אור ברסלב
בני ציון חושן המשפט › סימן קע

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

חושן המשפט · סימן קע

סימן קסט

תמיה על הפ"י בב"ק ד' ע"א בתוס' ותירוץ לקושית הערוך לנר על הרשב"א:

בב"ק דף ע"א גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי ר"י וחכמים פוטרין, ובגמ' מוקי לה דמיירי בטובח ע"י אחר ופריך שם בגמ' ואי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי אמרי מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וקאמר הגמ' בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא אלא שבת שחיטה ראויה, ובתוס' שם ד"ה בשלמא ע"ז שחיטה שאינה ראויה היא כתבו דהך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה דפלוגתא דתנאי היא:

ובספר פני יהושע כתב ע"ז וז"ל משמע דאף אם נאמר דמיירי שהשליח צוה לשוחטו לעכו"ם אפי"ה קרינן ביה דבר שאינו שלו כיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה וקשיא לי דבמס' ע"ז ד' נ"ג אמרינן ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסרה דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה בההיא עבודת כוכבים עכו"ם שליחותא דידיה קא עביד, א"כ מכש"כ הכא שעשאו שליח בפירוש דיכול לאסור, ותירץ דשמא משמע להתוס' דהכא לא איירי שצוה לשוחטו לשם ע"ז וכן משמע מלשון התוס' ועכ"ז הניח בצ"ע:

ומאוד תמיהני על קושיתו דמפרש פירוש זר בכונת התוס', דמפרש דלכן מקרי אינו שלו משום דלא הוי של השליח אלא של המשלח ולכן מוכרחין התוס' לומר דס"ל להאי תנא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, אבל באמת מחמת זה לא מקרי אינו שלו כיון דהמשלח שלחו ע"מ לאסרו ושליחותא דידיה קא עביד, אלא דכונת התוס' דאפילו אם הגנב בעצמו הוה שוחט לע"ז לא נאסרה הבהמה, משום דהוה דבר שאינו שלו דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, וכמו"כ אין הגנב יכול לאוסרה וכמ"ש התוס' בחולין דף מ"א בתוס' ד"ה רבוצה שהקשו על פירש"י שם, וא"כ אמאי הוי שחיטה שאינה ראויה הא הגנב אינו יכול לאסור הבהמה ומכש"כ השליח, ולכן מפרשי התוס' דס"ל אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה וא"כ ליכא לקושיתו מע"ז דכיון דניחא ליה שליחותא קעביד ואסרה דהכא גם המשלח אינו יכול לאסרה וכמ"ש, ופלא גדול על הפ"י שלא הרגיש בזה.

וראיתי בספר ערוך לנר על הלכות סוכה סי' תרל"א ס"ק ז' שהקשה על הרשב"א שכתב בעבודת הקודש דדוקא סוכה העשויה לשם חג נתקדשה בפעם אחת, אבל סוכת רועים ובורגנין וקייצים הרי הם כסוכה דעלמא, שבשביל שנכנס זה ואוכל שם פתו לא נתקדשה זו עכ"ל הרשב"א וכתב ע"ז העל"נ מדבריו נראה דדוקא בסוכה שלא נעשה לשם חג, אבל אם עשאה לשם חג ועדיין לא ישב בה ובא חבירו וישב בה אוסרה, וכתב שם דצריך עיון דאף דפסקינן אדם אוסר דשא"ש היכא דלא שייך לצעורי קמכוין, מ"מ זה פשוט בכל מקום שאין אדם מקדיש דשא"ש דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב, ומסיק שם שאין אדם אוסר סוכת חבירו אפילו נתן לו רשות לישב שמה, כיון שלא עשאו שלוחו לקדשה וכעת לא מצאתי מפורש דין זה ולדינא צ"ע עכ"ל

לענ"ד נראה דאישתמיטתיה דברי הגמ' דע"ז הנ"ל גבי ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה דאסרה, ואמרינן שם מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז, וכי אתא עכו"ם שליחותא דידיה עבדי ה"נ ישראל שזקף לבינה גליא דעתו דניחא ליה בעכו"ם, וכי אתא עכו"ם ופלח לה שליחותא דידיה קעביד. וא"כ ה"נ גבי סוכה כיון דזה עשה הסוכה לשם חג ש"מ דניחא ליה לאסור הסוכה, וא"כ כי ישב בה ישראל אחר שליחותא דבעלים קעביד ומהני לאוסרה, וזה ברור בכונת הרשב"א דאדם יכול לאסור סוכת חבירו אם עשאו לשם חג וא"ש

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה