בין ולמה קראה ראו בן. ונ"ל עפימש"כ בנפש יהונתן להגאון הרר"י ז"ל דלכן נטל יעקב הבכורה מראובן וכתכה ליוסף דמבואר בתוס' ב"ב [קכ"ג ע"א] בשם הירושלמי דתאומות נולדה עם השבטים א"כ נולדה תאומה עם ראובן הרי תאומתו נוצרה מטיפה הראשונה משל לשפופרת כנודע ולא הי' ראובן בכור גמיר ולכן נתנה ליוסף שלא נולדה עמו תאומה והי' בכור גמור ליצירה ולבריאה ע"ש. א"כ לכאורה יקשה מה זה שאמרה לאה שלא ערער ראובן על שנטל אביו ממנו הבכורה ונתנה ליוסף הא עפ"י דין עשה. אמנם לפימש"כ שם דגם עם ראובן לא נולדה תאומה ולכן קראה שמו ראובן לרמז ראו בן שיראו כי רק בן בלבד נולד ולא תאומה עמו א"כ הי' ראובן ג"כ בכור ליצירה ולבריאה והי' יכול לערער ואפ"ה לא ערער. וזש"א ותקרא שמו ראו בן לראות שלא נולדה תאומה עמו. ע"כ אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער אע"ג שהי' יכול לערער דהי' בכור גמור ליצירה ולבריאה:
מ) ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטנך וברש"י ז"ל ממך מנע ולא ממני וכ"ל דהקדמונים ז"ל הקשו איך נשא יעקב ב' אחיות דאסרה תורה בעונש מיתה. וכ' לת' א) לפי"ד הרמב"ן ז"ל דאיסור ב' אחיות כ' בתורה לא תקח לצרור שתקנא אחת בחברתה אבל ברחל שמסרה הסימנים ללאה שיקח יעקב אותה לא שייך גביי' סיג לצרור ליכא איסור ב' אחיות. ב) לפי"ד הרמב"ן ז"ל דהאבות שמרו המצות בא"י שהיא תחת הקב"ה ולא בחו"ל שהיא תחת שרי מעלה ויעקב הי' בחו"ל בעת שלקח ב' אחיות. ג) בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ו כ' לת' דיעקב מותר בב' אחיות דהאיסור דלא להשתמש בשרביטו של מלך כנודע אבל יעקב שצורתו חקיקה תחת כסא הכבוד והוא מרכבה לשכינה הק' יכול לשמש בשרביטו של מלך ומותר בב' אחיות ע"ש. והנה בבגדי אהרן הביא בשם הקדמונים ז"ל דלכן הי' אאע"ה ויצחק בנו עקרים ויעקב לא הי' עקר דע"י שהיו עקרים ולא הולידו בנים הולידו נשמות לגירים ועי"ז הי' יכולים לגייר אותם אבל יעקב שצורתו חקיקה תחת כה"כ והוא מהמרכבה הי' כחו גדול לגייר גרים אע"ג שלא הוליד להם כשמות לכן לא הי' צרוך להיות עקר ע"ש. ולפי"ז מובן המשך הפ' ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים שלא אקנא אותה ואם אין א"כ אקנא אותה א"כ שוב יהי' איסור ב' אחיות הרי מתה אנכי דעונש ב' אחיות הוא במיתה [וראיתי שכ"כ הגאון הר"ר יהונתן ז"ל וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה] ולזה אמר לה יעקב התחת אלקים אנכי וכי אני בא"י הלא אנכי בחו"ל א"כ ליכא עונש כתירץ הב' הנ"ל. ועוד אשר מנע מנע ממך פרי בטנך וברש"י ממך מנע ולא ממני שאין אני עקר ועכצ"ל כנ"ל כיון שצורתי חקיקה תחת כסא הכבוד ואני ממרכבה לכן אין אני עקר כנ"ל א"כ אין עלי איסור ב' אחיות כתירוץ הג' הנ"ל ודו"ק וב"ה הוא דבר נחמד:
מא) עיל"פ עפי"ד הפני"פ דטענה שילך עמה לא"י שיהי' לה בנים ובחו"ל החטא של ישובת חי"ל גורם שלא יהי' להם בנים. ועוד טענה כיון שמתעכב בחו"ל עובר על איחור נדרו לשוב לא"י ובשביל עון נדרים אשתו מתה ולזה אמרה ואם אין מתה אנכי ע"ש. ולז"א התחת אלקים אנכי וכי אני יושב בא"י תחת אלקים והלא בחו"ל אני א"כ אין מקום לומר דישובת חו"ל החטא גורם שלא יהי' לנו בנים וגם החטא איחור הנדר יוגרם מיתתך הא בחו"ל אין אני שומר את התורה וליכא עונש כלל:
מב) ותאמר בגד ופרש"י ז"ל וז"ל כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי כאיש שבגד באשת נעורים עכ"ל. ונ"ל דהריב"א בבעלי התוס' בפרשתן הקשה בשם ר"ת האיך היו קדושי לאה קידושין הא הוו קדושי טעות שסבר שהיא רחל והיא לאה. ותי' הרבינו ר' אליקים שאמר יעקב בלבו אם זאת רחל יהיו קדושין לשם רחל ואם יחליף לי רחל ללאה יהיו הקידושין לשם לאה כדי שלא יעשה בעילתו בעילת זכות ע"ש. אולם יש להעיר לפי"ד הכזה"ק דרק אאע"ה שמר גם מצות דרבנן אבל בניו לא שמרו אלא מצות דאורייתא א"כ לשיטת הראב"ד דהבא על הפנוי' הוה רק איסור דרבנן א"כ שוב יקשה דהוו קדושי לאה ק"ט דאי"ל כנ"ל דלא רצה שיהי' בעילתו ב"ז דאם יתבטלו הקידושין יהי' כבא על הפנוי' הא לא הוי איסור תורה. אמנם לשיטת הרמב"ם דהבא על הפנוי' לוקה מה"ת א"ש דלא הוו ק"ט שלא יעשה בב"ז והנה שיטת הרמב"ם דהבא על השפחה ליכא רק איסור דרבנן וכ' המ"מ פ"א מה"א דאזיל לשיטתי' דכיון דס"ל דהבא על הפנוי' איכא איסור תורה משום הלאו דל"ת קדישה א"כ לא קאי הלאו דל"ת קדישה על שפחה אבל לשיטות דהבא על הפנוי' איכא רק איסור דרבנן ע"כ קאי הלאו דלת"ק להבא על השפחה כד' התרגום פ' תצא [עי' לעיל פ' לך אות פ"ג דבר נכון]. והנה מובן א"נ דלא היו קדושי לאה קדושי טעות א"כ נתקדשה היא מקודם ואח"כ נתקדשה רחל והוי לאה אשת נעורים אבל א"נ דהי' קדושי טעות א"כ נתקדשה רחל מקודם ואח"כ קידש ג"כ את לאה כמבואר בקדמו' א"כ היתה רחל אשת נעורים ולא לאה. וזש"א כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי עכצ"ל דס"ל דהבא על השפחה ליכא איסור תורה דלא תהי' קדישה קאי להבא על הפנוי' א"כ לא הוו קדושי לאה ק"ט ולאה היא אשת כעורים כנ"ל א"כ אתה כאיש שבגד באשת נעורים והבן והדבר נחמד בס"ד:
מג) ובגוף קי' הר"ת הנ"ל דהיו קדושי לאה ק"ט שחפץ ברחל. י"ל לפי"ד התפ"י דמתחלה הי' באמת דעתו של יעקב ליקח את לאה ואת רחל והא דחפץ ליקח רחל בראשונה כי בלאה הי' בטוח שלא יקחנה עשו היות ועיני לאה רכות והרשע יתן עיניו ביופי ליקח את רחל כאשר יעקב יקח את לאה לכן חפץ ליקח בראשונה את רחל ע"ש א"כ לא הוי ק"ט דהא חפץ גם בלאה: מד) ויבא יעקב וכו' ותאמר אלי תבוא וכו' וישכב עמה בלילה הוא וכו' ותאמר לאה נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, וכ"ל עפי"ד הפני"פ ז"ל פ' וירא דאע"ג דשכר מצוה בה"ע ליכא מ"מ אם עושה מצוה שיש בה הנאת הגוף ועכ"ז האדם עושה בלתי לד' לבדו מגיע לו שכר גם בעוה"ז ע"ש דפח"ח, א"כ במצות פו"ר אע"ג דיש בה הכאת הגוף ועם כ"ז האדם עושה המצוה בלתי לד' לבדו מגיע לו שכר בה"ע ג"כ, והנה בקדושת לוי ז"ל כ' דמזה שנתנה לאה שפחתה ליאע"ה מוכח שכוונתה בפו"ר לא היתה להנאת עצמה רק למען המצוה להרבות שבטים דאשה המתאוה לבעל מחמת תאות עצמה כשהבעל נושא עוד אשה מצטערת עצמה ולא שתתן היא עוד אשה לבעלה ע"ש דבה"ק, וזש"א ותאמר אלי תבוא וכו' וישכב עמה בלילה הוא ותאמר לאה נתן אלקים שכרי דמגיע לי שכר גם בעוה"ז דבמצוה שיש בה הכאת הגוף ועכ"ז האדם עושה המצוה בלתי לד' לבדו מגיע לו שכר גם בעוה"ז כנ"ל, והראי' כי לא עשיתי להנאת גופי מזה אשר נתתי שפחתי לאישי דמזה מוכח שהי' כוונתי במצות פו"ר לא להנאת גופי כנ"ל:
מה) ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני ותיבת בערב לכאורה כמיותר, ונ"ל דהח"ס ז"ל הקשה הא הי' אז חודש סיון מזל תאומים ועובדי ע"ז משתחוים לצורת אדם ונודע דדודאים יש להם צורת אדם א"כ הי' על הדודאים חשש נעבד דאסור בהנאה ע"ש, אמנם אי נימא דהי' ליעקב דין ישראל ומהני רוב וחזקה לא כב"נ דלא מהני אצלו רוב וחזקה כנודע דהפרמ"ג שפיר הי' מותרים הדודאים דאית להם חזקת היתר שלא עבדו להם העכו"ם, והנה עבד עברי עובד ביום ולא בלילה ועבד ב"נ עובד גם בלילה, וזש"א ויבא יעקב מן השדה בערב, א"כ כיון שראתה לאה שאינו עובד בלילה שממ"נ דיש לו דין ישראל ומועיל החזקה והדודאים מותרים ע"כ ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני כי אינם אסורים בהנאה, והבן ונכון בס"ד: מו) ותהר ותלד וכו' ותאמר לאה נתן אלקים שכרי ונ"ל עפיד"ק של הבעש"ט הק' ז"ל לפ' הפ' אל נקמות ד' עפ"י משל למלך שהי' לו שר ופגם בכבוד המלך ורצו השרים לנקום בו לדונו ביסורים קשים אבל כאשר בא משפטו לפני המלך יצא משפט השר לגדלו עוד יותר מכפי שהי' קודם שחטא כי עי"ז שיראה גודל חסדו של המלך עליו החסד בעצמו יהי' לפניו לנקמה להתבייש שחטא כנגד המלך ועי"ז עונו תכופר, וזש"א אל מדת החסד נקמות ד' שהשי"ת נוקם ע"י החסד שעושה למי שחטא לפניו עכדה"ק, [ועי' לכ"ק מוחז"ל בייט"ל פנחס חזה] וזש"א ותהר ותלד וכו' ותאמר לאה נתן אלקים שכרי, ששכרי בא לי ע"י מדה"ד שיהי' לי לנקמה להתבייש לכפר עוני: מז) ולפי הנ"ל יל"פ מש"א רבא ברכות [יז ע"א] ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים אבל לא ע"י יסורין וחלאים רעים, רצ"ל שבקש מהקב"ה למחוק עונותיו עי"ז שישפיע עליו רחמים רבים אבל לא ע"י יסורין וחלאין רעים רק ע"י רחמיך הרבים תכופר עונו כנ"ל:
מח) ולפי הנ"ל יל"פ הפ' קדושים לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ד', דאחז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו ולכן אם אדם חוטא לחבירו וחבירו נוקם בו לשלם לו רעה אזי גם הקב"ה ינקום בו לשלם לו רעה על חטאו אבל אם הנקמה היא בדרך אהבה להוסיף אהבתו להיטב לו אזי גם הקב"ה נוקם ע"י אהבה כדברי הבעש"ט הק' ז"ל הנ"ל, וזש"א לא תקום ולא תטור את בני עמך לנקום בו להרע לו רק הנקמה יהי' ע"י ואהבת לרעך ואם כן תעשה, כמוך אני ד' שגם אני אעשה כמוך שלא לנקום בך רק ע"י אהבה כדברי הבעש"ט ז"ל אל נקמות ד' שהחסד יהי' לנקמה:
מט) ולפי"ז יל"פ מש"א מרע"ה בפ' תשא ילך נא אדוני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו, ר"ל שילך אדוני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא שיודעים שהמה עם קשה עורף ואינם ראוים שילך הקב"ה עמהם ואפ"ה הוא הולך עמהם, יהי' להם בושה ועי"ז וסלחת לעוננו לחטאתנו כי הבושה יהי' לכפרת עון כנ"ל:
נ) ותאמר לאה נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי וכו' ואחר ילדה בת ובברכות [ס' ע"א] פריך לה הש"ס מאי ואחר, וכ"ל דהא דאמרה לאה נתן א' שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי דאע"ג דשפחה אסורה לישראל, עכצ"ל כדברי האוהב ישראל ז"ל דלכן לקח אאע"ה את הגר אע"ג דשפחה היתה דאמרינן דעשה דפו"ר דוחה ל"ת דאיסור שפחה [הובא לעיל פ' תולדות אות ס' ע"ש] א"כ ה"ה י"ל אצל יאע"ה דעשה דפו"ר דוחה ל"ת דשפחה דאע"ג שהי' לו בנים זכרים מ"מ הלא קיימ"ל מצות פו"ר בבן ובת ולא הי' לו עוד בת כי דינה נולדה אח"כ, וזש"א ותאמר לאה נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי יען ואחר יולדה בת דהבת נולדה אח"כ לאחר שנתתי שפחתי לאישי ע"כ היתה שפחתי מותרת לו:
נא) ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותמהו מדוע כ' וישמע אלי' א' מדה"ד ולא כ' וישמע אלי' ד' מדה"ר, ונ"ל עפי"ד הרש"י ז"ל ויזכור א' וכו' זכר לה שמסרה סימני' לאחותה וכ' בנזה"ק דהזכירה היא הזכות שמסרה הסימנים, אע"ג דאחז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מילתא היינו זכות דעלמא אבל זכות המתיחס לפקידת בנים במדה כנגד מדה לפעמים מועיל לשנות כת המזל וכהא דאחז"ל מדה במדה לא בטלה, וכיון דהוי לרחל זכות המתיחס לפקידת בנים ע"י שמסרה סימני' ללאה שבזה גרמה לה להוליד בנים לפיכך גם היא נפקדה בבנים מדה כנגד מדה ע"ש והנה מבואר בבני יששכר ז"ל תשרי מאמר ג' דמדה כנגד מדה לאו וויתור עפ"י מדה"ר רק הוא משפט עפי"ד דין דאמרינן דהקב"ה משלם מדה כנגד מדה ע"ש וזש"א ויזכור א' את רחל שזכר לה זכות שמסרה סימני' לשלם לה מכנ"ת כנ"ל, ולז"א וישמע אלי' אלקים דגם מדה"ד שמע אלי' ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן דמדה כנגד מדה הוא עפ"י דין: נב) ויזכור אלקים וכו' ויפתח את רחמה במדרש זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, ונ"ל דאחז"ל דמפתח של רחם ביד הקב"ה דלא נמסרו לשליח לא נמנאך ולא נשרף מדכ' ויפתח את רחמה הקב"ה בעצמו, והקשה בנזהח"ק הא נמסר מפתח של רחם לצדיקים כמו שמצינו אצל אלישע שפקד עקרות וכדומה וכ' לת' דצדיק אינו בכלל שלית כמו מלאך אלא הוא כמושל כמ"ש צדיק מושל ביראת א' צדיק גוזר והקב"ה מקיים הלכך אינו בכלל שליח דעלמא כמלאך ע"ש והנה מבואר בכזה"ק פ' תולדות בשם גדולי המפורשים הטעם דצדיק מושל ביראת א' משום דשכר מצוה בה"ע לירא והרי הוא כאילו הוא ית' זוקף אצלו השכר במלוה ולכן הוא אליו כביכול כנכנע אליו כענין שנאמר עבד לוה לאיש מלוה ע"ש ואיתא שמדרש שכל החסד שעושה הקב"ה בישראל מה שאוכלים בעוה"ז אינם אוכלים אלא בשביל שכר האמונה, ונכודע בזה דברי קדוש זקיני הר"ר העשיל ז"ל דלכאורה יקשה אמאי שכר מצוה בה"ע ליכא הא כ' ביומו תתן שכרו ועכצ"ל דהא התורה נתנה ע"י שליח מרע"ה וע"י שליח אינו עובר הבעל בית בבל תלין, וכ"ז בשאר מצות אבל בחצות אמונה דאמר הקב"ה בעצמו אנכי ולא יהי' לך מגיע שכר גם בה"ע ולזה אינם אוכלים אלא בשביל שכר אמונה, ובזה פ' הפ' טובים שנים מן האחד אשר יש שכר טוב במעמלם ר"ל שטובים השנים מצות אנני ולא יהי' לך אשר שמעו מן האחד הקב"ה אשר יש שכר טוב במעמלם דבשביל אמונה מגיע השכר גם בעוה"ז עכ"ד פח"ח, ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל ויזכור א' וכו' ויפתח את רחמה א"כ נשמע מזה דצדיק גוזר והקב"ה מקיים כיון דשכר מנוה בה"ע ליכא כנ"ל וה"ט דשכר מצוה בה"ע ליכא דליכא הלאו דלא תלין כיון שהי' ע"י שליח א"כ על מצות אמונה מגיע לנו שכר לחם לאכול כנ"ל, ולז"א זכר חסדו שהשי"ת זוכר עשות חסדו כדכ' נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, יען ואמונתו לבית ישראל דבית ישראל יש להם אמונה ועל אמונה יש שכר ג"כ בה"ע כמחז"ל דמה שאוכלים ישראל בעוה"ז אינם אוכלים אלא בשביל שכר אמונה:
נג) ויזכור א' את רחל וכו' ותהר ותלד בן ותאמר אסף א' את חרפתי, ונ"ל עפי"ד הרש"י ז"ל ויזכור וכו' זכר לה שמסרה סימניה לאחותה ולכאורה איך נחשב לה לזכות הא רחל כבר נתקדשה בשכר עבודה וא"כ הוי לאה באיסור ב' אחיות, אמנם לפי"ד הרדב"ז הנ"ל באות ט' דיעקב שהי' מהמרכבה להשכינה הקדושה ליכא איסור ב' אחיות ע"ש. והנה בעקידה כ' לפ' הא דאמרה אסף אלקים את חרפתי לפי שתאות המשגל הוא חרפה לכאורה רק שצריך לקיום המין אבל אם לא להעמיד תולדות אז היא ודאי לחרפה דהוי כזורע לריק ח"ו לכן אמרה כי אסף אלקים את חרפתי מאחר שילדה ע"ש. אמנם לכאורה יש להעיר לפי"ד ספר הפליאה דלכן היו אברהם ויצחק עקרים ולא זרעו ח"ו לריק דהולידו כשמות לגרים ועי"ז הי' בכחם לגיירם, א"כ אפילו קודם שהי' לרחל בנים לא הי' המשגל לחרפה דהא עי"ז הוליד יעקב כשמות לגרים שיהי' יכול לגיירם. אמנם הד"ב לפימש"כ שם דיעקב כיון שהי' מרכבה לשכינה הק' לא הי' צריך להוליד כשמות לגרים שהי' יכול לגיירם בלא"ה כיון שהי' כחו יפה כ"כ שהי' מרכבה לשכינה הק' [עי' לעיל תולדות אות ט"ז ולעיל אות מ"ה מזה] ע"כ שפיר אמרה כי אסף א' את חרפתי שהי' המשגל לחרפה ללא צורך כ"ז שלא הי' להם בנים, וזש"א ויזכור א' את רחל שמסרה הסימנים דליכא איסור ב' אחיות כיון שיעקב היא ממרכבה א"כ לא הי' צריך להוליד כשמות לגרים והי' תאות המשגל לחרפה, ולזה אמרה אסף אלקים את חרפתי שהי' לי עד שנולד לי בן, ונכון בס"ד:
נד) ויזכור אלקים את רחל וישמע אלי' אלקים ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ומדקדקים דתיבות ויפתח את רחמה לכאורה כמיותר ונ"ל דאיתא במדרש ר"ת בשם ר' ביבי אמר ג' מפתחות ביד הקב"ה וכו' מפתח של רחם מנין שנאמר ויפתח את רחמה, והכה אחז"ל והובא ברש"י ויזכור אלקים את רחל זכר לה שמסרה סימניה לאחותה והקשו המפורשים אדרבא הלא לא יפה עשתה בזה לסייע לרמאות את יעקב, וכ"ל עפי"ד השפ"א הובא לעיל אות ל' על הא דפרש"י דכהו עיני יצחק כדי שיטול יעקב הברכות הלא הי' טוב יותר שידע יצחק מצדקת יעקב ומרשעת עשו ויברכהו ברצון, וכ' לת' ותו"ד דאם לא הי' לוקח יעקב הברכות במרמה לא הי' בורח לבית לבן רק רחל היתה בא אליו כמו רבקה שבאתה ליצחק ולא הי' יכול לבן לרמות בבית יצחק ליתן את לאה בעד רחל כי זאת לא יתכן לעשות בבית יצחק ויען ני הי' רצון השי"ת שיקח גם את לאה ע"כ כהו עיני יצחק ועי"ז לקח יעקב גם את לאה ע"ש, א"כ רחל הנביאה שפיר מסרה הסימנים ללאה דידעה דכן הוא רצון הקב"ה מדכהו עיני יצחק שיקח יעקב את לאה כנ"ל, אמנם יש להעיר לפי"ד המדרש דלכן כהו עיני יצחק על שהציץ בשעת העקידה בשכינה וכ' כי לא יראנו האדם וחי לכן כהו עיניו דסומא חשוב כמת ע"ש, א"כ מנ"ל דכהו עיני יצחק שיקבל יעקב הברכות וממילא שוב לא נשמע דהי' רצון הקב"ה שיקח יעקב את לאה א"כ לא יפה עשתה רחל שמסרה הסימנים אמנם הדבר נכון לפימש"כ זקיני הגאון בעיר דוד ז"ל לפי"מ דקיימ"ל גדולים צדיקים ממלאכים א"כ י"ל הא דכ' לא יראני האדם וחי קאי על המלאכים שנקראים ג"כ אדם על שם אדמה לעליון אבל צדיקים יכולים לראות פני השכינה ע"ש, א"כ א"א לומר דכהו עיני יצחק על שהציץ בשכינה ועכצ"ל כטעם הנ"ל כדי שיטול יעקב הברכות ע"כ שפיר עשתה רחל שמסרה הסימנים לאחותה כנ"ל והכה בכזה"ק כ' דמקרא ויפתח את רחמה דאחז"ל דמפתח של רחם ביד הקב"ה ואין ברי' שולטת עליהם לא מלאך ולא שרף ואעפ"כ נמסר ביד צדיקים כמו שמצינו שנמסר מפתח העקרות לאלישע ונשמע דגדולים צדיקים ממלה"ש ע"ש, ולפי"ז מובן הפ' ויזכור אלקים את רחל וישמע אלי' אלקים, שזכר שמסרה הסימנים דיפה עשתה דכן הי' רצון הקב"ה שיקח יעקב את לאה והראי' מדכהו עיני יצחק כדברי השפ"א הנ"ל דאין לומר דכהו עיניו על שהציץ בשכינה דצדיקים יכולים לראות פכה"ש והראי' מדכ' ויפתח את רחמה דמפתח של רחם לא נמסר למלאך ואפ"ה נמסר לצדיקים כדברי הנזה"ק הנ"ל, ולז"א ויפתח את רחמה דנשמע דצדיקים גדולים ממלאכים וא"כ עכצ"ל דכהו עיני יצחק כדי שיקח יעקב את לאה ע"כ שפיר זכר הקב"ה לרחל שמסרה הסימנים ולכן ותהר ותלד בן, והבן ונכון בס"ד:
נה) ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ד' לי בן אחר, ונ"ל עפי"ד המזה"ק הנ"ל באות הקדים דנשמע מקרא ויפתח את רחמה דצדיקים גדולים ממלאכים ועפי"ד העיר דוד דאי אמרינן דצדיקים גדולים ממלאכים עכצ"ל הא דכהו עיני יצחק כדי שיטול יעקב הברכות ולא משום שהציץ בפני השכינה דצדיקים יכולים לראות פני השכינה כנ"ל, והטעם שקיבל יעקב הברכות כי הברכות מגיע להבכור ויעקב הוא הבכור ליצירה ועשו לבריאה ואזלינן בתר יצירה כמבואר בקדמונים ז"ל, והנה ראיתי בשם הס' איל המילואים לפ' ותאמר אסף אלקים את חרפתי וכו' דאיתא בתרגום יוב"ע דהוי יהיב יוסף במעי לאה ודינה במעי רחל ונעשה כס ובא מלאך ולקח את יוסף ממעי לאה ונתן אותו במעי רחל והי' יוסף בן לאה ליצירה ובן רחל לבריאה וכיון דאזלינן בתר יצירה לא הי' יוסף בן רחל רק העולם סברו שהוא בן רחל ועי"ז סר החרפה שלה שלא הי' לה בנים, וזש"א ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי שיסברו העולם כי הוא בני אבל באמת ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף לי ד' בן אחר היינו שיוסף לי ד' דייקא לי שיהי לי בן אחר ביצירה ובבריאה ודפח"ח, וזש"א ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן דנשמע מזה דצדיקים גדולים ממלאכים א"כ עכצ"ל הא דכהו עיני יצחק למען יטול יעקב הברכות כי הוא הבכור דאזלינן בתר יצירה ולא בתר בריאה כנ"ל, ולכן ותאמר אסף א' את חרפתי דרק החרפה סר ממני שיסברו העולם שהוא בני אבל באמת אינו בני כי ביצירה הוא בן לאה, וע"כ ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ד' לי בן אחר שיהי' בני ביצירה ובבריאה, ונכון בס"ד: