אור ברסלב
בני גרשון יו"ד › סימן סז

בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ

יו"ד · סימן סז

סימן סה

סעיף ד' רמ"א ויש אומרים דמשום זה יש להחמיר לקלוף בית השחיטה או לחתוך באותו בשר קודם מליחה הואיל ונצרר שם הדם בשעת שחיטה, (ארוך כלל א' וכלבו). הרואה באו"ה שם סוף ד"ב מדמה לגמרי בית השחיטה לאומצא דאסמיק דאסור לכתחילה לקדירה אפילו חתכיה ומלחיה, ודוקא לצלי מותר לכתחילה אחר חתיכה, אבל רמ"א לא בא לחדש כאן מאו"ה אלא דמקום בית השחיטה דומה לנצרר הדם, אבל בנצרר הדם גופא מודה לדעת המחבר, וכמשמעות הגמרא חולין דצ"ג אומצא דאסמיק חתכה ומלחה אפילו לקדרה נמי שפיר דמי, תליה נמי בשפודא דאיב דמא, אגומרא וכו', וכמ"ש הש"ך אלבשלו קאי, דאל"כ אלא דס"ל כאו"ה וקאי אצלי ה"ל לפרושי בהדיא, כמ"ש בס"ג גבי שובר מפרקתה. אלא דשם חמיר טפי ובלע הדם טפי בחתיכה. ומה שכתב בלשון וי"א לא בא לחלוק על המחבר אלא דדרכו של רמ"א כשלא מצא הדבר אלא בפוסק א' או ב' כתב בלשון זה, וכתבתי זאת לפי שהזר זהב שעל או"ה שם העיר מדוע העתיק הרמ"א בשם או"ה דצריך חתיכה ומליחה את ביה"ש, דזה אינו מבואר רק מכללא נשמע, ממה שדימה ביה"ש לאומצא דאסמיק, ואמאי לא הביא דבריו שבכאן דלכתחילה אסרינן לקדרה, ולפי מה שבארנו דרמ"א מודה להמחבר אין מקום לדבריו. סימן סט ש"ך סק"ב דאינו נקרא הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך בשר שמדיחים כשרוצה למלחו, צ"ל לבשלו וכן הוא בד"מ ובאו"ה גופא, ולפי גי' זו ר"ל שידיח היטב כהדחה שאחר המליחה, בעת שרוצה לבשלו, דע"ז אמר שמואל בגמרא ומדיחו יפה יפה, ובאו"ה שלפנינו אי' וז"ל דאינו קרוי חללי בי טבחי, עד ששרה אותו קצת בכלי, הבשר שרוצה לבשל ופי' הכי, דאינו קרוי חללי, בי טבחי שיהא מותר אפילו לכתחילה למלוח, כי כן אי' בג"מ היכא דחללי בי טבחי מותר לכתחילה למלוח, עד ששרה אותו קצת בכלי, האי בכלי לאו דוקא וכמ"ש הש"ך, רק דלא ידיחו דרך העברה אלא ידיחו אותו היטב, וזהו כשר מדינא אפילו לכתחילה, ואפילו לטעם הר"ן דהדחה הוא כדי שיתרכך הבשר נמי סגי בהכי, ומש"כ רמ"א הדחת הבשר לכתחילה יזהר לשרותו נגד חצי שעה, הוא רק מצד המנהג וכמו דאי' באו"ה ריש כלל א' וז"ל ונהגו העולם להניח הבשר בשרייה זו יותר מחצי שעה, הבשר שרוצה לבשל, בא לאפוקי, הבשר שרוצה לצלות, או דלא בעי הדחה כלל משום שהאש שורפו ומעבירו להדם שעליו, או אפילו למאן דבעי הדחה לצלי, סגי אפילו לכתחילה בהדחה מועטת כיון דלא בעי אלא לדם בעין שעליו, וכמ"ש הט"ז והש"ך לקמן בס"ב עמ"ש רמ"א ואם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר בדיעבד, דהטעם דבדיעבד סמכינן דטעמא דהדחה קמייתא לא הוי אלא משום דם שעל הבשר, וכן כתוב באו"ה כלל ד' דין ח' בשם מהר"י טרושין אפילו הדיחו פחות מהדחה בתרייתא ומלחה כך מותר בדיעבד, שבהדחה מועטת סגי להסיר הדם בעין שעליו ע"כ הלכך בצלי סגי אפילו לכתחילה בהדחה מועטת. סעיף ז' רמ"א וי"א שצריכין להדיח הבשר ג' פעמים וכו' עי' ט"ז וש"ך שהעירו, הא המחבר נמי קאמר ניפוץ או שטיפה ואח"כ הדחה ב' פעמים, אמנם באמת חזינן הכא דהרמ"א הוסיף טובא על המחבר, דהמחבר כתב בסעי' ח' אם לא ניפץ המלח שעליו ולא שטפו אין לאסור, ולא כתב שם דבעי ג' הדחות, ורמ"א כתב כאן דבענין זה ידיחנו ג' פעמים, על כן נראה לבאר דהמחבר ס"ל כהפוסקים דלא בעינן אלא ב' הדחות, והנפוץ למלח גס או השטיפה למלח דק הוא רק כדי שיפול המלח והדם הנקרש לארץ, ולהכשיר אח"כ ההדחה אפילו בכלי שאינו מנוקב, והניפוץ או השטיפה מעט במים אינו ענין לההדחה, דרב דימי אחר ניפוץ ג"כ היה מדיחו פעמים, כשמואל דאמר ומדיחו יפה יפה, וע"ז הביא רמ"א דעת הג"א הובא בב"י להדיח הבשר ג' פעמים, דהדחה שלישית עושים לטהר מים השניים שנגעו בראשונים, וכה"ג אומר ריב"א גבי נטילת ידים, ואמנם אף דלדעה זו משמע נמי דהניפוץ או השטיפה אינו ענין להדחה, מ"מ הרמ"א הכריע מדעתו ועשה פשר, ומי כהחכם רבינו רמ"א יודע פשר דבר, דהא יש מפרשים הובא בהגהות מי"י בפ"ו מהל' מ"א בשם רא"מ דהא דרב דימי פי' במקום הדחה אחרונה היה מנפץ, א"כ לכל הפחות יכולין אנן למיחשב הניפוץ או השטיפה ג"כ להדחה אחת ולהדיחו אח"כ רק ב' הדחות, אבל היכא כשלא ניפץ או שטפו צריך דוקא ג' הדחות, ועי' ג"כ בהגהות אמרי ברוך בשם תפל"מ:

ומלשון רמ"א אלו יש להשיב ע"מ שכ' היד אברהם לקמן בסי' ע"א גבי מ"ש רמ"א שם עצמות שיש בהם מוח צריכין מליחה, וכתב ע"ז דסתם צריך משמע עיכובא ובדיעבד, והביא ראי' ממ"ש ב"י בא"ח סי' רי"ט, וממה שאמרו בגמרא צריך, אומר אני שהפריז על המדה, הא רמ"א כתב ג"כ כאן וי"א שצריכין וכו' ואפ"ה כתב בסעי' ט' אבל אם הודח רק פעם אחת ונתבשל כך מותר, דבדיעבד סגי לי' בהדחה אחת באחרונה, וטעמו מבואר בהגהות או"ה שער א' בשם מהרא"י דאין לך חתיכה שלא יהא בה ס' נגד לחלוחית שנשאר מהמים ראשונים, וכן הרמב"ם פרק א' מה"ש הל' כ"ד כתב וצריך לבדוק כן אחר השחיטה, ובהל' כ"ה כתב וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק, שחיטתו כשרה, ומה שהביא הי"א ראי' ממ"ש הב"י א"ח סי' רי"ט אינו ראי' דהב"י לא כתב כן שם אלא על לשון צריך הנזכר בגמרא, ולשון גמרא לחוד, ולשון פוסקים לחוד, דלשון גמ' הוא לעיכובא ובדיעבד, וכמ"ש ג"כ בזה בכ"מ שם לתרץ מה שהשיג הראב"ד, הא לא אמרו בגמרא צריך לבדוק אלא השוחט ונמצאת פגומה, ואילו היה צריך היו אומרים כן כמו שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר ששחט, ותי' דלא דמי אהדדי דאילו סימנין כי לא בדק להו הוי נבילה או טריפה ולכך שייך לומר צריך דמשמע ואם לא בדק פסולה, וזהו ששאל לא בדק מאי כלומר נבילה הוי אי טריפה הוי וכו', הרי שלשון צריך משמע שאם לא בדק אסורה, ולהכי לא שייך למיתני גבי סכין צריך שיבדוק דמשמע ואם לא בדק אסורה, וליתא דלא מיתסרא אלא היכא דנמצאת פגומה, אבל היכא דלא נמצאת כגון שפשע או שכח ולא בדק ואבדה כשרה ע"כ, ולשון פוסקים הוא רק מדינא צריך לכתחילה, ומ"ש הרמב"ם וצריך פירושו ג"כ דלכתחילה צריך לבדוק הסכין מדינא, וכמו שביאר שם ה"ה דכל עוד דאמרינן טעמא דרב הונא משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ופסק תלמודא כוותיה בשלא שיבר בה עצם דכל דאיתיליד ריעותא בסכין כמאן דאתיליד ריעותא בבהמה דמי, עדיין היא אסורה כ"ז שהסכין לפנינו עד שיודע לנו במה נשחטה, וכן כתב בשם הרשב"א אע"פ שהסכין בחזקתה עד שיודע בודאי שנפגמה, אין סומכין על חזקה זו כל שהוא לפנינו, פעמים שהוא נפגם בעור והוא לא ידע ע"כ וזהו נמי מה שמסיק שם הרמב"ם שאם מצא בה פגם וכו', וכן הב"ח כאן מחלק בין הפו' שכתבו בלשון ומדיחו ב' פעמים ולא כתבו בלשון צריך, לומר דרק למצוה מן המובחר ידיחנו שני פעמים אבל מדינא א"צ ב"פ אלא שידיחנו יפה יפה בפעם אחת עד שיצאו המים זכים וכמ"ש הרמב"ם ע"כ: ובזה עוד י"ל על קושית הט"ז וש"ך דהמחבר דכתבו ידיחנו פעמים לא קאמר אלא למצוה מן המובחר ידיחנו ב"פ אחר הניפוץ או השטיפה, אבל מדינא סגי אפילו לכתחילה בפעם אחת עד שיצאו המים זכים, וכן אם לא ניפץ ולא שטפו דכתב המחבר דאין לאסור כי המים שבכלי מבטלין כח המלח, התם נמי די מדינא שידיחנו יפה יפה בפ"א, והניפוץ והשטיפה אינו ענין להדחה וכנ"ל, וע"ז כתב רמ"א ודייק וגמיר וי"א שצריכין וכו' להורות שמדינא צריך ג' הדחות, והניפוץ או השטיפה נחשב נמי להדחה והוי כהדחה ג' פעמים, או ידיחנו ג"פ לבד בלא ניפוץ או שטיפה:

ש"ך ס"ק ל"ד דליכא למימר מטעם דהמלח נעשה נבילה וכמ"ש הגה"מ בשם סמ"ק, דהא ס"ל להטור לקמן סי' צ"ב דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא בבשר בחלב, ובזה יש ליישב דמש"ה לא כתב הטור על דין זה כתב הסמ"ק וכמו שהביא ג"כ בדין שאח"ז בשם סמ"ק וכדרכו בקודש, משום דלית ליה להטור הטעם דכתב הסמ"ק מש"ה לא הביאו משמו:

ש"ך ס"ק מ"ב נ"ל דלכך לא הביאו המחבר דין דמסל"ת וכו' עי' בשפתי דעת ס"ק נ"ז וז"ל והן אמת לא ידענא מה שנתלבט הש"ך באות מ"ב במה שהשמיט המחבר מסל"ת דאזיל לשי' לקמן סי' פ"ז שהעתיק לשון הרמב"ם וסובר דם שבשלו ד"ת ע"כ, וגם אני העלוב באמת לא ידענא דברי הש"ד דאפילו אם נאמר דהמחבר ס"ל דם שבשלו ד"ת, אכתי תקשה אמאי השמיט כאן דין מסל"ת ולקמן ריש סי' צ"ח גבי איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו דהוא נמי אסור מדאורייתא עד ס' להמחבר כמבואר שם סעי' ב', ואפ"ה פסק דסמכינן על עכו"ם מסל"ת, ובזה לא הבנתי ג"כ דברי הש"ך כאן בתי' הא' דהמחבר פסק כרבים כסמ"ג וריב"א דלדידהו לא מהני מסל"ת, א"כ אמאי פסק לקמן דמהני, ואף באיסור דאורייתא, והטעם שכתב שם הש"ך במין בשאינו מינו כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה, שייך ג"כ הכא דיש להטעימו לקפילא לדעת אם יש בקדרה טעם מלח יותר מדאי, וכמ"ש כאן ריב"א ומירתת לשקר, גם מ"ש הש"ך בתי' הב' דהכא מקרי אתחזק איסורא כיון דבעי הדחה, ודומה למה שפסק בש"ע לקמן סוף סימן קל"ז דאין א"י נאמן מסל"ת בהכשר כלים האסורים משום דאתחזק איסורא, לא משמע הכי מהב"י גופא דחתר למצא טעם על הסמ"ק דמתיר מסל"ת, מחמת דם שבשלו דרבנן ואי הוי ס"ל להב"י דהכא מקרי אתחזק איסורא, א"כ מה מועיל מה שהוא דרבנן, אלא ע"כ הכא שאני מהכשר כלים דיש חזקה כנגדו וכמ"ש בב"י בטעם הא' להסמ"ק דמתיר מסל"ת משום דחזקתן שהן מדיחין משום דקפדי אנקיותא, וכן הש"ך גופא כתב כן בדברי רמ"א מה דמשמע ליה דגם המחבר ס"ל כסמ"ק, ע"כ נראה לן לומר דאפילו אם נאמר כהש"ך מדהשמיט המחבר מסל"ת ס"ל דלא מהני, אמרינן דלאו מטעמיה הוא, אלא מטעם זה, דהנה המחבר פסק כן בכמה מקומות דאין סומכין על עכו"ם אפילו מסל"ת היכא די"ל דנתכוון להשביח מקחו, ה"נ איכא למימר דלא נתכוון הא"י אלא להתפאר א"ע דזהיר להדיח הבשר בטוב שיהא נקי מכל לחלוחית, וכן פי' הב"ח דעת הסמ"ג במה דלא מהני בזה מסל"ת וע"ז סמך המחבר והשמיע ד"ז. עוד אפשר לומר אפכא דמה דהשמיט כאן המחבר מסל"ת לאו משום דס"ל כמ"ש הש"ך דלא מהני, אלא אדרבה סמך ע"מ שפסק בסי' צ"ח דאפילו באיסור דאורייתא מהימן מסל"ת מטעם שיכול לעמוד על הבירור כ"ש הכא דאין בה אלא איסור דרבנן וג"כ עבידא לאגלויי דודאי מהימן: ועל עצם הדבר מה שהביא הש"ד ראי', דממה שהעתיק המחבר לקמן סי' פ"ז לשון הרמב"ם דאין לוקין על אכילתו משום בב"ח ש"מ דסובר דם שבשלו מה"ת, אינו נראה לומר כן דבכ"מ כתב בב"י דהוא מדרבנן ויעוי' מ"ש כאן על טעם הסמ"ק, והאי נמי איסורא דרבנן כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו, וכן בסוף סי' זה כתב על תמיהת ה"ה שאין כאן מקום תימא דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו. וכן בסי' ע"ג בד"ה כבר כתב וכיון דדם שבשלו אינו עובר עליו, גם בסי' פ"ז כתב בתחילה על דין זה דדם שבשלו בחלב דמשמע מדברי הרמב"ם שלוקין עליו משום דם יש לתמוה. ע"כ נראה דממה שהעתיק המחבר לשון הרמב"ם אין כ"כ הכרע דס"ל דם שבשלו ד"ת, משום דלשונו תמיד לשון הרמב"ם הוא, מש"ה העתיקו אבל ליה לא ס"ל כן. דהא הטור כתב ג"כ בסי' פ"ז כלשון הרמב"ם ואפ"ה בסוף סי' ע"ב כתב הטור על י"א שאם העוף מנותח לנתחים והלב באחד מהם שיש לחוש שמא אותה חתיכה נשארה לבדה ברוטב, ונאסרה ואוסרת האחרות, ולא נהירא דלמה נחוש לזה. ופי' הט"ז שם סק"י דטעמו שדם שבישלו אינו אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן, ואין זה דומה לדגים בסי' ק"ו דחיישינן, דשם יש איסור דאורייתא וכן בסוף סי' ע"ו הביא דעת הרשב"א דדם שבשלו דרבנן וכתב שם הב"י דהטור סתם כן. אבל מ"ש אלוף נעורי הרב הגאון ה"ג המפורסם רש"ך זצ"ל מווילנא בהג"ה למטה יהונתן בסי' פ"ז וז"ל ועל מה שהעתיקו הטור והמחבר לשון הרמב"ם, ואף דהם ודאי ס"ל דדם שבשלו מדרבנן וכו' אומר (ואגב אציג פה מה שכתבתי בגליון ח"מ סי' פ"א סמ"ע סק"ב והטור והמחבר שלא הזכירו שבועה שאינו ח"ל כלום זהו מפני פשיטותא דסמך אמה שכבר כתבו בריש סי' פ"ה ובכמה דוכתי שכל כופר הכל צריך לישבע, היסת שאין בידו כלום ע"כ, ואין צורך לזה הא הטור והמחבר לקמן סכ"א כתבו בהדיא בד"ז פטור ונשבע היסת והכא כתבו דצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות בו, ופי' דיכלול בשבועה אחת כו' וכמ"ש הסמ"ע מקודם זה. ואומר אני דלק"מ כיון דהאידנא ליכא מלקות לא חשו לדקדק בזה ע"כ לא נהירא דהא כתב הש"ך לעיל סי' ט"ז סוף ס"ק י"ז וז"ל ודע דנ"מ אפילו לדידן במה שלוקין. דאז הוי פסול לעדות מה"ת כדקיי"ל בח"מ סי' ל"ד, וכן לענין קדושי אשה בא"ע ס"ס מ"ב עכ"ד:

[ואגב אמרתי ע"מ שכתב הט"ז א"ח סי' תמ"ב ס"ק ה' ע"כ דכל הנהו חיובים אינם אלא למלקות וא"כ ל"ל לטור וש"ע להביא דינים אלו דאין לנו נ"מ מזה, והרב פ"מ הניח בצ"ע מ"ש לענין מלקות דלאו שאין בו מעשה הוא, ואין לוקין כמבואר בר"מ ריש פ"א, גם עטרת זקנים העיר דיש נ"מ גם בזמן הזה לענין קדושי אשה דאם אסור מן התורה וחייב מלקות עליהם אינה מקודשת ועוד שארי חילוקים ע"כ, ונ"ל דודאי לא נעלם מכבוד הט"ז דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, אלא לענין מכת מרדות קאמר, וכמבואר ברמב"ם שם באותה הלכה ומכין אותו מכת מרדות, ולישנא דהט"ז גופא מסייע לן מדמסיק ואין הכי נמי דפטור ממלקות בפחות מכזית, דלכאורה מיותר הוא דפשיטא דמלקות ליכא בפחות מכזית. אלא ע"כ על מכת מרדות קאמר ור"ל דהגם לענין אכילה קיי"ל דאפילו על פחות מכזית מכין אותו מכת מרדות כמבואר שם ברמב"ם הל' ז', י"ל משום דבאכילה אית ביה בח"ש איסור מה"ת, מש"ה מכין אותו מכת מרדות, אבל לענין בל יראה הא ס"ל להט"ז כאן דזה אינו אלא בכזית. וביה לא אמרינן ח"ש אסור מה"ת. מש"ה לית ביה נמי בח"ש מכת מרדות, ובזה יסולק נמי קושית העטרת זקנים, וס"ל להט"ז כהפו' המובא בפ"ת ח"מ סי' ל"ד סק"ה דבלאו שאין בו מעשה לא מפסל לעדות מה"ת, ומש"ה שפיר הקשה דאין לנו נ"מ מזה סוף סוף בין על כזית בין על פחות מכזית לא מיפסל אלא מדרבנן]:

סעיף י"ד ואפילו היתה ראויה להתכבד, עי' מ"ש בחדושי רע"ק יש לעי' הא המחבר פסק בלא"ה בסי' ק"א דחתיכה חיה לא מקרי ראוי להתכבד. וכן העיר בסי' ק"י ס"ה והביא ג"כ בשם הרב פ"מ, ולדעתי נראה דהא בסי' ק"א הביא המחבר נמי דעת החולקת בזה, שכ' שם ויש חולקין בכ"ז, והן אמת דכ"מ שהמחבר הביא דעה א' בסתם ודעה ב' בשם י"א, דעתו לפסוק כדעה א' והי"א לא הביא רק לחלוק כבוד לבעלה, שגם הם גדולים ורבים, ובהרבה מקומות פשט המנהג כוותייהו וכמו שמבואר כל זה בחלקת מחוקק בסי' א' ס"ק י"א בשם תשו' מ"ע. אמנם הא הפ"מ גופי' בכללים הוראות או"ה אות א' הביא ג"כ זה הכלל בשם ש"ך. וכתב דזהו דוקא היכא שאין הוכחה. אבל כשיש הוכחה שבמקום אחר סתם כדעה ב' ולא הביא כלל כדעה א' הלכה כן, וה"נ כיון דכאן ובסי' ק"י סותם המחבר כדעת היש חולקין דאפילו בחתיכה חיה מקרי ראוי להתכבד משמע דכן דעתו להלכה:

עוד יש להעיר ממ"ש המחבר בריש סי' ק"ט חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות וכו' וע"כ מיירי בחתיכה חיה. דהא הטעם הוא דבמינו א"א לבוא לידי טעם אם יבשלם אח"כ. ובשלא במינו יתן טעם אם יבשלם אח"כ, ואי אמרת דס"ל להמחבר דכל חתיכה חיה חשיבה אינה ראויה להתכבד ל"ל להאריך ולשנות שאינה ראויה להתכבד ה"ל לשנות בדרך קצרה. חתיכה חיה שנתערבה וכו' וממילא ידענא דהיא אינה ראויה להתכבד כיון דהיא חיה, ואין לומר דמשום הכי כתב שאינה ראויה להתכבד דאל"כ יהיה לאחר הבישול ראויה להתכבד. לזה אין לחוש. דהא בסי' ק"א כתב תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו הנוצה. וכמ"ש שם הש"ך כיון דבתחילת התערובות נתבטל. אין חוזר וניעור. אלא ש"מ מהא דס"ל להמחבר דאף בחתיכה חיה שייך למימר ראויה להתכבד:

ט"ז ס"ק ל"ה וגדולה מזו היה להש"ע לכתוב אפילו תוך ג' ימים בחתיכה שלא נמלחה שנתערבה עם שתי חתיכות שנמלחו מותרים וא"צ למלוח את כולם מספק וכו'. והחכמת אדם כלל ל"ב ד"ז כתב ע"ז וז"ל, ונ"ל כיון דמצוה להסיר האיסור כמ"ש רמ"א סי' צ"ח ס"ד ולכן ה"נ אם הם רק איזו חתיכה שאינו הפסד כ"כ בהוצאות המלח ימלח כל חתיכה לבד וכו'. ולדעתי אין ללמוד מהתם דלכאורה דברי רמ"א סתרי אהדדי דבסי' צ"ח גבי נותן מים צוננים כתב רמ"א דמאחר דאפשר להסירו הוי כאלו מכירו וצריך להסירו משם, ובסי' ק"ב גבי מ"ש המחבר והוא מרשב"א ז"ל, כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב, הסכים הרמ"א להמחבר דאין צריך להגעילם את כולם מספק, ונהי דלא מקרי זה דבר שיש לו מתירין לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו אף דהפסד מועט הוא, מ"מ יש לאסור כאן דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור, וכמו שהביא הש"ך שם קושית הרא"ה על הרשב"א, דהכא אין לו ביטול לבד מטעמא דשיל"מ, דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול, וכיון דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור. אלא ע"כ דדעת רמ"א לחלק. דלא אמרו מצוה להסיר האיסור, ואי לאו מקרי הוכר האיסור, אלא היכא דיש תקנה להסיר האיסור בלבד, וכההיא דנותן מים צוננים וטבע החלב להציף למעלה, בזה מקרי שפיר ניכר האיסור, דלאחר התקנה שעשה הסיר משם האיסור ממש. אבל היכא דאפילו לאחר שיעשה הכשר לא יסור משם האיסור לבד, בזה לא מקרי הוכר האיסור, ולעשות הכשר מספק לכל התערובות כמו גבי כלי וגבי חתיכות דהכא שנתערבו לזה לא חששו כיון שכבר נתבטל: ובמשמרת הבית בית רביעי שער רביעי השיג על הרא"ה במה שאמר דרך כלל דכל איסור ניכר אין לו היתר ואין לו ביטול, מהא דקיי"ל דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט לתוך התנור והם ניכרין אפילו הכי מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלין אותן ברוב ומסיקן, ולדעתי נראה דאי הוי אמרינן דאפילו אם היו ניכרים העצי איסור לאחר שנתערבו נמי בטל ברוב ומסיקן, שפיר הוה מצינן למידק מינה אף שהאיסור ניכר יש לו היתר ויש לו ביטול, אבל הרשב"א גופיה כתב בחדושיו ריש ביצה וז"ל ומסתברא היא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערב, הא מכירן אין ביטול מועיל להם שאין ביטול בדבר הניכר לעין עכ"ד, וא"כ י"ל דלא אמר הרא"ה אלא היכא דלאחר שנתערבו עדיין ניכר האיסור, אבל הכא מה בכך שניכרין העצי איסור קודם שנתערבו הא סוף סוף לאחר שנתערבו אינן ניכרין מש"ה מבטלין:

ובאמת נראה דאף המשמרת הבית לא פריך על הרא"ה אלא לפ"מ שפי' במשמרת הבית סוף שער שלישי דההיא דקא משני התם בגמרא הכא מקלי קלי איסוריה, לא קאי אלא על מה דפריך התם, ולרב אשי דאמר וכו' אבל לא על מאי דמשני התם, אבל בדרבנן מבטלין, ולפ"ז בכל איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת שנפל לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו, אבל הרא"ה שם בבדק הבית פי' דמאי דמשני התם ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין, אמסקנא סמך ודוקא במקלי קלי מבטלין בדרבנן אבל בשארי איסורים אפילו דרבנן שאין להם עיקר בשל תורה נמי אין מבטלין. ולפ"ז לק"מ על הרא"ה די"ל דשאני גבי עצים דמש"ה מבטלן אפי' הם ניכרים משום דמקלי קלי איסוריה, וכשנהנה ממנו אז האיסור אינו בעין, וגדולה מזו כתב הב"ח בטור א"ח סי' תק"ז דלפי הטעם דמקלי קלי, אפילו ניכר לאחר שנתערבו, כיון דלבסוף לא יהא ניכר דמקלי קלי מועיל להם ביטול, ואין ראי' משאר איסורין שנשארין בעין ע"כ, אכן בזה לא משמע כן, מרמ"א דלקמן סי' צ"ט ס"ו פסק כהרא"ה, דאין לבטל איסור דרבנן, להוסיף עליו, ובא"ח שם גבי עצים שנשרו מן הדקל. פסק דדוקא כשאין עצי האיסור ניכרים לאחר שנתערבו:

וביותר תמיהני על החכמת אדם, דהא איהו גופיה כתב בכלל נ"א דין ב' גם על הדין דנותן מים צוננים, דאם המאכל מתקלקל ע"י המים יש להקל כיון דכבר נתבטל, א"כ ה"נ הא נפגם הבשר כשימלחנו שני פעמים, וכמ"ש הרב פ"מ בשם מהרש"ל, ולפ"ז גם למהרי"ל הובא בש"ך שם דחולק ג"כ אהרשב"א, גבי כלים שנתערבו ואוסר מטעם דבר שיש לו מתירין משום דההוצאה להגעילו הפסד מועט הוא, מ"מ מודה הכא אף שאינו הפסד כ"כ בהוצאות המלח, כיון דנפגם הבשר כשימלחנו עוד הפעם אין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין. עוד מ"ש שם הח"א אבל אם הרבה בשר וצריך הוצאות מרובה על המלח אז מותר לבשל יחד בלא מליחה, כתבתי שם בגליון והוא דאיכא ס', גם מותר להרבות עד ס' כמבואר הכל בסי' ק"ט סעיף ב', גם מה שמסיק שם ואם הוא שומן חתיכות קטנות במקום שאין הפסד בהוצאות המלח אך מחמת קטנותן א"א למלוח כל חתיכה בפ"ע נראה לי דמוטב למלוח כולם ביחד מלבשל בלא מליחה, דכשיבשל בלא מליחה ודאי בלעי אבל כשימלח וכו', אין מקום לדבריו לפ"מ דקיי"ל כל מליחה בס' ובפרט בשומן, ואי ליכא ס' הכל אסור, הרי בכל החתיכות יש מטעם החתי' זו שלא נמלחה וה"ל כנתבשלו יחד ואסור, ולדעתי אם יבא שאלה כזה לפנינו יש להורות להסיר רק חתיכה אחת מהם ולמולחה בפ"ע. וכמו שנהג מהר"מ גבי חתיכות איסור, ותלינן דהחתיכה שלא נמלחה הוסר מהם ואח"כ יהיה מותר לבשלו אפילו ביחד: ש"ך ס"ק נ"ה, בלא מליחה. שני תיבות, אלו אינם מובנים לי, דהא מיירי שכבר נמלחו כולן. ואפשר דצ"ל בלא צלייה ופי' דאין צריך לצלות את כולם מספק קודם הבישול:

ש"ד ס"ק ס"ח דלעולם אין כח מלח והציר מפליט כלי, ובדג"מ כתב ע"ז ובמג"א סי' תמ"ז ס"ק ט"ז פסק כהדרישה וכו' והמ"א פסק כן שם בסוף ס"ק במ"ש ובמליחה יש להחמיר שאם שהה כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי דלא כש"ך. אבל מה שמסיק הדג"מ כיון שאין המלח מפליט כל מה שבלוע בכלי וכו'. הוא ט"ס דאין זה טעם לדברי הדרישה, כי אדרבה הוא מדברי הבאר שבע שהובא שם במג"א דס"ל דאין כבוש מועיל להפליט מכלי, ועי' ביד אפרים שם, והנה הב"ח בק"א כתב על הדרישה ולא ידעתי אנה מצא מי שמתיר דבר זה לכתחילה למלוח בשר בכלי איסור שאינו מנוקב וכו' ותמהני הא הדרישה הביא מהב"י והוא מ"ש הב"י שם בסמוך מקודם זה בשם הגש"ד על הכלי שנאסר כבר מחמת דם כיון דאין מליחה לכלים מותר למלוח בו בשר ששהה כשיעור מליחה והודח במים כהלכתה, או לנקב הכלי ולמלוח בו לכתחילה נמי שרי, וע"ז כיון הדרישה והקשה למה לא יהא נאסר מחמת כבוש. והוא נמי מה שהעתיק כאן רמ"א בשם ב"י מהגהות ש"ד וכתב ע"ז. הש"ך הקשה בדרישה, ומה שהביא הב"ח ראי' מריש סי' ק"ה דאסור אפילו בדיעבד מטעם כבוש כמבושל, אינו ראי' דהתם מיירי בהיתר שנשרה עם איסור ביחד כמבואר:

שם, מש"ה אם הוא דבר חריף שיעורו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח, אבל להפליט מכלי של איסור כיון דאין מליחה לכלים שאני, ומש"ה כתב הב"י בשם הגש"ד דמותר אפילו לכתחילה למלוח בו בשר בכלי שנאסר כבר מחמת דם, וב"ה מצאתי ג"כ בהגהת הגאון ר' ברוך פריינקעל זצ"ל שהשיג על המ"א שם ס"ק כ"ח במ"ש דאם עמד החומץ בכלי חמץ אפילו אינו ב"י ישהה בתוכה כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ע"כ, וחילק ג"כ דשם מיירי בהיתר ששרה בתוך מאכל איסור, גם הדג"מ שם כתב דבחנם החמיר המ"א דלענין להפליט מבליע בכלי שאני, ומה שמסיק הדרישה כאן בשלהי ודוחק לומר דמיירי בכלי מנוקב וכו' אינו מהמובן דהא הב"י בשם הגש"ד מיירי בהדיא דהכלי אינו מנוקב:

(ואגב אכתוב פה מ"ש על הגליון ח"א כלל ס"ד ד"ו מ"ש שם בהג"ה ולדעת הש"ך וכו'. אין זה מקומו ויש להעמיד הגה' זו לעי' אחר ד"ד שם דאיירי בקדרה אחת, דהא כאן דאיירי בב' קדירות, גם הש"ך מודה דאפילו נתערבו החתיכות ג"כ אמרינן ספק דרבנן לקולא, כמבואר זה בהדיא בש"ך סק"ד, ורב אחד מפורסם זצ"ל לא הודה בזה אבל. האמת יורה דרכו.)סעיף כ' ולפי דבריו אע"פ ששהה הבשר במלח כשיעור אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה, עי' בט"ז וש"ך שהקשו הא גם לרש"י צריך הדחה וכדאי' בש"ס להדיא, ואפשר כוונת המחבר דלרש"י היכא שנתנהו הבשר אחר שיעור מליחה בכלי ונתמלא הכלי מציר. י"ל דמה שנשרה הבשר במי הציר זהו גופא נחשב כהדחה אחת, ודי אם ידיח רק עוד פעם אחת, דמה לי מים ומה לי ציר, הואיל לדידיה המוהל היוצא מן הבשר לאחר שיעור מליחה היתר גמור הוא, ומה שאמר שמואל מדיחה יפה יפה, היינו היכא דלא הניחו בכלי, או הניחו בכלי ולא נתמלא הכלי מציר, אבל להפוסקים שחולקין על רש"י, לעולם צריך להדיח הבשר יפה יפה במים דוקא, ולעולם לא מיחשב לדידהו הציר להדחה, ואדרבה אם הניחו בכלי שאינו מנוקב ונתמלא הכלי מציר אסור הבשר:

תוכן העניינים

בני גרשון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה