בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קמו
תירוץ נכון לקושית הגרע"א במכות שם:
במס' מכות ד' ו' אלא מעתה הרוג יציל נרבע יציל, ובתו' ד"ה נרבע יציל הקשו דהא מבואר פ"ק דסנהדרין דנרבע לאונס כשר לעדות, ותירצו דמנרבע לרצונו פריך ולא מפני שהוא שונאו כיון שהוא לרצונו, אלא מפני שהוא רשע ופסול לעדות ע"כ, והגאון רעק"א בליקוטיו הקשה ע"ז וז"ל תמיה לי דהא פירכת הש"ס רק לר"י דס"ל דאף בלא נתכוין להעיד פוסל, והרי לרבי יוסי לשיטתו דס"ל בסנהדרין כ"ז דהוזם לד"מ כשר לדיני נפשות, ומבואר שם דלדידיה בודאי מומר אוכל נבילות כשר להעיד, א"כ לדידיה לכאורה גם נרבע כשר לדיני נפשות והניח בצע"ג:
ונראה לומר אף דס"ל לרבי יוסי דמומר אוכל נבילות כשר לדיני נפשות, מ"מ זה דוקא רק בעבירה שיש בה רק מלקות, ומחמת עבירה של מלקות אינו נעשה חשוד על נפשות, אבל עבירה שיש בה מיתות ב"ד כמו נרבע חשוד נמי לד"נ אפילו לרבי יוסי, והטעם לזה כמו שמבואר בב"ק מ' ע"ב דמשני רבא לעולם דרבעה ולא קטלה, דאתויה לבי דינא וקטלה, מהו דתימא כמאן דקטלה דמי קמ"ל, הרי דרצה הגמ' לומר דכיון דהב"ד הרגוה עבור מעשה שלו, הו"ל כמאן דקטלה ואף דהגמ' דחי זה היינו רק לגבי בהמה אבל גבי אדם מקרי בודאי שגרם לו מיתה, ולפי"ז אם עשה אדם עבירה שחייב עלי' מיתה מחשב כמו שהרג א"ע, דהא ע"י גרמתו נהרג עליו, ולפי"ז מיושב שפיר הקושיא דכיון דהכא מיירי דהנרבע מחויב מיתה, כמו שכתבו התוס' דבהכי מיירי קרא דכתיב ומתו גם שניהם, וכיון שעשה ברצונו עבירה שחייב עליה מיתה, ובעינן שיתיר עצמו למיתה וקיבל עליו התראה, ומחשב כמי שהרג א"ע להנאתו, ובודאי דמקרי ג"כ חשוד לד"נ, וגרע ממומר אוכל נבילות דלא חשוד על נפשות ולהכי כשר לד"נ, אבל בנרבע דחשוד על נפשות דאם על חיי עצמו לא חס מחמת הנאת העבירה, על חיי חבירו לא כ"ש, וכיון דחשוד על נפשות פסול לדיני נפשות, דלא גרע מחשוד לאותו דבר דפסול לעדות, ושפיר מקשה הגמ' דנרבע יציל וא"ש: