אור ברסלב

בני יששכר· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב

ניסן

ראש חודש

מאמר א

סעיף א

הנני רוצה לקיים בחיבורי זה מ"ע דאוריית' החדש הזה לכם ראש חדשים ע"כ הגם דלשנות העולם מתשרי מנינן עכ"ז אדבר מדי חדש בחדשו ואתחיל מניסן:
ידוע בי"ב חדשי השנה שולטים י"ב צירופי הוי"ה והם בגי' שי"ב בגי' חדש והנה צירוף הוי"ה של חדש ניסן הוא הצירוף הראשון כסדרה יהו"ה יוצא מפסוק "ישמחו "השמים "ותגל הארץ ר"ת השם הנכבד הנ"ל ומבואר זה בת"ז והנה שארי האותיות חוץ האותיות השם הנ"ל הלא הם בגימטריא: החדש הזה לכם ראש חדשים עם מספר הנקודות (והכולל כי הראשון והכולל כל החדשים):

סעיף ב

ידוע מכתבי מרן האריז"ל אשר בכל ראש חדש צריכין לכוין במוסף בסיום הברכה האמצעית צירוף הוי"ה השולטת באותו החדש ובזה פירשנו משארז"ל מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם שנאמר אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו עכ"ל והנה לכאורה אינו מובן וע"פ הנ"ל יתכן היינו שאינם יודעים לכוין צירוף השם השולט באותו החדש ועפ"ז פירשנו במשה ואתחנן אל הוי"ה בעת ההוא לאמר דקשה מהו הנרצה בעת ההוא דייקא ומהו הלאמר ועפ"י דברינו הנ"ל יתפרש ואתחנן אל הוי"ה בעת ההוא אל צירוף השם הוי"ה השולט בחדש ההוא והוא הנרצה לאמ"ר לדורות שיכוונו בתפלתם צירוף הוי"ה השולט מדי חודש בחדשו ויהיו נענים בתפלתם:

סעיף ג

ידוע מכתבי מרן האריז"ל כל החדשי"ם הם בבחי' איברי הראש והנה חדש ניסן הוא בחי' גלגולת דנוק' והנה תמצא ראש חדשי"ם בגי' גלגולת נוקבא רח"ל:

סעיף ד

בספר יצירה י"ב פשוטות הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק וסודן שיחה הרהר הילוך ראיה שמיע"ה מעשה תשמיש ריח שינה רוגז לעיטה שחוק וכו'. י"ב פשוטות יסודן חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן וצר בהם י"ב מזלות בעולם טלה שור תאומים סא"ב מע"ק גל"ד. י"ב חדשים בשנה ניסן אייר וכו' אדר. י"ב מנהיגים בנפש זו"נ. ב' ידים ב' רגלים ב' כליות מרה דקין כבד קורקבן קבה טחול. בבא א' מהא' המליך אות ה' בשיח"ה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם טל"ה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זו"נ. ע"כ כן הוא הגירסא בנוסחאות שלפנינו (וישנם נוסחאות שונות במפרשים הקדמונים) יש להתבונן דהנה בכל השערים הפעולה שייכת אל האבר למשל חדש אדר הפעולה הוא שחו"ק והאבר הוא טחו"ל מישך שייכי כי הטחו"ל שוח"ק משא"כ בכאן מה שייכות יש לפעולת השיח"ה עם רגל ימין בנפש וגם אעיקרא דמילתא ראוי לתת במאי שייכות לפעילת השיחה עם חדש ניסן בשנה ולמזל טלה בעולם והנה בראשית אומר לך להיות החדש הזה הוא מלך לחדשים החדש הזה לכם (מלך) ראש חדשים ע"כ הוא ראש השנה למלכים ועפ"י סדר הדגלים החדש הז"ה מישך שייך ליהודה שממנו הוא חוטר המלכות הג"ה אמר הקדוש מהר"פ זצלה"ה מקארעץ כל הכוונות של חג הפסח הוא בבחי' מלכו"ת כמבואר בכוונת ומלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב ולכן הוא פ"ה ס"ח עכ"ד ונראה לומר לפ"ז דהנה נכתב בתורה שבכתב פסח ודרשינן במסורות בתור"ה שבעל פה פ"ה ס"ח א"כ בתור' שבכתב נחסרה הה"א והיא במסורת בתורה שבע"פ כי אות ה' מרמזת למלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה ולפ"ז נראה עיקר המצוה לספר בעל פ"ה והגדת לבנך וכו' וסיפור מעליא בעינן וזהו לדעתי ואפילו כולנו חכמים וכו' יודעים את התורה (בכתב) מצוה עלינו לספר וכו' בעל פה: והנה דבר מלך שלטון כי שליטת המלך הוא רק בדבורו ומדבורו יראים ותתבונן מדת מלכות בזמן הגלות נאמר נאלמתי דומיה כי אין דבר המלך וכתיב וכרחל לפני גוזזים נאלמ"ה וכן היה במצרים בזמן הגלות וכשיצאו ישראל מן הגלות נתגל' מלכות שמי"ם בבחי' דבו"ר דבר מלך שלטון ע"כ נצטוינו להרבות בשיח"ה ודבור וזה שרמז האריז"ל בכוונותיו הנוראים פס"ח פ"ה ס"ח וא"כ יש לך להבין במעט קט חד"ש הז"ה שהוא במלכים יתקלס בו השיח"ה והספור ומה שהיתה מדת מלכו"ת כרח"ל לפני גוזזי' נאלמה הנה צונו הש"י ליקח בחד"ש הז"ה טל"ה לקרבן פסח (פ"ה ס"ח) לי"י והנה לפי הדרשא תיבת פס"ח פ"ה ס"ח הנה נעלמת הה"א ולא בכתבה כי ה"ס ה' אחרונה מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה שיצאה מן הגלות ע"כ נמסרה אות ה' בכאן בעל פ"ה ולא בכתב וזהו המלי"ך אות ה' ה"ס מלכות ה' אחרונה שבשם והנה כפי המקרא בתורה שבכתב פסח פירושו דילוג וקפיצה ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד' לרמז שהי' הקב"ה מדלג על ההרים מקפץ וכו' לגאול את השכינה ובניה. ע"כ אוכלין אותו בחפזון ושם הקרבן הוא פס"ח דלו"ג כביכול העיקר ברגל ימין (הרומז לנצח בגי' פסח נ"ל) ואם כן בטל"ה הפסח נרמזין ב' הענינים במקרא ובמסורת כפי המקרא פסח פירושו דלוג נרמז רגל ימין אשר בו הדלוג. וכפי המסורה פ"ה ס"ח בתוספת ה' נרמז המליך אות ה' בשיחה ואתה תבין ברוך המפליא פלאות היוצר כל הוא אלקינו המגיד מראשית אחרית המליך אות ה' (מבראשית) בשיחה היינו המליך אות ה' אחרונ' שבשם רומז למלכות פ"ה אשר היא אם הבנים והיא בחי' שכינה השוכנת עמנו גם בגלותינו רק שבגלות הוא כביכול סתימת הפ"ה כרח"ל לפני גוזזים נאלמה וצר בו מבראשית טלה בעולם ניסן בשנה רגל ימין בנפש זו"נ הכל כמש"ל ובזה תבין משארז"ל אחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים והקשו בגמ' רגלים א' בניסן ט"ו בניסן הוא ותרצו רגל שבו ר"ה לרגלים ואינו מובן דאף על פי כן הלא ט"ו בניסן הוא ולמה לו לייחסו לאחד בניסן אבל תתבונן לפי הנ"ל הנה בתחלת חד"ש ניס"ן ביום א' לחדש תיכף מתחלת שליטת אות ה' בציור טלה בעולם לקרבן פסח לד' ונצטייר בזה רג"ל ימי"ן ע"ש הדילוג מדלג על ההרים מקפץ וכו' ופסחתי עליכם במהירו' ודילוג וקפיצה הנה הענין הזה המצטייר מבראשית הוא ג"כ תיכף בהתחלת החדש כן נצטייר מבראשית בכל החדש טלה בעולם ניסן בשנה רגל ימין בנפש והנה ראש השנה לרגלים הוא לענין בל תאחר שלא יתעצל האדם רק ימהר עשות נדרו כאשר עלה ברצונו לנדור ליוצר בראשית והנה נצטוינו בתורה והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' וכ"ה בכל העניני' והנה הבטיח הקב"ה לאברהם אשר יגאל את בניו אחר ת' שנה לגלותם והנה עדיין לא הגיע הזמן והיה הש"י ממהר מדלג על ההרים מקפץ על וכו' כענין הנאמר ופסחתי עליכם ע"כ מבראשית בחדש הגאולה צר בו טל"ה בעולם היא הנקרב לקרבן פס"ח הנקרא כן ע"ש הפסיחה והדילוג ורגל ימין בנפש אשר ע"י האבר הזה נעשה הדילוג בכח הנפש אם כן ע"ש הגאול' בדילוג שהקב"ה מיהר לעשות הבטחתו צר רגל ימין בבחי' ר"ח ניסן זמן הגאולה הראשונה והנה כתיב והלכת בדרכיו מחוייב ג"כ האדם למהר עשות הבטחתו מה שהבטיח בנדרו להש"י ולא יאחר נדרו לשלם הנה התחלת הלימוד הזה הוא באחד בניסן וזהו רג"ל שבו ר"ה לרגלים רצ"ל יצירת הרג"ל שבו הנצטייר בבחי' ניסן ע"ש הדילוג והמיהור הוא ר"ה לרגלים שלא יעבור האדם על בל תאחר והבן:

סעיף ה

מצורף לסי' א' ישמחו השמים ותגל הארץ מר"ת הפסוק הזה יוצא שם הוי"ה כסדר' אשר שולט בחד"ש ניסן והנה ד' תיבות הללו בגי' ידו"ד ניסן החדש הזה לכם רחש חדשים עם הכולל (עמ"ש הטעם באות א'):

סעיף ו

שמות החדשים עלו עמהם מבבל כן אמרז"ל ויצא להם זה מדלא נמצא שום שם חדש בדברי נבואה רק בכתובים במגילת אסתר בעזר"א ונחמי"ה ונ"ל דודאי שמות החדשים נתקבלו ג"כ מסיני רק שהיה בבחי' תורה שבע"פ דהרי נזכרו השמות של חדשים בתרגום והתרגום נתקבל בסיני כידוע אבל התרגו"ם הוא תורה שבע"פ אבל לא ניתנו לכתוב בכתב עד שבאו לבבל ואף על פי כן לא נמצא בכתובים אצלינו שמות כל החדשים ואי"ה נדבר מזה אם יהיה הש"י בעזרינו. והנה בירושלמי אמרו שמות החדשים ושמות המלאכים עלו עמהם מבבל והוכחתם בודאי הוא גם כן כנ"ל מדלא מצינו שום שם למלאך בדברי נביאים הראשונים רק בדניאל נזכרו מיכאל גבריאל. ומה שיש לי לומר כעת בדרך אפשר דהנה בבבל היתה אסיפת דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר וכו' וראשו בשמים ונעשה לנו שם וכו' והנה רצו להגביר המרכב' טמאה בשמו' הקליפות שהיו בקיאים בשמות ובנאו את המגדל כפי חכמתם כל חלק וחלק כפי החדש והנה בלל הש"י שם שפת כל הארץ ולא ידעו שמות החדשים והשרים של המרכב' טמאה שרצו להגביר כפי מזל כל חדש וחדש והנה ידוע גליות ישראל בכל האומות ובכל מקום הוא לתקן ולברר הנה"ק שבכ"מ והם מבררין הטוב מן הרע כידוע והנה גלו בראשונה לבב"ל אשר שם פגמו דור הפלגה ונתבלבל לשונם ולא ידעו שמות החדשים והשרים כנ"ל הנה ישראל תקנו בגלותם ע"כ שמות החדשים והמלאכים עלו עמהם מבבל. ואי"ה עוד חזון למועד להאריך בדברים והש"י יעזרינו:

סעיף ז

ניסן שמו נודע בשערים והוא בכתובים במגילת אסתר ופירושו נודע נקרא ניסן חודש של ניסי"ם נגלים מוגבהי' למעל' מן הטבע והשכל. חודש אשר הוא מוכן לניסי' מששת י"ב. ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ וכו' הוא הליל' הזה לי"י שמורי' לכל בני ישראל לגאלינו בגאול' העתיד במהרה בימינו. והנה מש"ל אשר שמות החדשי' ודאי היו מקובלי' מסיני אבל היה בבחי' תורה שבע"פ ובבבל ניתנו לכתוב גם בבחי' תורה שבכתב. הנה בשם החודש הזה הראשון לכל חדשי השנה יתכן שפיר נקרא ניסן ע"ש נס והנה ידוע מכוונת האריז"ל נ"ס כוונתו אדנ"י מ"ה (כתב ובע"ל פ"ה) ועוד יתבאר אי"ה:

סעיף ח

אבאר לך עוד ניסן על שם נס כבר כתבנו נקרא הפל"א בלשון הקודש נ"ס ע"פ משארז"ל מפני מה לא נאמר' נו"ן באשר"י מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנא' נפל"ה לא תוסיף וכו' ואמרו אח"כ אפ"ה חזר דוד וסמכה ברוח הקודש שנא' סומך י"י לכל הנופלי"ם נמצא לפ"ז הנפיל' נרמזת בנו"ן והסמיכ"ה לאקמא מעפרא נרמז בסמ"ך וזה מורה תיבת נ"ס בישועה וגאולה שהש"י מקים לכנסת ישראל. והנה החודש הזה מסוגל מבראשית לאקמא שכינתא וכו' ובני' מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה ע"כ נקרא החודש ניסן:

סעיף ט

ניסן בגי' ב"פ פ"ה. דהנה במצרים מה שהיה בגלות בבחי' נאלמתי דומיה. הנה נפתח הפה בסוד פ"ה ס"ח והנה מוכן החודש גם לעתיד ב"ב הוא הלילה הזה לי"י שמורים לכל ב"י לדורותם ומה שהוא כעת בגלות אין חזון נפרץ. וכתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה הנה בחדש הזה יהיה פתחון הפ"ה ושפכתי רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. ע"כ ניסן בגי' ב"פ פ"ה רמז לפתיחת הפה בזמן צאתנו מארץ מצרים. ופתיחת הפה לעתיד ב"ב. וז"ש בספר יצירה המליך אות ה' בשיחה וכו' וצר בו וכו' וניסן בשנה וכו' וכמו שכתבתי לעיל:

סעיף י

ובזה ביארנו מדרש תמוה פ' בשלח ויאמר וכו' מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו. יסיעו דבר מלבן כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים עכ"ל והוא לפלא. ופירשנו דהנה זמן הקץ אמרז"ל שאמר הקב"ה ללב"י גליתי לפומ"י לא גלית"י (ובכמה מדרשים לאברי לא גליתי וכולא חד כי גילוי האברים ותעלומותיהם הוא ע"י הפה בדיבור) ואומר לך דהנה השכינה הקדושה שהיא עמנו בגלות והוא בבחי' נאלמתי דומיה. הנה נקרא רח"ל וכתיב בה וכרחל לפני גוזזיה נאלמה הנה רחל הוא מספר דב"ר לב היינו מן הלב נגלה התעלומות ובא אל הפה להיות בבחי' דבר. משא"כ כשהיא בבחי' וכרחל לפני גוזזיה נאלמה מתרחק הדבר מן הלב. וה"ס שאמרז"ל ללבי גליתי לפומ"י לא גליתי. והנה בשעת הגאולה והנחמה נאמר דברו על לב ירושלים שיומשך ויקושר הדבר אל הלב אז תהיה רחל בשלימות אם הבנים שמחה אז יתחדש דיבור הנביאיי אל הבנים. ונבאו בניכם ובנותיכם. ומעתה הלא יאירו עיניך במדרש הנ"ל דב"ר אל ב"י ויסעו. יסיעו דב"ר מלב"ן. שעד עתה בגלות לא יצא הדבר מן הלב. והן היום ויושע ד' ביום ההוא. הנה יסיעו הדבר מן הלב וידעו בנבואה מפלאות תמים דעים. וראיות המדרש כמד"א (לעתיד ב"ב) דבר"ו על לב ירושלים וכנ"ל. הנה כן היה בגאולת מצרים וכן יהיה לעתיד ב"ב בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל ומעתה יומתק לך מש"ל ניסן בגי' ב"פ פה. רמז אשר בחדש הזה היה פתחון פ"ה במצרים. ובחודש הזה יהיה פתחון פה ב"ב ותמצא שתקנו בתפלת ר"ה ותקוה טובה לדורשך ופתחון פה למיחלים לך ואתה הבן:

סעיף יא

ניסן בהחשב הנו"ן האחרונה ת"ש כמשפט מנצפ"ך פשוטים אז מספר ניסן ד' פעמים ה"ר המלכיות נק' הרים שמעו הרים את ריב י"י וכן על ההרים דלקונו. והנה גאולת כל הד' מלכיות בניסן בב"ל בי' בלילא קטיל בלשצר וכמו שיסד הפייטן צפה הצפית ערוך השלחן בפסח. מדי. בלילה ההוא נדדה וכו' ונתלה המן כידוע. יון. עיין ביוסיפון. ויום המקוה לעתיד ב"ב בגמר מלכות הרביעית בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. ע"כ ניס"ן בגי' ד' פעמים ה"ר:

סעיף יב

בפסיקתא פט"ו על פסוק החד"ש הזה לכם. תוחלת ממושכה מחלת לב. אר"ח בר אבא אלו ישראל עד שלא נגאלו אתה מוצא כיון שבא משה אצל ישראל וא"ל אמר לי הקב"ה לך אמור לישראל פקד פקדתי אתכם א"ל משה רבינו לא עדיין זמן פקידה וכו'. וכיון שאמר להם בחדש אתם נגאלים. אמרו הוא סימ"ן טוב. ועץ חיים תאוה באה עכ"ל. ומהראוי להתבונן מהו הסימן טוב של אותו החדש. והנראה דהנה הם אמרו שעדיין אינו זמן פקידה כי הגזירה הית' ת' שנה וכשאמר להם משה בחדש הזה אתם נגאלים אמרו סימן טוב הוא כי ניס"ן בריבוע כזה נ' נ"י ני"ס ניס"ן בגי' ת' להורות שהחדש הזה ישלים המספר אפי' לא הגיע הקץ. וזה שנרמז לאברהם ודור רביע"י ישובו הנה להורו' על מספר המרובע של חדש היציאה ע"כ אמרו הוא סימן טוב ועוד יתבאר אי"ה:

מאמר ב

סעיף א

פרשת החודש
בו ידובר דרשות נחמדות בפרשת החד"ש אשר הוא חוק לב"י לקרוא פ' זו בתורה בשב"ת ר"ח ניסן או בשבת שלפני ר"ח ניסן אם יחול ר"ח באמצע השבוע:
במדרש החודש הזה לכם לקיים מה שנא' בי מלכים ימלוכו ע"כ והוא תמוה. ונראה לפרש ע"פ מה שמצאתי בשם הרב המקובל מהרי"ו בעל שם זלה"ה על מה שנמצא במדרש על פסוק אמרתי אך חושך ישופני וכו' הפ' הזה מדבר ביאשיהו המלך כשמצא הפסוק יולך ד' אותך ואת מלכך אמר שמא ח"ו חשך ישופני שתפסוק המלכו' ממני חזר ואמר ולילה אור בעדני מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים שנא' ויאר את הלילה הוא יאיר מלכותי ואני רואה בן בני תופסק המלכות בימיו ע"כ. הנה המדרש הזה תמי' מאד ויש לדקדק בו טובא א' למה הי' סובר יאשי' שתופסק המלכות ממנו הלא היה צדיק גמור רוח אפינו וכו' ומי חשיד קוב"ה וכו'. ב' קשה מ"ש מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים וכו' מה ענין זה לזה. ג' מ"ש ואני רואה בן בני תופסק וכו' מי הגיד לו זאת ואם היה צופה ברוה"ק א"כ בתחלה מאי קסבר. ד' למה כינה הפסק המלכות בחושך ואמר ע"ז הרב המקובל הנ"ל דאי' במדרש כירח יכון עולם שמלכות בית דוד נמשלים ללבנה מה לבנה נוספת עד ט"ו יום כך ממשלת ישראל מן אברהם עד שלמה ט"ו דורות ומה לבנה מט"ו ואילך מתחסר אורה כך מן רחבעם עד צדקי' ט"ו. וכיון שבא צדקי' נעשה חשך ואת עיני צדקי' עיור והקש' בעל יפ"ת. בשלמא לענין מעלה שפיר קאמר מאברהם עד שלמה ט"ו דורות לאפוקי מרחבעם עד צדקי' י"ז מלכים והגאון בעל ברכת שמואל מיישב הקושי' שישראל נדמו לחדש שבו יצאו ישראל ממצרים הג"ה ולי נראה שמלכות ב"ד הבא מיהודה נדמה לחודש ניסן להיות עפ"י סדר הדגלים הנה יהוד"ה הוא הראשון בענין החדש הראשון וידוע הענין יהודה בשבטי ישראל ראש וראשון כמו ניסן בזמן ראש וראשון: ואמרו החדש היה בו. ב' ימים יותר מפני שהלילה שבו יצאו ישראל ממצרים והלילה שהיה אצל הים היה מאירים כיום עי"ז יתירים בחדש הז"ה ב' ימים וא"כ לפ"ז שפיר היה סובר יאשי' שתופסק המלכות בימיו כיון שהוא היה דור ט"ו מרחבעם לזה אמר אך חשך ישופני רצ"ל שהי' סובר שח"ו בימיו יהי' החשך הגמור סוף מיעוט הלבנ' חזר ואמר ולילה אור בעדני מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים הוא יאיר מלכותי (כיון שנתוספו בחדש הזה ב' ימים) ואני רואה בן בני תופסק המלכות כי יהיה דור הי"ז עכ"ד הרב המקובל מהרי"ו הנ"ל:

ולפ"ז יפורש דברי המדרש הנ"ל בטוב טעם החדש הזה לכם. הוקש' לו כפל הההי"ן הל"ל (חוד"ש הז"ה. או) החד"ש ז"ה וגם תיבת לכ"ם מיותר. זה שדרש לקיים מ"ש בי מלכים ימלוכ"ו ע"כ נכתב הז"ה בגי' י"ז שהחדש הזה יהי' בו החלק הב' י"ז ימים והוא לכ"ם לצרכיכם לאריכות המלכו' (גם לכם אתוון מלך) שלא תופסק המלכות בימי יאש"י' והנה הוספת הימים האלה לא היה הוספת ימים שלימים רק י"ב שעות הלילה נתהוו לימים אבל עיקר הוראת המלוכה הוא נמשך אחר י"ב שעות היום דכתיב במלך וכתב לו וכו' וקרא בו כל ימ"י חייו (ימ"י דוקא) למען יאריך ימי"ם (דייקא כי עיקר הלימוד הוא ביו"ם) ע"כ התורה אומרת ב"י מלכים ימלוכו שהמלכים נמני' רק לי"ב שעות היום להיות היום היא זמן הלימוד משא"כ הליל' לא איברי אלא לשינתא והנה על מה עשה י"י ככה שרמז חוסר המלוכה מדור אל דור בי"ז ימים בתיבת הז"ה כנ"ל הוא הוראה לעתיד וירא אלקים את האור כי טו"ב נגנז לצדיקים לע"ל כן במלוכה נגנז הטו"ב וב"ב כאשר יתגלה הטו"ב הגנוז אור שנברא מששת י"ב מה רב טוב"ך אשר צפנת ליראיך והנה האור הז"ה לא יהיה לו מיעוט לעולם כן לא תתמעט עוד המלוכה מזרע דוד בשום אופן זה מ"ש ועבדי דו"ד נשיא עליהם לעולם:

ובזה תבין מ"ש הנביא לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי י"י יהיה לך לאור עולם ותירגם יונתן לא יתבטל עוד מלכות"ך וכו' דקשה איך נרמז בזה מלוכה ולפי מ"ש ניחא לא יבא עוד שמשך דכיון שלא יהיה ביאת השמש א"כ תחויב המלוכה להיות ג"כ נגד הלילות כמו שהיה נגד הלילות של מצרי"ם והי"ם שהאירו כאור היום וג"כ ירחך לא יאסף לא תופסק כיון שאין כאן לילה בין והתבונן וכיון שאמר כי י"י יהיה לך לאור עולם היינו האור הנברא בבריא' עולם בששת י"ב בגושפנקא דחתים בי' שמיא וארעא ביום ראשון והוא מספר קטן של שם הוי' היינו שם אהו"ה מנין טו"ב הגנוז והוא אשר נתמלא הבית אור בלידת אדון הנביאים ותרא אותו כי טו"ב הזא וזהו המובן למשכיל על דבר והיה לך י"י לאור עולם הבן הדבר:

סעיף ב

פסיקתא (הובא בילקוט) החדש הזה לכ"ם מסור הוא לכ"ם אריב"ל משל למלך שהיה לו אורגולין (כלי שעות) והיה מביט בה והיה יודע איזה שעה ביום כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורגולין שלו כך אמר הקב"ה עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי מכאן ואילך הרי הם מסורים בידכם שנאמ' החדש הזה לכם עכ"ל מהראוי להבין מאי קשיא ליה דקא דריש כן. ע"כ דקשיא ליה מאי לכ"ם שהוא נדרש בכ"מ לכ"ם משלכם. או להנאתכם ע"כ דרש ליה גם בכאן מסור הוא לכ"ם אבל מהראוי להתבונן מהו הכוונה ובפרט אומרו עד עכשיו חשבונן של חדשים מסור בידי מכאן ואילך וכו' וכי כעת אין הכל מסור בידו ית"ש והרי מברכין ברוך מחדש חדשים אבל תשכיל ותדע דהשינויים ההווים בעולם הנה הם עפ"י חידוש מולדי הלבנה באיזה רגע מזמן שליטת הככבי לכת מתחדשת הלבנה עי"כ יהיה החדש קר או חם יבש או רטוב וזה היה הכל קוד' שנמסר קידוש החדש לישראל וכיון שנמסר קידו"ש החוד"ש לישראל הנה הגם שעפ"י חשבון המולד תתחייב החידוש שיהיה החדש קר או חם כפי הוראת המולד באותה הרגע אעפי"כ כיון שישראל אינן קובעין אז את החדש בזמן המולד רק כפי הנראה לב"ד להקדים או לאחר הנה יהיה הנהגת החד"ש כפי הזמן שקובעין ישראל כאלו נתהווה המול"ד באותו הזמן ונמצא נדרש החד"ש הז"ה לכ"ם מסור הוא לכ"ם והיינו לכ"ם משלכ"ם והבן והוא כמו שדרשו בירושלמי אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי על בת ג' שנים ויום א' וכו' כידוע. הבן:

סעיף ג

בפרשת היום וככה תאכלו אותו וכו' פסח הוא לי"י ופירש"י הקרבן קרוי פס"ח ע"ש הדילוג וכו' ואתם עשו את כל עבודותיו לש"ם שמי"ם עכ"ל הנה עקבותיו לא נודעו מה בעי בזה לא ראיתי בזה דבר המתיישב על הלב והנני אומר בדרך צחות עפ"י מ"ש בפ' ויהי ביום השמיני וכו' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י"י תעשו וירא אליכם כבוד י"י דמיותר ולא נודע פירושו וכבר דברו בזה רז"ל במדרשיהם ואמרנו דהנה קיי"ל אין קטיגור נעשה סניגור ע"כ אין משמשין בבגדי זהב מבפנים ואין תוקעין בשופר של איל. והנה בכאן קח לך עג"ל בן בקר לחטאת (לכפר על מעשה וכו') אדרב' נעשה סניגור ונראה לפרש עפ"י מ"ש בגמ' (כיון דמקשינן יציאה להוי') תהא אשה מתגרשת בכסף ומשנינן יאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור ומקשינן א"כ שטר נמי. ומשנינן מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד ובזה יתבאר לך הכתוב הגם שאין קטיגור נעשה סניגור אעפי"כ זה הדב"ר אשר צוה י"י תעשו שתאמרו בדיבו"ר שאתם עושים את אשר צוה י"י והתם אמרו. אלה אלהיך וכו' ממילא מילי דהאי לחוד. ומילי דהאי לחוד. והבן. והנה בכאן נמי קשה עפ"י מה שאמרו רז"ל משכו וקחו לכם צאן. משכו ידיכם מעבודה זרה שהיה עובדין לעבודה זרה של מצרים מזל טל"ה וקחו לכם צאן למצוה. וקשה הלא אין קטיגור נעשה סניגור אבל מבואר הוא בפסוק ואמרתם זבח פסח הוא לי"י ומילין דהאי לחוד ומילין דהאי לחוד. וזה הרמוז בכאן בציווי גם כן פסח הוא לי"י ומפרש רש"י פסח נקרא הקרבן ומזרז הכתוב הקרבן הזה עשו לשם שמים כי אין קטיגור נעשה סניגור הבן הדבר וכבר דברנו בזה באריכו' בפירוש ההגדה בדברי רבן גמליאל כל שלא אמ"ר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' עיין שם:

סעיף ד

במדרש רבה. נדרש ג"כ בפסוק. החדש הזה לכם ראש חדשים. אמר משה רבש"ע ת' שנה אמרת להשתעבד ועדיין לא שלמו א"ל כבר שלמו שנא' כי הנה הסתו עבר מיד גילו הצדיקים את ראשיהם שהיה מכוסה שנאמ' הנצנים נראו בארץ. אלו הן שבטו של לוי שהיה צדיקים כולם. עכ"ל הנה אין מן הצורך להאריך בדקדוקים כי הדברים בעצמו אינם מובנים: מהו הענין שגילו הצדיקי' את ראשיהם. והנה יש לפרש בדרך צחות. ע"ד שכתב הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה בס' כס"א דו"ד דף כ"ו ע"ג. דנשמע מהא דר"א שיחרר עבדו ועבר אעשה (לעולם בהם תעבודו) בכדי לקיים מצוה דרבים. הנה נשמע. דמותר לעבור אעשה בכדי לקיים מצוה דרבים. וכ"כ הרבה מהראשונים. ויש פוסקים שסוברים לעולם בהם תעבודו הוה אסמכתא ועיקר הדבר הוא מדרבנן. ולכך עבר ר"א על עשה דרבנן. לקיים מ"ע דרבים. אבל עשה דאורייתא אין לעבור בשביל עשה אחרת וא"כ הוה הדין הזה ספיקא דרבוותא: ופירש בזה הרב הנ"ל בדרך צחות מ"ש פרעה. למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו (היינו שחייבים לקיים מצות ועבדום וענו אותם ת' שנה. וסברת כ' הוא דכדי לקיים מ"ע דרבי' לזבוח לפני י"י מבטלין מ"ע הלא ידעתם כי זה ספיקא דדינא ופלוגתא דרבוותא. ואין מוציאין מיד המוחזק. עכ"ד בקוצר) וע"פ הדברי' האלה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל. דהנ' ע"פ הדברים הנ"ל. הנה טען פרעה כהוגן וכתורה אבל נואלו שרי צוען דהנה בא בטענת מוחזק. להיות שהוא הראש והמושל. ובאמת הש"י אדירם ומושלם של ישראל ושל כל העולם. וא"כ טענת מוחזק הוא להראש של ישראל. הוא היוצר כל הוא אלקינו. ובזה תבין דברי המדרש שאמר משה להקב"ה שעדיין לא נשלמה המצוה ועבדום ואין מקום לבטלה. א"ל הקב"ה כבר שלמו. כי נתבטלה המצוה ועבדו"ם. בעבור מ"ע דרבים וזבחת"ם וכו' ומה שיש טענה דהוה ספק בדין ופרעה מוחזק שהוא הראש. מיד גילו הצדיקים את ראשיה"ם היינו שגילו מי הוא ראשיהם היינו הש"י שהוא ראשם ואדירם ומושלם. והוא המוחזק. והוא דרך צחות ופטטייא דאורייתא טבין:

סעיף ה

ויש לפרש. דרצו לדרוש. החדש הזה לכם ראש וכו' מהו לכם. לגם כל הענין כפל. דהרי כתוב מבואר אח"כ ראשון הוא לכם. ע"כ דרש דהש"י הראה למשה סימן שכבר נשלם הגלות. והסימן הוא. מיד גילו הצדיקים את ראשיהם. דהנה בכל דור ודור יש צדיקים גדולים יכולים לפעול פעולות נוראות. אבל הוא כשהדור אינו ראוי לכך. כל מדריגת הצדיקים הם באיתכסייא. ואינם נודעים בשם ובאפשר הם לפעמים חוטבי עצים ושואבי מים וכיוצא בשארי ענינים. וכמ"ש בגמ' שיצאה להם ב"ק יש בכם אחד שהוא ראוי שתשרה עליו שכינה וכו' אלא שאין דורו ראוי לכך. כיון שהוא בחשכות הגלות בכל דור ודור בימי גלותינו. וכן היה במצרים ודאי הוה בהם צדיק' גדולים. וכמו שאמרז"ל אין לך דור שלא יהא בו כאברהם וכו'. ובפרט שבט לוי שהיו צדיקים אבל לא היה נודעי' בשם ולא היה ניכרין (כמשפט לאוהבי שמו דכ' בהו. וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נק' עליך) דמחמת חשכות הגלות לא היה ניכר מדרגתם. וכיון שהגיע תור הגאולה מיד גילו הצדיקים את ראשיהם ונתגלה לעין כל צדקתם וקדושתם ומדריגתם. וזה שדרש על הפסוק הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע. ובזה רוצה לדרוש גם בכאן. החדש הזה לכם ראש חדשים. הראשים הללו של הצדיקים שהוא דבר חדש אצליכם. החידוש הוא רק לכם אבל אני ידעתי מאז ומקדם גודל צדקתם וקדושתם. נ"ל:

סעיף ו

פסיקתא פט"ו החדש הזה לכם. עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו א"ר יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה יהי מאורות מארת כתיב וחסר מורה רק על מאור אחד) וא"כ למה נבראת לבנה אלא לקדש בה ראשי שנים ור"ח רצונו לתרץ תיבת לכם דמיותר ואין לו ביאור. ע"כ הביא להקדמה. הפסוק עשה ירח למועדים להורות שלהאיר לא נברא אלא גלגל חמה. העיקר בריאתו של לבנה הוא לקבוע ראשי חדשים ומועדים וראשי שנים. והמועדים ור"ח ושנים. הם לישראל לבד. ע"כ נאמר החדש הזה (היינו הלבנה שנק' חדש על שמתחדש בכל פעם) לכם הוא לצרכיכם ולהנאתכם שתדעו לקבוע ר"ח ומועדים וראשי שנים. כי אוה"ע אין להם צורך ללבנה ולהאיר לא נברא אלא גלגל חמה:

סעיף ז

ע"ש בסיום המאמר. שיהי' אוה"ע מונין לחמה. וישראל ללבנה. החדש הזה לכם עכ"ל (נ"ל שהוא כמו דבר אחד ובא ג"כ לפרש תיבת לכ"ם. והכוונה החדש הזה היינו הלבנה מסורה למנו' רק) לכם ולא לאוה"ע. שהם ימנו לחמה. ומהראוי להבין הרי גם ישמעאל מונה ללבנה. ועיין ברעיא מהימנא פ' תצא סימני הליקויים:

סעיף ח

ע"ש רבות עשית אתה י"י אלקי נפלאותך ומחשבותיך אלינו וגו' וא"ר סימן. חשבונותיך אלינו כל אותן ב' אלפים תמ"ח שנים (מבריאת העולם) עד שלא יצאו ישראל ממצרים הי' הקב"ה יושב וחושב חשבונות ומעבר עיבורים ומקדש את השנים ומקדש את החדשים עד שיצאו ישראל ממצרים ומסרם להם שנאמר ויאמר י"י אל משה וכו' באמ"צ לאמר החדש הזה. מהו לאמר (נ"ל דצ"ל מהו לכ"ם) א"נ מכאן ואילך הרי ראשי חדשים מסורים לכם (רצ"ל ויצדק ג"כ תיבת לכ"ם) דהכוונה מה שאני הייתי עושה עד היום מקדש חדשים ומעבר עיבורים. הנה הוא מסור לכ"ם:

מאמר ג

סעיף א

שבת הגדול
בו ידובר כמה טעמים למה קוראין לשבת שלפני הפסח שבת הגדול:
טעם למה קוראין לשבת לפני ח"ג הפסח שבת הגדול הנה כבר דברו בזה כל הראשונים והאחרוני' כל שלה"ג כיד י"י הטובה עליהם ואענה גם אני חלקי לכבוד התורה ולכבוד השבת שבת כלה. ועת לכל חפץ ופטטייא דאור' טבין. ואען ואומר ידוע אשר חכמי' הראשונים דרשו וחקרו להוצי' הלכ' לאמתו בענין האבו' מימות אברהם שקיימו התורה (בתורת נדבה) עד שלא ניתנה אם יצאו מכלל בני נח בין להקל ובין להחמיר או נאמר לאו כל כמינייהו לצאת מכלל בני נח בדברים שישנם בחומרא אצל ב"נ יותר מישרא"ל עד שניתנה התורה ונתחדשה הלכ"ה להקל בדבר למקבלי התורה (ועיין בספר פרשת דרכים שהדבר הזה הי' מחלוקת קדומה בין יוסף ובין אחיו שבטי ישורון מה שהוציא את דבתם וכו' שהיו אוכלין אבר מן החי שהיו אוכלין ממפרכסת ובן פקועה אחר שחיטה ונאסר לב"נ עד שימותו ובישראל שחוטה מתרת. והשבטים הי' סבורין בקיימם התורה יצאו מכלל ב"נ אפילו להקל ויוסף הי' סובר דלאו כל כמינייהו להתיר לעצמם דבר שנאסר לב"נ והדבר הזה תלוי ועומד ברפיון בין הפוסקים ראשונים ויש סברות לכאן ולכאן כללו של דבר כפי הנראה מימות השבטים היתה הלכה הזאת בספק ולא איפסק הלכתא כמאן וצריכים אנחנו לומר לפ"ז דגם אבות העולם הי' באפשר מסופקים בהלכה הזאת דאלת"ה מה הי' מחולקים שבטי ישורון עם יוסף הרי יצחק ויעקב ובית דינם קיים יבואו וישאלו את פיהם אלא ע"כ דלא איפסק הלכה בזה ממילא היחידי סגולה אשר היו מקיימי' את התורה בכל דור מימות האבות הנה שמרו ג"כ את השב"ת בהכרח היו צריכין באיזה רגע מן השב"ת לעשות איזה מלאכה כי הלא מדאורייתא בן נח ששבת חייב מיתה דכתיב ל"א ישבות"ו ע"כ בהכרח היו להשומרים את יום השב"ת מימות האבו"ת שיעשו בכל שב"ת איזה מלאכה בעת מעיתותי היום בכדי שלא יעברו על מל"ת יום ולילה לא ישבות"ו כיון שהלכה היתה רופפת והוה ספק דאוריית' הג"ה ובזה פירשנו מקראי קודש הנאמרים אצל יוסף ויהי כהיו"ם הז"ה ויבא הביתה לעשות מלאכתו וכו' ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי הנה הדברים צריכין ביאור א' אמרו כהיו"ם הז"ה אינו מובן הל"ל ויה"י היו"ם ויבא יוסף וכו'. ב' ויבא (יוסף) הביתה לעשו"ת מלאכתו למה לי דמה נ"מ אם בא הבית לעשות מלאכתו או בא סתם אל הבית. ג' לאמ"ר שכבה עמי הל"ל ותאמ"ר שכבי עמי. ולפי הנ"ל מובן דהנה היו"ם הז"ה יתכן לפותרו על יום השב"ת (וכמדומה שראיתי כן באיזה ספר) שנתנבא משה עליו בלשון ז"ה ויקהל משה וכו' ויאמר אליהם זה הדבר וכו' וביום השביעי יהי' לכם קודש וכו' ויתכן לומר בהיפוך דיום השב"ת הוא בבחי' עוה"ב מעין עוה"ב יום שבת מנוחה א"כ הוא מבחי' עולם הנסתר נק' יום ההו"א וימי המעש"ה נק' כל יו"ם הז"ה עלמא דאתגליא עולם המעשה כענין שנאמר היום הז"ה ד' אלקיך מצוך לעשו"ת וכו' וכענין שנאמר ביוסף למען עש"ה כיו"ם הז"ה וכו' והנה אמר הכתוב לפי"ז ויהי כהיו"ם הז"ה היינו שהי' אז שבת קדש יו"ם ההו"א אבל השטה הזאת הי' כעין יום הז"ה היינו כעין יום המעשה משום דיוסף אזיל לשיטתי' שמהראוי להחמיר בדבר הנאסר לב"נ על כן הגם ששמר את השב"ת יום ההוא מנוחה עכ"ז נהג באיזה עת מעיתותי שב"ת כעין יו"ם הז"ה שעשה איזה מלאכה בכדי שלא יעבור על ל"ת יום ולילה ל"א ישבות"ו ע"כ ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית וכו' דאלו הי' שם מי מאנשי הבית יש סברא לומר דבאפשר צוה לו לעשות איזה מלאכה דזה ודאי דהגם ששמר את השב"ת אינו מחויב למסור נפשו על הדבר (אפי' ישראל גמור) אבל כיון שלא הי' שום אחד מאנשי הבית ובא בעצמו לעשות מלאכת"ו הבינה אשת פוטיפר דרוצה להחמיר כדין ב"נ: ותתפשהו בבגד"ו שהי' משונה משל חול לכבו"ד שב"ת דהנה ראתה ב' הפכים ראתה שהוא שומר שב"ת ומשנה בגדים לכבוד היום וראתה אותו עושה מלאכתו דייקא ולא ממלאכת אדוניו והוא מבלי הכרח הנה הבינה הדבר ע"כ סברתו דאין בידו לצאת מכלל ב"נ להקל ע"כ בהכרח הוא שיעשה איזו שעה מלאכה ממילא הי' לה מקום לומר שמחויב גם כן לעשות מבוקשה ולא למסור נפשו על הדבר כי ב"נ אינו מצווה על קידוש השם וכאשר מוסר נפשו עובר על ואך את דמכם וכו' וזהו שמדוקדק בפסוק ויבא הביתה לעשות מלאכת"ו וכו' ותתפשהו בבגד"ו לאמ"ר שכבה עמי רצ"ל מכח אלו ב' הפכים יהי' לה הוכחה לאמ"ר לו שכב' עמי כי אינך רשאי למסור נפשך לפי סברתך: והנה ביום השבת הזה בעת צאתינו ממצרים הי' יום עשר לחדש וצוה הש"י ליקח בו ביום את הקרבן פס"ח דפסח מצרים היה מקחו מבעשור והנה נאמר משכו וקח"ו לכם צא"ן והנה דקדוק משכו וקחו גם מה יורה תיבת לכ"ם פי' הרב הקדוש חיד"א בספרו רא"ש דו"ד הוא עפ"י דברי הרב בעל מחנ"ה ראוב"ן דבקניות האדם חפץ למצוה דאורייתא כגון קונה אתרוג למצוה אינו קונה במשיכ' לבד דהוא קני' מדרבנן וצריך ליתן כסף דהוי קנוי' מדאוריי' וכתב ע"ז הרב חיד"א הנ"ל דהה"ד בכסף בלא משיכה ג"כ לא קנה למצוה דכיון דתקנו רבנן דכסף לא קנה הנה הפקר ב"ד הפקר א"כ תרווייהו בעינן כסף ומשיכה לקנות המצוה וז"פ הכתוב משכו וקחו לכם וכו' משכו (במשיכה) וקחו בכסף כמד"א שדות בכסף יקנו וילפי' קיחה קיח' משד' עפרון) לכם (היינו שיהי' שלכם ממש בעינן תרווייהו למצוה דאורייתא ושחטו בפסח (מצוה דאורייתא ע"כ בעינן תרווייהו) ע"כ תורף דברי הרב הנ"ל וכבר חש לזה הדין הרב הגאון מוהר"ר זלמן מרגליות מבראד ז"ל והנה בקניית הגוי יש מחלוק' בין רש"י לר"ת. רש"י ז"ל ס"ל דקונה במעות ולא במשיכה ור"ת ס"ל משיכה קונה ולא מעות ע"כ פסקינן בש"ע דמספיקא עבדינן לתרווייהו לענין לפטור מן הבכורה אבל זה ודאי דמדינ' בבן נח רק קני' אחת קונה או כסף או משיכה והנה ליכא ספיקא קמי' שמיא ומדאמר משה עפ"י הש"י משכו וקחו לכם דתרווייהו בעינן ע"כ לומר דשוב אין להם דין בני נח ודינם כישראל ממש (וא"א לומר דזה לחומרא דהרי חומרא דאתי לידי קולא הוא כשהקונה לא מקנהו רק בקני' אחת ואח"כ יחזור בו המוכר ויקריבהו לעצמו לשם ק"פ הנה אינו שלו ע"פ הדין אל' ע"כ דיצאו לגמרי מכלל ב"נ) וכיון שיצאו מכלל ב"נ הי' רשאין לשמור ולשבות את כל יום השבת כמצותו ומזה לא היו צריכין לעשות איזה מלאכה בשום שעה מעתותי היום ולא הי' כיום השבת הזה שבת גדול לפניו כי עד עתה לא הי' להם באפשרי לשבות כל ך"ד שעות השב"ת ממילא ראוי ונכון לקרוא לשבת הזה שבת הגדול. הבן הדבר: ופטטיא דאורייתא והבן:

סעיף ב

טעם ב' נקרא שבת הגדול. מצאתי ראיתי טוב טעם בשו"ת שמן המו"ר בשם גדול ספרדיי אחד נק' הרב מ' מרדכי זאב. דהנה וספרתם לכם ממחרת השב"ת באת הקבלה ממחרת יומ"א טב"א דיו"ם טו"ב נקרא גם כן שב"ת והאפקורסי' שאינ' מאמינים בקבלת תור"ה שבע"פ נתפקרו בזה והנה הרבה ענינים עשו חז"ל לפרסם הדבר ולהוצי' מלב המינים ע"כ גם זאת עשו להכיר וקראו לשב"ת שלפני הפסח שבת הגדול מכלל דאיכא שבת קטן בשבוע הבאה היינו יו"ט הראשון של פס"ח שנקרא גם כן שב"ת ששביתתו הוא קטן משביתת יום השבת עכ"ד לדעתי הטעם זה הוא חשוב ודבר נחמד:

סעיף ג

ויתכן עוד טעם לדעתי משארז"ל שבת קביעא וקיימא משא"כ מועדים תלוים בקידוש ב"ד וע"כ קדושת שבת הוא כמו הגדול שיכול לעמוד בעצמו משא"כ קדושת המועדים מעמידין אותן אחרים היינו ישראל. כביכול כמו הקטן שמחזיקין בידו אחרים להעמידו ובזולת אחרים אין   לו העמדה והנה קודם בא יום המועד הקדוש הרגל הראשון שברגלים שבכל השנים נקרא שבת שלפניו שבת הגדול להורות החילוק בין קדושת שבת לקדושת יום טוב:

סעיף ד

מדרש פליאה (הובא בספר צפנת פענח ובס' עפר יעקב המחובר לטהור ס' דעת זקנים) וז"ל האדם שעשה עבירה וחזר בו ועשה תשובה הקב"ה מוחל לו כל עונותיו ולכך נקרא שבת הגדול עכ"ל והוא פלא ונראה לפרש עפ"י משארז"ל במדרש רבה פ' בא וז"ל משכו וקחו לכם צאן הה"ד בשובה ונחת תושעון עכ"ל והנה ג"ז המדרש אומר דרשוני וחיו ונראה לפרש דהמדרש מדייק תיבת לכם דדרשינן בכ"מ ורוצה לדרוש בכאן להנאתכם כמו שאפרש דהנה דרשו עוד חז"ל משכ"ו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה ומה שייכות זה לזה דהנה אית תשובה ואית תשובה היינו אית תשובה מיראה והוא שמתחרט על מה שעבר מן העבירות ומפני יראת קונו הוא שב ומתחרט והוא סר מרע וע"י זאת התשובה זדונות נעשה כשגגות והנה גם השוגג צריך כפרה ואין זה נק' מחילה על כ"ל העונות כי עדיין רשומו ניכר משא"כ כשאחר התשובה עולה למעלת התשובה תשובה מאהבה לעסוק במצות הש"י באהבה בבחי' ועש"ה טוב הנה ע"י תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות והוא התשובה של נחת כי מבחי' אהבה הנה נחת ינחת איש אשר כמוהו באהבת הש"י ישתעשע באהבים בעבודתו והנה ידוע לך תשובה תתאה ויראה הוא בבחי' ה' בתראה יראת ד' לחיים מורא מלכות ירא את ד' בני ומלך וזה לא נק' עשי' כי היראה עיקרא בלב ותשובה עילאה הוא תשובה מאהבה (בבחי' ועשה טוב) הוא בבחי' ה' ראשונה בינה שבת הגדול יובל העליון המוציא אדם לחירות ומשם תשועת הגאולה ועפ"ז יתפרש לן המדרש רבה הנ"ל משכו וקחו לכם צאן הה"ד בשובה ונחת תושעון דקשה מהו משכ"ו ומהו לכם ע"כ אמר הה"ד בשובה ונחת תושעון דהפירוש הוא תשובה של נחת שהוא מאהבה ע"י זאת התשובה שהוא תשובה עילאה שבת הגדול יובל העליון משם התשועה והגאולה ע"כ אמר הכתוב משכ"ו (ידיכם מע"ז שהוא תשובה מיראה בבחי' סור מרע ואח"כ) וקחו לכם (להנאתכם) צאן (למצוה שהוא בבחי' ועשה טוב תשובה עילאה ועי"ז תהיה התשועה בבחי' יובל העליון שבת הגדול ויצאו העבדים לחירות ומעתה יתפרש לך היטב דברי המדרש פליאה הנ"ל אדם שעבר עבירה וחזר בו (היינו סור מרע תשובה מיראה) ועשה תשובה (היינו בעשי' שהוא ועשה טוב מאהבה תשובה עילאה) הקב"ה מוחל לו כל עונותיו היינו שלא נשאר רשומו ניכר אפי' בבחי' שוגג מפני שזאת התשובה הוא בבחי' אימא עילאה המוציא' לחירות לגמרי) לכך נק' שבת הגדול יובל העליון ולכך פסח מצרים היה מקחו מבעשור מפני שהוא יום העשור שבת שהוא מורה על ב' שבתות שבתא דלילא תשובה תתאה משבתא דיממא תשובה עילאה וז"ש אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין:

סעיף ה

עוד יש לפרש המדרש הנ"ל עפ"י מה שארז"ל ביומא גדולה תשובה שאפילו יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו והנה זה מן התימא דודאי אין לך זמן מן הזמני' שאינו בדור יחיד ששב וא"כ מוחלין לכל העול' כולו ומדוע נתארכו כ"כ ימי גלותינו ופירשו בזה שמוחלין לכל העולם הערבות שהיה מגיע להם העונש מן העונותיו בבחי' ערבות וכיון שהיחיד החוטא שב מחטאו מוחלין לכל העולם הערבות והנה בכאן במצות קרבן פסח נאמר משכו וקחו לכם צאן והנה לא נתבאר מאי לשון משכ"ו ופירשו חז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה. והנה הוא התשובה למשוך ידיהם מהע"ז מהצאן שהיו עובדים אותם בתוך מצרים (מיראתם) וליקח אותו הצאן למצות הש"י והנה לקיחת הצאן היה בשבת בעשור לחדש כמד"א בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית כל בעה"ב בפ"ע (כי אינו קרבן צבור שיהיה קרב בעד כל הצבור תמידין ומוספין) והנה בציווי משה לישראל אמר משכ"ו וקחו לכם לשון רבים אבל הוא הנרצה כיון שהוא תשובה בסור מרע ועשה טוב. הנה יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו וע"כ קרבן פסח הוא קרבן יחיד והוא כקרבן צבור כמ"ש בגמ' כיון דאתיא בכנופייא כקרבן צבור דמי. והנה משארז"ל גדול' תשוב' שאפי' יחיד ששב וכו' הנרצה בכ"מ בגמ' באמרו גדולה או גדול היינו הדבר הזה יש בו ממידת הגדול' שהוא מדת חסד דהנה יש חילוק בין מדת חסד לרחמים. דרחמים הוא כאשר מבקש אחד מחבירו על איזה דבר החסר לו והוא מרחם עליו ונותן לו מבוקשו. משא"כ מדת החסד הוא להתחסד עם חבירו גם בדבר שלא ביקש ממנו (עיין בספר סדורו של שבת בענין העבד עם רבקה שעשה לעצמו סי' כשהנערה תתן לו מה שלא ביקש ממנה היינו באומרה גם לגמליך אשאב היא האשה אשר הוכיח ד' לבן אדוני ראויה ליכנס בביתו של אברהם איש החסד והוא שהקדים בדבריו ועשה חסד עם אדוני אברהם) והנה חסד נק' גדולה וז"ש גדולה תשובה (תשובה יש בה ממדת הגדולה והחסד) שאפילו יחיד ששב (הנה ביקש רחמים ע"ע ושב על חטאו מוחלין עונותיו מן הערבות גם) לכל העולם כולו (הגם שלא ביקש ע"ז הנה הוא ממדת הגדול' וחסד) והנה זה הדבר נתגלה בפעם ראשונה במצרים בעשור לחודש הזה הגם שנאמר ויקחו להם איש וכו' כ"א בפ"ע אעפ"כ א"ל משה משכו וקחו לכם צאן כי כל מעשה יחיד הוא צריך לכל הצבור כי בתשובת כל אחד מתכפרין כל הצבור. וע"כ צוה הש"י מקחו מבעשור להיות שהיה שבת וסגולת השבת בשמירתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו כי שמירת השבת הוא תשובה ממילא כשמוחלין לו מוחלין לכל העולם הערבו'. והנה הוא ממדת הגדולה והנה בראשונה נתגלה זה הענין בשבת הזה וע"כ נקרא שבת הגדול שבו נתגלה ענין התנהגות מדת הגדולה להשב ולשומר שבת ובזה יתפרש המדרש הנ"ל אדם שעש' עבירה וחזר בו (שהוא סר מרע) ועשה תשובה (בועשה טוב) מוחלין לו על כל עונותיו היינו שחלקי עונותיו הם בבחי' הערבות אל כל ישראל הנה יש לו מחילה על הכל וכולם מתכפרין והוא ממדת הגדולה ונתגלה הדבר בשבת זה וע"כ נקרא שבת הגדול:

סעיף ו

עוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול כתב הרב הגדול בעל עוללות אפרים הוא עפ"י משארז"ל גדו"ל המצוו' ועושה ממי שאינו מצוה ועושה והנה עד היום ההוא בעשור לחודש הראשון הגם שמזמן האבות צדיקי הדור ויחידי סגול' היו מקיימין את התור"ה אבל היה בתורת נדבה ולא היו מצווים ועושים והן היום שנצטוו ויקחו להם איש שה וכו' גדול המצווה וכו' ע"כ נק' שב"ת הזה שבת הגדו"ל וזשארז"ל לא היה צריך להתחיל את התור"ה אלא מהחודש הזה וכו' שהוא מצוה ראשונה שנצטו"ו וכו' ע"ש דבריו ז"ל אבל לדבריו ז"ל עדיין הקושיא במקומה עומדת מ"ש שב"ת דייק' הוה לן לקרות ליום העשו"ר בחד"ש יו"ם הגדו"ל ונ"ל לפי הנ"ל דהנה מצות שב"ת שמרו ב"י גם מרבית ההמון בעוד היותם במצרים כי מש"ה רבינ"ו בירר להם יו"ם השב"ת למנוחה ועונג כידוע ממדרשים ז"ל וכמו שתקנו אנשי כנה"ג בנוסח התפלה ישמח מש"ה במתנת חלקו וכו' כידוע והנה הגם שהיו שומרים את יו"ם השב"ת עכ"ז לא היו מצווים וע"כ בלקיחת הקרב"ן פס"ח אז צוה הש"י לקיחתו בשב"ת היה אז (בעשו"ר לחד"ש) להורות להם גדו"ל המצווה וכו' ע"כ לקיחת קרב"ן פס"ח שהיא בציווי דוחה את יום השב"ת שהיה להם אז שלא נצטוו וא"כ נתגלה להם בשב"ת זה גדול המצווה וכו' ע"כ נק' שבת הגדול:

סעיף ז

ונ"ל עוד טעם לקריאת השבת הזה שבת הגדול דהנה המצריים היו עובדים לצאן הוא מז"ל טל"ה בכו"ר המזלות בחושב"ם כי אין הנהג' גדולה למעלה מן המזלו' רק הכל עפ"י המזלות והנה ישראל עפ"י ציוי הש"י לקחו את הטל"ה וקשרוהו בכרעי המט' לשוחטו ולזרוק את דמ"ו (הוא כחו וחיותו כי הדם היא הנפש) לשם ד' להורו' כי כח המזלות ותנועתם מסור ביד הש"י לכל אשר יחפוץ יטה אותם כי גבוה מעל גבוה שומר והוא ית"ש מנהיג את המזלות בכחו ושפעו והשגחתו כרצונו וכמ"ש יתרו עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים והנה צוה הש"י להיות מקחו מבעשו"ר דייקא על שהיה אז ביום השבת ושבת מורה על חידוש עולם מהמחדש בטוב"ו וכיון שהוא המחדש הוא יכול לשדדם כרצונו אל כל אשר יחפוץ יטה אותם ולכך נק' השבת הזה שבת הגדול שבו נתגלה ונודע כי גדול ד' מכל האלקים. אחרי כתבי זאת ראיתי מעין זה כתב ג"כ הרב בעל עוללות אפרים:

סעיף ח

ונ"ל עוד טעם ע"ד שאמרו משכו וקחו וכו' משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה הנה הוא תשוב"ה בסור מרע ועשה טוב כמש"ל והנה ארז"ל גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו' והגאולה הוא בבחי' חסד כעין בריאת עולם מחדש כי ישראל עיקרו של עולם וכמו שהעולם חסד יבנה כ"ה גאולתן של ישראל הנה גם בכאן כשעשו תשובה בלקיחת הפסח כו' נתקרבה גאולתן וזה שנקרא היום ההוא שבת הגדול שנתוודע גדלה תשובה שמקרבת את הגאול' והנה היה מקחו מבעשור על שהיה שבת והשומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז וכו' מוחלין לו ע"כ נק' שבת הגדול:

סעיף ט

עוד טעם נ"ל ע"פ משארז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים והקשה בס' עוללת אפרים מאי שייכות יש לשני הענינים הללו הלא אינם תחת סוג אחד ופירש דהנה העובד מיראה אינו נהנה מהעבודה שהעבוד' יגיעה היא לו רק שבהכרח הוא עובד מחמת היראה מהנעבד משא"כ העובד מאהבה הנה הוא נהנה מעבודה עצמה שהוא עושה ביגיע כפו סוכה ולולב פסח מצה ומרור ודומיהם וז"ש גדול הנהנה מיגיעו היינו העובד מאהבה מן הירא שמים העובד מיראה עכ"ד והנה בכאן בציוו לקיחת הפסח כתיב משכו וקחו לכם צאן דרשו ע"ז רז"ל במדרש הה"ד בשובה ונחת תושעון ע"כ ופירשנו דבריהם דהנה קשה מהו לכם דדרשינן בכ"מ להנאתכם וכיוצא. אבל הכוונה לדעתי משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה והיא תשובה מאהבה בסור מרע ועשה טוב כמש"ל וז"ל לכם להנאתכם שתעשו הדבר מאהבה ותהי' הנאתכם מהיגיע' וז"ש במדרש הה"ד בשובה ונחת תושעון והבן. וז"ש וילכו ויעשו ב"י כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן כן עשו דקשה מאי וילכו וגם מהו כן עשו אבל הפי' הוא לדעתי דהנה העובד מאהב' כל עשיותיו הטפלים לעיקר המעשה הכל נחשב למעשה כיון שעושה מחשקות הנפש ותשוקת' ע"ד דבקתי בעדותיך וכו' דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי וז"ש בכאן וילכו ויעשו ב"י שתיכף משעת הליכה נחשב להם לעשי' כיון שעשו בתשוקה ואהבה וז"ש ג"כ כאשר צוה ד' וכו' כ"ן עשו כמו שציוו הש"י הוא מאהבה וכמו שתקנו אנשי כנה"ג אתה בחרתנו וכו' אהבת אותנו וכו' וקדשתנו במצותיך וכו' כן עשיית ב"י היו מאהבה והנה היה הציווי על בעשור לחודש על שהיה אז ביום השבת יומא דאורייתא יומא דנשמתא הנשמה זה תשוקתה כל היום לעבוד את בוראה מאהבה כדרך המלאכים (גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו זה תשוקתם בעבודתם לקבל פרס היינו שיתנו להם עוד איזה עבודה כי העבודה היא תשוקתם כל הימים) ונמצא יום השבת יומא דנשמתא הוא יום מסוגל לאהבה (רמז לדבר אמר כבוד מחו' הרב הקדוש המקובל המפורסם בישראל מהרצ"ה זצוק"ל אהבה בכ"ל ל"ב אהבה בכ"ל בפש אהבה בכל מאד בגימ' שבת) ולפי זה מצאנו טוב טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול שבו נתגלה ענין העבודה השלימה דהנה כתיב בתורה עבודת משא ועבודת מתנה נראה לבאר עבודת משא הוא עבודה מיראה שאינו bהנה מהיגיעה רק נושא במשא עול העבודה מחמת יראה ועבודת מתנה הוא עבודה מאהבה שהיא נהנה מטורח היגיעה בעבוד' (והוא באמת מתנה מן רש"י כענין עולמך תראה בחייך שנהנה מן טעמי ג"ע בעולם הזה והנה אמרו תלמידי הבעש"ט זצוק"ל שהאדם א"צ לטרוח רק אחר היראה ואהבה תבוא לו ממיל' מן השמים כי דרכו של איש לחזור אחר אשה אשת חיל יראת י"י. הבן) א"כ לפי"ז תבין היטב שהעבודה מאהב' נק' עבודת מתנה והנה בשבת הזה נתגלה מהות העבודה השלימה עבודת מתנה גדול הנהנה מיגיעו יותר מורא שמים כן נ"ל ע"כ נק' השבת הזה שבת הגדול:

סעיף י

עוד טעם לקריאת שם השבת שבת הגדול ע"ש הנס שנעשה בו הוא עפ"י מ"ש בנוסח ההודא' דפורי' ואת"ה ברחמיך הרבים הפרת וכו' ותלו אותו וכו' והנה מהראוי להתבונן למה תקנו בלשון הזה ואת"ה ברחמיך הרבים ופירשנו הענין עפ"י המקובל מרבותינו כשנעשה לאדם נס והוא בזכותו זוכה בעצמו לראות במפלת אויביו (או רשעי הדור) אך אם אין הישועה בזכותו הגם שהש"י עושה לו נס בישועה להנצל אבל אינו זוכה לראות במפלת אויביו (או הרשעים) ובזה פירשו הראשונים הפסוק ישמח צדיק כי חזה נקם (כשהוא רואה בעצמו המפלה והנקמה) ויאמר (כל) האדם אך פרי לצדיק (היינו זה ודאי פרי הצדיק ובזכותו דאל"כ לא היה זוכה לראות בעצמו הנקם ומסיים בזה הרב החיד"א זלה"ה שארית הפסו' דהנה כתבו הראשונים עפ"י המקובל בידם עם היות כשהנס אינו בזכות הצדיק אינו זוכה לראו' בעצמו הנקמה עכ"ז כשהנס נעשה ע"י תגבורת החסד והרחמים. יוכל הצדיק בעצמו לראות הנקמה ובזה פירש הרב הגדול הנ"ל שארית הפסוק אך יש אלהים שופטים בארץ ר"ל אין מקום לבעה"ד לחלוק ולומר דלעולם אין זה זכות הצדיק ומה שהוא בעצמו רואה הנקם הוא בעבור תגבורת מדת החסד והרחמים בעולם לזה אמר אך יש אלהים שופטים וכו' ר"ל הנה אנחנו רואים מדת הדין (אלקים) מתוחה לשפוט תבל ע"כ לומר מה שחזה הצדיק בעצמו הנקם הוא בזכותו) והנה בהנס דפורים כאשר ב"י זכו בעצמן לראות במפלת האויב ליתלו על עץ גבוה חמשים אמה לעיני כל לא תלו בזכותן רק אמרו שהוא בעבור תגבורת החסד והרחמים וז"ש בהודאה ואת"ה (בעצמך בלא סיוע הזכות דאיתערותא דלתתא רק) ברחמיך הרבים וכו' תגבורת החסד והרחמים הפרת את עצתו וכו' ותלו אותו לעין כל יזכו לראות במפלת האויב) הג"ה וזה שכתבנו אצל לוט אחר כל המעשים שאמרו לו אל תבט אחריך (כי לא היה רשאי לראות במפלת הרשעים כי לא ניצול בזכותו רק בזכות אברהם) והנה נאמר אח"כ וישכם אברהם בבקר וכו' וישקף וכו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וכו' ויהי בשחת אלקים וכו' ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה ויהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט והנה ידוע דהפסוקי' הללו אינם מובנים דהרי כל המעשה של לוט מבואר באריכו' לעיל ולמה חזר ואמר ויהי בשחת וכו' וגם הדקדוקי' רבו ביותר לשון וכיוצא ולדרך הנ"ל מובן דהנה ללוט נאמר אל תבט אחריך שלא יראה במפלת הרשעים וכתיב אח"כ באברהם וישקף וכו' וירא וכו' ולמה כך. ע"כ חזר ואמר ויהי בשחת אלקים (מה"ד) את ערי הככר (שהיתה מה"ד מתוחה מאד) והנה אברהם זכותו גדול (וישקף וכו' וירא וכו') אבל לוט לא ניצל בזכותו רק ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט ע"כ לא רשאי לראות במפלת הרשעים וקצרתי בכאן והארכתי במ"א: והנ' בעשור לחודש ניסן לקחו את הטל"ה לקרבן פסח וקשרו אותו בכרעי מטותיהם ושאלו אותם המצריי' מה זה זאת לכם ואמרו זבח פסח הוא שהש"י עתיד להרוג בכורי מצריי' ע"כ לוקחין בכור המזלות לקרבן פסח ועמדו הבכורים ועשו מלחמה עם אבותיהם ונהרגו אז המונים המונים וראו ישראל במפלתן והנה אמרז"ל מפני מה פסח מצרים מקחו מבעשור כדי שיהיה בידם ארבעה ימים להשתעשע במצות כי היה ערום וערי' כמ"ש הנביא וכן יסד הפייט בשבת הגדול טעם זה והנה המה ראו שצוה להם הש"י ליקח השה בעשו' כדי להשתעשע באיזה מצוה הנה ראו אשר בידם זכות אין. והנה אעפי"כ זכו לראות במפלת שונאיהם על כרחך הוא מתגבורת החס"ד ממדת הגדולה ע"כ נקרא שבת הגדול וביותר נ"ל שהש"י צוה אז שיהיה מקחו מבעשור על כי היה אז עשור לחדש בשבת. ובשבת היא תגבורת החסד והרחמים (ובפרט בשעת רצון בשעתא דצלותא דמנחה בשבתא אפשר אז לקחו הקרבן פסח) ואז הגם שאינם ראוים זכו לראות במפלת אויביהם. ע"כ נקרא שבת הגדול ממדת הגדולה ע"כ זכר לנס הוא דוקא תמיד בשבת ולא בעשור לחודש כי לא עשירי גרם רק שבת גרם וכל עצמו של עשירי היה עבור שהיה אז עשירי בשבת וז"ש דוד למכה מצרים בבכוריהם (שהכה אותם ע"י בכוריה' שהרגו מהם המון רב כמשארז"ל) כי לעולם חסדו כי נשפע אז בעולם מדת החסד ועי"ז זכו בעצמם לראות במפלת אויביהם כנ"ל ודי בזה ובזה מובן גם בהנס דקי"ס בז' של פסח וירא ישראל את מצרים מת וכו' וירא ישראל את היד הגדולה וכו' וייראו העם וכו' דקשה וירא וירא ל"ל וגם האיך צודק לומר בכאן יד הגדולה במפלת מצרים הלא יד הגדולה הוא מדת החסד וגם מ"ש שראו ב"י את היד הגדולה היינו מדת החסד וייראו העם וכו' הלא הירא' הוא מצד הגבורה. ולפי הנ"ל יתכן וירא ישראל את מצרים מת וכו' והנה ראו במפלת אויביהם וסברו שזכיתם עמדה להם ואח"כ ראו יד הגדולה. מדת החסד. והבינו אשר לא בזכותם הוא רק שהוא מתגבורת החסד אז וייראו העם את י"י כשראו כשאין בידם זכות רק הש"י עשה ברוב רחמיו וחסדיו ולמען בריתו את אברהם וכו':

סעיף יא

עוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול נראה לומר עפ"י מה שחקר הרב החידא זלה"ה. הרי קיי"ל נעל גדר ופרץ הוה חזקה. והנה היצה"ר בא והחזיק באיברי האדם כדרך תשמישן מיום הולדת ואח"כ בא היצ"ט והנה כבר קנה היצה"ר את האיברים מדין חזקה ותירץ עפ"י מה דקיי"ל בחו"מ סי' קמ"ט אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל אח"כ. הואיל והמחזיק ירד לשדה כשהיה בעל השדה קטן והנה הא דמעשה קטן אינו כלום מפני שאין לו דעת רק מוחין דקטנות בלי דעת ולעשי' בעינן דעת כדכתיב ואמלא אותו וכו' ובדעת לעשות כל מלאכה והנה רואה הגדלות המוחין בשלימות הדעת הוא הנרצה לעשיה משא"כ במוחין דקטנות בלא דעת הוה כמתעסק והנה בגלות הנה היה קטנות הדעת והא ראי' שבהגיע תור הגאולה אמר הש"י וידעתם כי אני י"י וידעו וכו' והנה ציוו רז"ל לפתוח בגנות ולומר מתחלה עע"ז היה אבותינו וכו' והחזיק היצה"ר וסמ"א בכל איבריהם אבל להיו' שהי' הדעת בקטנות כענין שארז"ל יכולני לפטור את כל העול' מן הדין מיום שחרב ביהמ"ק דכתיב שכורת ולא מיין. היינו שאין להם דעת כשכור עברו יין ואין מעשה קטן כלום והאי דיצה"ר החזיק בנכסים ואין מחזיקין בנכסי קטן (היינו מי שאין לו דעת) והנה היא שעמד לאבותינו במצרים בהגיע תור הגאול' הגם שהי' הקטרוג הללו עע"ז והללו וכו' והנה הי' הטענ' שהיו בקטנות הדעת והקליפה והס"א החזיקה בנכסי קטן. ע"כ תמצא בנבואת יחזקאל המשיל כל העניני' ביצ"מ לקטנות (כי הי' הדע"ת בגלו' ונק' קטנו"ת כי הוא כעין שכרות וכמשארז"ל) ובזה תמצא טוב טעם תקנו חז"ל נגד ד' לשונות של גאולה ד' כוסות יין מה טעם לכוסות יין דוקא הנ"ל לתקן ד' מינים אחרים באכיל' או באמיר' ובסיפור נגד ד' לשונות הללו אבל היא שעמד' בשעת הקטרוג עת שכרות היא לנו קטנות הדע"ת ואין כאן דין ויכולני לפטור וכו' שנאמר שכורת ולא מיין (וכבר כתבנו בימי הפורים חייב אדם לבסומי וכו' כי נתחייבו על שהשתחוו וכו' ויהי' הטענה להנצל וכו' עת שכרות וכו' שכורת ולא מיין ובא הדבר אצלינו באריכות בענין התפלות (עיי"ש) ע"כ נגד לשונות של גאול' התקינו חז"ל יי"ן המשכ"ר כי היא שעמדה אין לסט"א טענת חזק' כי החזיק בנכסי קטן מבלי דעת ומעשיו אינו כלום כי בגלות נאמר שכורת ולא מיין והנה רז"ל למדו בן י"ג שנה נק' גדול (מוחין דגדלות) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וכו' והנה קראום הכתוב איש וגמירי עפ"י החשבון היה לוי אז בן י"ג שנה ונק' איש ומכאן למדו לכל התורה כולה בן י"ג שנה הוה לי' מוחין דגדלות לזה נקרא איש הרמוז לתלת מוחין כידוע והנה בהגיע עת דודים במצרים הנה הטענה היתה שהיה קטנים היינו בקטנות הדעת שכורים מבור הגלות ועתה הנה העת והעונ' שיבואו לכלל גדלות לשלימות הדעת כמד"א ביחזקאל והנה עתך עת דודים והנה שבת קודש יום הוכן מימי בראשית לקניית הדעת שלימה וזה שנאמר בשבת לדעת כי אני י"י מקדישכם וכענין שאמרז"ל א"ל הקב"ה למשה (סוד הדעת אשר ידעו י"י וכו') מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (כמד"א לדעת כי וכו') הבן מאד והנה לבעבור זה בשבת (יום הדעת) קודם היציאה צוה השי"ת ויקחו להם איש וכו' עשייתם עשי' היום בקטנות הדעת מוחין דגדלות משא"כ עשייתן עד היום בקטנות ובשכרות (ע"כ מה שעבר אין) ע"כ נק' השבת הזה שבת הגדול בין והתבונן והרחב הדברים ותמצא נחת:

ממוצא הדברים תשכיל ותדע גם בגלות החל הזה אמונת אומן היא לנו אשר אם ח"ו זכות אין הנה הש"י ירחיב לנו מצר ונפטור מן הדין להיות שאין לנו דעת שלימה בגלות כדכתיב שכורת ולא מיין והיא שעמדה לאבותינו ולנו לטענה לפטור מן הדין ולזה תקנו זכר לד' לשונות של גאול' ד' כוסות יין דייקא וזה שתמצא עפ"י מנהגי אבותינו בהגדה. והיא שעמדה לאבותינו וכו' אוחזין את הכוס וכו' הבן רמיזתינו ותתבונן עי"ז מה שאמרו רז"ל במדרש כיון שאמ' משה לישראל בחדש הזה אתם נגאלין מיד גילו הצדיקי' את ראשיהן היינו מוחין דגדלות ויתבאר אי"ה במ"א:

סעיף יב

ואומר לך עוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול ע"פ מ"ש על הא דאמרו רבנן הכל מודים בשבת דבעינן לכם והוא דהנה ידוע דיעקב ועשו חלקו ביניהם העולמות והנה עשו הוא הגדול לתולדה שיצא תחלה לעוה"ז ונטל לחלקו העוה"ז. ויעקב הוא הקטן. מקטין א"ע בעוה"ז ונטל לחלקו עול' הבא. והקשו הראשוני'. א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו ליהנות מן עוה"ז יותר מן פת חריבה וקיתון של מים (שהוא ההכרח לחיות) אבל יותר מן ההכרח. הרי הוא של עשו ואוה"ע (ואפי' הנאת אכילת מצוה. האיך נוכל הרי הוא מן הנאת עוה"ז. ותירץ הרב הגדול מהר"ש פרימ"י ז"ל. להיות דדרשו חז"ל. תנאי הותנה הקב"ה עם מ"ב אם מקבלין ישראל את התור' מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובוהו נמצא הכל הי' תלוי ועומ' עד יום קבלת התור' ע"כ כתי' במ"ב. ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי בה"א הכל הי' תלוי עד יום ששי בסיון של זמן קבלת התורה) נמצא בהגיע יום ההוא הי' כל העולם בסכנה גדול' כי אם לא היו ישראל מקבלין את התור' הי' חוזר כל העולם לתהו ובהו. והנה ישראל באומרם נעשה ונשמע הצילו את כל העולם וקיי"ל המציל מזוטו של ים ומשלולותו של נהר לעצמו הציל. א"כ הכל הוא של ישראל. עוה"ז ועוה"ב עכ"ד הרב הנ"ל. ובזה פירשנו הטע"ם. הא דאמרו רבנן. הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכ"ם. להורות על האמור שגם עולם הזה שלנו הוא. עמ"ש שם במקומו בדרושי חג השבועות ובזה פירשנו ג"כ. הכל מודים בשבת וכו'. דהנה כתב הרב עיר וקדיש בעל אור החיים זצלה"ה. בפסוק כי ששת ימים עשה י"י וכו'. ולא כתיב בשש"ת להורות. דהש"י לא ברא רק ששת ימים. וברא ג"כ אח"כ את יום השבת וע"י יום השב"ת נברא שוב ששת ימים. כי כן הטביע הש"י בקדושת יום השבת. שע"י שמירת קדושת היום יצאו שוב מכח אל הפועל ששת ימים ואלו יצוייר ח"ו באיזה זמן מן הזמנים שישאר העולם בלא שומר שבת. הי' העולם חוזר לתהו ובהו. נמצא בכל שבת אנחנו מצילין את כל העולם מן הסכנה א"כ גם עוה"ז לנו וכנ"ל. ע"כ הכל מודים בשבת דבעינן לכ"ם. להורו' על הנ"ל שגם עוה"ז חלק עשו הגדו"ל שלנו הוא. והנה בהגיע תור וזמן צאת ישראל ממצרים. הנה צוה הש"י במצוה ליקח טלה ולשוחטו. ולאוכלו צלי אש כדרך שהשרים אוכלין בהנאת עוה"ז. והנה הוא מותרות הנאת עוה"ז. והנה נפל לחלק עשו הגדול. ואיך יצוה הש"י בציוו ליהנו' מן חלק חבירו שהוא גזול בידינו. ע"כ צוה הש"י ליקח את הטלה ביום השב"ת שהי' אז בעשור לחדש להורות על האמור שמטעם שמירת שבת גם כל עוה"ז שלנו כי בכל שבת אנחנו מצילין את העולם מן הסכנ' וזה שנק' השבת ההוא שבת הגדו"ל. שנתוודע אזי שגם חלק עשו הגדו"ל לנו הוא ולבנינו ובזה יונח לך מה שלא נקבע לזכירת הנס תמיד ביום העשירי רק תמיד ביום השבת. הבן:

סעיף יג

עוד טעם לקריאת השבת שבת הגדול. דהנה י"ל הטעם למה צוה הש"י בפסח מצרים להיות מקחו מבעשור. דהנה אמרז"ל גדול מצות שמנחלת לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר שמור מצותי וחי' עכ"ל. והנה במצות שבת. הנה נצטוינו בעונ"ג. דכתיב וקראת לשבת ענ"ג. ענגהו במאכל ומשתה ובכסות נקי'. הנה הוא תענוגי העוה"ז. והנה שבת הוא ג"כ יומא דאורייתא יומא דנשמתא. מעין עוה"ב יום שבת מנוחה. א"כ יום השבת הוא תענוג עוה"ז ועוה"ב. והנה בכדי להורות משארז"ל גדולה מצוה שמנחלת לעושיה עוה"ז ועוה"ב. הנה במצו' הראשונ' שנצטוו ישראל בצאתם ממצרים. היינו קרבן הפסח צוה הש"י להיות מקחו מבעשור לחדש. דאיקלע אז בשבת שהוא יום תענוג עוה"ז ועוה"ב. להורות דע"י המצות נוחלין עוה"ז ועוה"ב. ע"כ נק' השבת שבת הגדול ע"ש גדול"ה מצו"ה. וע"כ בכל שנה נעשה לזכרון דוקא בשבת ולא ביום עשירי:

סעיף יד

כתב הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה בס' כסא דוד בשם הרב מ' חנון נבון. פי' הכתוב ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דהקושיא מפורסמת מהו החסד. כיון שאינו משלם רק שכר כפי הפעול' (וכבר דברנו בזה במ"א בפירושי' שוני') ואמר הרב הנ"ל. ע"פ משאמרז"ל מצוה גוררת מצוה. היינו שסגולת המצוה הוא כך (מאת המצוה ב"ה וב"ש) שתגרור מצוה אחרת (והוא כענין הבא לטהר שמסייעין אותו) וא"כ לפי"ז פעולת המצוה הנגררת הוא ממילא מצדו ית"ש שמסייע מצד מדת החסד שהוא בסוד מי"ם המוגרים זה אח"ז. ואעפי"כ משלם הקב"ה כאלו היתה גם המצוה האחרת פעולת האדם ממש. וז"ש ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאלו הי' הדבר מעשהו ממש בלא גרירה והנה במצרים צוה הקב"ה במצו' ראשונ' שנצטוו כל יחיד הנה צוה ליקח את הפסח בעשור לחדש שאיקלע אז בשב"ת. בכדי להורות להם מצוה גוררת מצוה. להיות שנחו ביום השב"ת גם במצרי' עפ"י משה שבירר את יום השב"ת כמשארז"ל בזכות זה הנה מצוה גוררת מצוה ולקחו בשבת את טלה הפסח. וגררוה"ו וקשרהו בכרעי מטותם. ואעפי"כ יקחו שכרם משלם ועבר י"י לנגוף את מצרים וכו' ופסח י"י וכו' ולא יתן המשחית וכו'. והנח להם הקב"ה בשבת זה ענין הזה. ולך י"י החס"ד כי אתה וכו' ע"כ נק' שם השבת הזה שבת הגדול. היינו שנתוודע להם מדת החס"ד שנק' גדול"ה כדכתיב לך י"י הגדול"ה וכו':

סעיף טו

עוד י"ל למה קורין השבת הזה שב"ת הגדול. הוא עפ"י מה שפירשנו בפסוק גדולי' מעש' י"י דרושי' לכל חפציהם והנה ידוע דלאו סיפ' רישי' ואינו מובן. ופירשנו הדבר עפ"י משארז"ל. במשנ' להלכ' הגדול יש לי מעשה ומחשב' אפילו חשב על הדבר לעשותו כלי. נק' כלי לענין טומאה וטהרה. משא"כ קטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה. והנה קיי"ל דבישראל מחשב' טובה הקב"ה מצרפה למעש' כמו שדרשו חז"ל ליראי י"י ולחושבי שמו אפילו חשב אדם לעשות מצוה וכו' משא"כ בגוי. והנה מהראוי לתת טעם. וכי משוא פנים יש בדבר ממ"נ אי המחשב' נחשבת כמעש' גם אצל הגוי מהראוי להיות כך (וכבר דברינו מזה טעמים שונים) אבל הוא להיות כשעלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם. ישראל עלו במחשב'. בראשי"ת בשביל ישראל שנקראו ראשית. והנה ישראל לא סיגלו עדיין שום מעשה. אעפ"כ הספיקה מחשבתן של ישראל. שעלו במחשב' להיות כמעש'. ע"כ נפסק בהם להלכ' מחשב' טובה שבהן מצורפת למעשה משא"כ באוה"ע. והנה בריאת העולם במ"ב הנה הית' התחלה ליל א'. ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. והנה מחשבתן של ישראל קדמה כשעלה ברצונו כביכול. על כרחך הוא ביום השבת שהי' קודם בריאת הזמן ע"כ נק' זמן צלותא דמנחה דבשבתא עת רצון כי אז עלה ברצונו ית"ש לברוא העולם ע"כ נק' יום השבת יום הדע"ת כמ"ש הכתוב לדעת כי אני י"י מקדישכם (היינו לשון הכנה שאני הכנתי אתכם ביום הזה מבראשית ועליתם במחשבתי) וזשארז"ל מתנה טובה וכו' ושבת שמה לך והודיע"ם שנא' לדעת וכו'. והנה בצאת ישראל ממצרים. כשביקש הקב"ה להם הסגול' הנפלאה שיש בהם יותר מכל העמים אשר מחשבתן במעש' המצות. מצורפת כמעש' הנה צוה הקב"ה במצו' הראשונ' זביחת קרבן פסח. הנה צוה לקיחתו מבעשור (משא"כ בפסח דורות) שהי' אז בשבת להודיע להם. שהמחשב' שמחשבין לעשו' המצו' זביחת הפסח נחשב להם למצוה בפ"ע (משא"כ באוה"ע) והטעם הוא יום השבת. אשר אז ישראל עלו במחשבה. נמצא נתוודע לנו לפרש הפסוק גדולים מעשי י"י (מעשים אשר הם לשם הש"י המה נק' גדולים כי הם) דרושים לכל חפציהם (כי דרוש ידרוש יי לטובה אפילו החפץ והרצון והמחשב' שמחשב האדם לעשו' מעשי המצות לשם י"י ע"כ הם נק' גדולים. כדין הגדול שיש לו מחשב' וע"י מחשבתו בלבד פועל לעשות כלי) וכיון שנתוודע הדבר הזה לישר' בשבת הזה ע"כ נק' לזכרון שבת הגדול שנתבשר שיש להם דין והלכו' הגדול. שעוש' כלי במחשבתו בלבד:

מאמר ד

סעיף א

טיול בפרדס
דרושים אשר נמצאו בכתובים אצלי שדרשתי בעצם היום שב"ת הגדול ע"ד פרד"ס ע"כ נקרא בשם טיו"ל בפרד"ס. דרוש א' שדרשתי עוד בימי חורפי:
אמר שמואל לחם ענ"י שעונין עליו דברים תנ"ה לח"ם ענ"י שעונין עליו דברים הרבה ד"א לחם עני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוס'. ד"א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה ע"כ הנה הטוש"ע וכל האחרוני' פסקו ככולהו לישני. היינו כשמואל וכל שנא קמא דברייתא שעונין עליו דברים ע"כ פסקו שצריך להחזיר הקערה עם המצות כשאומר ההגדה וכל שנא בתרא פרוסה דוקא לאכילת מצת מצוה. אבל יש לתמוה על הרמב"ם שכתוב בפירוש שא"צ להחזיר את הקערה עד שאומר מצה זו. ממילא ס"ל דאמירת ההגדה א"צ להיות על המצות ממילא לא ס"ל כשמואל וכלישנא קמא דברייתא וס"ל ועיקר לישנ' בתרא דייקא לחם עני כתיב מה עני דרכו בפרוסה וכו' וכן הביא הלימוד הזה מהפסוק על דין הפרוס'. והא מנא לי' לדחות דברי שמואל ובפרט דר"ע בפ' כ"ש קאי כוותי' וגם בברייתא בכאן כלישנא קמא. והנה ראיתי להב"ח ז"ל בסי' תע"ג כתב דס"ל להרמב"ם דהא דקאמר שמואל וכן בברייתא שעונין עליו וכו' עליו הוא לאו דוקא. רק בזמן עסק אכילת מצה היינו בלילה הזה אז עונין ומספרין ענין היציאה ולי הקטן אינם מובנים הדברים דאי ס"ד דהכי ס"ל להרמב"ם א"כ ה"ל להרמב"ם להביא זה הפסוק לראי' לחם עני שעונין עליו וכו' כמו שהביא זה הפסוק לראיה על דין הפרוסה וגם אם נאמר עוני"ן עליו דקאמר שמואל לאו דוקא רק ישמיענו שצריך לומר ההגדה בליל אכילת מצה הנה א"צ ללמוד זה מלחם עני ומקרא מלא הביאו בברייתא דהגדה למען תזכיר וכו' בעבור זה וכו' לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים וכו' ע"כ צ"ל דשמואל עליו דוקא קאמר ומשמיענו חידוש דין לומר עליו דוקא ההגדה היינו שתהא המצה סמוכה לפניו בגלוי בעת אמירת ההגדה והדרא תמיהתינו על הרמב"ם למה לא פסק כן ואדרבה פסק שא"צ להחזיר הקערה:

והנה לפי"ז צריכין אנחנו להבין דעת האחרונים דע"כ צ"ל דס"ל להלכה יש אם למסורת (היפך השיטה כנ"ל) וכדחזינן בסוכה דסבירא לן להלכה ב' כהלכתן וג' אפילו טפח דיש אם למסורת וא"כ למה פסקו הכא כשמואל דדרש אם למקרא ונ"ל לומר עפ"י דברי התוספת סנהדרין שהקשו הרי ר"ע ס"ל דיש אם למקרא דר"ש בפ' כ"ש המקרא והמסורת מקרא לחם ענ"י שעונין עליו וכו' כדשמואל המסור' לחם עני פרט למצה שנילוש בחלב וכו' ותרצו דאפילו מאן דסבירא ליה יש אם למקרא היכי דלא מכחשי המקרא והמסורה אהדדי דרשינן תרוייהו וסבירא להו להאחרונים דסברת התוס' הוא אליבא דכ"ע כמו מאן דסבירא ליה אם למקרא היכי דלא מכחשי דרשינן גם המסורת הה"ד מאן דס"ל אם למסורת היכי דלא מכחשי דרשי' ג"כ המקרא דמאי שנא ע"כ פסקו כאן ככולהו לישני המקר' והמסור' ולהרמב"ם צ"ל דס"ל דהגם דסברת התוס' מוכרחת (מכח קושייתם) דמאן דס"ל אם למקרא היכי דלא מכחשי אהדדי ס"ל דדרשינן ג"כ המסור' עכ"ז מאן דס"ל אם למסורת אין לנו הכרח דס"ל יש אם למקרא ג"כ אפי' היכי דלא מכחשי אהדדי והנה מאן דס"ל אם למקרא קאי בשיטה ואין הלכה כשיט' והלכה יש אם למסורת ולא דרשינן להאי תנא אם למקרא אפי' היכי דלא מכחשי אהדדי:

והנה נשאר לנו שוב להתבונן בדברי הרי"ף ז"ל הביא לכולהו לישני רק דגרס בכולם לחם עוני מקרא וא"כ כיון דאפקי' מלשון המקרא הלא קיי"ל אין הל' כשיטה וצ"ל דע"כ שמואל והבריי' ס"ל ג"כ מהמסור' הך דרש' דדר' ר"ע בפ' כ"ש לחם עני וכו' פרט לשנילוש' בחלב וכו' דאלת"ה האיך אפש' לדרוש המק' לחם עני שעונין עליו וכו' הרי כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וכי ס"ד לענות דברים על המצה כל שבעה הרי המצ"ה גופא אינה חובה כל ז' ומקרא מלא דרש בעל הגדה בברייתא בעבור זה וכו' והנה לר"ע דדרש לחם עוני פרט לשנילושה בחלב ניחא דא"א לומר דקאי על כל הז' ימים דהרי מצה אינה באה חובה כל ז' ומה"ת לנו לאסור מצה עשירה כל ז' מה נשתנה מכל המאכלים ומעדני מלכים שמותר לנו לאכול כל ז' אלא ע"כ דדרש לה במדה בתור' באם אינו ענין לז' הימים תנהו ענין למצות מצוה בליל' הראשונ' וא"כ לפ"ז גם המקרא לחם עוני שעונין עליו וכו' ג"כ מדרש על לילה הראשונ' ותרווייהו דרשינן היכי דלא מכחשי אהדדי וכסברא הנ"ל שכתבנו לדעת האחרונים:

חסר סיים הדרש ממה שכתוב אצלינו והמשכיל יתבונן ופטטייא דאורייתא טבין אבל להלכה ודאי קיי"ל כהאחרונים בכולהו לישני המקרא והמסורת:

ע"ד הרמז לחם עוני שעונין דברים עליו יתפרש ע"ד מ"ש בפסוק ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ ומן הראוי להתבונן מהו הנתינת טעם לשמירת המצות על שהוציאנו הש"י בעצם היום הזה (וכפי הנרא' צריך לכוין הטעם כיון שהוא מבואר בפסוק כענין ציצית ותפילין וסוכה) ונרא' דהנה המצ"ה קראו בזוה"ק מיכל"א דמהימנות"א וצריך להתבונן על איזה אמונה מורה הוראת המצ"ה ונרא' לומר דהנה הלחם חמץ מגביה א"ע ועושה פעולת בעצמו זולת פעולת האומן שעשא' כי האומן לא עשא' רק כפי שיעור גודל הקמח והמים והעיס' מגביה א"ע אח"כ בפעולת' יותר ממעש' האומן ויוצאת מן הגדר וגבול שגבלה האומן משא"כ המצה נשארת בגבולה וגדרה שהגבילה האומן והנה אבותינו כשהיו משוקעים בטומאת מצרים היו משוקעים בתוך אמונות כוזבות ואמונות מצרים בימים ההם הי' למזל טלה בכור המזלות באמרם שהכל מתנהג עפ"י המזלות וכפי התחייבות המערכ' והנה כאשר הש"י הודיע לבני האדם גבורותיו ושידד מערכות השמים בעבור אהבת ישראל עם קרובו הנה המז"ל של מצרים בזמן חדשו וממשלתו דהיינו בחדש ניסן שמזלו טלה ודייקא בט"ו לחודש שהוא אז בתכלית התוקף והגובה אז שידד הש"י מערכותו והוציא את ישראל מתחת יד מצרי' העובדי' למזל ההוא במסות באותות ובמופתים אז הכירו כל באי עולם כי יש גבוה מעל גבוה שומר ואפילו ההנהג' הטבעיות הכל בהשגחתו ית"ש הנה המשכיל ע"ד יתבונן וידע עי"ז כי כל תנועותיו ומעשיו הכל נקשרים בחפץ הבורא הנה ישליך יהבו על הש"י ולא יפעול פעולת שקר בנפשו לאבד זמנו לריק בהשתדלות אסיפת הקנינים המדומ' ביודעו כי לא יוסיף ולא יגרע בעבודתו עבודת העולם שום דבר רק כפי אשר יגזור המשגיח הכל יכול (זולת מעשה התור' והמצות הבחיר' חפשיית) ולהורא' עצומ' הזאת הלא מרמזת מצ"ת המצו"ה שהיא נשארת על מעמד' וגבולה בגבול שעשא' האומן אינה יוצאת חוץ מגדרה ואינו מגבהת א"ע ואינ' מתנשאת וז"ש הכתוב ושמרתם את המצות שלא תבא העיס' לידי חימוץ וגבהות ותנועות יותר מפעולת האומן והוא להורא' שהכל בהשגחת המשגיח הפועל אומן ית"ש המשדד כל הטבעיים והמזלות וכל הדבר הנעשה בטבע הכל הוא בהשגחתו וז"ש בטעם המצ"ה כי בעצם היום הזה היינו בט"ו לחדש ניסן תכלית גובה מזל טלה בכור המזלות אז הוצאתי צבאותיכם מאמ"צ הנך רואה שאין שום טבע המזל יכול לעשות שום דבר מבלעדי השגחתו ית"ש ע"כ מחויי' האד' להשלי' יהבו על ד' ולהתרצו' בגזרותיו הוא היודע את הטוב לאדם ולבקש ולחנן על כל דבר מלפניו הג"ה והוא ע"ד שאמרז"ל אין התינוק יכול לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן וקודם שיטעום טעם דגן אינו קורא אב"א ואימ"א לבקש מהם למלאות לו די מחסורו כי אינו מבחין זה וכשטועם טעם דגן מתחיל להכיר מעט מעט כי צריך לקרות לאביו למלא משאלותיו כל מה שצריך: כי ממנו הכל והוא הרמז בפעולת המצה כנ"ל שאין לה תועלת מעצמה לא תוסיף ולא תגרע מפעולת האומן הנה צונו הש"י לאכלה במצוה בזמן חירותינו בזמן שנתוודע לכל כי הכל בחפץ הבורא ויכולתו והשגחתו לא תוסיף ולא תגרע שום טבע בשום מעשה הטבעיית זולת בחפץ האומן היוצר כל הוא אלקינו ע"כ קראו בזוהר שם מצ"ה מיכל"א דמהימנותא הבן הדבר הנה ע"י אמונה הלזו מחויבים אנחנו לבקש כל צרכינו בכל עת וזמן והמשגיח והכל יכול והנה תראה בזוהר דר' ייבא סבא ור' אבא כד הוו מסדרו תכא קמייהו לא היו אוכלין עד שיתפללו על מזונותם ואחר כך אכלו באמרם כבר נפקתא מבי מלכא איתייהב וזה שרמז לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה כי על ידי הלחם הזה מיכל"א דמהימנותא עונין ע"י דברים הרבה היינו כל התפילות ובקשות לבקש רחמים מבעל היכולת המשגיח בפרטים הוא על ידי האמונ' הבא לנו ברמז המצ"ה כפי רמיזת המצ' בפעולת' כנ"ל ע"כ המצוה הזאת בחג הקדוש הלזה חג הפסח לשון פ"ה ס"ח כנודע מהאריז"ל מפני שעל ידי אכילת מצה בא הדבור לפה כנ"ל ומעתה תבין למה התורה האלקית קראה לחג הזה חג המצות כי הנה התור' היא תורת ד' תמימ' קרא' אותו חג המצות שהוא פעולת הבורא ית"ש שנתן לנו המצוה הזאת בזמן ההוא החג הלזה ראשית צמיחת קרן ישראל להוראת אמונת אומן הנ"ל ברמיזת המצ"ה כנ"ל וע"י אמונה הלזו מחויבים אנחנו לדבר ולבקש כל צרכינו וענינינו מהבורא ית"ש כי לא נוסיף במעשינו דבר רק בהשגחת היוצר כל ע"כ אנחנו קוראים אותו חג הפסח פ"ה ס"ח כנ"ל והבן:

ד"א לחם עוני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה וכו' עפ"י דרך הנ"ל כיון שאז בימים ההם בזה"ז הי' ראשית השגת ידיעת הבורא צריך האדם להתבונן למה עשה הש"י ככה בגודל רוממותו ית"ש ברא ברי' קטנה בעולם וישגיח עלי' בכל פרטיית מעשי' ע"כ צריך האדם להתבונן בזה מעשיו ית"ש שהבריו' קטנים בעולם העשי' הגשמיות יכירו רוממותו וגדולתו ותפארתו ולתכלית זה נברא המין האנושי להתבונן במושכלות ויעלה מעלה מעלה ליחד יחודים לבוראו ית"ש וא"כ צריך האדם להתמשך במעשיו אחר התכלית שבשבילו נברא ולא לעסוק בשום דבר מצרכי העולם ותענוגיו רק הכרח שא"א לו מבלעדו לזה באת המצוה הזאת בפרוס"ה כמו העני שאינו משלים תענוגיו רק דרכו בפרוס' בהכרח להחיות את נפשו כן האדם יעשה כל קניניו בעסקי העולם רק על צד ההכרח וישליך אחר גיוו התענוגים המותרים ויהי' פנוי בדעתו להשיג התכלית המבוקש בבריאתו ויצדק לפ"ז אריכות הלשון בגמרא מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוס' ולא אמרו סתם שדרך העני בפרוס' אך הוא להורות האמור אף כאן בעסק כל תענוגי עוה"ז יתנהג בפרוס' מבלי השלמ' והבן כי קצרתי:

דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק וכו' עפ"י האמור יצדק ג"כ ברמז שגם העסקים ההכרחיים לו בעסקי העולם דהיינו אכיל' ושתי' וכיוצ' המוכרח לחיותו לא יאריך במלאכתו בכדי שלא יתבטל מהעבוד' אשר בעבור' נברא רק כמו האדם שממהר אכילתו בהצטרכו ליסע למחוז חפצו שמצפ' שם להרויח הון רב וכמו העני שהוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר אכילתו בכדי שלא יתבטל הרבה ויהיה לו פנאי לחזור למלאכתו ולבקש פרנסתו ולקבץ על הפתחים כי מזאת האכיל' לא ישבור רעבונו עד לעולם ועיקר מלאכתו להמציא טרף לביתו לכל הימים ע"כ לא יאריך בתיקון אכילתו לשעה כי פן בתוך כך יאבד איזה פרוס' שהי' ביכולתו לסגל כן האדם לא יאבד רגע מהזמן כי אין אביד' כאבידת הזמן ויעשה הדבר ההכרחי במהירות ולשוב להתגבר במלאכתו בעבודת ד' ותורתו בתשוקת האומן והפועל שבראו ויצרו ועשאו. הבן הדברים:

וארמוז עוד מה דרכו של עני וכו' אף בכאן הוא מסיק ואשתו אופה אחר שנדקדק דבאמת בכאן לפי הדין אינו דומה בדומה דוקא כאן צריך להקפיד בעשיית המצות בעל ואשתו דייקא והל"ל אף כאן אחד מסיק ואחד אופה. ונראה לרמז דהנה הגם שהזהיר להשליך אחר גיוו מותרות התענוגים (ברמז הפרוס' שכתבתי) ועסקי העולם וענייני המו"מ רק על צד ההכרח עכ"ז יעסוק גם כן במעש' הצדק' להשפיע לעניים ובזה יהי' עילוי לעסקי העולם שעוסק בהם ובא הרמז ע"ז ביותר בחג הזה שמדת החס"ד מתעורר בעולם שאז התחסד הש"י לגאלינו בתורת נדבה צדקה וחסד כי לא הי' לישראל אז מצו' ומע"ט כמד"א ואת עירום וערי' ואעבור עליך וכו' וכבר ידעת הנותן צדק' הוא תמיד בחי' דרגא דדכורא משפיע והמקבל הצדק' יכונה לנוק' מקבלת והנה אמרז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב ובא הרמז בחג הזה במצו' הלזו קרייא רחמנא לחם עוני פירשו בו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה הנה הגם שהוא מכין הכל והמסיק עכ"ז אשתו הנוק' הוא הגומרת מלאכתו ומביאתו לתכלית ההנא' אחר האפי' כן בכאן הוא מסיק ואשתו היינו המקבל הצדקה שהוא בדרגא דנוקבא יגמור מלאכתו להביאו לתכלית המכוון להאיר מדת החסד בעולם בריבוי יתירא וזה שמכריזין בהגדה הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי ויכול וכו' יהי חסדך ד' עלינו:

תוכן העניינים

בני יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה