פרק ג
פרק ג - משנה א
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָה ה. ולֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
יתפלא המתבונן וישתומם המעיין מלשון התנא הקודש:
א. מהו לשון הסתכל?? למה לא נקט לשון היזהר או ראה או הבט??
ב. מהו דע מאין באת וכו'?? מספיק שיאמר לפני מי תיתן דין לעתיד לבוא, שהרי הידיעה מאין בא ולאן הוא הולך לא תמנעהו מעבירה, וכל מטרת ההתבוננות היא למנוע את האדם מעבירה, א''כ די לו בזה שידע כי רע ומר יהיה אחריתו אם יכשל בעבירה.
ג. למה בתחילה שואל התנא שלוש שאלות ולא עונה עליהם ואח''כ שואל שוב את אותן שאלות ומשיב עליהן, היה צריך לומר דע מאין באת? מטיפה סרוחה לאן תלך? למקום עפר וכו'?
ד. מהו הלשון לאן אתה הולך היה צריך לומר לאן תלך באחרית ימיך??
ה. ולכאורה קשה: שבהרבה מאמרי חז''ל (כגון קידושין ל' ע''ב. ברכות ה' ועוד) מצינו שהתרופה היחידה כנגד היצר היא לימוד תורה וכאן בא עקביא בן מהללאל ומוסיף תרופה אחרת לגמרי?
ו. ועוד: מהוא שאמר דין וחשבון לכאורה צריך לומר חשבון ודין שהרי קודם עורכים חשבון המצוות כנגד העבירות ורק לאחר מכן קובעים על פי זה את הדין?
אלא נראה בס''ד להשיב על שאלות אלו: התנא לא אמר ראה או הבט שזו ראיה שטחית או הבטה חטופה אלא הסתכל מלשון שכל. התבונן לעומק הדבר ותשכיל. תבחן את הדבר בפנמיות שלו, תחקור ותחשוב לעומק העניין. כפי שאמר הרמח''ל זצוק''ל ''במסילת ישרים'': ''שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו''.
ולאחר שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו ומה מגמתו בעולם הזה, עולם העשיה, ממילא יגיע לידיעה ברורה מה עיקר וטפל בעולם, ידע מה תפקידו, למה מצפים ממנו בשמיים מה מטרת בואו לזה העולם. ולמה ירדה הנשמה לשכון בגוף השפל בעולם הזה. הרב אמנון יצחק שליט''א מגדולי המחזירים בתשובה בדורינו שואל את הנוכחים בהרצאותיו למה נבראת?? למה נולדת?? וכל התשובות המתקבלות אם לא היו מצחיקות היינו בוכים מהם: אדם חי -30 40 50 שנה ולא יודע למה נולד ומה מטרת בואו לעולם הזה ולמה צריך שישים מגמתו וחפצו.
רוב האנשים עלי חלד מעולם לא העסיקו את עצמם בשאלה הזו למה נולדתי?? מה אני עושה בעולם הזה?? האדם חי בעולמו כמו מצפן ללא מחוגים, לא יודע את הכיוון ואת המטרה של חייו. נולד, גדל, חי, מזדקן ומת ולא ידע בשכבה ובקומה. לכן בא התנא הקדוש לעורר באדם מחשבה זו. תביט תחשוב ותתעמק במחשבה ובהתבוננות. שאלת קיומך בעולם לא שווה שתבזבז עליה כמה דקות??
התנא קודם שואל 3 שאלות ולא משיב עליהן ואח''כ שואל אותן שוב ועונה עליהם. שואל ואינו משיב - לאדם שיש לו הרגשה. יש לו שכל חושב, די בשאלה או שתיים כדי שיתעורר מהבלי הזמן בו הוא שקוע ויתחיל לחשוב בכיוון הנכון. אבל בפעם השנייה שהתנא שואל ומשיב זה לאותם אנשים ''פצועים קשה'' מחמת יצרם ולא יודעים כלל שהם חיים במלחמה.
שום מקרה מזעזע ככל שיהיה לא מעורר אותם, הולכים להלוויה ל''ע שומעים שפלוני נפטר בדמי ימייו, שומעים על תאונות דרכים מקפדות פתיל חייהם של משפחות שלימות, שומעים על מחלות נוראיות וקטלניות שכמוהם לא חלמו לפני 3-2 דורות ובכ''ז לא נותנים אל ליבם, או שנותנים אל לב אבל בדרך הבייתה חוזרים לשיגרת החיים ואומרים לי זה לא יקרה, ויש שאומרים מקרה ולא יודעים שמקרה אותיות רק מה' ישתבח שמו. או שמקשים ליבם כמו פרעה והפסוק צווח ואומר ''מקשה ליבו יפול ברעה'' (משלי כב, יד). עליהם אומר הפסוק (תהילים צב): ''בחצרות אלוקינו יפריחו'' כבר שיוצאים לחצר בית הקברות פורח הכל מזכרונם ומתודעתם. ודע לאן אתה הולך. ולא אמר לאן תלך שהרי אדם בכל רגע הולך, ''הולך אדם אל בית עולמו'' (קהלת יב ה) ויום המוות מיום היוולדו. בכל יום הוא מתקרב ליום מותו ושעון החול אוזל. שהרי אדם אינו מצבור ואוסף של ימים ושנים. אדם שחוגג יום הולדת (את פרעה) בן 30 נמצא ששלושים שנה מתו כבר. כל רגע שעבר ולא יחזור הוא רגע מת. אדם רוצה להיות 30 40 שנה חי צריך להחיות כל רגע ורגע בתורה ומצוות ואז מכניס רוחניות בזמן ומחייה אותו. ואם לא חלילה הזמן מת, כפי שנאמר באברהם ''ואברהם זקן בא בימים'' (בראשית כד, א) בא בימים מלאים. 175 שנה של עשיה. החזרה בתשובה, הכנסת אורחים, פדיון שבוים וכו'. אומרים בהלצה שאדם שמזדקן הולך כפוף. כאומר לאדמה עוד מעט אני בא, עוד מעט אני בא:
אומרים בעלי המוסר לכל אדם יש כמה תחנות בהם יכול לעשות חשבון נפש לעצמו לאן הוא הולך ומה מהות מעשיו הטובים הם אם לא. ומה איכות עבודת ה' שלו בעולם: כל ערב בעלותו על יצועו כשקורא קריאת שמע על המיטה יש לו כמה דקות לשחזר מעשיו של אותו יום. ב. בכל ערב שבת יראה מה עשה בכל השבוע. ג. בכל ראש חודש יפשפש במעשיו של כל החודש. ד. שלושים יום של חודש אלול שלפני ראש השנה. ה. ובראש השנה יחקור אחר מעשיו שבכל השנה ויש עוד ארכה של עשרה ימים מראש השנה ועד יום הכיפור שבו יכול לעשות חשבון נפש ולשוב בתשובה שלימה. וכן מצינו באבל ל''ע שבוע ימים אסור לו לעבוד, ללמוד תורה, להסיח דעתו. אלא לחשוב על מהותו בעולמו. וכן להבדיל חתן וכלה שבעה ימי משתה שבהם לא עובדים, רק מתבוננים בחסדי השם. וכן יולדת תחשוב על הניסים והנפלאות שעשה עימה הקב''ה בימי ההריון עד עת לידתה, בשעה טובה.
לגבי השאלה האם התנא מלמדנו רצפט חדש נגד היצר חוץ מתלמוד תורה? אפשר לתרץ שמה שאמרו חז''ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, או אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, או לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע אם נצחו מוטב וכו' כל אלו מדברים כשפגע בו כבר - היצר, ועכשיו צריך להתמודד איתו. באיזה כלים יש להשתמש? בתורה שזו ''חיזוקית'' נגד היצר. אבל מה שהתנא עקביא בן מהלהלאל אומר בפרקנו מדובר על מניעה והתרחקות מהיצר הרע שע''י התבוננות מוקדמת יקדים תרופה למכה וינצל שלא יתנפל עליו היצר הרע!!! ולגבי השאלה למה אמר דין וחשבון אפשר לתרץ עפ''י הגאון מוילנא זצוק''ל וזיע''א שאמר כך: דין על עבירות שעשה, וחשבון על השעה שעסק בעבירה כי באותה שעה היה יכול לעשות מצווה או ללמוד תורה. כלומר דין כפול, גם על עצם מעשה העבירה וגם על ביטול תורה או מצווה באותן רגעים!!!
תירוץ נוסף: כפי שבמשל כבשת הרש נתן הנביא המשיל משל ודוד המלך חרץ את דינו שלו. כך אחרי מותו של אדם מראים לו תסריט מסויים ושואלים אותו כיצד הוא דינו של אדם זה שעבר עבירה פלונית. האיש גוזר את הדין לפי ראות עיניו, ואז אומרים לו את דינך אתה חרצת!!!
תירוץ נוסף: גם את הדין וגם את החשבון האדם בעצמו יתן, כשאדם נתון בגוף חומרי אינו מרגיש בלכלוכי נשמתו אשר לכלך במעשי ידיו. אולם לאחר מותו כשנפרדת הנשמה מן הגוף, הנשמה כל כך מתביישת מרוב חולאיה הרוחניים. עד כי האדם עצמו יקום ויתחנן שירחצו וימרקו את נשמתו בגיהנם ותיטהר. הלא הוא עצמו ירוץ לגהינום בשמחה לטהר עצמו!!!
מאין באת ?? מטיפה סרוחה:
הגמרא מסכת נידה (דף לא) אומרת שלושה שותפים יש באדם: הקב''ה, אביו ואימו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידין וצפרניים ומוח שבראש ולבן שבעיניים. אימו מזרעת אודם שממנו עור בשר ודם ושערות ושחור שבעיניים והקב''ה נותן בו רוח ונשמה, וקלסתר פנים וחמישה חושים ודיעה ובינה והשכל. וכיוון שמגיע זמנו להיפטר מן העולם הקב''ה לא נוטל ח''ו חלק שאינו שלו. רק מה שהוא נתן וזו הנשמה אותה הוא לוקח ואילו חלק אביו ואימו מוטל לפניהם!
המגיד מדובנא זצוק''ל נשא משל ואמר: משל למלך אחד שהיו לו שלושה נסיכים שבבוא העת אחד מהם ישב על כסא המלכות, אמר להם ידוע לכם גודל אהבתי אתכם וכיון שרק אחד מכם יירש את כסאי ביום מן הימים ואיני יודע במי מכם אבחר. עצתי הוא שתלכו למדינה מעבר לים לזמן קצוב ושם כל אחד ישתלם באומנות מסויימת, ובבוא הזמן אשלח לקחת אתכם, אבחון אתכם. וזה שירשים אותי בחכמתו ישב תחתיי. ברוך אומר ועושה. הלכו להם אותם נסיכים מעבר למדינת הים. הראשון החל להתשלם בחכמת הצפייה, משקפות, טלסקופים, מצפנים עד שהיה מושלם בחכמה זו. השני החל להשתלם בחכמת המכונות, בונה כל מיני מנועים, מכוניות, רכבות, מומחה בתחום ההנעה. השלישי החל ללמוד רפואה ועד מהרה הפך לרופא המומחה ביותר שיודע לרפא כל מחלה ולמנוע כל מיחוש מבעוד מועד.
לימים שלח המלך לקרוא לשלושת הנסיכים, הראשון לקח משקפת ארוכת טווח והחל לצפות לכיוון הארמון. וראה שם תכונה גדולה, הולכים רצים ושבים וכנראה שקרה משהוא בממלכה. השני שהיה מומחה במנועים אמר אין בעיה תעלו על הרכב אשר בניתי וגז חיש ונעופה. כשהגיעו לארמון התבשרו כי ביתו של המלך חלתה ואין מזור. אמר השלישי אין שום מחלה שתעמוד בפניי, ואכן רקח לה סממנים מסויימים והנסיכה שבה לאיתנה הראשון. כל אחד מהנסיכים תלה את הצלת הנסיכה בזכותו. הראשון אמר אם לא הייתי צופה למרחוק מהיכן היינו יודעים שיש מצב קשה בארמון? השני אמר ואם לא הייתי ממציא רכב ומסיע אתכם יתכן שכשהיינו מגיעים היה כבר מאוחר. השלישי אמר אכן צודקים אתם, אבל מה בצע שהיינו מגיעים לכאן ולא מוצאים מזור לתחלואי הנסיכה?
אמר המלך לביתו את תחליטי מי ימלוך תחתי. אמרה הנסיכה שתי הראשונים אין לי חפ. ץ בהם בתור מלכה. מה לי משקפות? וכי יחסרו לי רכבים מפוארים? אלא מאי? רופא ודאי שאצטרך, שאם ח''ו אחלה שוב או אחד מיילדי ודאי שרופא נחוץ. (הרמב''ם כתב שאל ידור אדם בעיר שאין בה רופא), אכן הרופא הוא החשוב ביותר. עד כאן המשל. הנמשל ברור: האב והאם היו שותפים של הקב''ה שיצרו גוף האדם. אבל ללא הנשמה שהיא חלקו של הקב''ה - חלק אלוקא ממעל, מה שווים האיברים והגידים שהם כאבן שאין לה הופכין?
משה רבינו רעיה מהימנה אומר בפרשת האזינו (דברים לב. ז): ''זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור. שאל אביך ויגדך זקנך ויאמר לך'' כשנפטר צדיק מן העולם באים כל פמליה של מעלה לקבל פניו ועושים לו כבוד גדול, ואף האבות הקדושים נקראים לקבל פניו, ויוצא כרוז ואומר פתחו שערים ויבוא צדיק שומר אמונים, וכולם הולכים עימו לבית עולמו שהכין בזה העולם. הנשמה שנמצאת תחת כסא הכבוד מתקנאת בכבוד הזה, ומתחננת בפני הקב''ה שישלח גם אותה לעולם הזה, ומבטיחה לו שגם היא תסגל תורה ומצוות בזה העולם. לאחר שמפצירה הרבה מקבלת את מבוקשה ונכנסת בגוף של תינוק בעולם הזה. בא המלאך ומלמד אותה תורה במשך תשעה חדשים ולאחר מכן משביע אותה ''הוי צדיק ואל תהי רשע''. על כך אומר הפסוק: ''זכור ימות עולם'' כלומר נשמה יקרה זכרי את ההבטחה אשר הבטחת לבוראך לפני ירידתך לעולם, לאיזה עולם באת, מלא מכשולים ומהמורות. לפתח חטאת רובץ. וכל זה לפי בקשתך. ואל תשכחי לאן תלכי בסוף. למקום עפר רימה ותולעה, מעפר באת ואל עפר תשוב! והכי חשוב לפני מי את עתידה לחזור וליתן דין וחשבון, לפני מי שהסכים להורידך לעולם הזה - מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!
לפיכך נברא האדם ביום השישי אחר כל מעשה בראשית. שאם יצדיק מעשיו יאמרו לו הכל מוכן לכבודך כשולחן ערוך לסעודה, באת לעולם מוכן ומזומן לפניך למלא כל צרכיך. ואם ח''ו יגיס דעתו, יתגאה ויתרברב יאמרו לו יתוש קדמך במעשה בראשית, סה''כ מה אתה?? טיפה סרוחה, עפר ואפר בחייך. האדם בחיים חיותו יש תולעים שאוכלות אותו מבפנים, כל שכן לאחר מותו.
ולאן אתה הולך- למקום עפר רימה ותולעה:
התנא לא אמר לאן תלך כיוון שיש דגש בשתי מילים הנותרות אתה הולך. הדגש באתה שאדם נולד לבד ובמותו לא הולכים איתו לא כסף ולא זהב ולא מכוניתו, ולא יועיל הון ביום עברה. משל בזה לאדם שנקרא להתייצב לפני המלך. חשש האדם והלך לידידיו שימליצו בעדו, הלך לראשון שתמיד החזיק ממנו חבר נאמן וביקש ממנו לבוא איתו ביום המיועד למלך, אמר לו חבירו תאמין לי גם אותי המלך מחפש, על העלמת מס וכו', אבל זאת אעשה איתך כשאבוא איתך עד שער המלך. האדם הלך בפחי נפש לידידו השני ואמר לו כנ''ל, אמר לו מצטער חביבי אבל גם אני עריק מהצבא כבר כמה שנים אבל חסד אעשה איתך שאלווה אותך עד דלת הלשכה של המלך, אבל אל הקודש פנימה לא אוכל להיכנס. הלך האדם לידיד השלישי שלא כל כך החזיק ממנו, לא היו ביחסים קרובים כל כך אמר לו כך וכך המעשה, אמר לו אותו ידיד אל תדאג ביום המיועד אבוא אל המלך פנימה ואמליץ עליך בחום. ובעזרת השם תצא בשלום מלוע הארי. הנמשל לאדם יש שתי ידידים קרובים הראשון זה הכסף שעליו עמל כל השנים, הכסף אומר לאדם ביום פקודה לא אוכל ללוות אותך אלא עד שער בית החיים, כיוון שאני כהן לא אוכל להיכנס פנימה. הידיד השני שקרוב לאדם הם בניו ובנותיו, גם הם לא נכנסים עימו אלא עד הקבר עד לזיבולה בתרייתה ואומרים לו לך תנוח לגורלך לקץ הימין. השלישי שהוא לא כל כך מוחזק לידיד הם המצוות והמעשים טובים שמדי פעם עשה האדם ולא כל כך יחס להם חשיבות יתירה. פעם הניח תפילין ופעם אחרת נתן צדקה וכו', אותם מצוות דווקא הם יצילו את האדם שנאמר ''והלך לפניך צדקך וכבוד וכבוד ה' יאספך'' (ישעיה נח, ח). שני רמזים נפלאים נרמזו בפסוקים על המשל הזה:
א. מה שאומרים בפרק ''במה מדליקין'' שלושה דברים צריך אדם לומר בערב שבת עם חשיכה, ערב שבו תשבות נשמתו מעולם הזה, עם חשכה חשכת חייו עלי חלד: עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר. עישרתן רומז על העושר של האדם. לא יועיל הון ביום עברה. ערבתן אלו בניו של האדם שהם ערבין לו: הדליקו את הנר אלו המצוות שנאמר ''כי נר מצוה ותורה אור''.
ב. עפ''י הפסוק בפרשת כי תשא ''והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני וניצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר, גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא'' (שמות לג ב, ג). אם העולם הזה דומה ללילה הרי שהעולם הבא דומה לבוקר. לכן הכן עצמך להיות מוכן לעולם הבא
הדומה לבוקר מכיוון ש''עלית בבוקר אל הר סיני וניצבת לי שם על ראש ההר'' וניצבת לדין. ''ואיש לא יעלה עימך'' לא חברים ולא ידידים ובני משפחה לא בניך ובנותיך. ''ואיש אל ירא בכל ההר'' אל תצפה לעזרה כלשהי מהם. ''גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא'' אפילו הרכוש שחשבת אותו לידיד נאמן גם הוא לא יעזור, הוא אפילו לא יגיע אל מול ההר ההוא, ואשרי המבין.
מספרים על הגר''א מוילנא לפני פטירתו מהעולם אחז את ציציותיו והיה בוכה. אמרו לו תלמידיו רבינו אם אתה בוכה מה יהיה עלינו?? אמר להם רבותיי בעוד כמה רגעים אני עומד להפטר לבית עולמי, וכאן בעולם הזה אדם יכל במחיר פרוטות לרכוש ציצית ובזכותה זוכה לראות פני שכינה. ואילו למקום שהוא הולך גם אם יתן את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.
מסופר על הצדיק רבי יצחק אלפייה זיע''א שבכל פעם שהיה לו יום הולדת היה ''חוגג'' אותה באופן מעניין: היה מבקש מחבריו שיעשו לו מסע הלוויה, היו נושאים אותו על אלונקה ואומרים ''יושב בסתר עליון'' וכו' וכשהיו מגיעים לחלקת הקבר שרכש היה דורש הרב דברי תורה והתעוררות על יום הדין וההכנה אליו.
מעשה באחד שהיה חברותא של מלאך המוות, יום אחד פגש אותו, ואמר לו אני יודע שאי אפשר לבקש ממך הצלה מן המוות כי אתה סוף סוף שליח ועושה את מלאכתך נאמנה, ואין אתה יכול לשנות שליחותך. אך בקשה אחת לי אליך: בעת שיגיע זמני להיפטר מהעולם אל תיקח נפשי עד שאתוודה וידווי ארוך על כל עוונותי וחטאתיי. המלאך נשבע לו על כך. אז נתמלא האיש שמחה ואמר מעתה חי אני לעולם, מפני שלא אומר באף יום וידוי.
והנה לאחר שנים הגיע זמנו להפטר מהעולם. מלאך פלוני היה בצער קצת הרי נשבע לאדם והוא כשום יום מאז לא אמר וידוי. מה עשה המלאך?? עשה עצמו לאיש גוסס הנוטה למות ושכב במקום אחד באמצע הדרך שידע שיעבור שם האיש הנ''ל. וכשקרב אותו האיש לשם החל מלאך המוות לבכות בקול גדול שאל אותו האיש למה אתה בוכה?? אמר לו עם הארץ אני וכיוון ששעותיי ספורות ואין אני יודע לומר וידוי, צר לי שכך אפטר מהעולם ללא תשובה. על כן אבקשך שתעשה עימי חסד של אמת ותאמר איתי את הוידוי מילה במילה. מרוב פחד ובהלה ורחמים שריחם איש על הגוסס שכח את התנאי שלו והחל אומר את הווידוי מילה במילה עם החולה וכאשר הגיע לסוף הוידוי מיד קפץ החולה ממקומו והפך דמותו למראהו האמיתי. נבהל האיש בהלה גדולה ומרה והחל בוכה ושואל למה עשית לי כדברים האלה? להטעות אותי ולהערים עלי? אמר לו המלאך יען כי אתה הטעת אותי וגם הגיע זמנך ''להחזיר ציוד'' לבורא עולם. ומיד לקח נשמתו.
הגמרא בברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שלפני מותו נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם בכה, אמרו לו רבינו נר ישראל פטיש החזק עמוד הימני, אם אתה בוכה מה יהיה עלינו ? אמר להם שתי דרכים לפניי אחת לגהינום ואחת לגן עדן ואיני יודע להיכן מוליכים אותי: רבי יוחנן היה תלמידם של הלל ושמאי והגמרא בסוכה דף כח מספרת מקצת שבחו שאמרו עליו שמיימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ומעולם לא אמר הלכה שלא שמע מפי רבותיו, עוד ממשיכה הגמרא שם שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלושים מהם ראויה שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו. ושלושים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינוניים. גדול שבכולן רבי יהונתן בן עוזיאל. קטן שבכולם רבי יוחנן בן זכאי. אמרו עליו רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא, ומשנה, גמרא, הלכות, ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים, וגזירות שוות תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת, ושיחת שדים, ושיחת דקלים, משלות כובסים, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא, לא הניח חכמה אחת שלא היה בקי בה. והוא אמר על עצמו איני יודע להיכן מוליכים אותי!!! אנן יתמי דיתמי איזובי הקיר אנה אנו באים??
והדגש השני לאן אתה הולך שאדם נקרא הולך, הולך אדם לבית עולמו. שלמה המלך ע''ה אמר ''ויום המוות מיום היוולדו'', שמאותו יום שאדם נולד מתחילה הספירה לאחור, ושעון החול אוזל, כשהתינוק נולד הוא בוכה וכולם שמחים. הוא בוכה כי יודע להיכן הגיע:: אבל אחרי אריכות ימים נפטר כולם בוכים והוא במקרה הטוב צוחק. כמו שכתוב: ''ותשחק ליום אחרון''. והאמת היא שעולם הפוך ראינו.
משל למה הדבר דומה אוניה שמגיעה לנמל ויורדים ממנה הנוסעים, לפעמים רואים את מקבלי הפנים כשהם בוכים, ואילו כשהאוניה מפליגה לים הרחב, כולם שמחים ומאושרים. וההיפך הוא הנכון: כשהאדם מפליג בספינה לא יודע מתי יגיע, אם בכלל. כל כך הרבה הפתעות צפויות לו במהלך ההפלגה, והוא נתון לחסדי הטבע. לכן כשמפליג צריך לבכות. ואילו כשכבר חזר בשלום מן ההפלגה צריך לשמוח ב''ה שחזר בריא ושלם.
לכן יתן האדם אל ליבו שהעולם הזה דומה לבית הילולה כמה שישכיל לחטוף מצוות ומעשים טובים זהו רווח נקי, כל זמן שנותנים לו אפשרות לעשות זאת כי אין חשבון למקום שהולך לשם. כאן בעולם הזה יכל בלא מאמץ לזכות בתורה ומצוות. ואילו בעולם הבא גם אם יתן הון בשביל פעם אחת לענות אמן או ברכו לא יזכה. במתים חופשי. כיוון שאדם מת אז הוא חופשי מהמצוות לחלוטין.
מעשה באדם אחד שהלך לבית החיים והחל צועק על המצבות שקרנים, רמאים. לתמיהתם של האנשים אמר זה רימה אותי אמר לי בנין פלוני שלי וזה אמר לי מפעל שלי והנה רואים שמתו ואין להם כלום לא ממון ולא בניינים ולא רכוש::
אומר דוד המלך ע''ה (תהילים קמד. ד): ''אדם להבל דמה ימיו כצל עובר'' ופירוש כשם שהבל בנו של אדם מת לאחר כמה שעות כך חייו של האדם נידמים ככמה שעות. ויש עוד פירוש שאדם דומה להבל היוצא מהקומקום תוך כמה שניות נמוג והולך ימיו כצל עובר, לא כצל בית או אילן אלא כצל עוף הפורח באוויר צ''ל גימטריה 120, לו יחיה גבר מאה ועשרים שנה נחשב כרגע אחד בעולמו של הקב''ה.
הזוהר הקדוש אומר כמה טיפשים אותם אנשים שמתהלכים בעולם הזה ועושים בו כרצונם ובטוחים שיחיו לפחות עד אין קץ, ולא יודעים שימיו של אדם ספורים ובתקופה הזו צריכים לסגל לעצמם תורה ומצוות שהם מזכים את האדם לעולם הבא. משל למה הדבר דומה לקבלן שקיבל שטח אדמה מסויים ועליו היה אמור לבנות בית מפואר, מדד בשעלו שטח אורך רוחב ולאחר שתיכנן את הבית בא לבעל הבית ואמר לו, יש לכבודו שתי אפשרויות לבנות בשטח הנתון: אפשר לבנות פרוזדור צר ולא כל כך מפואר אבל הטרקלין יהיה מרווח מאד, מואר ומפואר בו יוכלו לקבל אורחים חשובים בכבוד ובהדר. אפשרות שניה: לבנות פרוזדור מפואר וגדול על חשבון הטרקלין. לו שמעת לעצתי, עדיף להשקיע בטרקלין גדול ומפואר ולא בפרוזדור שהרי נועד רק למעבר ולא לשהות בו.
הנמשל ברור: העולם הזה דומה לפרוזדור, מקום מעבר. ואילו העולם הבא דומה לטרקלין. חז''ל יועצים לנו הכן עצמך בעולם הזה הדומה לפרוזדור כדי שתוכל לזכות לחיי נצח בעולם הבא יום שכולו ארוך.
מספרים שבא פעם עשיר אחד מחו''ל לבקר את החפץ חיים זיע''א. ראה את ביתו של פאר הדור שהוא דל ורש, בקושי שולחן ומיטה וכמה כסאות, אמר לו העשיר כך חי גדול הדור?? היכן כל הרהיטים שלך?? אמר לו החפץ חיים והיכן הרהיטים שלך? אמר לו העשיר אמנם כאן אני עם מזוודה וכמה בגדים אבל בארצי יש לי את כל הרהיטים והעושר. אמר לו החפץ חיים גם אנו בעולם הזה אורחים פורחים ולכן לא צריכים כל כך לוקסוס. אבל בעולם הבא ששם הבית הקבוע והאמיתי לשם אנו שולחים את הרהיטים!!
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה:
ידוע שתחילת דינו של האדם על דברי תורה. בשעה שמכניסין אותו לדין שואלים אותו נשאת ונתת באמונה?? עסקת בתורה ? ציפית לישועה? אם יאמר תשובה שלילית אוי לו ואבוי לו איזו תקנה יש לו? ואם יאמר למדתי קצת יבקשו ממנו לדרוש במשך 30 יום: וכל מה שלמד אולי יספיק לדרשה של שעה שעתיים:
ומי לנו גדול מדוד המלך שהיה גיבור גדול עליו נאמר ''יפול מצדך אלף ורבבה מימינך'' (תהילים צא) שכל מכה היה מפיל מאויביו במלחמה אלפים ורבבות, והעיד על עצמו (שמואל א יז. לו): ''גם את הדוב וגם את הארי הרג עבדך'', דוב ושתי גוריו וארי ושתי גוריו שיסע בידיו, והיה צדיק גדול וחסיד ועניו והעיד על עצמו (תהילים פו. ב): ''שמרה נפשי כי חסיד אני''. ומעולם לא טעם טעם שינה, והיה מהנה את הקב''ה בכל לילה בחצות בשירים תשבחות ולימוד התורה. כ''ש (תהילים קיט. קמח): ''קידמו עיני אשמורות'' (תהילים קיט. סב). ''חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך''. והוא אמר על יום הדין (תהילים קמג. ב): ''אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי'' ועוד אמר: ''סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי'' (תהילים קיט, קכ), אם דוד המלך גיבור שבגיבורים אומר כך, אנו איזובי הקיר שאין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש מה נאמר ביום פקודה ואנה נברח ביום עברה??
ידוע משל על השועל שהיה רעב ולא אכל כמה ימים, ראה כרם אחד מלא ענבים הסתובב סחור סחור ולא מצא כי אם פתח אחד צר ביותר, צם יומיים ואח''כ בשארית כוחותיו השתחל דרך הפתח ושם טרף ענבים ללא חשבון, כשרצה לצאת מהסדק הצר לא יכול היה. עשה תענית שובבים 3 ימים ואח''כ יצא. אמר כרם כרם מה הועלת לי רעב נכנסתי ורעב יצאתי, עליו נאמר לא פיקח שבחיות אלא טיפש שבחיות הוא נכון שיה צריך לאכול אבל אם היה חכם היה זורק קצת אשכולות מעבר לגדר שיהיה לו צידה לדרך.
הנמשל מובן: מותר להנות מהעולם הזה, תאכל טוב, תשתה, תישן טוב, תנוח. אבל גם תכין צידה לדרך הארוכה באמת. ילד שיוצא לטיול כיתתי למשך יום אחד, כמה לפני זה מכין, וקונה, ומסדר?? אדם שנוסע לשבוע ימים נופש כמה מכין לפני כן? חודש לפני הזמן מסדר ועושה רשימה שח''ו לא ישכח שום פרט שישבית את עונג הטיול. אדם שנוסע לחודש חודשיים כמה מכין לפני זה? שנה שלימה לוקח לו לתכנן מסלול מקומות שיבקר שם, מה יאכל מה עדיף לראות וכו'. אדם הולך לעולם הבא שהוא נצח נצחים שמליארד שנה זה גרגיר אבק אחד מתוך האינסוף זמן, כמה הוא צריך להכין ולטרוח?? לו יחיה גבר שנין אלפין לא ייעול גבורתך בחושבנייה!!
אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה ומה יוסף קטן שבאחים הוכיח את אחיו באמור להם ''אני יוסף העוד אבי חי?? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'' מלמד שפרחה נשמתם במקום. מה אנו ניטען ביום תוכחה בו יאמר הקב''ה לכל אחד מה עשה בימי חלדו בעולם הזה שנאמר ''אוכיחך ואערכה לנגדך'', (תהילים נ. כא).
הפסוק אומר (תהיים לו. ז): ''צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה''. ועוד נאמר (תהילים ג. ג.): ''וסביביו נשערה מאד'' שהקב''ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. משה רבינו רעיה מהימנה אמר בצדק לקרח ועדתו ''רב לכם בני לוי''. הקב''ה ענה לו באותה מטבע לשון (דברים ג. כו): ''רב לך אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה'', אדם שחטא בדיבור או במעשה על אחת כמה וכמה!!!
כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק (במדבר ל. יג): ''אישה הפרם וה' יסלח לה'' היה בוכה. אמר אם אדם שהתכוון לאכול בשר נבילות וטריפות ובסוף עלתה לו בשר בהמה טהורה עתיד ליתן דין על כך. כ''ש וק''ו בן בנו של ק''ו שאדם שהתכוון לאכול בשר נבילה ובסוף אכן אכל או שאר תאוות שתיכנן ובסוף עבר עליהן בשאט- נפש. על אחת כמה וכמה!
הגמרא בברכות אומרת על הפסוק (חבקוק ב. יא): ''כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה'', שלאחר מאה ועשרים שנה בשעת פטירת האדם כשהוא נותן דין וחשבון על מעשיו, עולים קירות ביתו של אדם ומעידים עליו, ביום פלוני עשה כך וכך, ביום פלוני דיבר כך וכך וכו', אפילו דבר דומם שלא החשיבו אותו, עתיד להפליל אדם ביום הדין.
יש בנותן טעם להעתיק מה שכתב ''החוק לישראל'', בשם ספר מרגניתא דרבי מאיר בפרשת בראשית מוסר ליום רביעי, ''בשעה שנפטר האדם, מלאך הממונה על הדין עומד כנגדו ואמר לו אוי לו על זה הגוף שיצא מן העולם ריקם מזכויות ומלא עוונות. מביט ברגליו ואומר אוי להם לרגליים שלא הלכו ביושר. אוי לידיים שנתעסקו בדברי שקר. אוי למיעיים שנהנו מן הגזל. אוי לעיניים שלא הלכו באמונה, אוי לאוזניים שלא שמעו תוכחה. אוי לפה שלא נתעסק בתורה. אוי לו לבשר שלא נתייגע ביראה, או לו ליצר שלא נכנע לפני בוראו, אוי לו ללב שלא עבד את בוראו שעתיד לעמדו בנזיפה. ואומרים לו עמוד בדין והכר מעשיך ודע מהיכן באת ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין. ואם אין אתה יכול להשיב מי יוכל להשיב? ומי יוכל לסבול עוונתיך שהם כעש לבגד. וכחרב לצוואר, וכחץ ללב, וככבלים לרגליים. כחושך לעיניים, כמרה לפה, כשוחה לרגל. כחרישה לאוזניים, כמכשילה לכוח, כימים רעים לזיקנה כיסורים לגוף, כגדיעה לקרן, כמרה למיתה, כעבירה ליום הדין.
ועוד בחוק לישראל במוסר ליום חמישי, מספר הישר המיוחס לרבי זרחיה מיוני זיע''א וז''ל: ליבי ליבי הלא ידעת כי לא נבראתי כי אם לשוב לעפר, מיום היותך מדוע לא זכרת אחריתך? הלא תדע כי כל הימים אשר אתה חי על האדמה כצל עובר וכמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה, ימיך חרוצים וחייך קצוצים, וכל אשר יעבור עליך יום או לילה תחסר חלק מחלקי חייך ובכל יום תקרב אל הקבר ותעוף בלי אבר, ומדוע לא זכרתני, עפר אתה ולא ידעת כי מן האדמה נוצרת, ועל מי בטחת כי מרדת, ומדוע אתה נמהר ולא תעבור אל ליבך יום המר. יום אשר תאבד עצתך ונסרחה חכמתך, יום ידבק לשונך אל חכיך, יום ישאוך על כתף יסבלוך ועל ארץ תחתית ישליכוך. ועל כל מעשה יחשבוך, וכאבק תדכה ואישך לא תיכבה, יום תראה החשבון ערוך והספר פתוח ומאזני משפט וכוס תרעלה ביד ה', שם תמצא שמריה ותהמה נפשך בציריה ומה תשיב על זדונותיך, הלא אז תראה פרי מעלליך ותמצא גמוליך, ואילו תמות כמות בהמה ולא תהיה עתיד לתת חשבון היה לשמוח במותך, אך תלך למר ממות ולמקום אופל ארץ חושך וצלמוות, שם תיפול עליך אימה ותכסך כלימה, ולבושך גוש רימה, ויזורה על גופך גופרית לבלתי השאיר לך שריד, הלא היום ההוא נורא ואיום יום אשר אין לו פדיום, יום תמרור בבכיה תאניה ואניה, יום חרדה וצעקה, יום שואה ונאקה יום מספד מר יום תערוך אבל משמר מול משמר. יום יחרה אף האל וקנאתו וניתכה כאש חמתו. יום ירבו המעציבים והמכאובים יום יהמה כל איש ידיו על חלציו, יום יאבדו כל חפציו יום תצא הנשמה וישאר הגוף ככלי מלא כלימה מושלך כאבן דומם ואתה בן אדם אל מי תנוס לעזרה?? או מי יהיה עליך לסיתרה?? הלא אז תאמר אוי לי מה עשיתי מדוע דבר ה' ביזיתי ואחרי שרירות ליבי פניתי ובמה אתכסה כי ערום אנוכי. התקושש והתבושש והיכלם מחטאתיך ותן תודה לאלוקיך בעוד נפשיך בגופך, ובטרם יחשכו כוכבי נשפיך שוב יום אחד לפני מיתתך, החזק במוסר אל תרף נצריה כי היא חייך!!
לכן ירא כל אדם לזרז עצמו ולחזור בתשובה ויפה שעה אחת קודם. כמו שמסופר על רבי ישראל סלנטר זיע''א שפעם הלך ברחובות קריה בשעת חצות לילה ושמע קול מאחד הבתים כשהתקרב לכיוון הבית ראה סנדלר פשוט מתקן נעליים לאור הנר, אמר לו הרב מה מעשיך בשעה כה מאוחרת?? אמר לו הסנדלר כבוד הרב כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן. למד מזה הרב לקח גדול וקבע אימרה זו מרגלא בפומיה: כל זמן שהנר דולק (נר ה' נשמת אדם) אפשר לתקן. ואשרי אדם שיבין זאת.
פרק ג - משנה ב
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ:
רבי חנינא סגן הכהנים היה כל הזמן סגן : אף פעם לא זכה להיות כהן גדול מפני שבימיו בסוף ביהמ''ק השני קנו את הכהונה בכסף, וכיוון שהוא היה אברך ללא אמצעים לא זכה לקנות את הזכות להיות כהן גדול. והוא היה אומר: התפלל בשלומה של מלכות, אפילו של הגויים, שלמרות שכל מה שעשו לא עשו אלא בשביל עצמם ולטובתם, בכ''ז דבר אחד טוב יש בהם: הם גורמים לאדם להיות ירא חטא במובן מסויים, לא לעשות ככל העולה על רוחו, ביודעו שיש דין ויש דיין. ויש מי שאוכף את החוק. אכן אנו מתפללים שמלכות שדי תתגלה בארץ בקרוב וימלוך ה' לבדו ויקבלו כולם את עול מלכותו של הקב''ה. מכל מקום כל זמן שעדיין לא זכינו להשבת שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה אימת המלכות מוטלת על האדם שלא יגלה את הצד האפל שלו. שהרי ''עיר פרא אדם יוולד'' (איוב יא. יב). וכיון שטבע האדם רע מנעוריו וטמונים בו כוחות רשע למינהם, יש כנגד זה אכיפת החוק ושלטון חזק שמתווה דרך התנהגות נאותה. ושהאחד לא יקפח זכותו של השני. רבינו עובדיה מברטנורא מפרש עפ''י הפסוק בחבקוק (א. יד): ''ותעשה אדם כדגי הים'' מה בים דג גדול טורף את הקטנים אף בין אדם לחבירו כך. ורבי יוחנן בן זכאי ציווה לתלמידיו יהי מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם. ואם ישאל השואל וכי אפשר שיבלע אדם את רעהו בחיים חיותו?? יש כמה אפשרויות לכך: אם אדם מלבין פני חברו בפני קהל ועדה ואין פוצה פה ומצפצף הרי זה הורגו חי. האדם מוכן שתפתח האדמה תחתיו ותבלע אותו ובלבד שלא יתבייש. כידוע המעשה עם קמצא ובר קמצא שגרם לחורבן ביהמ''ק בעוונותינו (גיטין).
אפשרות אחרת: אומר המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ''ל כשאחד לא משתתף בצרת השני ולא נושא עימו בעול, כשהוא אדיש כלפי השני ולא אכפת לו מה נעשה עם חבירו, יכול להגיע למצב שאחד יבלע את השני, כיוון שהלבבות אטומים וסתומים וחתומים ואין רחמים בין אחד לשני. ואם אין רחמים חלילה יש אכזריות.
אומר רבינו יוסף חיים זצוק''ל בעל ''הבן איש חי'' השכינה נקראת בשם מלכות ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת מגילה (כט) כל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם, כדי להצילם מן האומות, אומר המדרש שפעם ראה טיטוס הרשע בשוק אלפי גויים מאומות העולם ובניהם יהודי אחד, ואין פוצה עליו פה, אמר לרבי עקיבא ראיתי היום פלא עצום: מאלף אלפי אריות ונמרים וזאבים עוברים וכבשה אחת עוברת ביניהם ולא הזיקו לה. אמר לו רבי עקיבא לא מחמלתם עליה לא הזיקוה רק מפחד הרועה גדול הוא הרועה שמצילנו מידם. וזה שאמר הוה מתפלל בשלומה של מלכות שהיא השכינה הקדושה ששומרת ומגינה עלינו שאלמלא מוראה על שבעים אומות העולם היו בולעים אותנו חיים. והוא שאמר דוד המלך עליו השלום ''לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזיי חיים בלעונו בחרות אפם בנו'' (תהילים קכ''ד ב ג).
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג), יֵשֵב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו:
רבי חנניה מחדש חידוש נפלא: תדע שאם שני בני תורה יושבים יחד במקום מסויים ודוממים, אין ביניהם דברי תורה. דע לך שבמקום הזה ישבו ליצים שדברו לשון הרע ורכילות או שיחקו בקוביה וכיוצא בזה והשרו על המקום הזה אוירה של טומאה וטמטום הלב שמונעת מהיושבים אחריהם באותו מקום לשאת ולתת בתורה. ואל יפלא הדבר בעינך שהרי כמו שאדם חולה בר מינן נגוע במחלה מידבקת מזיק לכל הסובבים אותו. והגישה אליו רק עם בגדים סטריליים מיוחדים כפפות ומסיכה מיוחדת מפני שהוא מרעיל את האוויר בחיידקים ובבקטריות מזוהמות אף אדם לץ שיושב ושורף זמנו משחק בקוביה ומנבל פיו לבלי חוק משרה אווירת טומאה באותו מקום עד שאין יכולת לקדושה לשרות שם.
המשגיח הגה''צ רבי אליהו לופיאן זצוק''ל בספרו לב אליהו מספר על בית חולים אחד ברוסיה שהיתה שם תופעה מעניינת ומסתורית, אנשים שהיו מתאשפזים שם בגלל מחלות קלות יחסית מצבם היה מחמיר לאחר שהות של כמה ימים. אדם מתאשפז בגלל מיחושים בבטנו ולאחר כמה ימים מתגלית בגופו מחלה אחרת. בדקו וחקרו את התופעה הזו חוקרים ומדענים מכל העולם והגיעו למסקנה שכיוון שבית החולים עשוי מעץ, העץ סופג לתוכו את כל הנגיפים ואת החיידקים ואלו מוצאים להם מנוחה נכונה וישיבה עליונה בגופם של החולים וגורמים להם להדבק במחלות קשות יותר. החליטו להרוס את בית החולים הישן ובמקומו לבנות אחר מאבנים, ואכן חלפה עברה לה התופעה. כמו שיש חידקים גשמיים שנוצרים בעקבות מחלות וזיהומים והם מרעילים את האוויר כך יש חיידקים רוחניים שנוצרים בהבל פה של כת הליצים ומספרי לשון הרע שגורמים להזיק לסביבה.
עוד פירוש אחר למשנה: שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה כלומר יושבים ודוממים, כל אחד מהרהר בעניניו ולא נותנים לב ללמוד יחד, הרי זה מושב לצים. שהרי אם היו עוסקים יחד בדברי תורה הייתה השכינה שורה ביניהם מייד, כיוון שנמנעו מלהוריד את השכינה ע''י שתיקתם נחשב להם כמושב לצים שהם מרחיקים את השכינה! חכמינו זכרונם לברכה אומרים בכל דור שלא נבנה ביהמ''ק בימיו כאילו חרב בימיו, גם כאן אותו עיקרון. עד כמה כוחה של תורה שבזכותה יש השראת שכינה, ומצינו פעמים רבות בגמרא שהגמרא אומרת רב פלוני ורב אלמוני הוו אזלי ושקליה, כלומר גם בלכתם בדרך היה בדברי תורה ועיקר שיחתם בתורה כפי שאמר דוד המלך נעים זמירות ''מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי'' (תהילים קיט צז).
אבל החידוש של רבי חנניה בן תרדיון הי''ד וזיע''א שגם אחד שיושב ועוסק בתורה בקול רם ובחשק גדול הקב''ה קובע לו שכר כאילו כל התורה במעמד הר סיני הייתה בעבורו בלבד. הקב''ה יושב כנגדו ושונה את אותו הלימוד שלומד האדם עצמו. ראיה לכך ששאלו את אליהו הנביא זכור לטוב מה עשה הקב''ה בשעה שהיה מחלוקת בן רבי אליעזר לחכמים בתנורו של עכנאי אמר להם הקב''ה ניצחוני בניי נצחוני בניי. (כלומר עשאוני נצחי). (בבא מציעא דף נט).
הגמרא בעירובין (נ''ד) אומרת: אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין איתו לוויה יעסוק בתורה שנאמר ''כי לווית חן''. חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר ''כי לווית חן הם לראשך''. חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר ''וענקים לגרגרותיך''. חש במעיו יעסוק בתורה שנאמר ''רפאות תהיה לשרך'' חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר ''ושיקוי לעצמותיך''. חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ''ולכל בשרו מרפא''.
פירוש נוסף: ידוע שלכל דבר רוחני יש ראשית ואחרית, יש התחלה ויש סוף, התורה מזהירה ומקפידה על דבר הגורם להפסד כבר בתחילתו, כבר בתחילת התפתחותו התורה מתייחסת אליו כהפסד גמור. מידת הליצנות כה גרועה היא מתועבת ומשוקצת עד שמונעת מבעליה חלק לעולם הבא!! תחילת התפתחות מידה זו בישיבה של שניים ללא דברי תורה, כך זה מתחיל, סופה מובילה לבאר שחת, מושב לצים גמור עם כל המשמעויות שלו שגורם לאיבוד העולם הבא!!!
פרק ג - משנה ג
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְּלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח), כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא), וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':
לכאורה לא מובנים דברי התנא הקדוש: מצוי היום באולמות, בבתי מלון, ובשמחות שיש שפע של אוכל בכל הסוגים הטעמים והצורות מינים ממינים שונים והכל משובח ומפואר, הלזה יקרא זבחי מתים?? לזה יקרא שולחנות מלאו קיא צואה?? ב''ה זכינו לשפע הכשרים מהודרים לעילה מן כל בירכתא שפע פירות בארצינו הקדושה, מגוון של לחמים סוגי בשר ועוד ועוד שרק בראיה בלבד שבעים א''כ למה זה נקרא זבחי מתים?? אלא אומרים בעלי המוסר שאכילה גירדא ללא דברי תורה, ללא ברכה תחילה וסוף הוא מעשה בהמי. שהרי בכמה דברים האדם נדמה למלאך ובדברים אחרים נדמה האדם לבהמה. כיוון שאכילה הוא מעשה בהמה א''כ ללא התקדשות באכילה במה שונה האדם מן הבהמה?? אלא מאי? יכול האדם לקדש את אכילתו בדברי תורה וממילא נחשב שולחנו כמזבח ואכילתו כקרבן שמקריב לפני ה'. וכל זה באדם יחיד. אבל שלושה שאוכלים הרי זו קביעות והם מתחייבים בזימון שנאמר ''גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו'' ואם השלושה לא מדברים דברי תורה על השולחן משמע שאוכלים מאוכל של מתים כמו המת בר מינן שהוא גוף ללא נשמה כך האדם עוסק כעת בהלעטת גופו בלבד ולא נותן חלק לנשמתו, כאילו אין לו נשמה בזמן אכילתו!!
לכן אומר שלמה המלך ע''ה (משלי יג. כה): ''צדיק אוכל לשובע נפשו'' אוכל קמעה ומתברך במעיו, משבח ומודה להקב''ה ישתבח שמו ויושב ועוסק בלימוד תורה. אבל בטן רשעים תחסר אלו הולכי על גחון שכל מעיניהם נתונים רק לבטן ולאכילה ולא נותנים חלק לגבוה.
ידוע שאדם מורכב מנפש בהמית ומנשמה טהורה שניהם משמשים יחד. אדם שאוכל ושותה אין בזה שום הנאה לנשמה, שהרי היא חוצבה מהעליונים ואין לה עסק באכילה. המזון היחיד שלה הוא תורה מצוות ומעשים טובים. ואם בזו האכילה לא נותנים גם חלק לנשמה כלומר דברי תורה על השולחן, הרי זה כמו מת שיש לו רק גוף ולא נשמה שאין הפרש אם אכל או לא.
פרק ג - משנה ד
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:
רבינו עובדיה מברטנורא זצ''ל פירש לגבי ניעור בלילה והמהלך יחידי בדרך שבמקום לעסוק בדברי תורה שמשמרים נפשו במקומות מסוכנים ובזמן סכנה הלילה הוא עוסק בדברי הבאי, בהבל וריק אשר לא יועילו ולכן מתחייב בנפשו, אפשר עוד להוסיף: כיוון שאדם זה יוצא דופן הוא משאר אנשים ומתנהג באופן מוזר לכן מתחייב בנפשו משתי אופנים: .
האופן הראשון - ביטול תורה: אומר הזוה''ק אלא איברא ליליא אלא לגירסא, כדכתיב (איכה ב. יט): ''קומי רוני בלילה לראש אשמורות''. ואין לך נחת רוח גדול יותר להקב''ה מזה שבניו קמים באשמורת הלילה ועוסקים בתורה. ורוב חוכמתו של האדם באה מהלימוד בלילה. ואמרו חז''ל במסכת חגיגה (יב) כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום. לכן רבינו הקדוש פתח במשנה הראשונה במסכת הראשונה מאימתיי קוראין את שמע בערבין, ולא פתח בשחרית להודיע שהתנהגות היום תלוי בהתנהגות הלילה, שהיום הולך אחר הלילה, ואם בלילה ילמד תורה היטב לא ירגיש עייפות בתורה ביום אלא אדרבא, יהיה דבוק בתורה יותר במשך היום.
מסופר על רבי סלמן מוצפי זצוק''ל שקיבל עליו בזמן שנפטר ריש גלותא דבבל רבינו יוסף חיים זיע''א ללמוד תורה בהתמדה גדולה יותר, לכן גמר בדעתו כי עליו לקום מידי לילה בשעת חצות ולעסוק בתורה עד הבוקר, מה עשה? לקח חבל, קצהו האחד קשר לידו וקצהו השני קשר לבריח הדלת, והיה כאשר יקום אביו בחצות ויפתח הדלת תמשך גם ידו ויתעורר לעסוק בתורה, שבועיים הצליחה השיטה. לילה אחד הבחין אביו בזה ומנע אותו מכך. לאחר מכן ניסה שיטה אחרת קשר ידו בחבל וקצהו שלשל דרך החלון לאחורי הבית ובקש מחבירו שיעבור שם בחצות ימשוך בחבל ויעיר אותו, כך למדו פעם תורה בלילה (עולמו של צדיק).
מסופר על המהרש''א הקדוש שמצא עצה אחרת להיות עירני בלימוד הלילה שהיה קושר שתי פיאותיו בחבל אל המנורה שבתקרה וכשהיה נרדם היו שתי פיאותיו נמשכים למעלה ומעירים אותו. אילו אנו למדנו בשיטה זו הייתה התקרה נופלת:: אבל אצל המהרש''א זה עבד!!
מספרים על רבי חיים שמואלביץ זצ''ל שהיה לומד חברותא עם אחד התלמידים בלילה כל תלמוד ירושלמי. אחרי לילה של לימוד מפרך כשהיו חוזרים למעונם לישון היו בדרך חוזרים על לימודם ובכל ציון דרך היו מתעכבים מעט כדי לחזור שוב על משנתם, וכך כמה פעמים. וברוב הפעמים היו מגיעים למעונם בהשכמת הבקר, כך במשך חצי שנה גמרו כל תלמוד ירושלמי!!
אומר התנא רבי חנינה בן חכינאי אדם שכבר הוא ער בלילה ולא עוסק בשום דבר, או שהוא מהלך בדרך יחידי בלילה ולא עוסק בדברי תורה אין מה שיגן בעדו ישמור ויציל אותו ממקרי הזמן. או שסתם מפנה ליבו לבטלה כלומר אינו עוסק בשום דבר לא בתורה ולא בדרך ארץ, ע''י זה בא לידי תמהון לב והשתוממות המחשבה, כמאמר הזוהר הקדוש מאן דרחיק מאורייתא רחיק מקדושה בריך הוא ומאן דקריב לאורייתא קריב לקוב''ה. אומרת הגמרא במסכת ברכות אמר רבי אלעזר אדם לעמל יולד. ואיני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר (משלי טז. כו) ''כי אכף עליו פיהו'' הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה. כשהוא אומר ''לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'', הוי אומר לעמל תורה נברא. והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי (כלומר נרתיק) נינהו, אשריו מי שנעשה גופו דרופתקי דאורייתא!
מספר רבי יצחק לפשיץ על רבי יצחק אלחנן: כמה פעמים הזדמן לי לבוא לביתו אחר חצות הלילה וראיתיו עומד על יד העמוד ומתנמנם, ואתחנן אליו לאמר: רבי ילך לנוח נא על משכבו ולהחליף כוח. אמר לי כן כן הנני הולך. ''שמע ישראל וכו', ויפתח פיו בקריאת שמע על המיטה למען אדמה כי באמת הולך הוא לישון, והלכתי לביתי ואחר שעתיים שוב באתי אל הבית כי דבר לי אל אחד מבני ביתו. והנה לתמהוני קול מצהלות מרן שמעתי בוקע ועולה מבעד לדלת סגורה, הנני מציץ מבעד חור המנעול ורואה את רבינו הוגה בתורה. באותה לילה לא ישנתי, השכמתי קום לפני עלות השחר ואבוא אל בית מרן והנה מצאתיו עומד ולומד על מקומו אשר עמד שם אמש:
האופן השני בו ניתן להסביר משנה זו של רבי חנינה בן חכינאי היא ששלושת הדברים שמנה, המכנה המשותף שלהם הוא שאסור לו לאדם שיכניס עצמו במצב סכנה, וכל המכניס עצמו במצב סכנה ואומר יעשו לי נס אם יזכה שיעשו לו נס ינכו מזכויותיו. ואם לא יזכה הרי זה מתחייב בנפשו. לפי שלילה הוא זמן למזיקים וההולך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הליסטים וכמה פגעים רעים. וכיוון שלא עסק בתורה באותם זמנים אין התורה משמרת אותו. התורה הקדושה מצווה אותנו (דברים ד. טו): ''ונשמרתם מאד לנפשותיכם''. הרבה אנשים טועים לחשוב שהנשמה הוא חלק אלוקא ממעל עליה יש חיוב לשמור מן העברות והחטאים וכו', אבל הגוף יכול להיות הפקר. אפשר לקחת סכונים. הגוף לא צריך כ''כ שמירה, וטעות היא לחשוב כך. כשם שתיק ספר תורה התקדש ע''י שנתנו בו את ספר התורה, כך הגוף מקודש בקדושת החיים ע''י שנתנו בו נשמה טהורה. כיוון שהגוף הוא מקום משכן הנשמה הקדושה גם הוא מקודש ומצריך שמירה גדולה. ועוד אומרת התורה הקדושה (דברים ד. ט): ''רק השמר לך ושמור נפשך מאוד'' שאסור לאדם לסכן עצמו או להכניס עצמו למצב של ספק סכנה. לפיכך אסור לאדם שיעבור ברמזור אדום אפילו שאין בכביש מכוניות וגם אין שוטר בסביבה וזאת מכמה סיבות:
א. הסכנה קרובה ח''ו וכבר אמרו שעדיף להפסיד רגע בחיים מאשר חיים ברגע. רח''ל רואים היום שגם אדם שהולך לתומו במעבר חצייה או חוצה בירוק ובכ''ז נפגע ע''י נהגים פושעים אנשי בליעל שאין קדושת החיים עומדת לנגד עיניהם, כל שכן שמכניס עצמו למצב סכנה כזה.
ב. לפעמים זה חילול ה' בפני בני אדם. ג. לעיתים זה משפיע על ילדים או על צעירים יותר ללמוד ממנו לעשות כמותו. והם בלאו הכי אינם אחרים כל כך, והוא הגורם.
בעניין העצירה באדום יש רמז מהתוה''ק ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ. יח), ויש לכוון באותה שעה שהוא מקיים מצוות עשה מדאורייתא של ''ונשמרתם מאד לנפשותיכם''.
הגמרא מסכת תענית דף כ' ע''ב מסופר על כתל רעוע שהיה בנהרדעא שלמרות שהיה קיים שלש עשרה שנים לא עברו לידו רב ושמואל. יום אחד הזדמן למקום רב אדא בר אהבה, אמר שמואל לרב בוא ונעקוף מקום הכתל כמנהגנו, אמר לו רב לא צריך, כיוון שרב אדא בר אהבה נמצא עימנו והוא צדיק גדול לא פוחד אני. מספרת הגמרא שלרב הונא היו שתי חביות יין בבית רעוע כיוון שהיו צריכים לפנות את חביות היין וחששו שמא יפול הבית לקח רב הונא את רב אדא בר אהבה לבית ומשכו בדברי תורה עד שפינו את הבית. לאחר שיצא אחרון הפועלים - נפל הבית וקרס תחתיו. רב אדא בר אהבה הרגיש בדבר והקפיד. אמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושים לי נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכים לו מזכיותיו. ואף יעקב אבינו ע''ה חשש מכך ואמר ''קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך'' (בראשית לב. יא): רש''י מפרש במקום ''נתמעטו זכויותיי ע''י החסידים והאמת שעשית עימי''.
פרק ג - משנה ה
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכּוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דְּרֶךְ אֶרֶץ:
אומר הרב ''מעשה אבות'' שליט''א שהתנא אומר לנו כלל גדול בתורה והוא שהכל תלוי בקבלת התורה. כאן מתגמדים הכשרון, התפיסה, היחוס, מנת המישכל וכו', העיקרון בקבלת עול תורה הוא עד כמה אדם משעבד את עצמו לתורה. על יששכר אומר הפסוק ''יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד'' (בראשית מט. יג). פירש הספורנו זצוק''ל רובץ בין המשפתיים כשהוא חונה רובץ בן שתי החבילות הנתונות למשא על שתי צידיו, וזה לא יתכן זולתי לחזק מאד שירבץ עם החבילות על גביו. וכמו כן יששכר נושא עליו עול תורה ועול דרך ארץ והנהגת מדינות כראוי לחכם שלם במידות ובמושכלות, עד כאן לשונו. החמור הוא הבהמה היחידה שהמשא נתון על גבה בין בשעת אכילה בן בשעת מנוחה בן בשעת משא ואין צורך לפרוק ממנה משאה. כך הוא תלמיד חכם שמקבל עליו עול תורה. ויט שכמו לסבול, ובכל מקום ובכל זמן נושא את עול התורה בין ביום ובין בלילה בין בישיבה או בכולל, ובין כשהוא בציבור הכללי.
הרמב''ם בסוף הלכות שמיטה ויובל כתב ''כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו לעובדו לדיעה את ה', והלך ישר כמו שעשאו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו העולם הזה דבר המספיק לו וכו', עכ''ל.
הגמרא אומרת לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. כפי שבאוכלי המן היו שלוש דרגות: דרגה ראשונה של הצדיקים המן היה יורד להם בפתח האוהל. רק מושיטים ידם לוקטים ואוכלים מעט ומתברך במיעיהם, דרגה שניה אלו הבינוניים שהיו צריכים לצאת וללקוט את המן, שטו העם ולקטו, ואם היו מאחרים היו מפסידים שנאמר ''וחם השמש ונמס''. והדרגה השלישית של הרשעים מאלו שהיו צריכים לצאת לשווקים ולרחובות, אבקשה את שאהבה נפשי. והיו מקבלים את המן שהוא לא ראוי לאכילה וצריך לטחון בריחיים ולדוך במדוכה ולבשל בפרור. אלו אוכלי לחם העצבים.
כנגדם יש שלוש דרגות: בני הישיבות הקדושות שומרי משמרת ה' אלו נטורי קרתא האמיתיים שתורתם אומנותם מקבלים את משכורתם עד הסטנדר. לומדים תורה בהתמדה עצומה ונתמכים ע''י אחיעזר ואחיסמך.
ישנם הדרג השני שגם עובדים וגם קובעים עיתים לתורה אלו משיגים לחמם ע''י מלאכה (תהילים קד. כג): ''יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב'', וגם קובעים עיתים לתורה, אשריהם. שבזכות תורתם ומלאכתם משתכח מהם עוון. וישנם לצערינו הדרגה השלישית אלו שרק עובדים ''ועוזרים'' להקב''ה לפרנס את עצמם ''אוכלי לחם העצבים'' מביאים ממרחק לחמם ואין להם בסוף לא תורה ולא עבודה.
אומרת הגמרא בקידושין (דף פב ע''ב), אי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בשם, אוי לו למי שאומנותו בורסקי. אי אפשר לעולם בלא חכמים ובלא סוחרים, אשריו מי שמלאכתו מלאכת שמיים, ואשרי מי שחלקו מיושבי בית המדרש, וכל אדם צריך לומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ואם צריך העולם לסוחרים אפשר לעולם שיתקיים ע''י אחרים.
ידוע מנהגו של החפץ חיים זצוק''ל שכאשר היו באים אליו בחורים שהיו אמורים להתגייס לצבא הצאר הרוסי ימ''ש, אם הח''ח היה נותן לבחור את ספרו ''מחנה ישראל'' ידעו שהוא יגוייס לצבא, אבל אם תשובתו של הח''ח הייתה כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, בידוע היה שהשחרור מהצבא מובטח לו.
ולא רק החפץ חיים לבדו נהג כך אלא רבים אחרים היו נוהגים במנהג הזה, כשהיו באים אליהם בחורים לפני גיוס לצבא הרי התנאי היה ברור: אם הבחור יקבל עליו באמת ובתמים עול תורה מובטח לו שיעבירו מעליו עול אחר.
סיפר רבי יעקב טייטלבויים ז''ל שהיה עובדא בדידיה בעיר וינה בירת אוסטריה. שלושה חדשים אחרי שהגרמנים ימ''ש ספחו את וינה, הופיעה לפניו אישה אחת בקול בוכים ואמרה שחטפו את בנה יחידה ואין היא יודעת אנה הלך. כבר שבועיים שעברו מאז ראתה אותו בפעם האחרונה, ואין היא יודעת מה לעשות. ענה לה הרב כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, שאל אותה הרב האם את מבטיחה שאם בנך ימצא הוא יתמסר ללימוד התורה?? ענתה לו האישה בלי היסוס, כן רבי אני מסכימה. אמר לה הרב א''כ צאי וחפשי אותו וודאי שתמצאי אותו בע''ה.
מספר הרב שהאישה יצאה מביתו ותוך שעה שבה עם בנה. וכיצד זה קרה?? מייד שיצאה מבית הרב הלכה לתחנת המשטרה הקרובה. חדורת אמונה מדברי הרב, ואמרה להם בתקיפות תנו לי את הבן שלי. הקצין שהיה שם התפרץ כנגדה אבל היא לא נבהלה, ואמרה שוב בתקיפות תנו לי את הבן שלי. הקצין שאל אותה לשמו של בנה ולאחר שנכנס לחדר השני חזר כעבור דקה עם בנה, סופו של הסיפור שהאישה שלחה את הבן לארץ ישראל ללמוד תורה וכך ניצל מההשמדה הנוראית של ששת המליונים הי''ד.
מספרים על בחור יהודי מאמריקה שלמד בישיבת קולג', גם ישיבה וגם לימודי חול, לפתע התחיל להרגיש כאבים בעינו ועד מהרה הכאבים תקפו אותו גם בעינו השניה. המצב החמיר מיום ליום וכל מאמצי הרופאים לגלות ממה נובעים הכאבים עלו בתוהו. הלכו למומחה הגדול ביותר באמריקה. בדק הרופא ואמר ישנה זריקה אחת אבל הסיכויים הם לכאן או לכאן, או שיתרפא או שיתעוור חלילה, האב בצר לו פנה אל רבי יעקב טייטלבוים זצ''ל והרב אמר לו יש לי קבלה מרבותיי עשרות בשנים: כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ואם תורה אז רק תורה בלבד בלי תערובת לימודי חול, אמר האב אלך ואמלך באשתי, אמרו חז''ל כל ההולך אחר עצת אשתו נפל כגיהינום: והאישה סרבה בכל תוקף. אמר לה הרב מה אוכל לעשות?? זה מה שאני יכול לעשות. שכנעו האנשים שהיו שם את האיש שישכנע את אשתו, אמרו לו וכי מה תרוויח אם יהיה לך בן עיוור? וכי יוכל עוד ללמוד השכלה?
שכנע האב את אשתו וחזרו לרב ובירך אותם הרב ברפואה שלימה למחרת הלכו שוב לפרופסור בדק את הנער והפלא ופלא המצב החל להשתפר ואין צורך בניתוחים וזריקות. מצבו של הבחור הלך והשתפר עד שחזר לאיתנו הראשון.
הנה פשוט שמי שמקבל עליו עבודת הקדוש ברוך הוא פטור מעבודת מלך בשר ודם. דוד המלך ע''ה אומר בתהילים אומר אני מעשיי למלך לשוני עט סופר מהיר (תהילים מה, ב) משל למה הדבר דומה? לסוחר המעביר סחורותיו ממדינה למדינה ומעיר לעיר. כשהוא מגיע למעבר הגבול עוצרים אותו. בודקים בסחורתו, צריך להצהיר מה מעביר. כמויות, וכו' ולפי משקל סחורתו - משלם מכס אלפי שקלים. וכן כשהוא מייבא סחורות מחוץ לארץ מחוייב לתת מכס למדינה. אבל אדם שעובד בשירות המלך, מקבל תג ותעודה מהמלך שהוא עובד בשירותו, האם יעצרו אותו במעבר הגבול או בחולית המכס? האם יצטרך לתת הצהרה על סחורתו? ודאי שלא. הרי גם המכס כפוף למלך ובמצוותו הוא פועל.
והנמשל מובן מאליו. אומר דוד המלך אומר אני שכל מעשיי וכל פעולתיי הם מטעם המלך מלכי המלכים הקב''ה, ומכוחו וסמכותו אני פועל לפיכך פטור אני מלשלם מכס וארנוניות. וכן מצינו בהקמת המשכן שהביאו קרבנם הנשיאים והשם יתברך אמר למשה קח מאיתם והיו לעבודת הלוים איש לפי עבודתו. ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. משום שנשאו על כתיפם את כלי הקודש היו פטורים מכל תפקיד אחר.
אמר פעם מרן שליט''א מופת הדור שיש רמז לכך בתפילה! זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולמילואים ולזבח השלמים. אדם שמקבל עליו עול תורה פטור מהקרבת עולה מהקרבת שלמים ואפילו משירות מילואים פוטרים אותו!!
אומר הגר''א לופיאן זצ''ל כשם שספינה המפליגה בים אם לא תהיה טעונה ותשקע מעט במים יהפכוה הגלים על פניה. לכן מן ההכרח להטעינה משא, אם הבעלים פקחים הם מטעינים אותה בסחורות שמעבירים ממדינה למדינה ומרוויחים הון רב. אבל אם אין בה סחורות, מן ההכרח להטעינה באבנים, כדי שלא תתהפך ותטבע!!!
פרק ג - משנה ו
רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט), וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ), בְּכָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:
המשנה הנ''ל מעוררת כמה שאלות:
א. הרי כבר שנינו בפרק הזה במשנה השלישית ר''ח בן תרדיון אומר שניים שיושבים ויש בינהם דברי תורה שכינה שרוייה ביניהם וכו'?? ועוד ששם במשנה אמר רבי חנניא בן תרדיון שאחד שיושב ועוסק בתורה הקב''ה קובע לו שכר ואין שכינה כנגדו. ואילו כאן במשנה אמר רבי חלפתא שאף שכינה כנגדו ביחיד, לכאורה סתירה בין המשניות??
ב. אם התנא נקט שבאחד ושתיים שרוייה השכינה כ''ש בחמישה וכל שכן בעשרה??
ג. הגמרא בברכות אומרת מיום שחרב ביהמ''ק אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה א''כ מה החידוש של רבי חלפתא?? ודאי שהשכינה נמצאת במקום תורה??
אלא התירוץ לכך הוא שלעולם מצד ידיעת התורה או עמל התורה של האדם אין כל כך נפקא מינה אם ילמד עם עוד אחד או שלושה או עשרה אנשים, מצד עצם ידיעת התורה והפלפול לא תמיד הוא מרוויח מכך. אולם מצד השראת השכינה יש לו רווח עצום אם יצטרף הוא לעוד ארבע אנשים ובכך יעשו אגודה ואז השכינה שורה בקביעות גדולה יותר בבחינת ''אלוקים ניצב בעדת אל''. וכל שכן בעשרה שאלוקים ניצב עמם ומברכם.
אומר ''המדרש רבה'' משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו בת יחידה ובאו בני מלכים לבקש את ידה, לישא אותה לאישה ולקחת אותה למדינתם. המלך אמר להפרד ממנה איני יכול לכן אבקשכם שתכינו לי חדר קטן לידם סמוך מאד לארמון שלהם כדי שבכל רגע שארצה אוכל לראות את ביתי האהובה. כך הקב''ה שנתן לעם ישראל את החמדה הגנוזה שהיתה איתו קרוב לאלף דור מבקש מעם ישראל שיעשו לו בית קטן שיוכל לדור ביניהם ולא יפרוש מן התורה חמדתו. הה''ד ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'', עד כאן דברי המדרש.
דהע''ה אומר בתהילים (נה): ''פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'' בזכות מה היה הקב''ה מצילני בקרבות ובמלחמות וברדיפות שהייתי נרדף ע''י אוייבי מבית ומחוץ?? בזכות שרבים היו עימדי לומדים תורה ומתפללים. וברוב עם הדרת מלך.
ולמה אמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי היה צריך לומר תזכיר? מתרצים חז''ל שבהיות אדם בחברת יראי ה' קל לו להגות בתורה יותר. ובפרט שאמרו קנאת סופרים תרבה חכמה. מה שאין כן כשהוא לבד ומתרשל יותר ומתעצל בעת לימוד התורה ובכ''ז הקב''ה בעזרו, למרות שהשכר והסייעתא דשמיא באים לו משמיים, מחשיבים לו כאילו היה זה מצידו בלבד, וזה שאמר אף כי אני (הקב''ה) אזכיר את שמי בכל זאת אבוא אליך וברכתיך!!
פרק ג - משנה ז
רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ: וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.
אנו אומרים בכל בוקר בשבח ''ויברך דוד'' לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמיים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כוח וגבורה לגדל ולחזק לכל. דוד המלך ע''ה שאסף אוצרות כסף וזהב כחול אשר על שפת הים עד כי אין מספר ידע שהכל שייך להקב''ה ישתבח שמו. העושר והכבוד, ה' משפיל ומרים, מוריד שאול ויעל מעשיר ומעני, ממית ומחיה, מחליש ומרפא, ואין עוד מלבדו.
מסופר על אדם אחד שעבר בבית החיים והיה צועק שקרנים. רמאים. לפליאתם ולתמהונם של האנשים שהיו שם הסביר: פלוני זה אמר לי יש לי מפעלים ועסקים ופועלים. והנה הוא שוכב כאן דומם כאבן שאין לה הופכין. אלמוני התפאר לפני שיש לו נכסים, נכסי דניידי ודלא ניידי, והנה הוא נח על משכבו: א''כ מה יתאונן אדם חי?? הרי הכל רק ממנו יתברך כפיקדון ביד האדם והכל בערבון מוגבל ביותר.
משל למה הדבר דומה? לפקיד או גזבר שהולך להפקיד בבנק את הפדיון היומי של המפעל שבו הוא עובד, האם נטעה לחשוב שהכסף שלו?? הכסף בחזקתו עד שיפקידנו בבנק. הנמשל: כל אשר הקב''ה נותן לאדם: כסף, פרנסה, בנים, חכמה, בינה ודעת, הכל פיקדון בידו. ועל הכל עתיד ליתן דין וחשבון היאך נהג ואיך השתמש בכל אלו. לכן אומר לנו התנא הקדוש דע לך שהכל שלו יתברך, והפקיד בידך להשתמש בהם בתבונה ובהשכל לטוב לך בזה ובבא.
זמן - אמרו חז''ל אין אבידה כאבידת הזמן. ובשמיים דנים את האדם על כל רגע ורגע, אפילו על שיעור זמן של בליעת רוק דנים את האדם. כדכתיב ''לא תרפני עד בלעי רוקי'' (איוב ז. יט).
הגר''א מפרש מהו דין וחשבון שעתיד האדם לתת לאחר צאתו מן העולם, לכאורה היה צריך לומר חשבון ודין, קודם מחשבים מצוות ועבירות ולפי זה קובעים הדין?? אלא תירץ הגאון זיע''א. דין על העבירות מאזן של כל מה שעשה בימי חלדו. וחשבון על הזמן, שבזמן שעשה עבירה יכול באותו זמן לקיים מצווה.
ומסופר שפעם ביום שבת ראה הגר''א אדם שרוכב על סוס ומעלה עשן כל שהוא במקטרתו, צעק לו הגאון ביטול תורה! ביטול תורה! אמר לו מה ביטול תורה הרי אני מעשן בשבת ורוכב על הסוס?. אמר לו הרב זה פשיטא שידונו אותך, אבל חוץ מכך ידונו אותך גם על ביטול תורה, שבזמן שרכבת על הסוס במקום זה יכלת ללמוד תורה ולקיים העולם!!!
ממון: הא דאמרן, ידוע הדבר ומפורסם הענין שכל הכסף שיש לעשירים ממונם ונכסיהם, חלק מזה הוא של העניים, וידע בורא עולם שהעני לא יוכל להתארגן עם הממון, לכן הפקיד אותו אצל העשיר המורגל בכסף רב. אם ישכיל העשיר לתמוך בעני ולפרנסו הרי הוא מקיים את שליחותו. הוא גבאי וגזבר טוב. ואם לא, הקב''ה יקח ממנו את החלק של העני שהיה מופקד אצלו - ויעבירו לרעהו הטוב ממנו. לכן ידע העשיר שיותר ממה שהוא עושה חסד עם העני העני מזכה אותו. כ''ש ''האיש אשר עשיתי עמו היום בועז''. (רות ב. יט).
וידע כל פעול שבממון אפשר לקנות עולם הבא. אם ידע להשקיע את ממונו במצוות וצדקות. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף יא) מספרת על מונבז המלך שהיה מפזר ממון מאוצר המלך לעניים יתומים ואלמנות ואמר לבני ביתו אבותיי גנזו למטה ואני גונז למעלה. אבותיי גנזו במקום שיד אדם מגעת ואני גונז במקום שאין אדם מגעת. אבותיי גנזו בעולם הזה ואני גונז לעולם הבא, אדם שנותן צדקה בעולם הזה הקב''ה לוקח אותה וזורע אותה אצלו. ומקבל פירי פירות לעולם הבא כדכתיב ''זורע צדקות מצמיח ישועות''.
בנים: בנים הם פיקדון אצל האדם. מעשה ברבי מאיר כשמתו שני בניו בערב שבת ולא הודיעה לו ברוריה אשתו עד מוצאי שבת, ואז אמרה לו משל לבעל הבית שהפקיד אצלך שתי אבנים טובות ולאחר זמן בא לקחת הפקדון האם תסכים להחזיר לו?? לכן צריך האדם לכלכל דבריו בתבונה. ואת עמלינו אלו הבנים לשמור מכל משמר לחנכם בדרך ישראל סבא, כ''ש (שיר השירים א. ח): ''צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים'' אלו האבות הקדושים, וחנוך לנער עפ''י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
רש''י כתב על הפסוק ''ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם'' (דברים יא. יט) וכו', משעה שהבן יודע לדבר למדהו ''תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'' שיהיה זה לימוד דבורו, מכאן אמרו כשתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה. ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם וכו'.
חכמה: צריך האדם לעבוד את בוראו בכל הכשרון והמעלות שנתן לו, כי זו מטרת בואו לעולם, הרב אליהו דסלר זצוק''ל בספר ''מכתב מאליהו'' מפרש מהו מזלו של אדם: התכונות והכשרון העושר והנכסים החכמה והבינה והדעת הם כלים שבאמצעותם אדם עובד את בוראו, אלה הם כלי אומנותו בכדי לקיים את התכלית שלשמה בא לעולם הזה, לעבוד את בוראו ולהשלים את תיקונו בעולם. לכן אם רואים אדם עשיר ובעל נכסים רבים ושלם בכמה חכמות אין צורך לקנא בו. משל למה הדבר דומה? לנגר שיש לו כלים מיוחדים שבאמצעותם הוא יוצר ומפתח ובונה. הייתכן שיבוא אדם שאינו מן הישוב ויקנא בכלי אומנות של האומן, ויאמר מה שפר חלקו של זה שיש לו פטיש, מסמרים ודבק טוב? הרי ללא אלו אין הוא פועל ולא כלום. כל אדם ניחן בכשרונות מסויימים מי פחות ומי יותר. ואת כל כשרונותיו הוא צריך להפנות לתכלית שלשמה הגיע לעולם הזה. ולטבוע כאן חותם ותוכן מסויים, מי שמנצל את כל התכונות הנ''ל לעבודת ה' הרי זה צדיק. אבל מי שלוקח את היתרונות והמעלות שחנן אותו בורא עולם ומנצל אותם לתכלית אחרת, לא לתורה ולמעשים טובים הרי זה מעל בתפקידו ורשע שמו, ואת פושעים נמנה.
הקב''ה אומר (איוב מא. ג): ''מי הקדימני ואשלם לו'' את מי חייבתי במזוזה קודם שנתתי לו בית? ואת מי חייבתי בברית מילה לפני שנתתי לו בן? ואת מי חייבתי בצדקה לפני שנתתי לו ממון? כללו של דבר: הקב''ה קודם נותן ומשפיע ואח''כ מבקש שתועיל בטובך להפריש חלק ממה שקיבלת. ועוד תקבל על כך שכר מושלם ממי שהכל שלו!!!
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:
רבינו עובדיה מברטנורא פירש חידוש גדול יותר: אעפ''י שהוא מברך ברוך שככה לו בעולמו או מברך ברכת האילנות, כיוון שהפסיק ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו. והדברים מפליאים וחודרי כליות ולב!! לא מבעיה שאינו מפסיק לשיחה בטלה או לדברי הבאי, אלא אפילו עומד ומברך את הקב''ה על מעשה ידיו הנפלאים - אפילו הכי, כיוון שהפסיק ממשנתו מתחייב!!! ומסתמא מדובר בבן תורה ששונה בדרך ומקיים מצוות לימוד תורה ''בלכתך בדרך'', ודווקא עליו התביעה גדולה יותר מפני שהוא אמור להבין ולהכיר את ערך התורה וגודל מעלתה. ואסור היה לו להרשות לעצמו להפסיק ממשנתו. וכל כך למה? אומרים בעלי המוסר שאדם שיושב ועוסק בתורה ושוקע בה ברמ''ח ושס''ה שלו מרותק אליה ומתפעל ממנה כל כך שהוא כבר ''לא רואה בעיניים'' ואיך יכול להתפעל מדבר אחר, חוץ מהתורה?? אם מתרשם ממשהו אחר חוץ מהתורה משמע שיש בו חסרון גדול בהערכת התורה וערכה!!
וצריך האדם לצייר לעצמו בשעה שהוא לומד שהוא מחובר למכשיר הנשמה ח''ו, שאם רק לרגע קט יסירו ממנו את הצינור מיד יגווע וימות. כך התורה שהיא צינור החמצן של כל יהודי ואפילו אם לרגע מסיר בידיים את התורה ממנו - מותו בחייו. כפי שאומרים: תורה לנשמה כאויר לנשימה!!
כתיב ''כל חפציך לא ישוו בה'' (משלי ג. טו), וע''ז אמרה הגמרא בירושלמי מסכת פאה כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד מהתורה. ואפילו כל המצוות אינם שווים לדבר אחד מן התורה. ומבואר במסכת מגילה דף ט''ז שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות ויותר מכיבוד אב ואם. ויותר מבנין ביהמ''ק ויותר מהקרבת הקורבנות, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. וידוע כשהאדם שונה בדברי תורה הוא מדבר לפני המלך. אם יעבור שם אדם ופוסק מלדבר עם המלך ומדבר עם אחר הרי זה מורד במלכות וחייב מיתה!!
הרב יעקב ישראל קנייבסקי הלא הוא הסטייפלר זצוק''ל אמר פעם כאשר יבואו לבית הדין של מעלה ושם דנים כל אדם לפי מעשיו. כגון אדם שמתפרנס מיגיע כפיו, וטורח במלאכתו במשך שעות היום, אבל כאשר הוא גומר לעבוד מיד הוא רץ לבית המדרש ומנצל שם כל רגע ללמוד ולהתעלות, וכאשר דנים אותו לא מוצאים בו עוון ביטול תורה, והרי הוא זוכה לגן עדן. ולעומתו יתכן בחבירו שיושב כל היום בבית המדרש ואף מעמיד תלמידים ומחבר ספרים, אבל אין הוא מנצל כל רגע, מצוי שהולכים אצלו זמנים בבטלה, וכאשר דנים אותו בבית דין של מעלה הרי הוא נענש על כל רגע שהלך לבטלה, וזהו עליונים למטה ותחתונים למעלה. והדברים הם נוראים. ואשרי השם על לב!!!
ועוד שההולך בדרך ומפסיק ממשנתו הרי זה כמתחייב בנפשו משום שמפסיק את הרציפות שהיא העיקר בלימוד התורה. שהרי אדם שלומד ומפסיק ממשנתו לדברים בטלים צריך ממידת הנימוס לומר לו ''בתיאבון'' שהרי מאכילים אותו גחלי רתמים: אומר הגר''ח שמואלביץ זצ''ל בענין המעשה עם רבי עקיבא שחזר לביתו ושמע שאשתו אומרת לאותה שכנה הלואי והיה שומע לי ללמוד עוד שתים עשרה שנה, ומייד חזר רבי עקיבא ללמוד עוד שתים עשרה שנה ולא נכנס לביתו לעשות הפסקה קטנה, משום שרצה ללמוד 24 שנים רצופות. ואילו היה מפסיק היה נחשב הלימוד לשתיים עשרה שנה חדשים ולא כהמשך לראשונים, והבן.
החפץ חיים זצוק''ל היה ממשיל דבר זה לאדם שמרתיח מים על האש וכל פעם לפני הרתיחה הוא מכבה את האש לכמה רגעים עד שמצטנן, ואח''כ מדליק שוב את האש, וחוזר ומכבהו באמצע, הרי ברור שהמים לא ירתחו לעולם. כנ''ל דברי תורה שנמשלה פעם לאש ופעם למים.
כתב ''פלא יועץ'' בערך תורה: כתיב ''לא תרפני עד בלעי רוקי'' ופירשו חז''ל הקדושים אשר אנו מאמינים אשר הם אמת ודבריהם אמת שאפילו על זמן מועט כדי בליעת הרוק אדם עתיד ליתן דין וחשבון. ושואלים דין וחשבון במה הוציאו. אוי לנו מיום הדין ומעומק הדין. ועל זה לבבות יכאבו איך הותרה הרצועה ואיך נשתכחה תורה ונעשה כהיתר אפילו לקצת תלמידי חכמים, ורבים מעמי הארץ, להיות מאבדים הזמן היקר כמה שעות בשחוק ובדברים בטלים ואסורים, ועל כן עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, צדיק הוא ה' שהרי אמרו חז''ל על הפסוק ''בפשע יעקב כל זאת''. שכל הצרות והרעות הבאות לעולם על הכלל ועל הפרט ועכבות משיחא הכל הוא בעוון ביטול תורה.
הנה על כן אליכם אישים אקרא בני אל חי, חזק ונתחזק בעד אלוקינו ונחוס על כבוד קוננו, ועל נפשנו רוחנו ונשמתינו, לא נאבד עצמינו לדעת, ונאמין בתורתינו הקדושה ובדברי חז''ל הקדושים, ומכאן והלאה לא נאבד זמן יקר הערך לבטלה, רק בשכבינו ובקומנו נשיח בתורה הקדושה ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורה ומצוות ובהם נהגה יומם ולילה אולי יתעשת האלוקים לנו. עד כאן לשונו הטהור.
יתבונן האדם וישיב הדברים על ליבו חומר השיחה הבטלה באמצע הלימוד שהרי התנא מדבר על אדם שהיה שונה בדרך ולא מפסיק לדבר בדברים בטלים אלא שיבח את הקב''ה על מעשה הבריאה, ובכ''ז הרי זה מתחייב בנפשו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשאדם לוקח את היקר מכל שזה זמן, ואין אבדה כאבדת הזמן, ובידיים משחית ומכלה שעותיו וימיו להבל וריק. בצפיה במכשיר הטמא או בקריאת העיתונים המלאים שינאה עצמית ארס והרס. האם לשם כך בא האדם לעולם?? האם לשם כך נופחה בו נשמה טהורה חלק אלוקה ממעל ? וכי הנשמה שהיא בת מלך יש לה הנאה מכל הבלי העולם הזה?? ומה נשאר לאותם אנשים מכל זה מכל הסרטים (יש איסור (ויקרא יט. כח): ''וסרט לנפש לא תתנו בבשרכם:) מכל העיתונים מכל הרפש והחלאה והזוהמה?? חוסו על נפשותיכם בני ישראל ולמה יקצוף ה' על עמו וצאן מרעיתו??
ידוע שהגמרא בכמה מקומות אומרת בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת, ולא נודע למה בכה רבי, ואם עוד אדם זוכה לעולם הבא למה רבי בוכה?? להיפך צריך לשמוח? אכן מבואר אחר שראה רבינו הקדוש שרגע אחד כממריה יקר כ''כ עד שיש קונה עולמו, עולם הבא ברגע, בכה על ביטול הזמנים והעתות השונות אשר לדעתו לא קנה בהם עולמו. ואם רבינו בכה. איזובי הקיר כמונו מה יאמרו??
בברכת השחר אנו אומרים בכל יום ''והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו'', ובתפילה אנו אומרים ''ותן בליבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עינינו בתורתיך'' וכו' אבל בפועל כמה רגעים ושעות וימים עוברים עלינו בבטלה ובחוסר מעש. האם לא נכלם לאמר לפני הבורא שקרים וכזבים?ועל זה נאמר ''בפיו ובשפתיו כבדוני - וליבו רחק ממני'', (ישעיה כט. יג).
המשנה הראשונה במסכת פאה אומרת אלו הם דברים שאין להם שיעור וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם, אולם המשנה בירושלמי גורסת אחרת: וביטול תורה כנגד כולם. שהרי ויתר הקב''ה על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא מחל על עוון ביטול תורה, שנאמר (ירמיה ט. יא): ''על מה אבדה הארץ? על עוזבם את תורתי''. כיוון שיודע היצר הרע שמעלת התורה והתפילה גדולות עד אין חקר לכן דווקא באלו הוא מכשיל ביותר את האדם בדיבור או בהירהור להסיח דעתו ולטרדו מן התפילה, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
פרק ג - משנה ח
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹ. כִחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד), רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכּוֹל אֲפִלּוּ תָקִפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:
לכאורה קשה למה ישב ויסירם מליבו? מה אכפת לו שיהיו בליבו? ועוד יותר קשה הרי תורה לא ניתנה למלאכי השרת ואם כך למה שאדם ששכח משנה מתחייב בנפשו? הרי מזמן החורבן ירדה חולשה ושכחה לעולם? אלא שרבי דוסתאי רוצה להדגיש לנו את חשיבות לימוד ושינון התורה. כמה חשוב לחזור ומצווה בחזרת. וכל המוסיף מוסיפים לו. שהרי ידוע שהיצר מכניס בלב האדם את המידה של העצלנות ללמוד דברים שכבר למד בעבר, ונותן לו שאיפה וסקרנות תמיד ללמוד עוד דברים חדשים ולא לחזור על לימודו והרי מקרא מפורש הוא ''ושיננתם'' שיהיו דברי התורה משוננים ושגורים בפיך, ועל זה אמרה הגמרא (סנהדרין צט) אדם שלומד ואינו חוזר דומה לאשה שיולדת וקוברת ב''מ ולאדם שזורע ואינו קוצר.