אור ברסלב
בני גרשון יו"ד › סימן יט

בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ

יו"ד · סימן יט

סימן יח

סעיף א' רמ"א ואם שחט דבר דאיתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה, עיין בחדושי רע"ק שהניח ד"ז בצ"ע לפ"מ דמסיק הש"ך סק"ג להלכה דבשכח ולא בירך קודם השחיטה דאינו מברך אח"כ י"ל דה"נ באתייליד בו ריעותא אינו מברך אח"כ, דאינו דומה לטבילת גר דאמרינן כיון דמעיקרא לא חזי לא אדחי, כיון דבכל נים לא חזי לברך מקודם, כי תקנו ברכה זו דטבילת גרים, מעיקרא הכא איתקן לברך אח"כ אבל ברכת השחיטה קבעו ותקנו עובר לעשייתן, אלא דבהך דבר דאיתיליד בו ריעותא א"י לברך מספק, י"ל כיון דאדחי אדחי, והביא ראי' מבעל קרי שאינו מברך לפניה אם אכל או שחט בעוד קריו עליו, ואח"כ טבל לקריו, וכי נאמר דמברך אח"כ על מה שאכל או שחט, כיון דמעיקרא לא היה רשאי לברך. אלא וודאי נראה דכיון דיסוד הברכה תקנו עובר לעשייתן, אלא דעתה היה איזה דבר המעכב עליו מלברך אינו מברך אח"כ וכו'. אבל מה נעשה דהש"ך עצמו שפסק בשכח ולא בירך קודם השחיטה כהרמב"ם דאינו מברך אח"כ, כתב בסק"ד דדינו של הרב אמת, ע"כ אנו מוכרחין להשיב ולומר דדעת הש"ך לחלק לפ"מ דקיי"ל אצל המצות דדחוי מעיקרא עדיף טפי מנראה ונדחה. א"כ בשכח ולא בירך דנראה ונדחה הוא אמרינן בזה כיון דאדחי אדחי. אבל באתיילד בו ריעותא דדחוי מעיקרא הוא, חוזר ונראה, ודמי לטבילת גרים כל דאי אפשר לברך קודם יברך אח"כ. ומה שהביא ראי' מבעל קרי שאכל או שחט וטבל הכי נאמר דמברך אח"כ כיון דמעיקרא לא היה רשאי לברך. יש לחלק ולומר היכא שייך למימר אם אינו מברך מקודם לברך אח"כ היכא שיכול לברך תיכף אחר אותו מעשה. כגון גבי גר או כמו הכא דאתיילד בו ריעותא דיכול לברך תיכף אחר מעשה הטבילה ואחר הבדיקה, דניכר שהוא מברך על אותו הדבר שהוא מברך, אבל גבי בעל קרי דאינו יכול לברך תיכף אחר השחיטה ואחר האכילה, ואימתי הוא יכול לברך על השחיטה והמוציא לכי טבל, ועוד דלמא לא אזדקק ליה לטבול תיכף, וע"ז לא אמרו לברך אח"כ ואמרינן הואיל ואדחי אדחי, ועוד גבי אכילה יש עוד סברא למימר דהא צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור לטבול כמבואר, והאיך שייך לברך המוציא אחר בהמ"ז. ועיין ג"כ בש"ך סק"ג בשם א"ז דלכ"ע בסעודה כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואדחי אדחי: ורב אחד מפורסם הקשה לי ע"מ שכתבתי דבאתיילד בו ריעותא דמי לטבילת גרים, א"כ אמאי לא אשכחינן בגמרא דתקנו לברך אחר הבדיקה כמו דתקנו גבי גר לברך אחר הטבילה, והשבתי דהכא גבי שחיטה היה הדין נוטה לברך בכולם לכתחילה אחר שישחוט שמא תתנבל שחיטתו, ואינו דומה לשאר מצות דלכ"ע מברך עליהן עובר לעשייתן, דהכא איכא פלוגתא בירושלמי רבי יוחנן אומר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתו, אלא אנן פסקינן כרבי יוחנן וכתלמודא דידן בפ"ק דפסחים דלא חילקו משאר מצות, וי"ל דלא חילקו אלא היכא דאין בה שום ריעותא, אבל היכא דאיתיילד בו ריעותא הניחו הדבר על עיקר הדין ולברך אח"כ וכמ"ש כאן בביאור הגר"א דמירושלמי משמע היכא דאיכא ריעותא לכ"ע מברך אחר שיבדוק. אלא בזה לא דמי הך לטבילת גר, דבטבילת גר אפילו דיעבד לא יצא אם בירך מקודם, דבשעה שבירך לא היה בר מצוה ולא שייך לומר וציונו וכלא בירך כלל דמי וחוזר ומברך אח"כ. אבל הכא ודאי אם בירך קודם השחיטה יצא בדיעבד, גם כאן יש תקנה נכונה לשחוט אחרת קודם לי' מש"ה לא חשיב נמי הך בברייתא גבי טבילת גר. וכמו שתירץ בחדושי רע"ק גופי' בא"ד לענין לולב:

סעיף ד' אבל מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי, עי' ב"ח וט"ז דאינו מותר אלא למ"ד דכיסוי מצוה בפ"ע היא, אבל למ"ד דכיסוי סיום מצוה אסור לדבר בין השחיטה לכיסוי, ולפ"ז לא אבין דברי רבינו ירוחם הא הב"י בבדק הבית ריש סי' כ"ח כתב, דרבינו ירוחם הסכים לשי' בה"ג דכיסוי סיום מצוה היא, ואפילו הכי הביאו הד"מ והב"ח בעצמו כאן דס"ל דמן הדין מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי, ולדעתי נראה דפלוגתא זו תלוי בפלוגתא מה דאי' בהרא"ש פרק קמא דפסחים סי' י' יש אומרים שאין לבודק לדבר עד אחר שיגמור הבדיקה, ופי' הפוסקים מטעם איסור הפסק אמרו, והרא"ש כתב עלה וכל זה אינו נראה לי ודמי לישיבת סוכה וכאדם המדבר בסעודה דלא הוי שיחה הפסק ומיהו לכתחילה טוב ליזהר כדי שישים אל לבו לבדוק, וה"נ כן דדעת ראבי"ה דס"ל דאסור לדבר בין שחיטה לכיסוי, והמרדכי כתב עליו בסוף פרק כ"ה דלא כתב טעם, י"ל שטעמו נמי כיש אומרים שגם לבודק יש איסור להפסיק בשיחה עד שיגמור כל הבדיקה, וטעמם כתב הט"ז בא"ח שלהי סי' תל"ב דלא דמי לסוכה וסעודה דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה, ודמי כמו באמצע תקיעות שוודאי אסור להפסיק בשיחה לכ"ע, וה"נ אי כסוי סיום מצוה פשיטא דדומה ממש לבדיקה, ואפילו אי כסוי מצוה בפ"ע היא, מ"מ מעשה הכיסוי הוא גמר מעשה השחיטה, וכמו דאי' בביצה ד"ז לא ישחוט ויכסה קאמר ופי' רש"י לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכיסוי וכן כתב הרא"ש בפרק כ"ה סי' ו' דכיסוי הוא גמר מעשה השחיטה אף דס"ל נמי שם דכיסוי מצוה בפ"ע היא וע"ש במעדני יו"ט, וא"כ עדיין דמי לבדיקה, והגאון ר' צבי הירש חיות זצ"ל שם בביצה כתב דמזה ראי' מוכרחת לרש"י דס"ל דכיסוי סיום מצוה היא, ונעלם מ"כ בהאי שעתא דברי הרא"ש אלו, ודעת רבינו ירוחם דס"ל דמותר לדבר בין שחיטה לכיסוי, ס"ל כדעת הרא"ש דגם גבי בדיקה אין איסור להפסיק, אלא דטוב ליזהר לכתחילה כדי שישים אל לבו לבדוק, וה"נ ס"ל לר"י בהדיא הביאו הד"מ והב"ח וז"ל נראה דמותר לדבר וטוב ליזהר לכתחילה, וטעמו נמי י"ל כדי שלא ישכח מלכסות:

ואגב אורחא יש לנו לבאר דעת הרא"ש דלגבי בדיקה כתב דאין איסור להפסיק בשיחה, ולגבי תקיעות הביא בפרק בתרא דר"ה סי' י"ב דעת ריש מתיבתא דאסור להשיח, אפשר לומר שטעמו דשאני גבי תקיעות דכל זמן שלא קיים המצוה כולה כתיקונה לא קיים המצוה כלל, וכל עוד שלא גמר המצוה נקרא רק התחלה, דחכמים תקנו הברכה דווקא על כולה, ואם נמלך באמצע שלא לתקוע עוד או נאנס, הברכה שבירך מקודם הוי ברכה לבטלה, ומשום זה נ"ל נמי כשבא לגמור אח"כ, אינו צריך לחזור ולברך מחדש, משום שכולה הוא מצוה אחת, ולא תקנו חכמים הברכה אלא על המצוה כולה. וזהו כוונת ריש מתיבתא במ"ש לחלק מתפילין דהתם ב' מצות והכא מצוה אחת מש"ה אין צריך לחזור ולברך. ומש"ה לכ"ע יש איסור להפסיק באמצע המצוה, אבל גבי בדיקה אם נמלך באמצע בדיקה שלא לבדוק עוד או נאנס, הכי נאמר שלא קיים כלל המצוה והברכה שבירך מקודם הוי ברכה לבטלה, הא אין שיעור למצות בדיקה, ובמקצת הבדיקה שבדק מקודם קיים המצוה בזה שלא תהא ברכה לבטלה, ולאחר כך כשבא לבדוק עוד, צריך ברכה מחדש, ולא גרע מסעודה שאמר הב לן ונברך, ולפ"ז בכל שעתא ושעתא מקרי דגמר המצוה ומש"ה ס"ל להרא"ש דדמי לסוכה וסעודה דליכא בשיחה איסור הפסק, ובכיסוי נראה דדומה נמי בזה לבדיקה, דאע"פ שהכסוי הוא גמר מעשה השחיטה מ"מ אף אם לא כיסה נמי השחיטה כשרה, מש"ה ס"ל להרא"ש ג"כ הביאו הד"מ דמותר לדבר בין שחיט' לכסוי:

ואם כיוננו דעת הרא"ש לחלק בין בדיקה לתקיעות נוכל להשיב בזה: קושית הר"ן על הריש מתיבתא, למה יהא אסור להשיח בין התקיעות הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא יהא רשאי לדבר עד שיגמור, ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו או מי שמברך המוציא יהא אסור לדבר עד שיגמור ביעורו או סעודתו, אבל עפ"מ שכתבנו יש לחלק בפשיטות, ובחדושי הגהות בשם מהרל"ח לטור א"ח סי' תקצ"ב תירץ קושית הר"ן וז"ל, ול"נ דטעמא דריש מתיבתא משום דחשיב ליה כמצוה אחריתא מה שתוקעים מעומד אע"פ שהכל מצות תקיעה הוא, מ"מ הוי כשח בין תפילין לתפילין דמייתי מיניה ראי' דהוי נמי מצוה א'. מ"מ הואיל וחלוקה המצוה לב' תפילין אסור לדבר ביניהם, ה"ה בנדון זה שחלוק נמי לב' מצות, וא"כ לא דמי לבדיקת חמץ שאין הפסק בין המצוה, וה"ה נמי הכא כל שהתחיל בתקיעות דמעומד שיכול לדבר בהן אע"פ שלא גמרן, אלא קודם שהתחיל בתקיעות דמעומד לא ידבר, משום דהוי כמדבר בין הברכה לתחילת עשיית המצוה דלכ"ע הוי הפסק עכ"ל. וקשה להבין דבריו דא"כ יהא צריך לחזור ולברך כששח בין תקיעות מיושב לתקיעות דמעומד וכמו בתפילין, והריש מתיבתא גופיה מחלק בזה דמש"ה אין צריך לחזור ולברך כמו בתפילין משום דהתם ב' מצות והכא רק מצוה אחת, ועוד אדרבה דהריש מתיבתא למד דאסור להשיח בין תקיעות מיושב לתקיעות דמעומד במכ"ש מתפילין מה תפילין דשתי מצות עבירה היא בידו אם השיח, הכא דחדא מצוה היא כ"ש דאסור להשיח, הא לך מבואר היפוך מדבריו:

תוכן העניינים

בני גרשון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה