בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אורח חיים · סימן נה
חילוק פשוט לקושית השע"מ בהלכות מגילה על הלשון לימודים שסותר את דברי הר"ש בענין קבוע כמחצה על מחצה דמי:
בשעה"מ הל' מגילה ה' מ"א הביא דברי הר"ן בפ"ק דמגילה שכתב ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהב"נ או לא, הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וכו' והביא שמורינו הרב בס' מ"ק תמה על הר"ן דהא קי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי יעו"ש ובס' לשון לימודים תירץ לזה וז"ל ול"נ דלק"מ דלא אמרינן קבוע כמע"מ דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע, אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי, אזלינן בתר רובא ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש יעו"ש:
והקשה עליו השעה"מ ממה שכתב הר"ש בסוף ס' הכריתות וז"ל ובהכי ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע, ולמה דפירשתי ניחא כיון דלא ידעינן היכן הוא נחל איתן לא שייך לומר קבוע יעו"ש, הרי דאע"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשיה קאי ולא יצא מתוך הקבוע, ואפי"ה ס"ל להר"ש דמקרי קבוע ע"כ:
ולענ"ד נראה דלא קשה מידי ואין הדמיון עולה יפה דהר"ש אינו יכול לתרץ כתירוץ הלשון לימודים, והל"ל אינו יכול לתרץ כמו שתירץ הר"ש דקושית הר"ש גבי נחל איתן הוא דכיון דלא ידעינן היכן הוא ועל כל קרקע איכא לספוקי שמא הוא הנחל איתן, והקרקע של הנחל איתן הוא קבוע במקומו, וכיון דמספקינן בכל קרקע שמא הוא הנחל איתן דהוי ספק השקול, ולפי"ז לא שייך לתרץ כמו שתירץ הלל"מ דכל קרקע וקרקע הוא בפני עצמו, דמאי נ"מ אם הוא בפני עצמו או לא, הא סוף סוף אנו מסופקין שמא הוא גופא הוא האיסור שנאבד, וכיון דיש כאן מחצה איסור הוי על כל קרקע ספק השקול, ולא איכפת לן, מה שהקרקע לא יצא מן הקבוע כיון דאנו דנין שמא הוא האיסור ולא בעינן כלל שיהי' יוצא מן הקבוע, ולכן מתרץ הר"ש דכיון דלא ידעינן האיסור היכן, אדרבה מחמת זה לא מקרי קבוע דבעינן שיהא האיסור ניכר במקומו ותירוץ זה בודאי לא נעלם גם מהלל"מ אלא שהלשון לימודים מקשה גבי עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה או לא דאזלינן בתר רוב עיירות שאינן מוקפות חומה, דהא לא ידעינן כלל אם נאבד עיר המוקפות חומה ואין אנו יודעין היכן היא, דמחמת זה נסתפק שמא היא העיר שנאבד, דשמא לא היו עיירות המוקפות יותר ממה שמבואר לנו, ואפילו אם נימא שהיו יותר עיירות מוקפות ואין אנו יודעין היכן הם מ"מ לא שייך להקשות כלל מטעם דקבוע כמע"מ דמי, כפי מה שתירץ הר"ש גבי נחל אותן דכיון דאין אנו יודעין היכן הם לא שייך קבוע, אלא דקושית הלשון לימודים הוא, אמאי אזלינן כאן בתר רוב עיירות שאינן מוקפות, דהא איכא כאן רוב עיירות שאינן מוקפות שאנו יודעין בבירור שאינן מוקפות, ואיכא מיעוט עיירות שאנו יודעין בבירור שהן מוקפות, וא"כ אלו העיירות הידועין דרובן אינן מוקפות ומיעוט מוקפות כיון דהם קבועין וניכרים במקום הוי כמחצה על מחצה, והו"ל כאלו יש כאן עיירות מבוררין מחצה מוקפות ומחצה אינן מוקפות, וא"כ הוה ליה למימר בעיירות המסופקין דהוה ספק השקול, ומהי"ת דאזלינן בתר רוב עיירות שאינן מוקפין, הא ליכא כלל רוב דהא קבוע כמע"מ דמי:
ולפי"ז שפיר מתרץ הלשון לימודים דלא אמרינן קבוע כמע"מ דמי אלא היכא דשקל או שפירש בפנינו מהקבוע אבל הכא דעיירות המסופקין לא יצאו כלל מאותן עיירות המבוררין, דכל עיר ועיר עומד בפני עצמן אזלינן בתר רובא, ודמיא לבשר הנמצא דאזלינן בתר רובא ולא שייך כאן לתרץ כמו שכתב ס' הכריתות דכיון דלא ידע היכן הוא לא הוי קבוע דהכא אנו דנין על מיעוט העיירות המוקפות שאנו רואין וניכרים לפנינו שיהיה כמחצה על מחצה, כדי לבטל הרוב אינן מוקפות, ורק גבי נחל איתן נוכל לתרץ כן שאין אנו יודעין היכן הוא, אבל הכא אנו רואין המיעוט לפניו ושפיר הוי קבוע ומוכרח הל"ל לתרץ משום דעומדים באפי נפשייהו וז"פ:
ולפי"ז מתורץ נמי מה שהקשה על הר"ש מהא דתנן בר"פ כל הצלמים ב"ה אוסרים מפני שהם נעבדים פעם אחת בשנה דברי ר"מ ומוקי לה בגמ' במקומו של ר"מ היו עובדין פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן דלא חיישי למיעוטא כו' ופי' הרמב"ן כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע וכתב ע"ז השעה"מ והשתא קשה דכיון דמקומו של ר"מ וניכר, א"כ כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע יהיו אסורים מטעם קבוע, ומאי איריא לר"מ אפי' לרבנן דלא חיישי למיעוטא הא קי"ל קבוע כמע"מ דמי, וא"כ משמע דלא אמרינן קבוע אלא היכא דשקל או שפי' בפנינו אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי, הו"ל כנמצא ולדעת הר"ש צ"ע יעו"ש שהאריך בזה ולפי מ"ש דגם הר"ש מודה להך סברא של הלשון לימודים, דכל היכא דבאפי נפשייהו קיימי לא הוי קבוע א"כ ניחא שפיר דכל המקומות מותרין לרבנן דלא חיישי למיעוטא אף לדעת הר"ש הנ"ל וא"ש: