אור ברסלב

בני בנימין - על מסכת אבות

פרק ד

פרק ג

פרק ד - משנה א

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט), מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֵמַר (משלי טז), טוֹב אֶרֶךָ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּהֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח), יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֶּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב), כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ:

חכם שראוי להתהלל בחכמתו הוא היודע להעריך את ערכה של חכמה ואוהב אותה. ומוכן להוריד מכבודו ולרכוש אותה מכל אדם ואפילו מן הקטנים ממנו, שנאמר ''מכל מלמדי השכלתי'', הרבה למדתי מרבותיי והרבה יותר מחברי ומתלמידי יותר מכולם (תענית דף ז) ורמז לכך, יחזקאל בן בוזי, שהיה מבזה עצמו על דברי תורה. וכן המלך יהושפט שהיה רואה תלמיד חכם היה קם מכסאו רץ מחבק ומנשק אותו ואומר לו רבי רבי מורי מורי, ועליו דרשו את הפסוק: (תהילים טו, ד) ''ואת ירא ה' יכבד''. אדם שיודע לייקר ולכבד ולהעריך חכמה ראוי שהחכמה תשרה בו, משל למה הדבר דומה?? לאדם עם הארץ שנתנו לו יהלומים שאינו יודע כמה הם שווים, הלאדם כזה יקרא עשיר?? הרי הוא יכול ללכת לשוק ולמכור אותם בפרוטות, ונמצא שאינו עשיר באמת. הוא הדין גם בחכמה, חכמה זה לא בדיוק מצבור ידיעות גרידה אלא אדם שיש בו ידיעות רבות ומשתמש בהם להיטיב והוא מוכן ללמוד מכל אחד אפילו מאנשים פחותים ממנו בבחינת ''תן לחכם ויחכם עוד'', (משלי ט, ט).

מו''ר ועט''ר הרב חיים רבי שליט''א הגדיר פעם מאי חכמה: חכם זה לא מי שממציא מטוס או לווין שעולה לשמיים, חכם זה לא מי שממציא אטום, חכם זה לא מי שיודע לעבוד על אנשים לרמות אותם ולמכור להם בלוף, חכם זה אדם שיודע להתנהג בחכמה. אם הוא כועס הוא לא חכם, אם הוא מקנא באחרים - הוא לא חכם, אם הוא אוכל את הערב ולא את המועיל- הוא לא חכם, הוא אפילו טיפש.

''חכם לב יקח מצוות'', ויקח משה את עצמות יוסף עימו. כולם עסוקים במצווה מצוות ביזת הים, אבל משה רבינו הוא חכם הוא עוסק במת מצווה. אדם שמכבד את אביו ואת אימו, דואג להם, שואל לשלומם, מתייחס אליהם במורא ויראה זה כמו מת מצווה, מי אתה רוצה שיכבד אותם אם לא אתה?? האישה צריכה עידוד וחיזוק ומילה טובה, זה כמו מת מצווה, מי אתה רוצה שיעודד אותה ??השכן? זה בבחינת מת מצווה, חכם לב יקח מצוות, לפעמים אדם רעב ורוצה לאכול אבל לא רוצה לברך ברכת המזון וכו' לכן הוא אוכל פחות משיעור, או יותר מכדי אכילת פרס וכו' וזו טעות גדולה, אם ישים לב כמה מצוות הוא מפסיד בדרך: נטילת מים ראשונים מצווה, הברכה על הנטילה מצווה, ברכת המוציא- מצווה, טבילה 3 פעמים במלח (עפ''י הזוה''ק) מצווה, דברי תורה על השלחן מצווה, מים אחרונים מצווה, ברכת המזון ארבע מצוות, שלוש מדאורייתא והרביעית מדרבנן. חכם לב זה שיודע לנצל את המצב ולצבור עוד ועוד מצוות, הרב כף החיים זצוק''ל מונה שש עשרה מצוות, באדם שמסתפר בערב שבת לכבוד שבת מלכתא. (כף החיים אוה''ח סימן רנ''א ס''ק י''ט).

הרב פלא יועץ זצוק''ל כתב בערך חכמה וז''ל: הנה כי כן מי שחננו ה' דעת ראוי לו לדחוק ולהיכנס במופלא ממנו, ובזיעת אפיו יתאמץ ויתחזק להכנס בשערי החכמה. יום ליום יוסיף דעת דבר מדבר. וידוע שהרוצה לזכות לכתרה של תורה צריך שיהיה לו חיבה יתרה ושקידה רבה יומם ולילה ויבקש לדעת ולהבין את הדבר הקשה ברוב עמל ויגיעה, ולפי חובתו ושקידתו תגדל חכמתו, וחכמת אדם תאיר פניו בעולם הזה ובעולם הבא. וראשית חכמה יראת ה'. וכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וזה כלל גדול בתורה.

איזהו גיבור- הכובש את יצרו:

אנו אומרים בתפילה אתה גיבור לעולם ה', ואיך מתבטאת גבורתו של הקב''ה ישתבח שמו?? לא בכוח ולא בחוזק אלא בזה שהוא מוריד הגשם ומוריד הטל. יש אדם שבגבורתו ממית אנשים. ואילו הקב''ה ישתבח שמו, בגבורתו מחייה מתים. והבן!!! כלשון המשנה בתענית גבורת גשמים, וכן גבורתו של הקב''ה שכובש כעסו על החטאים והעוונות של בני אדם, נושא את עוונותם ופשעיהם על כתפיו כביכול ומאריך אפו כלפיהם, ולכן לא בכח יגבר איש. מצינו בהיסטוריה כמה דוגמאות לכך: יעקב אבינו שהיה גיבור גדול גלל את פי הבאר כמו פקק מעל צלוחית, ועשה עצמו כגשר והעביר כל אשר לו במעבר יבוק, ונלחם במלאך ויכול לו בכל זאת כשצריך לפגוש את עשיו- לא בא אליו לא בכח ולא בטנקים אלא בדורון, עיזים רחלים, גמלים מניקות, ונהג כך בחכמה גדולה. הוא הכניע את עשיו בנשק לא קונבציונלי ששמו - כבוד, נותן כבוד לעשיו ומנפח את האגו שלו ובכך מנצח במערכה ללא פצועים והרוגים. רבי שמעון בר יוחאי זיע''א בורח מהרומאים ומתחבא במערה שתים עשרה שנה, הרי רשב''י הקדוש כשיצא אחרי 12 שנה מהמערה כל מקום שנתן את עיניו שרף אותו, אם כן ישים עיניו ברומאים וישרפם חיים?? אלא פעמים שהגבורה היא בשכל ולא בכח. וכן דוד המלך ע''ה שלא הרג את שמעי בן גרא למרות שהיה מורד במלכות וחייב מיתה, גבר על רגשותיו. משמעי יצאו מרדכי ואסתר. אם היה הורג אותו לא היינו זוכים למרדכי ואסתר!! על כן אין גבורה נקראת אלא באדם שיודע להתגבר על רצונותיו ועל תאוותיו, ולכבוש את הבהמה שבו: וידוע שלאדם יש יצר בכל מיני תחומים שהוא צריך לכוף יצרו ולהתגבר עליו.

אדם שצריך לכעוס על כל מיני דברים ומתגבר ולא כועס - נקרא גיבור: (משלי טז, לא) ''טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר''. דוגמא לגיבור מצינו ברב עמרם חסידא שכאשר תקפו יצרו והיה כבר באמצע הסולם זעק, נורא בבית עמרם, נורא בבית עמרם, היה מסוגל להתבזות בפני תלמידיו כדי להכניע את יצרו. מישהו אחר ודאי היה אומר רק שלא יראני אדם, אבל אצל רבי עמרם חסידא ההיפך, גרם שכולם יראו אותו בבושתו, עדיף להתבזות בעולם הזה מאשר להתבזות בעולם האמת לנצח, ואין לך גבורה גדולה מזו. אם אדם בשעת כעסו יזכר בדברי חז''ל ולא יכעס הרי זה גיבור. ציווה אב אחד לפני מותו את בנו אמר לו בני כשאתה כועס מלא פיך במים, ואמר לו הבן עד שאני אמלא את פי במים כבר יעבור לי הכעס, אמר לו אביו אדרבא היא הנותנת, המטרה שתתרגל לא לכעוס.

לפעמים אדם נמצא בחברה מסויימת ושומע אנשים מדברים דברי ליצנות ולשון הרע ושאר מרעין בישין וכמובן שגם הוא רוצה להשתתף ''בשמחתם'' ולהיות מעורב איתם שהרי אמרו חז''ל שלעולם תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, וממש עומד לו על קצה הלשון לדבר ולהוסיף עוד סיפור עסיסי על פלוני ובאותו רגע נזכר בחומרת הדבר ולא מדבר אלא פורש מהם הרי זה גיבור יחשב.

וכן אדם שעובר ברחוב ומקיים את הפסוק ''איה הקדשה היא בעיניים על הדרך'' (בראשית לח, כא), ויצרו מפתה אותו להסתכל והוא עוצם עיניו מראות ברע, כמו שדרשו דורשי רשומות ''מדבר סקר (סקרנות) תרחק'' והוא יודע שהוא בן של מלך ולא מתאים לו לרדת לדרגה של זו שהולכת ממול בבגדי שחץ - הרי זה

גיבור הכובש את יצרו, ועפ''י הזוהר הקדוש מובטח לו שמה שיבקש באותו רגע יתקבל בשמיים. והקב''ה לוקח את עיניו הרוחניות ומנשק אותם ומביאן לפני המלאכים ואומר תדעו לכם שאלו העיניים שייכים לי.

וכן אדם שהסתובב לצורך נחוץ בשווקים וברחובות והיה רעב מאוד, ובכ''ז לא מתפתה להיכנס למקום מפוקפק ולאכול- הרי זה גיבור. כתוב בתורה ''ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו'', וכי בשר טריפה בשדה בלבד אסור לאכול, ובבית כן מותר לאכול?. הרי גם בבית אסור לאכול?? אלא כשהוא נמצא בשדה כלומר מחוץ לביתו והוא רעב, כאן הוא לא כל כך מקפיד, כאן הוא כבר משחרר קצת את הרצועה ומיקל לעצמו, לכן הפסוק אומר בשדה, תדע לך שגם בחוץ תקפיד ותשמור ובזה תהיה גיבור הכובש את יצרו.

וראיתי בספר ''עין יהודית'' רעיון נפלא שקשור לענין: בפרשת פנחס הקב''ה מצווה את משה ''צרור את המדיינים והכיתם אותם'', רש''י במקום פירש צרור - תאייב את המדיינים, כמו שמור וזכור, פעולה מתמשכת שתרחיק אותך כליל מהמדיינים, ממנהגיהם, מלבושם מכל מה שיש לו קשר איתם. וידוע שישנם שתי גישות להתרחק מאיסור. א. לומר אפשי ואפשי ואיני עושה כיוון שזה רצונו של הקב''ה והתורה הקדושה מצווה עליי לא לעשות. ויש גישה שנייה שבא אדם מפתח סלידה וגועל והרגשת דחייה גדולה מכל דבר שיש לו קשר מסויים לאיסור, ואז לא יתקרב לאפשרות להכשל מאיסור זה, מוצאים אנו רעיון זה בתורה שלא הסתפקה בציווי שכלי לא לאכול מאכלות אסורים אלא הוסיפה עוד כמה תיאורים אחרים: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. אל תטמאו בהם ונטמתם בם (אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם בה), וכו'. והוא הדין לגבי שאר הדברים, אם אדם משתף את הרגש עם השכל ומעורר בקירבו סלידה מהאיסור כגון מראיה אסורה, מאכילה אסורה, וכו' ממילא זה גיבור גדול שבעבודה כזו על עצמו ישמר מאיסורים רבים.

איזהו עשיר - השמח בחלקו:

נראה לומר שעשיר הוא לא אחד שצובר ממון כחול הים כי הרבה פעמים הוא לא נהנה בפועל מכל העושר שלו ועסוק כל הזמן בדאגה על שימור עושרו. כמו שנאמר ''מרבה נכסים מרבה דאגה'', ועושר שמור לבעליו לרעתו. או לדוגמא: פועל פשוט מרוויח לפרנסתו חמש אלף ש''ח בחודש, ויש לו מינוס אלף שקל בבנק, לעומתו יש עשיר פלוני שמגלגל בעיסקה אחת בטלפון חמישים אלף ש''ח אולם יש לו מינוס מאה אלף ש''ח בבנק. מי יותר עשיר ממי?? הוי אומר זה שיש לו אלף ש''ח. השני העשיר יש לו כאב ראש הרבה יותר גדול. לכן אדם ששמח במה שנותן לו הקב''ה ישתבח שמו והכל מאיתו יתברך לטובה ולברכה, ומה יתאונן חלילה אדם חי?? דיו בחיים ובבריאות שחונן אותו בורא עולם, והבוטח בהשם - חסד יסובבנו.

חכמי ישראל דרשו על הפסוק (שמות כ, ד) ''בשמיים - ממעל, ועל הארץ מתחת''. שבעניני שמיים ורוחניות תמיד תסתכל מי למעלה ממך, תמיד תשאף להיות כמוהו שיהיה מודל לחיקוי בבחינת ''מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'', קנאת סופרים תרבה חכמה. אולם בארץ - בגשמיות תמיד תראה מי למטה ממך, תמיד תדע כמה מסכנים יש, שחיים ברמת חיים ירודה מגיעים עד פת לחם, ואתה ברוך ה' ישתבח שמו לעד שזיכה אותך לכל טוב לעומתם את עשיר ביותר, ישנם כאלה חולים נאנקים ומתייסרים בבתי החולים אתה ברוך ה' מרגיש פחות או יותר טוב, ישנם כאלה מוגבלים ומשותקים - אתה ברוך ה' מתפקד בצורה עצמאית, תן לו הודאה ותשמח במה שחננך בורא עולם.

מסופר על יהודי אחד שבא לחפץ חיים ושאל אותו לאמר: יש לי שדה שמניב כך וכך יבולים בשנה, ויש אפשרות לקנות עוד שדה סמוכה ולהרוויח פי שלוש, אבל זה יבוא על חשבון תפילות במניין ולימוד תורה, מה דעת הרב?? אמר לו הח''ח אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם שהיתה לו חבית יין וברז בתחתיתה, החליט לקבוע עוד ברז בצידה, יין לא יהיה יותר בחבית, אבל היין רק יגמר מהר יותר. והנמשל ברור: מה שקצוב בראש השנה זה מה שתקבל.

ידוע הסיפור על אותו איש שהיה יושב ודג לו להנאתו על שפת הים, לי] דו יש אוכל ובין גברא לגברא כריך ריפתא ונהנה מהחיים, פגש אותו ראובן אמר לו יאמר לי מר, למה כבודו דג עם חכה דג ועוד דג, יקנה לעצמו רשת גדולה שבאמצעותה יוכל לצוד בפעם אחת עשרות מונים. אמר לו הנופש ומה בכך?? אמר לו ראובן בכל פעם תצוד אלפי דגים ותוכל להביא פועלים ותקנה עוד סירות דייג ותגדיל את התפוקה במאות אחוזים. נו ואז?? שאל הדייג, אמר לו ראובן ואז תוכל להכפיל רכושך פי מאה ותקנה בתים יפים שמרחיבים דעתו של אדם ואיכא דאמרי מחריבים דעתו של אדם וטירות ומכוניות וצי סוחר שלם, שאל אותו הדייג בקוצר רוח, נו ומה אם באמת אעשה כך, מה יצא לי מזה?? אמר לו ראובן ואז כשתהיה מספיק עשיר תוכל לבוא לכאן, לפרוס שמשיה ולדוג דגים בחכה כאות נפשך, אמר לו הדייג וכעת מה אני עושה?? אני לא דג להנאתי?? בשביל מה כל הכאב ראש הזה, פועלים, סירות, רשתות, בתים, ארמונות וכו'??!!

שלמה המלך ע''ה אומר במשלי טוב ארוחת ירק ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב, ישנם בתים של צדיקים שבקושי רב רואים שם פעם בשנה בשר על שולחן השבת. אבל איזה שלוווה, איזה יראת שמיים, איזה חינוך הבנים, איזו אהבה ואחווה וכיבוד הורים. מאידך ישנם עשירים ומשכילים בעלי מעמד חברתי שיש להם שפע בגשמיות אבל הבית מפורק ומפורד, כל הזמן חילוקי דיעות, ריב ומדון, וזו כוונת שלמה המלך ע''ה. ארוחת ירק עם אמונה בהשם עדיפה אלפי מונים על הון ועושר וריקנות ללא תורה.

ראיתי בספר הנחמד ''זיכוי הרבים'' של הרב אילן קדוש שליט''א סיפור נאה על מלך אפגניסטן שאיוותה נפשו לטייל בכפרים של מלכותו ולעמוד על אורח חייהם של האזרחים במדינתו התחפש לאדם פשוט ושם פעמיו לכפר אחד, באחד הבתים שמע קול זמרה הציץ בחלון וראה בבית יושבים זקן וזקנה, בשולחן שלפניהם פירות וערק והם שרים ושמחים, דפק בדלת וכשפתחו לו אמר רצונכם לקבל אורח? אמרו לו בכבוד רב, תרגיש כמו אורח: המלך שאל את בעל הבית במה הוא עוסק, אמר לו האיש אני עני ומתפרנס מתיקון נעליים ברחובות, מה שאני מרוויח במשך היום אני קונה את הכיבוד שאתה רואה על השולחן ואני שבע רצון ברוך ה', שלא חסר לנו ואל יחסר לנו לעולם ועד. שאל המלך את האיש ומה תעשה לעת זיקנה כשלא תוכל לעבוד?? אמר לו בעל הבית וכי עליי לדאוג?? ב''ה ישתבח שמו, היפלא מה' דבר? היד ה' תקצר? הכל ממנו יתברך. המלך קם ללכת ונפרד מהם לשלום. הלך לארמונו וציווה את משרתיו שיוציאו חוק, שאסור לתקן נעליים ברחובות. למחרת קם היהודי כדרכו בקודש לתקן נעליים ברחובות, ראה את המודעות על החוק החדש, הרים היהודי עיניו למרום ואמר ריבונו של עולם! אתה סגרת דלת וודאי שתפתח אחרת במקומה. ראה היהודי שואבי מים, הצטרף אליהם לשאוב, לעת ערב קנה כרגיל את המצרכים וישב לחגוג עם נאוות ביתו. המלך הלך לראות איך יסתדר היהודי הזה וכשראה אותו שמח כדרכו התפלא, סיפר לו היהודי את הסיפור, והמלך אחר ששהה איתם זמן מסויים הלך. נתן המלך פקודה לא לשאוב יותר מים, למחרת שיצא היהודי שוב קידמו את פניו מודעות האוסרות על שאיבת מים, ראה כמה חוטבי עצים הצטרף אליהם וכו', שוב בא המלך ושוב רואה את היהודי שהוא שמח וטב לב שר ומשבח להקב''ה, חזר לארמונו ונתן פקודה לחיל המשמר ללכת מחר ליער ואת כל חוטבי העצים לקחת להלביש להם מדים ולעשותם שומרי משמרת המלך. לקחו גם את היהודי הזה נתנו לו מדים וחרב על ירכו שיעשה פטרול ליד הארמון. באותו ערב חשב היהודי מה לעשות כשאין פרוטה בכיסו?? עלה רעיון במוחו למכור את החרב ובפרוטות שיקבל תמורתם יתגלגל עד שיקבל משכורת מאת המלך. במקום החרב עשה חרב עץ ושם אותה בנדנה. בא המלך בערב לביתו ואמר לו ומה עשית היום, סח לו היהודי אותו מעשה, אמר לו המלך ואם יוודע הדבר למלך?. אמר לו היהודי דיה לצרה בשעתה. ה' גדול. למחרת הוצא להורג בסייף אחד מהפושעים הגדולים במדינה. ביקש המלך שהתליין שיבצע את הגזירה יהיה מיודענו היהודי, כשהודיעו לו דבר המינוי בכה והתחנן היהודי על נפשו: איני מורגל בכך, מעולם לא שפכתי דם. אבל אחרי ששמע שגזירה הוא מהמלך ואת הנעשה אין להשיב, התפלל לה' ואמר רבונו של עולם הרי מעולם בטחתי בך אל תבישני הפעם הזו. כיון שהחליף את חרבו האמיתית בחרב מעץ התקרב אל הנדון למוות ואמר בקול רם לפני אלפי האנשים שהצטופפו שם: רבונו של עולם אם האדם הזה אשם במה שיוחס לו הרי שהחרב שלי תפלח את ראשו לשניים. ואם אינו אלא חף מפשע יהיה רצון שחרבי תהפך לעץ יבש שאינו הורג, ואז הוציא חרבו מנדנה והניף אותה על הנדון למוות והנה היא עץ יבש. שמח המלך על חכמתו של נתינו היהודי ועשאו משנה למלך ויד ימינו ועל כך נאמר: ''החכמה תחייה בעליה'' (קהלת ז, יב).

איזהו מכובד? המכבד את הבריות:

הפסוק אומר (שמואל א'. ב, ל) ''כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו''. ולמדנו הנהגה טובה מבורא עולם שמכבד את האדם שמכבד אותו. המשתדל לקיים תורה ומצוות בזה מכבד את הקב''ה, וממילא הקב''ה מכבדו. כ''ש ''לא יחל דברו'', אדם שלא מחלל דיבורו ממילא - ''ככל היוצא מפיו (של האדם) יעשה''. הרמב''ן כתב באיגרת לבנו וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך ואם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו, וכן מצינו בגמרא שרבי היה מכבד את העשירים. כי אם הקב''ה נותן להם כבוד וגדולה כ''ש אני צריך לכבדם. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו חשוב בליבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד, ויזכור האדם שכולם שווים לפני הבורא.

בכלל דבריו של התנא בן זומא בכבוד הבריות הוא כבוד אב ואם שהחיוב לכך חמור מאד עד שלא כל אדם יכול לקיימו כראוי לפי כל הדקדוקים והפרטים. וכיוון שהשווה הכתוב כבוד אביו ואמו לכבוד הקב''ה ממילא צריך לכבדם בחייהם ובמותם. ואפילו שאומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין חייב לשמוע בקולם ולקיים דבריהם כל זמן שלא עובר על דברי השותף השלישי- הקב''ה.

כתב הרב קולדיצקי שליט''א בספר ''לשכנו תדרשו'': בנוהג שבעולם כאשר ילד מתקרב לגיל הבר מצווה דואגים לו לתפילין וללימודי הלכות, תפילה וכדומה, וכשמגיעים המועדים לומדים הלכות המועד וכו' ומשום מה במצוות ואהבת לרעך כמוך שהיא מצווה תמידית ונוהגת 24 שעות ביממה ו 365 יום בשנה לא כל כך עוסקים בלימוד ההלכות והדינים הקשורים בכך, ובפרט בדברים אלו שהיצר מטעה את האדם על עבירה חמורה שהיא מצווה, ועל דיבור אסור שהוא מותר וכו', ובאמת הרבה פעמים יפקחו עיני האדם לראות כי הדבר אשר חשב שהיא מצווה גדולה היא עבירה חמורה.

פעמים היצר מטעה את האדם ומורה לו היתרים לדבר על אדם פלוני או בגנות הכשר מסויים או לבייש ולהכלים פלוני או אלמוני, והכל בתואנה שזה לתועלת ולשם שמיים וכדו'. מפני שהיצר יודע שאם יבוא לאדם ויאמר לו לך עבוד ע''ז ודאי שבוז יבוז לו, אבל לפתות אדם לדבר או להכלים אדם אחר בזה מתפתים יותר, וכידוע שהמלבין פני חבירו ברבים נקרא שופך דמים וחמור יותר מהרוצחו. והוא מהיורדים לגהינום ואינם עולים. אמר דוד המלך ע''ה לפני הקב''ה ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים את בשרי לא היה דמי שותת לארץ, ואפילו בשעה שעסוקים חברי הסנהדרין בנגעים ואהלות, אומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה?? היה אומר להם דוד המלך ע''ה מיתתו בחנק ויש לו עולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא!! היצר הרע מופיע לפני חברי הסנהדרין שונאי דוד בתור שאלה הלכתית כביכול ושם היה טמון ההלבנת פנים.

הגמרא בבבא קמא (דף עט עמוד ב:) אמר רבי יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, גנב שגנב שור אם טבחו ומכרו משלם פי חמש חמישה שוורים, אבל שה שהרכיבו על כתיפו בשעת הגניבה משלם רק תשלומי ארבעה, וכל זאת מפני שהגנב נושא את השה על כתפיו התורה חסה על כבודו, שמתבזה בפני העוברים ושבים.

וכן בעניין ערי המקלט לרוצחים, רואים אנו שהתורה הזהירה להיטיב עם כל הבריות ואפילו עם רוצחים שפלים. כמו שאמרה הגמרא במכות (דך י) ''מזרחה שמש'' - הזרח להם שמש לרוצחים, שמחוייבים להגלות רבו עימו שילמדו תורה בערי המקלט. אימו של הכהן הגדול הייתה מביאה להם מיני מאכל ומשתה שלא יקללו הרוצחים את בנה וכו'.

מסופר שפעם נכנס אל רבי יחזקאל לוינשטיין תלמיד חכם אחד והגיש לפניו תוכנית שהגה שלפי דעתו תוכל לבצר את חומות הדת ולחזק את התורה בארץ. הרגיש רבי יחזקאל כי בביצוע התוכנית עלול מאן דהוא להיפגע. קם על רגליו והכריז בהתרגשות, כך מקובלני מרבותיי, בניין בית המקדש יבוטל אם בנייתו עלולה לפגוע באיזה אדם מישראל, שמע התלמיד חכם ההוא ובאמת גנז את תוכניתו.

נצטוינו בתורה ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא יט, יח) וציווי זה כולל לכל יהודי באשר הוא, ללא הבדל חוג מפלגה או עדה, לצערינו יצר הרע משריש בלב האנשים דיעות פסולות שמי שהוא לא מהחוג שלי, מצווה לדבר בגנותו. ולא היא: שהרי כל גופי תורה נכנסים בכלל הזה של ''ואהבת לרעך כמוך'', כולם נחשבים לילדי שעשועים של הקב''ה ואפילו אותם שרחוקים מקיום תורה ומצוות גם הם נחשבים בניו של הקב''ה, ועל כולם הובטחנו לבל ידח ממנו נדח, ששום נשמה בישראל לא תלך לאיבוד ח''ו. ואנו צריכים להתפלל על אחינו ואחיותינו שעדיין לא זכו לתורה ומצוות שהקב''ה יערה עליהם רוח ממרום וישובו בתשובה שלימה לפניו לעשות כולם אגודה אחת ולעובדו בלב שלם.

בספר ''לקח טוב'' הביא מעשה במרן החפץ חיים זיע''א שהיה נודד למכור את ספריו וראה באכסניה בוילנא חייל גדול ומגושם שנכנס ומתיישב ליד השלחן ופוקד על המלצר שיגיש לו ואוכל בתאותנות גדולה בלי ברכה ובלי דרך ארץ ומתייחס אל הסובבים אותו בגסות רוח, וכולם נפל עליהם אימתה ופחד בראותם אותו, החפץ חיים קם לגשת לאותו יהודי ולדבר איתו אולם בעל האכסניה התחנן לפניו שלא יחשוב על כך פן יבולע לו, אמר לו האכסנאי חייל זה יהודי הוא מחיילי המלך ניקולאי והוא חושש שמא ירים יד על הצדיק שינסה לדבר איתו, אמר לו אנא רבי הנח לו, אין עם מי לדבר הריהו מגושם ממש, בור ועם הארץ. כשהיה בן שבע שנים נחטף עם ילדים אחרים ונסחב לסיביר. עד גיל 18 גדל בין איכרי המקום כגוי לכל דבר ומאז הוא משרת את ניקולאי, מוטב רבי שלא תתחיל איתו, כבודך יקר מדי בעיני. החפץ חיים חייך וניגש אל החייל, הושיט לו יד ואמר בנעימה לבבית וידידותית שלום עליכם. שמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת לסיביר, גדלת בין הגויים, לא זכית ללמוד אפילו אות אחת בתורה, עברת את כל הגהינום בעולם הזה, סיוט צרות, רדיפות איומות, ועינויים נוראיים, הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך, אילצו אותך לאכול חזיר נבילות וטריפות, ואעפ''כ נשארת יהודי לא השתמדת!! מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך, והייתי בן עולם הבא כמותך בעולם האמת הרי היה חלקי עם צדיקים וגאוני עולם. וכי דבר קל הוא לסבול יסורים שכאלה למען היהדות ?? למען כבוד שמיים?? שלושים וכמה שנים ברציפות, הרי זה נסיון גדול יותר מחנניה מישאל ועזריה. דמעות נשרו מעיניו של החייל הגדול, והוא נזדעזע עד עומק נשמתו מהמילים החמות, שזרמו ממקור חי וטהור, שלטפו והחיו את נשמתו המיוסרת והמיוגעת. משנודע לו מיהו העומד לפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את החפץ חיים. המשיך הרב לומר לו: אדם שכמותך שזכה להיחשב בין הקדושים שמוסרים נפשם על קדושת השם, לו קיבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר לא היה מאושר כמוך בארץ. היהודי הזה שמעולם לא שמע מילה טובה, מעולם לא קיבל עידוד והבנה ואוזן קשבת, כל ימיו סבל חרפה, וגידופים, סבל ויסורים פתאום שומע מילים כאלה ומקבל ויחס חם מגדול ישראל פאר הדור והדרו. איך לא ימס ליבו?? שוב לא עזב החייל הזה את החפץ חיים עד שהפך בעל תשובה אמיתי וצדיק גמור.

בספר שאל אביך ויגדך מספר הרב שבדרון זצוק''ל מעשה באדמו''ר אחד שנקלע לעיר זרה, חיפש בית הכנסת ולא ידע להיכן לפנות. לפתע ראה יהודי שחולף על פניו במהירות, שאל אותו היכן יש כאן בית הכנסת? אלא שאותו יהודי לפני ששמע את השאלה ענה אין לי זמן אני ממהר לביהכנ''ס. הלך האדמו''ר אחרי אותו יהודי, וכשהגיעו לביהכנ''ס אמר לו האדמו''ר יש לי קושיה: כשיעקב נאבק עם המלאך כתוב ''ויאבק איש עימו'', וחז''ל אמרו שאותו איש היה הסיטרא אחרא. ואילו כשיוסף הלך לחפש את אחיו כתוב ''ויפגשהו איש וישאלהו מה תבקש'' וחז''ל פירשו שזהו המלאך גבריאל. למה דרשו חז''ל פעם איש הוא הס''מ ופעם פירשו שהאיש הוא המלאך גבריאל?? התשובה לכך היא שכבר בפסוק מרומז ההבדל בין איש לאיש, שאם בא אורח לעיר ומבקש להגיע למקום שלא מוכר לו האיש שואל אותו לשלום, וגם שואל אותו מה הוא מבקש, זה המלאך גבריאל, אבל אם יאמר לו האיש אין לי זמן, שלחני כי עלה השחר דע לך זהו הס''מ!!

מעשה באברך בן תורה תלמיד חכם מופלג ששמע פעם מהדרשן ואל תרבה בשיחה עם האישה באשתו אמרו וכו', כשהלך לביתו לא דיבר עם אשתו ולא מידי. כל מה שניסתה לדובב אותו ולשאול ולחקור מילא פיו מים, ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה, הלכה עם אמה לרבי יהושע ליב דיסקין זצ''ל והתאוננו על האברך, שמע זאת הרב והצטער מאד, שלח לקרוא לאברך הנ''ל ובכוונה קרא לו בשעה שעמד לסעוד. כשהאברך הגיע לבית הרב כולו רועד מאימת הרב אמר שלום עליך רבי ומורי, הרב דיסקין זצ''ל לא ענה לו. נטל מים ראשונים, בצע על הפת והחל לאכול, כל הסעודה הרב שותק שתיקה רועמת, כל הזמן הזה עומד האברך מבוייש ונכלם על מה ולמה הרב קרא לו, לאחר הסעודה נטל הרב ידיו וישב לברך ברכת המזון וגם לא אמר לו דבר, ורק כעבור מספר דקות אמר לו אתה יכול ללכת. עכשיו הבין האברך על מה רמז לו הרב בשתיקתו, וכמובן, שמיני אז שינה את התנהגותו ויחסו לאשתו.

הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט''א הביא פירוש נפלא ששמע מהגאון רבי צבי קופשיץ זצ''ל שהמשנה מביאה כאן ארבע דברים היפך ממה שהעולם חושב. העולם חושב מיהו חכם? זה שכולם שואלים מנו עצה ותושיה והוא לא צריך לשאול משום אדם. על כך אמרה המשנה איזהו חכם? הלומד מכל אדם. העולם חושבים מיהו הגיבור הגדול? זה שמתגבר על כולם ואף אחד אינו יכול להתגבר עליו. אומרת המשנה, להיפך: איזהו גיבור? הכובש את יצרו ומוותר לאחרים. העולם חושבים מי זה עשיר? זה שטורח כל ימיו לאסוף ולהרבות כסף, אמרה המשנה שהוא להיפך, איזהו עשיר? השמח בחלקו ומסתפק במה שחננו האל. העולם חושבים מיהו המכובד? מי שהכל מכבדים אותו והוא אינו מכבד לאף אחד, באה המשנה לומר להיפך: איזהו מכובד? המכד את הבריות קטן כגדול. וה' יעזרנו להזהר בכבוד חברינו!!

פרק ד - משנה ב

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:

התנא בן עזאי מלמדינו שבמצווה שייך לומר מצווה קלה או מצווה חמורה, שהרי ישנם מצוות קלות כמו צדקה, חסד, ציצית, וכו'. אולם בעבירה לא שייך לומר עבירה קלה, שכל עבירה היא חמורה והאיסור שווה בכולם, עוד מחדש התנא שבקיום המצוות הכלל הוא לרדוף אחריהן ולא לחכות שיבואו לידו, כמו שנאמר ''נרדפה לדעת את ה''' (הושע ו, ג), להיפך מן העבירות שבהם אנו אומרים אל תביאני לידי עבירה, אל תביאני לידי ניסיון כלומר לידים של העבירה.

החפץ חיים נשא משלו בענין קיום המצוות בעולם הזה ויאמר: משל לגביר אחד שירד מנכסיו והגיע עד לפת לחם. עזב את עירו והלך למקום שלא מכירים אותו מחמת בושתו והיה מכתת רגליו מבית לבית להשכיר עצמו לעבודה ולהחיות את עצמו תמורת שקלים בודדים, לימים פגשו אחד ממכריו שאלו לשלומו ולמעשיו, סיפר לו היורד כי הוא משכיר עצמו תמורת שקלים בודדים ליום עבודה, תמה חבירו, הכיצד?? אדם חכם וברוך כשרונות כמוך משכיר עצמו תמורת שכר מועט כזה?? אמר לו היורד וכי מה יכולתי לעשות?? כבר הגיעו הדברים לידי כך שסבלתי חרפת רעב ממש, וכי היתה לי ברירה אחרת?? הלא טוב שכר מועט כזה מאשר לשבת באפס מעשה.

והנמשל ברור ונוקב: חייב אדם לעשות חשבון מעשיו בעולם הזה עולם התמורה, אל לו להיות בררן במצוות, כל מצווה ומצווה שבאה לידו, אף אם היא נראית לו קלת ערך ופשוטה - אל יחמיצנה, ואל יחכה שהיא תבוא אליו ותחזר על פתחו, אלא יהיה הוא משכים לפתחה, מהר ימהר לקיימה מיד בלא שהיות. כי גם מצווה קלה של חיוך או מילה טובה לחבר, לעודד את רוחה של אשתו או לשאול ולהתעניין בשלום קרוביו לא דבר פשוט הוא.

הגמרא בברכות (דף סא) אומרת לא יהלך אדם אחרי אישה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו בדרך יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחרי אישה בנהר שמגבהת בגדיה מפני המים וזה מסתכל בה אין לו חלק לעולם הבא. וכן המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו יש בידו תורה ומצוות כמשה רעיה מהימנה לא ינקה מדינה של גהינום. אם יש דרך אחרת ולא עובר בה הרי זה נקרא רשע. ולא יאמין אדם בעצמו ויאמר לי זה לא יקרה, אני חסין קדוש, אני שומר על עצמי ויכניס עצמו למצב של נסיון, מפני ש''צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'' (תהלים לז, לב), והוא היצר מאש ואנו מבשר ודם. לכן יברח מהעבירה כבורח מפני אש ממש. ואם האדם בעצמו אינו שומר על עצמו הקב''ה גם הוא אינו שומרו. שאם לא חס על חייו מי יחוס עליו?

ולכאורה קשה מה הלשון בורח מן העבירה וכי העבירה רודפת אחריו?? אלא נראה לומר לעניות דעתי בורח מן העבירה- במחשבה. צריך לברוח ממחשבות לא טובות, ע''י שלומד תורה ועסוק כל הזמן בתורה, ממילא בורח בצורה הטובה והמועילה ביותר מן העבירה. יהודי שלומד תורה וגם כשיוצא מבית המדרש או מבית הכנסת חושב ומשחזר ומעסיק עצמו בדברי תורה, שגם אם מסתכל הוא לא רואה, וגם מסיר ממנו ע''י התורה מחשבות רעות ומרעין בישין. והא בהא תליא. וממילא כשבורח מן העבירה הוא עושה מצווה.

בפרשת צו כתוב (ויקרא ו, ב) ''צו את אהרון ואת בניו'', ואין צו אלא לשון זירוז, ביותר יש לזרז במקום שיש חסרון כיס, מהו חיסרון כיס?? אלא ידוע שלכל השערים בגוף האדם יש כיסוי, לעיניים יש עפעפיים, לאוזניים יש אליה וכו' לדבר אחד אין כיס, כלומר כיסוי: למחשבה, מחשבה באה בעל כורחו של האדם ואין שער לנעול אותה. אעפ''כ אם עסוק בדברי תורה וראשו תפוס בלימוד-ממילא שוכנת בליבו ובמחשבתו רק מחשבת מצווה.

הגה''צ יהודה צדקה זצוק''ל אמר על הפסוק ''חשתי ולא התמהמתי לשמור מצוותיך'' (תהלים קיט, ס), שלכאורה חשתי ולא התמהמתי זה כפל לשון?? תירץ הרב זצוק''ל שיש אנשים שאתה שואל אותם למה כבודו רץ לתפילה, הוא עונה לך עוד שתי דקות מנחה לכן אני רץ מפני שהתמהמה עם חבר או בביתו וכבר מאחר לתפילה. אומר דוד המלך ע''ה אני רץ לא מפני שהתמהמתי לפני כן אלא מפני שאוהב אני את מצוותיך הקדושים והטהורים.

ישתדל אדם כל ימיו להזדרז לדבר מצווה ולא ללכת כמי שכפאו שד או כאנוס על פי הדיבור, אלא כל זמן שנותנים לו את האפשרות ואת הבריאות ללכת, יעשה זאת. שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה. גורר מלשון גורר את התיאבון, נותנת לו תיאבון לעשות עוד מצווה ועוד מצווה. ולכאורא אם עבירה גוררת עבירה א''כ לעולם האדם יעשה עבירות ואין לו שום סיכוי לעשות מצווה אף פעם בחייו? וכן במצווה, אם יעשה מצווה אחת הרי לעולם אחת תגרור את השנייה ונמצא שכל חייו רק מצוות, האומנם?? אלא כוונת התנא בן עזאי לומר שאדם עושה מצווה מוריד שפע לעולם, ואופפת אותו אווירת קדושה שמכשירה את הקרקע לקיום עוד מצווה, אולם הדבר תלוי באדם עצמו אם ינצל את ההזדמנות וימשיך לעשות עוד מצווה או שיתעצל וימנע מקיומה!

ולכאורה קשה: בשלמא במצווה שייך לומר שכר מצווה מצווה, אבל בעבירה מה שייך לומר שכר עבירה עבירה וכי הוא מקבל שכר על עבירה? הלא ענוש יענש?? אלא נראה לתרץ שלא כמנהג הקב''ה מנהג בשר ודם. אדם שלא גונב ולא רוצח ולא נואף אין מציאות ואין הנהגה בשום מקום בעולם לתת לו שכר על זה, אף אחד לא מקבל אות האזרח ההגון או אות מופת או מדליה על זה שלא גנב, להיפך אם יגנוב יענש.

אבל הנהגת הקב''ה ישתבח שמו אינה כן, ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאילו קיים מצווה. היה מסופק בדבר אם הוא אסור או לא ואחז בכלל שב ואל תעשה עדיף מעלה עליו הכתוב כאילו קיים מצווה. וזה הוא שכר עבירה שבפעמים שהתחרט ולא עבר עבירה- יקבל על כך שכר. אבל אם חלילה נטמא בעבירה פעמיים שלוש ולא נזהר בעצמו, הרי הקב''ה מסיר שמירתו ממנו ומשאיר אותו חשוף לפגעי הזמן ואז בנקל עושה עוד עבירה והולך מדחי אל דחי רח''ל.

הכי דמי מצווה גוררת מצווה?? כגון אדם משאיל לחבירו קלטת. זה שמע קלטת, דברי מוסר והתעוררות, התחזק מהקלטת והחליט ללכת לסמינר. בעקבות הסמינר קיבל על עצמו עול תורה ומצוות. חיזק אף את אשתו, הוציא את הבנים מהחינוך החולני והכניסם לחינוך טהור של ילדי ישראל. הגדיים נעשו תיישים, הקימו בית נאמן בישראל ואף את ילדיהם חינכו על ברכי התורה והיראה. וכך כדור השלג החל לצבור תאוצה בזכות קלטת אחת קטנה זיכוי הרבים אדיר ומצוה רודפת מצווה, זוכה לדורות של תורה ויראת שמים.

סיפר הרב אשר רוזנפלד שליט''א על רב אחד בישיבת פונוביז' שקיבל הזמנה לחתונה בשוויץ - כרטיס נסיעה הלוך ושוב. על גבי המעטפה הופיע שם וטלפון של אדם שלא הכיר מעולם. חשב הרב ודאי טעות נפלה כאן. טילפן למספר שהיה מצויין ע''ג המעטפה והקול מהעבר השני הזדהה כאברך לשעבר בישיבת פוניבז' שהיה על סף עזיבת הישיבה. ומילה אחת של עידוד מצידו של הרב נטעה בו רצון וכח להמשיך. ואכן הלך הלוך וגדל עד שהתמנה רב בחו''ל. וכל הזמן חשב איך להודות לאברך שעודד אותו וסידר לו את צווארון מעילו בשעה שהיה שפוף ועצב, ועתה שהוא מתחתן בשעה טובה ומוצלחת החליט לגמול לו כהכרת הטוב כרטיס טיסה לחתונה. אדם לא יודע מה יכולה לעשות מילה אחת טובה או אפילו חיוך שמחייך לחבירו ומרומם את רוחו וממש מחייהו. המצווה הזו גוררת באמתחתה עוד ועוד מצוות ומעשים טובים בבחינת זורע צדקות ומצמיח ישועות.

פרק ד - משנה ג

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

הגמרא במסכת סנהדרין (דף קח ע''ב) אומרת: שלושה שימשו בתיבה: חם, העורב, והכלב. יש רמז בתורה על האיסור לשמש בזמן המבול שהרי בכניסה לתיבה הפריד הפסוק בין הגברים לנשים, שנאמר (בראשית ו יח): ''ובאת אתה ובניך ואשתך ונשי בניך איתך'', אבל ביציאה חיברם שוב, (בראשית ח, טז): ''צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך''. העורב שעבר על הצווי ובתגובה לכך רצה נח לגרשו מהתיבה אמר לו הקב''ה עדיין לא הגיע זמנו של עורב זה למות, עדיין יש לו תפקיד בעולם, שהרי בזמן שאליהו הנביא יתחבא מפני איזבל ואחאב, העורב יקח אוכל ומשקה ויפרנס את אליהו במערה, וזה נרמז בפסוק ''ויצא העורב יצוא ושוב עד יבשת המים'' - יבשת בהיפוך אותיות תשבי שהוא אליהו, עדיין לא תם תפקידו בעולם, כל אחד בעולם החל מהאדם שהוא נזר הבריאה ועד הכינים והתולעים הקטנים ביותר יש להם תפקיד בעולמו של הקב''ה.

דוד המלך ע''ה שאל את הקב''ה כל מה שברא הקב''ה בעולמו הכל לכבודו ולצורך היקום כולו ברא, אבל למה צריך עכביש ולמה צריך משוגעים בעולם?? במה הם מועילים בעולם?? הרי היה אפשר להסתדר טוב גם בלעדיהם? אמר לו הקב''ה חייך שהם יצילו אותך ביום מן הימים אותם יצורים שלא יחסת אליהם חשיבות. ואכן העכבישים הצילו את דוד המלך כשהיה מתחבא במערה מפני שאול, וכשראו עבדי שאול על פתח מערה כורים שלמים של עכביש היו בטוחים שלא נכנס אדם לכאן, ולכן לא נכנסו לחפשו. כשברח דוד אל אכיש מלך גת אמרו שריו לאכיש נהרוג את מי שהרג את אחינו באותה שעה נתיירא דוד וביקש רחמים מלפני הקב''ה, ריבונו של עולם תן לי מעט מהשטות, עשה עצמו כמשוגע. אמר המלך אכיש אל שריו הנה תראו איש משתגע החסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי?? וגירש אותו משם שמח דוד שמחה גדולה באותה שעה וחיבר מזמור בתהילים: ''לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך אברכה את ה' בכל עת תמיד תהילתו בפי'' (תהלים לד, א ב).

הפסוק אומר (בראשית א, לא): ''וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'', וכן כתוב (קהלת ג, יא): ''את הכל עשה יפה בעיתו''. ומשלו בעלי המוסר את העולם הזה למשחק הרכבה שקוראים לו בפרסית פאזל, וכל אחד מבאי עולם מאז בריאתו ועד סוף האלף השישי הוא חלק זערורי בפאזל הזה, וכולם ביחד יוצרים את התמונה שהרכיב בורא עולם.

הגמרא ירושלמי מסופר על יהודים שהציקו לגוי אחד בשם דיקלוט שהיה רועה צאן היו פוגעים בו ומעליבים אותו ובא רבי יהושע והצילו מידם והוכיח אותם על מעשיהם, לימים גדל הנער הגוי וגלגל הוא בעולם והחל לעלות בדרנות עד שהתמנה למושל העיר, זכר המושל את מסכת היסורים שגרמו לו היהודים בעבר והוציא גזירה לגרשם מתחומי מדינתו. היהודים הרגישו שהאדמה בוערת תחתיהם ושלחו משלחת ובראשה רבי יהושע שילכו וינסו להעביר את רוע הגיזרה, ואכן זכר המושל את רבי יהושע ואמר לו בזכותך אני מוחל, שאילולא אתה הצלת אותי מידם אז, לא הייתי מוחל להם, ואין מידי מציל.

כתב הרב ''פלא יועץ'' זצוק''ל: צא ולמד עד היכן גדר מנהג הבזיון שהרי כתוב (שמות כ, כו): ''לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו'', אם כך הקפידה תורה על כבוד אבני המזבח שאינן רואות ואינן מקפידות, על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר בפני אביו ואימו ורבו ותלמידי חכמים וכדו'. ועוד שהרי משה רעיה מהימנה לא היכה את היאור ואת העפר, ולא נלחם במדיין לתת נקמת ה' במדיין מפני שגדל שם והיה מלך עליהם, קל וחומר בן בנו של ק''ו שאסור לזלזל בכבודן של ישראל שנקראו בבת עינו של הקב''ה, והמבזה את ישראל כאילו מבזה את השכינה. וכל שכן אם הישראל הזה הוא תלמיד חכם או רב, וכ''ש אם הם רבותינו הקדושים כת הקודמים אשר קטנם עבה ממתנינו וכשאינו מבין דבריהם הקדושים אשר שכינה דברה מגרונם, יתלה את החסרון בעצמו, שאין אנו יורדים לסוף דעתם, ומימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים.

מעשה בתלמיד שאמר פעם באמצע השיעור אולי רש''י טעה, אמר לו הרב חמור!! התלמידים ששמעו תמהו על רבם היאך מלאו ליבו לפשוע כך בתלמידו? הסביר הרב את דבריו: הלא גמרא ערוכה ומפורשת היא: אם ר. אשונים כמלאכים- אנו כבשר ודם, ואם ראשונים כבשר ודם אנו כחמורים לעומתם, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא היה טועם מתבן שאיננו מעושר, ואם אתה אומר על רש''י שאילולא הוא לא היינו מוצאים ידנו ורגלינו בכל הש''ס התורה הנביאים והכתובים שהוא טועה כלומר שהוא אדם, אם הוא אדם אנו כחמורים.

ואל תהי מפליג לכל דבר:

כלומר אל תרחיק דבר שיש לחוש עליו ואל תאמר שאין חשש ממנו, אלא לעולם תאהב את השמא, ולמיחש בעי. והיסוד הזה נכון לגבי כל הנושאים בחייו של יהודי, אם זה בענין התשובה למשל, אמרו חז''ל שוב יום אחד לפני מיתתך, אל תאמר לי זה לא יקרה ועדיין צעיר אני לימים שהרי כל אלו שמתו אתמול רח''ל לא האמינו שזה יקרה להם, והיו להם תוכניות לעוד שנים רבות, ויפה שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים, כי לא תדע מה ילד יום. לכן יש לחשוש ולא לשבת על מי מנוחות. כששואלים יהודי נו מה יהיה אתך? הוא עונה יהיה בסדר, מה הפירוש לכך? הוא למעשה משכנע את עצמו שכרגע הוא עושה ככל העולה על רוחו, פעמים הוא מקיים מצוות ופעמים הוא עובר עבירות וחי את חייו בהרגשה שלגבי העבירות אפשר להסתדר עם הקב''ה, הקב''ה ישתבח שמו ארך אפיים ורב חסד ומרבה להטיב, וודאי שיתחשב בו ויסלח לו. הוא מנחם את עצמו שהוא לא איזה פושע או עבריין, והרי יש רעים ממנו.

עוד פירוש אל תהי בז לכל אדם-תלמד מיפתח הגלעדי שהיה גיבור חיל ואנשי עירו גירשו אותו מביתו ומארצו ומנחלת אבותיו, והלך ואסף אנשים ריקים ופוחזים שהלכו אחריֹו, אולם בצר לאנשי יבש גלעד פנו אליו לעזרה שיושיעם ויהיה שופט שלהם, אמר להם כשהיה לכם טוב גרשתם אותי, עכשיו קצת צר לכם אתם קוראים לי וחפצים בי?? ועליו נאמר יפתח בדורו כשמואל בדורו, לכן אל תבוז לאף אדם, ואל תזלזל בבני עניים שמהם תצא תורה. אמר פעם ''הסטייפלר'' זצוק''ל שהרבה עילויים ובעלי כשרונות גדולים למדו בצעירותם בישיבות- ולא הגיעו להיות אפילו רבני שכונות, ומאידך דווקא אלה שלא ציפו מהם לגדולות ונצורות, דווקה הם ע''י התמדה ושקידה רבה בתורה זכו להאיר עיני ישראל ונהיו גדולי עולם.

כתב הבן איש חי זצוק''ל שאם נגזרה על האדם ברכה או גזירה טובה אפילו אם יברח ממנה היא תרדוף אחריו עד שתשיג אותו. והביא הרב ז''ל מעשה בגנב אחד שהיה פותח שערים בתבונה ולא היה דלת או מנעול שעומד בפניו, באחד מפריצותיו הסוחפות כשנכנס לבית אלמנה עשירה וגלמודה והחל למלא שקיות מהשלל החלו הרהורי חרטה ותשובה מקננים בליבו, חשב עד מתי יפחד מבעל הבית שלמטה ולא יפחד מבעל הבית שלמעלה שתמיד רואה אותו. החליט שהוא מחזיר הכל למקומו ויהי מה, אם הקב''ה רוצה לתת לו את העושר בדרך חיובית היד ה' תקצר? היפלא מה' דבר? ברוך אומר ועושה, החזיר הכל למקומו ושב כלעומת שבא. למחרת הלך לרב העיר להתוודות בפניו ולקבל עליו תשובה אמיתית, אמר לרב את חטאי אני מזכיר היום, והחל לפרט לפניו את מעשיו מיום עומדו על דעתו, עוד הם מדברים באה אותה אלמנה לרב להתאונן לפניו שאתמול כמעט וגנבו את כל עושרה והיא פוחדת להשאר לבד לכן מבקשת ממנו שימצא לה זיווג כשר והגון. הרב שידך בין החוזר בתשובה לאלמנה והתחתנו ברוב פאר והדר, ומה שלא לקח באיסור לקח כעת בהיתר וברווח.

הגמרא (תענית כ''א.) מספרת על רבי יוחנן ואילפא שעזבו את הישיבה והלכו להחיות נפשם במלאכה, כיוון שהיתה השעה דחוקה להם, כשישבו לאכול בצד הדרך תחת חומה אחת שמע רבי יוחנן ששני מלאכים מדברים בניהם, האחד אמר לשני בוא ונפיל את החומה הזו על שני האנשים שעוזבים חיי עולם והולכים לעסוק בחיי שעה, אמר המלאך השני עזוב אותם מפני שאחד מהם עתיד לעלות לגדולה ולהתמנות ראש הישיבה, רבי יוחנן שמע את שיחת המלאכים ואילפא לא שמע, אמר רבי יוחנן לאילפא שמעת משהו?? אמר לו לא שמעתי. הבין רבי יוחנן כיוון שמשמים השמיעו דווקא לו משמע שהוא עתיד לעלות לגדולה, אמר רבי יוחנן לאילפא אני חוזר לישיבה. וכך היה. רבי יוחנן התמנה במשך הזמן לראש הישיבה ואילפא הלך להחיות נפשו, ועל זה אמרו חז''ל במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימא, ומה שמגיע לאדם יקבל בלי להתאמץ ובלי להזיע ואפילו בלי ידיעתו שנאמר ''ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך'' (דברים כח, ב).

פרק ד - משנה ד

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִקות אֱנוֹשׁ רִמָּה:

כתב רבינו עובדיה מברטנורא זיע''א שלמרות שבכל המידות יאחז אדם את שביל הזהב, השביל האמצעי ויברח מהקיצוניות, במידת הענווה יאחוז עד הקצה האחרון בכדי לברוח מהגאווה כבורח מפני אש, שהוא מנפש ועד בשר יכלה, שהרי הגאווה הסרוחה- אבי אבות הטומאה היא וגוררת בעקבותיה כל המידות הרעות.

המטרה שאליה צריך לשאוף האדם במידת הענווה היא כמו שאמרה הגמרא בסנהדרין (פ''ח) איזהו בן העולם הבא? שפל רוח, שייף עייל ושייף נפיק, גריס באורייתא תדיר ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. ע''י שיתנהג בכובד ראש ובשחות עיניים, שלא יבקש גדולה ושלא יחמוד כבוד ושלא ישב במקום גדולים, ולא להתלבש במלבושים יקרים.

אומר הרב פלא יועץ זצוק''ל שעיקר הענווה בלב, ידע האדם ידיעה מוחלטת שהוא מכיר במיעוט ערכו ומיעוט מעשיו ועבודתו ועוצם חטאותיו, וידע שתקוות אנוש רימה, ומה יועיל לו אם יתגאה בעולם לא לו? אולם כלפי חוץ לא צריך להראות שפלות גדולה וענווה גדולה מדי, מפני שכל אדם צריך לדעת בתוך ליבו פנימה- בשבילי נברא העולם, וכולם נבראו לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני, כלפי חוץ יראה כאחד האדם ולא מתבלט ולא מתייחד משאר אנשים, כמו שאמרה חנה בתפילתה ''ונתת לאמתך זרע אנשים'' (שמואל א. א, יא). ופירשו שיהיה מובלע בין אנשים, לא גבוה מדי ולא שמן מדי, ולא בולט מדי.

טעם הדבר שבמידת הענווה חייב לברוח לקצה האחרון הוא כי כל המתגאה מורד הוא במלכות שמיים ועל כן אפילו גאווה במשהו אסורה, כמו חמץ בפסח שהוא לא כשאר האיסורים שרובם בטלים בשישים או יותר, חמ. ץ אסור במשהו, כן במידת הגאווה.

אומר הפסוק (תהלים נא, יט): ''זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה'', הרי לך שאדם שהוא שפל רוח, כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, ורצוי הוא ומקובל בפני הקב''ה, שאינו חפץ בעולות וזבחים אלא באדם המכניע ליבו לפניו.

בספר שאל אביך ויגדך סיפר הרב שבדרון זצ''ל על הרב בעל מגלה עמוקות שהתגורר בקרקא בזמן שהב''ח (הב''ח בית חדש רבי יואל סירקיש זיע''א) היה רב עיר, פעם הלך הב''ח ברחוב וראה שני אנשים הולכים ופניהם מאירות כשמש, ואחריהם ראה עוד ארבעה אנשים שחורים כפחם אחד מבוגר ועוד שלושה צעירים, ארבעה אלו רצו אחרי שני האנשים אבל לא הצליחו להשיגם, לאחר ששני הצדיקים עם הפנים המזהירות נעלמו מן העין ניגש הב''ח לאנשים הכושים כפחם ונתן להם שלום. שאל אותם מי הם? אבל הם סירבו לענות, אמר להם הב''ח אני כאן המרא דאתרא ואם אני שואל עליכם לענות לי, הסכימו הארבעה ואמרו הרב צודק אנו חייבים לענות לו, אנחנו גיחזי ושלושת בניו, ואילו שני האנשים שאנו רצים אחריהם תמיד הם אליהו הנביא ואלישע הנביא, ואחד מהעונשים שלנו הוא לרדוף אחריהם תמיד ולא להשיג אותם לעולם. ולאן הלכו עכשיו שאל הרב?? אמרו לו שהם הלכו לבעל מגלה עמוקות, הלך הב''ח לבעל מגלה עמוקות ואמר לו אני יודע שאליהו נמצא אצלך תשאל אותו למה איננו בא אלי, שאל בעל מגלה עמוקות את אליהו הנביא, ענה לו כי לרב של עיר מוכרח שיהיה שמינית שבשמינית מהגאווה, שאם לא כן בעלי הבתים ירמסו אותו תחת רגליהם, אבל מכל מקום אני אינני יכול לבוא אליו!!!

פרשו חז''ל למה רבי לויטס איש יבנה כתב במשנה זו מאד מאד, הרי על משה רעיה מהימנה כתוב ''והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה'', וכי התנא מבקש שנהיה יותר ממשה רבינו?? ומתרצים שהמילה מאוד רומזת על שלושה עמודי עולם שהייתה בהם ענווה יתרה, משה רבינו, אברהם אבינו, ודוד המלך, אברהם אבינו אמר ''ואנוכי עפר ואפר'', דוד המלך ע''ה אמר ''ואנוכי תולעת ולא איש''. משה רבינו אמר ''ונחנו מה'', ונשאל מדוע התורה הקדושה מעידה דווקא על משה רבינו שהוא עניו ביותר, למה לא שיבחה את דוד המלך או את אברהם אבינו??

שתי תירוצים: אצל אברהם ודוד שתיארו עצמם בדבר השווה משהו. אברהם אבינו אמר ואנוכי עפר ואפר, עפר יש לו חשיבות שיכולים לזרוע בו והוא מצמיח, וכן משמש לכיסוי הדם, וכו' אפר יש לו חשיבות מצד עברו שפעם לפני ששרפו אותו היה חשוב וכן אפר פרה אדומה וכו'. דוד המלך ע''ה שדימה עצמו לתולעת בכ''ז יש בה חשיבות מצד עצמה, ישראל נמשלו לתולעת שכוחה בפיה, אולם משה רבינו דימה עצמו לכלום, שום דבר ממשי.

תירוץ שני: אברהם ודוד התנהגו בענווה בשעה שהם דיברו עם הקב''ה ישתבח שמו לעד ואין זו חכמה גדולה כל כך, שכל אדם המדבר עם גדולים מתנהג בענווה, אולם משה רעיה מהימנה כשאומר ''ונחנו מה'' אל מי הוא מדבר?? אל אנשים קטנים ושפלים ונבזים. וזוהי ענווה אמיתית, לומר לרשעים כמו דתן ואבירם וקרח שהוא אינו כלום זו גדולה באמת!!!

מרן החפץ חיים זצוק''ל פירש את המשנה הנ''ל בהקשותו את הקושיה מדוע הזהירו על המידה הזו יותר מכל המידות, ותיר. ץ כיוון שבעולם הזה אין שכר על המצוות, אין שום תשלום בעולם שישווה למצווה אחת, אם יתן איש את כל הון ביתו- בוז יבוזו לו. וכן בענין מצוות לא תעשה שעל האדם לתת כל ממונו ולא לעבור על מצווה אחת מהתורה, וכל זאת כיוון שהתשלום כאן הוא גשמי ואילו המצווה היא רוחנית, כך שאינו ממין התשלום. אולם אם יקבל אדם מעט כבוד עבור מצווה או מעשה שעושה, הרי הכבוד הוא רוחני, וההנאה מהכבוד היא הנאה רוחנית, אם כן כבר קיבל בעולם הזה שכר עבור המצווה שעשה שהרי אנשים משלמים אלפי אלפים בשביל לקבל קורטוב כבוד מדומה ולכן כשיבוא לעולם האמת ישאר שם ערום ועריה שהרי בשכר המצוות קיבל בתמורתו כבוד תהילות ותשבחות. לכן אמרו מאד מאד הוי שפל רוח יברח מן הכבוד כבורח מפני האש פן יבולע לו ויצא נקי מנכסיו בעולם הבא.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

כמה שאלות המתעוררות בעקבות קריאת המשנה:

א. בדרך כלל חילול ה' הוא בפרהסיה ולא במקום שלא רואים אותו??

ב. מאחר וכל מידותיו של הקב''ה מידה כנגד מידה כ''ש ''ה' צילך על יד ימינך'' (תהלים קכא, ה), אם כן מי שחילל שם שמים בסתר למה יפרע ממנו בגלוי??

ג. לפי דברי התנא הקדוש אין הבדל בין שוגג למזיד בעוון חילול ה', עונש אחד לשניהם. האומנם??

ונראה לתרץ בס''ד הכי דמי חילול ה' בסתר?? הזוהר הקדוש אומר חילול מלשון חלל, אדם שבחדרי חדרים עושה עבירות, מתנהג בחוסר צניעות, פורק עול ואומר מי רואני כאילו אומר אין דין ואין דיין, עושה את אותו מקום חלל וריק ממציאות השכינה על כן נקרא מחלל שם שמיים בסתר, התנא אומר לעולם יהיה אדם ירא שמיים בסתר כבגלוי, גם בחדרי חדרים וגם בינו לבין עצמו צריך שמירה מחילול שם שמיים. ולפי פירוש שני לעולם יהיה אדם ירא שמים בסתר הוא במחשבה שהיא נסתרות ליבו וכליותיו. גם בזה יהיה ירא ה' וידע כל פעול כי ה' בוחן כליות ולב וגם על מחשבה רעה ענוש יענש.

ולמה נפרעים ממנו בגלוי הרי אין זו מידה כנגד מידה? אלא שאם לא היו נפרעים ממנו בגלוי היה יכול להיות חילול ה' מכך, שהיו אומרים הבריות זו תורה וזו שכרה? אדם כזה צדיק וקדוש וכו' וסובל יסורים? וצדיק ורע לו? א''כ למה שנבחר אנו להתאמץ ולהיות צדיקים אם כך הם סובלים בעולם הזה?? אולם כעת שמגלים חרפתו ברבים ואנשים תולים את היסורים שסובל כפועל יוצא של העוונות שעשה, כעונש על חילול ה' שעשה א''כ בענישה הזו נחסך חילול ה' בעיני הבריות וחוסכים את כל השאלות והתמיהות אחר הנהגת ה' בעולמו.

ולגבי השאלה השלישית אם כן עונש אחד לשוגג ולמזיד?? נראה לתר. ץ שלגבי חילול ה' באמת אין הבדל שהרי אנו אומרים פעמים ביום נקדישך ונעריצך כנועם שיח. ועומדים מחוייבים מכח הציווי ונקדשתי בתוך בני ישראל, מצווה בקום ועשה. ממילא אם יהודי לא מקדש שם שמיים זה עצמו מזיד וכ''ש אם חילל שם שמיים, והבן.

אפשר להמשיל זאת לאדם שהוא האקרובט בקרקס, אחד הפעלולים שם הוא ללכת על חבל דק, כל פעולה לא זהירה, כל הסרת תשומת לב וחוסר ריכוז האקרובט ימצא את עצמו צונח לתהום. הוא הדין לגבי כל יהודי, הולך הוא על חבל דק שההבדל בין חילול ה' לקידוש שם שמיים דק מאד, לאחר שהאקרובט הזה נפל לתהום הרי אין הבדל אם חוסר הזהירות שלו היה בשוגג או במזיד, התוצאה בשתי המקרים תהיה זהה לחלוטין. כנ''ל לגבי חילול ה', עצם אי האיכפתיות של אותו אדם וחוסר הזהירות במעשיו- שווים בדיוק למזיד בעניין זה. הגמרא אומרת במסכת קידושין (דף מ) אין מקיפין בחילול ה', אלא הקב''ה נפרע מייד מאותו אדם. וכן אומרת הגמרא במסכת חגיגה (דף ט''ז:) כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי השכינה, רח''ל.

כיצד הוא חילול ה'?? אמר רב כגון אם אני לוקח בשר באיטליז ואיני משלם לאלתר וכשאני מאחר לפרוע אומר הקצב שאני גזלן. רבי יוחנן אמר כגון אם אני הולך ארבע אמות ללא תורה וללא תפילין ואין הכל יודעים שנחלשתי ואני חולה, ולמדים ממני להיבטל מתלמוד תורה.

הרב ''פלא יועץ'' זצוק''ל כתב בערך חילול ה': ובפרט בדורות הללו צריך זהירות גדולה ושמירה יתרה כי הן בעוון רבו המתפרצים שנפשם שוקקה לדבר תועה על תלמידי חכמים ועל יראי ה' וחושבי שמו, ואפילו אם יהיו כל דבריו משפט כמלאך ה' צבאות. אם יכשל בדבר קטן בין באונס בין בשוגג- תיכף פוערים פיהם לבלי חוק ויהיו מלעיגים במלאכי האלוקים ואין דנים לכף זכות רק כולם פותחים לחובה.

ותקנה שמענו למי שעבר על חילול ה'- שיכוון למסור נפשו למיתה בלב שלם בכל פעם שאומר קריאת שמע בפסוק ''ואהבת את ה' אלוקיך: בכל נפשך''. וכן בנפילת אפים באומרו ''לדוד אליך נפשי אשא'', ובאמירת נפילת אפיים, ומחשבה טובה מצרפה הקב''ה למעשה.

פרק ד - משנה ה

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנו) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת.

הפסוק אומר (משלי לא, כו): ''ותורת חסד על לשונה'', וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורת חסד דהיינו תורתו של אדם שמזכה את הרבים. שלכאורה נראה כאילו מפסיד זמן בזה שמלמד דברים שכבר למד אותם, ושהם פשוטים בעיניו. ובמקום ללמד את הדרדקי מסכת ברכות יכל כבר להגיע למעשה מרכבה- בכל זאת אל יקל בעיניו, מפני שאין לך שמחה גדולה אצל הקב''ה יותר מזה, על כך נאמר הפסוק ''ומצדיקים הרבים ככוכבים לעולם ועד''. שלמרות שנראה כדבר פעוט כאן בעולם הזה, מ''מ בעולם האמת שם אין ערך ואין מספר לשכרו ולפעולתו. גם בעולם הזה לא יקופח שכרו. הקב''ה פותח ומרחיב את שכלו ואת הבנתו שזוכה להבין בזמן קצר מה שאחר יצליח להשיג בכמה ימים ונותנים לו ישוב הדעת וזכות המחשבה לקלוע אל השערה בהבנת ואמיתת התורה כדי שיספיק גם ללמוד וגם ללמד.

אמרו חז''ל כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ועוד יותר מזה כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו. ואם זכה ללמד את הציבור דעת ויראת ה', מידות טובות ודרך ארץ, הלכות והליכות ודאי שביום מן הימים דבריו יעשו פירות ועליו הכתוב אומר (ירמיה טו, יט): ''אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'', שאז זוכה להיות פה קדוש בבחינת ותגזור אומר ויקם לך. וכן כתוב כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב''ה גוזר גזירה - הוא מבטלה (בבא מציעא דף פ''ה) וכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (סנהדרין י''ט:).

מעשה באברך בן תורה שהציעו לו משרת רבנות בעיר מסוימת, חכך בדעתו האם לעזוב את הישיבה ולקבל עליו עול לימוד תורה ברבים, הלך לחפץ חיים זצוק''ל לשאול את פיו, האם כדאי להמשיך להיות אברך ולמלא כרסו ש''ס ופוסקים או שמא לקבל עליו משרת רבנות ולזכות את הרבים? שאל אותו הח''ח שאלה: כמה נוטל סנדלר בעבור זוג נעליים שהוא מייצר? ענה לו האברך 30 שקל.

ומה מחירו של זוג נעליים בבית חרושת?? אמר לו האברך 20 שקל. כמה לדעתך מרוויח סנדלר מהנעל שהוא מייצר?? ענה לו כחמש עשרה שקלים, וכמה מרוויח המנהל מפעל מהנעל? עשרה שקלים, השיב האברך, אם כן פליאה היא בעיני, אם הסנדלר מרוויח יותר מבעל בית החרושת על כל נעל למה הוא מרוויח לחמו בקושי, ואילו מנהל המפעל לנעליים הוא עשיר מופלג? הסביר לו הרב: מפני שהסנדלר מוכר ביום לכל היותר שלושה זוגות, ואילו מנהל הבית חרושת עם מאות הפועלים העובדים בו מוציא בכל יום מאות זוגות נעליים לכן הוא מרוויח פי כמה וכמה מהסנדלר.

א''כ אמר הח''ח הרי שאלתך באה על פתרונה, יתכן שבשבתך ללמוד כאברך אולי לימוד התורה שלך בהתמדה גדולה שווה כשניים שלוש תלמידים בה בשעה שלימוד של מאות תלמידים בישיבה, שכל אחד מהם לומד כעשר שעות ביום ועוד מוסיף על כך בלילה, ועוד שכל אחד מהתלמידים יקים בית על טהרת הקודש, הרי כמה מאות בתים ומשפחות אתה בונה בדעת תורה אמיתית ובהשקפה נכונה ובהכוונה טהורה וישרה!!

ראה ראיתי בספר מעלת מזכי הרבים של הרב יהודה הללי שליט''א, מספר פנינים בגודל מעלת המזכה את הרבים שאין קץ לשכרו.

* כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו, מאי טעמה? כדי שלא יהיה הוא בגהינום ותלמידיו בגן עדן שנאמר '' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת'' (תהילים טז, י).

* כל המזכה את הרבים אינו טועה בהוראותיו, כי ה' יתברך ישמור לשונו וישים דבריו בפיו ולא יטעו השומעים, וגם בהוראותיו- שלא יורה אשר לא כדת.

* כל המלמד את חבירו פסוק אחד או הלכה אחת או דיבור אחד כאילו נותן לפניו חיים שנאמר ''כי הוא חייך ואורך ימיך'', ואומר ''עץ חיים היא למחזיקים בה'' (משלי ג, יח).

* אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שנאמר ''אלה תולדות אהרון ומשה'', וכתיב ''אלה שמות בני אהרון'' לומר לך אהרון ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו. ועוד אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני שנאמר ''והודעתם לבניך ולבני בניך'', וסמוך לו ''יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב'' (דברים ד ט).

* אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר (בראשית יב, ה) ''ואת הנפש אשר עשו בחרן'' אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.

* מנין שכל השונה פרק אחד לחבירו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא יצרו ורקמו והביאו לעולם? שנאמר (ירמיה טו, יט) ''אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'', כאותו פה שזרק נשמה באדם הראשון, כך כל המכניס בריה אחת תחת כנפי השכינה מעלה עליו הכתוב כאילו יצרו ורקמו והביאו לעולם.

* ובפרק הפועלים אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר ''אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד'' (ירמיה טו, יט).

* אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב''ה (כלומר למחיצתו), שנאמר ''מוכיח אדם אחרי'', ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר ''חן ימצא ממחליק לשון'' (משלי כח, כג).

* ''לכן כה אמר ה' אם תשוב ואשיבך- לפני תעמוד, ואם תוציא יקר מזולל- כפי תהיה'' (ירמיה טו, יט), רש''י במקום פירש אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו למוטב, כפי תהיה שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה.

* בספר מעלות התורה כתב אם לימדו תורה - זוכה לברכות כיוסף, שהדברים ק''ו. ומה יוסף ששלחו הקב''ה למחיה בקרב הארץ בשנות הרעב - וזכה לברכות, ק''ו למי שמלמד לאחרים תורה וגורם להם חיי העולם הבא, ומפרנס ומחייה נפשות ע''י תורתו שמלמד להם, שראוי לברכות כיוסף, שנאמר ''מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל'' (בראשית מט, כד).

* אמר רב ששת כל מלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה לעולם הבא שנאמר ''ומרווה גם הוא יורה'' כלומר מי שמרווה את תלמידיו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא.

* מאריכין לו ימיו ושנותיו כההוא מעשה דרבי פרידה שהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים ופעם אחת חזר עוד ארבע מאות פעמים, יצתה בת קול ואמרה רצונך באריכות ימים או שתזכו אתה ודורך לחיי העולם הבא?? אמר לה הקב''ה תנו לו זו וזו.

* ''הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'' (תהלים קיב, ג) זה הלומד תורה ומלמדה, ע''ז שלמד זוכה להון ועושר בביתו, שאין הממון כלה, ''וצדקתו עומדת לעד'' על שטרח ללמד לתלמידים, שאין לשכרו קץ.

* ''וימת שם משה עבד ה''' (דברים לד, ה). מלמד שמי שמרביץ תורה ברבים זוקפים את כל תורתם ומעשיהם הטובים של תלמידיו לזכותו כאילו עשה הוא את כל אלה, ואפילו לאחר מיתתו, כ''ש בפרק החמישי משה זכה וזיכה את הרבים- זכות הרבים תלויה בו. והרי הוא מוסיף להיות עבד ה' גם אחרי מותו, ודבר זה מרומז בדברי התנא באבות אם אין אני לי - מי לי וכשאני לעצמי-מה אני, כלומר אם אין אני רק לי עצמי, לא לומד רק לעצמי אלא גם מלמד את האחרים- מי לי כלומר כל מי שעושה מעשים טובים, נזקפים הם לזכותי כאילו אני עשיתים. אבל כשאני לעצמי אם עושה אני רק לעצמי בלבד ואיני נותן דעתי על אחרים, אז מה אני?? מה כוחי ומה גבורתי לפעול בתקופת חיי.

* כתב הרב מעם לועז: ואם נוהג טובת עין ואינו כובש תורתו אלא מלמדה לאחרים מספיקים בידו ללמוד עוד וללמד לאחרים, שיעשה כמעיין המתגבר, שאינו חסר מאומה מכל מה ששואבים ממנו. ונמשלה המצווה לנר והתורה לאור, וכשם שהנר הוא דולק ואפילו אלף אלפים נרות מדליקים ממנו אינו חסר, כך כל מי שיתן למצווה אינו מחסר מנכסיו, ואם במצווה כך - על אחת כמה וכמה לתורה שנמשלה לאור מאיר. ואם שומע לעצת היצר הטוב ואינו כובש חוכמתו אין הוא נחסר אלא יתחדש ויוסיף על לימודיו, ותהיה לו סייעתא דשמיא ללמד אחרים.

* ההבדל בין האדם הלומד לעצמו ובין המלמד לאחרים יובן עפ''י משל: שר אחד נסע למדינה רחוקה והיה עליו לעבור מדבר גדול אשר אין שם מים, מה עשה? הטעין חמורים בחביות של מים שיהיה לו ולאנשיו לשתות. לימים הצטרך שר אחר לנסוע דרך המדבר ההוא, שאל את הראשון מה עשית?? אמר לו הטענתי חביות מים על חמורים, אמר לו השר אני לוקח עימי צבא אדיר ואיך יספיקו להם כמה חביות?? מה עשה לקח עימו חכמים הבקיאים באדמה ומריחים מים, ולקחו עימם כלי חפירה, והם חפרו בארות בכל מקום שבאו לשם. ההבדל בין שני השרים שהראשון הכין מים לעצמו בלבד, ואילו השני חפר בארות מים וכל הבאים אחריו רוו מים וברכוהו על כך. זה ההבדל בין הלומד לעצמו לבין המלמד לאחרים שגורם שירבה הדעת לדורי דורות.

* כתב אליהו הנביא זכור לטוב בספר תנא דבי אליהו על הפסוק (ישעיה נח, ז) ''הלא פרוס לרעב לחמך''. אין רעב אלא הרעב לדברי תורה, ואין לחם אלא תורה, שנאמר (עמוס ח, יא) ''הנה ימים באים נאום ה' אלוקים, והשלכתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה''' מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בדברי תורה, יפרנס מתורתו גם כן לאחרים, כדי שתרבה חכמתו לו, ומוסיפין לו עליה וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה העתידה לבוא על ישראל בימי בן דוד. ועליו הכתוב אומר ''ושם דרך אראנו בישע אלוקים'' (תהלים נ, כג), דרך זו תורה שנאמר ''בכל הדרך אשר ציווה ה' אלוקיכם תלכו'', ואין ישע אלא בימות המשיח שנאמר ''קרוב צדקי יצא ישעי'' (ישעיה נא, ה).

* ידוע כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, כמו כן אדם שכל תכליתו ללמד לאחרים ממילא הוא נענה תחילה ומלמדים אותו מן השמיים ושערי תורה נפתחים לפניו, וגם כשחוזר ומלמדה לאחרים- מתקיים תלמודו בידו, שנאמר ''לחייו כערוגת הבושם'' (שיר השירים ה), אם משים עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם שהכל מתבשמים ממנו שמלמד תורה לתלמידים זוכה שתלמודו יתקיים בידו. * כתב החפץ חיים זיע''א כמה חביבים האנשים האלו בעיני השם יתברך שמלמדין תורה לישראל שנקראים בניו, ומביאים אותם לחיי העולם הבא, לוקחים עצמות יבשות ונופחים בהם נשמת חיים, שעל ידי לימוד התורה משיגים יראת ה' והנהגות ישרות בדרכי המידות ושמירת המצוות עד שיהפכו ממש לאנשים אחרים. כמו שאמרו חז''ל למה נסמכו אהלים לנחלים שנאמר (במדבר כד, ה): ''מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל'', מה הנחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות, וכן אמר התנא רבי מאיר שכל המידות הטובות כמו ענווה ויראה ואהבת המקום והבריות הכל נקנה לאדם ע''י תלמוד תורה ומי שמשתדל ללמד תורה לבניו של מקום הוא חביב בעיני הקב''ה יותר מכל באי עולם. שהתורה הלא מונחת בקרן זווית, ואם לא ימצא מי שישתדל ללמד לבניו של מקום, ישארו ריקים ממנה ומכל המצוות ואם כן הוא המכריע את בניו של הקב''ה לכף זכות ומחנכן במצוות ומביאן לחיי העולם הבא ע''י התורה שלומד עמם.

* כתב רבי חיים מוולוזין זיע''א בספרו נפש החיים על הפסוק במשלי ''ויפק רצון מה''' אומר הקב''ה כל מי שהוא מפיק בדברי תורה ומלמדו ברבים, אף אני בעת רצון מפיק לו רצון ומזונותיו מוכנים לו תמיד, בלא שום עמל ויגיעה מועטת עליהם.

* והגם כי אדם מרגיש בגודל שפלותו עם כל זה לא ימנע מלחזק ולדבר על לב חבריו דברי חיזוק כפי שכתוב (ישעיה מא, ו) ''איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'', שהתורה הקדושה מרמזת לנו הגם כי אתה צריך עזר וסיוע עם כל זה כשלאחיו יאמר חזק כשהוא מדבר לאחיו ואומר לו חזק מתחזק גם הוא עצמו ע''י זה. ועוד דבר: אדם שמעורר אחרים לעבודת ה' כשיגיע לידי עבירה בוש יבוש למרוד במלך מלכי המלכים שהרי באותו עניין הוא הוכיח אחרים וא''כ איך יעשה מליבו רעה קטנה או גדולה?? אם כן בא התנא הקדוש רבי ישמעאל בר רבי יוסי ללמדנו שהלומד על מנת ללמד זוכה להינצל מתחבולות היצר המבקש רעתו ומבקש להכשילו בדרכי מרמה. שידוע הדבר שכל מטרת היצר מכוונת כנגד האיש מזכה הרבים, להפילו בפח יוקשים שאם יפול הוא ממילא יפלו תלמידיו. וזהו שאמרו חז''ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אבל כל המזכה את הרבים סופו שניצול מתחבולות. היצר וממוקשיו. וזהו פירוש הפסוק (תהלים נה, יט): ''פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'' ורצונו לומר הקב''ה פדה בשלום נפשי מן היצר הרע כיוון שזכות הרבים תלוי בי. וכאן מבטיח התנא הקדוש לכל אחד הלומד על מנת ללמד שמספיקין בידו ללמוד וללמד, שהשם יתברך ישמרהו ויסיר ממנו כל מעכב.

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךָ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.

מצוונו התנא הקדוש לא להשתמש בתורה הקדושה למען קידום מטרותינו וענינינו, להתגדל ולהתפאר ולהתכבד בתורה. שהתורה אינה אמצעי אלא מטרה בפני עצמה. ולכאורה קשה! הרי התנא אומר במקום אחר לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה וכאן אומר התנא לא ילמד ע''מ להיקרא רבי וחכם, או שישב בישיבה בראש וכו'. ? ונראה לתרץ עפ''י הפסוק ''אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד'' (משלי ג, טז). ופירושו שאדם שזוכה ללמוד תורה ע''מ שיכבדוהו ויושיבוהו בראש הרי זה בשמאלה. יזכה בזכות זה לעושר וכבוד. אולם הלומד תורה לשמה זוכה לאורך ימים בימינה וכ''ש לעושר וכבוד!!

ועוד קשה שהרי אסור לעשות התורה קרדום לחפור בה שהעושה כן מועל בקדושתה ונחשב כמי שנהנה מהקדש ח''ו, שחייב מיתה. ואומר הפסוק (דברים ד): ''בעת ההיא ציווני ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוקיי'' מה אני בחינם אף אתם בחינם. יוצא אם כן שתלמיד חכם שתורתו אומנותו יושב ושוקד באוהלה של תורה ומקבל מלגת לימודים נכשל ח''ו באיסור של משתמש בתורה כקרדום לחפור בו?? אלא מפרש הרב מעשה אבות שליט''א לא קשיה מידי: כשהתנא אמר לעולם ילמד שלא לשמה וכו' התייחס לאדם שעדיין לא טעם טעמה המתוק של תורה, כשרוצים להביאו לדרך התורה והמצוות אפשר לומר לו לסגל בתחילה דרך שלא לשמה, הדרך לדרגה העשירית בסולם שהיא לשמה תתחיל במדרגה הראשונה שהיא לא לשמה. אולם התנא רבי צדוק קאי על אדם שכבר למד תורה והוא חי נושא את עצמו הגיע לשלב כזה שיכול להורות וללמד, להשקות העדרים במים חיים. לאדם שהגיע לשלבים העליונים בסולם אומר התנא לשאוף שכל מעשיו ולימודו יהיה לשם שמיים, להרבות כבוד שמיים להגדיל תורה ולהאדירה לא ע''מ לקבל שכר ולהקרא רבי.

הפלא יועץ זיע''א כתב בערך לשמה שאליבה דרבי מאיר שאמר בפרק ו' באבות שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, הרי אם לא זכה לכל הדברים שמנה רב במשנה, עדיין לא הגיע למדרגת לשמה האמיתית והשלימה. וכתב הרב ישנם כמה מינים שלא לשמה: יש שעושה בשביל שישבחוהו ויהללוהו מעשיו, ועושה מעשיו לפני הרבים מפני הכבוד, ובהיותו ביחידות מהפך מעשהו לרעה- זה נקרא צבוע וחנף, שמרבה כבוד העבד יותר מכבוד רבו, אוי לו, גם ענוש יענש על מצוותיו ותורתו, ויבוש ויכלם כבושת גנב, אין זה כי אם גונב דעת הבריות. יש מדרגה למעלה מזה שהוא ירא שמיים בסתר כבגלוי אולם אם ישבחוהו ניחא לו בכך וישמח ליבו בקרבו- גם זה הבל ורעות רוח, צריך הוא לקיים את הציווי והצנע לכת עם ה' אלוקיך, ויאמר בליבו מה יתן לי ומה יוסיף לי כבוד שנותנים לי בני אדם אשר להבל דומים, ולא יחזיק טובה לעצמו כי לשם כך נוצר, ועדיין לא עשה אחד מיני אלף אלפים ממה שהוטל עליו לעשות. ויש עוד לומד תורה שלא לשמה כגון שעושה כדי שיהיה לו שכר לעולם הבא או כדי להינצל מתוכחות על עוון ונמצא עובד את עצמו ולא את בוראו, ועל זה אמרו לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה כדי שיזדכך גופו בעשיית המצוות ויטהר נשמתו.

ולא קרדום לחפור בה:

פירש רבינו עובדיה מברטנורא זצוק''ל לא ילמד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה להתפרנס בה. אמנם ביאר בהמשך דבריו שמלמדי התינוקות מקבלים שכר שימור התינוקות אבל שכר לימוד אסור להם ליטול. והדיינים מקבלים שכר בטלה ולא שכר פסיקת הדין שאם לא כן הריהם מתבטלים. א''כ היאך מקבל אברך קצבה חודשית בכל חודש מהכולל או הישיבה בהם הוא לומד?? הרי לכאורה הוא עושה את התורה קרדום לחפור בו וכאילו חלילה נהנה מן ההקדש? זאת ועוד הרמב''ם בפרק שלישי מהלכות תלמוד תורה כתב בההיא. לשנא: כל המשיא ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל את ה' ומבזה את התורה, ונוטל חייו מהעולם הבא, לפי שאסור להנות בעולם הזה מדברי תורה. וכבר אמרו חכמים ''אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'', וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וכן ציוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, עד כאן דבריו. א''כ קשה טפי מהרמב''ם הנ''ל??

מרן שליט''א שר התורה ועמוד ההלכה משיב בשו''ת יביע אומר חלק ז סימן יז על שאלה זו וזה תמצית דברי קדשו: הגמרא בסוטה (דף כ''א) אמרה על הפסוק בשיר השירים ''אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו'', מספרת שם הגמרא על הלל ושבנה, שהיו אחים, הלל היה עני מרוד ועסק בתורה מתוך הדחק כל ימי חייו, שבנא אחיו היה עשיר מאד, לבסוף התמנה הלל נשיא על ישראל, בא אליו שבנא ואמר לו הבא נחלק את רכושי ואת חלקך בעולם הבא בזכות התורה שלמדת יצאה בת קול מהשמיים ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. לכאורה למה לא קיבלו הצעתו של שבנא? הרי ידוע מיששכר וזבולון שחלקו חלקם בעולם הבא חלק כחלק, שנאמר שמח זבולון בצאתך (מהעולם הזה) מפני שישכר באוהלך ותקבל חלקו בתורה מפני שתמכת בו?? ותירצו שם בשם רבינו ירוחם, שהעוסק בתורה יכול להתנות עם האיש הבא להחזיק בו קודם שיעסוק בתורה שיטול חלק מלימודו כמו יששכר וזבולון, אבל אחר שעסק בתורה כבר, ובא לתת חלק מלימודו בשביל הממון אינו כלום, שעל זה נאמר אם יתן איש וכו'.

וחידש אור החיים הקדוש זיע''א מהפסוק (שמות ל, יג): ''זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש'' ומהפסוק ''בצל החכמה בצל הכסף'' שהמחזיק בתלמיד חכם יטול בעד מחצית כספו - שכרו מושלם, וגם העוסק בתורה יקבל שכר מושלם על לימודו. וכן כתבו הגאון בעל ההפלאה וכן מר''ן החיד''א בספר מדבר קדמות.

וכן מהגמרות מצינו ראיות רבות לכך שמנהג קדום להחזיק בתלמידי חכמים: בחולין דף קלד ההוא שקא דדינרי דאתא לפי מדרשה וכו'. בתענית (כא) מעשה רבי יוחנן ואילפא. בהוריות (דף י') גבי רבן גמליאל שנתן דעתו על רבי אלעזר חסמא וכו'. ובסוטה (דף מ') כי אימנו רבנן עליה דרבי אבהו וכו'. בכתובות (דף יז) מעשה ברבי אבא דמן עכו וכו'. בגיטין (דף ס':) בההוא שיפורא דהווה בי רבי יהודה. וכו'.

הרשב''ץ שדא נרגא על דברי הרמב''ם וכתב שהפריז על מידותיו בזה והוא ז''ל עזרו המזל וזכה להיות קרוב למלכות ונכבד בדורו וגדול ברפואה ולא נצרך לקבל פרס מהקהילה. מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא זכו לבוא לידי מידה זו? האם חס ושלם ימותו ברעב או יפרקו עול תורה מעל צווארם להתבזות במלאכה? וכן מרן ''הכסף משנה'' האריך להוכיח מהש''ס שחכמים ותלמידיהם היו מתפרנסים מתרומות הציבור. וכן הסכימו כל גדולי הדורות להתיר משום ''עת לעשות לה' הפרו התרו תורתך'', שאילו לא הייתה פרנסת התלמידים והמלמדים מצוייה מתרומות הציבור לא היו יכולים להקדיש את זמנם ולטרוח בתורה כראוי והייתה משתכחת מישראל ח''ו.

וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ''ל שאלה המתחסדים לנהוג עפ''י דברי הרמב''ם הם הולכים אחר עצת היצר הרע, המסיתם שיפסיקו ללמוד תורה כראוי.

וכן המהרש''ל ב''ים של שלמה'' כתב שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה לדון ולהורות הלכה למעשה לרבים וגם להתפרנס מיגיעת כפיו, וכל שכן למי שהוא ראש ישיבה ומרביץ תורה ברבים והוא צריך לחלק זמנו בלימוד תורה לו ולאחרים, שעבירה היא בידו אם לא יקבל פרנסתו מאחרים, אעפ''י שהוא יודע מלאכה שיוכל לפרנס בה את בני ביתו, כי אי אפשר שלא יתבטל מתלמודו.

וכן כתב רבינו חיים מוולוזין זיע''א שצריך לקבל שכר עבור לימודו, ולחלק שכרו של תלמוד תורה עם המחזיק, ואל ירע בעיניו לתת חלק משכר לימודו בעולם הבא לאחר, שלא יהיה בזה צר עין. אלא צריך שתהא מגמתו ומטרתו לעשות רצון הבורא יתברך בלבד, ויאמר מיני ומניה יתקלס עילאה. ויתרה מכך, בלימוד שילמד התלמיד חכם תהיה סיעתא דשמיה להגן מן היסורים ולהציל מן החטא לא רק את הלומד אלא גם את המחזיק בידו.

סיכם מרן שליט''א שעדיף ללמוד תורה כל היום ולקבל משכורת לצורך פרנסתו ממחזיק פרטי או מהנהלת הכולל, יותר מאשר לעסוק במלאכה או בסחורה כמה שעות ביום, וילמד רק בשעת הפנאי. ואף אם המשכורת מהכולל זעומה ומספיקה לו בדוחק, כבר הבטיחו חז''ל כי כל המקיים את התורה מדוחק סופו לקיימה מעושר, כעניין הלל וחבריו, וכן נאמר (איוב ח, ז): ''והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד'', והבוטח בה' חסד יסובבנו.

תוכן העניינים

בני בנימין - על מסכת אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה