בני גרשון· רבי גרשון ליפשיץ
חו"מ
סימן רמא
ס"ב רמ"א. וי"א אפילו היה לו שטר או משכון עליו אפ"ה הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא, וראיתי בנחלת שבעה סי' י"ט שנתקשה בזה, ממה שכתב רמ"א בעצמו אח"כ כל מקום דמחילה אינה צריכה קנין וכו' משמע דלפעמים מצינו דמחילה צריכה קנין והיינו בתפיס שטרא או משכון, והכי ה"ל למימר הואיל ומחילה א"צ קנין לפיכך אפילו הקנה לו לפני עדים פסולים, אפ"ה הוי מחילתו מחילה והניח בצ"ע, ונעלם מכבודו בהאי שעתא מ"ש מהרי"ק גופיה שממנו מקור דין זה וזה לשונו שורש י' ענף ו' לא ידעתי מאן דאמר מחילה צריכה קנין, רק במחילה שע"י דיינים, משום דדמי קצת למחילה בטעות, כיון דע"י הפצר הדיינים ועצתם במוחל, אבל מי שהוא מוחל בעצמו בהא מודו כ"ע דאין צריך קנין עכ"ל, וכן כתב העיטור מהל' מחילה דמחילה שאינה דרך פשרה א"צ קנין, אבל מחילה שהיא דרך פשרה צריכה קנין, וכן כ' התו' בסנהדרין ד"ו בשם בה"ג הביאו הב"י סי' י"ב דמחילה שע"י פשרה אע"פ שיודע מה מוחל דומה למחילה בטעות, לפי שמוחל על פי עצתם של דיינים שהשיאו אותו למחול, לפיכך צריך לאלם הדבר ע"י קנין, וזהו כוונת רמ"א מ"ש כל מקום דמחילה א"צ קנין פי' במקום שהוא מוחל מעצמו, לאפוקי ע"י הפצר אחרים צריכה קנין, ופלא על הנ"ש שהוא גופיה הביא דברי מהרי"ק להלן בסי' כ"ד ומדוע לא הבין כאן כוונת רמ"א:
והנה על עיקר הדין אם מהני מחילה בדברים בעלמא היכא דתפיס שטרא. ראיתי בתו' ר"י הזקן בקדושין דט"ז שלמד מהך דעבד עברי נקנה בשטר, ופריך הגמ' לימא ליה באפי תרי זיל, א"נ באפי בי דינא זיל, ואי לאו דע"ע גופו קנוי הוה סגי בהכי, אע"פ שלא החזיר לו האדון את שטרו, אבל הרב רבינו ישעיה לעיל בסי' י"ב ס"ל דלא מהני מחילה בלבד היכא דתפיס שטרא, וי"ל דמש"ה לא חש לראי' זו, משום דטעמו דכתב התומים שם דאמרינן אי איתא דהיה לבבו שלם למחול לו, היה מחזיר לו שטרו, וכיון דאינו מחזיר לו שטרו י"ל דמהתל בו, ומשום זה כ' נמי הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה שנהגו רוב המקומות להקנות למוחל חוב וכיוצא באלו להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל, ומבואר לעיל בסי' פ"א דבפני ב"ד או לפני עדים אין כאן טענת השטאה, א"כ שפיר פריך הגמרא לימא ליה באפי תרי זיל א"נ באפי בי דינא זיל, ועי' ג"כ בספר דברי משה סי' י"א, ולאידך פוסקים דילפי מכאן דמהני מחילה, ס"ל דמש"ה צריך דוקא למימר באפי תרי או באפי בי דינא דשוב אינו יכול להכחיש שמחל לו, ולא איברו סהדי אלא לשקרי וכמ"ש ר"י הזקן ור"ן ז"ל, עוד כ' התומים שם לפי הטעם הנ"ל שכתב ברבינו ישעיה, היכא דהשטר הוא במקום אחר, כגון המוכר שט"ח וחזר ומחלו, אפשר דמחול לכ"ע והניחו בצ"ע, ובאמת כתב הש"ך זאת בפשיטות לעי' סי' ס"ו ס"ק ע"ד בשם בעל העיטור דמהני מחילה בזה, אפילו לשי' דלא מהני מחילה היכא דתפיס שטרא מודו הכא, דהא ליתא שטרה בידיה דליהדר לי' עוד נראה דאפילו היכא דלא מכר השט"ח אלא שהונח בתורת פקדון במקום אחר גם בזה כ"ע מודו דמהני מחילה בלבד דאזיל בתר טעמא דמ"ש, הא סוף סוף אין השטר תחת ידו דליהדר ליה: ובספר עמודי אור סימן ק"א כתב דהאי מ"ש הש"ך שם בס"ק ע"ח דה"ה אם התנה ע"מ שלא ימחול אם מחלו מחול, לאו אליבא דכ"ע הוא, וחילק מסתם מוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול דכתב הש"ך בס"ק ע"ד דהוא אליבא דכ"ע, דהתם שאני שגוף השטר כבר מכר ואינו ברשותו, אבל כשהשטר שלו אלא דהונח בפקדון ביד אחר, וכן כשהתנה ע"מ שלא ימחול, אם מחל אח"כ נתבטל המכר, הרי השטר שלו ומונח רק בתורת פקדון ביד הלוקח, א"כ לא מהני מחילתו לדעת רבינו ישעיה וכו'. ומדברי בעל העיטור גופיה שממנו מקור דין זה האי דאם התנה ע"מ שלא ימחול, משמע כדברינו, דהנה באות מ' מהל' מחילה העתיק דין מסתם מוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול, וכתב ע"ז ומסתמא דאפילו כתב תנאה בשטר מצי מחל ליה, דלא מהני תנאה דאם איתיה ליעביד ליה תקנתא בהכי ש"מ דלית ליה תקנתא, ועכ"ז מסיק לבסוף והא דידן דברי הכל הוא, דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה, ע"כ הרי לן כמ"ש:
גם מה שיצא שם הגאון זצ"ל בעל עמודי אור לדין בדבר החדש דאפילו אי אמרינן דלא מהני בזה מחילתו, אפילו הכי המכירה בטלה כיון דעשה מעשה המחילה, וכמ"ש הרמב"ן לענין מגרש את אשתו ע"מ שלא תנשאי לפלוני ועברה התנאי ונשאת לפלוני, דאע"ג דאין הנשואין קיים, מ"מ כל שעשתה מעשה הנשואין, מקרי דעברה התנאי ונתבטל הגט, ואפשר יש לחלק בזה מכירה מגט, דגבי גט כל עבירות התנאי פוסל בו משום דעיקר כוונתו מה שהתנה, רק שלא תנשאי לפלוני ואפילו שלא יהא הנשואין קיים, וא"כ מקרי שפיר דעברה התנאי ונתבטל הגט, אבל הכא במכירה ודאי כוונת המוכר בהתנאי שלא ימחול, רק שלא יזיק להלוקח, וא"כ אי אמרינן שלא מהני מחילתו אין המכירה בטילה כלל, וזכר לדבר ממה דאי' בקדושין ד"נ ההוא גברא דזבנינהו לניכסיהו אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר ליה, אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר הוא, והא לא איתדר ליה, וטעמו דהגם שאמר אדעתא למיסק, והא סליק אפ"ה אין זה סברא למימר דמפני (שהיה רוצה רק לעלות קא מוכר נכסיו ואמרינן דכוונתו רק שיהיה תועלת בעלייתו דהיינו למידר שם ה"נ מה דהתנה שלא ימחול כוונתו דוקא אם אהני מחילתו ויהיה היזק להלוקח, אבל במה שעשה רק מעשה המחילה אין סברא למימר דדעתו היה גם בזה לבטל המכירה, ואפילו לא"ד התם אדעתא למיסק והא סליק ליה, היינו משום דלפעמים יכול להיות דמשום למיסק לחוד קא מוכר נכסיו משא"כ הכא:
ועתה נדבר מעט בענין מוחל חובו ויש בידו משכון אי מהני בלא קנין, הנה דעת רוב הפוסקים דלא מהני, הלא ר"י הזקן בקדושין שם, וכן כתב העיטור שם היכא דאית ליה משכון, מחילה בעי קנין, גם הריטב"א הובא בקצות החושן ס"ל כן והרמב"ם בפ"ה מהל' אישות פסק דאם קידשה במלוה שלה שיש עליה משכון, בעינן דוקא שיחזיר לה המשכון, וה"ה שם הביא דכן הסכים הרשב"א. וכן נראה דעת הרמב"ן, ועי' ברש"י דרב אלפס בריש קדושין גבי המקדש במלוה שיש עליה משכון ובר"ן שם דפסקו ג"כ דצריך להחזיר לה המשכון, וכבר כתב הבית שמואל סימן כ"ח סק"ט דלפי שי' זו ס"ל ג"כ במוחל חוב ויש בידו משכון, דלא מהני בדברים בעלמא, ונראה דפלוגתתם תלוי אי מדמינן קנין השיעבוד שיש להמלוה על המשכון, לקנין השיעבוד שיש להאדון על העבד עברי:
דהנה המרדכי דס"ל דמהני מחילה בלבד במשכון, כתב בפ"ק דסנהדרין סי' תרפ"א וז"ל, ונהי דבע"ח קונה משכון להתחייב כש"ש, מ"מ אין גופו קנוי לו למלוה ומהני מחילה, אע"ג דהמלוה מחזיק משכון, כדאמרינן פ"ק דקדושין דאי לאו דע"ע גופו קנוי מהני, כי אמר לו באפי תרי זיל ה"נ כי מחיל ליה המלוה המשכון למריה, כל היכא דאיתיה דידיה הוי עכ"ד, וכן מצאתי בהג"מ סוף ב"מ דמלוה על המשכון אין לו תורת קנין כלל, ודעת רוב הפוסקים ס"ל כיון דלשארי דברים הוי המשכון כשלו, מקרי ג"כ גופו קנוי, דהא עבד עברי גופא, נמי אין גופו קנוי להאדון לכל מילי, דלענין מציאה ופדיון מעשר וזיכוי עירוב אין גופו קנוי, ואין ידו כיד רבו, וא"כ כמו גבי ע"ע לא מהני מחילה ובעי שטר, כן במלוה על המשכון לא מהני מחילה בלבד, וכן מדויק לשון של הנך פוסקים במה שלמדו במשכון [מע"ע דגופו קנוי, וכן מבואר מלשון חדושי הר"ן הביאו שער המשפט וז"ל דמהא שמעינן שהמוחל מלוה שיש עליו משכון לא מהני מחילה, דמחילה לא מהני בדבר שגופו קנוי כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי ע"ע דבעינן שטרא משום דגופו קנוי, ועי' שם שהביא ג"כ ראי' מבכורות דף כ"ח לשי' הר"ן דמלוה על המשכון חשיב גופו קנוי:
שאלה מרב אחד, שור של עו"ג שהמית ישראל מיתתו במה אי לבעלים דידיה מדמינן ליה ובסייף, או למיתת שור של ישראל דעלמא מדמינן ליה ובסקילה:
והשבתי דלא נכנס זה בגדר ספק, דלא מצינו בגמרא ההקש דכמיתת הבעלים, כך מיתת השור אלא בכמה יהיה דנין אותו המיתה כדאי' ריש סנהדרין שור הנסקל בכ"ג שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור, או לפוטרו לגמרי ממיתה בכה"ג דהבעלים היו פטורים, כדאי' בב"ק דמ"ד ר' שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגו', ורבנן דפליגי התם עליה משום דס"ל דאף בעליו נמי חייב בכה"ג, וכן בסנהדרין דף ע"ח ואמר רבא וכו' שור של אדם טריפה שהרג פטור מ"ט אמר קרא השור יסקל וגו', רב אשי אמר אפילו שור טריפה נמי שהרג פטור וכו', אבל זה אינו נ"מ אם יהיה הבעלים בזה המיתה והשור במיתה אחרת דע"ז לא בא ללמד ההקש, והגע עצמך דישראל רוצח נמי בסייף ושורו שהרג בסקילה כי כן גזירת הכתוב שור שהמית אדם בסקילה ואין נ"מ אם שור של ישראל הוא או שור של עו"ג:
אלא זאת התורה אדם כי ימיתו שור של עו"ג יש לחקור מיתתו בכמה אי למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה ונהרג בדיין אחד, או למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה ובכ"ג, וכעין זה אשכחינן דבעי רבי אלעזר בסנהדרין דט"ז שורו של כהן גדול בכמה, למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, או דילמא למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה, והתם בשורו של כה"ג נמי לא מצינו בפירוש האיך פסקו הפוסקים להאי דינא, והגליון מהרש"א שם העיר ממה שפסק הרמב"ם פ"י מנזקי ממון כרבא דשור של אדם טריפה שהרג פטור, ולדעתי אין שייך זו לזו, דאפילו אי הוה אמרינן בשורו של כה"ג לבעלים דעלמא מדמינן ליה אפ"ה בשור של טריפה פטור דהא בבעלים דעלמא נמי הדין כך:
וכן בריש פ"ה מהל' סנהדרין כתב הלחם משנה דהרמב"ם ס"ל דשורו של כה"ג לבעלים דידיה מדמינן ליה לדונו בע"א, וראי'. דכיון דכתב שור הנסקל דלבעלים מדמינן ה"ה נמי בשורו של כה"ג, ומש"ה לא הזכירו, ותמהני עליו הא במשנה נמי אי' שור הנסקל בכ"ג משום דלבעלים מדמינן, ואפ"ה בעי רבי אלעזר בשורו של כה"ג אי לבעלים דידיה מדמינן ליה או למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה, ולא איפשטא בגמרא, וא"כ אי הוה ס"ל להרמב"ם בשורו של כה"ג דבעינן ע"א ה"ל לכתבו בהדיא:
אמנם בנודע ביהודה מ"ת חלק ח"מ שאלה ז' בהג"ה שם מבן המחבר הוכיח בראי' מבוררת טפי דהרמב"ם ס"ל כן:
דלפ"מ דפשיט בסוגיא דסנהדרין דט"ז, בשור סיני מהך דתני רמי בר יחזקאל, אם בהמה אם איש מקיש בהמה לאיש מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג, קשה ל"ל קרא דשור יסקל למילף דשור הנסקל בכ"ג הא אית לן למילף מהך דרמי ב"י דמקיש בהמה לאיש, ומסיק דלשמואל במנחות דלא יליף דורות משעה, צריך הך דרשה דהשור יסקל לגופא לדונו בכ"ג, ושפיר מבעיא ליה לר"א בשורו של כה"ג אי למיתת בעלים דידיה או למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה, אבל אליבא דהלכתא דהלכה כרב ילפינן דורות משעה, ומשור סיני הוה דילפינן ששור הנסקל בכ"ג, ולא הוי מחלקינן בין שורו של כהן גדול לשור של הדיוט, דכל שורים הנסקלין הוקשו לאיש מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג, ואיצטריך האי קרא השור יסקל וגם בעליו יומת להראות דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ליה ושורו של כהן גדול צריך ע"א ושפיר כתב הלחם משנה דלהרמב"ם פשיטא ליה דלמיתת בעלים דידיה מדמינן עכ"ד, והכי נמי יש לומר בשור של עובד גלולים דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, וסגי בדיין אחד ובעד אחד, וחוץ מכל זה הערני רב אחד מפורסם דהכא איכא עוד סברא למימר, לא יהא ממונו חמור לנו מגופו. וכדאיתא בבבא קמא דף קי"ט גבי ממון של מסור מ"ד מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופי' וכו', ומשום זה נראה גם כן למימר הא דלא בעי ר"א בשור של עובד גלולים מיתתו בכמה, כדבעי לענין שור של כה"ג בכמה, משום דלא בעי אלא שיהיה ממונו קל לנו מגופו ולמדמינן ליה לבעלים דעלמא דלסגי בכ"ג, אבל לענין שיהא ממונו חמור לנו מגופו כגון שור של עובד גלולים לדונו בכ"ג הא לא אמרינן, ופשיטא ליה לר"א דסגי בדיין אחד, ובעד אחד:
[השמטה לאו"ח סי' תל"ז]:
או"ח סי' תל"ז עיין חק יעקב ס"ק ט' שכ' דבפקדון לא אמרינן ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה ואין להשתמש בו לדבר מצוה, ויש להביא ראי' לדבריו ממה שיש לדייק בב"מ דף כ"ט: דבמציאה תנן מצא ספרים קורא בהן משמע דמותר שיפתחנה לכתחילה בשביל צרכו כיון דהוא גם לצרכה, וגבי פקדון תניא שם אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר, משמע דאינו מותר אלא היכא דפותחו משום הגלילה לצרכה. ולא שיפתחנה לכתחלה בשביל צרכו, וש"מ מהא דבפקדון בשום ענין אף במקום דליכא חסרון לא אמרינן בי ניחא ליה וכו':
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:
סוף הספר