בנין דוד א· רבי דוד דוב מייזליש
פרשת ויגש
א) ויגש וכו' ולמעלה כ' והא' מצא את עון עבדיך הננו עבדים וכו' אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום ונ"ל הסמיכות בטו"ב אופנים דהנה המפו' הק' דתחלה אמר יהודה שיהי' כלם עבדים כהנימוס עשרה שנמצאת גניבה ביד א' מהם כלם נתפשים שכלם חייבים בדבר כפרש"י ולאחר שאמר יוסף שרק בנימין יהי' עבד התחיל יהודא לדבר קשות שבעלילה בא עליהם נתחז"ל ונ"ל דיש לומר ב' טעמים שבא עליהם הצרה ע"י הגביע א) לעונש שגנבו את יוסף ומכרוהו ב) דבאמת ל"ה מגיע להם עונש כיון דיוסף דיבר עליהם לשה"ר רק יוסף בא עליהם בעלילה לפי שהבחירה חפשית לאדם להרע לאחרים כדאיתא בזוה"ק וישב. והנה המפו' הקשו איך דיבר יוסף הצדיק לשה"ר, והיטב אשר אמר אהובי חתן בני חביבי הרב הה"ג וכו' מ' שמואל חיים סופר שליט"א בן יקר לכ' מחו' ידי"נ הרב הגאון המפורסם מ' מנחם שליט"א אב"ד דק"ק מ' וואשארהעלי לת' עפיד"ק של הבעש"ט ז"ל דכשאדם רואה בחבירו שעובר על איזה עבירה הנה אין זה מקרה אלא הזמין השי"ת כך כדי שיפשפש במעשיו דמסתמא יש בידו ג"כ שמץ מה מדוגמת אותה עבירה עכד"ק, ולפי"ז י"ל דיוסף הצדיק כשהוציא דיבה ל"ה כוונתו לספר לשה"ר רק בזה הי' רוצה להראות לאביו שפלת ערכו כאומר ראה שפלת ערכי שאלו עבירות ראיתי באחיי ומסתמא גם אני אינני חף מפשע, וזה שמדייק רש"י ז"ל ויבא וכו' כל רעה שהי' רואה באחיו הי' מגיד לאביו, רצ"ל שלא הי' כוונתו לדבר לשה"ר אלא כוונתו הי' להודיע הראי' שראה דמסתמא יש בידו ג"כ שמץ פסול מעבירות אלו מדהזמין לו השי"ת שיראה כזאת עכ"ד דפח"ח. והנה לפיד"ק של הבעש"ט ז"ל יהי' מובן הטעם דעשרה שנמצאת גניבה ביד א' מהם דכלם נתפשים, דה"ט כיון שראו העבירה ביד א' מהם בטח גם המה אינם נקיים מחטא, ולפי"ז מובן הסמיכות דמתחלה אמר והא' תצא את עון עבדיך דכיון שנמצא הגניבה ביד א' מהם והמה ראו בטח גם המה אינם נקיים מחטא גניבה שגנבו ומכרו את יוסף דיוסף לא דיבר עליהם לשה"ר אלא כוונתו הי' להודיע צערו דגם הוא אינו נקי מחטא, אבל לאחר שאמר אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום א"כ ס"ל ליוסף דאם רואים עבירה אצל אחד אינו ראי' שגם הרואה אינו נקי מחטא א"כ עכצ"ל דהא דסיפר על אחיו שעשו עבירה כוונתו הי' לדבר לשה"ר ח"ו א"כ בדין מכרו השבטים אותו ולא בא עליהם שום עונש ע"ז רק יוסף בא עליהם בעלילה כי הבחירה חפשית, ולז"א ויגש אליו יהודה לדבר קשות כי בעלילה בא עליהם כמחז"ל, ודו"ק:
ב) עי"ל עפ"י הנ"ל דהנה אחז"ל שיוסף אמר על אחיו שחשודים על עריות שנותנים עיניהם בבנות הארץ וכ' במשכיל דוד דהי' פליגי בפלוגתת תרי רבנן ע"ז [יז ע"א] דחד אמר לא ניזול אפותחא דזונות שלא לגרות היצה"ר וחד אמר ליזול ולכוף ליצה"ר ולקבל אגרא לכן אזלו אפיתחא דבי זונות לקבל אגרא ויוסף סבר דאסור לגרות היצה"ר לכן דיבר עליהם ודפח"ח והנה י"ל דהנימוס דבנמצא גניבה באחד מעשרה דכלם נתפשים תלי' ג"כ בהפלוגתא הנ"ל דלמד"א דלא ניזול שפיר נתפשים דלא הי' להם להתאחד עם הגנב אבל למד"א ניזול ולכוף היצה"ר ולקבל אגרא א"כ שפיר עשו להתחבר עם הגנב ולכוף יצרא ע"כ אין כלם נתפשים, וזש"א והא' מצא את עון עבדיך הננו לעבדים דסבר כמד"א דלא ניזול ע"כ כלם נתפשים דגם הם גנבו את יוסף דהצדק הי' עם יוסף דסבר כמד"א לא ניזול אבל לאחר שאמר יוסף שרק בנימין יהי' עבד ולא הם א"כ ס"ל דאין כלם נתפשים כמד"א ניזול א"כ הי' הצדק עם השבטים שאזלי אפותחא דבי זוכות לקבל אגרא ויוסף דיבר עליהם לשה"ר ושפיר גנבו אותו ומכרוהו ולא מגיע להם עונש ויוסף בא עליהם בעלילה, ולז"א ויגש אליו יהודה וכו' שהתחיל לדבר קשות שבעלילה בא עליהם, ודו"ק:
ג) עי"ל דהנה המפורשים הקשו למה כ' ויגש וכו' ולא כ' שהשתחוה כראוי להשתחות לפני מלך, ונ"ל דאחז"ל דביהמ"ק נבנה בחלקו של בנימין ואיתא במדרש ב' טעמים א) שלא חטא במכירת יוסף ב') שלא השתחוה לעשו, והנה המפורשים כ' דתחלה חשב יהודה שבא עליהם הצרה בשביל מכירת יוסף אבל לאחר שראו שאמר שבנימין יהי' עבד ולא הם נשמע שלא חטאו במכורה עכ"ד, וזש"א האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום א"כ כשמע שלא חטאו במכירת יוסף כנ"ל, ועכצ"ל דלכן נבנה בהמ"ק בחלקו של בנימין ולא בחלקת השבטים שהמה השתחוו לפני עשו ולא הוא א"כ נשמע דאסור להשתחות למלך נכרי, ולז"א ויגש אליו יהודה בלא השתחואה, והבן: ד) עי"ל עפי"ד המפורשים דלכן לקח את בנימין לעבד דסבר דיש להאבות דין ב"כ ואזלינן בתר האם ולא בתר האב ע"כ גנב הגביע כמו אמו שגנבה התרפים. והנה מבואר לעיל [מקץ אות צ] דלכן הי' מועיל הערבות של יהודה ול"ה אסמכתא כדין ערב לגופו של לוה דבב"נ ל"ש אסמכתא ע"ש וזש"א הוא יהי' לי עבד דיש לו דין ב"נ, ולז"א ויגש אליו יהודה לומר עבדך ערב את הבער דל"ש אסמכתא. ה) עי"ל עפ"י המבואר באות ג' דמזה שאמר הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום נשמע שלא חטאו במכירת יוסף ואע"ג דכ' וגונב איש ומכרו מות יומת דיש להם דין ב"כ וגונב איש וכו' לישראל נאמר ולא לב"נ כמבואר [לעיל מקץ אות צ] ומבואר דבב"נ ל"ש אסמכתא ומועיל ערב לגופו. וזש"א ואתם עלו לשלום ונשמע דלא חטאו במכירת יוסף דיש להם דין ב"כ כנ"ל. ולז"א ויגש אליו יהודה וכו' כי עבדך ערב את הנער דמועיל הערבות:
ו) עי"ל עפי"ד המפורשים דדן להם כדין ישראל דהגנב כתפס ולא האחרים. והנה מבואר בכליל תפארת דלכן הי' מועיל הערבות של יהודה אע"ג דהציל מרעב שלא ימותו וקיימ"ל החונק את חבירו בשוק ואמר לו הנח לו ואני ערב דאינו מועיל דיהודה התחייב עצמו בנדר כמש"כ הספורנו דמועיל גם בכה"ג ע"ש. והכה אי' בירושלמי נזיר פ"ט ה"א דס"ל לר"י דנדר ל"ש בב"כ ע"ש. וזש"א הוא יהי' לי עבד ואתם עלי לשלום כדין ישראל כנ"ל. ולז"א ויגש אליו יהודה ויאמר וכו' כי עבדך ערב את הנער דמועיל הערבות שהי' בנדר. והבן:
ז) עי"ל הסמיכות עפי"ד הבעה"ט ויגש אליו יהודה ס"ת שוה שאמר לו אני שוה לך שכמו שאתה מלך גם אני מלך, ונ"ל דאיתא ב' טעמים על גלות מצרים א) שאמר אאע"ה במה אדע והגלות התחיל משנולד יצחק ונשלם הזמן כשיצאו ממצרים ב) בשביל החטא של מכירת יוסף א"כ יצאו קודם הזמן, והכה המפורשים כ' דכאשר ראה יהודה שלא נשאר לעבד רק בנימין ולא המה עכצ"ל דלא חטאו במה שמכרו את יוסף והנה אחז"ל דיהודה זכה למלכות בשביל שקפץ לים תחלה והקשה בזרע ברך הרי הוא כמאבד עצמו לדעת וכ' לת' דסמך עצמו על התנאי שהתנה הקב"ה עם הים שיקרע לאחר ד' מאות שנים וכבר נשלם הזמן דהגלות התחיל משנולד יצחק ע"ש וזש"א הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום א"כ כשמע דלא יהי' הגלות בשביל חטא מכירת יוסף דלא נחשב לחטא אלא הגלות יהי' בשביל אברהם וכבר נשלם הזמן ושפיר זכה יהודה למלכות בזכות שקפץ לים לכן אמר ויגש אליו יהודה ס"ת שוה שגם אני מלך כמוך, ודו"ק:
ח) עי"ל עפי"ד הבעה"ט הנ"ל ועפ"י הנ"ל דמזה שנשאר רק בנימין לעבד נשמע דלא עשו עבירה במה שמכרו את יוסף והנה נודע דע"ב אותיות הי' חקוקים באפוד כנגד שם בן ע"ב לפי שמות השבטים ולפי דעתם של השבטים שיוסף אינו צדיק ח"ו א"כ יחסר ד' אותיות ועכצ"ל דיחסור ג"כ שם ראובן לפי שחטא במעשה בלהה ויהי' כשאר ס"ג אותיות כנגד שם בן ס"ג [עי' לעיל פ' וישב אות ס"ב] והנה הקדמונים הקשו איך יכול יהודה להיות מלך הא מלך ישראל צריך להיות משבט שלישי והוא משבט רביעי ותי' דראובן אינו מן המנין שחטא במעשה בלהה, וזש"א הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום, א"כ נשמע שלא חטאו במנורת יוסף א"כ לא יהי' שמו על האפוד וכ"כ שם ראובן דחטא במעשה בלהה א"כ אינו במנין השבטים וראוי יהודה להיות מלך, ולז"א ויגש אליו יהודה ס"ת שוה שהוא ג"כ מלך, ודו"ק: ט) עי"ל עפי"ד התרגום וית בנימין אתון בעיין למסב ועלו למוקמא תריסר שבטין וכ' בנפתלי שבע רצון לפ' שיעקב הי' מנחם עצמו אע"פ שחסר לו יוסף ושמעון הי' מובטח שישלם לו הקב"ה שני בנים אחרים ויהי' מספר י"ב שבטים אבל אם יחסר גם בנימין א"כ לא יהי' לו י"ב שבטים ע"ש והנה נודע דברי הקדמונים דאי נימא דהי' הכרח שיהי' ליעקב י"ב שבטים למשול עליהם כמו שהקב"ה מושל על י"ב מזלות לא חטא ראובן במעשה בלהה דהא הי' ההכרח שיהי' ליאע"ה י"ב שבטים ולא יותר אבל א"נ דלא הי' הכרח שיהי' י"ב שבטים ליאע"ה שפיר חטא ראובן א"כ אינו במספר השבטים וראוי יהודא למלוכה שהיא משבט שלישי, וזש"א הוא יהי' לי עבד א"כ יחסר בנימין שלא יהי' יאע"ה מושל עליו א"כ עכצ"ל שאין הכרח שיהי' ליאע"ה דייקא י"ב שבטים א"כ חטא ראובן ויהודה הוא משבט שלישי וראוי למלוכה, ולז"א ויגש אליו יהודה ס"ת שוה שהוא ג"כ מלך והבן:
י) עי"ל עפ"י הנ"ל דדן יוסף את השבטים כדין ישראל לכן אמר שיהי' בנימין עבד והשבטים יעלו לביתם והנה ברש"י פי' כי עבדך ערב את הנער להיות מנודה בב' עולמות וכ' בבנין אריאל לפ' דבאמת יקשה הא מבואר במכות [י"א ע"א] דנידוי על תנאי צריך הפרה ומבואר ביו"ד סי' של"ד סי"ז דהמנדד עצמו לעוה"ב ל"מ התרה א"כ מה פעל יהודה הא אפילו אם יחזירו לו את בנימין יהי' מנודה בעוה"ב. אמנם הד"נ דהא הנידוי הי' על עוה"ז ועל עוה"ב ולענין עוה"ז מהני התרה א"כ שוב אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו דנידוי הוה כנדר וזש"א כי עבדך ערב את הנער להיות מנודה בעוה"ז ובעוה"ב לכן שפיר מבקש להחזיר לו את בנימין ויועיל התרה לענין עוה"ז ויועיל לענין עוה"ב ג"כ ודפח"ח, והכה ר"י ס"ל בירושלמי נזיר פ"ט ה"א דבב"נ לא מהני התרה ע"ש וזש"א הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום דיש לכם דין ישראל א"כ מועיל שאלה על עוה"ז וממילא יועיל ג"כ על עוה"ב כנ"ל ולכן ויגש אליו יהודה וכו' כי עבדך ערב את הנער להיות מנודה בב' עולמות א"כ אם יחזיר לו את בנימין יהי' יכול להתיר הנידוי של עוה"ז ויתבטל ג"כ הנידוי של עוה"ב כנ"ל, ודו"ק:
יא) עי"ל עפ"י הנ"ל דסבר יוסף דיש להם דין ישראל לכן אמר והוא יהי' לי עבד ואתם עלי לשלום והכה האוה"ח ז"ל כ' הא דאמר יהודה ועתה ישב נא עבדך תחת הנער והנער יעל עם אחיו הגם שהי' התנאי שהוא בעצמו יביאנו לביתו כמ"ש והצגתיו לפניך הלא הי' יכול לקיים ע"י שליח דשליחו כמותו ע"ש, וכ"ז אי יש להם דין ישראל אבל אי נימא דיש להם דין ב"נ ולשיטת דאפילו מב"כ לב"נ לא מהני שליחות א"כ הי' מוכרח יהודה בעצמו להוליכו לביתו, וזש"א הוא יהי' לי עבד וכו' דיש להם דין ישראל כנ"ל א"כ מועיל שליח, ולז"א ועתה יישב כא עבדיך תחת הנער והנער יעל עם אחיו דמועיל ע"י שליח והבן:
יב) עי"ל דאמחז"ל שאמר יהודה בנימוסין שלנו כ' ואם אין לו ונמכר בגנבתו וזה יש לו וצ"ב מה לו למלך מצרים בנימוסין שלנו, וכ' באו"י לפ' דכ' ונמכר בגנבתו ולכאורה מי יקנה גנב להכניסו לביתו לגנוב אמנם יכול להיות דלכן גנב שלא הי' לו ואם יהי' עבד ולא יחסור לו לא יהי' גנב וזש"א דכ' ואם אין לו ונמכר בגנבתו אבל זה יש לו א"כ הוא גנב ולמ"ל לביתך ודפח"ח. אמנם לכאורה י"ל דבנימין אינו גנב לגנוב דבר דכיון שיש לו למ"ל לגנוב והא דגנב את הגביע יען שירצה לנחש בו א"כ כיון שכבר נגנב אין חשש שיגנב עוד הפעם את הגביע לכן שפיר לקח את בנימין לעבד אולם זה אינו דהא נמצא הגביע בידו א"כ יהי' יכול לגנוב את הגביע מחדש וזש"א האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד א"כ כבר נמצא הגביע וחזרה לבעלים, ולז"א ויגש אליו יהודה ויאמר בנימוסין שלנו כ' ואם אין לו ונמכר בגנבתו וזה יש לו א"כ הוא גנב ולמ"ל בביתך לגנוב מחדש דאין לומר דלא יגנוב דבר שלא לצורך דהא יש לו והגביע כבר נאבד ע"י הגניבה דהא אמרת אשר נמצא הגביע א"כ יגנוב מחדש את הגביע והבן:
יג) עי"ל דבאור צבי הקשה הא יוסף הראה להשבטים ששמר את המצות כמו ופרע להם בית השחיטה א"כ איך לקח את בנימין לעבד הא החזיר הגביע. וכ' לת' דב"נ נמכר אפילו בעד הכפל ורק לישראל גילה לן הקרא ונמכר בגנבתו ולא בכפלו ולחומרא הי' להם דין ב"כ והכפל עולה הון רב כי יכולים לנחש בהגביע ע"ש והכה בפני"פ הקשה הא הי' לו ליהודה פתח חרטה להתיר לו את הנידוי שהוא כמו נדר דאם הי' יודע שבנימין יגנוב לא הי' מקבל עליו ערבות ע"ש אמנם לפי"ד הירושלמי דלב"נ לא מהני התרה ולחומרא הי' להאבות דין ב"נ שפיר אמר יהודה כי עבדך ערב את הנער וכו' להיות מנידה בב' עולמות דהא לא מהני התרה. וזש"א האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד דאף דנמצא הגביע אפ"ה לקחו לעבד דלחומרא הי' להם דין ב"כ ולזה שפיר אמר יהודה כי עבדך ערב את הנער וכו' להיות מנודה בב' עולמות דלא מהני התרה והבן:
יד) עי"ל עפי"מ שכתבו המפורשים דלכן אמר יוסף שבנימין יהי' עבד יען שעבר יהודה על גונב איש ומכרו מות יומת בעוה"ז ובעה"ב ע"כ יהי' מנודה בעוה"ז ובעוה"ב לעונש, אולם יש להעיר לפי"ד הברכת שמואל דלא עברו השבטים על גונב איש וכו' לפי"ד הרמב"ם ז"ל דכמו דילפינן בסנהד' [פו ע"א] דגונב בנו פטור מונמצא בידו פרט לבנו שהוא מצוי ה"ה בגונב לאחיו הצעיר שהוא מצוי תחת אחיו הגדול וא"כ יוסף שהי' אחיהם הצעיר שפיר הי' פטורין השבטים מעונש ע"ש, אמנם הד"נ לפי"ד הזוה"ק דהא דדרשינן את לרבות אחיך הגדול היינו מן האם ולא באחיו מן האב בלבד [עי' לעיל פ' וישב אות מ"ת ופ' מקץ אות פ"ז] א"כ יוסף שהי' בן רחל אינו חייב בכיבוד אחי' הגדולים א"כ לא מקרי מצוי בידו א"כ שפיר מגיע להשבטים עונש על המכירה וכ"ז נכון אי נימא דיוסף הי' בן רחל אבל א"נ דנוצר במעי לאה וניתן אח"כ במעי רחל כדברי התרגום יב"ע ואזלינן בתר יצירה והי' בן לאה א"כ מחויב בכיבוד אחי' ומקרי מצוי ולא מגיע עונש להשבטים על המנורה כמובן. והנה בנפתלי שבע רצון פ' וישב הביא בשם גדול א' לפרש הפ' מקרב אחיך תשים עליך מלך וסמיך לי' לא יהי' וכו' כל שבט לוי חלק ונחלה בתוך אחיו, דהכה המלוכה שייך לאמצעי שבשבטים היינו מקרב אחיך הממוצע שבאחיך ובמספר השוה לא תמצא ממוצע כגון בכי לאה היו ששה אם תחלק אותם יהי' בכל חלק שלשה ולא תמצא ממוצע אבל במספר שאינו שוה למשל חמשה תמצא בו ממוצע וכיון שבני לאה היו ששה בני השפחות היו ארבעה ובני רחל היו ב' א"כ לא תמצא ממוצע לכן צוה הקב"ה שלא יהי' לשבט לוי חלק ונחלה בתוך אחיו שלא נכנס במספר השבטים א"כ ישארו חמשה שבטים מלאה ותמצא שיהודה הוא המלך כי הוא האמצעי, וזש"א מקרב אחיך תשים עליך מלך לכן לא יהי' כל שבט לוי חלק ונחלה בתוך אחיו ככדפח"ח, וכ"ז נכון אי נימא דיוסף הוא בן רחל אבל אי הוה אמינא שהוא בן לאה דאזלינן בתר יצירה כנ"ל א"כ יוסף הי' בן הששי ללאה ושוב לא הי' מגיע המלוכה ליהודה, ולפי"ז מובן הסמיכות הוא יהי' לי עבד דנשמע מזה שחטא יהודה בהמכירה ודלא מקרי יוסף מצוי כיון שהוא בן רחל כנ"ל ולז"א ויגש אליו יהודה ובבעה"ט דס"ת שוה שאמר יהודה ליוסף שהוא גם כן מלך כנ"ל ודו"ק היטב:
טו) ולפי"ד הברכת שמואל הנ"ל יל"פ המד"ת מה נאמר וכו' מה כאמר לאבא שבארץ כנען ביוסף דמבואר באוה"ח הק' ז"ל דאחי יוסף פטורין וזכאין אפילו בדיני שמים וכ"כ בברכת שמואל ז"ל דמדינא הי' פטורין והביא ד' הרמב"ם ז"ל שכ' דמה שאחז"ל בסנהדרין [פ"ו ע"א] דגונב בנו פטור דילפינן מונמצא פרט למצוי א"כ כמו בנו מקרי מצוי ה"ה אחיו הצעיר ע"ש, וראיתי בת' בית יצחק יו"ד ח"א סי' ט' בשולי המכתב שכ' דכ"ז לש"ס דידן אבל להירושלמי דיליף דגונב בנו פטור מגונב כפש אחיו פרט לבנו א"כ בודאי דגונב אחיו חייב נפש, ונודע דבא"י מורין כש"ס ירושלמי ובחו"ל כש"ס בבלי וזש"א יהודה מה כאמר לאבא שבארץ כנען ביוסף דהא בא"י מורין כש"ס ירושלמי דגונב אחיו ומכרו חייב א"כ חייבים על המכירה, ונכון הוא:
טז) עי"ל הסמיכות ואתם עלו לשלום וכו' ויגש אליו יהודה ויאמר וכו' והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי, דהנה אחז"ל ברכות [סד ע"א] הנפטר מחבירו אל יאמר לך בשלום רק לך לשלום שיתרו אמר לך לשלום והצליח וכו' ע"ש וזש"א ואתם עלו לשלום ולז"א ויגש אליו יהודה לומר כיון שאתה אומר עלו לשלום ולא בשלום דאתה חפץ בהצלחותינו א"כ איך אעלה אל אבי והכער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי ואיה הצלחותינו:
יז) עי"ל עפ"י הנ"ל דלכן אמר ואתם עלו לשלום דיש להם דין ישראל ולא דין ב"כ ואם נמצא גניבה באחד מעשרה כולם עבדים והנה בת' הרשב"א ח"ג סי' שכ"ז כ' דלכן הי' עצמותיו של יהודה מגולגלין כמבואר במכות [יא פ"ב] דסבר בנידוי ע"ת ונתקיים התנאי א"צ הפרה אבל אם הי' שואל הי' מועיל ההתרה ע"ש והנה לכאורה יקשה הא לא כפל יהודה לתנאי לומר אם אביאהו לא אהי' בנידוי א"כ אפילו נתקיים התנאי הרי הוא בנידוי ועי' במזרחי מזה, אמנם הד"נ דנודע דברי ת' הרא"ש דלכן מהני תנאי בנזירות אע"ג דהוי תנאי שא"א לקיים ע"י שליח דהוה כנדר ופתחו עמו ע"ש. א"כ שפיר מועיל תנאי בנידוי דהוה כנדר אע"ג דלא הוה תנאי כפל, וכ"ז אם הי' לו ליהודה דין ישראל אבל א"נ דהי' לו דין ב"נ ולשיטת ר"י בירושלמי נזיר פ"ט ה"א דבב"נ לא מהני שאלה א"כ ל"ש לומר דהוה כנדר ופתחו עמו דהא ל"מ שאלה א"כ שוב בעינן שיהי' תנאי כפל ואם יהודה לא כפל לתנאי ל"מ התנאי כלל. וזש"א אתם עלו לשלום דיש להם דין ישראל כנ"ל, ולז"א ויגש וכו' אם לא אביאנו וחטאתי וכו' אבל אם אביאנו לא יהי' חל הנידוי דמועיל התנאי כיון דיש לו דין ישראל כנ"ל, ודו"ק: יח) עי"ל דהק' דלעיל אמר ואיננו וכאן אמר שמת אולם הד"נ לפי"ד הת"י דבשביל שגרמה רחל ליעקב להיות עבד עוד ז' שנים נענשה שמזרעה יהי' עבד או יוסף או בנימין ולכן חשב יאע"ה שיוסף חי ולכן לא בא לביתו כי עבד הוא ע"ש, א"כ כיון שאמר יוסף שבנימין יהי' העבד אז עכצ"ל דיוסף מת דאל"כ למה לא בא לביתו וזש"א הוא יהי' לי עבד, ולז"א ויגש אליו יהודה וכו' ואחיו מת דכיון דבנימין הוא עבד עכצ"ל דיוסף מת דאל"כ הי' בא לביתו, ודו"ק בכל ה"ז אופנים הנ"ל:
יט) ויגש במדרש אחד באחד יגשו זה יהודה ויוסף ונ"ל עפי"ד העקרים דאחד מורה על שלימות לכן נקרא השי"ת אחד על שלימותו. והנה כאשר נועדו יחדיו הה"ק מהר"ם מפרעמישלאן עם הגר"ש קלוגר ז"ל אמר הה"ק הנ"ל לפ' הפ' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון דמלכי צדק הוא שם שהחזיק בתורה ועבודה ביתר שאת ואאע"ה החזיק בגמ"ח וזש"א ומלכי צדק מלך שלם הוציא רצ"ל שלמד מדת גמ"ח היינו לחם ויין מאאע"ה והוא רצ"ל אברהם למד משם שיהי' כהן לאל עליון וע"י שנועדו יחדיו נעשו שלימים לאחוז בשלשה עמודים תו"ע וגמ"ח אשר העולם עומד עליהם ודפח"ח והכה יוסף כקרא בן זקנים וברש"י כ"ת שלמד אצל שם מסר לו א"כ הי' לו מדת שם ויהודה הי' לו מדת אאע"ה שערב בעד בנימין במסנ"פ להביא לחם ויין ממצרים, וזש"א ויגש אליו יהודה אחד באחד יגשו זה יהודה ויוסף דע"י ההגשה שנועדו יחדיו הי' ליהודה תואר אחד וכ"כ ליוסף כי נעשו שלימים שכל או"א למד מחבירו מדותיו, והבן:
כ) ויגש וכו' במדרש אין הגשה אלא לתפלה, וכ"ל עפי"מ שראיתי לפ' הפ' [תהלים כ"ז] בקשו פני את פניך ד' אבקש, כי דהמע"ה אמר לבנ"י בקשו פני למלאות משאלותיכם שיראה איך המה עומדים בפחד ומורא לפני מלך הגם שהוא בו"ד ואח"כ את פניך ד' אבקש כי אדע איך לעמוד לפניך ביראה ובפחד לפני מלך מהמ"ל הקב"ה ודפח"ח ולפי"ז י"ל דיהודה שרצה להתפלל להשי"ת שהי' בעת צרה ע"כ עמד לבקש מיוסף ויראה הפחד שיהי' לו אע"פ שהוא מלך בו"ד כש"כ שיתפלל באימה וביראה לפני הקב"ה, וזש"א אין הגשה רצ"ל שלא הי' תכלית ההגשה לפני יוסף אלא לתפלה שיהי' יכול להתפלל באימה:
כא) מסורה ויותר הוא לבדו ויותר יעקב לבדו ונ"ל דאחז"ל שאמר הקב"ה שאין השם שלם שחסר וי"ו ה"א ואין הכס"א שלם שחסר אל"ף עד שימחה זכר עמלק ונודע דבעת הגאולה יהי' יעקוב מלא בוי"ו דיקח הוי"ו מעשו וישאר עש ומלא רקב וכלא יהי' אבל בגלות הרי יעקב חסר וי"ו כי עשו לקח הוי"ו ושמו עשו מלשון עשוי' לעשות מה שלבו חפץ, וזש"א ויותר הוא לבדו רצ"ל דאותיות הוי"ו ה"א מהשם והאל"ף מהכסא שהמה תיבות הו"א כשאר לבדו דנפרדים מהשם ומהכסא יען ויותר יעקב לבדו שנשאר תיבת יעקב חסר וי"ו דעשו לקחו לכן אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק ואז יהי' יעקוב מלא ועשו חסר וי"ו וישאר עש ומלא רקב וכלא יהי' בבי"א:
כב) עי"ל המסורה ויותר הוא לבדו ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו ויגע בכף יריכו וכו' ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיה"נ דהנה בתוס' חולין [צ ע"א] הקשו איך חל איסור גיד על איסור אבמה"ח הא אאחע"א [דאין לומר דחל לאחר שחיטה הא בעינן שיחול גיד מחיים כש"כ התוס' שם] וכ' הישיע"ק (סי' כ"ז] לת' דחל בעודה מפרכסת דהרי הוא כחי וליכא עוד איסור אבמה"ח ודפח"ח, אולם יקשה איך חל איסור גיד לב"נ שמפרכסת אסור להם הא אאחע"א אמנם הד"נ לפימש"כ התוס' שם דגיד לא נאסור לאוה"ע אלא לבני יעקב דהי' נקראים ב"כ א"כ לשיטות דהי' להאבות דין ישראל גם לקולא א"כ הי' מפרכסת מותר ושפיר חל איסור גיד, ונודע דלכן מכרו השבטים את יוסף על שדיבר עליהם לשה"ר שאוכלים מפרכסת דאסור להם ובאמת הי' מותר להם דהי' להם דין ישראל גם לקולא כנ"ל, ולפי"ז א"ש המסורה ויותר יעקב לבדו וכו' ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה דנשמע מזה דהי' להשבטים דין ישראל כנ"ל ע"כ שפיר מכרו את יוסף ולכן ויותר הוא לבדו לאמו. ודו"ק:
כג) עי"ל המסורה הנ"ל עפימש"כ [לעיל פ' וישלח אות פ"ז] דשרו של עשו רצה להרע ליעקב על שחטא בב' אחיות ולא הי' יכול לו דנקרא אל והי' מותר בב' אחיות ע"ש, והנה מבואר [לעיל פ' מקץ אות פ"ז] דאי נימא דיעקב נקרא אל עכצ"ל דנענשה דינה בשכם דיצאנית היתה כאמה לאה ולא היתה כלל בת רחל א"כ גם יוסף לא הי' כלל בן לאה אפילו ביצירה רק בן רחל ליצירה וללידה ע"ש, ומבואר ג"כ [לעיל פ' וישב אות מ"ח] דלכן הי' ראוי יוסף להיות מלך למשול על אחיו אע"ג דכ' ואת לרבות אחיך הגדול והוא הי' הצעיר שבהן כי הי' בן רחל גם ליצירה ולא הי' כלל בן לאה ליצירה ואחיו מן האב ולא מן האם אינו חייב בכיבוד אחיו הגדול כמבואר בזוה"ק ע"ש, והנה בתפ"י כ' לפ' הא דאמר יהודה ויותר הוא לבדו לאמו דרצה בזה להצדיק את אחיו בנימין שצדיק הוא, דלכאורה יפלא על בנימין שיעשה כזאת שאחיו הגדולים יצאו למרחקים לבקש אוכל והוא ישב בביתו הלא כ' ואת וכו' לרבות אחיך הגדול, ולז"א ויותר הוא לבדו לאמו א"כ ל"ה אחיו מן האם ואינו חייב בכיבוד ודפח"ח, ולפי"ז א"ש המסורה ויותר יעקב לבדו וכו' וירא כי לא יכול לו יען דנקרא אל ועכצ"ל דיוסף הוא בן רחל גם ליצירה ואינו חייב בכיבוד אחיו הגדולים כדברי הזוה"ק כנ"ל, ולז"א ויותר הוא לבדו דלכן כשאר בנימין בביתו דאינו חייב בכיבוד אחיו מן האב ולא מן האם. ודו"ק וקצרתי והדבר נכון בס"ד: כד) ונפשו קשורה בנפשו והי' כראותו כי אין הנער ומת וכו' כי עבדך ערב את הנער ונ"ל דהקשו להשיטות [בחו"מ סי' קכ"ט] דערב לגופו של לוה ל"מ דהוה אסמכתא א"כ איך הועיל ערבות יהודה על גופו של בנימין שמא לא יניח יוסף אותו לחזור לביתו וכ' לת' דהא מבואר בחו"מ סי' ר"ז שאם הוא דבר שאפשר להתקיים אפילו בדרך רחוקה ל"ה אסמכתא ע"ש והרי יעקב הי' מלך וידע יהודה כי יתן כל הונו לפדות את בנימין מן השבוי ע"כ ל"ה אסמכתא. אמנם יקשה הלא קיימ"ל דאין פודין את השבוים יתר על דמיהן מפני תיקון העולם אולם הד"נ לפי"ד התוס' גיטין [מה ע"א] ד"ה לא וז"ל והא דתניא נשבית והי' מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו עכ"ל, וזש"א ונפשו קשורה בנפשו והי' כראותו כי אין הנער ומת וברש"י אביו א"כ הו"ל בנימין כגופו ועל עצמו לא תיקנו ולז"א כי עבדך ערב את הנער דהי' מועיל הערבות דל"ה אסמכתא כנ"ל, ודו"ק וב"ה הדבר נכון:
כה) והיה כראותו כי אין הנער ומת וכ"ק הגה"ק מוחז"ל בייטב לב תמה הא אחז"ל כ"מ שנאמר והיה הוא שמתה, ונ"ל עפי"ד קדוש ישראל מריזון ז"ל שאמר לפ' הפ' והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני דקשה הא והי' הוא שמחה ואמר הוא ז"ל שאמר קין דהצרה של נע ונד גדולה כ"כ כי והיה שיהי' אצלו לשמחה כל מוצאי יהרגני אם יהרגו אותו ודפח"ח, וזש"א והיה שיהי' לפני אביו לשמחה כראותו כי אין הנער ומת דהמיתה יהי' לו עוד לשמחה:
כו) ולפי"ז יל"פ הפ' [פ' נצבים] והי' כי יבואו עליך הברכה והקללה וכו' ושבת עד ד' אלקיך, רצ"ל דהעולם יהי' שרוין כ"כ בצער דמה שהי' נחשב לפנים לקללה עוד לברכה יחשב, אזי יתעורר כל איש לעשות תשובה וזש"א והי' כי יבואו עליך הברכה והקללה שהקללה עוד לברכה יחשב אצלך אז ושבת עד ד' אלקיך:
כז) עי"ל עפיד"ק של הבעש"ט ז"ל ששמע פ"א כרוז שלא יהי' לו לא עוה"ז ולא עוה"ב ושמח מאוד כי מעתה יעבוד את השי"ת בלתי שום קבלת פרס לא בעוה"ז ולא בעוה"ב עכלה"ק וזש"א יהודה והיה שיהי' לו לשמחה כי אין הנער וכו' כי עבדך ערב את הנער וברש"י להיות מנודה בב' עולמות, א"כ יהי' יכול לעבוד את השי"ת בלי שום קבלת פרס לא בעוה"ז ולא לעוה"ב: כח) ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי וכו' כי עבדך ערב את הנער לאמר אם לא אביאנו וחטאתי לאבי כל הימים ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו, וכ"ל ההמשך ונקדים דברינו בספרי שו"ת בנין דוד ח"א סי' א' אות י"א לת' קו' התוס' [יבמות ב' ע"ב] לר"מ קטנה אמאי לא תתייבם שמא תמצא איילונית תתייבם ממנ"פ דאפילו אם תמצא איילונית כמי שרי דהיה קדושי טעות ע"ש וכ' שם לת' לפי המבואר ברא"ש קידושין ריש האומר דמש"ה קדושי טעות ליה קידושין דהקדש טעות לא הוה הקדש וז"ל אבל אם טעה השליח ואמר מקודשת לי אין כאן בית מיחוש דהקדש בטעות ליה הקדש עכ"ל, ולפי"ז לב"ש דס"ל בערכין [כ"ג ע"א] דהקדש בטעות הוה הקדש ה"ה דקדושי טעות הוה קידושין וכבר מבואר בספר כחלי מים להגאון מוהרי"ם מבריסק ז"ל ד' י"א דהיינו טעמא דב"ה דס"ל הקדש טעות ל"ה הקדש משום דס"ל דבעינן פיו ולבו שוים לכן אף דאמר בפיו שיהי' הקדש מ"מ כיון שהי' בטעות ולא הי' מסכים בלבו אם הי' יודע ממילא לא הוה פיו ולבו שוים וב"ש ס"ל דל"ב פיו ולבו שוים דאזלינן בתר פיו ולא בתר לבו דאין אנו משגיחין אלא מה שאמר בפיו לכן הקדש בטעות הוה ג"כ הקדש ע"ש, א"כ לפי המבואר בפסחים [ס"ג ע"א] דרבה ס"ל דקסבר ר' מאיר דל"ב פיו ולבו שוים ע"ש, א"כ לר"מ הקדש טעות הוה הקדש והיה קדושי טעות הוה קידושין ומיושב קו' התו"ס לנכון דשפיר ס"ל ר"מ דקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית דלר"מ לא יהי' ק"ט ויהי' פוגע בערוה, ודו"ק:
כט) היוצא לנו מהנ"ל דה"ט דק"ט ל"ה קידושין דלא היה פיו ולבו שוים, ולפי"ז יל"פ הפ' הנ"ל דהנה הרמב"ן ז"ל כ' עה"פ כי שנים ילדה לי אשתי וז"ל כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל וזה טעם ילדה לי אשתי כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי והשאר כבני הפלגשים הם עלי עכ"ל וכתבתי במק"א כי כוונת הרמב"ן ז"ל דהוה קדושי לאה כמו קדושי טעות [עי' לעיל פ' ויצא אות מב] לכן היתה רחל אשתו ובניה בניו א"כ מדאמרינן דסבר יאע"ה דקדושי לאה הוה ק"ט נשמע דס"ל דבהקדש וכ"כ בנדר ושבועה בעינן שיהי' פיו ולבו שוים דאי לא בעינן שיהי' פיו ולבו שוים אז גם ק"ט הוה קידושין והנה המפורשים הקשו איך אמר יהודה ישב כא עבדך תחת הנער והנער יעל עם אחיו הא אמר אם לא אביאנו הרי התחייב להביאו בעצמו ולא ע"י שליח, וכ' בס' כליל תפארת לת' דהא מבואר ברמב"ן ז"ל דיהודה התחייב עצמו בנדר ושבועה א"כ צריך להיות פיו ולבו שוים ולזה אמר יהודה כי רק באמירה אמרתי אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי דמשמע שמוטל עלי בעצמי להביאו אבל בלבי חשבתי אף שיחזור בעצמו או ע"י שליח ג"כ יהי' מקיום הנדר, ונודע דעת הרמב"ם ז"ל פ"ב משבועות הי"ב שבנדר נאמן לומר שבלבו כך הי' כוונתו. וזש"א כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי וכו' רצ"ל דרק האמירה היתה שאם לא אביאנו בעצמי וחטאתי אבל בלבי הי' כוונתי דאוכל להחזירו גם ע"י שליח ודפח"ח, ולפי"ז מובן המשך הפ' ויאמר עבדך אבי וכו' כי שנים ילדה לי אשתי א"כ כשמע מזה דבעינן פיו ולבו שוים כנ"ל, ולז"א כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי ני רק האמירה היתה שאביאני בעצמי אבל בלבי היתה כוונתי להחזירו ע"י שליח א"כ כיון דלא הי' פי ולבי שוים אוכל להחזירו גם ע"י שליח ולכן ועתה ישב כא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו דמועיל שליח ג"כ. ודו"ק ונחמד הוא בס"ד:
ל) ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וכו' ולא יכול יוסף להתאפק וכו', וכ"ל עפימש"א הגאון מ' נתן פייטל ממאד ז"ל לפ' מש"א אסתר למרדכי וצומו עלי וכו' וגם אני ובערתי אצום כן. כי יעצה אסתר לקרב הישועה שלא יבקש כל אחד עבור עצמו רק עבור אחרים. וזש"א וצומו עלי שיהי' הצום לטובת זולתכם וגם אני ונערתי אצום כן בבחינה זו לא למענינו אלא למענכם ודפח"ח, וזש"א ועתה ישב נא עבדך תחת הנער שהי' צער אחרים גדול אצלו מצערו לכן בא תיכף הישועה ולא יכול יוסף להתאפק וכו': לא) ויאמר יוסף אל אחיו גשו כא אלי ויגשו ויאמר וכו' ועתה ואחז"ל במדרש אין ועתה אלא תשובה, וכ"ל דזקיני הגאון ז"ל בעיר דוד הביא בשם הרא"ש להקשות דאיך מועיל תשובה נימא כיון שנדחה נדחה לעולם, וכ' לת' דאפילו למד"א בע"ח כדאין היינו בהמה דל"ה בע"ח גמור דעומדת למות לא כן האדם אע"פ שימות הלא יעמוד לתחה"מ בכה"ג לכ"ע בע"ח אין נדחין, והנה איתא במדרש כשאמר יוסף לאחיו אני יוסף פרחה נשמתן ולאחר שאמר להם גשו נא אלי הוחזר להם נשמתן בתה"מ ויגשו, וזש"א לאחר שראו תחה"מ א"כ מועיל תשובה, לז"א ועתה אין ועתה אלא תשובה:
לב) ולפי ד' הרא"ש הנ"ל יל"פ הפ' [פ' האזינו] ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אני אמות ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל דהנה אחז"ל ועתה אין ועתה אלא תשובה, והכה אחז"ל פסחים [ס"ח ע"א] ת"ר אני אמות ואחי' יכול מיתה באחד וחיים באחד ת"ל מחצתי ואני ארפא מה מכה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד מכאן שיש תחיית המתים מה"ת ע"ש וברש"י ואין מידי מציל הפושעים בי והדקדוקים רבו, ונ"ל דהראשונים הק' אי מועיל תשובה הא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ונודע בזה דברי כ"ק מוחז"ל בי"מ דזהו במלך בו"ד דהפוגע בכבודו פוגע בכבוד מלכות אחרים שהם דומים לו והמה אינם מוחלין לו לא כן הקב"ה שהוא מלך יחיד ואין אלקים. אתו א"כ הפוגע בכבודו אינו פוגע ביתר המלכים רק בכבודו ע"כ הוא יכול למחול ע"ש דפח"ח, והנה מבואר לעיל דה"ט דמועיל תשו ה ול"א כיון דנדחה נדחה כיון שיעמוד לתחה"מ מקרי בע"ח גמור ובע"ח אין נדחין, אולם יש להעיר לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דתחה"מ יהי' רק לנפש שהיא הנשמה בלא הגוף א"כ שוב יקשה נימא כיון דנדחה נדחה דאי"ל כנ"ל דיעמוד לתחי' הא אנו דנין גם על הגוף והגוף לא יעמוד. אמנם באמת שיטת הראב"ד והרמב"ן וסייעתם שכולם כאחד ענו ואמרו שגם הגוף יעמוד לתחה"מ א"כ א"ש דמועיל תשובה, והנה במק"א הבאתי ראי' לדבריהם מדחז"ל סנהדרין [צ"א ע"א] דהגוף אומר שהנשמה חטאה והנשמה אומרת שהגוף חטא ע"כ דן הקב"ה שניהם כאחד כמשל דהרכיב חגר על הסומא ודן אותם כאחד ע"ש, והרי קיימ"ל דמדה טובה מרובה ממדת פורענות ואם לעונש הקב"ה מרכיבם יחד מכש"כ שהקב"ה ירכיבם יחד שיעמוד גם הגוף לתחה"מ לקבלת שכר, ולפי"ז מובן המשך הפ' ראו עתה ובמדרש שיראו לעשות תשובה דאין ועתה אלא תשובה ושלא יקשה לך הא מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול ולז"א כי אכי אבי הוא ואין אלקים עמדי ע"כ יכול הקב"ה למחול כדברי הי"מ הנ"ל, ושלא תקשה לך עוד דנימא כיון שנדחה נדחה ולז"א אני אמות ואחיה מחצתי ואני ארפא דנשמע מזה דיש תחיית המתים מה"ת כנ"ל, ובבע"ח גמור לכ"ע בע"ח אין נדחין ושלא תקשה לך עוד הלא רק הנשמה יעמוד לתחייה ולא הגוף א"כ שוב יקשה דנימא כיון דנדחה נדחה, ולז"א ואין מידי מציל וברש"י הפושעים בי רצ"ל דאין יכולים הפושעים להציל עצמם ביום הדין דהגוף יאמר שהנשמה חטאה והנשמה תאמר שהגוף חטא ואין מגיע להם עונש דהקב"ה מרכיב הגוף עם הנשמה יחד א"כ כש"כ שהקב"ה ירכיב יחד הנשמה עם הגוף לתחה"מ לקבלת שכר א"כ האדם הוא בע"ח גמור ולכן מועיל תשובה כנ"ל. ודו"ק היטב כי נחמד הוא בס"ד: לג) ולפי"ז יל"פ הפ' [תהלים קי"ט] רחמיך רבים ד' כמשפטיך חייני דהנה באלשיך הק' ז"ל כ' לפ' רחמיך רבים רצ"ל שמרובה מדה טובה ממדת פורענות כמחז"ל ע"ש, וזש"א רחמיך רבים שמרובה מדה טובה ממדת פורענות לכן כמשפטיך כמו לענין עונש אתה מחי' את הגוף להרכיב הגוף ונשמה יחד לענשו גם את הגוף כמ"כ חיני גם את הגוף להרכיב הגוף ונשחה יחד בתחיית המתים לקבלת שכר דהא מדה טובה מרובה ממדת פורענות:
לד) ועתה אל תעצבו ונ"ל דנודע מאמר החכם העבר אין. והעתיד עדיין. וההוה כהרף עין. א"כ דאגה מנין. וזש"א ועתה שהעצה היעוצה מליפול בעצבות הוא לחשוב רק על עתה כי היסורין שעברו אין שהרי כבר עברו והעתיד עדיין יכול להיות טוב. א"כ אין לדאגות רק על עתה רגע חדא והרי הוא כהרף עין ואין כדאי להתעצב על רגע כי מיד יוכל להתהפך לטוב:
לה) והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם ופרש"י ז"ל והנה עיניכם ראות בכבודי כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש וצ"ב, ונ"ל דהנה המפורשים הקשו למה אמר להם שיהיו רואים בכבודו ולא חשש שמא יעורר שנית קנאתם עליו, ונ"ל עפי"ד קדוש זקני התב"ש ז"ל על מחז"ל סנהדרין [ל"ה ע"ב] אדם הראשון בלשון ארמי סיפר דאחז"ל חגיגה [ט"ז ע"ב] בג' דברים אדם דומה למלאכי השרת יש בו דעת קונו הולך בקומה זקופה מדבר בלשון הקודש ובג' דומה לבהמה אוכל ושותה פרה ורבה ומת כבהמה ומבואר הטעם במדרש שלא להטיל קנאה בין הנבראים דהאדם הוא ממוצע בין המלאכים והבהמה ואם יהי' בדבר אחד דומה יותר למלה"ש או לבהמה יהי' קנאה בין הנבראים וע"כ דומה בג' למה"ש ובג' לבהמה, וא"כ אדה"ר קודם שחטא ולא נגזר עליו מיתה הי' דומה לבהמה רק בב' דברים לכן הי' אסור לו לדבר בלשון הקודש רק בלשון ארמי שיהי' דומה למה"ש ג"כ רק בב' דברים וזש"א אדה"ר בלשון ארמי סיפר היינו קודם שחטא ודפח"ח ושפ"י [עי' לעיל פ' נח אות ע"ט] א"כ עי"ז שמותר לאדם לדבר בלשון הקודש יתעורר האדם שעתיד למות דאל"כ הי' אסור לו לדבר בלשה"ק כמו אדה"ר קודם החטא, ונודע מחז"ל דהעצה שלא יעלה קנאה בלב האדם על חבירו להזכיר יום המיתה וסופו לעפר ואז סר הקנאה ממנו וזש"א והכה עיניכם ראות ועיני אחי בנימן ופרש"י בכבודי וכדי שלא יהי' להם קנאה לזה אמר להם כי פי המדבר אליכם ופרש"י בלשון הקודש, וה"ט דמותר לאדם לדבר בלשה"ק יען שעומד למות כבהמה ע"כ לא יהי' להם קנאה. והבן ונחמד הוא בס"ד:
לו) ויתן להם יוסף עגלות ע"פ פרעה וכו' לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת, וכ"ל ההמשך ונקדים לפ' המדרש [הובא במ"כ] וירא את העגלות ראה עגלת צב שיביאו הנשיאים למשכן כד"א שש עגלת צב מיד ותחי רוח יעקב אביהם דראה דיוסף עדיין עומד בצדקתו ולא חטא באשת פוטיפר, ונ"ל די"ל דכל המורא הי' ליעקב שמא חטא יוסף באשת פוטיפר כי לפי"ד התרגום יב"ע עה"כ ואחר ילדה בת שנתחלפו עוברין במעיהון שיוסף הי' במעי לאה ודינה במעי רחל ונתחלפו העוברין ונמצא דינה נוצרה מטיפת רחל ויוסף חטיפת לאה, ומבואר בנחלת בנימין [הובא לעיל פ' ויצא אות כ"ט ופ' וישב אות כ'] דהא דהבנים נגררים אחר האם הוא רק באמם שמחמת היצירה אבל לא באמם שנתגדלו רק בבטנה ע"ש וכיון דלאה יצאנית היתה להיות להוט אחר ביאה לכן חשש יאע"ה ג"כ על יוסף שיכשול באשת פוטיפר אבל אם הי' היצירה של יוסף במעי רחל לא הי' חושש כלל שמא יחטא יוסף, והנה איתא במדרש ב' טעמים דנענשה דינה בשכם א) שקרא יעקב עצמו אל ובאמת אינו אל ב') דיצאנית היתה כאמה כבתה א"כ לפי"ז עכצ"ל דיצירתה היתה ג"כ במעי לאה א"כ ה"ה יוסף הי' גם יצירתו במעי רחל ולא כדברי התרגום, והנה נודע דברי הקדמונים דלכן נקרא יעקב אל דמושל על י"ב בניו השבטים כמו שמושל הקב"ה על י"ב מזלות כי גם בני השפחות המה בניו ולא בכי השפחות כי גם המה נשי יעקב אבל א"כ דהמה עבדים ואינם בכלל בניו א"כ אינו מושל על י"ב בניו א"כ לא נקרא אל, והנה איתא במדרש פ' נשא דלכן הי' שש עגלת צב כנגד ששה אמהות שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה דהשפחות היו ג"כ נשי יעקב, ולפי"ז מובן המדרש וורא את העגלות ראה עגלת צב שיביאו הנשיאים למשכן כד"א שש עגלת צב א"כ כשמע דגם השפחות המה בכלל אמהות נשי יעקב ובניהם בני יעקב א"כ נקרא יעקב אל ועכצ"ל הא דנענשה לאה דיצאנית היתה דיצירתה הי' ג"כ במעי לאה וכאמה כבתה א"כ עכצ"ל דיוסף נוצר ג"כ במעי רחל לכן ותחי רוח יעקב אביהם דראה דיוסף עומד בצדקתו שלא חטא באשת פוטיפר דאינו בן לאה ביצירה אלא בן רחל. והבן:
לז) ולפי"ז א"ש המשך הפ' הנ"ל, דהנה אחז"ל מגילה [ט"ז ע"א] לכלם נתן לאיש חליפות שמלת ולבנימן שלש מאות כסף וחמש חליפת שמלת אפשר דבר שנצטער בו יעקב יכשל זרעו דבשביל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף ירדו למצרים ע"ש וז' המהרש"א ז"ל כ' לת' דבשלמא יעקב הי' אב לכלם בשוה לכן לא הי' לו לשנות אבל בנימין הי' ליוסף קרוב יותר דהי' אחיו גם מאמו והשבטים לא היו רק מאב ע"ש, וכ"ז נכון אי נימא דיוסף נוצר ג"כ ברחל ולא בלאה אבל א"כ דנוצר בלאה ונולד ברחל א"כ לא הי' בנימין שום קרוב יותר מאחיו דאחיו הי' אחים ליוסף מן האב ואחים מן האם ליצירה ובנימין הי' אח מאב ואח מאם בלידה בלבד, א"כ לא הי' לו ליוסף לשנות מבני לאה לבנימין, ולפי"ז מובן ההמשך ויתן להם יוסף עגלות ע"פ פרעה המה עגלת צב שיביאו הנשיאים למשכן כד"א שש עגלת צב ועכצ"ל דלכן הי' שש עגלות כנגד ששה אמהות דהשפחות המה ג"כ נשי יעקב ובניהם בני יעקב א"כ נקרא יעקב אל ועכצ"ל דלכן נענשה דינה דיצאנית היתה כלאה נמשל כאמה כבתה, א"כ יוסף בן רחל ביצירה ג"כ והרי הוא יותר קרוב לבנימין משאר אחיו דהוא אחיו מן האב ומהאם, ולז"א לכלם נתן לאיש חליפות שמלת ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חליפת שמלת יען כי הוא אחיו מן האב ומן האם. ודו"ק כי הדברים נחמדים בס"ד:
לח) ולבנימן נתן שלש מאות כסף וכו' ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך ופרש"י שהי' דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתוכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר אתה ספרת לשין הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו עכ"ל, והקשו המפורשים הא יוסף דיבר עליהם לשה"ר שאוכלים אבמה"ח א"כ בצדק מכרו אותו. וכ"ל עפי"ד האו"ת ז"ל [אות י'] הטעם דנתן יוסף לבנימין שלש מאות כסף שהוא שלש מאות מעה עפמש"כ רש"י [פ' וישב] וישב ראובן ובמכירתו ל"ה שם שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו משמע דהשימוש של כל השבטים הי' שוה וכ"א שמש ביומו א"כ באותן כ"ב שנים של"ה יוסף אצל אביו ניתוסף חלק שימושו ביום המיוחד לו על שאר האחים וממילא שורת הדין שיוסף יפרע להם שכר עבודה ששמשו במקומו אמנם להשבטים אין טענה ע"ז דהם הי' הגורמים בדבר שמכרוהו ורק לבנימין של"ה במכירתו וממילא ניתוסף לו עבודה במקום יוסף זה רצה יוסף לפרוע לו וע"כ נתן לו שלש מאות מעה דכך עולה שכרו והחשבון בזה דהכה בפענח רזא [פ' בא] ובב"י או"ח [סי' ל"ב] דבשנה יש שלש מאות ימי חול חוץ מימי שבת ולזה מרמז השי"ן של התפילין ע"ש, וכיון שהם שמרו שבת א"כ אין לחשוב שכר עבודה של שנה רק משלש מאות ימים והשבטים היו י"ב ממילא הי' לכל אחד לשמש חמשה ועשרים ימות החול וא"כ כשנגלה יוסף מאביו כ"ב שנה יש לחשוב כ"ב פעמים כ"ה וזה כמו י"א פעמים חמשים וניתוסף לכל אחד מהשבטים שנשארו י"א חמשים יום. והנה במדרש [פס"א] דשכר עבודה דינר ליום ע"ש ודינר הוא שש מעה א"כ מכוון דשכר עבודה של חמשים יום ששמש בנימין את אביו עבור יוסף עולה שלש מאות מעה וע"כ נתן לו יוסף שלש מאות מעה בשכרו ולא לשאר השבטים ודפח"ח, א"כ מבואר מדנתן יוסף לבנימין רק שלש מאות כסף ולא יותר נשמע דשחתרו האבות את השבת, והנה הראשונים הקשו איך שמרו את השבת הא לחומרא הי' להם דין ב"נ וב"נ ששבת חייב מיתה וכ' לעיל [פ' מקץ אות פ"ט] לת' לשיטת דמפרכסת מותר רק לישראל ולא לב"נ דל"א מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור הי' להם ברירה לערב בשר מפרכסת עם בשר אחר בכל שבת ולברור הבשר מפרכסת משאר הבשר וממנ"פ יפה עשו דאם יש להם דין ישראל א"כ מפרכסת מותר ול"ה מלאכת איסור דהוה בורר אוכל מתוך אוכל ושבתו בשבת, ואם יש להם דין ב"נ אז מפרכסת אסור להם והוה בורר פסולת מתוך אוכל כיון דבורר האיסור והוה מלאכה וא"כ לא שבתו בשבת, ונודע דיוסף דיבר לאביו שאחיו אוכלין אבמה"ח היינו מפרכסת דאסור לב"כ ולחומרא יש להם דין ב"נ והשבטים סברו דגם לב"נ תותר מפרכסת דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, א"כ א"נ דמפרכסת אסור לב"כ לא דיבר יוסף עליהם לשה"ר דהצדק הי' עמו אבל א"נ דמפרכסת שרי לב"נ אז דיבר עליהם לשה"ר. ולפי"ז א"ש ההמשך ולבנימן נתן שלש מאות כסף דנשמע מזה דשמרו את השבת א"כ עכצ"ל דמפרכסת אסור לב"כ כנ"ל א"כ דיבר יוסף כהוגן לפני אביו שאחיו אוכלין אבחה"ת דמפרכסת אסור להם ולא יפה עשו השבטים שמכרו אותו ולז"א אל תרגזו בדרך וברש"י שהי' דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתוכח זע"ז ולומר על ידך נמכר אתה ספרת לשה"ר עליו וגרמת לכו לשנאתו דלא יפה עשו בהמכירה. ודו"ק:
לט) עי"ל באופן הנ"ל עפ"י דברינו לעיל [פ' מקץ אות נ"ד] ששחטו בכל שבת בן פקועה דמותר לישראל ולב"נ אסור א"כ לא יפה עשו השבטים במכירתו ע"ש, לכן אמר להם שלא יריבו בענין מכירתו כנ"ל באות הקדום: מ) עיל"פ ולבנימן נתן שלש מאות כסף וכו' ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך ופרש"י אל תפסעו פסיעה גסה דמבואר באות הקדום דמזה שנתן שלש מאות כסף ולא יותר כשמע ששמרו האבות את השבת כנ"ל, והנה המפורשים הקשו למה הוצרך יוסף לומר להם אל תפסיעו פסיעה גסה הא אתחז"ל דפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם ות' דהא אחז"ל דמהדר לי' בקידושא ואבדלתא לכן חשש יוסף שיפסיעו פסיעה גסה דהא שמרו את השבת לעשות קידושא ואבדלתא ג"כ א"כ יוחזר להם מאור עיניהם ע"כ הזהיר אותם שאעפ"כ לא יפסיעו פסיעה גסה עי' בעדות ביהוסף מזה וזש"א ולבנימן נתן שלש מאות כסף דשמרו את השבת כנ"ל, א"כ יעשו קידושא ואבדלתא ויש לחוש שיפסיעו פסיעה גסה כנ"ל ולכן אמר להם אל תרגזו בדרך אל תפסיעו פסיעה גסה. ודו"ק:
מא) ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך ויעלו ממצרים ויבאו ארץ כנען, ונ"ל עפי"ד רש"י ז"ל שאמר להם שלא יריבו בדרך, וראיתי בשם ספר זכרון יצחק דלכן לא הזהיר להם שלא ירגזו גם בביתם כיון שהי' בא"י הי' מובטח שלא יריבו שם שלא יביאו עצמן לידי כעס דונתן ד' לך שם לב רגז [פ' כי תבא] בבבל כ' ולא בא"י עי' נדרים [כ"ב ע"א] ולז"א ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך ושלא תקשה לך מדוע לא אמר שלא יריבו גם בביתם, ולז"א ויעלו ממצרים א"כ הי' הדרך בחו"ל לכן הי' חושש שיריבו אבל לא הי' חושש שיריבו בביתם משום ויבואו ארץ כנען הוא א"י שלא יביאו שם עצמן לידי כעס:
מב) ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך ויעלו ממצרים ונ"ל דהנה אחז"ל תענית [י' פ"ב] אל תרגזו בדרך שלא תתעסקו בדבר הלכה ופריך הש"ס והא אר"א שני ת"ח המהלכים בדרך ואין ביניהם ד"ת ראוים להשרף ע"ש, אמנם י"ל לפי"ד הרמב"ן ז"ל דהאבות לא שמרו את התורה אלא בא"י ולא בחו"ל א"כ א"ש דהא הדרך הי' בחו"ל ולא הי' עוסקים בתורה רק בא"י ולא בחו"ל. וזש"א ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך שלא תתעסקו בדבר הלנה כי הדרך הוא חו"ל שהרי ויעלו ממצרים א"כ הדרך הוא חו"ל ובחו"ל ל"ה עוסקים בתורה: מג) ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך ויעלו וכו' אל יעקב אביהם. ונ"ל דהנה ברבינו בחיי ז"ל פי' מש"א אל תרגזו אל תפחדו כמו שמעו עמים ירגזון, והנה נודע מש"א כ"ק מוח"ז הגה"ק מאוה"ג הדברי חיים ז"ל כי אם אחד נוסע לצדיק הדור צריך הצדיק לדעת מעת שפתח הנוסע פתח ביתי לשומרו מכל רע על הדרך עד בואו אליו עכדה"ק וזש"א ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך אל תפחדו כי ויעלו אל יעקב אביהם הצדיק והוא ישמור אותם מכל רע שלא יבא עליהם בהדרך:
מד) ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכו' לא האמין להם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וכו' ותחי רוח יעקב אביהם ויאמר רב עוד יוסף בני חי, וכ"ל עפי"ד האוה"ח הק' ז"ל דלא האמין להם שיוסף עמד במצרים בצדקתו ונקרא חי והנה כ' ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים, ואמר קדוש ישראל מריזון ז"ל דהכוונה שאמר יוסף כי במצרים לא ידעו שהשי"ת הוא האדון והוא עשה שיהי' השי"ת אדון במצרים וזש"א שמני כמו ושמתי את אלקים שיהי' לאדון לכל מצרים ודפח"ח, וזש"א ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי שהוא בצדקו ולא האמין להם. אבל כאשר וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם היינו כי שמני אלקים לאדון לכל מצרים כנ"ל, ותחי רות יעקב אביה ויאמר רב עוד יוסף בני חי שעומד בצדקו. ודו"ק:
מה) ויגדו וכו' וירא את העגלות אשר שלח לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי ובמדרש עוד יוסף בני חי שלא חטא באשת פוטיפר, ונ"ל עפי"ד הכח"ק לפ' מש"א יוסף הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי וכו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת דאמחז"ל ב"ב [קס"ה ע"א] רובן בגזל ומיעוטן בעריות וא"כ איכא קו"ח השתא אממונא אינני חשוד אף שרוב העולם נכשלין בו מכש"כ איך אעשה עבירה אשר רוב העולם אין נכשלין בו וכ"כ בעולת חודש כ"ש, והנה בחולין [י"א ע"א] ילפינן רוב מעגלה ערופה, וזש"א וירא את העגלות לסימן שבפרשת עגלה ערופה פירש ממנו א"כ ידע דאזלינן בתר רוב ואיכא קו"ח הנ"ל לכן ותחי רוח יעקב אביהם ויאמר וכו' עוד יוסף בני חי שעומד עדיין בצדקו שלא חטא באשת פוטיפר:
מו) עי"ל עפימ"ש בקהלת משה לפ' הפ' לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי דהנה הפחות צריך להיות נכנע לפני הנכבד הדומם לפני החי החי לפני המדבר והגוף לפני הנשמה א"כ הנשמה צריכה להיות מושלת על הגוף ולא הגוף ימשול על הנשמה ויען כי אצל הרשעים נשתנה ההנהגה והגוף משל על הנשמה לכן הדומם מושל על החי ולזה אצל פרעה לא היו הסוסים מושכים הרכב רק הרכב הי' מושך הסוסים לים ולכן נטבעו, וזש"א לססתי ברכבי פרעה כמו שאצל פרעה הי' מושך הרכב הפחות את הסוסים הנכבדים מהם ולכן נטבעו, כן דמיתיך רעיתי הגוף הפחות מוליך את הנשמה ודפח"ח ולכן שלח יוסף עגלות ליעקב לרמז לו כי לכן באו העגלות למחוז חפצם שהסוסים הנכבדים מהרכב היו מושכים העגלות ולא משכו העגלות את הסוסים, וכ"כ הנשמה מושך את הגוף ולא הגוף את הנשמה, ולז"א וירא את העגלות ותחי רוח יעקב שלא חטא. והבן:
מז) ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני ויאמר וכו' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם והמפורשים תמהו למה קראו השי"ת כעת בשם יעקב, ונ"ל דהר"ן ז"ל כ' והובא בתולדות כי טבע כח הדמיון שאינו רואה בעתיד כי אם הטוב שהוא רואה כעת בעיניו משא"כ כת השכלי רואה את הנולד מה שיהי' בעקב היינו הסוף לכן כת השכלי נקרא יעקב ע"ש שרואה רק את העקב של הדבר ולא ראשית הדבר וכח הדמיון נקרא עשו על שם הטוב העשוי ושכן לפניו מיד ואינו משגיח על העקב מה שיהי' בסוף ע"ש דבה"ק, והנה ירידת בנ"י למצרים הי' נראה לפי שעה לרעה אבל העקב הי' לטובה כאשר הבטיח השי"ת כי לגוי גדול אשימך שם, ולכן כאשר רצה השי"ת להגיד ליאע"ה שירד למצרים קרא אותו על שם יעקב שמורה שלא ישגיח על ההתחלה רק על העקב, וזש"א ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני ושלא יקשה לך מדוע קראו השי"ת כעת בשם יעקב, ולז"א אל תירא מרדה מצרימה הגם כי לפי שעה מכח הדמיון שאינו רואה העתיד הוא ענין רעה הירידה למצרים אבל הלא שמך מורה על העקב כח השכלי והעקב יהי' כי לגוי גדול אשימך שם:
מח) ולפי"ז יל"פ הפ' ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ופרש"י ולא הזכיר בן יעקב שבקש רחמים שלא יזכר שמו על מחלוקתם, דנודע דברי האר"י הק' ז"ל דס"ת של צדיק כתמר יפרח המה אותיות קרח דאע"ג שכעת לא עלתה לו שיהי' הלכה כמותו אבל לעתיד לבא יהי' הלכה כמותו והי' לו לעון כי לא הי' צריך לו לעשות מחלוקה עבור כח הדמיון לראות את הטוב מה שהוא לפניו כי הי' לו להביט על העקב כי בסוף יהי' הלכה כמותו כי הלא הוא מבני בניו של יעקב שמורה שמו לראות את העקב וא"כ כיון שלא השגיח קרח על שם יעקב המורה לראות העקב מהראוי ג"כ שלא יזכר שמו של יעקב עליו, וזש"א ולא הזכיר בן יעקב שבקש רחמים שלא יזכר שמו על מחלוקתם כי אין מהראוי להזכיר שם יעקב על מחלוקה כיון שנשכח מקרח שם יעקב דאל"כ לא הי' נכנס למחלוקה והבן:
מט) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ופרש"י ואנכי אעלך הבטיחו להיות נקבר בארץ וצ"ב ונ"ל דהשל"ה הק' ז"ל הקשה איך נקבר יאע"ה בא"י הא כתיב ולא תטמא ארצי דקאי על מת שמת בחו"ל שלא ישאו אותו לא"י והא יאע"ה מת בחו"ל, וכ' לת' דשאני יעקב שהשכינה הי' במצרים עמו ומת בנשיקה ולא ע"י מלאך המות ולא הי' בו טומאה כי הטומאה בא ע"י מה"מ עכדה"ק וזש"א אנכי ארד עמך מצרימה א"כ ימות בנשיקה ולזה ואנכי אעלך וברש"י הבטיחו להיות נקבר בארץ ול"ש ולא תטמא ארצי כיון שהשכינה עמו כנ"ל:
נ) ולפי"ז יל"פ המדרש ויקח משה את עצמות יוסף חכם לב יקח מצות שכל ישראל עסקו בביזת מצרים ומשה עסק בעצמות יוסף. דהנה הא דעסקו בנ"י בביזת מצרים אע"ג דהקב"ה אמר שיהי' ד' מאות שכה במצרים ואח"כ יצאו ברכוש והרי הם יצאו מקודם, עכצ"ל דהשכינה השלימה הד' מאות שכה ולראי' דהיתה שם השכינה מדלקח תשה רבינו את העצמות כיון שמת בנשיקה לא נטמא כנ"ל, דאם לא הי' השכינה במצרים הי' אסור להעלות העצמות לא"י שלא יטמא הארץ וזש"א שכל ישראל עסקו בביזת מצרים יען כי משה עסק בעצמות יוסף דעכצ"ל שהשכינה היתה שם א"כ הרי השלימה לד' מאות שנה ומגיע להם הרכוש, והבן:
נא) עי"ל דידעו האבות שגלות מצרים יהי' רד"ו שנה ואיכא ב' טעמים שלא יהי' גלות מצרים ד' מאות שנה א) שהגלות מתחיל משנולד יצחק ואע"ג דאמר הקב"ה שיהיו בארץ לא להם גם ארץ כנען הוא ארץ לא להם דא"י אינה מוחזקת לנו מאבותינו, ב) די"ל דא"י מוחזקת והשכינה הק' משלמת הד' מאות שנה. וזש"א אנכי ארד עמך מצרימה א"כ י"ל דהשכינה השלימה וא"י מוחזקת מאבותינו ונקראת א"י ולז"א ואנכי אעלך הבטיחו להיות נקבר בארץ שיש לארץ כנען דין א"י, והבן:
נב) ובני יוסף וכו' כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה וכו' ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו, וכ"ל דהנה אחז"ל סנהדרין [ע"א ע"ב] פיזור לצדיקים רע להם ולעולם כנוס הנאה הם ולעולם ע"ש וכ' קדוש זקיני התב"ש ז"ל בר"ה [ט"ז ע"ב] הטעם דאחז"ל דעולם נידון אחר רובו ורשעים רובא נינהו כמבואר ביומא [לח ע"ב] לכן כנוס לצדיקים שהם קבועים ויושבים במקומן וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי ואז הנאה להם ולעולם כמ"ש בקידושין אשרי לו שהכריע עצמו וכל העולם לזכות אבל פיזור לצדיקים ואינם קבועים הרי מכריעים הם כל העולם לחוב מחמת רוב הרשעים ודפח"ח ולפי"ז י"ל דלכן שלח יאע"ה את יהודה לפניו גשנה כי אם יסע גם יהודה עם יאע"ה וכל ב"ב ויהי' כל הכלל ישראל מפוזרים ולא יהי' שום קבוע א"כ יהי' נידון העולם אחר רוב רשעים לרעה לכן שלח את יהודה לפניו וכאשר יסע יעקב עם כל ב"ב יהי' יהודה יושב בביתו בגשנה ויהי' קבוע, אולם לכאורה הא גם יהודה הי' יכול לנסוע ביחד עם יאע"ה ואפ"ה יהי' קבוע דהא יוסף נשאר בביתו, אמנם הד"ב דהא ידע יעקב דגם יוסף יסע לקראתו א"כ לא יהי' שום קבוע דיעקב וב"ב ויוסף יהי' כלם מפוזרים באם הדרך לכן הי' ההכרח לשלוח את יהודה לפניו גשנה, וזש"א כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים א"כ נסעו כל כלל ישראל לכן ואת יהודה שלח לפניו גשנה שיהי' קבוע כי גם יוסף לא יהי' קבוע יען ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל וכו' א"כ יוסף ויעקב וכל ב"ב יהיו על הדרך ולא יהי' שום קבוע לכן הי' מוכרח לשלוח יהודה לפניו ודו"ק והדבר נחמד בס"ד:
נג) עי"ל דאיתא במדרש פ' ויקרא שדעת אוה"ע דישראל בטלים לגבם שהמה הרוב אבל המפורשים כ' לדחות דבריהם דהא בנ"י יושבים בביתם והוה קבוע ולזה שלח את יהודה לפניו כי יעקב עם כל ב"ב יהיו מפוזרים וכ"כ יוסף ולא יהי' קבוע, וזש"א כל הנפש וכו' שבעים ואת יהודה שלח לפניו גשנה וכו' יען ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת אביו גשנה דיעקב יהי' מפוזר על אם הדרך וכ"כ יוסף ולא יהי' קבוע ע"כ שלח את יהודה שיהי' קבוע כנ"ל והבן:
נד) ובני יוסף אשר ילד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים וכ"ק מוחז"ל בי"מ תמה דתיבת במצרים כמיותר, ונ"ל דאחז"ל ב"ב [קכג ע"א] בכללן אתה מוצא שבעים ובפרטן א"א מוצא אלא שבעים חסר אחת וכו' ומשני דיוכבד השלימה ע"ש והנה התוס' תענית [יא ע"ב] הקשו דכ' וליוסף ילד וכו' בטרם תבא שנת הרעב דאסור לשמש מטתו בשני רעבון הרי לוי שימש בשני רעבון דנולדה יוכבד בין החומות, וכ' הרא"ם לת' דלוי ל"ה לו עוד בת והי' לו לקיים מצות פו"ר, והקשה הב"י או"ת סי' תקע"ד הא יוסף ג"כ ל"ה לו אלא ב' בנים ובת לא הי' לו, וכ' בישיע"ק או"ת סי' ר"מ לת' עפי"ד הרמב"ן ז"ל דהאבות שמרו התורה רק בא"י ולא בחו"ל ולוי הי' בא"י אבל יוסף הי' במצרים שהוא חו"ל שלא שמר שם התורה ולא הי' חייב בפו"ר ע"כ לא שימש בשני רעבון ואע"פ שלא שמר התורה מ"מ לא שימש מפני הנימוס שלא לשמש בעת צרה ודפח"ח, וזש"א ובני יוסף אשר ילד לו במצרים בחו"ל ע"כ ל"ה מקיים מצות פו"ר לכן נפש שנים שלא הי' לו רק ב' בנים ולא בת, אבל אם לא הי' במצרים אלא בא"י הי' משמש משום מצות פו"ר, ולכן כל נפש לבית יעקב הבאה מצרים שבעים דיוכבד השלימה דהי' לו ללוי לשמש מטתו כיון שהי' בא"י. והבן: נה) ולפי"ז יל"פ הפ' [פ' שמות] ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף הי' במצרים, דלכן הי' שבעים נפש דיוכבד השלימה דשימש לוי בשני רעבון לקיים מצות פו"ר א"כ תקשה אמאי לא שימש יוסף כקו' הב"י ועכצ"ל כתירוץ הישיע"ק הנ"ל דלוי הי' בא"י ויוסף בחו"ל במצרים, וזש"א ויוסף הי' במצרים. ודו"ק ונכון בס"ד:
נו) עי"ל דאחז"ל דהקב"ה השלים למנין שבעים וכ' כ"ק מוחז"ל בי"ת דה"ט שגלוי וידוע לפניו שאם לא כבש יוסף הצדיק מעיינו הי' מוליד עוד אחד כמו שהוליד אח"כ ושלא יחסר מנין השבטים ע"י צדקות יוסף השלים הקב"ה המנין ע"ש, וכ"ז נכון אי אמרינן דיפה עשה יוסף שלא שימש מטתו בשני רעבון אבל אם לא הי' הצדק עמו לא הי' הקב"ה משלים השבעים, והנה הב"י הקשה הא לא הי' מקיים עדיין מצות פו"ר שלא הי' לו בת א"כ למה לא שימש לקיים מצות פו"ר ותי' הישיע"ק דהי' בחו"ל ובחו"ל לא קיימו האבות את התורה ולא שימש מטתו אע"פ שלא שמר התורה במצרים דמפני הנימוס לא רצה לשמש בעת שהעולם בצער כנ"ל וזש"א ובכי יוסף אשר ילד לו במצרים שהוא חו"ל ול"ה מצווה על מצות פו"ר ע"כ לא הי' יותר רק נפש שנים א"כ כיון דהצדק הי' עם יוסף שכבש מעיינו לכן השלים הקב"ה למנין שבעים ולכן כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים והבן: נז) ולפי"ז יל"פ הפ' ויהי' כל נפש וכו' שבעים נפש ויוסף הי' במצרים, דכיון שהי' במצרים ל"ה מצווה על פו"ר ושפיר כבש מעיינו ולכן השלים הקב"ה מנין שבעים כנ"ל, דאם הי' בא"י כבש מעיינו ל"ה הקב"ה משלים לשבעים. והבן:
נח) כל הנפש הבאה וכו' שבעים ואת יהודה שלח לפניו גשנה ובמדרש שהי' מלך ועי' בזה"ק, ונ"ל דכבר כ' הקדמונים הטעם דיהודה הוא המלך משום דכ' מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מהאמצעי שבשבטים ולפי"ד התרגום הי' יוסף בן לאה ליצירה והיו בני לאה שבעה ויהודה האמצעי לפיכך הי' הוא המלך, אמנם לפי"ד חז"ל דהא דכ' וקהל גוים ממך יצאו זה אפרים ומנשה שיהי' נחשבים לב' שבטים א"כ שוב יהודה ל"ה האמצעי, אולם הד"נ לפי"ד המדרש דח"ש הקב"ה וקהל גוים ממך יצאו היינו שיהי' שבעים כנגד שבעים אוה"ע א"כ שפיר י"ל דאפרים ומנשה אינם במספר השבטים ויהודה הוא האמצעי, [עי' בנפתלי שבע רצון] וזש"א כל הנפש וכו' שבעים א"כ י"ל דקהל גוים היינו שיהי' שבעים ואפרים ומנשה אינם במספר השבטים ולכך ואת יהודה שלח לפניו יען שהוא האמצעי והוא המלך:
נט) עי"ל עפי"ד מוחז"ל בי"מ [באות כ"ו הנ"ל] דלכן השלים הקב"ה מספר שבעים ע"ד שכבש יוסף הצדיק מעיינו ושלא יחסר המנין ע"י צדקות יוסף ע"כ השלים הקב"ה המנין ע"ש, א"כ כשמע מזה דהאבות שמרו את התורה גם בחו"ל ולכן כבש יוסף מעיינו, והנה כ' המפורשים הטעם דשלח את יהודה גשנה לישב שם ולא בארץ מצרים להיות ביחד עם יוסף דנהג כהמהר"ם מרוטנבורג ז"ל מובא [ביו"ד סי' ר"מ ס' ז'] שמיום שעלה לגדולה לא רצה להתראות עם אביו שלא יקל בכבוד אביו ומה"ט אין מהנכון שידור יעקב עם יוסף בנו המלך ביחד לכן שלח את יהודה להכין דירתם בגושן ודפח"ח, וזש"א כל הנפש וכו' שבעים דנשמע מזה דשמרו האבות את התורה גם בחו"ל ולכן שלח את יהודה להכין דירתם בגושן ולא במצרים שלא יעבור יוסף על מצות כיבוד אב דגם בחו"ל צריכים לשמור את התורה:
ס) עי"ל עפ"י הנ"ל דלכן השלים הקב"ה יען שכבש יוסף מעיינו שאסור לשמש בשני רעבון וא"כ הי' להאבות דין ישראל, והכה במהרש"א עה"ת [הובא בי"מ] כ' דלכן שלח את יהודה לפניו כי כאשר יהודה יצא אח"כ לקראת אביו יקח עמו את בנימין שנשאר אצל יוסף ולמען יקיים דברי התנאי שאמר והצגתיו לפניך ודפח"ח, והכה מבואר לעיל [אות י"ז] דלכן הי' מועיל התנאי אף שא"א לקיים ע"י שליח משום שהי' להם דין ישראל ומהני שאלה ומועיל התנאי דהוה כנדר ופתחו עמו ע"ש, וזש"א כל הנפש וכו' שבעים דנשמע מזה שהי' להאבות דין ישראל כנ"ל ולכן שלח את יהודה לפניו גשנה כדי שיקיים התנאי דהי' מועיל התנאי כיון שהי' להם דין ישראל. והבן:
סא) עי"ל עפ"י הנ"ל מדשכינה השלימה למספר ע' נשמע שהי' להם דין ישראל, ועפי"ד המהרש"א הנ"ל דלכן שלח את יהודה למען יקיים התנאי שלא יהי' בנידוי, וכבר מבואר [לעיל אות י'] דהא דמועיל קיום התנאי דהי' ליהודה דין ישראל ולא דין ב"נ ע"ש, וזש"א כל וכו' שבעים דנשמע מזה שהי' להם דין ישראל כנ"ל, ולכן ואת יהודה שלח לפניו לקיים התנאי דאם יקיים התנאי לא יהי' בנידוי. והבן:
סב) עי"ל עפימש"כ לעיל [אות נ"ו] דלכן השלים הקב"ה למנין שבעים דבחו"ל לא שמרו האבות את התורה ע"ש, והכה מבואר לעיל [מקץ אות צ'] דלכן הי' מועיל ערבות של יהודה ול"ה אסמכתא דהי' להם דין ב"כ ובב"נ ל"ש אסמכתא ע"ש, וזש"א כל וכו' שבעים דנשמע מזה דבחו"ל הי' להאבות דין ב"נ א"כ מועיל הערבות של יהודה כנ"ל ולכן שלח את יהודה למען יקיים התנאי דמועיל הערבות. והבן:
סג) עי"ל עפ"י הנ"ל דהשכינה הקדושה ירדה עמהם והשלימה למנין שבעים. והנה מבואר באור החכמה ז"ל דלכן בחר יאע"ה לדור בגושן ולא במצרים דידוע דפרעה נתן לשרה את ארץ גושן במתנה והי' שלה והיתה קדושתה מתפשטת שם להיות המקום ראוי למשכן השכינה הקדושה ע"ש, וזש"א כל נפש שבעים דנשמע מזה שהשכינה ירדה עמהם ולכן שלח את יהודה לגושן דרק זה המקום ראוי' להיות שם משכן השכינה. והבן:
סד) ולפי"ד הישיע"ק הנ"ל [באות נ"ד וכ"ו] יל"פ המדרש ובני דן חושים בתורתו של ר' מאיר כ' ובן דן חושים. דהנה בב"ב [קכ"ג ע"א] פריך לה הש"ס בכללן אתה מוציא שבעים ובפרטן אתה מוציא חסר אחת ומשני דיוכבד השלימה שהורתה הי' בדרך ולידתה במצרים ע"ש, והנה בתוס' תענית [י"א ע"ב] הקשו איך שימש לוי בשני רעבון ותי' הרא"ם דל"ה לו בת ובמקום מצות פו"ר שרי, והקשה הב"י הא גם ליוסף ל"ה בת ואפ"ה לא שימש ותי' הישיע"ק דלוי הי' בא"י ושם שמרו את התורה אבל יוסף הי' בחו"ל ולא הי' חייב לשמש משים מצות פו"ר עש"ה, והנה המפורשים הקשו על הרמב"ן ז"ל דכ' דלא שמרו אבות את התורה בחו"ל הא יעקב אמר אוי לי שנשאתי ב' אחיות ובפסחים [קי"ט ע"א] מבואר ג"כ שאמר שלא נאה לי לברך משום איסור ב' אחיות והלא הוא כשא את האחיות בחו"ל בארם כהריים ובארם צובא, אמנם הד"כ לר"מ דס"ל בע"ז [כ' ע"ב] דמשכירין להם בתים ולא שדות ופריך הש"ס מש"כ ומשני דסבר ר' מאיר כיבוש יחיד שמי' כיבוש ע"ש, א"כ שפיר י"ל דברי הרמב"ן ז"ל ולכן אמר יעקב שחטא בב' אחיות דהא ארם כהריים וא"צ המה א"י כיון דכבש אותם דהמע"ה דכיבוש יחיד שמי' כיבוש [עי' לעיל פ' וישלח אות כ"ה] והכה ז' המהרש"א ז"ל ב"ב קמ"ג ע"ב] הביא הדם המדרש וז"ל מדכ' ובני לשון רבים כי חושים השלים המנין של ע' כפש שהי' כחשב לשנים על שם שהי' כעשה מרובה באוכלוסין עכ"ל וכ' באבני שהם ובמפורשים דכ"ז אי נימא דיוכבר לא השלימה דלא שימש ליי כלל בשני רעבון א"כ חסר אחד למנין שבעים עכצ"ל דבני דן חושים נחשב לשנים אבל למר"א דיוכבד השלימה א"צ לדחוק דבני דן כחשב לשנים ע"ש, ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל ובני דן חושים בתורתו של ר' מאיר כ' ובן דן חושים. דכיון דס"ל דכיבוש יחיד שמי' כיבוש הרי אר"כ ואר"צ בכלל א"י א"כ י"ל כדברי הרמב"ן ז"ל דבחו"ל לא שמרו האבות את התורה ולכן לא שימש יוסף אבל לוי שהי' בא"י הי' חייב לשמש וא"כ אמרינן דהורתה של יוכבד היתה בא"י והיא השלימה למספר שבעים ואצ"ל דבני דן כחשב לשנים ולכן לא הי' ובני דן אלא ובן דן חושים דלא כחשב אלא לאחד ויוכבד השלימה. ודו"ק והדבר נכון בס"ד:
סה) עיל"ם המדרש הנ"ל עפי"ד המדרש הנ"ל דלכן כ' ובני דן חושים לשון רבים דנחשב לשנים להשלים מנין שבעים דבכללן אתה מיצא שבעים ובפרטן חסר א', אמנם לפי"ד הש"ס שלנו שם בב"ב דמשכי לה דתאומה היתה עם דינה והיא השלימה למבין שבעים א"כ א"צ לדחוק דבני דן חושים לשנים יחשב, והכה הש"ס יליף לה מדכ' ואת דינה בתה ופרש"י דאת לרבות שנולדה תאומה עם דינה ע"ש והכה איתא בירושלמי יבמות (פ' י"א ה"ב] נכרי אחותו בין מאב בין מאם יוציא דברי ר' מאיר דכ' ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו בסמוך לו מאביו בסמוך לו מאמו ופי' בפני משה שם דר' מאיר דריש את לרבות ע"ש, ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל בתורתו של ר' מאיר דס"ל דאת לרבות א"כ אמרינן דתאותה כולדה עם דינה והשלימה לשבעים וא"צ לדחוק דבני דן חושים לשנים יחשב להשלים השבעים, לכן הי' כתוב ובן דן חושים דל"ה כחשב אלא לאחד. והבן וב"ה הדבר כחחד:
סו) ויפל על צואריו וכו' ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, ונ"ל דהנה ז' הטו"ז ז"ל סי' סלו סק"א הקשה על דברי רבותינו שאמרו דיעקב לא כפל על צוארי יוסף ולא כשקו שהי' קורא את שמע למה לא הפסיק משום כבוד מלכות דהא באמצע פרק שואל מפני היראה ע"ש. וכ"ל עפי"מ דאיתא בסה"ק הובא בייטב לב לכ"ק חו"ז הגה"ק ז"ל לפ' אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי כי יאע"ה קרא ק"ש ושמ"ע ואח"כ כפילת אפים וענין כפ"א הוא שמוסר עצמו למיתה ואיתא בש"ע דאין ליפול על פניו רק במקום שיש ס"ת ויוסף הצדיק הי' כחשב אצלו כס"ת וזש"א אמותה הפעם דייקא אחרי ראותי את פניך כי עודך תי בחי' יסוד צדיק הנקרא חי טכדהיק ועי' מזה בעבודת ישראל ז"ל, ולפי"ז מתורץ קו' הטו"ז הכיל דל"ש לומר כאן דהי' כו להפסיק מפני הכבוד דהא קרא את שמע ותיכף התפלל ש"ע ונפ"א א"כ נתגלה כבודו של יוסף דחשוב אצלו כס"ת, וזש"א ויפול על צואריו ואמרז"ל דיעקב לא כפל ולא כשקו ושלא יקשה ליוסף קו' הטו"ז הכ"ל, לזה ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי דחשוב אצלי כס"ת א"כ ל"ה מהצורך להפסיק דנתגלה כבודיך ע"י הכפ"א. והבן:
סז) עי"ל דאיתא במדרש ויאסר יוסף מרכבתו א"ר יודן שני בני אדם ראו כבוד שלא ראה ברי' מעולם יתרו וכו' וכן יעקב מי ראה ליוסף יוצא לקראת אביו והוא אינו יוצא מי ראה לזקני פרעה יוצאין והוא אינו יוצא וכו' לקיים מש"כ ונגד זקכיו כבוד ע"ש, והכה בספר הקנה הקשה וז"ל קושיא מאי תועלת יש במצות קימה והידור הא אין זה אלא מצוה הבב"ע ואסור דמאחר שרואה אדם זה שעומדין מלפניו מתגאה והקב"ה הוא גאה על הגאים ומעבירין אותו בשביל זה מן העולם, וא"כ המהדר פני זקן גורם לזה ואין לך מצהבב"ע גדולה מזו עכ"ל, אמנם י"ל עפיד"ק של כ"ק דו"ז אדמו"ר הגה"ק משינאווא זיל שאמר לפ' מה שאומרים בליל ש"ק וכהי' מכובדים וכו' כי אתה מלך הכבוד כי לך כאה כי לך יאה רצ"ל שאין כונתינו להיות מכובדים להכאת עצמינו רק בכדי שיהי' בזה כבוד שמים שישמעו לדברינו לדעת שר' אלקינו הוא אחד וצריכים למסור כפשינו כמ"ש ואהבת את די א' בכל לבבך וכו' אפילו כוטל את לבבך וזהו כי לך כאה כי לך יאה זאת שנהי' מכובדים שעי"ז יתקדש שם שמים לדעת כי ד' אלקינו ד' אחד ודפח"ח ולפי"ז מתורץ קו' הספר הקנה הנ"ל דהוה מצהבב"ע דז"א דהכבוד הוא לקדש ש"ש כנ"ל, ולזה כאשר ראה יאע"ה כל הכבוד הנעשה לו ושלא יקשה הא הוה מצוה הבב"ע לכן קרא ק"ש ואחר שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד ואהבת את ד' א' בכל לבבך אפילו נוטל את לבבך כי ע"י הכבוד יתקדש ש"ש שיהי' דבריו נשמעים לדעת שד' אחד וצריכים למסור נפשם לכן ל"ה הכבוד מצוה הבב"ע. ודו"ק:
סח) עיל"פ דלאחר שראה יאע"ה את גודל הכבוד שנעשה חשש שמא יתגאה ח"ו והנה אחז"ל דהעצה להנצל מיד היצה"ר לקרות את שמע או יזכיר לו יום המיתה דע"י הזכרת יום המיתה מפחד הגיהנם ינצל מהיצה"ר אבל יאע"ה דאחז"ל דהי' מובטח שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם א"כ ל"ה העצה לפניו להזכיר יום המיתה שלא יתגאה הא אדרבה ע"י הזכרת יום המיתה יכול להתגאות יותר כי הוא לא יראה פני גיהנם ע"כ הי' לו ההכרח לקרות את שמע [דל"ה לו העצה משכהו לביהמ"ד כמובן] והכה אם הי' יכול להנצל ע"י הזכרת יום המיתה שהוא במחשבה הי' יכול לקיים שניהם לנשק את יוסף ולהזכיר יום המיתה אבל כיון דל"ה לו רק העצה של ק"ש ל"ה יכול להפסיק לנשק את יוסף והנה המפורשים כ' לפ' ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי רצ"ל שלא אמות רק הפעם בעוה"ז ולא בעוה"ב שלא אראה פני גיהנם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי א"כ מובטח אכי שלא אראה פני גיהנם עכ"ד, וזש"א ויפל על צואריו דיוסף כפל אבל יעקב לא כפל על צוארי יוסף ולא נשקו שהי' קורא את שמע להנצל מהיצה"ר שלא יבוא לגיאות כנ"ל, ושלא יקשה ליוסף הא הי' יכול להנצל ע"י הזכרת יום המיתה והי' יכול לנשק אותו ג"כ, לזה ויאמר ישראל אל יוסף אמיתה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי דמובטח אני שלא אראה פני גיהנם כנ"ל, אם כן אין לי עצה של הזכרת יום המיתה אלא העצה של קריאת שמע כנ"ל. והבן:
סט) עוי"ל עפי"ד הה"ק מזידטשוב ז"ל דלכן אצל ואהבת את ד' אלקיך כ' ובכל מאדך ואצל ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם לא כ' ובכל מאדכם, דנודע דאהבה היא בחינת בן ויראה היא בחינת עבד לכן כ' ואהבת וכו' ובכל מאדך דהממון הוא שלו אבל גבי ולעבדו שהוא בבחינת עבד דקיימ"ל מה שקנה עבד קנה רבו א"כ הממון של הקב"ה ולא של האדם לכן לא כ' ובכל מאדכם ודפח"ח, והכה אחז"ל אם עושין רצונו ש"מ נקראין בנים ואם לאו עבדים לכן קודם שראה את יוסף וסבר שמת ויראה פני גהינם והוא בבחינת עבד ע"כ ל"ה יכול לקרות את שמע על נכון לומר בכל מאדך דהא מה שקנה עבד קנה רבו, אבל לאחר שראה שיוסף חי ולא יראה פני גיהנם דהי' עושה רצונו של מקום והוא בבחינת בן והממון שלו לכן קרא ק"ש שיכול לומר על נכון ובכל מאודך. ודו"ק:
ע) וירא אליו ויפול על צואריו וברש"י אבל יעקב לא כפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע וצ"ב, ונ"ל עפי"ד השל"ה הק' ז"ל על הפ' וימאן להתנחם כי השם הוי' יש לו י"ב צירופים ועם הקב"ה הכולל הם מנין אחד לדעת כי ד' אלקינו ד' אחד כן הי' יעקב דומה להקב"ה למטה הוא עם י"ב בניו הצדיקים כמנין אחד וכמו שהקב"ה אין רע במגוריו כן יעקב מטתו שלימה בלי שום סיג לכן כאשר ראה שיוסף נאבד ולא ידע אם הוא חי ואפילו אם חי שמא נטמע בין העכו"ם חשב יעקב שמא בהסתר בנין של מטה המספר אחד נסתר גם בנין של מעלה המספר אחד לכן וימאן להתנחם עכדה"ק והנה האלשיך הק' ז"ל כ' דלכן כ' וירא אליו להודיע צדקתו של יוסף שלא ברח מלפני אביו כדרך הרשעים שמתפחדים ובושים מהצדיק מפני מעשיהם כי הכרת פניהם ענתה בם אבל יוסף הצדיק עומד בצדקו ולכן לא נתירא מפני אביו ואדרבה בצדקתו קרב את עצמו וז"ש וירא אליו ודפח"ח, ולפי"ז מובן דרז"ל דכאשר ראה יעקב שיוסף חי וגם ראה כי וירא אליו ויפול על צואריו דעדיין עומר בצדקו א"כ מטתו שלימה והוא עם בניו המה מספר אחד וגם בבנין של מעלה לא נסתר המספר אחד ע"כ קרא את שמע לאמר ד' אלקינו ד' אחד. והבן ונכון הוא:
עא) עי"ל עפי"מ שכתבו הסה"ק לפ' הפ' שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד רצ"ל שד' הוא מדה"ר ואלקינו הוא מדה"ד ובאמת אינם שנים רק אחד כי גם מדה"ד הוא מלא רחמים, וזש"א שמע ישראל ד' מדה"ר אלקינו מדה"ד ד' אחד כולם רחמים עכ"ד והענין של יוסף מתחלה הי' נדמה שהוא מצד מדה"ד אבל אח"כ נתברר לכל שהי' רק מצד מדה"ר, ולזה כאשר ראה יאע"ה את יוסף קרא את שמע לומר שמע ישראל שתדעו ד' מדה"ר אלקינו מדה"ד ד' אחד הכל הוא רחמים וחסדים מהשי"ת:
עב) ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, ונ"ל דהנה איתא בילקוט ויבך על צואריו עוד שלא יכנס עמו לקבורה כמש"כ ויבך אצל יעקב שרחל אינה נכנסת עמו לקבורה, והנה אם ל"ה יאע"ה נקבר במערת המכפלה הי' יכול יוסף להקבר אצל יעקב אבל כיון דיעקב יהי' נקבר במערת המכפלה א"א שיהי' יוסף נקבר עמו שם כנודע, והנה זקיני הגאון הרבי ר' העשיל ז"ל בחנוכת התורה כ' לפ' הפ' ושכבתי עם אבתי וכו' וקברתני בקברתם דהכה קיימ"ל דאין קוברין צדיק גמור אצל צדיק הקטן ממנו ויעקב הי' מובחר שבאבות א"כ איך אמר לקבור אותו אצל אבותיו, אמנם הד"נ דהא איתא במדרש ושכבתי עם אבתי אמר הקב"ה חייך אתה שוכב ואין אתה מת כמחז"ל יעקב אבינו לא מת א"כ כיון דיאע"ה לא מת ושאר האבות מתו וכבר אחז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם נמצא דיעקב יהי' שוה להאבות כי הם מתו ונתגדלו והוא חי ועומד במעמד אחד וזש"א ושכבתי עם אבתי רצ"ל שכיבה בעלמא ולא מיתה כנ"ל וממילא יכול להיות וקברתני בקברתם עכ"ד דפח"ח. והנה בפני דוד מהחיד"א ז"ל כ' לפ' הפ' ויאמר יוסף וכו' אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך עפי"ד האלשיך הק' ז"ל בביאור, מחז"ל יעקב אבינו לא מת דהי' לו ב' נשמות יעקב וישראל וכשנזכר מיתה לא נזכר אלא ישראל דכ' ויקרבו ימי ישראל למות כי נשמת יעקב נשארה בו והמיתה הי' שנשמת ישראל נסתלק עכדה"ק, והנה אם הי' מת יוסף הי' יעקב הולך לגיהנם כמחז"ל ודאי הי' מת כשמת יעקב גם כן אבל עתה נשארה כשמת יעקב, וזש"א אמותה הפעם וכו' כי עודך חי דימות רק פעם אחת ר"ל נשמת ישראל ולא ימות ב' מיתת שנשמת יעקב לא יסתלק ע"ש וזש"א ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד שלא יכנוס עמו לקבורה דיעקב יהי' נקבר במערת המכפלה דיעקב לא מת כדברי ז' הגאון הר"ר העשיל ז"ל הנ"ל, א"כ כיון שנשאר נשמת יעקב ולא ימות רק נשמת ישראל ולא ימות ב' מיתות רק מיתה אחת לזה ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם דרק פעם אחת אמות דהיינו נשמת ישראל ולא נשמת יעקב דיעקב לא מת. ודו"ק וב"ה הדבר נחמד:
עג) מסורה ושמתם שרי מקנה על אשר לי ושמתם בארון. וכ"ל דהאגדה מספרת כאשר בא זקיני מאוה"ג הרמ"א ז"ל לק"ק קראקא לקבל הרבנות ויבא על העגלה ועם רב הלכו אחריו לכבודו כנהוג, ואמר כי נדמה לו שהעגלה הוא הארון והעם ההולכים אחריו הם המלווים אותו ולכן לא עלה בלבו שום גבהות עכדה"ק, וזש"א ושמתם שרי וכו' שתעשו שרים לאנשים כאלו אשר נדמה להם ושמתם בארון כמי שהמה מונחים בארון שלא יהי' להם גבהות אם יעלו לגדולה להיות שרים:
עג) עי"ל דאמרינן ברכות [כ"ז ע"ב] כשרצו למנות את ראב"ע לנשיא אמרה לי' דביתהו דילמא מעברין לך א"ל לשתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר לתבר ע"ש, וכ' המפורשים דה"ט דלא חש שמא יעברו אותו דהא אחז"ל מנחות [צ"ט ע"א] ושמתם בארון מלמד דלוחות ושברי לוחות מונחים בארון מכאן לת"ח ששכח תלמודו שאין נוהגין בו מנהג בזיון א"כ כמו כן כשהי' פ"א נשיא חייבים בכבודו, וזש"א ושמתם שרי מקנה וכו' ושלא יאמרו דילמא יעברו אותנו, ע"ז אמר ושמתם בארון דנשמע דאם היו פ"א שרים שוב חייבים בכבודן. והבן:
עה) ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם וכו' במיטב הארץ בארץ רעמסס ופרש"י מארץ גושן הוא, ונ"ל דרבינו בחיי ז"ל כ' דלכן רצו יעקב ובניו לדור בגושן ולא במצרים מפני שהיו רב בניו של יאע"ה הגונים ונכבדים כל אחד לפני מלכים יתיצב ואם הי' דרים במצרים ממש אשר שם המלכות יעשו מהם גזברים ושלטונים ולא באלה הי' חפצים לכן היו בגושן ע"ש, א"כ הגם כי לפני אנשים אחרים ל"ה טוב לדור בגושן אלא במצרים להיות שלטונים אבל ליעקב ובניו הי' טוב רק בארץ גושן. וזש"א ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם וכו' במיטב הארץ בארץ רעמסס הוא גושן דלהם הי' גושן מיטב הארץ אבל לפני אנשים אחרים הי' יותר טוב לדור במצרים. והבן:
עו) ויכלכל יוסף את אביו וכו' לתם לפי הטף ונ"ל דהנה אנו רואים אשר האב מוסר נפשו לפרנס את בניו ולעומת זה מעט מזעיר שכיח שהבנים יפרנסו את האב לעת זקנתו כדבעי והטעם ראיתי בשם הגה"ק מאסטו אווצא ז"ל שכל הדורות מאדה"ר עד סוף כל הדורות המה כשלשלת ארוכה וטבע האבות הוטבע בלב הבנים ואדה"ר שנברא מן האדמה ולא הי' לו אב ול"ה לו מדה למסור נפשו בעד אביו א"כ לא נשרשה אצלו מדה זאת לכן גם הדור הבא אחריו לא ירשו מדה זו, אבל בנים הי' לו לאדה"ר וריחם עליהם כרחם אב על בנים לכן נשרשה המדה אצלם וירשו גם דורות הבאים אחריו עד סוף כל הדורות עכ"ד דפח"ח, והודיענו הכ' שלא התנהג יוסף עם אביו כבן המתנהג עם אביו אלא כאב המתנהג עם בנו, וזש"א ויכלכל יוסף את אביו לחם לפי הטף רצ"ל כאלו הי' יעקב בנו כמו שמפרנס האב את בנו ולא כמו בן המפרנס לאב:
עז) וילקט יוסף את כל הכסף וכו' בשבר אשר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, וכ' הספורנו שרצ"ל שיוסף לא הורה היתר לעצמו ליקח מהכספים אלא הביא הכסף בית פרעה ונ"ל דנודע דברי נועם של הה"ק מזדיטשוב ז"ל שאמר לפ' דהנה איתא דעל המטבעות של מצרים הי' חקוק עליהם ע"ז וקיי"ל דנכרי יכול לבטל ע"ז ע"י שבידה אבל ישראל א"י לבטל ע"י שבירה, ולז"א וילקט יוסף את כל הכסף וכו' וכדי שלא יגע בע"ז אמר שהמצרים ישברו ויבטלו את הע"ז כי הוא א"י לבטל דיש לו דין ישראל וזהו בשבר אשר הם שוברים ודפח"ח והנה קיימ"ל דאף למד"א דגזל עכו"ם מותר מ"מ עכו"ם מעכו"ם אסור לגזול, וזש"א וילקט וכו' בשבר אשר הם שברים א"כ כשמע דס"ל ליוסף שיש לו דין ישראל כנ"ל א"כ הלא איכא מד"א דגזל עכו"ם שרי לישראל א"נ הי' יכיל יוסף להורות היתר ואפ"ה לא הורה היתר אלא ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה כדי הספורנו הנ"ל: