אור ברסלב
בני ציון אורח חיים › סימן לח

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

אורח חיים · סימן לח

סימן לז

תירוץ לקושית הגרעק"א בדו"ח על התוס' פסחים ד' צ"ב ע"ב ויתיישב שם ג"כ קושיתו השניה:

פסחים ד' צ"ב ע"ב איזו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכו', דברי ר' עקיבא, ובגמ' אמר עולא איזו דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה ורב יהודא אמר כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה, ובתוס' שם הקשו וז"ל תימה דלרב יהודא לא יכול ליכנס מן המודיעים חצי היום וכל הלילה, ולעולא רק חצי היום עד שעת שחיטה דנחזי אנן, ותירצו דאליבא דר' עקיבא קיימינן דאית ליה תחומין דאורייתא ולרב יהודא יכול ליכנס מן המודיעים עד סמוך לתחום בתחילת הלילה וליכא בינייהו כולי האי וכו' עכ"ל התוס':

ובס' דרוש וחידוש שם הקשה על מה שכתבו משום דאית ליה תחומין דאורייתא הא אפילו גם לרבנן דרע"ק דתחומין דרבנן, מ"מ חכמים העמידו דבריהם לעקור מצות אכילת פסח בשב ואל תעשה ואסור לילך מחוץ לתחום לאכול פסח כדאיתא במתני' דר"ה בשופר דאין מביאין מחוץ לתחום, ובהגהות הרש"ש הוסיף עוד דהתוס' בזבחים ד' נ"ו כתבו אליבא דעולא דאף דמדאורייתא אין הדם נפסל בשקיעת החמה אלא בצה"כ מ"מ מדרבנן פסול וחכמים העמידו דבריהן במקום כרת, א"כ ה"נ דתחומין דרבנן מ"מ נימא דהעמידו דבריהם ואינו יכול לילך חוץ לתחום בשביל אכילת פסח:

ולענ"ד נראה לתרץ דהא הכא לא בעינן שיבוא בפועל ממש בשעת שחיטת הפסח או בשעת אכילה, אלא דבעינן שיה' ראוי לבוא בשעת אכילה או בשעת שחיטה, וא"כ לא מבעי להנך דסוברים דכל אינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי מדאורייתא, א"כ א"א להו להתוס' לאוקמי כרבנן דס"ל תחומין דרבנן, דא"כ תקשה אמאי נדחה לפסח שני הא הוא ראוי מדאורייתא, ואינו דומה להזאה דאסור מדרבנן דהא סוף סוף עדיין נשאר בטומאתו מדאורייתא בעת שחיטת הפסח משום דחסר הזאה ג' וז' אלא אפילו לפי מה דמוכח מתוס' זבחים הנ"ל דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מדאורייתא, מ"מ לא קשה כלל דהא מבואר בכמה דוכתי דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ולכן לא הוי מוקצה וכתבו התוס' בביצה ד' ל"א ע"ב החילוק שבין טבל לשוחט בשבת דהוי מוקצה אף דגבי שוחט בשבת נמי אם תקנו מתוקן משום דגבי טבל דאיסור הפרשה הוא רק מדרבנן אמרינן הך סברא דאם עבר ותקנו מתוקן ולא הוי מוקצה, אבל גבי שוחט בשבת דאיסור שחיטה הוא דאורייתא לא אמרינן הך סברא דתקנו מתוקן משום זה לא יהי' מוקצה, חזינן מדברי התוס' הנ"ל דמחלקי בין איסור מדאורייתא לאיסור דרבנן, דדבר דלא חזי בשבת, מחמת איסור דאורייתא כגון שחיטה הוי מוקצה דאין זה מן המוכן ומקרי אינו ראוי, אבל דבר דלא חזי רק מחמת איסור דרבנן כמו הפרשת טבל וכיוצא בזה לא הוי מוקצה דזה הוי מן המוכן ומקרי ראוי, ולפי"ז ה"נ החילוק פשוט דלר"ע דס"ל תחומין דאורייתא נמצא דמחמת איסור דאורייתא אינו יכול לבוא לאכול הפסח הגם דאם יעבור על האיסור דאורייתא ויבוא בשעת אכילה יהי' מותר לאכול הפסח מ"מ כיון דאיסור דאורייתא מעכבתו מקרי שאינו ראוי לאכילה, ואינו ראוי להקרבה ונדחה לפסח שני דמקרי דרך רחוקה, אבל לרבנן דס"ל תחומין דרבנן א"כ מה שאינו יכול לבוא לאכילת הפסח הוא רק איסור דרבנן, וא"כ כיון דאם יעבור האיסור דרבנן ויבוא בשעת אכילה יהי' מותר לאכול הפסח, א"כ מחמת זה לא מקרי אינו ראוי לאכילה כיון דרק איסור דרבנן מעכבתו, כמו דאמרינן בטבל דכיון דאם עבר ותיקנו מתוקן מקרי מוכן, כמו"כ ה"נ כיון דאם עבר האיסור דרבנן ובא מחוץ לתחום מותר לאכול הפסח מקרי מחמת זה ראוי לאכילה ואינו נדחה לפסח שני, ולפי"ז שפיר כתבו התוס' דרב יהודה קאמר אליבא דרע"ק דאית ליה תחומין דאורייתא ומשום זה הו"ל דרך רחוקה ונדחה לפ"ש, אבל אם נימא תחומין דרבנן לא מקרי מחמת זה דרך רחוקה דהא אם עבר ובא מותר באכילת הפסח והוי ראוי לאכילה, ואינו דומה כלל למה שכתבו התוס' בזבחים ד' נ"ו הגם דמדאורייתא מותר לזרוק הדם אחר שקיעה"ח עד צה"כ, מ"מ כיון דמדרבנן אסור והעמידו חכמים דבריהם וכו', אלמא דגם מחמת איסור דרבנן נדחה לפ"ש התם שאני דאפילו אם עבר וזרק אחר שקיעה"ח הוי הקרבן פסול מדרבנן, וכיון דסוף סוף הוא פסול א"כ נדחה לפ"ש, אבל הכא אם עבר ובא מחוץ לתחום מותר באכילה, ואף לדידן דקי"ל דמצוה הבאה בעבירה דרבנן אסור לברך משום בוצע ברך עיין מג"א סי' תקל"ט ס"ק א' מ"מ הא הכא לרב יהודה קיימינן ורב יהודא לטעמיה דס"ל בגיטין ד' נ"ה דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה כמו שכתבו התוס' שם, וכיון דאם עבר ובא מותר באכילה הוי ראוי לפסח ואינו נדחה לפסח שני, והתוס' מוכרחים לומר הטעם משום דס"ל תחומין דאורייתא ומיושב שפיר קושית הגרע"ק הנ"ל:

עוד הקשה הגאון הנ"ל על התוס' הנ"ל שכתבו דלמ"ד תחומין דאורייתא אסור לילך חוץ לתחום בשביל אכילת הפסח, והקשה אף אי תחומין דאורייתא אמאי לא הותר מן התורה לילך חוץ לתחום לאכול כמו כל מלאכת אוכל נפש, ואף דעצם ההליכה לא הוי או"נ מ"מ לא גרע מהוצאות סכין ברה"ר לאכול בו דמותר משום או"נ, וא"כ אמאי אסור לילך חוץ לתחום לאכול ובמאי גרע זה משאר או"נ יעו"ש בדו"ח:

ולענ"ד נראה לומר דבר חדש דע"כ לא שרינן מלאכת אוכל נפש היינו דוקא שיעשה התיקון בגוף האוכל נפש כמו הבערה ובישול דהתיקון הוא בגוף האוכל, וכן הוצאה נמי מתקן את האוכל שיכול לאוכלו שם, אבל היכא דעושה התיקון באדם האוכל אותם זה לא הותר מטעם אוכל נפש, והטעם הוא דהא מבואר בכתובות ד' ז' דכל מלאכת או"נ בעינן שיהי' דבר השוה לכל נפש, אבל מוגמר דאינו ראוי אלא לזה לא נכלל בהיתר או"נ כיון דאינו ראוי לכל נפש, ונראה דכונת הגמ' אינו דוקא על החפץ שיהי' ראוי לכל נפש, אלא דבעינן דהתיקון שעשה ע"י המלאכה יהי' שוה לכל נפש, אבל אם התיקון אינו ראוי אלא (לאיש פרטי לא הותר מלאכה זו ביו"ט משום דאינו שוה לכל נפש, ולפי"ז יובן היטב דבכל מלאכה הנעשה בהאוכל נפש עצמו כמו שחיטה ובישול והבערה והוצאה וכדומה, התיקון הוא שוה לכל, דכל אדם שיצטרך לאוכל נפש יצטרך להתיקון שעשה זה ונמצא שעשה מלאכה השוה לכל נפש, אבל אם עשה המלאכה בהאדם האוכל שמכשירו לאכילה זה התיקון אינו שוה לכל נפש, דהא מה שהלך זה חוץ לתחום ועשה מלאכה לא ניתקן בזה חבירו כלום, דאם חבירו שמחוץ לתחום ירצה לאכול יצטרך הוא בעצמו לילך חוץ לתחום, והתיקון שעשה זה אינו מועיל לו כלום, נמצא דמה שהלך חוץ לתחום והכשיר א"ע לאכילה אינו שוה לכל נפש רק לאיש פרטי ומלאכה כזה לא הותר ביו"ט, ולא דמי כלל להוצאות סכין ברה"ר דמותר ביו"ט דהתם הוי שפיר שוה לכל נפש, דהא כל מי שירצה לאכול יצטרך לסכין, נמצא דהמלאכה הוא לכל נפש, ומותר ביו"ט, אבל לילך חוץ לתחום לאכול לא מקרי מחמת זה אוכל נפש דלא נעשה בהאוכל נפש שום תיקון שיהי' ראוי לכל אדם, וא"כ שפיר כתבו התוס' דאם תחומין דאורייתא אסור לילך חוץ לתחום בשביל אכילת הפסח ומיושב הקושיא שפיר:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה