בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קסה
תירוץ לקושית התומים סי' כ"ח ס"ק ד' שהביא ראיה להמרש"ל ותירוץ לקושית הקצה"ח על הר"ר דוד בסנהדרין ד' ע"ב:
בתומים סי' כ"ח ס"ק ד' הביא דברי המהרש"ל שמחלק במה שכתב רש"י דהיכא דחייב לצי"ש מהני תפיסה, היינו דוקא גבי קילב"מ דעבדינן ליה החומרא, אבל לא בשארי דוכתי דחייב לצי"ש ואפי"ה לא מהני תפיסה, ולבסוף כתב התומים ובאמת מצאתי עוד ראיה לדברי מהרש"ל הנ"ל, מהא דאמרינן אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, והטעם משום הואיל דחייב לצי"ש לכן קרוי אתנן, וקשה הא דפרכין בפ' השוכר בע"ז ס"ג ע"א בא עליה ואח"כ נתנו לה הוי אתנן, ופריך הגמ' והא מחסרא משיכה, וכתבו התו' אפי' דדבר תורה מעות קונות הא רבנן הפקיעו הקנין וקשה הא הוי קנין עכ"פ לצאת י"ש דהא מילט לייטינן מי שפרע כו' ואין לך לצי"ש יותר מזה, וא"כ הוי אתנן כמו בבא על אמו, אלא ודאי דהתם שאני דשורת הדין דחייב רק משום תרי קטלא ופטר בדיני אדם משא"כ במחוסר משיכה וסברת מהרש"ל מוכרחת ע"כ.
ולענ"ד נראה דאין כאן ראיה כלל, דלכאורה מלבד זה תקשה בפשיטות בכל מוכר ולוקח בקנין כסף בלא משיכה אמאי יכול הלוקח לחזור בו, דהא בודאי גם הלוקח מחויב לצאת י"ש דהא חזינן דגם הלוקח קאי במי שפרע אם חזר בו, והמוכר הוא תפוס בהכסף ואיך יוכל הלוקח לחזור הא כיון דמחויב לצי"ש מהני תפיסה, ומהי"ת מחויב המוכר להחזיר לו הכסף, אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דכי היכא דהפקיעו רבנן הקנין של תורה משום החשש דשמא יאמר לו המוכר נשרפה חיטיך בעליה, כמו"כ הפקיעו חכמים שלא יוכל לתפוס אף דמחויב לצי"ש, מ"מ לא עדיף זה מקנין גמור שהפקיעו חכמים כמו כן הפקיעו חז"ל דין תפיסה, מהך חשש גופא שמא יאמרו לו נשרפו חיטך בעליה, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכיון דגבי קנין כסף לכ"ע לא מהני תפיסה, א"כ שפיר פריך הגמ' בע"ז והא מחסרה משיכה, דלא דמיא לאתנן דאסרה התורה ואפילו בא על אמו דהתם מהני תפיסה כמ"ש רש"י, אבל הכא חכמים הפקיעו דלא מהני תפיסה, אבל היכא דעיקר החיוב לצי"ש לא מטעם הפקעת חכמים שפיר נוכל לומר דמהני תפיסה.
עוד י"ל דלא קשיא כלל מאתנן עפ"מ דמבואר בתוס' ע"ז שם דמשני הגמרא כגון דאמר לה התבעלי בטלה סתם, וכתבו התוס' אע"פ שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק אפ"ה אין שם אתנן חל עליו אפי' למאן דאית ליה ברירה דאיני חל אלא על המבורר בשעת ביאה, מבואר מדבריהם דאף קנין גמור לא מהני אלא היכא שמבורר בשעת ביאה, ולפ"ז גבי בא עליה ואח"כ נתן לה נהי דמחויב לצי"ש ולהחזיר לה הטלה, ומחמת זה תוכל לתפסו דכיון דחייב לצי"ש מהני תפיסה, מ"מ לא חל על הטלה שם אתנן דכיון דכל זמן שלא תפסה לא היה לה קנין בהטלה. אלא דלאחר שתפסה תקנה הטלה למפרע, אבל מ"מ לא היה מבורר בשעת ביאה שתתפוס ותקנה הטלה למפרע, ואולי לא תתפוס לא יהיה הקנין ואפילו למאן דאית ליה ברירה לא חל עליו האתנן מחמת שלא היה מבורר בשעת ביאה וכמו שכתבו התוס' אבל גבי אתנן אסרה תורה וכו' מיירי שכבר נתן לה הטלה בשעת הביאה, ושפיר אמרינן כיון דהוא מחויב לאי"ש מהני תפיסה שלה ונמצא שהיה מבורר בשעת הביאה ושפיר חל עליו אתנן וז"פ.
ובזה מתורץ נמי קושית הקצה"ח בסימן הנ"ל שהקשה על הרב ר' דוד שתירץ קושית התו' בסנהדרין דע"ב ע"א אמאי לא קיבל רבא הנך דיכרי דאיגנבו לי' במחתרתא דהא לצי"ש מחויבין להחזיר, ותירץ הרר"ד הנ"ל דלא דמי להתם גבי אתנן צריך האדם לעמוד בדיבורו אע"פ שלא יתחייב מן הדין, אבל כאן הא קני הני דיכרי בדמייהו, והקשה ע"ז הקצה"ח אם נימא דמשום חיוב לעמוד בדיבורו הוי אתנן, א"כ אמאי פריך הגמ' בע"ז הא מחסרה משיכה והא התם ג"כ מחויב לעמוד בדיבורו ולפי מ"ש לא דמי כלל דהתם גבי אתנן כיון שצריך האדם לעמוד בדיבורו וכבר נתן לה הטלה, א"כ היה מבורר בשעת ביאה האתנן ושפיר חל עליו שם אתנן, אבל בע"ז שלא נתן לה עדיין הטלה א"כ אף שצריך לעמוד בדיבורו, עכ"ז יוכל לחזור בו אם ירצה ואף אם באמת לא חזר ונתן לה הטלה ושפיר קנתה הטלה, מ"מ בשעה ביאה לא היה מבואר דאולי יחזור ולא יתן לה הטלה, וכיון שלא היה מבורר לא חל עליו שם אתנן ושפיר פריך הגמ' שם והא מחסרא משיכה ואתי שפיר: