פרק ה
פרק ה - משנה א
בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:
מרן החיד''א זצוק''ל פירש בעשרה מאמרות נברא העולם, שהרי כתוב תשעה פעמים ויאמר אלוקים והמאמר העשירי הוא בראשית ברא אלוקים. המילה בראשית מורכבת מאותיות בארשת י', ארשת פירושו מאמר, כמו ''וארשת שפתיו'', ולפי פירוש זה יובן המשך הפסוק: ''בראשית'' כלומר במאמרות עשרה ''ברא אלוקים'' נבראו שמיים וארץ. שמיים זו הנשמה הרומזת לצדיקים שנאמר (תהילים נ, ד) ''יקרא אל השמים מעל'', והארץ זה הגוף הרומז לרשעים שנאמר ''ואל הארץ מתחת''. והארץ הייתה תוהו ובוהו אלו מעשיהם של הרשעים, ''ויאמר אלוקים יהי אור'' - אלו מעשיהם של הצדיקים. רבינו עובדיה מברטנורא זיע''א פירש שהרשע במעשי ידיו גורם לעצמו אבדון נצחי, וכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא. או לפירוש אחר כיוון שלעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב, וכיוון שהרשע הוסיף עוד עבירה למאזנו יתכן שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, ונמצא מחריב את העולם, וכיוון שהעולם נברא בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד הסיכון והזהירות בכל מעשה צריכה להיות שבעתיים מחושבת. משימה נוראה מוטלת על כל אדם, וצריך להתעורר ולהזדרז לכך.
החידוש של המשנה הוא בשכר העצום שמחכה לצדיקים שכובשים את יצרם וממיתים את תאוותיהם בעולם הזה זוכים לשכר פי עשר בעולם הבא, ואילו הרשעים שהלכו אחרי רצונם ושרירות ליבם יקבלו עונש פי עשר על מעשיהם. ועפ''י זה יובן מה שאמרה הגמרא לעתיד לבוא זובח הקב''ה את יצר הרע, לרשעים נראה כחוט השערה ולצדיקים נראה כהר תבור. וכי שני סוגים של יצר הרע יש? אלא שאותו יצה''ר הוא כחוט השערה, רק לצדיקים שהתגברו עליו נדמה כחוט ועוד חוט ועוד חוט עד שנהיה כהר, הר עשוי חוטים חוטים. כיוון שככל שאדם גדול יותר כך יצר הרע שלו מתפתח בהתאם, לצדיקים יצה''ר התפתח למימדים של הר, ואילו אצל הרשעים שלא גדלים ברוחניות הוא נשאר כחוט שמכריע אותם לבסוף. לכן אומר התנא לרשעים עד כמה גדול עוונם וכמה הם משחיתים במעשיהם. ומאידך לתת כח לצדיקים לעמוד בנסיונות הקשים ביודעם כמה שכר מובטח להם.
בספר ''שאל אביך ויגדך'' מובא משלו של החפץ חיים זיע''א הממחיש את אותה תחושה נוראה של בזבוז העולם הזה על הבלים: פעם אחת יצא אדם מחוסר פרנסה למדינה מעבר לים לנסות שם מזלו, ואכן מזלו האיר לו פנים, בכל אשר עסק- הצליח והרוויח, חמש עשרה שנים עבד שם, מדי פעם היה שולח לבני ביתו כסף ומתנות. ולאחר התקופה הזו גמר בליבו לשוב לביתו. מכר את כל נכסיו שהיו שם ניידי ודלא ניידי וכיוון שהיה בידיו סכום עצום החליט לקנות בו סחורה ולא להיסחב עם מזומנים. מאחר שבמדינתו לא היו שדות מרעה ובגלל זה הפרות היו כחושות ולא נתנו חלב רב החליט לקנות בכל כספו קרטוני חלב (לא עמיד:) שהיו זולים מאד במקומו ולהביאם לארצו, שם חשב יוכל למכור אותם ביוקר ולשלש את כספו. קנה מאות אלפי קרטונים חלב, העמיס אותם על מכולה והפליג חזרה לארצו. בישר לבני ביתו שהוא יוצא לדרך ובע''ה בעוד שלוש שבועות יגיע לביתו.
כמה דקות לפני שהפליג נטפל אליו רוכל והציע לו שיקנה ממנו כמה מרגליות, בתחילה סירב האיש לקנות באומרו מה לי ולהבלים האלה, אך לאחר שהפציר בו הרוכל קנה כמה אבנים ותחב אותם לכיסו ועלה לאוניה. במשך השבועות ששהתה האוניה בים התקלקלה הסחורה של החלב והחלה לעלות צחנה ותבאש האוניה. במצב רוח עגום ובנפש עצובה ושבורה התקרב לביתו. חמש עשרה שנות עמל ירדו לטמיון, כל חלומותיו על האושר המצפה לו התנפצו על סלעי המציאות, כשקיבלו את פניו אוהביו וזרש אשתו חשבו שהגביר של העיר מגיע, כולם באו לקבל פניו, לעמוד קרוב אליו והוא עצמו עוצר ברוחו שלא יתפרץ בבכי מר ויקרע את בגדיו, בקושי הוציא מילה מפיו. אף אחד לא הבין את סיבת עצבונו חשבו בטח טירדת הדרך ועייפות היו בעוכריו, גם בקבלת הפנים בביתו חזר התסריט על עצמו, כולם שמחים חוץ מבעל השמחה.
לאחר שהמוזמנים הלכו לדרכם עלה בעל הבית על יצועו תשוש ועייף. אשתו . הייתה במצב עגום, היא קיותה שבעלה יחזור בפנים שמחות ומאירות ומעתה יאיר להם מזלם והנה בעלה קודר ושמם, כשהלכה לסדר את בגדיו נפלו מתוכם כמה מרגליות, מיד אצה רצה לסוחר ושאלה אותו על שווין של המרגליות והתברר שהן שוות הון רב, יכולים לחיות כמה דורות ברווחה. כעבור כמה שעות התעורר בעלה ואז התפרצה האישה לעומתו בשמחה גדולה, יכולים אנו לחיות בעושר ורווחה אנו ובנינו ובני בנינו, עכשיו אני מבינה למה סירבת לדבר, כנראה רצית להפתיע אותנו: באותו רגע פרץ האיש בבכי מר, איזה שוטה אני, איזו סחורה קניתי? הלכתי ורכשתי בכל רכושי חלב שהתקלקל והסריח, הרי במקום זה יכלתי לקנות ארגזים מלאים ביהלומים ואז יכולתי לגרום עושר לדורי דורות למשפחתי ולעיירה כולה, עתה הבינה האישה מה קרה, אם לשלוש מרגליות יש ערך כ''כ גבוה מה היה קורה אילו כל הסחורה הייתה כזו!!!
הנמשל הוא ברור: יורד אדם לעולם הזה, עובד קשה כל ימיו ואח''כ הוא מביא עימו את כל הדברים שקנה בשכר עבודתו, כלים נאים, אישה נאה, רהיטים יפים כסף מזומן, מה זה שווה בעולם האמת? הכל מסריח שם וזורקים הכל, מה יש לו לאדם מכל אלה? ואז הוא פורץ בבכי מר איזה שוטה הייתי! כל ימיי עבדתי בשביל ההבלים הרי יכול הייתי להביא הנה ארגזים מלאים מצוות ומעשים טובים ובמקום זה כל חיי השקעתי על הבית, על הנכסים על העושר המדומה, ומה נשאר מכל זה? העונש הגדול יותר בעולם הבא הוא הרגשת הפספוס האדירה והבושה והכלימה שיתבייש האדם על מעשיו ועל שבזבז זמנו על הבלים שלא יועילו!!
הגאון מוילנא זצוק''ל מוסיף על מדרש רבה בבראשית שאמר ארבע תשוקות הם וכו', ואמר יש עוד תשוקה שאין בכח איש לצייר ולשער חזקה וגדלה, בעת שמוליכין את האדם מביתו לקיברו, ואז תפקחנה כל חושיו ורואה מה שלא יכול לראות בעת חיותו. ומראין לו עונשי גהינום ותענוגי גן עדן. ורואה איך כילה ימיו בהבל וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחוחים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו ענשי הגהינום וגם הפסיד תענוגי גן עדן, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. וכמה שעות תיו בכל ימי חייו שהלכו בבטלה אשר בכל שעה יכל להרוויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה. ומחמת גודל התשוקה אשר הוא רוצה להתעדן שם ואין הוא יכול להיכנס שם מחמת שהוא מלוכלך בצואת עוונותיו, הוא מרוצה להיענש בגהינום בענשים קשים ומרים רק שיבוא אח''כ לתענוגי ג''ע.
ואין בכח אדם לצייר גודל שבירת ליבו וחרטתו, ואם יהיה לאדם בעולם הזה אחד מאלף אלפים חלק מהצער שיש לו שם בעולם הבא היה מוכרח למות מחמת שלא היה יכול לסבול גודל תשוקתו שינתן לו רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ועבודה כל ימי חייו. וממרט שערות ראשו וקורע את בשרו ואומר אוי לי, איך החלפתי עולם בתענוגים ניצחיים על עולם חושך, והצער הזה קשה לו מכל יסורי גהינום!!!
שואל התוספות יום טוב וכי בשביל להפרע מהרשעים ברא הקב''ה את עולמו בעשרה מאמרות? הלא הקב''ה חפץ חסד הוא ודרכו להיטיב, ולמה התכוון בפעולתו להגדיל עוונם? מתרץ הצל''ח רבי יחזקאל סגל לנדא זצוק''ל אדרבא: אם הקב''ה היה בורא העולם במאמר אחד, הרשע היה פוגם תיכף בכל הבריאה כולם בבת אחת והעונש הבא בעקבותיו היה בבת אחת. ואז לא היה יכול העולם להתקיים. שאם היו נפרעים מהרשעים בבת אחת היה כליון לגמרי. לכן כיון שנתחלק בריאת העולם לעשרה מאמרות, וגם פגם הרשעים מתחלק לעשרה ואז גם הפורענות לכפר עוון מתחלקת לעשרה ובוודאי שמידה זו חסד גדול מהקדוש ברוך הוא!
ועוד פירוש: כיון שהעולם נברא בעשרה מאמרות מוצאים אנו שהרבה דברים נחקקו בבריאה על בסיס זה: עשרת הדברות שבהם מתקיים העולם. וכנגדם עשר ספירות ועשר קדושות שבהן נתקדשה ארץ ישראל (כלים א, ו) כל דבר שבקדושה הוא בעשרה (ברכות כ''א ע''ב) בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע''ה. ועשרה תנאים שהתנה הקב''ה עם ישראל בכניסתם לארץ (בבא קמא דף פ' ע''ב) וכנגדם עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, עשר ניסים נעשו לאבותינו במצרים ועוד עשר על הים. (משנה ד, ה לקמן) עשרה דורות מנח עד אברהם ועשרה מאדם הראשון עד נח, בכל דור היו פוגמים במאמר אחד עד שפגמו בכולם והביא עליהם מי המבול, עשר מסעות שנסעה השכינה (פרקי דרבי אלעזר פרק יד). והפלא היותר גדול: כיון שבעשרה מאמרות נברא העולם, כל העולם כולו ממזרח שמש ועד מערבו מהמקומות היותר מיושבים והמשכילים ועד המקומות הנידחים והנחשלים כולם סופרים בשיטה עשרונית עד עשר, ודבר זה תימה גדול הוא. איך יתכן שכל חכמי תבל הגיעו לאותה המסקנה שיש לספור בספירות של עשר? כיון שאדם הראשון קבל זאת מבורא עולם והנחיל לבניו ולבני בניו עד סוף הדורות שבריאת העולם לא נשלמה ולא נגמרה עד שבא למספר עשר ורק אז נחשב העולם כשלם וגמור!!! .
מסופר על צדיק אחד שבא לעולם העליון לאחר פטירתו, ומצאו בו רק חטא אחד של עבירה שנכשל בה, ונידון בבית דין של מעלה או לחזור בגלגול או גהינום שלושה ימים, ובחר בגהינום שלושה ימים מיראתו שלא יתקלקל בעולם השפל עוד יותר ח''ו. מאחר שזכה במעשיו להיות נקי מעבירות. ומסרו אותי למלאך להוליכו לגיהנם וכשהתקרב חמש מאות פרסה (אלפיים ק''מ) סמוך לגהינום נתפרדו ונתפקקו עצמותיו מחום הגהינום, וכל אשר נתקרב יותר התחמם יותר ויותר, ואמר למלאך שרצונו יותר בגלגול. ואם בשביל שלוש ימים בחר לבוא בגלגול שוב ולסבול מחדש את תחלואי העולם הזה וכולי האי ואולי יתקן את עצמו, מי שנדון שנה או יותר, וכ''ש בשאר העונשים שכל אחד מהם קשה פי שישים מהעונש הקודם לו, על אחת כמה וכמה. ה' יצילנו.
אומרת הגמרא במסבת חגיגה (דף טו) גם את זה לעומת זת עשה האלוקים, - ברא צדיקים- ברא רשעים, ברא גן עדן- ברא גהינום, כל אחד ואחד יש לו שתי חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינום, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חבירו בגהינום. לגבי צדיקים כתוב ''לכן בארצם משנה יירשו'', לגבי רשעים כתוב ''ומשנה שברון שברם'' (ירמיה יז י ח).
פרק ה - משנה ב
עֲשָׂרָה דוֹרוֹתּ מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךָ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל.
מתעוררות שתי קושיות במשנה זו:
א. ממה נפשך, אם הקב''ה היה מאריך אפו לשמונה דורות או לשבעה לא היה נקרא ארך אפיים? וא''כ למה לא האריך אפו ליותר מעשרה דורות?
ב. למה לא שלח הקב''ה נביא כדוגמת יונה הנביא שיעוררם לתשובה?
נראה לומר שעשרה דורות היו מכעיסין את הקב''ה בעבודה זרה, כמו שכתוב ''אז הוחל לקרוא בשם ה''' הוחל מלשון חולין. היו עובדים לעבודה זרה וקוראין לה אלוהות. ולאחר שהציף הקב''ה את מי האוקיינוס ומחק שליש מהעולם (רש''י פרק י' פסוק ד') את כל דור אנוש, לא למדו לקח ולא נכנע דור המבול ללמוד מאזהרה חמורה זו, ומטעם זה לא שלח הקב''ה נביא להוכיחם. הפסוק אומר ''ואל זועם בכל יום'', ועל מה זעמו? על מלכי אומות העולם שעובדים עבודה זרה ומשתחווים למעשי ידיהם, בכל זאת האריך אפו עמהם אולי ישובו ממעשיהם הרעים אבל בדורו של נח כיוון שהגיעו לדרגה של רק רע כל היום והקב''ה כביכול נתאבל על מעשי ידיו שברא, ומאחר שכל העולם כולו נברא לכבוד ובשביל האדם, ונזר הבריאה הגיע לתכלית ההשחתה, מה צורך עוד בעולם?
הגמרא בסנהדרין פרק חלק דף קח אומרת דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב''ה, היו זורעים אחת לשבעים שנה וכולם חיו מאות שנים והיו גיבורים. הפסוק באיוב אומר ''ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון''. מעשה בתינוק אחד שנולד בבית ואימו נחלשה מהלידה, אמרה לתינוק לך לחדר השני והבא מספרים כדי שאוכל לחתוך את הטבור, הלך התינוק לחדר השני וראה שם שד, אמר לו השד מה אתה עושה פה? אמר התינוק ואתה מה עושה כאן? התחילו להתאבק עד שעלה עמוד השחר, התינוק מפליא בו מכות קראטה כמו שנאמר ''ולפני קרתו מי יעמוד'':: אמר לו השד כשהוא פצוע וחבול לך אמור לאימך שיש לך מזל שעלה השחר ולנו השדים אין רשות להיות כאן יותר, שאילולא כך הייתי נותן לך מכה ושובר ראשך לשניים. אמר לו התינוק לך אמור לאמא שלך שיש לך מזל שאני עדיין מחובר בטבור שאלמלא זאת הייתי נותן לך מכה ומפצח את ראשך לארבע:
בדור המבול היה שפע טובה וברכה - ובכ''ז עשו רעות רבות וצרות. גזל, חמס ''אמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו'', בעטו בטובתו ואמרו כלום צריכים אנו לטיפה של גשמים הרי לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן, ובסאת עוונותיהם הגזל קטרג בראש, עד שבא המלאך ששמו קץ כל בשר לקטרג על אותו דור שלא הייתה לו תקנה.
אומרת הגמרא שנוח בנה במשך מאה ועשרים שנה את התיבה והיה מוכיח אותם והיו מבזין אותו, בכל שנה היו באים אליו ואומרים סבא נח מתיי יהיה המבול? והיה אומר להם עוד מאה ועשרים, עוד מאה ותשע עשרה, עוד מאה ושמונה עשרה: והיו מלגלגין עליו. אם מבול של אש יביא יש לנו פטנט רשום ששמו עליתה, שכל המורח עצמו בדם שלה לא שולט בו האור. ואם מבול של מים הוא מביא יש לנו עששיות של ברזל. אומרת הגמרא בכל הזמן הזה של מאה ועשרים שנה האריך ה' אפו עמהם. ועוד שבעה ימים ימי אבלו של מתושלח הצדיק שנתן להם ארכה נוספת אולי ישובו בתשובה, והטעימן בשבעה ימים אלו מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה מנעו מעצמם וכמה קלקלו בחטאם. ואח''כ ירדו הגשמים של המבול במשך ארבעים יום ברחמים, שאם יחזרו בהם יהיו גשמי ברכה. וכשלא חזרו היו למבול ששטף את העולם כולו, ואף בשעה שנכנס נח לתיבה רצו לשבור את התיבה ולהרוג את נוח. רשעים אפילו על פתחה של גהינום לא חוזרים בתשובה, ואף שרואים שדרכם מובילה אותם לבאר שחת- מקשים ערפם.
עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹתּ הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם:
אומר הפסוק (בראשית ב, ד) ''אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם''. ודרשו חז''ל אל תקרי בהבראם אלא באברהם. שעד אברהם אבינו ע''ה היה כל העולם בבחינת תוהו עד שבא אב האומה והחל לקרוא בשם ה', לעשות נפשות ונשמות לתורה. הגמרא במסכת ראש השנה (דף לא) אומרת: שית אלפי שנין הוה עלמא, אלפיים ראשונים תוהו, ואלפיים אחרונים ימות משיח. אלפיים שנות התוהו היו עד שנולד אברהם אבינו ע''ה, שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם. ונשאלת השאלה איזה שכר מגיע להם אם הכעיסו לפני בורא עולם? שלוש תשובות בענין:
1. תשובת רבינו עובדיה מברטנורא זיע''א שפירש שאברהם אבינו עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך כולם נצלו בזכותו.
2. תירוץ שני: אעפ''י שהיו עובדי עבודה זרה לא מן הנמנע שהיו אנשים שקיימו מצוות, צדיקים דוגמת שם ועבר וכו', ומאחר וחיו בזכות אברהם כל אלפיים שנות קיומו של העולם, הרי נזקפים מצוות ומעשים טובים אלו לזכותו.
3. אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, כ''ש (בראשית כו, ה) ''עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותיי ותורותיי'', וכיוון שתלמוד תורה כנגד כולם- כך קיבל שכר כנגד כל מי שלא למד באותם שנים.
כתוב בבראשית רבה פרשה יד: האדם הגדול בענקים זה אברהם. ולמה קורא אותו גדול שהיה ראוי להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב''ה שמא יקלקל ואין מי שיבוא לתקן אחריו. אלא הריני בורא אדם תחילה שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו, הקב''ה ברא את אברהם אבינו באמצע הדורות כדי שיתקן את הדורות שלפניו ואת הדורות שלאחריו.
להודיע כמה ארך אפיים לפניו:
שאם היה נפרע מתרח הרשע, לא היה בא אברהם אבינו לעולם ועושה נפשות לתורה ולאמונה באל אחד. לאחר המבול שוב חודש העולם ובהמשך לכך החל יסודו של העם היהודי ע''י אברהם אבינו ע''ה שהרי אמר לו הקב''ה ''אב המון גויים נתתיך'' (בראשית יז, ה), וממנו מתחילה השרשרת עד היום הזה. כוחות נפש עצומים אנו מוצאים באברהם העברי שנקרא כך ע''ש שעמד מעבר אחד של העולם וכל העולם מעברו השני, והוא יוצא בכל מקום ומכריז שיש אל יחיד ומיוחד שבידו העוז והממשלה ורק בו יש להאמין. כולם לועגים לוו ויוצאים כנגדו, דעת הקהל העולמית נגדו, והוא הולך נגד הזרם. זרם ר''ת זורו רשעים מרחם. לא מתחשב בדעותיהם הנפסדות ובהגיונם המוטעה, אברהם אבינו יודע את האמת והולך איתה ''עד הסוף'', נגד כל באי עולם. ובזה זכה להעמיד אומה קדושה אשר עומדת וקיימת נגד הזרם העולמי למרות כל הרדיפות והשמדות. מסירות הנפש זו המידה שהטביע אב האומה בבניו עד סוף הדורות, מוסרים נפשם על אמונתם ועל דתם, בזכותו של אברהם שעמד איתן כנגד כל העולם הטועה.
הקב''ה שהוא צופה אחרית מראשית יודע שאמנם יש עשרה דורות מחידוש העולם שגם הם יעבדו עבודה זרה ושאר תועבות אבל רואה שבעוד עשרה דורות יקום צדיק שיעשה מהפיכה בעולם להעביר גילולים מן הארץ ולהקים את עם ישראל עם הנצח, ולכן מאריך אפו לתכלית הזו.
פרק ה - משנה ג
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
מצינו כמה דיעות בין המפרשים כיצד מונים את עשרה הנסיונות שהתנסה אברהם אבינו ע''ה ובין כולם יש חמש עשרה נסיונות ואלו הן:
א. נרדף ע''י נמרוד (שהכריז על עצמו שהוא אלוה) במשך שנים, ושלוש עשרה שנה נטמן באדמה. הניסיון בזה כי אברהם אבינו נרדף בגלל אמונתו בבורא עולם, ונסתר שנים מתחת לאדמה, אעפ''י שעדיין לא התגלה אליו הקב''ה ולא דיבר איתו, ללמדנו שלחיות על קידוש ה' קשה יותר מאשר למות על קידוש ה'. באשר הנסיון הוא בכל רגע בפני עצמו.
ב. הושלך ע''י נמרוד לכבשן האש, זהו נסיון אור כשדים, מוכן היה למסור את חייו על אמונתו בבורא עולם, אמונה שהשיג מדעתו שיש אלוה אחד בעולם, והוא עילת העילות ומסובב הכל, כי אי אפשר לגלגל שיסובב עצמו, לפני שהקב''ה דיבר איתו או נגלה אליו, באמצעות שתי כליותיו שהיו יועצות ומחכימות אותו.
ג. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך- עצם עקירת מקום ישובו ומחיתו, משפחתו והסביבה הקרובה, ללכת אל הבלתי נודע, כתוב ''וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה''', עזב הכל והלך, לא בגלל ההבטחות, אלא אך ורק מחמת ציווי ה', וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאם לא היה מבטיח לו מאומה גם כן היה הולך באותה הרגשה ובאותה זריזות. ועיקר הנסיון שאברהם עשה בגלל שהקב''ה מצווה, ותו לא.
ד. ויהי רעב בארץ- בכל העולם היה שובע, ורק בארץ ישראל היה רעב, והנה לאחר כל ההבטחות שהבטיח הקב''ה לאברהם, אין לו מה לאכול, עד כדי כך שנאלץ לעזוב את ארץ ישראל שהובטחה לו ולזרעו. אברהם שלם באמונתו ולא מתרעם על הנהגת הקב''ה כלפיו. בספר ירמיה מצאנו ויכוח בין ירמיה הנביא לבין נשים שעבדו עבודה זרה, שהיו מקטרות ומזבחות לצבא השמיים, ''כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלאכת השמיים והסיך לה נסכים אשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו, ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמיים והסיך לה נסכים חסרינו כל ובחרב וברעה תמנו'', לאחר שירמיה הנביא הוכיח את עובדי האלילים על מעשיהם, ואף הצביע על כך שנענשו בחרב וברעב, ענו לו הנשים המקטרות שדווקא שהתרפו במעשיהם הביאה עליהם את החרב והרעב, ומשום כך עליהן לשוב ולהתחזק בעבודתן: גם בזמנו של אברהם אבינו ע''ה היו עורכים צורות ועושים פולחנים לצבא השמיים וכדו', ואז בא אבי המאמינים אברהם אבינו ולימד והשריש בבני דורו להמנע מללכת בדרך זו שסופה כליה ואבדון. ואומנם רבים הלכו אחריו ושמעו לו, אבל כעת שהגיע רעב בארץ ומצבם התדרדר לרעה, מדרך הטבע היו צריכים לבוא ולטעון כל אלו שהתגיירו שכל זמן שהיו עובדים עבודה זרה היה להם שפע ברכה והצלחה במעשי ידיהם, אבל עכשיו דווקא אחרי שחזרו מדרכם הרעה- הורע להם ויש רעב בארץ, ואפילו אברהם שהוא המאמין הגדול עוזב בשל כך את הארץ, ויורד למצרים. הרי זה מעיד כאלף עדים שדרכם עד לפני שהתגיירו הייתה נכונה וסוגה בשושנים, וזה אחד הנסיונות הקשים.
ה. לקיחת שרה ע''י פרעה- ניסיון נורא, מי יכול לעמוד בכך, שלוקחים את אשתו, והרי היה יכול לשאול איך הקב''ה נותן שיקרה כזאת? ובפרט אצל אברהם ושרה שהיו מופלגים בצניעותם, ובכ''ז אברהם היה שלם באמונתו ולא התרעם, וקיבל דין שמיים באהבה.
ו. לקיחת שרה ע''י אבימלך- כנ''ל ויש בזה נסיון נורא כי הדבר קורה בשנית ואין לתלות בשום מקרה ואמתלא.
ז. לוט נלקח בשבי- הנסיון בזה שלוט היה בן אחיו של אברהם וקלסתר פניהם היה דומה, כפי שאמר ללוט ''אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו'' כלומר אנשים טועים לחשוב כי אחים אנחנו- שהיה דומה לוט לאברהם מאד. וכששבו את לוט היתה זו פגיעה באברהם אבינו, ובכ''ז לא התרעם כלפי שמיה.
ח. מלחמת ארבעת המלכים את החמישה- הנסיון בזה שאברהם אבינו הלך למלחמה על דעת למסור נפשו כ''ש ''ואנוכי עפר ואפר'', ופרש''י שם ''הייתי ראוי להיות אפר במלחמת ארבע המלכים''. ועוד שהלך בלא ציווי מהקב''ה להציל את לוט וסיכן את עצמו. (עוד רואים מכאן שאברהם אבינו לא ''עשה חשבונות'' ללוט על המריבה שהייתה ביניהם ועל כך שלוט שהיה תלמידו נטש אותו והלך בעקבות עושרו לגור עם רשעים ונלכד בשחיתותם, והבן).
יש מקשים: מי התיר לאברהם לסכן עצמו וליהרג על מנת להציל את לוט, והרי חייך וחיי חברך- חייך קודמים? תשובה לכך: אברהם אבינו ע''ה הלך למלחמה כדי ששם שמיים לא יתחלל על ידו, כי בשעה שנפרד מלוט ואמר ''אם השמאל ואמינה ואם הימין ואשמאילה'' (בראשית יג, ט) ופרש''י שם: לא אתרחק ממך ואהיה לך לעזר ולמגן, ועתה הלך לקיים הבטחתו.
ט. ברית בין הבתרים- הנסיון בזה שאברהם אבינו שומע שזרעו עתידים להשתעבד שעבוד מלכויות ביסורים נוראיים, סבל של דורות, והוא לא מתרעם ומאמין בה'. ונשאלת שאלה איך יתכן שכשאברהם שומע על כוונת ה' להשמיד את סדום ועמורה הוא עומד ומתמקח עם ה' על כך למרות שהיו רשעים, והיו גויים והכעיסו ביותר את הקב''ה. ואילו כששומע על גלות של ארבע מאות שנה לבניו ועינוי מתמשך על לא עוול בכפיהם, הוא מקבל את הידיעה בשלוות נפש ולא שואל על מה ולמה, ולא הופך עולמות על כך. האומנם? ועוד שאלה: אברהם שומע מהקב''ה כי גר יהיה זערך ועבדום ועינו אותם: ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ולא עומד בפרץ לפני הקב''ה לשאול וכי מה חטאו שיקבלו יסורים ועינויים אכזריים כאלו. ומה בצע ברכוש גדול? משל אומרים לדבורה לא מדובשך ולא מעוקצך. כמו שאומרים לאב נכה את בנך מכות נאמנות ואחרי שיזוב זוב דמו נפצה אותו במאה זהובים. הייתכן שיסכים האב לכך?? אתמהה! בספר הנפלא קול יהודה של הגר''י צדקה זצוק''ל יש תשובה נפלאה שתמציתה- הקב''ה עתיד לתת לבני בניו של אברהם אבינו את התורה שהיא תכלית העולם, לשש מאות אלף שורשי נשמות שהם המשובחים ביותר. צריך לעשות פעולת צירוף של כל הסיגים והזוהמה ומתוך כל המיליונים לברר רק את הטובים ביותר לשם מטרה זו. לכן אברהם לא מוליד על גיל מאה, שבן מאה כבר עבר מן העולם בכדי לנתקו כליל מאביו תרח. והוא מוליד שניים יצחק וישמעאל. ישמעאל ינק את כל הטומאה והזוהמה ויצחק נותר עולה תמימה. יצחק מוליד את עשו הרשע שלוקח את כל זוהמת הסטרא אחרא ומאידך יעקב הבן השני איש תם יושב אהלים. יעקב מוליד שתים עשרה שבטים קדושים והם יורדים למצרים מאתיים ועשר שנים להצרף בכור הברזל של מצריים. עשרים אחוז מהם נשארים בעוד ששמונים אחוז מתים במכת חושך, ואף אלו עוברים לאחר מכן ארבעים ותשע יום של יציאה ממ''ט שערי טומאה ונכנסים למ''ט שערי קדושה ואז מקבלים התורה הקדושה שהיא ''הרכוש גדול''. תכלית כל הבירורים, כמו שכתוב ''דבר ציוה לאלף דור''. ולכן אברהם מבין ומקבל כל זאת מבלי להתרעם על בוראו, עיין שם בספר שהאריך בענין ודבריו קילורין לעיניים ומרפא לעצם!
י. ברית מילה שנצטווה למול עצמו בזקנותו, ויש בזה משום סכנה גדולה, וחולי, ואעפ''כ לא נתמהמה ומל עצמו בזריזות ובשמחה.
יא. לקיחת הגר לאישה - הנסיון בזה שהיה לו מקום לשער שלא יהיו לו בנים משרה הצדקת, ויהיו בניו בני שפחה, ויש בזה משום פגם ביחוס.
יב. גירוש הגר ששמע לקול שרה והיה מתבטל כלפיה, שהרי בנו הבכור הוא צריך לגרש שהולידו אחרי תשעים שנות עקרות, וגם שרה נבנתה על ברכי הגר.
יג. גירוש ישמעאל שהיה עליו להתגבר על רחמי אב על בנו, ולגרשו לארץ גזירה.
יד. עקידת יצחק- הנסיון שלא הרהר אחרי מידותיו של הקב''ה, שאמר לו תחילה ''כי ביצחק יקרא לך זרע'' ואחר כך אמר ''והעלהו לי לעולה''. ויותר מכך: אברהם אבינו במשך מאה שנה מפיץ בעולם את הרעיון שאסור להקריב קרבן אדם לעבודת אלילים, ועכשיו דווקא הוא צריך להקריב את בנו יחידו למען אמונתו, הרי פה הוא סותר כל מה שבנה והטיף ולימד במשך כל השנים.
טו. קבורת שרה והנסיון בזה למרות שהקב''ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה - לא יכל לקבור את אשתו מבלי לנהל מו''מ עם בני חת ולשלם ארבע מאות שקל שזה סכום עתק בשביל אדמה ששייכת לו, ומובטחת לו ולזרעו!
מעשה אבות- סימן לבנים, אברהם אבינו ע''ה הטביע בעם ישראל את הכח לעמוד בכל הנסיונות, ונסיון האמונה הוא הקשה שבכולם. את המסירות נפש של כל יהודי בעבור קיום התורה והמצוות. אין בכל שאר האמונות כח של מסירות נפש עד כדי מיתה כמו באמונת היהודי, לכן ראינו בכל הדורות ובכל התקופות גילויים של עמידה בניסיונות ומסירות נפש בבחינת ''מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה'' (שיר השירים ח).
אנו אומרים בתפילה אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, מדוע לא אומרים אלוה אברהם יצחק ויעקב? מתרצים זאת שכל אחד מאבות האומה עבד את הקב''ה וסלל דרך משלו בעבודת ה', יצחק עבד את הקב''ה בכל כוחו ובדרך המאופיינת לו לא בגלל שאברהם היה אביו. אלא בפני עצמו. וכן יעקב סלל דרך משלו בעבודת ה' והיה צדיק בפני עצמו לא בגלל שיצחק היה אביו, אלא בזכות עצמו.
הפסוק בישעיה אומר (נא, ב) ''הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם''. מסופר שפעם ברח האריה מגן החיות המלכותי של אנגליה, והטיל אימה ופחד על כל הערים, אנשים נשים וטף הסתתרו בבתים מפחד האריה האימתני, אריה ישאג- מי לא יירא? הלכו לגיבור הלאומי שהיה אחראי על בטחון הממלכה למען יציל אותם מהאריה, שלח הגיבור את בנו בן השמונה להשיב את האריה למקום רבצו, הלך הבן בשליחות אביו, התקרב אל הארי הזועם תוך סיכון נפשו והחל להאבק עימו, במהלך המאבק שרט האריה שריטה במצחו של הנער האמיץ אך לבסוף נכנע לעוז גבורתו, והובל אחר כבוד אל מקומו לקול תשואותיהם והשתאותם של הקהל שנאסף לראות את המחזה המופלא, כמובן שהילד הפך מייד לנערץ ע''י הקהל שנשא אותו על כפיים לבית הוריו, בראות האב את הבן עם שריטה על פניו כעס על כך וסטר על לחיו, האנשים שראו המה תמהו, זו תורה וזו שכרה? כך מתנהגים לגיבור לאומי שמסר נפשו למען הכלל? הסביר האב את מעשיו התמוהים: פעם אחת נכנסו לעיר חבורה של ליסטים, ואני נלחמתי עימם והתגברתי על כולם, ורק האחרון ראש הכנופיה לא יכולתי להתגבר עליו, מעולם לא נלחמתי נגד גיבור כה חזק ואמיץ, התחלנו להאבק ותוך כדי מאבק הצלחתי להסיר מפניו את המסכה וראיתי כי הגבור הגדול הזה אינו אלא אשה, תמהתי איזו גבורה יש באשה הזו שאיני יכול לנצחה והבטחתי לעצמי שהיא ראויה להיות אישתי, שנינו איננו מנוצחים, התחתנו יחד וזכינו לבן הזה, עם אב ואם כאלה חזקים ולא מנוצחים, אסור שיהיה בן חלש, שמקבל סריטה מאריה!! לכן סטרתי לו ללמדו תראה מי אביך ומי אימך ולא תבייש אותם במעשיך.
הנמשל: כשיש לנו אבות קדושי עליון, כאלה שרצים כסוסים אבירים בין בצעי המים ומקדשים שמו בעולם, התביעה על הבנים תהיה קשה שבעתיים אם לא ילכו בדרכי אבות, לכן לעולם ישאף אדם מתיי יגיעו מעשיו למעשה אבותיו.
ונלמד מכאן דבר נוסף: יסורים ונסיונות בונים את האדם. ובכדי שאדם יתעלה חייב לעמוד בנסיונת שהם מלשון נס להתנוסס, הנסיון מרומם את האדם למעלות גבוהות שבזה הוא שובר את יצרו, אינו מתפתה ללכת אחר ההמון הטועה, מזכך ומצרף את האדם מכל הפסולת ומקשר אותו בקשר אמי. ץ לבורא עולם, לזה הגיע אברהם אבינו ע''ה שנקרא ''אברהם אוהבי'', לזה הגיעו יצחק ויעקב שנעשו מרכבה לשכינה, לזה הגיעו יוסף הצדיק, דוד המלך ע''ה וכל קדושי עליון, עמדו בנסיון וסללו לנו את הנתיב למען נלך בו.
כתב הרמח''ל זיע''א במסילת ישרים ''כי ענייני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד, כענין שאמר שלמה פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן איוורש וגנבתי'', השלווה מצד אחד והיסורים מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. לכן מי יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדים, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו כן ישיגהו וישמח בו''.
על האדם לדעת שכל המידות כולם המה נסיונות קשים, התאווה והחמדה, הכבוד והגאווה, וכו' וזוהי תכלית ירידת נשמת האדם לעולם הזה- לנצח במלחמת היצר, כמו שכתוב (דברים יג, ד) ''כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת לאמור נלכה אחרי אלוקים אחרים וכו' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לראותכם הישכם אוהבים את ה' אלוקכים בכל לבבכם ובכל נפשיכם'' אם האדם אוהב את הקב''ה ודבוק ביראת שמיים ובאמונה טהורה הרי שיעמוד בנסיון קשה זה.
רבינו בחיי בחובת הלבבות נשא משלו ויאמר: מעשה במדינה אחת שמנהגם היה בכל שנה להמליך עליהם איש נכרי, ובסוף השנה היו מסלקים אותו, והיו המלכים סכלים ובהיותם מלכים כל הונם ואונם השקיעו בממלכה עצמה ובביצורה והגדלתה והאדרתה, ובסוף השנה שלחו אותם ריקם, ופעם אחת המליכו עליהם איש חכם שכינס את כל הממון ושלח לביתו שמחוץ למדינה, ובסוף השנה ששלחוהו לא בא אל ביתו ריקם והיה עשיר גדול בכבוד והדר, זהו נסיון האדם בחיים חיותו בעולם הזה שעובר וחולף, האם ישכיל לחסוך ולסגל תורה ומצוות שיהיו קניינו בעולם הבא.
פרק ה - משנה ד
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם:
הגמרא בפסחים דף סח מפרשת את הפסוק ''אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא'' (דברים לב, טל) אמר הקב''ה כשם שמחצתי אני ארפא, יכול מיתה באחד וחיים באחר כדרך שהעולם נוהג? ת''ל מחצתי ואני ארפא, מה מכה כאחת ורפואה באחת אף מיתה וחיים באחד. כלומר באותה מכה שהקב''ה נותן לרשעים יש בה תרופה לצדיקים, וכן על זה הדרך לעתיד לבוא הקב''ה מוציא חמה מנרתיקה, שנאמר ''וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'', צדיקים מתרפאים בה, ואילו רשעים נידונים בה שנאמר ''הנה יום בא בוער כתנור'', וכן היה במצרים באותה הפורענות שנפרע הקב''ה מן המצרים הייתה רווח והצלה ליהודים ותשועה גדולה.
במכת דם כתוב - ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים.
במכת צפרדע - ובאו בביתך ובחדר משכבך ובך ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים.
במכת כינים - ותהי הכינים באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים.
במכת ערוב- הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב ומלאו בתי מצרים את הערוב, ומאידך והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב''
מכת דבר - הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד. ומאידך: והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצריים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר.
במכת שחין- והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות בכל ארץ מצרים.
במכת ברד- ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שיבר, רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד.
במכת הארבה ויעל הארבה על ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה ואחריו לא היה כן.
במכת חושך כתיב ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלושת ימים, ומאידך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.
במכת בכורות כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצריים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצריים אעשה שפטים. ומאידך ''ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים''.
בארו המפרשים שכל זוג מכות היה תפקיד ללמד לפרעה ולבני ישראל אמונה: דם וצפרדע היה להראות את אפסות כוחם של אלילי מצרים ושאין בהם ממש. במכת דם הכה הקב''ה את היאור שהיה אלוהות מצרים. ובמכת צפרדע היאור הכה את מאמיניו המצרים בשעה שיצאו צפרדעים ממנו, וראו כולם שאין עוד מלבדו, כדכתיב ''למען תדע כי אין כה' אלוקינו''.
מכות ערוב ודבר היו בכדי להראות את ההשגחה הפרטית כדכתיב ''למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ'' וזאת ע''י שהמכות הבדילו בין מצריים לבין בני ישראל.
במכת ברד וארבה היתה תכליתם להראות כי אין קץ ליכולת הקב''ה, כמו שכתוב ''כי אין כמוני בכל הארץ'', במכת הברד שהייתה אש מתקלחת בתוך הברד. בארבה שירד בדיוק בגבול מצרים ונח בשבת, ואף המלוחים הסתלקו להם עפ''י דברי משה.
מאידך הניסים שנעשו לישראל במכות אלו שהחרטומים ניסו לעשות בלהטיהם כן לפגוע בבני ישראל באותן מכות כדי לבטל את הרושם הגדול של המכות, ולמרות שלבני ישראל היו במצרים כמה וכמה עבירות- והיו המכות אמורות לפגוע גם בהם- בכ''ז התורה מעידה שבני ישראל לא נפגעו כלל, ונהפוך הוא לכל בני ישראל היה אור במושבותם.
עשר מכות קיבלו המצרים על הים- רש''י זיע''א פרש (עפ''י המכילתא בשלח) כמנין, לשונות מפלתם בשירת הים: רמה בים, ירה בים, טובעו בים סוף, תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, תרעץ אוייב, תהרוס קמיך, יאכלמו כקש, כסמו ים, צללו בעופרת. ידוע שעל הים היה נס נוסף, שלשה סוגי מיתה שמתו המצרים שנחלקו לשלוש כתות, אלו ששעבדו באכזריות את היהודים זכו היהודים הנ''ל לראות את מותו של נוגשם לשעבר כמו קש, כלומר עולה ויורד ונחבט בתוך המים ומת במיתה אכזרית וקשה. אלו שהיו בינוניים מתו כמו אבן, ללא יסורים מיוחדים. ואלו שהיו רחמנים יותר זכו לשקוע מיד ככתוב ''צללו כעופרת במים אדירים''.
עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצרים אמרו חז''ל שכל מכה שבאה על המצרים לפני כן היה מביא על ישראל רגע אחד בכדי להטעימן ולהודיעם כמה שמצרים סובלים מהן. ותיכף היו עוברים מעם ישראל למצרים. על כך נרמז בפסוק ''והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדווה מצריים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך''.
ועשרה על הים:
אמנם המשנה מונה עשרה ניסים אולם בין כל המפרשים נמצאו עוד ארבעים ובסך הכל חמישים ניסים:
א. ענני הכבוד שבעה במספר, מארבע רוחות מלמעלה ומלמטה וענן שהולך לפניהם ומיישר את הדרך מפני נחשים ועקרבים בורות שיחין ומערות, מצילם מעין הרע ומשאר מרעין בישין.
ב. הקב''ה הכניס בלב פרעה לרדוף אחרי בנ''י ולשכוח כל המכות שקיבל עד שבאמצע הלילה חיפש את משה ואהרון למהר לשלחם.
ג. עמוד הענן חציו האיר כלפי עם ישראל וחציו החשיך את המחנה המצרי ולא קרב זה אל זה כל הלילה.
ד. המצרים היו מטילים על ישראל אבני בליסטראות חיצים וחניתות ולא פגע שום דבר מאלו הדברים באחד מבני ישראל (בדומה לניסי מלחמת המפר. ץ). ה. בשעה שנכנסו בני ישראל לים קפאו המים כלומר נתייבשו ואחר כך נתבקעו כמו עץ לשניים.
ו. כל המימות בעולם נחלקו באותה שעה שנאמר ''ויבקעו המים'', ולא כתיב ויבקע הים. העולם כולו הרגיש וראה את הנס.
ז. נחלקו המים לשתים עשרה חלקים כמו כבישים גדולים כדי שכל שבט יעבור בפני עצמו ולא תהיה בהלה, כל אחד יראה את משפחתו ושבטו עוברים ביחד. אופן חציית הים הייתה בצורת פרסה שמאותו מקום שנכנסו לשם חזרו ולא חצו את הים מעבר אחד לשני.
ח. מי האוקיינוס נתאהלו כמו כיפה מעל בנ''י, כדי להראות את חיבתם שהוכנסו לתוך אוהל.
ט. התהום התייבש לגמרי כאילו מעולם לא היו שם מים והיה מוצק שנאמר ''וילכו בנ''י ביבשה בתוך הים'', ולא היה בוצי או טובעני.
י. קרקע הים נעשה פסיפס נהדר כמו שיש איטלקי.
יא. הכתלים בין שתים עשרה השבילים היו שקופים כזכוכית כדי שהשבטים יראו אחד את השני ולא יחששו שרק הם יצאו והשאר נשארו בשפת הים.
יב. הקב''ה זימן אילנות מאכל ופירות משובחים, מטרנה לתינוקות, מי עדן לכל צמא והיו מושיטים ידיהם קוטפים ואוכלים בדרך החצייה.
יג. מי הים נהפבו למתוקים והיו שותיהם, ואילו המצרים היו סובלים מצמא ומתעלפים שנאמר ''ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים'', (תהילים קיד, ח).
יד. לא הפילה אישה מאימת מצרים הרודפים. אחרי בנ''י, ואילו לנשים של הערב רב לא נעשה הנס הזה והפילו שנאמר ''במקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל'', (תהילים סח, כז).
טו. למרות שקרקע הים באמצעיתו הוא עמוק מאוד. כמה ק''מ- בכ''ז אף אחר לא נפל שם משום שבמקומות הנמוכים המים קפאו ונשארו במקומם כעין משטח ישר.
טז. אחר שגמרו בנ''י לשתות מהמים המתוקים היו קופאים ולא נפלו לארץ כטבעם.
יז. הקב''ה עשה לזקנים ולחלשים נס והקל להם הדרך כאילו לוקחם ומוציאם בידו.
יח. מי הים התייבשו משני הצדדים לגובה עצום כדי שיראו אותם כל אומות העולם.
יט. הים היה מגדל ירקות עשב וחציר כדי שיאכלו הבהמות ומקנה בנ''י שהיה רב.
כ. המצרים נכנסו כעיוור באפילה אחר עם ישראל לתוך הים, דבר שהוא בניגוד להיגיון שהרי ראו שהים נבקע לפני בנ''י וכל מאמציהם לפגוע בעם ישראל עלו בתוהו.
כא. כשנכנסו המצרים לעומק הים נהפכה הקרקע שהייתה כסלע למצולה של טיט ודבק מידה כנגד מידה כנגד מה שהכריחו את בנ''י לעשות טיט ולבנים. כב. ירד עמוד האש והצית את הטיט כאילו היה מורתח ע''ג אש עד שכל פרסות הסוסים נצרבו ונשרפו.
כג. הקב''ה הסיר את אופני מרכבותיהם והיו הולכים ומתהפכים מצד אל צד ולא נשארה בהם עצם אחד בשלמות. כד. המצרים נעשו כבדים כעופרת בלי אפשרות לזוז. כה. גלי הים הבאים לנגדם נדמו כסוסות נקבות, ובמקום לפנות עורף ולברוח נכנסו יותר עמוק לים.
כו. המים שנקפאו ונערמו למעלה מימינם ומשמאלם היו נופלים על ראשיהם ושוברים אותם, (תהילים עג, יד) כ''ש ''שברת ראשי תנינים על המים'', וכיצד אפשר לשבור הראשים על המים? אלא על כרחך שנהפכו המים לאבן.
כז. מן השמים הומטרו על המצרים אבנים ובליסטראות של אש וברד שנאמר ''ישלח חציו ויפיצם'', (תהילים יח, טו).
כח. קולו של הים שנבקע היה חזק כל כך שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו, ככתוב ''שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת'', (שמות טו, יד).
כט. אותה רוח קדים שיבשה את המים לישראל והקפיאה אותם, נשבה עתה להפשיר את המים שיחזרו לאיתנם ויטבעו את המצרים.
ל. המים הקפואים טבעם להזור למצב הנוזלי לאט לאט ואילו כאן נמסו וכיסו את המצרים כאילו מעולם לא קפאו, שנאמר ''וישב הים לפנות בוקר לאיתנו'', לתנאו הראשון.
לא. כל מקום שהמצרים היו בורחים היו המים רודפים אחריהם ומטביעים אותם, וכל הכישופים של המצרים לא הועילו להם כאן.
לב. רבי יוחנן אומר בשעה שכל ישראל וכל המצרים היו בים, הים חזר לזרום כרגיל וסגר אותם מארבע רוחות, והקב''ה הציל את עם ישראל, שעם ישראל הורמו ביד ה' והונחו מחוץ למים, שנאמר ''ימינך ה' נאדרי בכח'' וכו'. ונאמר ''ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים''. וריש לקיש אמר אחרי שאחרון הישראלים יצא מהים, אחרון המצרים נכנס לים ואז חזר הים חזר לאיתנו.
לג. המצרים שהיו אחרונים להיכנס לים משראו שהמים כיסו את חבריהם ניסו לברוח ולצאת לכיוון החוץ אבל מי הים רדפו אחריהם וסחבו אותם לתוך הים.
לד. הקב''ה ניער את המצרים בתוך הים כאדם המנער את קדירת התבשיל, הטיל את המצרי ואת סוסו למעלה והפך אותם סוס ע''ג רוכבו.
לה. למרות הטלטול העז במים הרוכב דבק לסוסו ולא נפרדו שנאמר ''סוס ורוכבו רמה בים''. לו. התהום שלמטה עלה ועם התהום שלמעלה שטפו את המצרים כ''ש ''תהום אל תהום קורא לקול צינורך'', (תהילים מב, ח).
לז. חוזק המים הגיע לכך שהיו המים מרימים אותם עד השמים ואח''כ מטילים אותם בכובד עד לתהום שנאמר ''צללו כעופרת במים אדירים''.
לח. נפתח התהום ובלע את רובם שנאמר ''נטית ימינך תבלעמו ארץ''. טל. הקב''ה הגביה את ארץ מצרים כדי שאלה שנשארו יראו במפלת אחיהם, שנאמר ''ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל'', (שמות יד, כה).
מ. הים פלט את המצרים ליבשה מפני שהיו בישראל כמה מחוסרי אמונה שחששו שהמצרים יצאו מהצד השני של הים. לפיכך נפלטו הגופות לחוץ כדי שיראו ויאמינו.
מא. למרות כל הטלטולים והיסורים לא מתו המצרים אלא נפלטו לחו. ץ כשהם חיים וזאת משלושה סיבות: א. כדי שיראו המצרים בעיניהם שמעם ישראל לא מת אחד. ב. כדי שישראל יראו את אויביהם ויכירו אותם וינקמו מהם. ודבר שלישי שראו שר של מצרים מת על שפת הים, וזה היה נס גדול שאין בידי בשר ודם כח לראות במותו של מלאך רוחני.
מב. למרות שהיו הרבה מאומות העולם שעזרו למצרים ולחיל פרעה ונכנסו איתם לים בכ''ז המים כיסו רק את המצרים ולא פגעו באומות העולם, ואז התפרסם כוחו של הקב''ה בעולם.
מג. פרעה ניצל מן ההפיכה ויצא בחיים ושב לממלכתו במצריים, כדי שיוכל לספר בגדלות השם במו פיו, דווקא הוא יעיד על גדלות ה' שנאמר ''מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש'' (שמות טו יא).
מד. פסל מיכה שהיה הולך איתם היה הולך ומסית את הבריות וחלק מעם ישראל עבד אותו ובכ''ז כולם עברו את הים בשלום ולא טבעו במים.
מה. אעפ''י שהמצרים התערבבו בגלי הים יעלו שמיים וירדו תהומות בכ''ז כספם וזהבם לא נאבד כדרך כל ספינה המיטרפת בים, אלא הכל נמצא בשלימותו, אפילו שווה פרוטה. כל הכסף שאסף יוסף הצדיק בשבע שני הרעב מכל העולם העמיס פרעה על רכבו ופרשיו והבטיח ללוחמים אחלק שלל שווה בשווה שלא כדרך המלכים האחרים.
מו. כל המצרים שהתהום בלע אותם נפלטו ע''י הים.
מז. פרץ ריב בין השרים של מעלה, שר של ים ושר של יבשה והיו המצרים נזרקים מים ליבשה וחוזר חלילה כמו בכף הקלע.
מח. הייתה תחית המתים באותו יום בזעיר אנפין שהקב''ה העיר את יעקב אבינו ואמר לו קום ראה בניך שהם יוצאים מארץ מצרים, וראה הניסים שאני עושה עמהם, כ''ש ''וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'' ישראל הוא יעקב אבינו ע''ה.
מט. כל בנ''י זכו לדרגת נבואה והגיעו להשגות של נביאים גדולים וראו את השכינה הקדושה שנאמר ''זה אלי ואנווהו אלוהי אבי וארוממנהו''.
נ. אפילו עוברים במעי אימם אמרו שירה שהואר להם הבטן כאספקלריה המאירה וראו משם את השכינה, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא:
הקב''ה יזכנו שנזכה לראות בשוב ה' ציון, ואז נחזה בניסים גדולים ועצומים מאלו שהיו על הים ובמצריים, כמו שכתוב (בירמיה) ''הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. (ירמיה כב, ז), לעתיד לבוא יציאת מצריים תהיה טפילה לגאולה העתידה ולשעבוד מלכויות, ותחזינה עינינו בשובך לציון, בעגלא ובזמן קריב, אמן.
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךָ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:
1 וימרו על ים בים סוף. 2 ויאמרו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. 3 במרה שלא היה מים לעם לשתות. 4 במדבר סין שהתאוו לסיר הבשר. 5 במן שיצאו מן העם ללקוט ביום השביעי. 6 ברפידים שרבו עם משה בענין חוסר המים. 7 במעשה העגל. 8 בתבערה ויהי העם כמתאוננים. 9 בקברות התאווה שבקשו בשר לאכול. 10 ובחטא המרגלים שבעקבותיו סבבו את הארץ ארבעים שנה. יש הדורשים זאת לגנאי- דור דיעה של יוצאי מצרים, שראו את כל הניסים והנפלאות וקבלו תורה והיו מוקפים ענני כבוד, ומשה רעיה מהימנה בראשם איך הגיעו למצב כזה שהתלוננו על ה' ועל משיחו? ומאידך יש הדורשים זאת לשבח, במשך ארבעים שנה חטאו מליוני אנשים סה''כ עשר פעמים בלבד!
נשאלת השאלה למה הקב''ה מביא את עם ישראל למצבים של צימאון וכו' עד שהיו צריכים להתאונן ולהתלונן? התשובה לכך מפורשת בפרשת עקב (פרק ח פסוק ב) ''וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם''. רש''י זיע''א פירש במקום התשמור מצוותיו- שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו.
לכאורה מה שייך לנסות את הקב''ה? אלא מתרץ המשגיח הרב אליהו רוט שליט''א תירוץ נפלא: מצינו שהקב''ה בבחינת מלך ומצינו שהוא בבחינת אב, כמו שאנו אומרים בתפילה אבינו מלכנו. לגבי מלך מצינו מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. לעומת זאת אב שמחל על כבודו כבודו מחול לגבי כללות עם ישראל מנהיגם הקב''ה בבחינת מלך, כמו שכתוב ''ה' אלוהיו עימו ותרועת מלך בו'', אבל לגבי כל יחיד ויחיד הקב''ה מתנהג כמו אב שנאמר (דברים ח, ה) ''כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך''. כשעם ישראל שרויים על אדמתם וביהמ''ק עומד בבניינו ממילא הקב''ה מתייחס אליהם כמלך. ''ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'' (דברים לג, ה). מאידך כאשר ישראל מפוזרים בגלות הרי הם דומים לבנים ''אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם''.
הקב''ה הנהיג את עם ישראל במדבר בהנהגה של מלכות. לפיכך הביא אותם למצבים שירגישו שהם תלויים במלך, ולכן הם היו במצב של מחסור, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שהיו תלויים תלות מוחלטת בהקב''ה. בכל יום נסיון חדש. וכן במים, בכדי להראות לעם ישראל את ההנהגה הנפלאה שמנהיגה אותם במדבר שמם, מקום ציה וצלמוות, נחש שרף ועקרב, שם מוציא להם הקב''ה מים מצור החלמיש, לחם יורד מהשמים במקום לצמוח בארץ, ועוף השלו עולה מן הקרקע במקום שיבוא מהאוויר, אוכלים לחם אבירים שמלאכי השרת ניזונים ממנו. ואילו בני ישראל רצו לנסות את ה' אם הוא מתנהג איתם בבחינת אב, לכן התנהגו עם הקב''ה כבן המתחטא על אביו ומתפנק ואביו מקיים רצונו. כמעשה חוני המעגל (תענית דף כג) שירדו גשמים בזכותו והיה ''מתפנק'' על הקב''ה ואומר לא כך ביקשתי וכו'. לפי זה יוצא שהניסיונת שניסו עם ישראל את הקב''ה היו אמנם חטא, אבל הם בגדר נסיון האם האבא לא יכעס ואם ימלא משאלותם להביא להם בשר למדבר והאם יכעס כשיעשו עגל למרות שלא נצטוו או כשבקשו לשלוח מרגלים וכו'.
משנה זו באה ללמד אותנו כמה מגונה המידה של כפיות בטובה, שהרי הקב''ה עשה ניסים ונפלאות לעם ישראל, הוציאם מעבדות לחירות, קרע להם את הים, הוריד להם את המן הגיז להם את השלו, הביא להם את הבאר וענני הכבוד, נתן להם את התורה, השפיע עליהם שפע אלוקי, ועם כל זאת הרגיזו את הקב''ה במקום לתן תודה והודאה על כל החסד שעשה עמם. ומכאן ילמד כל אדם כמה תודה צריך ליתן לבוראו וגם אם יחיה אלפי שנים וימלא פיו שירות ותשבחות לא יספיקו לו עבור חסד אחד שעושה עימו הקב''ה.
פרק ה - משנה ה
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקִדָּשׁ. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ; וִלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבִּחַיִם, וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְּרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:
ביארו המפרשים שניסים אלו שנעשו לאבותינו עקרם לחזק באמונה את עם ישראל שבאים לבית המקדש, לכל נס יש מסר מיוחד, והגדול שבהם, לעולם לא יצא אדם נפסד מאמונתו ומקיום רצון הבורא. ואלו הלימודים שצריך להוציא מניסים אלו:
א. לא היתה אישה מפילה מריח הקודש - אעפ''י שריח הצלי היה נודף שם תמיד שאפילו עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, (משנה תמיד פרק ג) בכ''ז לא היה מכשול ותקלה לשום אישה ע''י הריח ולא הסתכנו כלל. מה לומדים מכך? קרבנות באים לכפר עוונות ולהשרות שכינה בעם ישראל, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, וכן שלמים שעושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, לא יתכן שקרבנות יגרמו לתקלה כזו שאישה תפיל פרי בטנה וימנע מכך השראת שכינה בישראל, שהרי היו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד גורם לשכינה שתסתלק מישראל, (מסכת יבמות דף סג). ועוד שהרי מזבח מאריך ימיו של אדם- לא יתכן שיגרום לקיצור חיים של הולד או לסכנו אפילו בעקיפין.
ב. לא הסריח בשר הקודש מעולם סרחון מראה על הפסד וקלקול, וזה לא שייך בבשר קדשים, לומדים מכך שקדושה אפשר להחיל על כל דבר: על צומח, דומם, חי בלתי מדבר וכו' אפילו שהם מוטבעים בחומר. חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא היה אוכל תבן בלתי מעושר, פרתו של רבי יוחנן בן תורתה שלא רצתה לעבוד בשבת אפילו אחר שמכר אותה לגוי. וכו', כפי שאדם מקדיש דבר מסויים הוא מחיל עליו מציאות של קדושה ועושה אותו נצחי. כל מצווה שאדם עושה הוא עצמו מתקדש ומתעלה יותר, אנו אומרים אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. מסופר על גאון ישראל הט''ז רבי דוד סגל זיע''א שפעם באה אליו אישה אחת כשהיא ממרת בבכי וספרה לו שבנה חולה קשה והרופאים אומרים נואש למצבו, אמרה לו רבי הושיע נא, אתה תקוותי היחידה, תן לי איזה קמיע או ברכה. אמר לה הרב קמיעות אין לי אבל קחי חתיכה מהסטנדר שלי שהוא ספג כבר אלפי שעות של קדושה ושימי לו בתה ויתרפא, ואכן כך היה, הסטנדר של הט''ז זיע''א הפך מציאות אחרת ומסתם חתיכת לוח עץ נהפך לקמיע קדוש.
ג. לא נראה זבוב בבית המטבחיים זבוב הוא סמל של יצר הרע, הגמרא (ברכת סא) אומרת שיצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שתי מפתחי הלב. בית המטבחיים הוא סמל לעבודה לשם שמיים, ללא התפארות, ללא התנשאות בלי פניות והנאות. לומדים מכאן שכל מצווה שיש הנאה בצידה, או כבוד ורווח, צריך לבדוק אם באמת מצווה היא זו. אולם ישנם מצוות שאדם עושה בלי לצפות לקבל שכר או טובת הנאה מכך למשל הלויית המת, שנקרא חסד של אמת, כיבוד אב ואם מתן בסתר וכו' מצוות כאלה בוודאי שנעשות לשם שמים וכוונתם טהורה לפיכך על האדם להשתדל שכל מעשיו והיו לשם שמים וללא כוונה אחרחי.
ד. לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים אדם שחי חיי קדושה ומשתדל לקדש עצמו גם במותר לו מקבל סייעתא דשמיא אדירה. מקדש עצמו מעט מלמטה - מקדשים אותו הרבה מלמעלה, מקדש עצמו כשמותר מקדשים אותו כשאסור. ויש לו סייעתא דשמייא מיוחדת לשומרו מכל מיני מרעין בישין. הגמרא דורשת על הפסוק (בתהילים צא, ט) ''לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך'' - שלא תמצא אשתך ספק נידה בבואך מן הדרך. כמו כן הכהן הגדול שמזכה ומקדש את כל עם ישראל, ובצאתו במוצאי יוה''כ מבית המקדש היו מלווים אותו לביתו בשירים ומחולות מאחר והיו נמחלים כל עוונות עם ישראל על ידו. איך יתכן שהוא יראה קרי ויצטרך לדאוג כל השנה כולה פן ימות ח''ו? ואולי מכאן יש סייעתא למאמר הגמרא כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו.
מר''ן שליט''א פאר הדור והדרו כתב תשובה ב''יביע אומר'' (חלק ו') לגבי הרואה קרי ביום הכיפורים, ואלו עיקרי הדברים שכתב: הגמרא ביומא (דף פ''ח) אומרת הרואה קרי ביוה''כ ידאג כל השנה כולה, ופירש''י שמא לא קבלו תעניתו והשביעוהו במה שבידם להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. ואם לא מת באותה שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא. כתב ''החיי אדם'' על הגמרא הנ''ל שיש שלושה מיני קרי. אחד הבא בסיבת שבעה דברים שבודקים בהם את הזב, והם מאכל, משתה, משא, קפיצה, חולי מראה, או הרהור. סוג שני של קרי הוא כשאדם רשע רוצה להתקרב לקדושה ואינו שב בתשובה שלימה, אזי החיצונים מטמאים אותי בטומאת קרי. והשלישי הוא צדיק גמור כשמתגבר בקדושה, המזיקים מתקנאים בו ומטמאים אותו. וזהו הנס של כה''ג ביום הכיפורים שלא אירע לו קרי מעולם, שלזה צריך נס גדול להצילו מיד המזיקים המתקנאים בו. מרוב קדושתו ופרישותו מתקנאים בו החיצונים ומנסים לטמא אותו, ובכ''ז לא ראה מעולם!!.
ה. לא כיבו גשמים אש עצי המערכה- על פי מה שכתוב ''מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה'', (שיר השירים ח, ז) שמרמז ל. אדם שלומד תורה בהתמדה עצומה, קובע עיתים לתורה, ולא זז מהם בשום פעם, זוכה להסרת כל המעכבים והמפריעים אותו מעבודת הקודש. כמו שאמרו חז''ל כל המקבל עליו עול תורה ומצוות- מסירין מעל שכמו עול דרך ארץ. מעולם לא ביטלה הגשמיות את עצי המערכה המקודשים, כל קשיי העולם הזה לא יכולים להזיז אדם הדבק בתורת ה' שהיא עץ חיים למחזיקים בה.
מסופר על גאון ישראל ''הסטייפלר'' רבי ישראל קנייבסקי זצוק''ל שפעם בא מישהו להתלונן בפניו על טרדות החיים ועל היסורים שהם מנת חלקו, אמר לו הגאון שהיו לו את כל התנאים והסיכויים להיות עם הארץ שאינו מכיר איך נראה דף גמרא, אולם מעולם לא התייחס לסבל והיסורים והמחסור שהיו מנת חלקו דבר יום ביומו. שבהרבה פעמים הגיע לפת לחם, ומעולם לא התעמק בזה. כיוון שהיה שקוע רובו ככולו בתורה הקדושה.
אנו אומרים שהתורה שמה תושיה שמתשת כוחו של אדם, ובמקום אחר אנו אומרים שהתורה נותנת חיים ומאריכה ימים כ''ש ''כי בי ירבוך ימיך ויוסיפו לך שנות חיים ''אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד'', והחש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ''ולכל בשרו מרפא'' לכאורה סתירה? אלא לעולם התורה מתשת כוחו של אדם, ואדם שלומד תורה עפ''י הטבע היה צריך להיות תשוש, וחלוש, מצטמק ורע לו. אולם הקב''ה נותן לו כוחות מחודשים ואת החוסן הנפשי והגופני לעמוד בזה, כמו שנאמר ''תתחדש כנשר נעורייכי''. הקב''ה עושה לו נס ופלא בזה שנותן לו כוחות מחודשים. ראיה לכך מרבי אלעזר בן עזריה, שנבחר להיות נשיא ישראל בגיל שמונה עשרה שנה צמחו לו שמונה עשרה שורות של זקן לבן. אומרים המפרשים שזיקנה קפצה עליו. ולכן אמר הרי אני כבן שבעים שנה, לרבי אלעזר בן עזריה לא נעשה הנס שנעשה לכל לכל אדם שלומד תורה לחדש כוחותיו.
ו. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן עמוד העשן שהיה מיתמר מעצי העולה לא היה ''מתכופף'' בפני שום רוח שבעולם. לא רוח הכפירה, ולא רוח העבודה זרה, ולא רוח המודרניזציה, ולא בפני רוח המלעיגים בעבודת ה' ואומרים מה העבודה הזאת לכם. עמוד העשן עולה ישר לריח ניחוח לה' ולא מתפזר מפני פגעי הזמן. וזה חיזוק גדול לכל הירא את דבר ה' להתלהב ולא להתבלבל ממה שהוא רואה או שומע, להתלהב רק מתורה ומצוות ומגדולי ישראל. הרבה עמים וממלכות ואמונות ושיטות היו וחלפו כלא היו מן העולם, לא נשאר מהם זכר, ואילו עם ישראל ממשיך באותה תורה באותה מסורת שהטביעו בנו האבות הקדושים.
ז. ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים- פירוש ראשון:
הקב''ה לעולם לא יביא תקלה לצדיק בדבר אכילה. הגמרא בחולין (דף ז) אומרת השתא בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? והגמרא מביאה ראיה מחמורו של רבי פנחס בן יאיר שמעולם לא אכל תבן שאינו מעושר.
מסופר על שני חברים בתקופת גירוש ספרד שהגיעו לאיזה עיר וחפשו מקום להתארח כדי להשקיט רעבונם ולהרוות צמאונם. כל אחד הלך להתארח בבית אחר. הראשון נכנס לבית של אנוסים שנתנו לו לאכול ולשתות דברים לא כשרים, אנוסים היו. השני נכנס לבית מארחו אכל ושתה, ואחר הסעודה קראו בעל הבית ושאל אותו יהודי אתה? ענה לו האורח שאכן הוא יהודי, לקח אותו בעל הבית למרתף הבית והראה לו חדר שחיטה, חדר ניקור, חדר מליחה, כיורים נפרדים, והסביר לו שגם הם אנוסים, כלפי חוץ מראים עצמם כגויים אבל מנהלים בבית אורח חיים למהדרין.
למחרת נפגשו שני היהודים, וסיפרו זה לזה את הקורות אותם, כשמוע היהודי את דברי חברו שזכה לאכול אוכל כשר והוא לא, הלך לרב העיר לשאול מדוע משמים עשו ''אפליות'' כאלה? שאלו הרב האים קרה פעם שאכלת מאכל לא כשר מרצונך הטוב? אימץ האיש את זכרונו ואכן נזכר שפעם אחת בצעירותו נכשל בזה, אמר לו הרב שכאשר אדם נזהר במאכלות אסורות במסירות נפש הוא זוכה שמשמיים שומרים אותו שלא יכשל בזה לעולם.
פירוש שני: שלוש דרגות יש בעם ישראל: העומר הוא מאכל משעורים שזה מאכל בהמה כנגד אותם אנשים שנאלצים לעסוק כל היום בפרנסה להביא טרף לביתם. ולדאבונם רוב יומם במלאכה ורק מעט מזעיר לתורה ולתפילה, שתי הלחם עשוי מחיטים שהוא מאכל אדם, והוא כנגד העושים תורתם עיקר ומלאכתם ארעי, אלו הם התלמידי חכמים די בכל אתר ואתר. ואילו לחם הפנים שהוא קדשים, כנגד אותם שלומדים תורה יום ולילה, מנדדים שינה מעיניהם, ובתורתם משקים את כל העדרים, בכל אחת מהדרגות האלו, העושים אותם במסירות נפש מובטח להם שגם היוצאים מהם יהיו כמותם, יראו זרע ויאריכו ימים.
ח. לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם כיוון שהקרבנות, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, היו מכפרים כל עוונותיהם של עם ישראל, כך שלא היה אדם הולך לישון וחטא בידו- ממילא לא היה מציאות של נחש ועקרב המזיקים בגלל החטאים, שהרי אין הערוד ממית אלא החטא ממית (ברכות לג) וכיון שאין חטא אין ערוד ולא נחש.
ט. עומדים צפופים ומשתחווים רווחים כשכל אחד עומד על שלו לא מוותר לא מסתפק במה שיש לו, הרי הוא מרגיש צפוף ודחוק. אבל כשאחד מוותר לשני ומתכופף מעט כקנה במים הרי שום רוח שבעולם לא תשבור אותו, וירגיש ברווח ובשמחה עם שאר אנשים. הגמרא בסנהדרין (דף כ) מספרת שבדורו של רבי יהודה בר אילעי היו שישה מתכסים בטלית אחת. וביארו מפני שכל אחד דאג שחבירו יהיה מכוסה, הייתה אהבה ואחווה ביניהם, ממילא אפילו על חוד הסכין יש מקום. אבל כשאדם צהוב לחבירו- גם אולמות רחבי ידיים לא יצליחו להכיל אותם, על לוט כתוב שהיה לו מרעה רב ''ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו'', וכי אין מקום בכל הארץ? אלא כיוון שלא יכלו לשבת יחדיו- ממילא גם האדמה לא נשאה אותם.
י. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים-כיוון שירושלים במהותה היא מקום רוחני, ואווירה של ירושלים מחכים, כולם היו באים לשם קבלת תועלת רוחנית, לשם שמים. הגמרא אומרת מדוע אין פירות גינוסר בירושלים, וכן מדוע אין חמי טבריה בירושלים? ומתרצת שם הגמרא כדי שלא יאמר אדם אילולא עלינו לירושלים בשביל לאכול מפירותיה או בשביל להנות בחמיה דיינו, כל המטרה הייתה לשם שמים, לתועלת רוחנית בלבד.
במדרש שמואל אומר שלכאורה רוב הניסים שהמשנה מונה היו במקום ולא באדם א''כ למה אמרה המשנה עשרה ניסים נעשו לאבותינו? אלא הכוונה היא שכל הניסים האלה נעשו למען אבותינו, בא וראה כמה כוחה של קדושה ושל מעשים לשם שמיים שיכולים לשנות הטבע וההנהגה בשמים בשביל עושי רצון ה'.
פרק ה - משנה ו
עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקִבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:
ממה שנאמר שדברים אלו נבראו בערב שבת בין השמשות משמע שהעולם היה חסר בלעדיהן ולכן ראה הקב''ה צורך לברוא אותם קודם גמר הבריאה, צריך להבין במה דברים אלו משלימים את הבריאה? ועוד מה לכל הנ''ל בפרקי אבות שהיא משנה במידות בדרך ארץ וחסידות? הרב מעשה אבות שליט''א פירש בדרכו הנפלאה תשובות לשאלות אלו, מה כל דבר בא ללמדינו. א. פי האר. ן- שבלעה את קורח ועדתו הנועדים על ה' ועל משיחו, משה רבינו לאחר כל ניסיונותיו להוריד את קרח ועדתו מהעץ הגבוה אליו טיפסו, אומר (במדבר טז, כט) ''אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ''וכו' רש''י פירש במקום בשם רבותינו, אם הבריאה פה לארץ מששת ימי בראשית נמצאת באיזה שהוא מקום בעולם אני מצווה שתבוא לכאן ותבלעם. ואם לאו מצווה אני שכעת יברא ה' את הבריאה הזו תפצה האדמה פיה ותבלעם. דבר זה בא לומר לנו מוסר השכל: עושר שמור לבעליו לרעתו. הרי קורח הרשע היה עשיר ביותר שלקח שליש מאוצרות שגנז יוסף הצדיק במצרים בשבע שנות הרעב.
הגמרא מספרת שלקרח היו שלוש מאות פרדות לוביות נושאות רק את המפתחות לאוצרותיו: וכל העושר הזה בין רגע היה ובין רגע נעלם וכלא היה, כדכתיב ''לא יועיל הון ביום עברה''. יעקב אבינו ע''ה ביקש מהקדוש ברוך הוא ''ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'' (בראשית כח, כ), כלומר בריאות להנות מהלחם ומהלבוש, שהרי ישנם הרבה אנשים רח''ל שיש להם לחם ואינם מסוגלים לאוכלו ויש להם מגירות מלאות בגדים והם לובשים את חלוק בית החולים. ה' יצילנו.
ב. פי הבאר בארה של מרים שהיה מתגלגל עם עם ישראל לכל מקום כ''ש (במדבר כא, יח) ''באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם'', שכל ראש שבט היה מחוקק במטהו שביל מבארה של מרים ועד לשבטו והיו זורמים נחלי מים ומשקים את שבטו. בא לומר לנו שהקב''ה ישתבח שמו זן ומפרנס ודואג לצדיקים בפרט ולבריותיו בכלל בכל מכל כל, המוציא לך מים מצור החלמיש במדבר מקום נחש שרף ועקרב. ולהורות הלכה כרבי שמעון בר יוחאי זיע''א שההשתדלות הגדולה ביותר היא לא להשתדל כלל, ''כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב'' (תהילים לד יא) לא כתוב שיש להם כל טוב אלא שלא חסרים כלל.
ג. פי האתון של בלעם אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. ומה האתון פתחה פיה והוכיחה את בלעם הרשע ''הלא אנוכי אתונך אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה'' ולא יכל לענות לה, כשיבוא הקב''ה ביום תוכחה ויוכיח כל אחד מאיתנו כ''ש ''אוכיחך ואערכה לעיניך'', מה נענה אבתריה??? אתון שהיא בהמה שאין בה דעת כלל פתחה את פיה והוכיחה את הנביא של אומות העולם שנודע בשפתו החלקה וברוחו הגבוה ובכל זאת נאלם דום מפניה, כ''ש וק''ו בן בנו של ק''ו כשיוכיח רבון העולמים כל אחד מאיתנו איזובי הקיר שאין בנו לא דעת ולא תבונה, מה נענה ביום פקודה???
ד. הקשת היא האות שהקב''ה זוכר הברית ונאמן בדברו, שאם הקב''ה גוזר על האדם גזירה טובה, ישועות ונחמות, הרי גם אם יקלקל אדם את מעשיו בכ''ז תבואהו הטובה הזו שהובטחה לו. ראיה ממשה רעיה מהימנה. הקב''ה אומר למשה אחר חטא העגל ''הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול'' למרות שלא יצא לפועל החלק הראשון של ההבטחה (ואשמידם) בכ''ז את החלק האחרון ואעשה אותך לגוי גדול קיים בצאצאיו שנאמר בני משה גרשום ואלעזר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש ובני רחביה רבו למעלה (עפ''י הגמרא ברכות דף ז').