אור ברסלב
בני יששכר ניסן › מאמר ד

בני יששכר· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב

ניסן · מאמר ד

מאמר ג

סעיף א

טיול בפרדס
דרושים אשר נמצאו בכתובים אצלי שדרשתי בעצם היום שב"ת הגדול ע"ד פרד"ס ע"כ נקרא בשם טיו"ל בפרד"ס. דרוש א' שדרשתי עוד בימי חורפי:
אמר שמואל לחם ענ"י שעונין עליו דברים תנ"ה לח"ם ענ"י שעונין עליו דברים הרבה ד"א לחם עני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוס'. ד"א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה ע"כ הנה הטוש"ע וכל האחרוני' פסקו ככולהו לישני. היינו כשמואל וכל שנא קמא דברייתא שעונין עליו דברים ע"כ פסקו שצריך להחזיר הקערה עם המצות כשאומר ההגדה וכל שנא בתרא פרוסה דוקא לאכילת מצת מצוה. אבל יש לתמוה על הרמב"ם שכתוב בפירוש שא"צ להחזיר את הקערה עד שאומר מצה זו. ממילא ס"ל דאמירת ההגדה א"צ להיות על המצות ממילא לא ס"ל כשמואל וכלישנא קמא דברייתא וס"ל ועיקר לישנ' בתרא דייקא לחם עני כתיב מה עני דרכו בפרוסה וכו' וכן הביא הלימוד הזה מהפסוק על דין הפרוס'. והא מנא לי' לדחות דברי שמואל ובפרט דר"ע בפ' כ"ש קאי כוותי' וגם בברייתא בכאן כלישנא קמא. והנה ראיתי להב"ח ז"ל בסי' תע"ג כתב דס"ל להרמב"ם דהא דקאמר שמואל וכן בברייתא שעונין עליו וכו' עליו הוא לאו דוקא. רק בזמן עסק אכילת מצה היינו בלילה הזה אז עונין ומספרין ענין היציאה ולי הקטן אינם מובנים הדברים דאי ס"ד דהכי ס"ל להרמב"ם א"כ ה"ל להרמב"ם להביא זה הפסוק לראי' לחם עני שעונין עליו וכו' כמו שהביא זה הפסוק לראיה על דין הפרוסה וגם אם נאמר עוני"ן עליו דקאמר שמואל לאו דוקא רק ישמיענו שצריך לומר ההגדה בליל אכילת מצה הנה א"צ ללמוד זה מלחם עני ומקרא מלא הביאו בברייתא דהגדה למען תזכיר וכו' בעבור זה וכו' לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים וכו' ע"כ צ"ל דשמואל עליו דוקא קאמר ומשמיענו חידוש דין לומר עליו דוקא ההגדה היינו שתהא המצה סמוכה לפניו בגלוי בעת אמירת ההגדה והדרא תמיהתינו על הרמב"ם למה לא פסק כן ואדרבה פסק שא"צ להחזיר הקערה:

והנה לפי"ז צריכין אנחנו להבין דעת האחרונים דע"כ צ"ל דס"ל להלכה יש אם למסורת (היפך השיטה כנ"ל) וכדחזינן בסוכה דסבירא לן להלכה ב' כהלכתן וג' אפילו טפח דיש אם למסורת וא"כ למה פסקו הכא כשמואל דדרש אם למקרא ונ"ל לומר עפ"י דברי התוספת סנהדרין שהקשו הרי ר"ע ס"ל דיש אם למקרא דר"ש בפ' כ"ש המקרא והמסורת מקרא לחם ענ"י שעונין עליו וכו' כדשמואל המסור' לחם עני פרט למצה שנילוש בחלב וכו' ותרצו דאפילו מאן דסבירא ליה יש אם למקרא היכי דלא מכחשי המקרא והמסורה אהדדי דרשינן תרוייהו וסבירא להו להאחרונים דסברת התוס' הוא אליבא דכ"ע כמו מאן דסבירא ליה אם למקרא היכי דלא מכחשי דרשינן גם המסורת הה"ד מאן דס"ל אם למסורת היכי דלא מכחשי דרשי' ג"כ המקרא דמאי שנא ע"כ פסקו כאן ככולהו לישני המקר' והמסור' ולהרמב"ם צ"ל דס"ל דהגם דסברת התוס' מוכרחת (מכח קושייתם) דמאן דס"ל אם למקרא היכי דלא מכחשי אהדדי ס"ל דדרשינן ג"כ המסור' עכ"ז מאן דס"ל אם למסורת אין לנו הכרח דס"ל יש אם למקרא ג"כ אפי' היכי דלא מכחשי אהדדי והנה מאן דס"ל אם למקרא קאי בשיטה ואין הלכה כשיט' והלכה יש אם למסורת ולא דרשינן להאי תנא אם למקרא אפי' היכי דלא מכחשי אהדדי:

והנה נשאר לנו שוב להתבונן בדברי הרי"ף ז"ל הביא לכולהו לישני רק דגרס בכולם לחם עוני מקרא וא"כ כיון דאפקי' מלשון המקרא הלא קיי"ל אין הל' כשיטה וצ"ל דע"כ שמואל והבריי' ס"ל ג"כ מהמסור' הך דרש' דדר' ר"ע בפ' כ"ש לחם עני וכו' פרט לשנילוש' בחלב וכו' דאלת"ה האיך אפש' לדרוש המק' לחם עני שעונין עליו וכו' הרי כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וכי ס"ד לענות דברים על המצה כל שבעה הרי המצ"ה גופא אינה חובה כל ז' ומקרא מלא דרש בעל הגדה בברייתא בעבור זה וכו' והנה לר"ע דדרש לחם עוני פרט לשנילושה בחלב ניחא דא"א לומר דקאי על כל הז' ימים דהרי מצה אינה באה חובה כל ז' ומה"ת לנו לאסור מצה עשירה כל ז' מה נשתנה מכל המאכלים ומעדני מלכים שמותר לנו לאכול כל ז' אלא ע"כ דדרש לה במדה בתור' באם אינו ענין לז' הימים תנהו ענין למצות מצוה בליל' הראשונ' וא"כ לפ"ז גם המקרא לחם עוני שעונין עליו וכו' ג"כ מדרש על לילה הראשונ' ותרווייהו דרשינן היכי דלא מכחשי אהדדי וכסברא הנ"ל שכתבנו לדעת האחרונים:

חסר סיים הדרש ממה שכתוב אצלינו והמשכיל יתבונן ופטטייא דאורייתא טבין אבל להלכה ודאי קיי"ל כהאחרונים בכולהו לישני המקרא והמסורת:

ע"ד הרמז לחם עוני שעונין דברים עליו יתפרש ע"ד מ"ש בפסוק ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ ומן הראוי להתבונן מהו הנתינת טעם לשמירת המצות על שהוציאנו הש"י בעצם היום הזה (וכפי הנרא' צריך לכוין הטעם כיון שהוא מבואר בפסוק כענין ציצית ותפילין וסוכה) ונרא' דהנה המצ"ה קראו בזוה"ק מיכל"א דמהימנות"א וצריך להתבונן על איזה אמונה מורה הוראת המצ"ה ונרא' לומר דהנה הלחם חמץ מגביה א"ע ועושה פעולת בעצמו זולת פעולת האומן שעשא' כי האומן לא עשא' רק כפי שיעור גודל הקמח והמים והעיס' מגביה א"ע אח"כ בפעולת' יותר ממעש' האומן ויוצאת מן הגדר וגבול שגבלה האומן משא"כ המצה נשארת בגבולה וגדרה שהגבילה האומן והנה אבותינו כשהיו משוקעים בטומאת מצרים היו משוקעים בתוך אמונות כוזבות ואמונות מצרים בימים ההם הי' למזל טלה בכור המזלות באמרם שהכל מתנהג עפ"י המזלות וכפי התחייבות המערכ' והנה כאשר הש"י הודיע לבני האדם גבורותיו ושידד מערכות השמים בעבור אהבת ישראל עם קרובו הנה המז"ל של מצרים בזמן חדשו וממשלתו דהיינו בחדש ניסן שמזלו טלה ודייקא בט"ו לחודש שהוא אז בתכלית התוקף והגובה אז שידד הש"י מערכותו והוציא את ישראל מתחת יד מצרי' העובדי' למזל ההוא במסות באותות ובמופתים אז הכירו כל באי עולם כי יש גבוה מעל גבוה שומר ואפילו ההנהג' הטבעיות הכל בהשגחתו ית"ש הנה המשכיל ע"ד יתבונן וידע עי"ז כי כל תנועותיו ומעשיו הכל נקשרים בחפץ הבורא הנה ישליך יהבו על הש"י ולא יפעול פעולת שקר בנפשו לאבד זמנו לריק בהשתדלות אסיפת הקנינים המדומ' ביודעו כי לא יוסיף ולא יגרע בעבודתו עבודת העולם שום דבר רק כפי אשר יגזור המשגיח הכל יכול (זולת מעשה התור' והמצות הבחיר' חפשיית) ולהורא' עצומ' הזאת הלא מרמזת מצ"ת המצו"ה שהיא נשארת על מעמד' וגבולה בגבול שעשא' האומן אינה יוצאת חוץ מגדרה ואינו מגבהת א"ע ואינ' מתנשאת וז"ש הכתוב ושמרתם את המצות שלא תבא העיס' לידי חימוץ וגבהות ותנועות יותר מפעולת האומן והוא להורא' שהכל בהשגחת המשגיח הפועל אומן ית"ש המשדד כל הטבעיים והמזלות וכל הדבר הנעשה בטבע הכל הוא בהשגחתו וז"ש בטעם המצ"ה כי בעצם היום הזה היינו בט"ו לחדש ניסן תכלית גובה מזל טלה בכור המזלות אז הוצאתי צבאותיכם מאמ"צ הנך רואה שאין שום טבע המזל יכול לעשות שום דבר מבלעדי השגחתו ית"ש ע"כ מחויי' האד' להשלי' יהבו על ד' ולהתרצו' בגזרותיו הוא היודע את הטוב לאדם ולבקש ולחנן על כל דבר מלפניו הג"ה והוא ע"ד שאמרז"ל אין התינוק יכול לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן וקודם שיטעום טעם דגן אינו קורא אב"א ואימ"א לבקש מהם למלאות לו די מחסורו כי אינו מבחין זה וכשטועם טעם דגן מתחיל להכיר מעט מעט כי צריך לקרות לאביו למלא משאלותיו כל מה שצריך: כי ממנו הכל והוא הרמז בפעולת המצה כנ"ל שאין לה תועלת מעצמה לא תוסיף ולא תגרע מפעולת האומן הנה צונו הש"י לאכלה במצוה בזמן חירותינו בזמן שנתוודע לכל כי הכל בחפץ הבורא ויכולתו והשגחתו לא תוסיף ולא תגרע שום טבע בשום מעשה הטבעיית זולת בחפץ האומן היוצר כל הוא אלקינו ע"כ קראו בזוהר שם מצ"ה מיכל"א דמהימנותא הבן הדבר הנה ע"י אמונה הלזו מחויבים אנחנו לבקש כל צרכינו בכל עת וזמן והמשגיח והכל יכול והנה תראה בזוהר דר' ייבא סבא ור' אבא כד הוו מסדרו תכא קמייהו לא היו אוכלין עד שיתפללו על מזונותם ואחר כך אכלו באמרם כבר נפקתא מבי מלכא איתייהב וזה שרמז לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה כי על ידי הלחם הזה מיכל"א דמהימנותא עונין ע"י דברים הרבה היינו כל התפילות ובקשות לבקש רחמים מבעל היכולת המשגיח בפרטים הוא על ידי האמונ' הבא לנו ברמז המצ"ה כפי רמיזת המצ' בפעולת' כנ"ל ע"כ המצוה הזאת בחג הקדוש הלזה חג הפסח לשון פ"ה ס"ח כנודע מהאריז"ל מפני שעל ידי אכילת מצה בא הדבור לפה כנ"ל ומעתה תבין למה התורה האלקית קראה לחג הזה חג המצות כי הנה התור' היא תורת ד' תמימ' קרא' אותו חג המצות שהוא פעולת הבורא ית"ש שנתן לנו המצוה הזאת בזמן ההוא החג הלזה ראשית צמיחת קרן ישראל להוראת אמונת אומן הנ"ל ברמיזת המצ"ה כנ"ל וע"י אמונה הלזו מחויבים אנחנו לדבר ולבקש כל צרכינו וענינינו מהבורא ית"ש כי לא נוסיף במעשינו דבר רק בהשגחת היוצר כל ע"כ אנחנו קוראים אותו חג הפסח פ"ה ס"ח כנ"ל והבן:

ד"א לחם עוני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה וכו' עפ"י דרך הנ"ל כיון שאז בימים ההם בזה"ז הי' ראשית השגת ידיעת הבורא צריך האדם להתבונן למה עשה הש"י ככה בגודל רוממותו ית"ש ברא ברי' קטנה בעולם וישגיח עלי' בכל פרטיית מעשי' ע"כ צריך האדם להתבונן בזה מעשיו ית"ש שהבריו' קטנים בעולם העשי' הגשמיות יכירו רוממותו וגדולתו ותפארתו ולתכלית זה נברא המין האנושי להתבונן במושכלות ויעלה מעלה מעלה ליחד יחודים לבוראו ית"ש וא"כ צריך האדם להתמשך במעשיו אחר התכלית שבשבילו נברא ולא לעסוק בשום דבר מצרכי העולם ותענוגיו רק הכרח שא"א לו מבלעדו לזה באת המצוה הזאת בפרוס"ה כמו העני שאינו משלים תענוגיו רק דרכו בפרוס' בהכרח להחיות את נפשו כן האדם יעשה כל קניניו בעסקי העולם רק על צד ההכרח וישליך אחר גיוו התענוגים המותרים ויהי' פנוי בדעתו להשיג התכלית המבוקש בבריאתו ויצדק לפ"ז אריכות הלשון בגמרא מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוס' ולא אמרו סתם שדרך העני בפרוס' אך הוא להורות האמור אף כאן בעסק כל תענוגי עוה"ז יתנהג בפרוס' מבלי השלמ' והבן כי קצרתי:

דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק וכו' עפ"י האמור יצדק ג"כ ברמז שגם העסקים ההכרחיים לו בעסקי העולם דהיינו אכיל' ושתי' וכיוצ' המוכרח לחיותו לא יאריך במלאכתו בכדי שלא יתבטל מהעבוד' אשר בעבור' נברא רק כמו האדם שממהר אכילתו בהצטרכו ליסע למחוז חפצו שמצפ' שם להרויח הון רב וכמו העני שהוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר אכילתו בכדי שלא יתבטל הרבה ויהיה לו פנאי לחזור למלאכתו ולבקש פרנסתו ולקבץ על הפתחים כי מזאת האכיל' לא ישבור רעבונו עד לעולם ועיקר מלאכתו להמציא טרף לביתו לכל הימים ע"כ לא יאריך בתיקון אכילתו לשעה כי פן בתוך כך יאבד איזה פרוס' שהי' ביכולתו לסגל כן האדם לא יאבד רגע מהזמן כי אין אביד' כאבידת הזמן ויעשה הדבר ההכרחי במהירות ולשוב להתגבר במלאכתו בעבודת ד' ותורתו בתשוקת האומן והפועל שבראו ויצרו ועשאו. הבן הדברים:

וארמוז עוד מה דרכו של עני וכו' אף בכאן הוא מסיק ואשתו אופה אחר שנדקדק דבאמת בכאן לפי הדין אינו דומה בדומה דוקא כאן צריך להקפיד בעשיית המצות בעל ואשתו דייקא והל"ל אף כאן אחד מסיק ואחד אופה. ונראה לרמז דהנה הגם שהזהיר להשליך אחר גיוו מותרות התענוגים (ברמז הפרוס' שכתבתי) ועסקי העולם וענייני המו"מ רק על צד ההכרח עכ"ז יעסוק גם כן במעש' הצדק' להשפיע לעניים ובזה יהי' עילוי לעסקי העולם שעוסק בהם ובא הרמז ע"ז ביותר בחג הזה שמדת החס"ד מתעורר בעולם שאז התחסד הש"י לגאלינו בתורת נדבה צדקה וחסד כי לא הי' לישראל אז מצו' ומע"ט כמד"א ואת עירום וערי' ואעבור עליך וכו' וכבר ידעת הנותן צדק' הוא תמיד בחי' דרגא דדכורא משפיע והמקבל הצדק' יכונה לנוק' מקבלת והנה אמרז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב ובא הרמז בחג הזה במצו' הלזו קרייא רחמנא לחם עוני פירשו בו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה הנה הגם שהוא מכין הכל והמסיק עכ"ז אשתו הנוק' הוא הגומרת מלאכתו ומביאתו לתכלית ההנא' אחר האפי' כן בכאן הוא מסיק ואשתו היינו המקבל הצדקה שהוא בדרגא דנוקבא יגמור מלאכתו להביאו לתכלית המכוון להאיר מדת החסד בעולם בריבוי יתירא וזה שמכריזין בהגדה הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי ויכול וכו' יהי חסדך ד' עלינו:

ע"ד הדרוש אמר שמואל לחם עוני שעונין וכו' בזוה"ק בר"מ פקודא בתר דא לספר בשבחא דיצ"מ וכו' בי' שעתא כניש קוב"ה כל פמליא דילי' וא"ל זילו ושמעו סיפורא דשבחא דילי וכו' כדין כולהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל ושמעו סיפורא דשבחא דקא חדאן בחדווא דפורקנא דמאריהון כדין אתיין ואודין לי' לקב"ה על כל אינון ניסין וגבורן ואודן לי' על עמא קדישא דאית לי' בארעא דחדאן בחדווא דפורקנ' דמאריהון כדין איתוסף חילא וגבורתא לעילא וישראל בהאי סיפרא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתי' ואודין לי' וכולהו דחלין קמי' ואסתלק יקרי' על כולהו וכו' כגוונא דא חובא הוא על ב"נ לאישתעי תדיר קמי' קוב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסין דעבד ואי תימא אמאי איהו חובא והא קוב"ה ידע כולא וכו' אלא ודאי איצטריך ב"נ לפרסומי ניסא ולאשתעי קמי' בכל מה דאיהו עבד בגין דאינון מילין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודין כולהו לקוב"ה ואסתלק יקרי' עלייהו עילא ותתא עכ"ל ממילא מובן מדברי הזוהר שע"י סיפור דיצ"מ מתעורר למעלה שבח מהמלאכי' שמספרין בכבוד הש"י ובשבח ישראל ואיתוסף כח כביכול עי"ז לנקום נקמת ישראל גם כן מן הגלות ושעבוד החיל הזה והנה מהראוי להתבונן מה הוא השבח הגדול שמשבחין המלאכים את ישראל על הסיפור הזה הלא בודאי מי שעושין לו טובה מחוייב לספר ולהחזיק טובה למי שעשה לו טובה כזו. אך הוא לדעתי כאשר תדקדק בלשון הזוהר שאמר ואודן לי' על עמא קדישא דאית לי' בארעא דחדאן בחדו"א דפורקנא דמאריהו"ן הנה לא אמרו בחדוה דפורקנא דילהון דפרי"ק לון מאריהו"ן אך הוא כאשר תדקדק והנ' הסיפור ההוא שאנו משבחין בגלות המר הזה שגאלינו הש"י מעבדות לחירות בעת צאתנו מאמ"צ בזה תגדל שבחינו כי אכתי אנחנו עובדים ביותר דחקות ויותר שעבוד כפלי כפליים לאין משער בארבע כנפות הארץ בין האומות ובאריכות הזמן בכפלי כפליים מן גלות מצרים אשר אלו כל הימים דיו וכו' לא נתנונו המון לאומים די השב רוחינו זה קרוב לאלף ושמונה מאות שנה והנה העבד הנתון תחת יד משעבדו בשעבוד רב ועצום בימי זקנתו האיך ישמח ויגיל בגילה ורנן על שיצא בימי נעוריו פעם אחת משעבוד לחירות הלא יתאנח במר נפשו על שהוא נתון כעת בצרה ובשבי' אך אעפ"כ ישראל עם קרובו הגם שהם כעת בעוה"ר נתונים וכו' עד אשר ירחם הש"י עלינו אעפ"כ הם שמחים בגאולת מצרים להיות שהיו במצרים עירום וערי' בלא תורה ומצות ונשתקעו עי"ז בזמן קצר במ"ט ש"ט ומאז שיצאו ונבחרו לסגולה ניתן להם התורה ומצותי' ובזה הם מובדלים מכל עם בגלות החל הזה ות"ל ית"ש הגם שנתארך הגלות בעוה"ר לא אלמן ישראל מאלקיו והם נשארים באמונתו ית"ש ובאמונת התורה ומצותי' בזה הם מובדלים מכל עם וריקנין שבהם מלאים מצות כרימון ובעבור זה נקרא גאולת מצרים גאולת עולם כי לא יהי' עוד גלות כזה להשתקע ח"ו בטומאות הקליפות כ"כ הגם שלענין גלות הגופות בעוה"ר גדל' כעת הגלות בכפלי כפליים לאין משער אבל בגלות הנפשות אין שום גלות דומה לגלות מצרים והנה נפשותינו הן המה חלק אלקי ממעל כמ"ש ויפח באפיו וכו' ומן דנפח מתוכו נפח והנה כאשר גאל הש"י את נפשותינו ממצרים נק' כביכול גאול' להש"י שלא היו הנפשות שבעולם מכירין אלקותו מגודל טומאות הקליפות אשר הי' אחוז בהם ולא היתה שום אומה בעולם שיכירו אלקותו והנה מאז צאתנו מאמ"צ כבר ישנו עם אחד הגם שכעת בעוה"ר העם הקדוש הזה הוא מפוזר ומפורד בין העמים עכ"ז הם מאמינים באלקותו ומוסרים נפשם על קדושת שמו לזה נקרא גאולת מצרי' כביכול גאולתו ית"ש היינו גאולת שמו. הגם שגם בגלות הזה כתיב בכל צרתם וכו' והשכינ' כביכול עמנו בגלות עכ"ז אינו דומה לגלות מצרים וכנ"ל הבן הדבר והנה ישראל בגלותם כשמספרין בגאולת מצרים ושמחים ע"ז הגם שהם בגלות כעת בכפלי כפליים אבל הם שמחים בגאולת אדוניהם כביכול דהיינו גאולת נפשותם (חלק אלקי) שכבר הם בני בני' של תורה ויודעי שם תפארתו וז"ש בזוהר שהמלאכים משבחין מאוד את ישראל בסיפור זה כי תגדל שבחם מאוד בזה הגם שהם נתונים בשבי' בעצמם עכ"ז הם שמחים בפורקנ"א דמאריהו"ן היינו גאולת אדוניהם כביכול וכאמור. הנה זה יורה גודל אהבתם להש"י אשר תקטן בעיניהם צער גופם באשר הם מתנחמים ושמחים בזה אשר כבר נתפרסם כבוד אלקותו ית"ש ואין כאן עוד גלות כגלות מצרים כי כבר נתרב' הדעת ויודעים את ד' ואת תורתו והנה הוראת המצה על שלא הפסיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד וכו' כי בחפזון יצאת וכו' כי לא יכלו להתמהמה כי אלו הי' מתמהמהים כרגע הי' ח"ו משוקעים בשער הנ' הנה מזה יש להתבונן עד היכן הי' גלות הנפשות בגלות מצרים ע"כ יש לנו לספר ולשמוח בגאולה הלזו גם בגלותינו וכו' והנה כשאנחנו בזה בטעם המצ"ה כנ"ל הנה אנחנו מספרים ושמחים בגאול' הלזו ואז המלאכים מרבים בשבחים רבים היינו בשבח גואל ישראל וקדושו ובשבח ישראל שעושין עיקר מגאולת הנפשות אשר לד' המה וכו' וז"ש לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה רצ"ל ע"י הלחם הלז עונין המלאכים למעלה דברים הרבה היינו שבח הקב"ה ושבח ישראל ובזה יצדק לשון עונין שעונין על דבורי ישרא' בסיפור הגאול' המלאכי' עונין ואומרי' וכאמו' בזוה' וג"כ דברי' הרבה כי מהוראת הסיפור דיצ"מ על המצה שנצטוינו לספר מוכח מזה שמחויב האדם לספר כל הנסי' שנעשים לו תמיד וכמ"ש בזוהר:

דבר אחר עני כתי' מה עני שדרכו בפרוסה וכו' במדרש א"ר מתיא בן חרש ואעבור עליך וכו' ואומר לך בדמיך חיי וכו' בזכות ב' דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא הי' בידם זכות להיגאל ונתן להם הקב"ה דם פסח ודם מילה שמלו ישראל בלילה הזה הוא אשר דברנו מקודם שהיו משוקעים מאד בטומאה והיו עירום ועריה מתור' ומצות ונתן להם הקב"ה קצת מצות מן התורה שהי' בידם מעט זכות וזה הי' בהכרח כי לא יכלו להתמהמה עוד ולהמתין עד שיפריחו מצות ומע"ט ולזה מורה המצה שלא הספיק בצקת וכו' וכנ"ל וזה שקרא הכתו' לחם עני ופירשו בו מה עני שדרכו בפרוסה כן נתן להם הש"י אז פרוסה קטנה מן התורה שיהי' בידם מעט זכות בכדי למהר גאולתם כי לא יכלו להתמהמה וברמז פרוסה בגימטריא דמי הפסח דמי המילה:

דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק וכו' יתבאר ע"פ המדרש וירדפו מצרים אחריהם א"ל הקב"ה מי גרם לכם כל אלו חפזון שיצאתם מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם אבל לע"ל אני לבדי שנאמר כי הולך לפניכם ד' ומאספכם וכו' להבין המדרש הזה מה איכפת שהלך הקב"ה כביכול עם בית דינו וגם האיך תלוי זה בחפזון והנה יתבאר ע"פ הנ"ל להיות ידוע השם הוי' ב"ה הוא שם הרחמים והחסד משא"כ שם אדנ"י מורה על בחי' דין דינא דמלכות' והנה ידוע למשכילים בחכמה אשר שם אדנ"י כביכול מקבל מן שם הוי' ויכונה הענין הזה בשם משפיע ומקבל כדרך איש ואשתו כביכול לשבר את האוזן והנה בהתגלות השם הויה ב"ה לבדו ונגלה כבוד ה' מור' על רחמים וחסדי' גמורים פשוטים משא"כ עם שם אדנ"י מורה שיש עדיין גם בחי' דין ועד שיסכים גם מדת הדין לא יגמור החסד והרחמים והנה ע"פ האמור שיצ"מ הי' בחפזון כי היו משוקעים מאוד בטומאה עד שלא יכלו להתמהמה כרגע לזה הי' עדיין ג"כ התעוררות הדין והלך לפניהם כביכול הוא ובית דינו ז"ש בעל הגדה אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו כבוד נק' שם אדני היינו הבית דין והעצם הוא הוי"ה ב"ה ועי"ז נתהוו' עדיין וירדפו מצרי' אחריהם והשר של מצרים קטרג הללו עע"ז וכו' עד שנתעורר על הים ע"י תפלת משה התעוררות הרחמים ממקום עליון ונורא כמ"ש בזוהר מה תצעק אלי דייקא בעתיקא תליא מילתא לזה אמר ויושע ד' ביום ההוא דייקא השם הוי"ה ב"ה כי עד עתה וד' הולך וכו' הוא ובית דינו ולא היה עדיין ישוע' שלימה עד שהתעוררו הרחמים על הים להמתיק הדין של הב"ד שאז הסכים הב"ד לרחמים ובזה תבין המדרש שאמר הש"י מי גרם לכם כ"ז חפזון שיצאתם שלא הי' בידם זכות כ"כ וזה גרם הקטרוג וזה גרם שהלך הש"י לפניהם עם בית דינו משא"כ לע"ל ב"ב ריקנים שבך מלאים מצות כרימון לא יהיה שום דין כי יוכלל בחסד תיכף בעת הגאולה ולא יהי' עוד שום צער אחר הגאולה והנה מצה מורה על החפזון כנ"ל ולזה קראה לחם עני מה דרכו של עני הוא מסיק ואעפ"כ לא נגמר התכלית עד שאשתו אופה כן כביכול בכאן בלילה הזה הוא מסיק וכו' ע"כ כתיב וד' הולך לפניהם הוא וב"ד כנ"ל עד שבאו אל הים אז ויושע הו"י' ביום ההוא וכו' כי נכלל הדין ונתהפך לחסד הבן מעצמך הדברים כי א"א לפרש בכתב:

ע"ד הסוד אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הנה בס' ברכ"ע כתב ז"ל ואמנם עצם בחינ' מצה בסוד לחם עני הנה בחי' לחם בסוד מזלא כמו שאמר רזא דג' הויו"ת ובהיות אחד מד' פרקים בפסח על התבואה יהיה אכילת האדם בימי הפסח בחי' שרשיות לכל השנה כולה וצריכה שימור ביותר לבל יבא בה ערל וטמא רזא דשאור וחמ"ץ (בגי' עץ הדעת שהחמיץ את העיס' אדה"ר שהיה חלתו של עולם ובזה ידוקדק גם כן לטעם הכתוב ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה וכו' היינו המצות צריכין אז שמירה יתירה כי בעצם היום הזה וכו' שהוא פרק התבואה ויש לה עילוי רב וצריכה שמירה נ"ל) כי בזמן שדנין על התבואה יהיה בחי' עילוי לסוד ראשית תבואתו כענין שפירשנו בפסוק גדולים מעשה ד' דרושים וכו' כי בעת אשר מעש"י ד' דרושים ונסקרים לכל חפציה' לכל הנהו הרפתקי דעדו עלייהו בההוא זמנם יש להם עילוי רב וגדולים הם ודאי בהיותם מושגחים בעת ההוא מן המשגיח העליון שהמשכיל והמושכל אחד הם אצלו ומה שיהיה עליו עצם השגחתו הרי יש לו דביקות בבחי' השכל הפלא העליון והיא תהלתו וכאשר יהיה בפסח פרק ההשגח' שעל התבוא' צריכ' שימור ביותר כי כל דבר שיש לו מעל' יתיר' בעי שימור טפי דהכי אמרי' ג' צריכין שמירה וכו' והנה מבחי' התבואה יהי' כמה בירורים עד הגיעם ללחם דאשתני למעליותא לעיקר חיי האדם והוא נמשך ממזלא דכל מזוני בי' תליין שסודו ג' הוי"ת לבחי' ג' רישין עילאין והנה כאשר יתמלא ג' הוי"ת באלפין יהי' סוד הג' מילואין בחושבן נ"ז סוד א"ל זו"ן שביאר האריז"ל בסוד א"ל הוי"ה ונמצינו שסוד מילוי ג' הויות דלחם הוא סוד ז"ן שהוא רזא דאוכ"ל כנודע והרי הג' פשוטים ומילויים הוא בסוד מצ"ה דאישתני לעילוייא בחי' הוי"ת (פשוטים) לסוד הויות מלאו' רזא דשם מ"ה שה"ס יחי' האד"ם ואמנם בבחי' הלח"ם אשר הוא אוכ"ל יתכן כוונה זו גם לכל ימות השנ"ה כי בחי' לח"ם הוא הנמשך מג' הויו"ת ונעש' אוכ"ל לגבי אד"ם האוכלו ובזה יהי' מילוי לשמות הללו כי כאשר יאכל האד"ם את הלח"ם המושפ"ע לו מהז"ן ומפרנס לכל ויהי' לבו לשמים לדע"ת אותו בכל דרכיו (בזה יהי' תיקון לשא"ר חמ"ץ סוד ע"ץ הדע"ת טוב ורע כיון שדעת"ו נוטה לטו"ב והבן כנ"ל) יהי' בזה מילוי לבחי' השמות של הלח"ם (ויהי' עם האוכ"ל בחי' מצ"ה כי נסתלק שא"ר חמ"ץ הוא ע"ץ הדע"ת והבן כנ"ל) כי נתמלא רצון של המשפיע בהיותו טובתו להשפעת אד"ם ומזונו ובלבד שלא יהי' נפש בלא דע"ת (היינו כשדעתו יהי' ח"ו למלאות כרסו שהיא בחי' שא"ר חמ"ץ ע"ץ הדע"ת נוטה לרע ח"ו והבן כנ"ל) והרי האד"ם האוכ"ל גורם למלאות בחי' ההויו"ת בסוד אדם כנזכר וזה שאמר כי לא על הלח"ם לבדו יחי' האד"ם כי בהיות עדיין הלח"ם לבד בלא מילוי מבחי' אוכ"ל אכתי לא מהני מידי אלא ודאי על כל מוצא פ"י י"י כי המילוי מיקרי מוצא הפה הנמשך מבחי' הוי' שכל מילוי האותיות יהיו לכל אשר יבטא האד"ם כל אות בפ"ע (רצ"ל שיעשה מכל אות דבור בפ"ע) ועל כל מוצא פי הוי' יחי' האד"ם ודאי בהיות שפע הוי' נמשך לבחי' אד"ם כנז' ועכ"פ מסוד מצ"ה מפורש בחי' הלח"ם ובחי' האוכ"ל ויחדיו יהיו תמים על כל מוצא פי הוי' ועליו יחי' האדם עכ"ל וכאשר תבין מ"ש לעיל בהגהותי שא"ר חמ"ץ ה"ס ע"ץ הדע"ת והנה מע"ץ הדע"ת נמשך ההיפך כי ביום אכלך ממנו וכו' והנה אפי' בשאר ימות השנה בהיות האד"ם אוכ"ל לח"ם בכוונה להמשיך האוכ"ל בחי' א"ל הוי' שהוא מילואי הלח"ם יהי' בגי' מצ"ה ונסתלק בחי' שא"ר חמ"ץ שהוא ע"ץ הדע"ת ונמשך לו עי"ז חיות יחי' האד"ם משא"כ בהיפוך באין כוונתו לטוב אבל בפס"ח באכילת המצה לחודה אפי' בזולת הכוונ' הנ"ל הנה מצוה שמה ונמשך החיות הנ"ל דהרי אישתנית מתב"ת לחם שהוא תיבה אחת ג' הויו"ת להיקרא מצה שהוא ג' הויו"ת במילואם שצריכין לבטא אותם בתיבות ודיבורים רבים יו"ד ה"א וכו' וז"ש שעונין עליו דברי' הרבה שבכל שנה מתיבת לחם הוא ג' תיבות היינו ג' הויות משא"כ מצה י"ב תיבות כשקורין כל אות במבטא כנ"ל ונמשך מזה החיות כנ"ל הבן:

ד"א מה עני שדרכו בפרוסה וכו' יתפרש עפ"י הזהר ויצא דף קנ"ז פתח ר"ח ואמר בראשון בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות וכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם ענ"י לחם ענ"י כתיב האי מלה אתערו בה חברייא אבל ת"ח כד הוו ישראל במצרים הוו ברשותא אחרא כד בעא קוב"ה לקרבא לון לגבי' יהב לון אתר דלחם עני מאן עני דא דוד מלכא דכתיב בי' כי ענ"י ואביון אני (סיהרא דלית לה מגרמא כלום רק מה דיהב לה שימשא כנ"ל) והאי לח"ם ענ"י איקרי מצ"ה ונק' בלא דכורא (מצ"ה בגי' קל"ה בסוד נשים דעתן קלות) מסכונתא הוה איתקריבו לגבי מצ"ה בקדמיתא כיון דקריבו לון יתיר עייל לון קוב"ה בדרגין אחרנין ואתחבר דכורא בנוק' וכדין מצ"ה כד איתחברת בדכור' איקרי מצו"ה בתוס' ו' הה"ד כי המצו"ה הזאת כך מצ"ה בקדמיתא ולבתר מצוה עכ"ל ובזה יתבאר הפסוק שבעת ימים תאכל מצ"ת וביום הז' מצות יאכל וכו' מעיקרא אמר מצ"ת חסר ו' ואח"כ מצות בוי"ו והבן היטב ובאלה הדברים יתבאר לך כתוב בתור' לח"ם ענ"י דרגא דמסכנותא דלית לה מגרמא כלום. ואח"כ ממשיכין לו החסדים מרזא דוא"ו וקרינין עונ"י ואתעביד בגי' קו"ל הנמשך לדיבור. ובזה יש לרמוז הפסוק הנה הוי' רוכב על ע"ב וחסד) ק"ל (דרגא דבחי' ענ"י בגי' ק"ל) ודא מצרי' וכביכול השם רוכב עליו ונעשה מן ק"ל קו"ל בפס"ח סוד פ"ה ס"ח ובזה יתבאר לך המאמר מה ענ"י שדרכו בפרוס' מה תיבת ענ"י הוא פרוס חסר ו' מתיבת עונ"י קו"ל וצריכין אנחנו להמשיך הוי' בקריאתינו אף כאן בפרוסה תיבת מצ"ה הוא ג"כ פרוס שחסר ו' במצו"ה ואנחנו באכילתינו המצ"ה לשם מצו"ה ממשיכין לה הוא"ו. והבן:

ד"א מה דרכו של ענ"י היא מסיק וכו' יתבאר עפ"י המדרש שזכרנו בדרך הדרוש לשעבר אני וב"ד הייתי מהלך לפניכם אבל לע"ל אני לבדי וכבר כתבנו שם הדקדוקים וניחא לן עפ"י דברי מר"ן האריז"ל בס' הכוונות חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו הכונה חנם הוא הסט"א דכל עובדהא למגנא ולא בכסף דלא להוי פורקנא מסטרא דחס"ד אלא מסטרא דזהב היינו אימא עילאה דלימות המשיח היא כנור דשמונה נימון היינו אימא עילאה והיינו דאמרז"ל דיאמרו ישראל ליצחק כי אתה אבינו. דגבור' אתאחדת בבינ"ה וממנה יהא פורקנא דילהון והיינו כימי צאתך מאצ"מ אראנו נפלאות והתם מסטרא דיובלא נפקו אלא דהתם איתגלייא אימא עילאה בתתאה ובאמא תתאה נפקו והשתא לאו הכי אלא דאיתגלייא אימא עילאה ביצחק ובזה יפקון וכולה כדקחזי וז"ס יושב בשמים ישח"ק ואפיק צ' ועייל ש' סוד אימא עילאה דאיתכללת ביצח"ק והיינו יושב אימא עילאה בשמי"ם הוא יצח"ק משום דעאלו בקליפין דאינון חנ"ם לכן פרקנין באתר דלא שלטין קליפין היינו אימא עילאה וז"ס כימי צאתך (לניכח) לבתר אמר אראנו (נסתר) דע"י עלמא דאיתכסיי' להוי פורקנא וכמד"א ועבד הלוי הוא ולהכי אמר באיתכסייא וכולא שפיר והיינו דכתיב י"י כגבור יצא ודי בזה עכ"ל הטהור ובזה תבין המדרש לשעבר אני וב"ד וכו' היינו התגלות אימא עילא' בתתאה וע"י אימא תתאה נפקו משא"כ לע"ל אני לבדי ע"י התכללות אימא עילאה בגבורה (דז"א כו') והנה מה שנ"ל דבימי צאתינו מאמ"צ דאיתגלייא אימא עילא' בתתא' הוא ע"י הז"א וזה בדרך אפש' ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו ובזה תבין המאמר המדבר מענינו ליל הסיפור דיצ"מ לח"ם ענ"י מה דרכו של עני הוא מסיק ומכין הכל ואעפ"כ לא נגמר התכלית על ידו רק אשתו אופה כך כאן בימי צאתינו מאמ"צ הוא מסיק דאתער והוכן פורקנא מאימא עילאה היושב בשמים ואשתו אופה היינו הגמר הי' ע"י אימא תתאה דאיתגלייא אימא עילאה בתתאה משא"כ לע"ל ב"ב דיתער פורקנא רבא מיובל העליון ולא יכנף עוד מוריך והי' י"י למלך עכ"ה אמן:

סעיף ב

דרוש ב פרק ע"פ דף ק"ח אתמר מצ"ה צריך הסיבה. מרור א"צ הסיבה יין אתמר משמי' דר"נ צריך הסיבה. ואתמר משמי' דר"נ א"צ הסיבה ולא פליגי הא בתרתי כסי קמאי והא בתרתי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא וא"ל להאי גיסא א"ל להאי גיסא תרי כסי קמאי בעי הסיב' דהשתא קא מתחלי לה חירות תרי כסי בתראי לא בעי הסיב"ה מאי דהוה הוה. וא"ל להאי גיסא תרי כסי בתראי בעי הסיב"ה דההוא שעתא דקא הוה חירו"ת תרי כסי קמאי לא בעי הסיב"ה דאכתי עבדים היינו קאמר. השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי (נ"א כולהו נמי) בעי הסיבה עכ"ל הגמ' וכתב הר"ן אע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטריחא הוא עבדינן לרווחא דמילתא כן פירשו ז"ל ול"נ דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי ניקל בהנהו טפי מהנהו ואי ניקל בתרווייהו הא מעיקרא מצות הסיב"ה לגמרי עכ"ל הר"ן והנה הרא"ש ז"ל כתב מצה וכו' אם אכל בלא הסיבה לא יצא כדתנן השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא משמע מיסב אין לא מיסב לא. ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה וכן בכוס ראשון ושני אבל בכוס שלישי ורביעי אם ישתה יותר נראה כמוסיף על הכוסות ומיהו איכא למימר כיון ששתה שלא כתיקונן הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היא ומה ששתה (עתה) הוא כוס של חוב' עכ"ל וכ"פ הטור ברמזי' ובחיבורו. והיא תמיה לפי ב' הטעמים של הר"ן דלטעם הא' שכתב דמש"ה מחמירין כאן בדרבנן משום דלא הוה טירחא הנה זה יונח לכתחילה משא"כ להחמיר בספק דרבנן ואפילו בב' כסי בתראי דיש חשש איסור להוסיף על הכוסות זה מנין לנו. ולטעם הב' משום דאי ניקל בתרווייהו מעיקרא מצות הסיבה לגמרי זה ג"כ לא שייך כשאירע באקראי מי ששתה בלא הסיבה והיא תמיה ועל עיקר טעם הר"ן הנה הרב הגאון הגדול בעל משנה למלך הקשה עליו מדברי עצמו שפסק הר"ן במגלה בעיירות המסופקות אם הם מוקפת חומה מימות יהושוע יקרא בי"ד ולא בט"ו וכ' הטעם שאפי' תאמר דהוה ס' שקול ה"ל ס' שקול ספק של דבריהם ולקולא ונמצא אתה פטרו בשניהם ומבטל ממנו בודאי מצות קריאה לפיכך קורא בראשון ולא יפטור בשני. והקשה הגאון הנ"ל א"כ ה"ל כמו כאן בד' כוסות למה ניקל בהנהו טפי מהנהו וה"ל לחייבו לקרות בי"ד וט"ו או ה"ל לפסוק בד' כוסות ג"כ לדיעבד הסיבה רק בתרי כסי קמאי ותו לא. ותירץ הרב הגאון הנ"ל דלא דמי'. דבשלמא בד' כוסות אפילו אם נעביד הסיבה דקמאי אפשר דלא תיקנו רק בבתראי ומעיקרא תקנת חכמים מכל וכל בכל העולם משא"כ במגלה לא מעיקרא תקנת חכמים מכל העול' רק בעיירו' המסופקו' ומקיימא תקנת חכמים בכל העולם עכ"ד ולי הקטן דברים תמוהים א"כ נפטור לגמרי העיירות המסופקות כדין ספק דרבנן בכ"מ ואי משום דמעיקרא תקנת חכמים לגמרי מהם הרי לא מעיקרא מכל העולם וע"כ צ"ל דקפדינן שלא תיעקר תקנת חכמים ואפי' מיחידי' א"כ ניחייב' בי"ד ובט"ו דאם יקראו בי"ד אפשר צריכים לקרות בט"ו ע"פ תקנת חכמי' ומעיקרא תקנת חכמים לגמרי מהם ונ"ל לתרץ קושיית המש"ל דבאמת ודאי קפדינן דלא למיעקר תקנת חכמים אפי' מן היחיד ואי תקשה א"כ נחייב עיירו' המסופקו' לקרוא בשתיהן יש לתרץ בהקדי' קושיית המרדכי למה לא עבדינן ספיקא דיומא הג"ה הקושיא הזאת מתורצת אצלינו במקומות אחרים על צד דרך הקודש דהנה אנן בקיאין בקביעא דירחא ולמה אנן צריכין לעשות ב' ימים טובים של גליות וכתבנו במ"א להיות יו"ט הוא מקרא קודש ובאה הארה מן החכמה הנק' קדש כידוע (ע"י מעשינו ותפלתינו ביו"ט) והנה ידוע לכל אור צריכין כלי להגביר האור והנה אור החכמה הנשפע מלמעלה ביו"ט הנה בא"י אוירא דא"י מחכי"ם ונעשה כלי לקבל אור החכמה משא"כ בחו"ל אין כלי להגביל הנה יש יום מיוחד בתקנת חכמים (המקבלים מן החכמה) ונעשה אותו היום כלי להגביל החכמה כיון שהוא מתקנת חכמים. ומעתה תתבונן כל זה הוא מן הצורך דוקא לקדושת יום מדאוריי' משא"כ בי"ט שהוא כל עצמו מתקנת חכמים ע"כ אין עושים ביום הפורים ספיקא דיומא וכן בימי חנוכה זה הוא דרך ישכון אור למשכילים אבל לפי הפשט עי' בפנים: במגלה כמו בכל המועדי' ונ"ל דהנה מדחזינן דהקפידו אנשי כה"ג וגזרו במגלה ולא יעבור שלא יקראנה אחר זמנה ולכאורה קשה ל"ל למיכתב ולא יעבור וכי ס"ד לעשות מצוה שלא בזמנה אלא ע"כ הקילו אנשי כה"ג בזה לומר שלא נעש' ספיקא דיומא כאשר יתבאר להלן אי"ה דהנה הא דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא הלא גם דבריהם מדאורייתא הוא מן ל"א תסור אך הם בעצמם התנו כן שיהיה ספק דבריהם להקל וכמו שכתב הלחם משנה בהלכות ממרים. הג"ה ואני אוסיף על דבריו שמצווין ועומדין החכמים להתנות על דבריהם שיהיה ספקם להקל. והוא ע"פ דבריהם ז"ל במדרש קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם עכ"ל והוא פלאי וכי ס"ד להעריך קדושת ב"ו ברי' קטנה לקדושת היוצר כל והנה אעתיק לך מ"ש ע"ז בספרי אגרא דכלה נראה לפרש דהנה כל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור וא"כ הוה מדאורייתא כיון שכך נצטוינו מה"ת והקשו א"כ למה קיי"ל ספיקא דרבנן לקול' ותירצו שכך התנו חז"ל בשלהם (וכמ"ש בפנים) ויש להתבונן למה התנו כזאת ונראה עפ"י מ"ש הרב הגאון הקדוש בעל גו"א בספרו בא"ר הגולה דכל מילי דרבנן הם ג"כ תורה שלימה רק כמו שיש ב' הנהגות בעולם הנהגה ניסיית והנהגה טבעיית והנה הניסיית הוא משפטו ית' מבלי התלבשות בטבעים בכוכבי השמים וכסיליהם הממונים להנהיג הטבע והנהג' הטבעיית הוא ג"כ בהשגחתו הנפלאה וכוחו ויכולתו ית"ש המתלבשת בטבעיים להנהיגם כרצונו כן התורה שהיא אור חכמתו ית"ש אחת זו שמענו מסיני מפיו ית"ש מבלי התלבשות ועוד שנית לתורה שנשתלשלה חכמתו ית"ש להתלבש בשכליו' אישי הישראלי' ומיילדים חכמת התורה בכל דור והנה זה נק' כעין התלבשות חכמתו בטבעיים הבן עכ"ל הרב הנ"ל והנה כמו הנהגה הניסיית כיון שרואים שהוא עפ"י שידוד המערכה אין מסתפק בה שהוא בהשגחתו ית"ש מבלי ספק רק הוא פעל ועשה כן גזרו אומר חז"ל בתורה ששמענו מפיו ספק דאורייתא לחומרא מפני שהתורה הזאת הוא נגד הנהגה הניסיית שאין בה ספק לשום נברא ועל גזירתם תקנו חז"ל ספק לקולא להודיע לבאי עולם מאין יהיה להם כח לצוות ציווים ויעלה על לב איש אם זה הוא רצונו ית"ש למה לא צוה הדבר הזה מסיני ובכדי להבין זה אשר גם דבריהם ז"ל הוא תורה שלימה מהתלבשות חכמתו רק שהוא נגד ההנהגה הטבעיית שהיא ג"כ מחכמתו ויכולתו וגבורתו ית"ש רק שחכמתו והשגחתו מתלבשת בטבעיים להנהיג הטבעיים כרצונו והטבעיים מיילדים ההנהגה בכל עת בהתלבש בהן שפע ית"ש כן הוא בחכמים (נק' חכמים ע"ש שמושפע ומתלבש ומצמצם בהם חכמתו ית"ש להוליד תורה חדשה בכל עת עיין בהקדמת ס' החפץ לקדוש י"י בעל אוה"ח) מתלבשת בהן חכמתו ית"ש לצוות הנהגת ישראל בכל דור וכמו שהנהגת הטבע צדיקים ילכו בם ופושעי' יכשלו בם כי מסתפקי' בהשגחה בראותם שהכל מתנהג בטבע עולם כמנהגו כן אותם הרשעים אינם מאמינים בדברי חכמים ובתורתם ע"כ בכדי להורו' הכח שלהם מאין הוא שיגזרו גזירות על ישראל הנה הם אמרו והם אמרו ספק דרבנן לקולא להורו' שתורתם הוא נגד ההנהגה הטבעיית אשר יפול בה ספק לרשעים וזה היא עיקר הנסיון בעולם הבחיר' והבן מאד והנה כבר ידעת קדש נק' החכמה כמ"ש בזהר כ"פ ובזה יובן לך במדרש הנ"ל קדושים תהיו רצ"ל חכמים להוליד בחכמתכם גזירות ומצות תור' לישראל בכל דור כי חכמה נק' קדש תתלבש בתוככם ותהי' גזירתכם תורה שלימה יכול כמוני שיהיה גזירתכם ספיקא לחומרא כמו שהתורה אשר יצאה מפי מבלי התלבשות ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא להורות על כל האמו' לעיל ולפי דברינו בביאור המדרש הנה יש סייעתא רבא לדברי הלח"מ ונוסף על דבריו אשר כן נצטוו חכמים בתורה שיהיה ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא הבן הדברי' וענדם על לוח לבך וקשרם וכו': והנה זה דוקא כשאירע איזה ספק אם עשה כתקנת חכמים או לא משא"כ במקום שיעקר תקנתם לגמרי ע"י הספק לא התנו והעמידו דבריהם בתורה ממש (עיין מ"ש בהג"ה הסמוכה ותבין הטעם) ונשמע זה ממגלה מדהוצרכו לכתוב ול"א יעבור והוא לכאורה ללא צורך כנ"ל אך הוא דהם ידעו דבמקום דמעיקרא תקנתם מחויבים לעשות לחומרא כתור' ממש וא"כ היינו מחוייבים לעשות ספיקא דיומא (עכ"פ בזמן שהיה ספק לבני גולה) ע"כ הם התנו בעת תקנתם בזה לקולא ואמרי ול"א יעבור שכך היתה התקנה מעיקרא במקום שיהיה ספק ביום קריאת המגלה יקדימו ולא יאחרו ויוצאין ביום הראשון מימי הספק וא"כ הה"ד בעיירות המסופקות דחדא תקנתא הוא וא"כ אדרבה נשמע ממגלה דבמקום דמיעקרא תקנת חכמי' מחויבים להחמיר בסיפקן כמו בשל תורה אם לא שביארו חכמים בפירוש כמו שביארו במגלה ולא יעבור וא"כ בד' כוסות מחוייבים מן הדין להחמי' בארבעתן בהסיבה דייקא ובזה יונח לשון הגמ' והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי איד"י ואיד"י (נ"א כולהו נמי) בעי הסיבה דקשה למה לנו לאריכות הזה הרי אנחנו בעצמינו נעשה לחומר' כיון שיש ספק אבל הוא דמשמיענו בגמ' דאין הספק הזה דומה לשאר ספיקות דרבנן שהוא לקולא אבל כאן כיון דמיעקרא תקנתם מחוייבין מן הדין לעשו' לחומרא וכנ"ל ויצדק לפי"ז גירסת הנ"א כולהו נמי בעי הסיבה רצ"ל אפי' עשה הסיבה בב' ראשונות צריך להסב גם בשניות דאפשר לא תקנו חז"ל רק בשניות ומיעקרא תקנת חז"ל ולפי"ז יונח לנו ג"כ פסק הרא"ש ז"ל דאם לא היסב אפי' בבתראי צריך לחזור ולשתות בהסיבה כיון דהספק הזה הוה כספק של תורה ממש צריכין בודאי להחמיר כיון דלא התנו חז"ל ע"ז שיהי' הספק להקל א"כ תורה הוא וכתורה יעשה ויוצדק לפי"ז כולהו נמי בעי הסיבה רצ"ל אפי' כבר שתה כולהו ולא היסב בבתרייתא צריך לחזור ולשתות בהסיבה דוק בדברים הללו ותמצא טוב טעם ודעת:

ובפעם אחרת דרשתי לתרץ כל הנ"ל באופן אחר והוא בהקדים מ"ש בגמ' ר"ה אתקין ר' אבהו בקסרי תקיע"ה וג"ש ותרועה ותקיעה מספקא לי' אי גנוחי גנח ואי וכו' ומקשו שם דילמא גנוחי לבד וקמפסקא תרועה בין שברים לתקיעה ומתרץ דשוב תוקע תש"ת ומקשו דילמא יילולי לבד ומפסקא שברים בין תקיעה לתרועה ומתרץ דשוב תוקע תר"ת יעיי"ש הנה ר' אבהו אתקין כ"ז בקסרי לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת מפני הספק מהו התרועה האמורה בתורה והנה הדבר קשה להלום האיך ס"ד דר' אבהו אתקין זה מחדש ועד היום לא היו נוהגין כן והאיך ס"ד שישכחו כל ישראל מהו התרועה (קושיא זאת מצאתי אח"כ בתשובת הראב"ד בס' תמים דעים) וגם הנך רואה בזהר שהוא מהתנאים. ובר"מ מבואר מילין עילאין בכל הסדרי' תשר"ת תש"ת תר"ת וע"כ צריכין לומר דהדבר הזה היה נהוג מימות עולם מפני הספק אי גנוחי גנח ואי וכו' אבל היה רק משום ספק ור' אבהו התקין זה לתקנה גמורה ונ"מ בזה אי הוה משום ספק או בתקנה גמורה נ"ל דהנה אם היה הדבר משום ספק מהו התרועה האמורה בתורה הנה אם יארע לאדם שיהיה ברור לו שתקע תש"ת ותשר"ת אבל הוא מסופק אם תקע תר"ת הנה הוה ספק ספיקא בדאורייתא ספק אם תקע תר"ת ואת"ל לא תקע אפש' יצא בתשר"ת ותש"ת והוה ס"ס בדאורייתא ושוב א"צ לתקוע משא"כ כשר' אבהו אתקין תקנה שצריך לתקוע כל הג' תשר"ת תש"ת תר"ת הנה זה הוא תקנה גמורה אשר בזולת זה אינו יוצא ידי תרועה האמור' בתור' ממילא כשמספק' לי' בסדר א' אם תקע אם לא הוה ספק בדאוריית' ומחוייב לחזור ולתקוע ומעתה נבא להתבונן גם בנידון דידן בשיטתינו בגמ' א"ל להאי גיסא וא"ל להאי גיסא וכו' השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה דקשה לן ל"ל למסדר הש"ס למיפסק בזה וכי ספק אחד ישנו בש"ס הרי כמה וכמה ספיקות נשארים בתיקו וקשיא ופלוגתות הרבה ולא פסקו האיך לעשות רק אנחנו נדע ע"פ הכללים שבידינו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא וצ"ל שהוא הנרצה שאלו היה הדבר בספק הנה הוה אזלינן לפי הכלל שבידינו ספיקא דרבנן לקולא והוו פטורין לגמרי מהסיבה והנה החכמים מסדרי הש"ס הנה המה אמרו (והתקינו) השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה הנה לפ"ז תקנה הוא ממסדרי הש"ס שיהיו כל הד' כוסות בהסיבה הנה שוב כולהו תקנת' דרבנן הם דמה לי מה שהתקינו הנביאים או התנאים או האמוראים ואין כאן עוד שום ספק ולפ"ז יפה כתב הרא"ש דאם שתה בלא הסיבה יחזור וישת' בהסיב' אפי' תרי כסי בתראי דכיון שהוא תקנת חכמי הש"ס בעי כולהו הסיבה וממילא לא יקשה לך מעיירות המסופקות שכתב הר"ן דשם אינה תקנה רק הוא ספק דרבנן ומיבעיא לן למיזל לקול' רק כי היכי דלא תעקר לגמרי תקנת חז"ל מאותן עיירות יקראו בי"ד כרוב העולם ודוק:

ע"ד הרמז הוא בהקדים מה דידוע אשר חז"ל תקנו ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכתב הבחיי דאלו ד' לשונות והוצאתי היינו שיהיו נפטרים משעבוד מצרים דבעוד שהיו עדיין במצרים נפטרו מן השעבוד כידוע מן הגמרא ומדרש בר"ה בטל' עבודה מאבותינו במצרים ולא יצאו עד ניסן. והצלתי היינו שייצאו לגמרי מתחת רשותם והיו נפטרים גם ממסים וארנוניות ועול של מצרים. וגאלתי היינו קי"ס שאז נחשבו גאולים שמתו ונאבדו אדוניהם וראו בעצמם נקמות מכל אויביהם (ע"ש ול"נ קי"ס נק' גאולה עפ"י מה דמבואר בזוה"ק ומקובלים דפדות אינו בחנם משא"כ גאול' בחנם והנה במצרים מצינו שבעת היציאה צוה להם הש"י על הפסח ועל המילה שהי' להם המצו' בעת היציאה וא"כ כביכול לא היה בחנם משא"כ קי"ס לא מצינו להם שום קיום מצוה שיהיה גורם להצל' הלזו וא"כ היה בחנם וזה נק' גאולה וישוע"ה כמ"ש ויושע ד' ביום ההוא דייקא ועוד נתבאר במ"א נק' גאולה וישועה כאשר ראו כ"א במפלת אויביו כמד"א ישמח צדיק כי חזה נקם וכו' וכתיב כאן ויושע ד' ביום ההוא וכו' וירא ישראל את מצרים מת וכו' ונתבאר באריכות במ"א) ולקחת"י היא מתן תורה שלקחם הש"י לעם כמ"ש הש"י במתן תורה והייתם לי סגולה מכל העמים הנה לפ"ז ב' כוסות ראשונות הם הסר' ממצרים גם בחי' סור מרע והב' אחרונות הם קרוב' אל הש"י דהיינו בים סוף ראת' שפחה על הים וכו' וקבלת התור' שנתקרבו לגמרי חל הש"י אם כן הם בבחי' ועשה טוב וידוע דבחי' סור מרע הוא ע"י בחי' היראה ועש"ה טוב הוא בבחי' אהבה כידוע מרז"ל ע"כ הם כפולים דאית ירא"ה ואית ירא"ה וכו' ואית אהב"ה ואית אהב' כידוע מזוה"ק מהקדמת בראשית ומהתקוני' וכתבו תלמידי הבעש"ט דהעיקר ישתדל האדם להשיג היראה ואהבה יסייעו לו מן השמים כי יראה בחי' נוקבא ואהבה בחי' דכורא ודרכו של איש לחזור וכו' והנה ברמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה האל הגדול הגבור והנורא הזה מצוה לאהבה וליראה אותו הנה הקדים אהב' ליראה (ע"ש במפרש) הגם שהיראה קודמות עכ"ז האהב' תכליתית והיא העיקר הנרצה לבחי' ועשה טוב והנה מצות הסיבה הוא להורות חירות המופלג שהיינו משועבדים למצרים והיינו מתייראים לעבור מצותם ופקודת' ואזהרתם והיינו משועבדים למלאכתם לעשות עבודתם ולקח הש"י אותנו לו לעם להיות לו לעבדים והזהירנו במצותיו במצות ל"ת באזהרת סור מרע ובמ"ע ועשה טוב והשיעבוד לו ית' הוא החירו' המופלג כביכול עבד מלך מלך והנה להוראת חירות המופלג הזה פליגי אית מ"ד שא"צ להוראת החירות הזה רק בב' כסי קמאי המורים על בחי' סור מרע שהיא מצד היראה דהשתא הוא דקא מתחלי לה חירות והיא המתבקשת מאתנו מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה משא"כ בב' כסי בתראי מה דהוה הוה דכיון דנעבוד את הש"י בבחירתינו בירא"ה הוא ית"ש יטע אהבתו בלבנו. ואמרי לה בתרי כסי בתראי שהוא הוראת ועשה טוב באהבה היא התכליתית ואם היות היראה קודמת בזמן האהבה קודמת במעלה והיא עיקר החירות של הנפש והשתא דאתמר הכי אידי ואידי בעי הסיב"ה הודאה להש"י שלקח אותנו לעבדים לו ית"ש להיותינו זהירים לסור מרע ביראה ולזמן משפט הבכורה בזמן ועל אשר קדשנו במצותיו במ"ע באהבה אשר לזה קדימה במעלה והן המה התרין גדפין לכל המצות לעשותן בדחילו ורחימו נ"ל:

ובפעם אחרת דרשתי בזה ע"ד הרמז איתא בירושלמי. ד' כוסו' ר' לוי אמ' נגד ד' מלכיו' ע"ש. והנ' מהראוי להתבונן מהו הענין לרמז ד' מלכיות בעת סיפור יצ"מ. ונ"ל הענין הנרצה דהנה בברית בין הבתרים כשנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך ועבדים וכו' שם נאמר והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו ודרשו בו שהראוהו ד' מלכיות: אימה זו בב"ל. חשכ"ה זו מד"י. גדולה זו יון. נופלת זו אדום ואחר כך ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' ת' שנה (היינו במצרים) ואחר כך יצאו ברכוש גדול: הנה הראו לו מקודם הד' מלכיות ואחר כך גלות מצרים והוא לפלא להקדים את המאוחר אבל הוא להורות שגלות מצרים היה גלות כללי ושרשיי לכל הד' גליות והיו בו בחי' שונות מכל הד' קליפות המנגדים לישראל וזה שדרשו דורשי רשומות ויהי בימים הרבים ההם רבי"ם ר"ת "רומי "בבל "יון "מדי רשות הרבים דאזלי בפירודא והנה הך הכפתור וירעשו הסיפים כיון שהוציאנו הש"י מן הגלות הכללי והשרשי הוא סימן החירות לנו מן הגליות הפרטים ע"כ הראה הש"י לאברהם הד' גליות והראה לו אחר כך הגלות השרשיי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והוא יהיה לסימן לגליות אשר נצא מכולן לחירות עולם ע"כ אנחנו מרמזין הד' מלכיות בסיפור יצ"מ באותן הארבע כוסות שתקנו חז"ל דרך חירות להבטיח לכנ"י בדרך ק"ו אם הוציאנו הש"י משעבוד וגלות הכללי מכ"ש שיוציאנו מן הפרטים וזה הוא שהראה הש"י לאברהם וכענין שאמרנו (והנ' הוא ק"ו הניתן לידרש עפ"י התורה והנה ק"ו נקרא דין כמ"ש תמיד בגמ' והלא דין הוא והוא נגד מדה הראשנ' שבי"ג מדות של רחמים היינו א"ל והוא החסד הגמור חסד אל כל היום והנרצה לנו בלימוד האדם ק"ל וחומ"ר אפילו הוא ח"ו לא נתון בדין מתהפך לחסד והוא ע"פ מ"ש הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל שביקש משה א"ל נא רפא וכו' והשיב לו הקב"ה למוד ק"ו ויתעורר עי"ז מדת א"ל והבן) והנה אנחנו עושים זכר ליציא' לחירות משעבוד המלכיות בסיפור יצ"מ ע"י ק"ו להורות לנו הבטחה אפילו ח"ו לא נהי' ראויים לגאולה ע"פ הדין הנה הדין יתהפך לחס"ד כי כן הוא המדה בלימוד ק"ו ע"כ אנחנו עושים הזכר הזה בכוסות. כוס בגי' אלקים דין. וכן יין רומז לגבורות כנודע מסוד נסוך המים (חסד) ויין (גבורה) ואנחנו שותים את הכוסו' יין הללו דרך חירות לרמז הנ"ל והנה כוס א' רמז לחירות ומלכות בב"ל אשר היא היתה הראשונ' שביטל' את עבוד' המקדש בהחריב' את מקום המקד' ובטל את הקדשי' ע"כ בכוס ראשון אומרים עליו קידוש להורו' על החירות ממחריבי המקדש וקדשיו. כוס ב' רמז לחירות ממלכי מד"י ופרס שבקשו לעקור את הכל הנה אומרים עליו סיפורי ניסים מיצ"מ ואגבן אנו כוללים מראשית כל המעשי' צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות וכו' לעקור את הכל ואומר אח"כ והיא שעמדה וכו' אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם והנה המלכיו' הללו נתבטלו לגמרי ולא תמצא להם זכר במלכות ויצאו ישראל לחירות מהקליפות ההם לגמרי ע"כ אחר הב' כוסות הללו הוא שלחן עור"ך בחירות גמור סעודת הודאה והנה כוס ג' להורות החירות ממלכות יו"ן עמדו לבטל התורה ומצות כמ"ש בנוסח ההודאה כשעמדה וכו' להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך הנה על כוס זה אנחנו אומרי' עליו בהמ"ז ועל זאת המצו' אמר הקב"ה למה"ש וכי לא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע"ע עד כזית וכו' והנה הוא הודאה בכוס זה לא מיבעי' שלא פעלו היונים לבטל התורה ומצות אלא גם אנחנו מוסיפים על התורה ומצותיה וכענין שדרשו חז"ל חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. רבש"ע הרבה גזירות גזרתי ע"ע יותר ממה שגזרת עלי והנה הכוס הזה הוראה על חירות מיו"ן והנה הגם שהש"י התנוסס עמנו בימי שליטת היוונים בבית שני עכ"ז לא נתבטלה מלכותם לגמרי ונתערבו עם אלופי אדום הגם שהעיקר נקרא כעת ע"ש אדו"ם כמשארז"ל משמני ארץ יהיה מושביך זו איטליא של יו"ן והנה עינינו רואות א"צ לראיות ובמהרה יתבטלו עם אלופי אדו"ם אבל עדיין מתחכמים על גופותינו ונפשותינו ותורתינו ירא ד' וישפוט וזה היה כי בזמן בית שני לא היה גאולה שלימה ולא היתה נבואה ואורים ותומים וארון והדברים ארוכים אצלינו במאמרי חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק עד דכליא ריגלא דתרמודאי חכמות חיצונית כמבואר אצלנו: כוס ד' מורה על חירות מאדום גלות הארוך הזה שנתקיים בנו בעוה"ר ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' ואין חזון נפרץ ואין נס נגלה ואוה"ע חושבים אותנו כהפקר ח"ו בזויים ושפלים ודוויים וסחופים ואומרים איה אלהיכ'. ע"כ אנו אומרי' על הכוס זה שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וכו' אשר בשמך לא קראו וכו' לא לנו ד' וכו' למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם וכו' מן המצר קראתי וכו' אנא ד' הושיעה נא ואחר כך מסיימין ברוך הבא בשם ד' הגם שח"ו אין לנו שום זכית הנה אנחנו באים בשם ד' שיעש' למען שמו הגדול המחולל בגוים באמור עם ד' אלה ומארצו יצאו וניתנים למשיסה כהפקר ח"ו והנה הבטחה לנו מהש"ו ע"י דוד שאמר ברוה"ק ברוך הבא בשם ד' שיתבע כביכול עלבון שמו יתברך והנה תתבונן כי שני כוסות האחרונות נגד הב' מלכיות שעדיין לא יצאנו מהם כי אפי' ממלכות יו"ן לא יצאנו לחירות עולם והמה משותפים עם אדום כמבואר בגמרא ע"ז איך שלחו זה לזה ע"ש: והנה יום המקווה להש"י יתבטלו הב' מלכיות אחרונות כראשונות ובזה תתבונן א"ל תרי כסי קמאי בעי הסיב"ה דהשתא דקא מתחלי לה חירות שאלו הכוסות מורים על המלכיות שהיו לנו כבר חירות והצילנו הש"י מהם ונתבטלו המלכיות לגמרי תרי כסי בתראי לא בעי הסיבה דאלו אינם מרמזים על המלכיות הראשונות שנתבטלו ומאי דהוה הוה והשתא אנן מרמזים על המלכיות האחרונות ולזה נעבוד הסיב"ה להורות על החירות מהם ואנחנו תחת רשותם בעוה"ר: וא"ל תרי כסי בתראי בעי הסיב"ה דההוא שעתא הוא דקא הוה חירות הוא הבטחתינו נאמנה בסיפורנו שבודאי יצא לחירות והוא משא"כ כסי קמאי עבדים היינו קאמר רצ"ל מה שהיינו עבדים להם אבל כבר יצאנו מהם וא"צ להראות בזה אמונה ובטחון והשתא דאתמר הכי וכו' אידי ואידי בעי הסיב"ה תקנו מסדרי הש"ס לכולהו הסיב"ה בתרי כסי קמאי הודאה על העבר ובתרי כסי בתראי אמונה ובטחון על העתיד במהרה בימינו אמן:

ע"ד הדרוש בהקדים מעשה בר"א ור"י וכו' שהיה מסובין בבנ"י בר"ק והיו מספרין ביצ"מ כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית הנה יש להתפלא למה משמיענו שהיו מסובין ודאי עשו כתקנת חז"ל להיות מסובין ואין הכוונה רק להשמיענו אריכתם בסיפור הניסים א"כ לא הו"ל למימר רק שהיו מספרין ביצ"מ כל הלילה וגם למה משמיענו שהיה הסיבתם בבנ"י בר"ק דייקא וגם למה אמר כל אות"ו הלילה הל"ל כל הליל' ושבנו להתבונן ע"פ מ"ש הבחיי בפסוק כה אמר ד' כחצות הלילה דהנה ליל יצ"מ היתה ליל חמישית כנודע והנה אז שעה ששית שעה קודם חצות לילה היא שליטת מז"ל צד"ק המורה על החיים והשלום ושעה שביעית היינו ראשונה אחר חצות הוא שליטת מז"ל מאדי"ם המורה על הריגה ומיתה והנה קודם חצות לא הרשה אותן פרעה עדיין לצאת עד אחר חצות שאמר קומו צאו מתוך עמי והנה קודם חצות עדיין נקרא עליהם שם עבדיו עד אחר חצות שקנו החירות לגמרי ונ"ל לפרש עפ"י פשוטו (הגם שהרב הבחיי כתב באופן אחר) דהתגלות כבודו ית"ש במצרים היה קודם חצות במזל צד"ק והמכה התחילה במזל מאדים הוא כח ס"מ שר עשו ועמלק (המן מזרעם בגימ' מאדי"ם) ורצה הש"י להגיד לנו מראשית אחרית ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מאצ"מ וכ"ה ליל שמורים הוא הלילה הזה לי"י לכל ב"י לדורותם כשעתיד לנקום נקמתינו מיד אדו"ם ועמלק ע"כ היתה המכה בשליטת מז"ל מאדי"ם שהוא כח הס"מ המקטרג בכל הגליות וגם בגלות מצרים הקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף הוא הקול אשר מן שמיא נפל מן הנפילים אשר היו בארץ (וזה שפירשנו קלים היו רודפנו כל הרודפים אותנו בגלות כולם הם קלים ומקטרג הק"ל מנשר"י שמים מן אותן אשר נשרו ונפלו מן השמים לשון פירות הנושרים) ע"כ תיכף בגאולה ראשונה הית' הנקמה בזמן שליטתו אך להיות שלא יאמרו המצריים שהמכה הוא בטבע שליטת המזל דמזל זה מאדים מורה על שפיכת דמים ע"כ היתה התגלות כבוד מלכותו יתברך כביכול במזל צד"ק כביכול כאילו נעשה הכנה למיתת מצרים במזל צד"ק שהוא שופט בשפיטת המערכת לצדק ולחמלה ועכ"ז הש"י משדד המערכ' כרצונו והמקרא מסייעני כה אמר י"י כחצות הלילה (היינו סמוך לחצות במזל צד"ק) אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור (הוא בחצות מז"ל מאדי"ם) ע"כ אח"כ במעשה נאמר ויהי בחצי הלילה וי"י הכה כל בכור לא נאמר ויעבור י"י והכה כל בכור להיות באמת ההעברה היתה קודם חצות כביכול והמכה בחצי הלילה ממש כענין שנאמר ויהי בחצי הלילה וי"י הכה בחצ"י ולא כחצ"י כצ"ל. ויש לכוין גם דברי חז"ל לדרוש הלזה ויארך הענין בכאן) והנה לפי"ז היה בכאן ב' ענינים א' שהראה הקב"ה במכה הלזה שידוד המערכה והיפך שפיעת המזל והורה שאין מזל לישראל והוראה הב' שכן עתיד לנקום נקמתינו מיד אדום בהעביר כח ס"מ ולהוציא בלעו מפיו והוא הוראת מצות הסיבה בחירות המופלג בלילה הזה אחת בשביל החירות הנתהווה בחצי הלילה הראשונה בהתגלות כבוד הש"י להשמיד עריצים והיה התגלות ההוא במזל צד"ק (המורה לצדקה ולחמלה) (ועכ"ז נתגלה הש"י אז להעביר ממשלת זדון ולהכחידם בעבור עמו ישראל הנה הורה הש"י בזה חירות לישראל מן המזל וזה בחי' ראשית הגאולה גאולת מצרים שהיתה סברתם שהכל תלוי במזלות ע"כ היו עובדין לבכור המזלות מזל טלה. והשנית בשביל החירות שבישרנו יוצרנו בראשית הגאולות אחרית הגאולות היינו החירות האחרון שיהיה לחירות עולם בגוף ונפש חירות משעבוד מלכיות ומקליפות וממלאך המות כאשר יתבטל כח ס"מ. ומעתה תבין שהיו אותן החכמים מסובין בבנ"י בר"ק דייקא (כי מבני בניו של המן מזרע עמלק כח מאדים ס"מ) למד תורה בבני ברק (דייקא שהוא בחלקו של דן אשר ביניהם היתה בעוה"ר הע"ז הראשונ' בא"י פסל מיכה) והנה תדע דמש"ה מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה כי עשה המן א"ע ע"ז כי כחו הוא הס"מ א"ל אח"ר (בגי' עמלק כנודע) ותמצא בנ"י ברק בגימ' השטן הוא השטן הוא וכו' דהוה ליה רשות לאסטוני על שהגבירו כחו בע"ז בעוה"ר והנה הפועל ישועות בקרב הארץ הוא המוציא יקר מזולל כמו שיהיה לעתיד שהניצוץ הקדוש של הס"מ יוכלל בקדש היינו הא' החיות אשר בו מאלופו ש"ע והשאר דהיינו ק"ל מן שמיא נפל וכן פתרו להמן כאשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו וזהו הרמז שגם לעתיד ב"ב יתבטל כחו של עמלק (א"ל אח"ר ס"מ מאדים לגמרי) וישאר גם הוא לאלקינו (היינו הניצוץ כקדוש הטמון בתוכו) ואז יתבטלו כל הכוחות החיצוניו' ולכל ב"י יהיה אור ליהודים היתה אורה זו תורה וזה עיקר החירות חירות הנפש השכליות ע"כ אותן החכמים בספרם יציאת מצרים באותו הלילה (זמן גאולה הראשונה שהיה עיקר מכת בכורו"ת בשליטת מזל מאדים ס"מ שרו של אדו"ם ועמל"ק המקטרג בכל הגליות והוא השטן והוא וכו') הנה היו מסובין (הראו במעשיהם עיקר החירות) בבני ברק (אשר שם כבר התנוצץ הישועה והחירות הזאת דייקא במקום הרשע מקום שבט דן אשר הי' פסל מיכה ע"ז הראשונה אל אחר ודוקא מקום המיוחד בנ"י בר"ק בגי' השט"ן שם משורש צפעוני המן מזרע עמלק שעשה א"ע ע"ז שם מבני בניו למדו תורה בבני ברק ונתברר הכח החיות של הדע"ת דסט"א שהוא עמל"ק ונתברר כחו אל הדע"ת דקדושה בהתעוררת הדע"ת אל התורה וזה עיקר החירות המקווה לנו והנה להיות שהיו מסובין בבנ"י בר"ק דייקא הנה מזה עשו עיקר מביטול כח ס"מ מאדי"ם שמא תאמר שלא ספרו מן הטובה הגדולה שנעשה במצרים קודם שליטת מז"ל מאדי"ם היינו קודם חצות כמש"ל שאז הוציא אותם הש"י מתחת טבע המזלות להורות שאין מזל לישראל כי חלק י"י עמו לזה אמר שהיו מספרין ביצ"מ כ"ל אותו הלילה רצ"ל שהיו מספרי' גם מה שהי' נעשה קודם חצות רק שהיו מסובין בבנ"י בר"ק להורות החירות המופלג המקווה לעתיד (ויש לרמז שהיו מספרי"ם מל' ספי"ר היינו שהי' מזהירי' ומאירי' בהגד' דיצ"מ כ"ל אות"ו הליל"ה היינו כל ימי משך גלותינו החל הזה הדומה לליל' ע"י התגברות הס"מ הצר בקטרוגו וכיון שהיו מספרים מה שהי' נעשה ביצ"מ בביטול כח מאדי"ם הנה האירו לישראל מתוך האפיל' להראות להם אמונת אומן את אשר עשה ועשה הפועל ישועות בקרב הארץ בעת אשר כביכול יבא מאדום חמוץ בגדי' מבצרה אשר פורה ידרוך להוציא יקר מזולל השמן הטוב של הניצוץ הקדוש הטמון והחרצנים והזגין עם כל הפסולות יושלכו אל ארץ גזירה במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם) וזה גם כן שיש להתבונן שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית דבר בעתו מה טוב סימנא מילתא להיות כל מגמתם בסיפור ובהסיב"ה בבני בר"ק להורות הביטול של אל אחר שאז יהי' י"י למלך עכ"ה ביום ההיא יהי' י"י אח"ד ושמו אח"ד ואז יהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם המיוחד ע"כ באו אז תלמידיהם וא"ל רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית לקרוא בשם המיוחד. י"י אח"ד ושמו אח"ד:

כעת נחזור לשמעתין תרי כסי קמאי שאומרים עליהם עבדים היינו לפרעה וכו' הנה מספרים כל הנסים שנעשו לנו במצרים אשר הי' כחם ראשית המזלות ראש הטבעיים ופירסם הש"י אלקותו והראה לעין כל איך הוא משדד המערכה והוציא אותנו מתחת יד טבע המזלות בגילוי שכינתו עלינו לא ע"י מלאך ולא וכו' (והוא הנעשה קודם חצות במז"ל צד"ק כמש"ל) והנה החירות הזה להיותו חירות מבכור המזלות הנה הוא יסוד מוסד לכל הגאולות הך הכפתור וירעשו הסיפים. ותרי כסי בתראי מתפלל על העתיד יום המקווה לנו. בברהמ"ז רחם נא י"י אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים וכו' ובנה ירושלים וכו' ואח"כ אנו מתפללים שפוך חמתך אל הגוים וכו' לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד (שיהיה ה' אחד ושמו אחד) למה יאמרו הגוים איה וכו' מן המצר קראתי וכו' כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם המשכיל יתבונן ואח"כ מסיימין אודך כי עניתני ותהי לי לישועה וכו' מאת ה' היתה זאת וכו' זה היום עשה ה' וכו' ברוך הבא בשם ה' הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו והנה הוא עיקר החירות המקווה לעתיד ב"ב חירות עולם לנפש השכליות והוא אשר הראה לנו הש"י בגאול' הראשונה בהכות את מצרים אחר חצות בשליטת מזל מאדי"ם (כח ס"מ הצר המקטרג כמו כן גם עתה ב"ב) ואז בזמן ההוא דייקא ניתן לנו רשות לצאת חפשי כאשר צעק אז פרעה קומי צאו מתוך עמי ובזה תבין אמרי לה כסי קמאי בעי הסיב"ה דהשתא הוא דקא מתחלי לה חירו' דהיינו בסיפור יצ"מ והתגלות כבודו להיציאנו מתחת כח המזלות הנה הוא יסוד מוסד לכל הגאולות כי מצריים כחם ראש המזלות הך הכפתור וכו' הנה בזה הענין צריכי' להראות סימן החירות תרי כסי בתראי ל"צ הסיב"ה דמאי דהוה הוה רצ"ל מה שהיה ומה שיהיה בכל גאולה מכל האומות כבר הי' במצרים כי מצרים הראש והעיקר כנ"ל ואמרי לה אדרבא תרי כסי בתראי בעי הסיב"ה דההוא שעתא הוא דקא מתחלי לה חירות רצ"ל הלא תראה שלא היה החירות במצרים עד שהש"י שובר כח קטרוג הס"מ במזל מאדי"ם אז צעק פרעה קומו צאו וכו' בזה הורה לנו הש"י שעיקר חירות לו כאשר ינקום נקמתינו ממלכו' הרשע' אשר מזלם מאדי"ם וכחם הס"מ תרי כסי קמאי לא בעי הסיב"ה דאכתי עבדים היינו קאמר רצ"ל הגם שהיתה גאולה במצרים גאולה שלימה עכ"ז אומרים עדיין עבדים היינו כי נתהווינו לעבדים עוד ועיקר החירות צריכין להראות בזכרון הגאולה העתידה וזה אשר הראנו הש"י במצרים וכנ"ל השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה שכך היא חובתינו וכך יפה לנו סימן החירות (בהכרת הטובה להש"י) בשתי הענינים חירות מן המזלות וחירות מן שעבוד מלכיות וקטרוג שריהם ונצא חפשים בב' מגלות הנפש וגוף והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע והש"י ימהר לשכון כבוד בארצינו במהרה בימינו אמן:

ע"ד הסוד יעויין בכתבי האריז"ל ד' כוסות נגד מוחי חב"ד (דאימא) כוס א' מוח חכמה. ב' מוח בינה. ג' מוח הדעת מצד החסדי"ם. ד' מוח הדעת מצד הגבורו"ת והנה הענין הנעש' בגבהי מרומי' מהראוי להסביר הענין בשכלנו דבודאי הענין הנעשה בגבהי מרומים מגיע גם לנו הארה לתורה ולעבודה והנה תתבונן הענין במצרים הי' גלות הדע"ת לא ידעו את ה' והיו משוקעים בטומאת מצרים והנה איכות הדעת ידוע דהוא ממוצע בין כלי המחשבה והמעשה כי מוח החכמה (באדם) הוא מושכל הראשון משכיל על דבר ומוח הבינ"ה הוא מושכל שני המתבונן דבר מת"ד מחשב האיך לדעת לעשות דבר הנרצה לו ואחר שנגמר הדבר בחו"ב בהסכמ' להוציא הדבר מן הכח אל הפועל הוא בכלי הדע"ת התוקע הדבר במחשבה לבל ינוח עד יגמור הדבר (דע"ת לשון התקשרות ויד"ע אדם וכו') למשל כשמחשב האדם לאהוב את ה' ולירא מפניו הנה מתחכם בחכמת"ו כי אלקים קדושים הוא וגדול אדונינו ורב כח ואח"כ בבינת"ו מתבונן בפרטות גדולתו כפי רוחב שכלו ובגדלות טובותיו ית"ש והאיך מחוייבין לעבדו ואח"כ הנה כשידחה הדבר ממחשבתו לא יתפעל ולא תפל עליו אימה ופחד ולא יכנס בלבו אהבת הש"י אבל כשיתקשר הענין בדעת"ו ויתמוד במחשבה זו אז יתפעל ויפול עליו אימה ופחד ויכנס בלבו אהבת השם ויראתו (שהוא כללות כל המעשים הטובים הנעשים תחת השמש בירא"ה ואהב"ה) ע"כ בדעת יש בו עיטרא דחסדי' (אהבה) ועיטרא דגבורות (יראה) והנה כשהוציא הש"י את ישראל ממצרים והודיעם את כחו הגדול ועזוז נוראותיו אמר להם כ"פ וידעתם כי י"י אני י"י והנה היא הוציאה לחירות עילם. אמרי לה תרי כסי קמאי בעי הסיב"ה הם נגד מוחי חו"ב דהשתא הוא דקא מתחלי לה חירות שכבר יש לנו ידועה ויכולת להתבונן בגדולתו ורוממותו והיא עיקר הצלחת הנפש חירות עולם. תרי כסי בתראי לא בעי הסיב"ה שהם נגד עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות שבדע"ת ומאי דהוה הוה דכיון שמתבונן האדם בחו"ב ממילא תכנס בלבו הירא"ה ואהב"ה והדע"ת אינו פועל פעולה חדשה רק את אשר כבר נעשה בחו"ב וא"ל אדרבא תרי כסי בתראי בעי הסיב"ה דהאי שעתא הוה חירות (כשמתבונן בדע"ת ומתקשר באותה מחשבה שמיילדת אהב"ה ויראה כי בדעת יש בו עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות) תרי כסי קמאי לא בעי הסיב"ה דאכתי עבדים היינו קאמר מהתבונות כרגע בלי התקשרות אינו יוצא עדיין משעבוד ועכורות החומר ולא יתפעל ביראתו ואהבתו ית"ש והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיב"ה תרי כסי קמאי למעלתם בקדימה והן המה המולידים כמו אב ואם ותרי כסי בתראי למעלתם בתכלית להוציא כלי למעשיהו להביא לידי פועל והשם הטוב יכפר. ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. אמן:

סעיף ג

דרוש ג פסחים דף ק"ט ע"ב
פיסקא לא יפחתו לו מארבעה היכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי סכנה והתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי וכו' אר"נ אמר קרא ליל שמורים ליל המשומר ובא מן המזיקין רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה וכו' רבינא אמר ד' כסי תקוני רבנן דרך חירות כל חד וחד הוא מצוה באנפי נפשי' הוא עכ"ל הגמ': הרי"ף ז"ל הביא הנך ג' תירוצים דר"נ ודרבא ודרבינא ומסיים על הך תירוצא דרבינא שאמר כ"א וא' מצוה בפ"ע ואמרו רבוותא הואיל כ"א וא' מצוה בפ"ע הוא ברכינן בפה"ג אכל כסא וכסא (והנה לכאורה יקשה לפי"ז הרי הלובש כמה בגדים מצוייצים של ד' כנפות א"צ לברך אלא ברכה אחת לכולם הגם שכ"א בפ"ע וביותר יקשה הרי ברכת בפה"ג ברכת הנהנין הוא ומה שייכות יש לה למצוה כיון שנהנה יחד במסיב"ה אחת בלי היסח הדעת למה לא תסגי ברכה אחת לכולן ע"כ צ"ל כדדייק ופירש הר"ן דהראי' הוא מדחזינן דלענין זוגות כ"א מיקרי בפ"ע וחשבינן לי' כנמלך ואין בו משום זוגות והנה בנמלך צריכין לחזור ולברך וכיון דחשבינן כנמלך לענין סכנתא מכש"כ לענין ברכ' דחמירא סכנתא וכו' כנ"ל לפרש עפ"י דברי הר"ן הגם שהר"ן ז"ל לא ביאר הכל נ"ל שזה כוונתו) וכתב עוד הרי"ף ז"ל ומסייע להאי סברא מהא דתנן שחט מאה חיות וכו' מאה עופות במ"א כיסוי אחד לכולם. רי"א שחט חי' יכסה ואח"כ ישחוט העוף. א"ר יוחנן מודה ר"י לענין ברכה שאין מברך אלא ברכה אחת. א"ל רבינא לר' אחא ברי' דרבא ואמרי לה ר' אחא ברי' דרבא לר' אשי מ"ש מדר' ברונא ור"א תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו ר' ייבא סבא וא"ל הב לן ונברך והדר אמרי הב לן ונשתי א"ל ר' ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונברך אתסר לכו למשתי חמרא ואהדר לי' הכי השתא התם מישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. הכא אפשר דשחט בחדא ידא ומכסי בחד ידא שמעינן השתא דכי היכי דלענין ברהמ"ז כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הוה הפסק וכדמפסיק לי' לברהמ"ז צריך לחזור ולברך בפה"ג ה"נ כיון דלא אפשר לי' למיקרי ולמישתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא בפה"ג וסברא מעליא היא והכי מיבעיא למיעבד עכ"ל. והנה בעל המאור ז"ל דחה ראי' זו ואמר דלא דמי דבבהמ"ז מישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר וכיון דקא' הב לן ונברך סילק א"ע מלשתות אבל הכא מי סילק א"ע הרי דעתו לשתות ד' כוסות וגם ל"ש לומר דמישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר דהרי מותר לשתות בין הכוסות ואין כאן חוב' שיאמר דוקא הגדה תיכף אחר שתיית כוס ראשון והנה הביא להלכה דברי הרי"ץ גאות שפסק שלא לברך רק על כוס א' וג' וכן דעת הרא"ש דכתב דהגם דכל חדא מצוה בפ"ע לא מיקרי היסח הדעת והנה הרמב"ן והר"ן קיימו דברי הרי"ף זצ"ל באמרם דהוה סילוק תיכף כשמתחיל למזוג כו"ס ב' ומתחיל לומר הגדה והא דבין הכוסות מותר לו לשתות היינו קודם שמתחיל לומר ההגד"ה על כו"ס ב' יעיי"ש באריכות דבריהם והנה לי הקטן תמוהי' פסקי הרא"ש ובעל המאור ז"ל דהגם דדחו ראיית הרי"ף מברהמ"ז דשם הוה סילוק והיסח הדעת משא"כ כאן הנה הגם שנודה להם דאין ראי' מברהמ"ז עכ"ז מוכח שפיר סברת רבותיו מהרי"ף ז"ל מפשטא דגמרא דמברכינן אכל כסא מדחזינן דמיקרי נמלך לענין זוגות הה"ד לענין ברכה והנה בעל המאור והרא"ש ז"ל לא הזכירו כלל מזה וגם הרמב"ן והר"ן ז"ל בהמליצם טוב על רבינו הגדול הרי"ף למה לא הזכירו במליצתם גם זאת הוכחה של רבותיו ז"ל ועל הרי"ף ז"ל יקשה ג"כ כיון דסברת רבותיו מוכרחת כנ"ל למה הוצרך לסייעתא שאינו מוכרחת כ"כ ואם לרווחא דמילתא הביא הסייעתא אבל עיקר יסודו בנוי לתלפיות משיטתן דבכאן הל"ל וסייעת"א עו"ד להדי"ן ומדקאמר ומסיי"ע לה"ך סבר"א משמע שדברי רבותיו אינם מוכרחים מכאן רק הוא עפ"י סברא. ומסיי"ע לה"ך סבר"א ממקום אחר. וביותר יקשה לשון הרא"ש כשהביא דברי הרי"ף כתב. ומסיי"ע לו' בלשון יחיד ואם קאי על דברי רבותיו דהרי"ף ז"ל הל"ל ומסייע לה"ו והבן. ונ"ל להבין דבריהם עפ"י אשר נדקדק בדברי הנך אמוראי בגמ' ר"נ אמר ליל שמורים לילה משומר וכו' רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה וכו' רבינא אמר כל חדא וחדא מצוה בפ"ע. והנה יש להתבונן מר מ"ט לא אמר כמר וכדרך הש"ס בגמ' בכ"מ והנה נ"ל כולהו כר"נ לא אמרו עפ"י מ"ש הרשב"ם והתוס' אהא דמקשו בגמ' היכי מתקני רבנן מידי וכו' הא לקמן אמרינן לרבא ד' אין בו משום זוגות ותירצו היינו שאין בזה חשש מזיקין אבל לכשפים חיישינן וא"כ לפי"ז עיקר הקושיא היכי מתקני רבנן מידי דיכול לבוא לידי היזק ע"י המכשפי' וא"כ לפי"ז נוכל לומר כולהו כר"נ לא אמרי דסברי ליל המשומר ובא מן המזיקים אבל לא מן הכשפים ועוד דהדרש"א הזאת ליל שמורי"ם מן המזיקין הוא לשיטת ר"א דס"ל בתשרי נברא העולם אבל לשיטת ר' יהושע דס"ל בניסן נברא העולם ליל שמורים לגופי' איצטרך ליל המשומר ובא מששת י"ב וכדדרש במס' ר"ה (ור"נ ס"ל דכולי עלמא מודו בזה וכדכתבו שם התוספות [וגם] ס"ל מדהוא משומר מן המזיקין משומר נמי מן הכשפים) כולהו כרבא לא אמרי כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו וכו' ס"ל כיון דקיי"ל ברהמ"ז אינה טעונה כוס דוקא ובפרט ביחיד לא שייך לומר כוס של ברכה מצטרף לטובה וכו' דזה דוקא אי ס"ל ברהמ"ז טעונה כוס וע"כ צ"ל כן דהא לקמן בגמ' דף קי"ז מזגו לי' כוס ג' מברך על מזונו אמרינן בגמ' א"ל רב חנן לרב"א ש"מ ברהמ"ז טעונה כוס א"ל (רבא) ארבעה כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה ע"כ והנה לכאורה קשה דהנה רבא בעצמו' אמר כאן דמש"ה לא הוה זוגות דכוס של ברכה מצטרף וכו' א"כ לישני לי' לר' חנן לא תדייק מכאן דברהמ"ז טעונה כוס דמש"ה תקינו רבנן בכאן דיברך ברהמ"ז על כוס אחד כי היכי דלא להוי זוגות דכוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו וכו' אלא ע"כ דהא בהא תליא אם נאמר דברהמ"ז אינה טעונה כוס הכוס מצטרף לזוגות הבן הדבר והא דמשני רבא בכאן כוס ש"ב מצטרף לטובה וכו' דבאמת הוא ס"ל ברהמ"ז טעונה כוס רק שם השיב לר' חנן דרצה להוכיח הדבר ממתניתין (וקשיא למאן דס"ל ברהמ"ז אינ' טעונה כוס) והשיב לו רבא דממתניתין אין הוכחה (ולא קשה למאן דס"ל אינה טעונ' כוס) ודו"ק וא"כ מש"ה אינך אמוראי לא אמרי כרבא דאינהו ס"ל דברהמ"ז אינה טעונה כוס והבן אלא כולהו כרבינא מ"ט לא אמרי ובפרט רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' שאמר לקמן ד' כוסות תקינו רבנן כל חדא וחדא ליעבד בי' מצוה וא"כ הוה כ"א מצוה בפ"ע והוה כנמלך ובהיסח הדע"ת וכמ"ש רבינא ע"כ צ"ל דר"נ ורבא ס"ל כסברת בעל המאור והרא"ש והרי"ץ גאו"ת דהגם דכ"א מצוה בפ"ע זה לא נק' היסח הדע"ת ונמלך לענין ברכה וכמש"ל דלו יהי' כלובש כמה בגדים מצוייצים דברכ' אחת לכולן וא"כ מכש"כ לענין זוגות דחמירא סכנתא ע"כ נאדו ר"נ ורבא מטעמא דרבינא ואמרו טעמים אחרים וא"כ לו יהי' כסברת הרי"ף ורבותיו דלרבינא כמו דנק' היסח הדעת ונמלך לענין זוגות הה"ד לענין ברכה אעפי"כ הנה נראה דר"נ ורבא פליגי עלי' ויש לפסוק כוותייהו דרבים הם ובפרט לענין ספק ברכות ולפי"ז שפיר מצאנו טוב טעם ודעת לדברי בעל המאור והרא"ש דדחו דברי הרי"ף הא דמייתי ראי' מברהמ"ז. והנה אעפי"כ יש ראי' מכאן מדברי רבינא ומדברי רבותא דהרי"ף אבל זה א"צ לפנים דכיון דאין ראי' מוכרחת ממקום אחר לו יהי' דלרבינא הדין כן לברך על כל כסא הרי ר"נ ורבא פליגי עלי' והלכה כרבים ולפי"ז גם דברי הרי"ף ז"ל מדוקדקים באופן זה דקאמר ומסיי"ע להא"י סבר"א וכו' דמשמע דאין ראי' מוכרחת מכאן במקומה לפסוק כן להלכה והוכרח להסתייע ממקום אחר שמוכח משם דסוגיות הש"ס כרבינא וביותר בגירסת הרא"ש בדברי הרי"ף ומסיי"ע ליה לשון יחיד ורצ"ל מסיי"ע לי' לסברת רבינא דהרי אין לפסוק כרבינא כיון דרבים פליגי עלי' זולת אם יסתייע לן מאיז' סוגיות הש"ס דס"ל כרבינא פסקינן כן. ע"כ כתב ומסיי"ע לי' לרבינא מסוגיות הש"ס מהך דתלמידי דרב וכיסוי והנ' בעל המאור והרא"ש דדחו הראי' מברהמ"ז דשם מיקרי סילוק וכמש"ל הנה הגם דנאמר דלרבינא צריך לברך אכל כסא אעפי"כ לית הלכתא כוותי' דרבים פליגי עלי' והנה לרמב"ן ור"ן שקיימו ראיית הרי"ף ז"ל באמרם דגם בכאן מיקרי סילוק כיון שמזג הכוס והתחיל לומר ההגדה הוה שפיר דומה לברהמ"ז וראי' נכונה הוא ע"כ יש לפסוק כרבינא ופטטייא דאורייתא טבין:

ע"ד הרמז לבאר טעם פלוגתתן שיט' הרי"ף וסייעתו לברך על כל כסא ושיטת הרא"ש ובעל המאור לברך על כוס א' וג' להבין במאי פליגי דהנה אמרז"ל בירושלמי טעם ד' כוסות שתקנו חז"ל הוא ע"ש ד' לשונות של גאול' והוצאת"י והצלת"י וגאלת"י ולקחת"י והטעם הזה הביא הרשב"ם בשיטתינו והנה הקשה המג"ע ז"ל אעיקרא דדינא פירכא למה נאמר דוקא ד' לשונות בגאול"ה ואנן נמי נידון אבתרי' הלא בפ' ההוא נאמר בהתחלה לכן אמור לב"י אני י"י והוצאת"י וכו' הנה הקדים הש"י קודם הד' לשונות להודיע לב"י השם הנכבד ומהו הסמיכות זה לזה ובפרט לפי דברי חז"ל שהסמיכו מכאן רמיזת הד' כוסות מהו הענין להקדים לזה ידיעת השם הנכבד עוד יקשה עלינו אם רצו חז"ל לתקן לנו איזה דבר נגד ד' לשונות למה דוקא ד' כוסו"ת יי"ן ולא תקנו ד' מצות או ד' ברכות על הגאולה ולהבין כ"ז נקדים מ"ש הבחיי פ' בא ד' מזבחות היו לישראל במצרים הס"ף שהוא עגול נגד היו"ד של שם הנכבד המשקו"ף נגד הו'. ב' מזוזות ב' ההי"ן וכנגד השם הנכבד הזה תקנו ד' כוסו"ת כו"ס א' מקד"ש עליו כי הוא נגד היו"ד קד"ש ישלח עזרך מקודש (עיין בזהר בפסוק ואנשי קד"ש תהיון לי) כוס ב' אומר עליו ההגדה סיפור הנסים נגד ה' ראשונה משם סוד החירות והנסים כו"ס ג' ברהמ"ז נגד הו' נק' שמי"ם משם המזון כמ"ש הכתוב הנני ממטיר לכם לח"ם מן השמי"ם כוס ד' אומר עליו שפוך חמתך אל וכו' נגד ה' אחרונה נוקמת נקמתינו במהרה עכ"ד בקצת תוס' ביאור. והנה לפי"ז אומר לך תקנו נגד שם הנכבד ד' כוסו"ת יי"ן דהנה שם הנכבד יש לו כ"ד צירופים (דהגם דאין לו רק י"ב צירופים היינו משום שיש בו ב' אותיות שוות אבל כשנעריך הה' ראשונה משתנית בכתובתה וצורתה מן הה' אחרונה א"כ ישנם כ"ד צירופים כמשפט כל תיבה בת ד' אותיות שבונה כ"ד בתים כמבואר בס' פלח הרמון להרמ"ע ז"ל כ"ד צירופים) והנה ישתנו כל עניני הויות העולם לפי צירופי הו"י' והש"י כביכול מסר סוד שמי לעמו ישראל ויכולין לפעול פעולת שונות לפי הצטרפו' השם הנכבד במקומו ושעתו לפי הענין המצטרך ולא עשה כן לכל גוי כי חלק הוי' עמו הג"ה וזה שנמצא לרז"ל במדרשים מפני מה ישראל מתפללים ולא נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם שנאמר אשגביהו כי ידע שמי יקראני ואענהו. ולפי הנ"ל הכוונה שאינם יודעים איזה צירוף השם הנכבד מצטרך לפעולת זאת הבקשה שהוא מבקש. ובמ"א כתבנו פירושי' שונים בזה המדרש וכולהו קשוט: הנה כ"ד צירופי הוי' בגי' תדר"ך וז"ש הכתוב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי' מגן עזרך וכו' ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדר"ך הבן הדבר והנה כ"ד צירופים מכל אות ישנה ו' צירופים היינו מן היו"ד ו' צירופים. מן הה"א ראשונה ג"כ ו' צירופים וכו' והנה לבעבור זה היטיבו חז"ל שתקנו ד' כוסות נגד השם הנכבד נגד כל אות כו"ס יי"ן בגי' ו' צירופים (והנה הם ד' לשונות של גאולה והוצאת"י נגד היו"ד מן השם הנכבד שהוא רמז לחכמה. כ"ח מ"ה וכל דבר מוציאין מן מכח אל הפועל מבחי' חכמ"ה ומתחלת התורה בראשית בחוכמתא ראשית חכמ"ה ע"כ מרומזת ביו"ד שהוא רק נקודה ראשית הכתיבה ויכולין לעשות ממנה כל אות שירצה והצלתי אתכם מעבודתם נגד ה' ראשונה יובל העליון המוציאה עבדים לחירות וגאלתי נגד הו' מן השם השפעה לבנ' ע"י הגואל יסוד צדיק ו' זעירא ולקחתי נגד ה' אחרונה מקבלת השפעת עליונים יתואר בה לשון קיחה כמו כי יקח איש אשה וכו') הנה לבעבור זה הקדים הכתוב לכן אמור לב"י אני הו"י' והוצאתי וכו' ולבעבור זה תקנו חז"ל ד' כוסו"ת יין כל כו"ס יין בגי' ו' הויות ס"ה כ"ד צירופי הוי' וכנ"ל והכל נמסר לישראל לפעול פעולת נוראות בעולמות עליונים ותחתוני' והנה לפי"ז לפי סברת הרא"ש ובעל המאור שאין לברך רק על כוס א' וג' והוא דכבר ידעת שהיו"ד מן שם הוי' ב"ה הוא בחי' משפיע והה"א בחי' מקבל וכן אות הו' משפיע ואות ה' אחרונה מקבלת וקיי"ל אין פרי בטנה של אשה מתברכ"ת אלא מפרי בטנו של איש כי הברכ"ה היא עיקרית במשפיע ע"כ א"צ לברך רק על כוס א' ב' ברכה ועל כוס ג"ד ברכה אחת ולסברת הרי"ף דסוגין דעלמא כוותי' הנה הגם שהה"א מקבלת בערך היו"ד עכ"ז הוא משפעת לאותיות ו"ה כנודע וכן הה"א אחרונה נותנות טרף לביתה וחוק לנערותי' עולמית בי"ע ע"כ צריכין לברך על כל כסא וכסא והש"י יאיר עינינו בתורתו ומצותיו:

תוכן העניינים

בני יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה