אור ברסלב
בני ציון אורח חיים › סימן א

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

אורח חיים · סימן א

אורח חיים

תירוץ נכון לקושית הגאון רע"א בשו"ע או"ח סי' תנ"ד לענין גזל מצה ומיושב נמי קושית הפ"י בפסחים כ"ט ע"א:

בשו"ע א"ח סי' תנ"ד סעיף ד' אין אדם יוצא במצה גזולה, במה דברים אמורים כשגזל מצה, אבל אם גזל חטין או קמח ועשאן מצה יוצא בה, שקנאה בשינוי ודמים הוא חייב לו, והקשה ע"ז הגאון רעק"א וז"ל קשה לי אפילו אם גזל מצה אמאי אינו יוצא בה, הא כיון דלעסיה קניה בשינוי ובשעת בליעה דידיה קאכיל, כמבואר בכתובות ד' ל' דפריך הגמ' כיון דלעסיה וכו', וכן הקשה ג"כ הפנ"י בפסחים כ"ט על הס"ד דרב אחא בר יעקב דס"ל דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה, מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, וכתבו התוס' פירש"י מותר באכילה, וקשה דכיון כשהגביה הרי הוא חייב באחריותו ומקרי שלו, והקשה הפ"י אפילו לא הגביה תיפוק ליה מדלעסיה קניה, כמבואר בכתובות ל' ע"ב דפריך הגמ' סוף סוף כיון דלעסיה קניה, והגרע"א מסיים שמצא כן בריטב"א סוכה שכ"כ לקושטא דמילתא דיוצא אדם במצה גזולה משום דקניה בלעיסה והיא תמיה גדולה על השו"ע והתוס' פסחים הנ"ל:

ונראה לענ"ד לישב דעת השו"ע והתוס' דהנה ברמב"ם פ"א מה"ל גניבה ופ"ב מה"ל גזילה איתא מי שגנב כלי ושברו, או פתחו, או נשבר, או נפחת מאליו, אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, והכלי השבור יהי' לגנב, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת והכפל שומעין להם, וכתב ע"ז המ"מ וצ"ע למה לא קני בשינוי מעשה, ותירץ דאולי בששמו עליו, והלח"מ תירץ דלא חשיב שינוי מעשה גמור אלא שינוי מעשה זוטא, דבעינן שיהי' עמו שנוי השם, וכן הוא להלכה בשו"ע סי' שס"ו, וכתב ע"ז הט"ז שם דשינוי דנשבר לא חשיב שינוי, רק לטובת הנגזל שלא יוכל הגזלן ליתן לו בע"כ, אבל אם ירצה הנגזל ליטלו כמות שהוא יכול ליטלו ולא חשיב שינוי, ואינו דומה לשאר שינוי דהוי שינוי גמור:

ולפי"ז לכאורה תיקשי על הגמ' דכתובות דפריך הגמ' כיון דלעסיה קניה מה מהני הלעיסה, הא לא עדיף לעיסה שלעס הגזלן מאם שבר הגזלן את הכלי, שכתב הרמב"ם דלא הוי שינוי לקנות ואמאי קונה הכא בשינוי, דהא הלעיסה לא עשה שום שינוי רק כמו שבירה, שאם רצה הנגזל נוטל הכלי ומשלם הפחת:

לכן נראה לומר דהא גם בלא זה קשה, אמאי צריכין כלל לומר כיון דלעסיה קניה בשינוי, הא אפילו אם לא מקרי שינוי אבל עכ"פ גזילה מיהא הוי וחייב באונסין כמו דמבואר שם משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה, ולמה בעינן דוקא שיקנה בשינוי:

אמנם יובן היטב עפ"י מה שכתב רש"י בב"מ י"א גבי גנב, גגו חצירו וקרפיפו מנין, פירש"י שאם נכנסה ונעל בפניה לגונבה, אלמא ס"ל לרש"י דגנב לא קני בחצירו בלא מעשה, ורק היכא שמגלה דעתו ע"י מעשה שרוצה לקנות את הגניבה, אז קונה לו החצר, וכן כתבו התוס' בב"ק ס"ה שהכישה בחצירה לגונבה, חזינן דגנב אינו קונה שום גניבה בלא מעשה, ולפי"ז יובן דברי הגמ' דפריך כיון דלעסיה קניה דהא הכא כיון שתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא עשה הגנב שום מעשה קנין, רק שקונה בפיו מטעם חצר, כמו שכתבו התוס' ובש"מ דהקנין הוא בפיו מטעם חצר, ולשיטת רש"י גם בחצר אינו קונה הגנב בלא מעשה, ולזה שפיר מקשה הגמ' כיון דלעסיה קניה היינו בפיו מטעם חצר, והלעיסה הוא מעשה הקנין, כמו נעל בפניה לגונבה, דבל"ז אינו קונה בפיו דהא לא עשה שום מעשה, דחבירו תחב לו בבית הבליעה וחסר מעשה הקנין, ולזה מוכרח הגמ' לומר כיון דלעסיה קניה כדי שיקנה מטעם גזילה להתחייב באונסין והחיוב תשלומין בא לו קודם חיוב מיתה, אבל מטעם שינוי לא קנה כלל דאין זה מקרי שינוי כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל דשבירה לא מקרי שינוי וא"כ הלעיסה נמי לא מקרי שינוי:

ולפי"ז מיושב שפיר קושית הגרע"א על השו"ע אמאי אינו יוצא במצה גזולה, הא כיון דלעסיה קניה בשינוי, דלפי מה שכתב הרמב"ם הנ"ל הלעיסה לא מקרי שינוי כלל לקנות את הגזילה, ואם רצה הנגזל ליטול את השברים ולשלם לו את הפחת הרשות בידו, א"כ אף לאחר הלעיסה לא מקרי לכם דלא קני קנין גמור ולכן אינו יוצא בה ידי מצה, והגמ' דכתובות הוא רק לענין קנין גזילה, והלעיסה הוא מעשה הגניבה כמו נעל בפניה, אבל לא מקרי זה שינוי כלל לקנות וכן מיושב בזה קושית הפ"י על התוס' פסחים הנ"ל, אמאי לא הקשו על רש"י דהוה שלו מטעם כיון דלעסיה קניה, ולפימ"ש לא קני בלעיסה ושפיר כתבו התוס' דחייב רק מטעם אחריות אבל לא מטעם קנין:

אמנם הגרע"א שם הביא שהריטב"א בסוכה כתב כן לקושטא דמילתא דיוצאין במצה גזולה מטעם כיון דלעסיה קניה, ולכאורה הוא סתירה למה שכתבנו, ונראה דהריטב"א בסוכה אזיל בשיטת הרשב"א לפי מה שמצאתי בביאור הגר"א חו"מ סי' שנ"ד שכתב מקור לדעת הרמב"ם והשו"ע דשבירה לא הוי קנין, ממה דאיתא בב"ק ד' צ"ז גבי התוקף ספינתו של חבירו דאם נחת אדעתא דגזלנותא צריך לשלם לו הפחת, אלמא דשבירה לא חשיב שינוי לקנות וכדעת הרמב"ם, ומסיים שהרשב"א חולק ע"ז דמפרש כונת הגמ' הנ"ל דתוקף ספינתו הוא משום דעדיין עומד למלאכתו הראשונה, אבל היכא שאינו עומד למלאכתו הראשונה שפיר הוו שבירה שינוי גמור לקנות, וא"כ לדעת הרשב"א דשבירה הוי שינוי א"כ לדידיה גם הלעיסה הוי שינוי לקנות קנין גמור כמו שבירה, ולכן פסק הריטב"א דיוצא במצה גזולה דלא כהירושלמי מטעם דקני בלעיסה, אבל הרמב"ם והשו"ע שפסקו דשבירה לא הוי קנין א"כ גם הלעיסה לא הוי שינוי לקנות קנין גמור ולא הוי לכם, ושפיר פסקו כהירושלמי דאין יוצאין במצה גזולה, דלא קני כלל בשינוי דלעיסה, ולא הוי לכם ואינו יוצא בזה ידי מצה:

אכן דברי הגר"א הנ"ל צריך ביאור קצת דלפי מה שכתב דהא דתוקף ספינתו של חבירי חייב לשלם לו דמי הפחת הוא מטעם דשבירה לא הוי קנין לקנות, א"כ תקשה דהא לכל הפחות הוי קנין לענין זה שאם רצה הנגזל שלא ליטול השברים אין שמין לו את הפחת ומשלם לו כלי שלם, א"כ הכא נמי גבי ספינה אם ירצה בעל הספינה ליטול כל דמי הספינה כעין שגזל היה ראוי ליטול דלענין זה הוי שינוי, והיה ליה להרמב"ם להביא דין זה ולא לסתום סתם שמשלם לו הפחת, דהא אם ירצה יוכל לתבוע ממנו כל דמי הספינה וזה צריך ישוב קצת:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה