בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ
יו"ד · סימן א
לרבי גרשון ליפשיץ ז"ל:
הקדמה:
ער בחכמים ועונה בתלמידים, ופירש"י ער חריף להבין ולהורות בין החכמים, וא"כ כיון דדוד היה לו סייעתא דשמיא להורות כהלכה, מוכח מזה דלא חטא בבת שבע. והנה לא כל אדם זוכה אשר אמור יאמר זכיתי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כדאשכחן בדוד שד' היה עמו להורות כהלכה, ובפרט לעשות חיבור ללמד להעולם ענינים הנוגעים להלכה, אם לא לגדול הדור אשר למד מקודם הרבה ורבים צריכין לתורתו, וכדאשכחן גבי ר"י בן זכאי שקודם שלימד למד מ' שנה קודם. ואי' במכות ד"י דריש ר' סמאי, ומי אוהב בהמון לא תבואה, למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו, ופרש"י ללמד בהמון לדרוש ברבים שכל תבואה שלו, שבקי במקרא במשנה ובהלכות ובאגדות, ולי אין ערך אפילו לחד מזעיריא שבתלמידי דחברייא כי הקטן שבהם גדול מאלף כמוני, רק בשיתוף השם לבד נקראתי בין המורים, אמנם לא ללמד על הכלל יצאתי, אלא ללמד על עצמי באתי. לפי קוצר דעתי ומיעוט בינתי, רשמתי על הגליון שלי מיעוט שיחתי. ואשים עתה לפני בני גילי, מה יאמרו על דברתי. ובזה אנחם על רובי דאגותי, וידעתי כי אין שום אדם צריך לתורתי, אלא בספרים רבים דאיתי ומצאתי, גודל הפלגת חיוב לכתוב כל דבר ודבר, אפילו דבר קטן מחדושי תורה, וזהו מביאו לחדש חדושים גדולים, ואם העלם יעלימו עליו נאמר הכתוב האלקים יביא במשפט על כל נעלם, ובעבור זה חזקה אהבתי ותשוקתי, להיות למזכרת ביום פקודתי, ובהם יש זכות גם לנות ביתי זו זוגתי, וכמאמר חז"ל נשים במאי זכיין, ואפילו אם לא קלעתי אל המטרה מכל הדברים רק בדבר אחד לאמיתו, גם כן כדאי לי כל הטרחות דעדו עלי, עד הנה שגמרתי עוד הפעם זה ספרי הקטן הכמות וזעיר האיכות, ומי זוטר מאי דדרשינן בירושלמי פאה ה"א על הפסוק וכל חפציך לא ישוו בה. דאפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ואין זה סותר למה דדרשינן בתלמודא דידן מ"ק ד"ט מהאי קרא הא חפצי שמים ישוו בה, דזהו דק לענין דיבטל ת"ת, אם יש לו לעסוק במצוה אחרת, וא"א לעשותה ע"י אחרים כמבואר שם, וכמו דאשכחן באמת שפוסק מת"ת, למצות שופר ולולב ומקרא מגילה, ומשום דכל הלומד תורה ואינו מקיים נוח לו שנהפכה וכו' אבל הירושלמי מיירי על השכר שיהיה מת"ת שהוא כנגד כולם, לפי שהלימוד מביא לידי מעשה, גם המחבר בי"ד סי' רמ"ו העתיק לתרווייהו בהדי הדדי, וב"ה בעת שכתבתי שום חידוש, נזהרתי לעיין היטב בב"י, וכמו שהובא בנחלת:
שבעה שאלה נ' בשם הב"י כי כל דיין שפוסק ואין ספרי הב"י לפניו בודאי ישנה בהוראות:
כאן קנה מקומו להזכיר מה שראיתי בכמה מחברי זמנינו בהקדמותיהם, שנותנים תודה וברכה והחזקת טובה, להאנשים המלוים להם מעות, על הדפסת ספריהם, ולדעתי נראה דאסור, דזהו בכלל רבית דברים, דילפינן בס"פ א"נ מנשך כל דבר אפילו דיבור אסור, ואחר כותבי ראיתי בב"י בי"ד סי' ק"ס וז"ל ואם נפרש האי מחזיק לו טובה שנותן לו חן על שהלוהו, יקשה דהא ודאי דאסור מכ"ש דהקדמות שלום עכ"ד, וכן בקדושין ד"ח גבי אם אינו קונה צדקה מניין, כתב התו' דדייק מדכתיב:
ושכב בשלמתו וברכך אי לא הוי קונה ליה א"כ כמשברכו העני הוה ליה רבית דברים. וכבוד ידי"נ הרב הגאון חריף ובקי סוע"ה מוהר"ר שלמה נתן קאטלער שליט"א הגאב"ד דק"ק לוקניק המליץ זכות בעד המחברים. וכתב לי לחלק בין בינו לבין עצמו ובין לפרסם ברבים. דהתו' וב"י מיירי שנותן לו תודה וברכה בינו לבין עצמו בצנעה, אבל לפרסם ברבים, אף שבאופן זה, הנאת המלוה מהחזקת הטובה ברבים. יותר הוא מבינו לבין עצמו, ויותר מסתבר לכאורה לאסור. אעפ"כ בזה יש אופן שמותר, ותלי' בכוונתו, אם כוונתו לפרסם עושי מצוה וזה מצוה לפרסם עושי מצוה וחסד כדי שעי"ז יבא לימוד לרבים. ויתרבה החסד בישראל, בזה אין לפקפק ומותר. ולענ"ד נראה הן אמת שמצוה לפרסם את עושי מצוה שהרי הכתוב פרסם לעושי מצוה, ואם דתורה עשתה כן צריכין אנו להלוך אחר מדותיה של תורה, וכמו שמבואר במג"א סוף סימן קנ"ד בשם הרשב"א, אבל זאת המצוה הא יכול הלוה לקיים רק במה שהיה מודיע לרבים שפב"פ הלוה אותו מעות על הדפסת ספרו, ומזה לבד היה יוצא התועלת לרבים, אבל במה שמברך אותו בקול תודה וברכה בפרהסיא, בודאי הוא ריבית דברים ואסור, אמנם היכא שהלוה לא הי' מודיע לרבים, רק שפב"פ הלוה אותו המעות על הדפסת ספרו, אף שהיה בזה כוונת הלוה להנאת המלוה שיתפרסם טובו בעולם, מ"מ נראה דמותר משום דאין סברא לאסור להלוה, מלהודיע לרבים שהמלוה עשה עמו טובה וגמ"ח שהלוה אותו מעות. ולא אשכחינן דחכמים אסרו ריבית דברים אלא היכא שהלוה נותן להמלוה החזקת טובה בהדיא אבל לא בכה"ג. ולטוב יזכר שם נות ביתי האשה היקרה המשכלת מגב"ת מ' עלקא עטא תחיה בת ר' יוסה זללה"ה. יתן ד' לה חיים של ברכה כעתירת חפצה. גם אחיה ואחותה וכל משפחתה יתברכו בטוב סלה, ולא אמנע מלברך את אחי ואחיותי, וכל משפחת בית אבי ומשפחת בית אמי, ובכמה עתים החזיקו אותי, ואני תפילה לאל המושיע שיושיע להם בכל עת ועת, וכולם יתברכו בישע רב, גם מצאתי חוב להריק רגשי ברכה ותודה לאנשי עיר באזיליאן ועיר באטיק ועיר טווער, אשר הייתי רב ומורה לעדחם, יתברכו באושר ועושר ויהי שלום בחילם ושלוה בארמנותם, כחפצם וכחפ"ן מוקירם ומכבדם, הכותב בלב נשבר ונדכא שמי ושם אבי ושם משפחתי בר"ת ל"ב רנ"ז ומחזיקנא טיבותא לראש ידי"נ הרבני המופלג יא"מ מוכתר במדות טובות שב"ו, מוהר"ר: ישעי' ברק שו"ב דמתא פה שאוול ני"ו, שהי' לעזר לי בהעתקת הכ"י שלי מד' ישא ברכה ושלום עד בלי ירח, כברכת:
המחבר הסכמות מרבני גדולי זמננו שליט"א נמצאו אתי אך מרוב הוצאות הדפוס לא הדפסתי. החלותי להעריכו בשנת "ואלה בני גרשון" לפ"ק: בני גרשון על יו"ד דעה סימן א:
סעיף א הכל שוחטין לכתחילה אפילו נשים ועבדים וכו' ובב"י תמה על הטור שכתב ועבדים משוחררים, מאי איריא משוחרר אפילו אינו משוחרר נמי, דהא כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל מצות, ויפה תירץ בזה הדרישה דשפיר גרס משוחררים, לפי שעבד שאינו משוחרר אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה הואיל ובע"כ נימול ונטבל, ולכן נקט רבינו דוקא משוחררים, וכוונתו דמאי מהני שהוא מל וטבל דזה לא מהני רק שהוא מקרי בר שחיטה, אבל עדיין אין להאמינו על שחיטתו הואיל ומל וטבל בע"כ, יכול להיות שיש בו עדיין כל המדות הרעות, אבל זאת בודאי הדרישה מודה, דאם מכירין אותו שאין לו עוד מהמדות הרעות והוא עבד כשר נאמן על השחיטה כשאר כל אדם, וכדמוכח ממשנה פרק כל הפסולין דעבדים נאמנים על השחיטה, וסתם עבדים אינם, משוחררים, ותדע מן הראי' שהביא אח"כ ממ"ש הטור לקמן סי' קכ"ד הקונה עבדים מן הנכרים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד י"ב חודש, מהאי טעמא כיון דבע"כ מתגייר, וחזינן דהתם לאחר י"ב חודש דאז נשתקע שם עבודת גלולים מפיהם, או הקונה מן הישראל שכבר נעקר שם עבודת גלולים מפיהם דאז לכ"ע אין עושה יין נסך, ה"נ פירושו לאו בכל זמן שהוא עבד א"נ על השחיטה, דאי ידעינן דעה ביה שאין לו עוד מן המדות הרעות נאמן על השחיטה, וכתבתי כל זאת מפני שהב"ח בקונטרס אחרון הבין דלהדרישה כל עבד שאינו משוחרר א"נ על השחיטה, ושוויה לטועה בדבר משנה דפרק כל הפסולין, ולענ"ד יפה כוונתי בדעת הדרישה:
ולפ"ז המתני' איירי במכירין אותו שהוא עבד כשר שאין לו עוד מן המדות הרעות, והטור מיירי באין מכירין אותו ולכך נקט משוחררים, והנה הב"ח מחלק דהטור ס"ל דמתני' איירי דוקא במכירין אותו שהוא מומחה ומוחזק, והטור קתני הכל שוחטין וכו' אפילו אין מכירין אותו שהוא מוחזק ומומחה, לכך כתב ועבדים משוחררין, דס"ל דלא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלא בישראל ובכלל ישראל הוי נמי נשים ומשוחררים, אבל באינן משוחררין מן הסתם הן בחזקה שיש בהן כל המדות הרעות, ולכך בעינן דידעינן בהו שהם מומחין ומוחזקין ע"כ, לא ידעתי מאי ראי' היא זו ממה שהוא מומחה ומוחזק שאין בו עוד מכל המדות הרעות, וכן כתב השמ"ח בסעי' י"ד דבסתם עבדים אע"פ שהם מומחים אין אוכלין ממה ששחטו בינם לבין עצמם דסתמייהו אין נזהרים מאיסורין ולית בהם הימנותא ע"כ, אלא העיקר דצריכין למידע בהו שאין בהם עוד מהמדות הרעות ושיצאו מחזקת סתם עבדים, דאל"ה מאי מהני שהם מומחין ומוחזקין הא אינם נאמנים לומר לא קלקלנו וכמו שכתבו הפוסקים לקמן סי' ב' גבי צדוקי ובייתוסי, דאפילו הן מומחים אינם ונאמנים לומר לא קלקלנו ובעי אחרים אע"ג, ואם מכירין אותו שהוא עבד כשר שאין בו עוד מהמדות הרעות, למה לא יהא כשאר כל אדם כשר שאמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:
ומה שחיזק הב"ח דבריו בק"א, ודייק ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"ש ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחים שוחטין, אלמא דאין ליתן להם לשחוט אא"כ יודעים בהם שהם מומחים. אבל לפ"מ שפי' הוא עצמו לקמן בסי' זה בבית חדש שלו מה שכתב הרמב"ם ברישא וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן, פי' כיון שהן יודעין בעצמן שהן מומחין שוחטין לכתחילה לאחרים בינן לבין עצמן, אע"פ שלא נדע לאחרים אם הן מומחין אם לאו וא"צ לעמוד על גבן ופי' זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם ע"כ, א"כ יש לפרש הסיפא מ"ש ואפילו נשים ועבדים וכו' כמו הרישא, ומלשון ואפילו משמע נמי, דרישא וסיפא עולה בסגנון אחד, וא"כ אדרבה לפי דברי עצמו נשמע מהרמב"ם דאפילו בעבדים אמרינן רוב מצויין וכו', ומיירי נמי הרמב"ם לפ"ז כמתני' דפרק כל הפסולין בעבדים שאין להם עוד מהמדות הרעות, דאל"כ לא מהני מאי שהם מומחין ומוחזקין וכמ"ש השמ"ח:
גם מה שהקשה הב"ח בק"א להדרישה ה"ל להטור לחלק מיניה וביה בעבד גופיה בין בע"כ למדעתו ורצונו, ולמה כתב עבדים משוחררין, כבר תירץ התב"ש בס"ק י"ט דפשוט דכוונת הדרישה דהאי מרצונו מקרי בע"כ כיון שעושה לדעת רבו וכ"כ הפרישה בהדיא סי' קכ"ד וסי' רס"ז, אלא מה שהשיג שם התב"ש על הדרישה במה שחילק אח"כ דשאני יי"נ דמתיר הרא"ש אפילו לכתחילה משום דקילא טפי, אבל הכא אפשר דמודה הרא"ש דעדיין לא נשתקע שם עבודת גלולים מפיו והוי מחשבה הפוסלת בשחיטה, וכתב ע"ז דתימא הוא דבגויתו קיי"ל דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם ולא אסרינן לשחיטתו בהנאה, כ"א במין האדוק, וכשמל וטבל ניחוש ששוחט לעכו"ם, ולכן פשוט ששחיטתן מותרת בהנאה ע"כ. גם זה אינו קושיא, מהא דכתב הרשב"א בחדושיו בסוף פרק השוחט גבי השוחט לנכרי שחיטתו כשרה דזהו רק בדיעבד לא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם אבל לכתחילה לא, דחיישינן שמא יחשוב לעכו"ם, וה"נ כוונת הדרישה דאין ליתן לו לשחוט לכתחילה שמא יחשוב לעכו"ם, משום דעדיין לא נשתקע שם עכו"ם מפיו, אבל בדיעבד אם שחט ודאי הדרישה מודה דאין לאוסרו בהנאה דלא גרע מא"י דשחיטתו רק נבילה:
ורב אחד מפורסם הקשה לן עוד על הדרישה, האיך החמיר להרא"ש לענין שחיטה יותר מיי"נ, הרי ע"כ שחיטה אין חמיר יותר, והראי' דאם א"י נגע ביין אוסרו בהנאה בדיעבד וא"י ששחט מותר בהנאה בדיעבד אלמא חזינן דהחשש לענין יין דלמא ניסך חמיר יותר מדלמא שחט לשם ע"א, ולק"מ דביין אינו אסור מה"ת כ"א שנתנסך בודאי, וחז"ל דגזרו גם על סתם יינן, היה רק משום בנותיהן, ומה שאסרוהו אף בהנאה, לאו משום דלמא ניסך, דמיעוטא הוא ולמיעוטא ל"ח, אלא כיון שיי"נ ודאי אסור בהנאה, גזרו גם על סתם יינן בהנאה, כמבואר כ"ז לקמן סי' קכ"ג, וא"כ שפיר כתב הדרישה דבעבד כיון שמל וטבל והרי הוא כישראל וליכא כל הנך טעמים לאסור, מש"ה ס"ל להרא"ש דאין עושה יי"נ, אבל בשחיטה דמחשבה פוסלת בה ואפילו מישראל, א"כ כיון דעבד עדיין לא נשתקע שם עכו"ם מפיו, חיישינן שמא יחשוב לעכו"ם, ולכן מודה נמי הרא"ש דאין ליתן לו לכתחילה לשחוט, סוף דבר דברי הדרישה שרירין וקיימין:
רמ"א, וכל זה מיירי באחרים וכו' אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג"פ וכו', והוא מרמב"ם ה"ש פ"ד ה"ג מ"ש ישראל שיודע ה"ש הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז וכן פירשו בד"מ אות ג' דזהו רק ציוי לשוחט עצמו, וכן פי' הב"י דעת הטור בכוונת הרמב"ם ועי"ש בחדושי מהרל"ח אות ה', אבל המחבר השמיטו משום דפי' בכ"מ שם ובב"י, דהרמב"ם קאי על אחרים שאין נותנים לאדם לשחוט אם לא ידעינן ביה שהוא מוחזק, דחיישינן לעלופי לכתחילה, ופסק בלכתחילה כתרי לישני דרבינא דבתרא הוא, ולפ"ז לדעתו לא הוזכר דין זה בשום פוסק בפירוש, אע"ג היכא שהשוחט בעצמו יודע שזה הוא תחילת שחיטתו, י"ל דכ"ע מודו דאין רשאי לשחוט בינו לבין עצמו דחיישינן לעלופי, מ"מ השמיטו כיון דלא הוזכר ד"ז בפירוש, [ומ"ש שם הכ"מ והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה שכך אמר רבינא בעצמו דליתיה קמן דנשייליה וכו', לא אבין זאת הא לרבינא בעי בזה אחרים רואין אותו כמבואר בגמ', וכעת ראיתי בספר ראש יוסף שהעיר ג"כ בזה, ונ"ל דר"ל כיון דלרבינא איירי מתני' גם היכא דליתא קמן, א"כ אמרינן דע"ז לבד קאי מאי דמסקינן רוב מצויין וכו', ומותר אף בלי אחרים רואין אותו, משא"כ גבי מוחזקין דאמרינן לעלופי ל"ח, ולא אמרינן, בהו רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן כדאמרינן גבי מומחין, ש"מ דטפי איכא למיחש למומחין ממוחזקין, וא"כ מאי דמסיק לעלופי ל"ח, קאי נמי על אמצע דברי רבינא דמיירי מאיתא קמן, דגם בזה פסקינן דאין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו, והביא הכ"מ מקור מזה לדעת הרמב"ם]:
והנה בריש תב"ש ראיתי שכתב מש"ה השמיטו הש"ע דין זה, מדלא הוזכר דין זה בשאר הפוסקים הקדמונים זולת ברמב"ם, אבל אין זה כלל דהא כמה פעמים מצינו שהעתיק בש"ע אפי' דעת יחידאה, ובפרט דעת הרמב"ם שלשונו בש"ע הוא תמיד לשון הרמב"ם, זולת במקום שהרי"ף והרא"ש חולקין על הרמב"ם, פסק כוותייהו כמבואר כ"ז בהקדמתו לטור א"ח, אלא מש"ה השמיטו משום דברמב"ם גופא לא הוזכר דין זה בפירוש לדעתו וכנ"ל, גם מ"ש בתב"ש שם דהרא"ש פי' דברי הרי"ף בהדיא לחוש לעילוף לכתחילה, לא ידעתי אנה מצא לומר כן, הא מסיק הרא"ש בפ"ק סוף סי' ו' דמתוך רב אלפס משמע דדין אחד למומחה ומוחזקין, היכא דאיתא קמן צריך לבודקו וגם לשאול אם נתעלפה והיכא דליתא קמן שחיטתו כשרה. ולעיל בסי' ה' הביא שי' הגאונים דלכתחילה מוסרין להן לשחוט אע"פ שאין ידוע אם מומחה הוא אם לא, ע"ס שיבדקנו אחר שחיטה, משום דאי ליתיה קמן שרינן ליה, וכן אי אישתלי ואכליה בלא בדיקה, לאו איסורא עבד וסמכינן ארובא, הלכך לא חיישינן דילמא אשתלי, ומסיק וכן כתב רב אלפס ז"ל והיכא דראה אחד ששחט וכו', וכן כתב הרשב"א והב"י דהרי"ף ס"ל כהגאונים, ולפ"ז אדרבה י"ל דהרא"ש ס"ל בדעת הרי"ף דאין לחוש לעילוף לכתחילה, ומש"ה פסק המחבר כאן דנותנין לו לשחוט אע"פ שאין מכירין אותו אם הוא מומחה ומוחזק, אע"פ לדעתו הרמב"ם חולק ופסק לכתחילה כתרי לישני דרבינא, מ"מ פסק כהרי"ף ורא"ש כמבואר בהקדמתו לטור א"ח היכא ששניהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אבל בהא שפסק המחבר דא"צ לשאלו אם נתעלף בזה פסק כהרמב"ם ורי"ף, מדהביא בב"י אחר פי' הרא"ש בדעת הרי"ף, פי' הר"ן בדעת הרי"ף דלא חיישינן כלל לעלופי לא בתחילה ולא בסוף, מוכח מזה שדעתו ג"כ נוטה בדעת הרי"ף כפי' הר"ן, וטעמו כתב בב"י כיון שיודע ה"ש ודאי אלו נתעלף לא היה מאכילה לנו, וכתב ולפ"ז אפילו ידעינן ביה שהוא רגיל להתעלף אפשר שמותר לאכול משחיטתו, ומטעם זה לא כתבו הפוסקים דין מי שהוא רגיל להתעלף כמו שכתבו, דין מי שאינו יודע הלכות שחיטה, וכן כתב הד"מ אות י' במי שרגיל להתעלף ששחט בינו לבין עצמו להרמב"ם אפילו בזה א"צ לומר ברי לי שלא נתעלפתי, דמאחר שיודע ה"ש אלו נתעלף היה מגיד לנו, ולפ"ז מ"ש רמ"א לקמן בס"ג ושחט ואמר ברי לי, לאו דוקא דה"ה אפילו שותק נמי כשר וכדעת הש"ך שם:
אמנם השמ"ח בסעי' כ"ג פסק מי שרגיל להתעלף אם אמר ברי לי כשרה, ואי ליתיה כאן טריפה. והשיג על הש"ך בתב"ש מטעם דסברת הש"ך לקוחה מהב"י לדעת הרמב"ם, והוא בעצמו השמיטו בש"ע, ולדעתי יש לומר מש"ה השמיטו בש"ע כיון דלא הוזכר דין זה בפירוש בשום פוסק אין דרכו לכותבו, הגם שיש ללמוד זה משי' הרמב"ם, ועוד הא הב"י גופי' כתב מזה ראי' מדהשמיטו הפוסקים דין זה מי שהוא רגיל להתעלף, ש"מ דכשר אפילו בזה וא"צ לשאלו, דאל"כ ה"ל להפוסקים לכתבו, כמו שכתבו דין מי שאינו יודע ה"ש, א"כ ה"נ להמחבר אי ס"ל דשחיטתו פסולה בזה, ה"ל לכתבו כמו שכתב דין מי שאינו יודע ה"ש, ומדהשמיטו ש"מ דס"ל דכשר, ומדפסק כאן במי שאינו ידוע לנו אי מוחזק היא דא"צ לשאלו אם נתעלף, שוב א"צ לכתבו דין מ' שהוא רגיל להתעלף דהיא היא, וטעם אחד להם. גם מה שכתב התב"ש שם על שי' הרמב"ם דכל הפוסקים חולקין בהא ואין לו ראי' ברורה מהש"ס, לא הבנתי הא הב"י כתב בשם הר"ן בדעת הרי"ף וכן דעת הרשב"א דא"צ לשאלו אח"כ אם נתעלף אפילו איתא קמן, והוכיחו מדמשני הגמרא לעלופי ל"ח, ולא אמרו רוב מוחזקין הן, כדמשני גבי מומחין, ש"מ דאפילו איתא קמן אין צריך לשאלו אם נתעלף:
וראיתי להב"ח שהביא ראי' להר"ן דכתב דהרמב"ם החמיר לחוש לעלפויי לכתחילה, ומשמע מדבריו דאף בלכתחילה חילק הרמב"ם ביניהם, דלשאינו מומחה לא חיישינן ונותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו, וכתב וכ"נ מלשון הרמב"ם שכתב וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן וכו' דקשה הא פשיטא וא"צ לכותבו, אלא ודאי דה"ק כיון שהן יודעין בעצמן שהן מומחין שוחטין לכתחילה לאחרים בינן לבין עצמן, אע"פ שלא נדע לאחרים אם הן מומחין אם לאו, וא"צ לעמוד ע"ג אלא שוחטין בינן לבין עצמן ופי' זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם דחלק ביניהם אף בלכתחילה עכ"ד. ולא הבנתי דאי אמרינן כפירושו, יש למידק מזה גופא דהרמב"ם לא חייש גם לעלפויי לכתחלה, דהא הרמב"ם כתב באותה הלכה גופא דאינו נקרא מומחה עד שיודע ה"ש וישחוט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה, וע"ז קאי וכתב וכל המומחין שוחטין לכתחילה וכו', א"כ מ"ש וכל המומחין, כוונתו שגם הוא מוחזק, וכן בריש פירש המשניות כתב וזה שהשוחט צריך שיהא יודע הדינים וכו' וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבית לפני חכמים ע"כ ולפ"ז מ"ש שם בהלכה ג' ישראל שיודע ה"ש הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהא רגיל וזריז, זהו רק אזהרה לשוחט עצמו, ולדעתי נראה דאין להוכיח מזה כלום, דמה שקשה ליה להב"ח פשיטא היא וא"צ לכותבו י"ל דטובא קמ"ל, דהנה הרב פ"מ בפתיחה מה"ש ובראש יוסף הביא מה שהקשו, האיך האמינו חז"ל לאחד לשחוט הא ע"א א"נ באיסורין היכא דאיתחזק איסורא, והכא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ותרצו כל שבידו נאמן כדמסיק בגמרא ריש האשה קמא, וה"נ כיון דבידו לשחוט כהוגן וכל שבידו נאמן הוא, ולשמא אירע לו איזה קלקול באונס להא לא חיישינן, דעל הרוב אין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת, ומשחיטה קא נפקא לן מדכתיב וזבחת ושחט בן הבקר בלשון יחיד ש"מ וכו', וזהו כוונת הרמב"ם לאשמעינן במ"ש וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן, פי' דנאמן השוחט בעצמו על השחיטה וא"צ לעמוד אחר ע"ג, ולעולם י"ל דס"ל להרמב"ם דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אלא א"כ מכירין אותו שהוא מומחה ומוחזק, וכמ"ש הכ"מ דבלכתחילה פסק כתרי לישני דרבינא וכן משמע מלשונו בה"ו שכ' מי שאינו ידוע אצלנו ששחט וכו'. ולשון ששחט משמע בדיעבד, וכן כתב הב"ח מתחילה דיש לפרש כן בדעת הרמב"ם. ובזה יש לפרש מה דאי' בריש סי' זה בב"י וז"ל וכתב הכלבו ה"ר יצחק כתב שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים עכ"ל ודבר תימא הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכ"כ הכשר צריך לזה כמו לזה, ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר על גבן עכ"ד, פי' דהעיקר דהאמינו חז"ל לאחד על שחיטתו מטעם דבידו לשחוט כהוגן, ולשמא אירע לו איזה קלקול באונס להא ל"ח, ע"ז פי' הב"י דברי ר"י שגם הנשים מהימני על שחיטתן וא"צ עוד עד אחר על גבן שגם בהם ל"ח שמא יתעלפו, וזהו נמי מה שמסיק הרמב"ם באותה הלכה ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחין הרי אלו שוחטין לכתחילה]:
ש"ך סק"ה ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה. אלא לרבינא לעולם לא אמרינן רוב מצויין, אף היכא דלא מצינן למירדף אבתריה, ובעי אחרים רואין אותו, וההיא ברייתא דמצא תרנגלת דמוכח מינה דאמרינן בכה"ג רוב מצויין, תנאי היא וכמ"ש התו' בשמעתין, ולדידן דוקא בכה"ג אמרינן רוב מצויין, אבל כל זמן שמצינן למירדף אבתריה ולאשכוחי מטרחינן. וכן נראה מלשון רב אלפס הביאו הרא"ש והיכא דראה אחד ששחט ואזל לעלמא מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט וכו', ואיכא מאן דסבירא ליה כלישנא קמא דרבינא דבתרא הוא, דלא אמר רוב מצויין, ואנן לא סבירא לן הכי וכו'. והלשון ואזל לעלמא יראה דלא מצינן למירדף אבתריה, וכן נראה מהראי' שהביא מהא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו, ופי' התו' בדף י"ב דהשליח מצאה שהיא שחוטה, וע"ז כתב רב אלפס ואיכא מאן דס"ל כל"ק דרבינא דלא אמר רוב מצויין, משמע מזה דאפילו בכה"ג נמי לרבינא לא אמרינן רוב מצויין, וזהו דלא כפי' ראב"ן. וכן ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"ש ה"ז הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו וכו', משמע נמי כדעת הרי"ף, ובפרט לפ"מ דמבואר בכללי הרמב"ם שדוחק לומר שיחלוק הרמב"ם על הרי"ף רבו, אלא א"כ מצינו בהדיא שחולק עליו. סעיף ג:
מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולים ליתן לו לשחוט אם אחר עומד ע"ג וכו', והוא שי' הרשב"א בחי' ובת"ה וז"ל ומיהו מסתברא דבאחרים עומדין ע"ג מוסרין לו לכתחילה, ואינו דומה לחש"ו שאין מוסרין להם לכתחילה לפי שאלו מועדין לקלקל ואין יודעין לאמן את ידיהם אבל בן דעת אע"פ שאינו יודע ה"ש רוב מעשיו מתוקנים הן, והלכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתיה עכ"ד, וראיתי בספר אחד ממחברי זמנינו שתירץ דעת הרשב"א מהא דהקשו עליו מחולין דף י"ב דקאמר ר"נ אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, דמשמע דווקא בדיעבד וחילק דהרשב"א מיירי בעומד ע"ג דמשגיח היטב עליו ומש"ה מותר אף לכתחילה, ור"נ א"ר נקט ראה בראיה בעלמא, דאינו משגיח היטב ומש"ה כשרה רק בדיעבד, ותמהני, דודאי אם אינו משגיח היטב שחיטתו פסולה אף בדיעבד שמא שהה שמא דרס, ור"נ אמרי' רב גופא קאמר אם ראוהו מתחילה ועד סוף דוקא, גם מהתו' שם ע"ב ד"ה מאן תנא וכו' שעליו בנה הרב הנ"ל יסודו:
לא ראינו דפי' כוונת אחרים רואין אותן יהא היכא דאינו משגיח היטב, ור"נ א"ר נקט בלשון ראה אע"פ דמיירי שמשגיח היטב, כדאמר אם ראהו מתחילה ועד סוף, אלא התו' פירשו דעומד ע"ג היינו דמלמדו ומזהירו האיך לעשות, ואחרים רואין אותן בעלמא קאמר, פי' דאינו מלמדו היאך לעשות אלא רואין אותן בלבד, אבל בודאי משגיח היטב האיך שחט, ואין לומר דמיירי הרשב"א נמי היכא דגדול עומד ע"ג ומלמדו ומזהירו האיך לעשות, ומש"ה מותר אף לכתחילה, דבזה פשיטא דלכ"ע מותר ואין מי שחולק עליו, כיון דמלמדו הוא נעשה בזה מומחה בשחיטה, והרואה הדין הזה בחדושי הרשב"א גופא, יראה בהדיא דלא מיירי בכה"ג, אולם בפשוט נראה דאין להקשות טל הרשב"א מהא דאמר ר"נ א"ר אם ראה בלשון דיעבד, די"ל רבותא קמ"ל אפילו בדיעבד אם לא ראה כל השחיטה מתחילה ועד סוף שחיטתו פסולה, אבל ה"ה אפילו לכתחילה יכולים ליתן לו לשחוט אם רואהו מתחילה ועד סוף:
גם מ"ש בהג"א בשם הרב רבינו ברוך, דמי שאינו יודע ה"ש אסור לכתחילה להניחו לשחוט באחד עומד ע"ג, מדקאמר תלמודא אלא אשאין מומחים בבודקין אותו סגי, ולא קאמר לכתחילה נמי ישחוט, והש"ך בס"ק ט"ו הוסיף בראי' דכן משמע ממאי דמשני דליתיה קמן דליבדקיה, וכוונתו הא סוף סוף יש להקשות לכתחילה נמי ישחוט, כיון שאחרים רואין אותו אלא ש"מ דאסור, נמי לא קשה להרשב"א, דהנה בחדושי הריטב"א כתב דה"ה דהוה מצינו לומר לכתחילה שחט, אלא דאנן לא פרכינן בכולה סוגיין, אלא ממה שהתיר התנא בהדיא לפום האוקימתא, וכדפרכינן לעיל הא אמרת לכתחילה שחט, אבל כיון שלא הוזכר זה כאן באוקימתא זו, ניחא לן למיפרך ממה שהוזכר דהיינו שבודקין אותו עכ"ד, עוד יש לומר דמש"ה לא פריך תלמודא לכתחילה נמי ישחוט, כיון דלכולהו אוקי' האי וכולן ששחטו אחש"ו נמי קאי, כמבואר ברש"י די"ב ובתו' ד"ב ע"ב, א"כ הכא יש לומר דהא דתני במתני' לשון דיעבד משום חש"ו הוא דנקט, וכמ"ש התי' ריש הכל שוחטין מפרק כל הפסולין משום דבעי למיתני טמא במוקדשים דלכתחילה לא, תני נמי ששחטו. וב"ה אחר כותבי ראיתי בפלתי שתי' כן, ולאחר זמן ראיתי בבכור שור שהשיג ע"ז דא"כ מאי פריך בגמרא אדאביי דמוקי מתני' בכותי הא אמרת כשישראל עומד ע"ג שחיט אפילו לכתחילה הא איכא למימר משום חש"ו נקט דיעבד, ולא ידעתי מה זו קושיא, דהתם הכי פריך, אלא אכותי הא אמרת וכו' וכיון דכבר תני ליה ברישא דשחיט אפילו לכתחילה ל"ל תו למיכלל בסיפא עם חש"ו, ותאמין דמשום זה כתבתי מתחילה בדיוק הכא י"ל, כוונתי דוקא הכא י"ל משום חש"ו הוא דנקט לשון דיעבד. עוד מה שהוכיח התוס' מדמשני הגמרא דליתיה לקמן ולא קמשני אפילו באיתיה קמן ולא גמיר דכשרה באחרים רואין אותו, משמע דאי הוה קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה, אע"ג דאחרים רואין אותו דשחט שפיר, נמי לא קשה להרשב"א דהא התו' גופי' כתב שם דמסוגיא דלקמן גבי הא דאמר ר"נ א"ר ראה אחד ששחט. מפורש אפכא דאפילו היכא דידע דלא גמיר כשר באחרים רואין אותו, וכבר כתבתי דדעת הרשב"א דה"ה אפילו לכתחילה יכולים ליתן לו לשחוט אם רואהו מתחילה ועד סוף, והא דנקט אם ראה בדיעבד, קמ"ל דאפילו בדיעבד אם לא ראה כל השחיטה שחיטתו פסולה, וא"כ נדחה מה שאנו נלמוד מהדיוקא מפני הסוגיא המפורשת:
סעיף ד' אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו ומצאם שחוטים כראוי, דקדק לומר כראוי, דבעי לבדוק אם נשחטו הסימנים, דכל מה דאפשר למיבדק בדקינן, וכן פסק הרמ"א לעיל בס"ב, מיהו בדיעבד אם לא בדק כגון דאשתלי או שא"א למיבדק עוד, כגון שנחתך הצואר נמי כשר וכמו שפסק המחבר לעי' בס"א היכא כשאינו לפנינו, סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה הן בחזקת מומחין ומוחזקין, ה"נ סמכינן דהשוחט לא הוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ובדק ודאי, לא מיבעא לדינא דגמרא דיש שיעור לשהייה, ודאי אם ראה שלא נשחט הרוב חזר וגמר שחיטתו, אלא אפילו לדידן דאסרינן שהייה במשהו, לא אמרינן שמא בדק ומצא שלא נשחט הרוב, והשוחט ידע דאין לו תקנה בגמרו, ומשך ידו לגמרי ממנה, ולא חזר ושחט עוד לגמור הרוב, לזה ל"ח משום דאם היה כך, היה מטיל נבילתו לאשפה שבשוק, וסברא זו למדתי מספר ב"ח, ודוקא במי שניקר והלך לו בזה כתב הר"ן פרק ג"ה דאסור, שמא לא השלים הניקור ודעתו להחזיר עוד להשלים אבל בשחיטה כיון דפוסלת שהייה בכ"ש, ואסור להחזיר עוד ולהשלים, ודאי לא היה מכשיל לנו והיה משליך תיכף נבלתו לאשפה שבשוק, וכתבתי זאת לפי שראיתי לקמן בריש סי' ב' בחדושי רע"ק דלדידן באמת אינו מותר אלא במוצא שחוטה ובודק ורואה שהסימנים שחוטים רובם, אבל במוצא בשר חיישינן שמא השוחט בדק הסימנים ולא נשחטו רובן, וכיון דשהייה בכ"ש לא גמר עוד השחיטה, ולענ"ד כמ"ש, גם לא אדע מה נעשה לדברי קדשו עם כל מה דמבואר לקמן בסי' ס"ג דבשר הנמצא במקום שרוב ישראל מצויין דאסור דווקא בגוונא דאיכא משום בשר שנתעלם מן העין הא בלא"ה משמע דמותר לכ"ע:
ש"ד ס"ק כ"ה דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחילה כשאחרים עומדים ע"ג וכו' עי' בב"י דלא התיר לכתחילה בקטן ואחרים ע"ג אלא ביודע לאמן ידיו, אבל אם הוא מומחה לבד מזה לא הוזכר שם דמהני, וכן הדעת נותנת דהיכא דיודע לאמן ידיו ע"פ הרוב ישחוט שפיר, משא"כ אם הוא מומחה לבד, ואפשר דט"ס יש כאן וצ"ל ואינו מומחה, ומ"ש עוד והיכא שאין אחרים עע"ג אפילו מומחה, ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה. כן משמע דפסק כן הב"י, חדא מדהביא דעת זו בשם השאילתות בספרו בדק הבית שחיבר באחרונה, שנית דמסיק לבסוף שם כנ"ל לדעת רבינו, משמע דדעתו אינו כן אלא אף בדיעבד פסול אם אין אחרים עע"ג, אף אם הוא מומחה ויודע לאמן ידיו, ומה שהב"ח הביא שם ראי' לשי' הטור דס"ל דבכה"ג שחיטתו כשרה בדיעבד, מהא דאי' בסוכה היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולא תני בהדיא היודע לשחוט וגדול עומד ע"ג מותר, אלמא דלאו מילתא דפסיקא הוא דבעינן דוקא גדול עומד ע"ג, דאפילו באין גדול עומד ע"ג, נמי מותר והיינו בדיעבד, ורב הונא דאמר והוא שגדול עומד ע"ג היינו משום דלשון מותר משמע אף לכתחילה, ובלכתחילה בעינן גדול עומד ע"ג וכו', ולדעתי אין זה קושיא אמאי לא תני בהדיא בברייתא והוא שגדול וכו' דהא קיי"ל תנא א"צ לפרש, וכי הוא זו בלבד אתא ר"ה ופירש הברייתא. והא אין מספר בש"ס דאתא אמורא ופי' דברי התנא, אלא ניחא לן טפי למימר בפשיטות בהיפך מזה, כיון דפשטות הלשון מותר משמע דיעבד, אלא דמשמע ג"כ לכתחילה וכמ"ש הב"ח גופי' א"כ כשאמר ר"ה והוא שגדול עומד ע"ג, כוונתו דאפילו בדיעבד:
בעינן גדול עומד ע"ג וכדעת הב"י: