פרק ב
פרק ב - משנה א
רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:
רבינו הקדוש אומר שאדם צריך לברור לעצמו הנהגה שיהיה בה תפארת גם להקב''ה וגם לבריותיו, וזה נרמז בפסוק ''אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים: את האלוקים התהלך נח''. (בראשית ו, ט). למה כתב שלוש פעמים נח? לומר לך שצריך בדרכו להיות נוח בין לבורא עולם ובין לבריותיו. כ''ש ''ישראל אשר בך אתפאר''. (ישעיה מט, ג).
לכן נתן לנו הקב''ה ישתבח שמו תורה, והיא מורכבת משני לוחות הברית, הלוח הימיני - מצוות שבין אדם למקום, והלוח השמאלי- מצוות שבין אדם לחבירו. ואומר לנו התנא תזהר שאחד הדברים שבלוח זה לא יפגע באחד הדברים מהלוח השני. תזהר גם לא להפריד ולעשות מחיצה, במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו.
בפרשת שופטים אנו מוצאים שיש אנשים שחוזרים מעורכי המלחמה, הפסוק אומר ''מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ''וגו' (דברים כ, ח) ופרושו אליבא דרבי יוסי הגלילי הירא מעבירות שבידו, כגון סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש. ולכאורה נשאלת שאלה: וכי בגלל שגרם לברכה שאינה צריכה, לפי דעה אחת בפוסקים על כך חוזר מעורכי המלחמה ומקבל פרופיל 21? אלא תירצו בעלי המוסר שתפילין של יד רומזות למצוות שבין אדם לחבירו, פתוח תפתח את ידיך, הענק תענק, נתון תתן, עזוב תעזוב עימו וכו', ומצוות תפילין של ראש מרמזת למצוות שבין אדם למקום, כ''ש ''וראו עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'' (דברים כח), ואמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש. אדם שבא ועושה חציצה והפסק במצוות שבין אדם לחבירו ובין מצוות שבין אדם למקום ואומר אלו אני מקיים ואלו איני מקיים, הרי אותו אדם אינו ראוי ללחום מלחמת ה' בגיבורים.
ועל זה היו מרמזים הכרובים שהיו פורשי כנפיים למעלה- כנגד מצוות שבין אדם למקום. ופניהם איש אל אחיו כנגד מצוות שבין אדם לחבירו, ובאופן כזה היה נשמע הקול מבין הכרובים. כל מצוה ומעשה שאדם עושה יחשוב לפני כן אם זה לרצון ה'. ומה אומרים על כך בשמיים, אם טוב-יעשה, ואם לא - ימנע. ומאידך גם כשעושה מצוות צריך להתחשב עם בני אדם שלא יגרום ח''ו חילול שם שמים ע''י התנהגותו. שלא יעשה מצוות על חשבון אחרים. התורה מחנכת אותנו גם כשהינך הולך לקיים מצווה ומטרתך נשגבה ונעלה אין לך להיות שור הנגח בדרכך. וע''ז נאמר ''אל תהי צדיק הרבה''. יש המתעטף בטליתו בדבקות, יתנענע ברוב צדקות ובהטילו הצציות במרץ לאחוריו יצליף ויפגע בפני חבירו. ויש קורא קריאת שמע לפני נומו בקבלת עול שמים לגמור יומו והוא מצווח וצועק אחד בקול רם ברור וחד, עד כי יפריע למנוחת שכנו ולנקי כפיים המחשב חשבונו!!!
מסופר על גאון ישראל רבי ישראל מסלנט זצוק''ל שהיה לו תלמיד עשיר שהיה מפציר שהרב יבוא להתארח בביתו בשבת הרב תמיד דחה את בקשותיו, אולם לאחר שהפציר בו רבות ניאות הגאון לשבות בביתו של התלמיד בתנאי אחד, שהוא עצמו יערוך את סדר הסעודה. כמובן שהתלמיד הסכים. הגיע ליל שבת קודש, הרב חזר עם תלמידו לביתו, החל הרב באמירת שלום עליכם ואשת חיל קידוש, וביקש מנה ראשונה. לאחר שסיימו אמרו מעט דברי תורה, שיר אחד וביקש הרב מנה שניה. שוב חידוש בתורה עוד איזה שיר מקאם נהוונד (באשכנזית) ומיד קינוח. לאחר כשעה הסתיימה סעודת השבת, בעלי הבית המה ראו כן תמהו, מה ראה הרב למהר? היכן השירים שהיו רגילים לשיר? היכן דברי התורה? ביקש הרב מהעוזרת שתבוא. כשבאה אמר לה הרב סליחה ומחילה על שהטריחו אותה וזרזו אותה יותר מהרגיל. אמרה העוזרת לרב הלוואי שתבוא כל שבת ואני שמחה על מה שנהג כבוד הרב. בכל ערב שבת עד שבני הבית גומרים הסעודה ועד שאני הולכת לביתי אחר נקיון הכלים, הילדים שלי כבר ישנים ואין לנו שום עונג שבת, ועכשיו בזכות הרב אזכה גם אני לעונג שבת עם בני ביתי. אמר הרב לתלמידו - ראה בני זה שאתה רוצה להאריך על שולחן השבת זה טוב ויפה ועושה נחת רוח ליוצרנו, אבל זה לא צריך להיות על חשבון העוזרת האלמנה:
עוד מסופר על רבינו החפץ חיים זצוק''ל שפעם התארחו בערב שבת קודש בביתו אורחים, (חיילים יהודים) הח''ח התחיל מיד בקידוש ''יום השישי ויכולו השמים וכו''' ומיד אמר מים ראשונים רשות, באמצע הסעודה החל לומר שלום עליכם מלאכי השלום, אשת חייל, התקינו סעודתא וכו', לפליאתם של האורחים הסביר הרב ראיתי שאתם עייפים ורעבים מהדרך הארוכה לכן התחלתי מיד בקידוש ובסעודה ואילו המלאכים יכולים להמתין קצת, הם לא כ''כ עייפים ורעבים:
והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות:
ידוע שהקב''ה ישתבח שמו לעד, יצר את האדם בחכמה וברא בו רמ''ח אברים ושס''ה גידים. האברים תפקידם לפעול, להתנועע, להשתלח, ואילו הגידים להיפך, הם מגבילים את התנועה, קושרים ומונעים מהאברים שלא ישנו מתפקידם יותר מדי כדי שלא יצאו ממקומם. כך הם המצוות שציוונו הקב''ה: רמ''ח מצוות עשה כנגד האברים הפועלים בגוף, ושס''ה לא תעשה הם המונעים מלפעול. וכל מצווה שאדם עושה בעולם הזה מחיה ומקיימת איבר או גיד מהגוף הרוחני של האדם בעולם הבא. בא התנא ואומר השמר לך לזלזל חלילה באחת ממצוות עשה או לא תעשה. אפילו היא נראית לך פשוטה וקלה, כי ח''ו בעולם הבא אתה יכול לקום חסר, ללא איבר או גיד שכנגדה. ואז גורם אדם מום בגופו לעתיד לבוא.
הפסוק אומר ''אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע'' (משלי ה), ופירושו: הקב''ה שציווה על המצוות לא פירש שכרן. אמרו חז''ל משל למה הדבר דומה? למלך שנטע נטיעות ואמר לעבדיו לכו ועיסקו במלאכת הנטיעה ולעת ערב תקבלו שכר. כל אחד הלך ונטע מין אחר בתוך הגן בתקווה שהדבר שנטע הוא הכי משובח. לעת ערב אסף המלך את העוסקים במלאכה. ונקב שכרם: פלוני שנטע עץ אפרסק יקבל 100 שקלים. ופלוני שנטע עץ מנגו יקבל 200 ש''ח וכן על זה הדרך. באו אליו עבדיו ואמרו למה יגרע חלקנו? היה המלך אומר מה הנטיעה המשתלמת ביותר ואנו היינו נוטעים. אמר להם המלך היא הנותנת. אם הייתי מגלה שכר הנטיעות היה הפרדס כולו מלא בזן מסויים. כיון שהגן צריך להיות מינים ממינים שונים לכן לא פורש שכרו של כל עץ, כדי שיתקיימו כל הסוגים.
הפסוק אומר ''ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה''. (שמות י כו), כלומר רק לאחר 120 שנה שאדם הולך לבית עולמו רק אז מקבל מושג כמה שווה כל מצווה ומה עשה ופעל בימי חייו. וכן כתיב ''המבין אל כל מעשיהם'' שרק להקב''ה ישתבח שמו יש את קנה המידה הנכון לכל פעולה שאדם עושה בעולמו. ומה ההשלכה של כל מעשה בין לטוב ובין למוטב!
כשאדם נכנס לבית החיים פעם בחודש יש נוסח ברכה שצריך לברך בכניסה: ''ברוך: אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין ואסף אתכם בדין. ועתיד להקימכם בדין ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם ברוך: מחיה המתים. לכאורה מה בא לחדשינו נוסח זה וכי אין אנו יודעים שהקב''ה יודע מספר כולם? הרי גם המחשב הראשי בחברה קדישא יודע פרטים על מספר כל הנפטרים עוד מקדמא דנא? אלא הקב''ה יודע שאדם מסויים שקול במעשיו מבחינה רוחנית כמו כמה אנשים. ואדם פלוני שקול כנגד כך וכך. ומשה רבינו רעיא מהימנה שקול כנגד 60 ריבוא מעם ישראל ואדם פלוני רשע שקול כמו מינוס כמה אנשים:: הוא הדין במצוות. ישנה מצווה שאדם טרח ועמל ויגע עליה כמובן שהיא שווה כפול ממצווה שקיים אדם בניחותא ובשלווה ולא התאמץ כלל בעשותו אותה. ולפום צערא אגרא (אבות ג').
יש מצוות שהם פופולריות יותר כמו עונג שבת למשל. ויש מצוות שהם כמת מצווה ואין הרבה שעוסקים בזה. כמו תורה מונחת בקרן זווית ואין רבים שעוסקים בה. לכן כל אדם צריך להיות ערום בדעת ולגשת למצווה כאילו אין שום הבדל בין מצווה קלה לחמורה. כל קיום מצווה הוא רצון הבורא שציווה עליה. ותו לא. והוא הדין בעבירה. אומר רבינו יונה בשערי תשובה אל תסתכל בקטנות העבירה ותאמר מה בכך אלא הסתכל בגדלות הבורא המצווה עליה. ויותר מכך: דוד המלך ע''ה אומר בתהילים ''עוון עקביי יסובני'' (תהילים מט, ו), אומר דהע''ה מהעבירות הגדולות אני לא מפחד, עליהם ודאי עשיתי תשובה מעלייתא. ממה אני פוחד? מאותם עבירות קלות שאדם דש בעקביו ולא מייחס להם שום חשיבות. אלו העבירות שיקיפו אותי ביום דין!
משל למה הדבר דומה: במדינה פלונית היה מצב מלחמה וגייסו את כל חיילי המילואים. ציידו אותם בנשק, תחמושת ושאר הציוד ושלחו אותם כל אחד למקומו ולתפקידו. אחד החיילים קיבל פיקוד על מגדל שמירה והזהירו אותו שזה מקום אסטרטגי ביותר ועליו להשגיח בעשר עיניים לבל תהיה חדירה ח''ו, כי בנפשו הוא. אותו חייל מכוון שבהצטיידות קיבל בגדים גדולים ממדתו רצה לחגור חגורה ואין. חיפש בעמדה איזה חבל או חוט, עד שראה את החוט של המכשיר קשר. אמר יחתוך ממנו איזה חצי מטר ויקשור את מכנסיו. ''ברוך אומר ועושה'', כמובן שהקשר איתו מהמפקדה נותק, הייתה הסתערות של האוייב, העמדה נכבשה, ובעקבותיה כל החזית והמלחמה הסתיימה בתבוסה גדולה. כשהעמידו אותו לדין על פשעי מלחמה ועל התרשלות במילוי תפקידו אמר להם החייל להגנתו מה קרה? בסה''כ חצי מטר של חוט חשמל, אני אלך לקנות לכם מחנות חשמל 10 מטר אם זה כל הסיפור:
אמרו לו קשה יום. כל המלחמה הוכרעה בשביל חצי מטר של חוט!! הנמשל ברור, אדם לא יכול לומר לא נורא, סה''כ מדברים, ולא יודע שמדיבור תמים יכול להרוג שלושה בלשון הרע: המדבר, השומע, והאיש שדובר עליו. (ערכין טו.).
רבי ישראל מסלנט זצ''ל היה אומר משל לאדם אשר ניתק את פסי הרכבת בקטע קצר של כמה אמות בלבד. לכאורה יתמם הוא ויאמר וכי מה חשיבות יש לכמה אמות לעומת אלפי הקילומטרים שמסילת הרכבת נמשכת לאורכה? אך כל בר דעת מבין כי במעשה זה הוא ממית אסון גדול על נוסעי הרכבת, אדם אומר וכי מה עשיתי, סך הכל התלוצצתי. ואינו יודע שבדיבור תמים גורם לשפיכת דם בפגעו ובהעליבו את חבירו. אין הוא מסתכל על גדלות הבורא ורוממותו שציווה על איסור המעשה, אלא רואה הוא את קטנות העבירה ומתייחס אליה בביטול גמור כחרס הנשבר.
ויש עוד תופעה שכיחה אצל האדם: כשהוא עושה עוול לחבירו הוא מגמד את המעשה ומתמם ומחפש ק''ן טעמים לטהר ולתרץ את עצמו. אבל שאחרים עשו לו ולו הקטנה שבעוולות צועק הוא חמס איזה עוול נורא נעשה עימו, וכמה מסכן הוא והיכן הצדק יעלה ויבוא ויראה וישמע ויפקד. ואליבא דאמת צריך להיות הפוך: אם עשה רעה לחבירו ולו הקטנה ביותר, לא ינום ולא ישן עד אשר יפצה וירצה את חבירו אבל אם לו עשו רעה יעביר על מידותיו ויאריך אפו ויקיים את הפסוק ''ונפשי כעפר לכל תהיה'', ומטעם זה נבראו לאדם שתי עיניים. באחת יראה מעלת חבירו ואילו בשניה יעצום ולא יראה עוולת חבירו כלפיו! וטוב לו בזה ובבא.
אומרת הגמרא: (יומא דף כט) הרהורי עבירה קשים מעבירה. מפני שאם אדם עבר עבירה, מצפונו מציק לו ועושה תשובה ולא זז משם עד שמוחלים לו. אבל בהרהור רע לא מתאר לעצמו שצריך לחזור על כך בתשובה. באומרו וכי עשיתי מעשה? ולא יודע שעבירה כמו גניבה למשל גורמת לטמא את היד שגנבה, או שקר גורם לטמא הפה שדיבר, אבל אדם שפוגם במחשבה בהרהורים רעים, פוגם בשכלו שהוא מקום משכן הנשמה וממילא פוגם בנשמתו השולטת על כל אבריו מפני שהראש מלך האיברים. והבן.
לכאורה נשאלת השאלה: אם אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, איך התנא אומר הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה וכו'? איך אפשר לחשב דבר שאתה לא יודע את הערך שלו? אלא היא הנותנת, שצריך כל אדם להתייחס באותה יראה ובאותה רצינית לכל מצווה בין אם קל לקיימה ובין אם קשה, המצווה הקלה ביותר- שילוח הקן, שכרה אריכות ימים. והמצווה הקשה ביותר כיבוד אב ואם שכרה אריכות ימים, ללמדך שרק הקב''ה ישתבח שמו יודע חשיבותה של כל מצווה וכל פעולה שאדם עושה בעולמו.
כתב הגר''י קמינצקי זצוק''ל בספרו ''אמת ליעקב'': רגילים אנו לחשוב שמצווה קלה זו מצווה שקל לעשותה ומצווה חמורה היא זו שקשה לעשותה. ומתקיימת ע''י עמל וגיעה. אבל באמת גישה זו בטעות יסודה. אצל הקב''ה אמת המידה אחרת. ידוע שכל מצווה מזכרת ומטהרת את האדם משלימה ומטהרת את רוחו, ומתקנת את מידותיו, כי כל מצווה פועלת פעולה שונה על האדם, ולכן מצווה שעושה פעולה גדולה יותר בנפש האדם ובמידותיו, מטהרת ומזככת אותו יותר - היא מצווה חמורה. כלומר שמקרבת את האדם יותר אל השלימות. ומצווה קלה היא שעושה פעולה קטנה יותר של התעלות והתרוממות הנפש והנשמה. והבן.
* רבי אומר. כידוע רבי היה ניצוץ נשמתו של יעקב אבינו, ונקרא נשי''א ר''ת ניצוץ של יעקב אבינו ויעקב היה גלגול של אדם הראשון כמו שאמרו (בבא בתרא דף נח ע''ב) שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם. לכן אמר רבינו הקדוש כל שהיא תפארת לעושיה - הוא יעקב שחתום במידת תפארת. ותפארת לו מן האדם כלומר האדם הראשון - ואם ישאל השואל איך ידע האדם מאין הוא גלגולו ומה בא לתקן? אמר רבינו הקדוש הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מה באת לתקן לכן הווי זהיר בכל.
* הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה וכו' - האדם עצמו קובע מה יהיה מתן שכרו לעתיד לבוא על כל מצווה שעשה בעולם הזה. למשל: נזדמנה לו מצווה. ובו בזמן נזדמן לו עסק שאם יעשהו ירוויח אלף שקלים. אם יזניח את העסק ויקיים את המצווה הריהו מודיע בכך שהמצווה חשובה לו מאלף שקלים, ודאי שלא יפחת שכרו לעת''ל מאלף שקלים עבור המצווה הנ''ל שקיים. כי האדם עצמו בהתייחסו למצווה קובע מה שכר מגיע לו בקיומה.
מצינו בעוג מלך הבשן שהוא הפליט שבא והגיד לאברהם אבינו כי נשבה לוט בן אחיו, כל המטרה של עוג היתה שאברהם יצא למלחמה הקשה ויהרג שם ח''ו, והוא יקח את שרה לאשה. למרות שכוונתו היתה זדונית, בכ''ז קיבל שכר על עצם ההודעה, הוא נשאר לפליטה מכל דור המבול והאריך ימים עד זמן משה רבינו, עד שביקש לעקור הר ולהשליך אותו על שונאי ישראל, ומשה פחד שמא תעמוד לו זכות זו, עד שאמר הקב''ה למשה ''אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו'' (במדבר כא, לד). וכן נבוכדנצר שבזכות 3 פסיעות שפסע לכבוד הקב''ה לתקן את נוסח המכתב ששיגרו לחזקיה המלך והוא העמידם על טעותם- זכה הוא ובניו ונכדו 3 דורות לשלוט בכל העולם וכנגד זה עד היום 3 פעמים ביום אנו פוסעים בסוף התפילה 3 צעדים לאחור בעושה שלום במרומיו. אם על פעולה כזו אדם מקבל שכר עצום, כל שכן במצוות שאדם עושה יום יום בגופו, בממונו, בדיבור, ובמחשבה טובה על אחת כמה וכמה!!!
מעשה בשתי נשים צדקניות שהיו אוספות תרומות למטרות צדקה וחסד ומכתתות רגליהן ממקום למקום, ועשו הסכם בינהן שמי שתפטר ראשונה לבית עולמה תבוא ותגלה לחברתה מה קורה בעולם הבא. וכשנפטרה אחת מהן לאחר כמה שנים באה בחלום לחברתה ואמרה לה שלצערה נמנע ממנה לקיים את ההסכם ולספר מה קורה בעולם העליון אבל דבר אחד היא יכולה לומר שפעם הלכו שניהם להתרים לצדקה ובא אדם ושאל היכן רחוב פלוני, הנפטרת הראתה באצבע היכן הכיוון, אמרה הנפטרת לחברתה על הושטת יד כזו אין לך מושג איזה שכר עצום מקבלים!! ועל אחת כמה וכמה שאדם עושה מצווה אחת בצער שזה פי מאה ולפום צערא - אגרא.
וכן יתרו בזכות שאמר לבנותיו ''קראן לו ויאכל לחם'' (שמות ב ב). זכה להיות חותן משה מלך ישראל וזכה שתיכתב פרשה בתורה על שמו מה שלא זכו שאר אבות העולם. וזכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית, וזכה להכנס תחת כנפי השכינה וש''ברכתו'' של בלעם לא תיפגע בו שנאמר ''וישא את עיניו וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קינך'' (במדבר כד, כא). זכית וישבת עם איתני ארץ, האבות הקדושים, ולכן איני יכול לקלל אותך.
עוד בעניין הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה: ידוע מעלת ברכת המזון שהיא מצווה קלה. לברך ארבע ברכות שלש מדאורייתא ואחת מדרבנן, אבל משום מה בני אדם מזלזלים בה מרן בשולחנו הטהור (שו''ע אוה''ח סימן קפ''ג), פסק שברכת המזון דינה כתפילת העמידה, אסור לרמוז בידיו או בעיניו או כל הסחת דעת אחרת, ואפילו להסתכל בזייגר (שעון) אסור. אלא יקרא מתוך הסידור באימה ברתת ובזיע, שהרי כל מזונותיו של אדם תלויים בברכת המזון.
הגאון הרב מאזוז שליט''א פירש והמחיש מה שאומרים בברכת המזון ''הזן אותנו ואת העולם כולו בחן בחסד וברחמים רבים'' חסד ורחמים אפילו שלא מגיע לאדם מזונות לפי מעשיו, בכ''ז הקב''ה מרחם על כל בריותיו ונותן לו ממתנת חינם, בחן - זה לאכול עם כפית ומזלג, להוסיף עוד מלח כשצריך, להסב לשולחן מתוך נחת ושלווה ולא ח''ו לאכול ולשתות דרך אינפוזיה וצינורות רח''ל ששם המזון נוזלי ולא מרגישים טעמו. ופירוש נוסף: הקב''ה ישתבח שמו מייפה את הפירות בצבעים יפים, כל פרי בצבע המתאים והמאפיין אותו כדי להשביע לא רק את החיך אלא גם ובעיקר את העיניים במראה הנחמד. לכן צריך האדם לתת תהילות לאל עליון על המחיה ועל הכלכלה ויותר מכך על הבריאות והיכולת להנות מהמזון כפי שהתפלל יעקב אבינו ע''ה ''ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'' (בראשית כח כ) ורצונו לומר בריאות טובה כדי שאוכל להינות מהמזון והבגדים שנתן לי בורא עולם ישתבח שמו.
וכן בזכות ברכה מתוקנת מילה במילה של ברכת אשר יצר זוכה וניצל ממחלות שונות ושאר ומרעין בישין.
והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה
אומרת הגמרא (ב''ב ס''ד.) על הפסוק ''על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תיבנה ותכונן עיר סיחון'' (במדבר כא כז), המושלים אלו המושלים ביצרם, כלומר הצדיקים, שמחשבים הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. אדם שרוצה להינצל מהחטא צריך לחשוב כמה שניות לפני שעושה האם זה יעשה נחת רוח לבורא או להיפך ח''ו?, מה הקב''ה ירוויח מהדיבור או המעשה? האם זה ישנה משהו או ישפר לטובה ענין מסויים? מי שמקיים סוף מעשה במחשבה תחילה ניצול מעבירות רבות, ונקרא מרי דחושבנא ומושל בעצמו, אבל אם הוא נתון לגמרי ביד יצרו, עבד נרצע ליצר הרע שלו, אדם כזה אין באפשרותו לחשב חשבונות.
משל למה הדבר דומה לחולה שסובל מאולקוס רח''ל, הוא עובר במקום שיש שם ריח תבשילים שמגרה אותו להיכנס ולאכול, אם יתפתה ליצרו ויכנס ויאכל אומנם הוא יהנה במשך כמה דקות, אולם מאידך היסורים והכאבים שיסבול אח''כ במשך כמה חודשים מזה שאכל לא שווים במאומה את ההנאה הזמנית. צריך אותו אדם לחשוב האם כדאי כל הסבל והיסורים בשביל תאוות אכילה שסופה מי ישורינו?? אדם אוכל מאכל מסויים שאינו בדוק מתולעים, לא מוכן לוותר על ההנאה המפוקפקת הזו, וכל שיעור ההנאה הוא משנכנס לפה ועד שמגיע לוושט, לאחר מכן: אין נפקא מינא אם אכל שור אבוס או לחם ובצל מאוס, אבל התוצאות לאחר מכן אכילת שקצים ורמשים, אוטם הלב לתורה לכל דבר שבקדושה. הפיכתו לבהמי וכו', האם זה משתלם בשביל הנאה זמנית כביכול??!!
וכן להיפך: לפעמים מבקשים מבן תורה לומר כמה דברי תורה, ופתאום הוא מקבל ענווה פסולה ואומר מי אני ומה אני וכו' ידע שזה הפסד נצחי, ומה שלא יעשה כעת לא יוכל להשלים לעולם הבא, מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. לדוגמא אדם שבצעירותו היה עובד, אומרים לו בא ללמוד תורה ומעולם לא מצא זמן לזה. תמיד היה מבטיח שבע''ה יצא לפנסיה יתחיל ללמוד בצורה מסודרת. לאחר שב''ה זכה להגיע לגיל פרישה מהעבודה, נרשם לכולל פנסיונרים והחל ללמוד בשקידה, עשה חייל בלימודים ועלה ונתעלה, כל שארית חייו הוא יצטער למה לא הלך ללמוד כשהיה צעיר ומיושב, קולט, ופתוח. הפספוס הזה הוא לנצח, ע''ז אמר שלמה הע''ה ' כל אשר בכוחך לעשות, עשה, כי אין חשבון למקום אשר אתה הולך שם'' (קהלת ט, י).
הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים:
אומרים חז''ל הקב''ה בוחן ומשגיח על האדם בכל רגע ובכל מקום ואין נסתר ממנו. והדבר פשוט כמו שיש היום עין אלקטרונית במפעל, מנהל המפעל יושב במשרדו הממוזג ורואה מה קורה בכל מחלקה ובכל חדר, רואה כל פועל ואת פעולותיו. האם עוכד אותו בנאמנות או לא, האם מייעל את התוצרת או לא, הקב''ה שנתן בינה לאותו מנהל להתקין טלויזיה במעגל סגור, הוא עצמו אין לו מצלמות כאלה? הקב''ה ישתבח שמו לעד שנתן בינה בלב האדם ליצור מכשיר רנטגן ולראות מה הולך בתוך ליבו וכליותיו של אדם, להקב''ה אין מכשירים כאלה שרואים כליית ולב? וכן על זה הדרך. ''הנוטע אוזן הלא ישמע''?? אם יוצר עין הלא יביט?, ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל'' (תהילים צד ט). האם זה טוב שמצלמים ומקליטים הכל או לא ?? לרשעים זה רע ומר מפני שהכל מתועד. אבל לצדיקים זה מעולה. כל מאמץ שעשו כל הקרבה עצמית תשתלם לעתיד לבא.
ועוד פירוש: דע מה למעלה ממך כל מה שקורה לך ושגוזרים משמיים מלמעלה, תדע לך שהכל ממך. הכל פועל יוצא של מעשיך, ''מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך'', (עדיות פ''ה), ''איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו'', וממילא לא יהיו לאדם שום תרעומות ודרישות, ''פועל אדם ישלם לו'', ולא על הקב''ה תלונותיו כי אם על עצמו.
דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת: כידוע חמישה חושים טבע הקב''ה באדם. הראיה והשמיעה נצרכים מאוד לתורה כי בלי הראות והשמיעה אי אפשר ללמוד תורה, ואילו השלוש האחרים טעם, מישוש, וריח נצרכים לענייני העולם הזה. על כן יצר הקב''ה ישתבח שמו באדם שני החושים האלה למעלה והשאר יותר למטה למען יקחו מוסר לעשות עיקר מעסק התורה, וענייני העולם הזה למטה מהם. וזה שרמז כאן התנא דע מה למעלה ממך כלומר התבונן וראה מה למעלה בגופך ותראה כי למעלה מכולם עין רואה ואוזן שומעת ומזה תבין ותשכיל כי העיקר הוא לעסוק בתורה. ואם חלילה לא תשכיל לעשות זאת דע כי כל מעשיך בספר נכתבים. ראה הוזהרת!!!
דע, אם אכזריות או רחמים זה נמשך ממך. אם מקיים את הפסוק ''עבדו את ה' בשמחה'', גורם כך למעלה, וכן בעצבות או אכזריות או רחמים ''כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים''. לפי ה''אתערותא דלתתא'' (ההתעוררות מלמטה), כך אתערותא דלעילא:
כפי מחשבתו של אדם אם בקדושה או להיפך, כך הם בעולמות שלמעלה, וכפי המחשבה כך המאורע והמעשה שעוברין לפניו כדאמרי' אנשי ''כמו שזה מנגן, כך מרקדים לפי הניגון''.
כתב בספר חסידים (סי' קס''ב) ''דבכל אבריו של אדם חקק הקב''ה כל מעשה אדם ומקריו, וברפפות אבריו יגיד אליו יוצרו כל המעותד לבוא עליו דבר יום ביומו. ואסור לומר לאחרים פן יחזיקו בניחושים: וידע האדם כי הכל גוזר הקב''ה: כמה פסיעות יש לו לאדם ללכת, וכמה בני אדם יראה, וכמה ראיות יראה, וכן ליד כמה מעשים יבוא. ומה יש לו לעשות וכן לפה כמה דברים ידבר, וכן על אבר ואבר שיגזרו הקב''ה טובה למצוה ולא לעבירה והכל לפי הלב''. עד כאן לשונו. וכתב המפרש שם, כי הקב''ה גוזר סתם כמה ראיות יראה וטוב לו שיקח הראיות למצוה ולא לעבירה.
למשל: ראית יהודי נוסע בשבת, קודם כל תעשה תשובה כנראה שאתה מחלל שבת בלא ידיעה, כי אין מראין לו לאדם סתם. אח''כ תעורר עליו רחמי שמיים בתפילה כמו שזכית לעשות תשובה אפילו עכשיו זה בזכותו ויש לו חלק בתשובה שלך, ''וכל המתפלל על חבירו נענה תחילה'', הרי גם הוא בן של ה' יתברך ולמה זימנו לך שדווקא אתה תראה אותו?כדי שתעורר עליו רחמים. מי יודע אולי גם אותך ראו פעם ובקשו עליך רחמים (מי אם לא בורא עולם או ההולך בדרכיו) ובזכות זה אתה עכשיו במצב טוב יותר וברור הדבר שאין ה' חפץ בקטרוג על בניו שהרי כל רגע הוא מחיה אותו ברצונו אע''פ שברגע זה הוא עובר עבירה מכוח המחיה שהקב''ה נותן בו.
פירוש נוסף בדברי רבינו הקדוש: דע מה למעלה ממך וכו': במשנה זו מרמז רבי את ירידת הדורות, דע מה למעלה ממך, בדורות ראשונים שהיתה בעם ישראל עין רואה כלומר גילוי פנים, מבחינת משקיף מן החלונות, שהמשקיף רואה את העוברים ושבים והם רואים אותו כ''ש ''וירא ישראל את היד הגדולה'' (שמות יד. לא), ''ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו'' וכו', (שמות כד. יא), והנביאים די בכל דר ודר שהיו נקראים צופים וחוזים שהיו רואים מראות אלוקים וחזיונות ומעבירים את המסר לעם. ואוזן שומעת היו עם ישראל והצדיקים שבכל הדורות שומעים את בת קול יוצאת ומכריזה, ומקבלים ממנה דברי קודשו של הקב''ה. וכל מעשיך בספר נכתבים שאין לך דבר שאינו רמוז באורים ותומים בזמן הכהן הגדול ולאחר מכן בתורה שכל דבר קטן או גדול היו שואלים את הנביאים. ואילו כיום אנו יתמי דיתמי אין לנו אלא חכמי התורה שהם עיני העדה ולאורם נלך ולעצתם אנו שומעים ותורה מפיהם אנו שותים כמו שנאמר ''עפ''י התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה'', (דברים יז. יא).
פרק ב - משנה ב
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּדֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם; שְׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:
למה הזכיר התנא פעם מלאכה ופעם דרך ארץ הרי שניהם אחד הוא? הרב מעשה אבות שליט''א מתרץ, שבתחילה נקט התנא לשון דרך אר. ץ כלומר בצעירותו של אדם חייב אביו ללמדו תורה ויחד עם זאת אומנות נקיה וקלה בהיותו סמוך לשולחן הוריו הוא לומד תורה שנקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם ובונה את עצמו מבחינה רוחנית, מאידך משתלם גם בדרך ארץ כלומר מעט חוסך כסף לעתידו, וממילא אין לו זמן פנוי. ומכיוון שהרהורים רעים מוצאים מקום בלב הפנוי מחכמה אצלו אין מציאות כזו ואז ניצול מן החטא. בהמשך המשנה מדבר התנא בזמן מאוחר יותר של האדם שהוא חי נושא את עצמו. וחוץ מלימוד תורה צריך הוא גם לעסוק במלאכה לפרנס בני ביתו, ואם אין הוא עושה מלאכה, לא תמיד יוכל להחזיק מעמד, וסופו שיאלץ לעזוב תלמודו לגמרי ולא יוכל אפילו לקבוע עיתים לתורה מפני שיהיה בעל חוב. ומאחר ואי אפשר לו בלא מזונותיו חייב אדם לעסוק במלאכה מסויימת שתפרנסהו בכבוד ולא יצטרך למתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם, וממילא יהיה לו ישוב הדעת להמשיך ללמוד תורה.
מכאן מובן למה התנא מדגיש שרבן גמליאל הוא בנו של רבי יהודה הנשיא לומר לך שגם אם יהיה האדם מופלג בעשירות, בזכות אבות, ובגדולה בתורה כמו רבן גמליאל בכל זאת חייב לעסוק במלאכה לא בשביל הפרנסה, אלא יותר בגלל שהיא מתישה כוחו של אדם ומשכחת עוון. שבכהאי גוונא לא יהיה פנוי לעשות עוונות.
שלמה המלך אומר (משלי טז, ו) ''בחסד ואמת יכופר עוון'' חסד אפשר לפרש שזה מלאכת האדם שמפרנס ועושה חסד עם בני ביתו. ואמת זו התורה שנאמר תורת הייתה בפיהו (מלאכי ב ו). בכח שניהם מתכפרים עוונותיו של אדם, מפני שהעמל בפרנסה משבר את יצר הרע של תאוות הממון והעמל בתורה משבר את יצר הרע השני שבלב האדם זה של אפיקורסות ופריקת עול. ומתוך כך בידו לפרוש מתאוות העולם הזה, שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם (ברכות לה ע''ב).
פירוש נוסף: יפה ת''ת עם דרך ארץ דהיינו שעוסק במלאכתו או במשא ומתן ישמור עצמו בכל אזהרות התורה, משאו ומתנו יהיה באמונה, מלאכתו תהיה ללא גזל הבריות או בעל הבית, ואז ממילא הכל נחשב כתלמוד תורה, מפני שמיישם את התורה הלכה למעשה. ובזכות זה יגיעת שניהם יחד משכחת עוון.
מוסיף התנא ואומר וכל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים לשם שמים למרות שהעוסקים בשימוש תלמידי חכמים מתבטלים באותה שעה מעשיית איזו מצווה או מתלמוד תורה, בשמיים מחשיבים להם כאילו קיימו אותה מצווה, שגדול המעשה יותר מהעושה, ולכן הגבאים היקרים שומרי משמרת ה' בכל אתר ואתר שדואגים ומארגנים את הפעילות התורנית, תהילים לתשב''ר, פעילות לנשים, פעילות צדקה וחסד, גמחי''ם שונים לניזקקים, קמחא דפסחא וכ''ו כל אלה לא יחסרו כלום מתורתם בעקבות פעילותם הברוכה, ולעתיד לבוא ישלימו להם כל מה שהחסירו בלימוד התורה.
ואם ח''ו גבאי לא עוסק עם הציבור לשם שמים הסכנות הרוחניות הן מרובות וסופן מי ישורנו. מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הרב חיים רבי שליט''א כתב בספרו הטהור עבד לעבדי ה': ''ויש ללמוד דבר נוסף על אותם גבאים שיש עמי הארץ שחושבים שגבאי טוב זה גבאי שמשפץ את בית הכנסת, מחליף ריצוף, מוסיף נברשות, קונה מידי פעם ספסלים חדשים, וזו טעות. גבאי טוב זה גבאי ירא שמיים שעושה כל מעשיו בהתיעצות עם חכמי ישראל ולא עושה דברים על דעת עצמו. הכסף שנתרם לביהכנ''ס הוא כספי הקדש וכיצד יחליט על פי דעתו או על פי דעת ועד בית הכנסת, שרובם ככולם עמי הארצות ובודאי אינם תלמידי חכמים? לדוגמא: אסור לגבאי להחליט לקנות מזגן או ריהוט לביהכנ''ס כי יתכן שעדיף לפתוח שיעור תורה לגברים, או לנשים בענייני צניעות וכו'' (במקום מזנן שעולה 7000 ש''ח אפשר להביא אברך יקר שתורתו אומנותו וינחה את הציבור הקדוש על מבועי התורה והיראה, ובמשך כל השנה יקבל סכום של המזגן הנ''ל, שנה של תורה ויראת שמיים, השקעה בנשמות ולא בעצים ואבנים) ועדיף רב בביהכנ''ס ולא חזן עם קול ערב, לכן אומר התנא שכל העוסקים עם הציבור תעמוד נגד עיניהם מה טובת הציבור ושכל מעשיהם יהיו לשם שמים ולא יטילו אימה על הציבור מפני שהציבור צריך להיות ירא רק מהקב''ה ישתבח שמו לעד. עיין חגיגה (ב.) דהקב''ה בוכה עליהם כל יום, ובין השאר על פרנס המתגאה על הציבור.
בעניין ''יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון'' אומר הבן איש חי זיע''''א משל נאה לעשיר אחד שהזמין למסיבה שערך שלושה ת''ח. הראשון לא הלך, אמר תלמוד תורה כנגד כולם, החכם השני הלך וביודעו שיהיו שם שירי עגבים. שחוק וקלות ראש ישב בפינה מרוחקת והחל לגרוס בע''פ גמרא, רש''י, ותוס', ראשונים ואחרונים על הסדר, ובהגיע עת תיקון חצות, עשה עצמו כמו נישען על העמוד, מידי פעם גם קצת מחא כפיים ועשה עצמו כמשתתף בשירה, הת''ח השלישי בא, אבל כל כמה דקות היה קם והולך אנה ואנה וניראה עליו צער ביטול תורה מטריד אותו. בהגיע זמן תיקון חצות ישב על הריצפה בחדר אחר והחל בוכה ומקונן על צער החורבן עד שעורר תשומת לב כולם. ''ובאו האורחי'ם בארץ אשור'' והחלו צועקים ומגדפים אותו, גם כאן אתה משבית את שמחתינו?? וכי היום תשעה באב?. היהודי הראשון שלא בא עורר תרעומת וכעס עליו, וכי כך מתעלמים מהזמנת העשיר?? החכם השלישי עורר כעס המוזמנים עליו והשבית את שמחתם, אבל החכם השני זה שגם למד כל הלילה גם עשה תיקון חצות גם קיים דרך ארץ ועשה קידוש שם שמים גדול.
לא פעם מזמינים בן תורה לאירוע של אחינו שעדיין לא זכו להארת דרכם, צריך הרבה דעת ותבונה למזג בין הדברים ולהיות נח גם לבריות וגם ובפרט לאבינו שבשמיים לגרום לקידוש שם שמיים בין הבריות ושיהיה שם שמיים מתאהב על ידו נוסף לזאת דרך ארץ לא רק במובן של מלאכה או סחורה כמו שפירש רבינו עובדיה מברטנורא זצוק''ל אלא כפשוטו, הנהגת יום יום. וההתיחסות לזולת.
פרק ב - משנה ג
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּתּ, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךָ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:
אומר הרב מעשה אבות שליט''א שרבן גמליאל מחדש לנו להיות זהירים בדבר רשות, כלומר כל שהוא לא חיוב או מצווה אלא יש רשות והיתר לאדם לעשות, יכול הוא להימשך אחריו בלי חשבון ובלי גבול עד שיהיה נבל ברשות התורה. אומר רבן גמליאל דע לך שכל הנאת העולם הזה הם נסיונות לאדם. כל המותרות והשפע והחייכ הטובים זה נסיון לא קל, אל תימשך אחריהם ''כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה'' רח''ל. הגמרא בשבת שואלת שוחט בשבת משום מה חייב? איכה דאמרי משום צובע ואיכא דאמרי משום נטילת נשמה. ושני הדברים אחד הם. ואומרים בעלי המוסר שוחט הוא יצה''ר והוא צובע לאדם את כל התאוות ואת כל הבלי העולם הזה בצבעים יפים זוהרים ומפתים וכשאדם מתפתה ונכנס לביצה הטובענית הזו, שוחטו היצה''ר ונוטל נשמתו, רח''ל.
ומטעם זה החמירה התורה עם בן סורר ומורה ואמרה עדיף ימות זכאי ואל ימות חייב. וכי מה חטאו ומה פשעו?. האם בגלל שאוכל תרטימר בשר ושותה לוג יין איטלקי בשביל זה חייב מיתה?. אלא ירדה התורה הקדושה לסוף דעתו ואמרה שאם ירגיל עצמו בתענוגות אלו, כשיחסרו לו יעמוד בפרשת דרכים וילסטם את הבריות, לכן עדיף שימות זכאי ולא ימות חייב. עד כדי כך ההרגל לדבר הרשות מסוכן שהחמירה התורה בזה.
החכם באדם פותח את ספרו קהלת ''הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל'', העולם הזה נראה כאילו יש בו ממש, אבל הכל למראית עין בלבד אחרי כמה שניות הכל נמוג. ועוד פירוש: הבל הבלים בלשון ציווי תהביל את ההבל. דבר שהוא הבל ורעות רוח תחשיב אותו ותתיחס אליו בהתאם. למה?? שנראים לאדם כאוהבים וכדברים מועילים לו אבל למעשה אין עומדים לו לאדם בשעת דוחקו. בזמן שהקב''ה יכעס עליו, כמו שנאמר ''לא יועיל הון ביום עברה'' (משלי יא, ד). לא כן דברים רוחניים שמקרבים את האדם לבוראו ומזכים ועומדים לימינו בשעת דוחקו דהיינו בעולם הבא, שנאמר ''והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך'' (ישעיה נח, ח).
פרק ב - משנה ד
הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָּךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:
ידוע שהקב''ה טוב ומדרך הטוב להשפיע טובתו לאחרים, כ''ש ''טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'' מהשמיים יורד רק טוב, אלא שהכל תלוי במעשיו של האדם. הפסוק אומר ''תנו עוז לאלוקים'' ומאידך ''בעצלתיים ימך המקרה'', כביכול יש בכוחנו לתת כח לבורא עולם שיעמוד כנגד כל המקטרגים וכו', ואין הדבר מותנה אלא במעשינו. ''מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך''. לכן אם אדם עושה רצונו מפני רצון השם, זוכה לברר ולעמול על קיום הפסוק ''ואתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך וללכת בדרכיו'' (דברים . יב), זוכה שיתקיים בו ''רצון יראיו יעשה את שוועתם ישמע ויושיעם''.
עוד מלמדנו התנא לעשות מצוות וחפצי שמיים באותה התלהבות ורצון ושמחה שאנו עושים את צרכי הגוף שלנו, כמו שאמר שלמה הע''ה (משלי ד. ד) ''אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת דרכיו תחפוץ'' מניח תפילין או נותן צדקה באותה מסירות ותשוקת הלב כמו שהוא עמל להשיג ולהוסיף כסף וזהב, אז מקיים עשה רצונך כרצונו. וממילא גם הקב''ה ישתבח שמו לעד משפיע עליו שפע ברכה והצלחה.
וכן להיפך לפעמים אדם מתענה ומסתגף או מדיר שינה מעיניו יותר מכפי כוחותיו, אמנם שרצונו וכוונתו לש''ש הם אבל למעלה מכוחותיו וזה לא רצון ה'. הקב''ה רוצה שיהיו לו חיילים טובים ובריאים, ולא שבעקבות כך יחלש ויחלה ואז יצא שכרו בהפסדו.
לפעמים היצר בא לאדם ואומר לו תלמד ''משמר'' כל הלילה, תהיה צדיק לכמה שעות אבל מאידך מבטל אותו במשך כל היום מתורה ותפילה בזמנה ובמקרה הגרוע הוא גם מבטל את החברותא שלו שהרי למד כל הלילה וצריך לנוח ביום. לכן חכם עיניו בראשו ויכלכל צעדיו במשפט, ובכל דבר יתייע. ץ עם רב מורה הוראה, שהוא ימליץ בפניו, ''על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה''. (דברים יז. יא).
עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך:
חז''ל הקדושים אומרים- אין דבר העומד בפני הרצון כשיהודי מתפלל להקב''ה שיעזור לו לקיים מצווה מסויימת, והוא רוצה בכך בכל נפשו ומאודו מן השמיים יסייעו לו אפילו למעלה מן הטבע. ואין דבר שאין בכוחו לבצע, הכל תלוי ברצון. לומדים זאת מאברהם אבינו ע''ה שרצון עז היה לו להכניס אורחים, על אף יסוריו הקשים לאחר המילה ובנוסף לכך ביום חם מין הרגיל שיצאה חמה מנרתיקה, בכ''ז לא מצא מנוח לנפשו, העובדה שעדיין לא הכניס אורחים. המדרש מספר שאברהם אבינו שלח את אליעזר עבדו זקן ביתו לחפש אורחים, ומאחר ולא מצא אמר אברהם אין אמונה בעבדים, כלומר שלא עשה די למלא את מבוקשי, ולכאורה קשה הרי אליעזר יצא בחום היום חיפש ותר אחרי אורחים ולא מצא מדוע חשד בו אברהם? האם לא עשה כל מה שהיה צריך לעשות? התשובה היא: מסתבר שלא. והראיה לכך שאברהם כן הלך וכן מצא. ללמדינו שהכל תלוי ברצון. ולא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, כששואף אדם להגיע לדבר מסויים בכל מחיר- מסייעים לו מהשמים.
הגמרא מספרת על עני אחד שבא לפני רבי נחמיה וביקש שיתנו לו אווז מפוטם ויין ישן נושן, אמר לו רבי נחמיה אווז מפוטם אין, רצונך לגלגל עימי בעדשים? נענה לו אותו עני, אכל ומת. לאחר מכן בא אליו עני נוסף שגם הוא רצה אווז מפוטם ויין ישן נושן ולא הסכים להתפשר. באה אחותו של רבי נחמיה לבקרו לאחר שלוש עשרה שנה והביאה לאחיה אווז מפוטם ויין ישן נושן. נתן אותם לעני שרצונו התקיים גם היום כמו בכל יום. העני הראשון היה קטן אמונה והסכים להתפשר במאכלו. התקיים בו שינוי וסת תחילת חולי מעיים ומת. אבל השני היה בעל אמונה גדול וידע שאם בכל יום מקבל מאת השי''ת תרנגולת פטומה וכו' ומאי היום מימים, לא התפשר באמונתו וסרב לאכול עדשים, הקב''ה גלגל שתבוא אחותו של רב וכו'. והבן. (כתובות דף סז ע''ב).
האדמו''ר מגור זצ''ל בעל '' הבית ישראל'' שאל פעם מדוע התורה קבעה דווקא פסח שני ולא סוכות שני או שבועות שני?? ותירץ משום שפסח שני נקבע בשל אותם אנשים שאמרו ''למה נגרע'' ורצו בכל מאודם להקריב קרבן פסח, ביקש הקב''ה להנציח את הרצון הטהור הזה בתורה הקדושה. להודיע שאם אדם רוצה לקיים מצווה תינתן בידו האפשרות לכך.
הגמרא בעירובין (דף נג) אומרת: אמר רבי כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אליעזר בן שמוע היינו יושבים שישה שישה באמה. ופלא פלאים איך יתכן שישבו שישה אנשים במקום כזה צר או שישה אנשים יתכסו בטלית אחת גם זו תמיהה גדולה? מתרץ הרב טובך יביעו שליט''א עפי' סיפור שקרה במלחמת יום הכיפורים. קצין אחד סיפר שהטנק שלו נפגע מפגיעה ישירה והחל עולה בלהבות, הצוות של הטנק עם חיילים נוספים חיפשו מחסה מהאש ומצאו טנק נוסף ששהה בקרבת מקום, בטנק שבמצב רגיל אפשר לדחוס ארבעה אנשי צוות נדחקו באותה הפגזה עשרה אנשים!! כח הרצון לחיות שפעם באותם אנשים הביא למצב בלתי אפשרי. רק כך אפשר להסביר את דברי יהודה הנשיא שהוא וחבריו הרגישו וחיו בתחושה שהאמצעי היחיד המעניק לאדם חיים זו התורה ובלי תורה עלולים להגיע למצב שהוא ההיפך מחיים לכן נדחקו שישה אנשים למקום של שתי מרצפות.
כשאדם מסתגל למחשבה שמבלעדי רצון השי''ת אין כלום בעולם וכל המגמה והרצון זה להשתעבד ולהתבטל לרצונו יתברך וממילא אין לו לאדם כעס ולא תרעומת ולא צער על שום דבר שבעולם מפני שיודע שהכל זה רצונו יתברך. וזה כל האדם בעולמו. שישים כל מגמתו וכל חפצו ורצונו לדעת מה ה' שואל מעימו ומה חובתו בעולם כדי שיקיים אותה. ואז מובטח לו שגם הקב''ה יעשה רצונו ועוד יבטל רצון אחרים מפני רצון עבדו.
בדומה לזה מצינו שהקב''ה אומר לאדם נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך אלו הם התורה ומצוות שנאמר ''כי נר מצווה ותורה אור'' ונרך בידי זו הנשמה שנאמר ''נר ה' נשמת אדם'' (משלי כז) אומר הקב''ה לאיש היהודי שמור את הנר שלי דהיינו תורתי מצוותי וחוקותי ואני אשמור אותך בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר ''בהתהלכך תנחה אותך'' בעולם הזה ''ובשכבך תשמור עליך'' אחרי אריכות ימים ושנים, ''והקיצות היא תשיחך'' לחיי העולם הבא.
אל תפרוש מן הציבור:
הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:
כל ישראל ערבין זה בזה, וכולם כגוף אחד, אדם שפורש מן הצבור, ונבדל מהם סובל ממחלה קשה שקוראים לה גאווה שהיא אבי אבות הטומאה. אדם צריך לראות עצמו כאחד מן הציבור, כמו אבר אחד בגוף האדם שאם יחסר האדם אותו אבר נקרא בעל מום ח''ו. כל אדם צריך להשתתף בשמחת הרבים (לא אומרים תחנון כשיש בביהכנ''ס אבי הבן, או הסנדק, או מוהל, או חתן בשבעת ימי חופתו, או בר מצוה) בזה אנו מראים שהשמחה שלו היא גם שלנו. וכן להיפך. הגמרא אומרת כל מי שלא מתאבל על ירושלים אינו זוכה לראות בבנינה שנאמר (ישעיה סו. י), ''שישו את ירושלים גילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה''. וכל אדם בריא שאינו משתתף משום מה בצומות ותענית ציבור לא יזכה לראות בנחמת הציבור ל''ע.
רבינו יונה בשערי תשובה (שער שלישי סימן קס''ח) מונה את הפורשים מדרכי צבור כמי שאין להם חלק בעולם הבא. זאת משום שהפורש הרי הוא כמקטרג על המתאספים יחד לעבודת השם. והקב''ה מתעב אותו, והוא בכלל ''בוזה דבר השם'' ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות עם שאר העם המקדשים את השם. ועוד שהוא גורם לאחרים חלושי הדעת שגם הם יפרשו מעבודת ה' ומקיום המצוות ובזה נחשב כמחטיא הרבים שאין תרופה למכתו רח''ל. ועליהם נאמר (ישעיה א כח) ''ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה' יכלו''.
וידוע שציבור נוטריקון צדיקים בינונים ורשעים שביחד משלימים זה את זה שאם יש תשעה צדיקים חסר אחד - אין מניין. ואם יש 9 רשעים וצדיק אחד יש מניין ויש תפילה. וכמו ששלושה מינים לא יוצאים י''ח בסוכות צריך לצרף עוד מין רביעי. כך בקהל, ברוב עם הדרת מלך ניכר כבוד שמיים ומלכות הבורא, שנאמר (דברים לג. ה) ''ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל''. וכן אדם שנימנו חבריו לדבר מצווה והוא לא משתתף עימם על כך נאמר ''מעווות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות'' (קהלת א, טו). לכן לא יהיה האדם תמהוני ויצא דופן או מתחבר לכל מיני כתות, כת הטבעונים או הצמחוניים וכל מה שלא קשור לדעת תורה, אדרבא יצטרף לחברים יראי ה'. וחושבי שמו ויעשה כמעשיהם, ומקרא מפורש הוא ''חבר אני לכל אשר יראוך''. (תהילים קיט)
כל זה כמובן לדבר מצווה, אבל אם חלילה להיפך עומד במקום עבירה במקום שמדברים נגד ה' ונגד משיחו, במקום לשה''ר ליצנות או מחלוקת וקטטה כמובן שיברח משם כבורח מפני האש, כ''ש ''רחוק מרשעים ישועה'' (תהילים קיט, קנב).
ואל תאמין בעצמך עד יום מותך:
על האדם לדעת שהמלחמה האמיתית מלחמת היצר וחיילותיו נטושה עד לרגעיו האחרונים עלי אדמות. וצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. כתב רבינו בחיי בחובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה') ומן התימה אחי כי כל אוייב שתנצח אותו פעם ושתיים ירף ממך, ולא יעלה על ליבו להלחם בך, לדעתו יתרון כוחך על כוחו. והוא מתייאש מנצוח אותך ומגבור עליך. אבל היצר אינו מספיק לו ממך ניצוח פעם ומאה פעמים בין שניצח אותך בין שנצחתו, אם ינצח אותך ימיתך. ואם תנצחהו פעם אחת יארוב לך כל ימיך לנצח אותך. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לבכרה אל תאמן בעצמך עד יום מותך. כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי לפני מותו שתי דרכים לפני ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ''שאפילו על ערש דווי יכול להיכשל ולמעוד''. אמר החכם מכל אדם ''בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר'' (קהלת ט. ח), עליך להיזהר, שכל תנועה לא שקולה יכולה להכתים את בגדיך הלבנים בכתמי שמן, ואז המלאכה להסרת הכתמים תהיה קשה ומפרכת. וזה כעין משל על הנשמה הטהורה שנטע בנו ה' יתברך שמו. צריך להיזהר שבעתיים שלא לטנף אותה בעוונות אלא להחזירה זכה וברא כפי שניתנה לנו.
בנסיונות שכל אדם עובר בימי חלדו לא יאמין בעצמו ויהיה שאנן. מי לנו גדול מיוחנן כהן גדול שנכנס 80 ימי כיפורים לפניי ולפנים. בקדושה משולשת: ביום הקדוש ביותר לעם ישראל, למקום המקודש ביותר לעם ישראל והוא האיש הקדוש ביותר בעם ישראל 80 פעם. נכנס ויוצא בלי פגע, שאם רק היה חושב מחשבת פסול בבית קדשי הקדשים מיד היה מת. ואילו זה נכנס 80 פעם ובכ''ז לבסוף נהיה צדוקי, למרות שקרוב לוודאי עבר מזמן גיל 100, בכ''ז נכנסה בו רוח שטות. תסמרנה שיער ראש וארכובות דא לדא נקשן על זאת. אנו שאפילו לאחד מחלקי אלף מכהן הדיוט לא הגענו מה נאמר ומה נדבר??
יותר מכך: הגמרא מספרת על רב עמרם חסידא שפעם נלקחו בשבי כמה בנות ישראל פנויות ונשואות ולאחר שפדו אותם המתינו לראות מה דינם. אמרו המקום הבטוח ביותר לשהייתם יהיה ביתו של עמרם גאון חסידא קדישא ופרישא. לרב עמרם היה עליית גג ולעלות לשם היה צורך בסולם כבד ביותר משאוי עשרה אנשים. באו עשרה אנשים שמו את הסולם והעלו אחר כבוד את השבויות, לאחר מכן הזיזו את הסולם הצידה. בלילה עבר רב עמרם חסידא בסלון וראה מהמרפסת אחת השבויות שהפשילה מעט משרוול בגדה מיד הבהיק עור ידה. באמצע הלילה לקח רב עמרם את הסולם לבד, הניח אותו מול העליה והחל עולה, כשהגיע לאמצע הסולם החל זועק ''נורא בבית עמרם! נורא בבית עמרם!''. באו כל השכנים מי במטף כיבוי ומי בשמיכה מי בחול ומי בדליי מים לכבות את השריפה, כשנכנסו לבית וראו את המחזה: רב עמרם הרב הגדול הצדיק המושלם עומד באמצע הסולם!!! אמרו לו, ביישתנו רבינו!!! אמר להם רב עמרם עדיף שאתבייש כאן בעולם הזה ולא תשיגני בושה וכלימה לעולם הבא!! על כך אמר שלמה המלך ע''ה ''אשרי אדם מפחד תמיד''. (עפ''י הגמרא קידושין דף פב).
ועוד מעשה נורא: רבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ופניו מאירים כזוהר הרקיע ואור גדול נסוך עליו מפני שמעולם לא נשא עיניו להסתכל בנשים. יום אחד נתקנא בו השטן, הלך לפני הקב''ה ואמר לו איך מתיא בן חרש נחשב לפניך? אמר לו צדיק גמור, אמר הבעל דבר תן לי רשות ואנסנו, נתן לו הקב''ה רשות, הלך ונדמה כאישה יפה שלא היתה כמותה מזמן נעמה שמלאכי השרת נתאוו לה. עברה האישה לפני פתח בית המדרש בו ישב רבי מתיא מצד ימין ורבי מתיה מפנה מבטו שמאלה, חזר השטן לצד שמאל ורבי מתיא מסיר עיניו ימינה וכך כמה פעמים. עד שקרא רבי מתיא לשמשו אמר לו תלך לחנות טמבור תביא מסמרים מס' 10, כשהביא, אמר לו תחמם אותם באש עד שיאדימו. נתנם לתוך עיניו ונעשה עיוור. כשראה כך השטן נבהל, שלח הקב''ה את המלאך רפאל לרפא את רבי מתיא וסירב. אמר לו מה שהיה היה. חזר שוב המלאך לפני הקב''ה ואמר לו דברי רבי מתיא. אמר לו הקב''ה לך ותאמר לו שאני ערב שלעולם לא ישלוט בו יצה''ר. והסכים רבי מתיא להתרפא.
הגמרא בסנהדרין (דף קז) אומרת: אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד המלך הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. היינו דכתיב ''בחנת ליבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא'' (תהילים יז). מעשה ברבי מאיר שהיה מתלוצץ בעוברי עבירה יום אחד נדמה לו השטן כאשה מהעבר השני של הנהר, לקח רבי מאיר חבל והחל לעבור לעבר השני של הנהר. אמר לו יצר הרע אילו לא היו מכריזים ברקיע הזהרו ברבי מאיר ובתורתו. הייתי מכשילך! וכן מסופר על רבי חייא בר אשי שבכל פעם שהיה מגיע לנפילת אפיים היה מוסיף הקב''ה יצילנו מיצר הרע (של עריות) יום אחת שמעה אשתו שאומר כך, התפלאה. אמרה הרי כמה שנים שפירש ממני (מחמת זקנה) ומה הטעם שאומר כך? יום אחד היה לומד תורה בגינתו, הלכה אשתו קישטה עצמה ועברה לפניו אמר לה מי את? אמרה לו שם של פרוצה ידועה. אמר לה השמעי לי, אמרה לו אם תביא לי רמונים אלו שעל האילן. עלה והביא לה. כשהגיע לביתו הסיקה אשתו את התנור, קפץ רבי חייא לתוכו. אמר לה כך היה המעשה. אמרה לו אשתו זו אני הייתי. אמר לה אני לאיסור התכוונתי. כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער עד שמת באותה מיתה.
ועוד מעשה מאביי ששמע פעם אדם אחד שאמר לאישה נקדים ונלך למקום פלוני. אמר אביי אלך להפרישן מעבירה. הלך אחריהם 3 פרסאות (12 קילומטר!). לאחר שנפרדו לדרכם אמר על עצמו אם הדבר היה תלוי בי קרוב לוודאי שהייתי חוטא!!!
עוד נכלל בדברי התנא שלא יכניס אדם עצמו למצב של נסיון לכתחילה במודע ובכוונה, על זה נאמר ''ומקשה ליבו יפול ברעה'' (משלי כח. יד). לא יכניס עצמו למקומות של סכנה. אם זה בממון, אם זה בנושא המאכלים, אם זה בשמירת העיניים. אם בזה בדיני יחוד וכו', לא יאמין בעצמו ויאמר, לי זה לא יקרה. אם לרב מתיה בן חרש זה קרה אז גם לך יכול לקרות.
ולפעמים אדם מתפתה ללכת לקנות במקום זול ''חצי חינם'' ''ורבע חינם'' ובשביל לחסוך כמה שקלים נכשל בחוסר צניעות וכו'. האם שמירת העיניים לא שווה כמה שקלים? שישתדל לקנות במקום לא פרוץ, וכולי האי ואולי, ומי לנו גדול מדוד המלך עליו השלום שהלך אחרי אביגיל 3 פרסאות (12 קילומטר) עד שאמרה לו לא תהיה לך לפוקה וכו'. (מגילה טו.)
ואל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו:
גם זה חיסרון שיש לאדם שנגוע במידת הגאווה. שהוא מבקר את זולתו בשעה שאינו יודע אם הוא היה באותו מצב איך היה מתנהג, והאם היה עומד בנסיון, ידוע שככל שאדם גדול יצרו גדול הימנו. (סוכה נב.) אם כן יכול להיות שהנסיונות של חבריך שהוא גדול ממך ברוחניות הם למעלה מכוחך, ווודאי שלא היית יכול לעמוד בהם. כך שלעולם אינך יכול לעמוד במקומו. ומי שמך לשר ושופט? וכבר נאמר ''אל יתהלל חוגר כמפתח'', (מלכים א כ. יא). וחוץ מזה גורם רעה לעצמו כי כשם שהוא דן אחרים לכף חובה כך בשמיים ידונו אותו מידה כנגד מידה. ידוע המעשה עם צדיק אחד שביקש יראת שמיים של הרמב''ם ולא יכל לעמוד בזה רגע אחד עד שכמעט התפקקו כל עצמותיו.
ראה ראיתי בקונטרס ''בר לבב'' של הרב לוגסי שליט''א על החובה לרדת לסוף דעתו של כל אדם לפני ששופטים אותו לכף חובה. נצייר לעצמינו מצב בו בעל המכולת סוגר את החנות בדיוק כשאנו צריכים מצרך חשוב ולא מסכים להתעכב לעוד כמה דקות. או בעל הבית שמעכב את המשכורת, או מסרב זמן רב להעלות ולהוסיף במשכורת או רופא שלא מסכים לקבל אותנו על אף שהגענו מרחוק. או שמשו של הרב שמסרב להכנסינו לרב לשאלה דחופה, בכל הציורים הללו ודומיהם אדם רגיל להבין רק את עצמו ומצומצם מאד בחשיבתו כיצד להבין גם את השני. ובכך ממהר הוא בשפיטתו לשפוט את אותם אנשים כאכזרים ורעים חסרי לב ומוסריות.
לכן צריך אדם להרגיל את עצמו לחשוב ולהעמיק לדעתו של השני ואף לעקם את דעתו עצמו כדי לדון את חבירו לכף זכות. הגמרא בתענית (דף כא ע''ב) מספרת על אבא אומנא, שהיו דורשים לשלומו בכל יום ממתיבתא דרקיעא, וזאת מפני שהיה נוהג לדון כל מעשה לכף זכות. פעם שלח אביי שני תלמידים בכדי לנסות את אבא אומנא ולבדוק מעשיו הטובים. באו לביתו אכלו ושתו ונתץ להם מקום לישון. בבוקר לקחו התלמידים את המצעים היקרים שהציע תחתם והביאו אותם לשוק למכרם שם פגשו את אבא אומנא - אמרו לו כמה שווים המצעים הללו??אמר להם כך וכך הם שווים. שאלוהו אולי הם שווים יותר?? אמר להם כך קניתי אותם בסכום זה, לאחר שנוכחו לדעת את נאמנותו אמרו לו במה חשדתנו רבינו בעת שלקחנו ממך את הבגדים?? אמר להם חשבתי שנזדמנה לכם מצוות פדיון שבויים והתביישתם לבקש ממני מעות לכן לקחתם את הבגדים. אמרו לו רבינו מטרתינו היתה לנסות אותך לכן קח את המצעים חזרה מאחר שעמדת בניסיון. אמר להם איני רוצה לקבלם חזרה כי מאותו רגע שלקחתם אמרתי שיהיו לצדקה, עבור מעשים אלו ודומיהם היו דורשים בשלומו בכל יום מהשמים!
הגמרא בשבת (דף קכז ע''ב) מספרת על אדם אחד שירד מהגליל העליון (יש מ''ד שהיה זה רבי עקיבא (שאילתות פרשת שמות סימן מ)) ונשכר לבעל הבית במשך שלוש שנים, בערב יום הכיפורים ביקש האיש ממעסיקו תן לי שכרי ואלך לזון את אשתי ובניי. אמר לו אין לי מעות, אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי פירות. אמר לו תן לי קרקע אמר לו אין לי קרקע. הפשיל חבילתו לאחוריו והלך אותו פועל לביתו בפחי נפש, לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועימו משא שלוש חמורים אחד של מאכל, ושני של משקה. ושלישי של מיני מגדים ועלה לגליל לביתו של הפועל לאחר שאכלו ושתו נתן לו את שכרו. שאל בעל הבית בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי לך אין לי במה חשדתני?? אמר לו שמא עסק הזדמן לך ואת כל המזומנים השקעת בו. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי לך אין לי במה חשדתני?? אמרתי שמא מושכרת היא לאחרים. ובשעה שאמרתי לך תן לי פירות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני?? אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני?? אמרתי שמא הקדשת כל נכסיך לשמיים נשבע לו אותו בעל הבית שכך היה שהדיר מכל נכסיו את בנו, על שלא עסק בתורה, ושבאתי אצל חברי בדרום התירו לי את נדרי, וכשם שדנת אותי לזכות כך הקב''ה ידון אותך לזכות. ע''כ המעשה.
ומסופר על הרב אריה לוין זצוק''ל שפעם השתתף בלוייה של אחד מנקיי הדעת שבירושליים, ולאותו נפטר היה חבר וידיד שהיו נאהבים ונעימים בחייהם ועבדו במחיצה אחת במשך 30 שנה, לפתע במהלך ההלוייה פרש הידיד מהתהלוכה ונכנס לחנות פרחים ויצא משם עם עציץ ענק ללא הצמחים, חשב רבי אריה בליבו הכך ינהג ידיד לחבירו הקרוב אליו?? כלום אינו יכול למצוא שעה אחרת לקנות עציץ? הלך הרב ואמר לאותו ידיד למדינו רבינו מה ראה לעזוב את ההלויה וללכת לקנות עציץ?? הסביר אותו יהודי לרב מזה שנים אני מטפל בחולה שחפת אחד והוא מת אתמול, הרופאים החליטו לשרוף את כל החפצים והבגדים של הנפטר, וביניהם גם את התפילין שלו, התקוממתי בכל כוחי שלא ישרפו את התפילין ואז סוכם ביני ובין הנהלת בית החולים שאביא עציץ מלא עפר והתפילין יונחו בתוך העציץ ויגנזו בקרקע כראוי לכן הייתי מוכרח ללכת ולקנות את העציץ על מנת לקבור את התפילין ולהצילם מביזיון!!
פירוש נוסף - אל תדון את חבריך ותפסוק דינו לשבט עד שתגיע למקומו כלומר תלך אליו לדבר איתו וברוב הפעמים תראה שהיו אלו שמועות רעות עליו או דמיונות כוזבים או חשד בכשרים ובהוודע לחברך את אשר בלבך יסביר לך את עמדתו ואת המניע למעשיו ואז תיווכח לדעת שכל התרעומות והחשד היו לשווא.
דוגמאות לדבר:
א. בקשת דבר מסויים מהשכן או רצית לשאול ממנו חפץ מסויים או הלוואה והוא לא נענה לך, מיד עולות המחשבות, איזה שכן רע, הרי יש לו אז מה כל כך קשה לו להשאיל את החפץ? הוא עושה זאת בכוונה הוא כנראה שונא אותי מהיום אני לא מדבר איתו.
דוגמא נוספת: הילדים שלך הלכו לשחק עם הילדים של השכן והוא לא קיבל אותם, מיד ההתרעמות ופתוח הדימיון עובדים שעות נוספות: הרי שכשהילדים שלו באים אלי אני מקבל אותם יפה, עכשיו אני שולח את בני אליו והוא מסרב? והוא הדין כשנתקלים בסירוב בקשה לשמירת הילדים אצל השמרטפית השכנה.
עוד דוגמא: ביקשת מחבר או משכן שיעשה לך טובה מסויימת שבין כה הולך לסדר לעצמו את אותו דבר, וסרב. אצלך זה נראה פשע גדול ועוול נורא כי כך טבע האדם להגדיל את העוולה הנעשית לו. ואצלו זה לא נראה פשע כלל, ובין שכיר למעבידו בין שתי שותפים בעסק שנדמה לאחד שהשני מנצל אותו ומטיל עליו את התפקידים שהוא עצמו צריך לבצע. ציור אחר: קבעת פגישה עם מישהו במועד מסויים ולא די בזה שלא הגיע במועד ובמקום שקבעתם אלא גם לא טורח לצלצל להודיע ולהתנצל, וכן על זה הדרך במאות ואלפי התרחשויות וציורים שהם מנת חלקו של האדם דבר יום ביומו, אם לא תלך אליו ותברר ותלבן את העניין, אם תבין רק את עצמך ותצמצם את המחשבה רק בעצמך. אם תמהר לשפוט את זולתך כרע ואכזר וחסר לב הרי שהשנאת חינם תלך ותתרחב, היום אינך מדבר איתו ושומר את הדברים בלב, מחר כשתראה אותו ברחוב תעבור מדרכה ותעשה עצמך כאינך רואה ''פעמים שאתה מתעלם'', למחרת האשה לא תדבר עם אשתו וכך מתרחב מעגל השנאה ומתרחקים הלבבות.
העצה היעוצה בכל הציורים הללו: ללכת לאותו חבר, להגיע למקומו כדברי התנא ולומר לו בהארת פנים ובנעימות: ידידי היקר, אין רצוני להשאיר בלב טינה אנו ידידים טובים לכן פשוט רציתי לשאול מדוע כשבקשתי חפץ בהשאלה או כששלחתי את הילדים לשחק עם ילדיך או שמעכב אתה את העלתי בדרגה או מדוע לא הגעת לפגישה שקבענו במקום ובזמן פלוני ולא טרחת להודיעני (מחק את המיותר). על פי רוב הוא יסביר לך וינמק את סירובו או חוסר יכולתו למלא בקשתך ב-ק''ן טעמים בטוב טעם ודעת, ויוכיח לך שיש לו נימוק צודק לסירובו או שיבקש סליחתך ותיגמר כל הקפידה והמחשבה הרעה עליו, וכל העם על מקומו ישוב בשלום.
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע:
רבינו עובדיה מברטנורא זצ''ל פרש שכשהרב מלמד תורה לתלמידיו לא יאמר להם בלשון המשתמע לשני פנים שאפשר להבינו שלא כהלכה. ואל ידבר בלשון רמזים וחידות ויסמוך על כשרונם של תלמידיו שירדו לסוף דעתו שאם חלילה יטעו בדבריו יכולים לבוא לידי מינות ואפיקורסות. צדוק ובייתוס שהיו תלמידים של ר' אנטיגנוס איש טוכו, ופירשו לא נכון את דברי רבם והגיעו לכפירה בתורה שבעל פה.
פירוש שני: אל תגלה סודך לאחר מפני שעוף השמיים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר, ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך, מפני שהרבה צרות ובעיות נגרמות בגלל זה, שנאה, קנאה, מחלוקת, לשון הרע בר מינן. לכן תהיה זהיר בדבריך. ולומדים זאת מיעקב אבינו ע''ה זיע''א שרצה לומר לרחל ולאה נשיו את ההחלטה שגמלה בליבו קרא להם לשדה, ושיתף אותם בסודו.
פירוש נוסף - אל תדבר דברים בטלים ודברים אסורים שסופו להשמע שלעתיד לבוא מגידים לו לאדם אפילו שיחה קלה שבינו לבין אשתו שנאמר ''מגיד לאדם מה שיחו'' (עמוס ד). וקורות ביתו של אדם מעידים ביום פקודה שנאמר ''כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה''.
ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה:
אומר מרן החפץ חיים זיע''א שריחמו עלינו חז''ל שאמרו שמא לא תפנה, בלשון שמא אבל האמת היא שאם אדם אומר לכשאפנה אשנה ודאי שלא יפנה!!! ואמנם מדוייק כך מדברי הרמב''ם זיע''א (פרק ג' מהלכות תלמוד תורה הלכה ז') שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקיי ואחזור ואקרא. אם תעלה מחשבה זו בלבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה. עכ''ד. והסיבה לכך פשוטה כשם שתלמוד תורה כנגד כולם כך כולם כנגד תלמוד תורה!!!
ידוע המעשה עם רבי חנינא שפעם ראתה אותו ביתו בשעת לילה מאוחרת שהוא עוסק בתורה בשקידה עצומה אמרה לו אבי היקר אולי תלך לישון מעט גם מחר יום, אמר לה ביתי עוד נינום טובא כשאדם מגיע אחרי 120 שנה לנוח על משכבו - אז זוכה להיות חופשי. במתים חופשי. אבל כאן עולם העשייה. חטוף ואכול כי עולם הזה דומה לבי הילולא כלומר לאולם שמחות, מי שאכל. ומי שלא אכל כולם נפגשים מחו. ץ לאולם הרעבים עם השבעים העצובים עם השמחים!!
וכבר אמרנו שהקללה הגדולה ביותר לאדם שחייו עוברים לו מנגד ואין לאל ידו לעשות לעת זיקנתו. מפני שכשהיה צעיר ובעל כוחות אמרו לו בוא תשמע שיעור, בוא להרצאה, קח קלטת תשמע, הוא דחה ואמר אין לי זמן. בע''ה אחרי הפנסיה אני אעסוק בתורה. אלך לכולל ואשלים את החסר, והרבה פעמים הוא נאה דורש אבל לא נאה מקיים. מפני שבצעירותו נתן את כל הבריאות שלו לעבודה ולכסף, ובערוב ימיו נותן את כל כספו עבור הבריאות. ונמצא קרח מכאן ומכאן. ולכן מקשה ליבו יפול ברעה. והרעה הגדולה ביותר של האדם שלא זכה ללמוד תורה. ואין לך אבידה כאבידת הזמן, והרבה פעמים אדם עובד כמו חמור ישן כמו דב ואוכל כמו פרה: ותורה מה תהה עליה?? ואוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה!! הזוהר הקדוש כותב שאחרי אריכות ימים ושנים מראים לאדם שתי תסריטים: אחד מה היה, והשני מה יכול היה להיות!!
ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה
גדר החיוב של כל איש מישראל בלימוד התורה נוכל ללמוד מיהושע בן נון, הפסוק אומר ''ויהי בהיות יהושע ביריחו (שהלך לכבוש את יריחו) וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו, וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו? ויאמר לו כי אני שר צבא ה', עתה באתי'', איתא במסכת מגילה (דף ג) אמר לו המלאך ליהושע אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועתה ביטלתם תלמוד תורה.
ופירש''י עתה הוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה. ממשיכה הגמרא מיד ''וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק'', אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה. מכאן פשטה הגמרא שתלמוד תורה גדול יותר מהקרבת הקורבנות.
נורא נוראות: יהושע ועם ישראל עומדים במצב מלחמה, ויש להם הרבה סיבות להפטר מלימוד תורה, עייפות, בלבול, דאגת המלחמה, הערכות למערכה, ועוד. ובכ''ז תובעים אותם על ביטול תורה. בלילה בזמן ההפוגה צריכים ללמוד!!! והתביעה כה גדולה עד שהמלאך מופיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כשחרבו שלופה בידו. וחס ושלום שנחשוב שהתורה מספרת סיפור בעלמא. אלא מסר יש כאן לדורות: שבכל מצב ובכל זמן מחויבים אנו בלימוד התורה הקדושה. הרמב''ם הלכות תלמוד תורה (הלכה ח') פוסק: ''כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני ובין עשיר, בין שלם בגופו ובין בעל יסורים, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים'' ובהלכה י' כתב: ''עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו שנאמר ''פן יסורו מלבבך כל ימי חייך'' וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, עכ''ד.
מרן החפץ חיים זיע''א בספרו ''שם עולם'' (בהשמטות) כתב: מדוע אמרו חז''ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע אם ניצחו מוטב וכו' ואם לא יזכיר לו יום המיתה, מדוע לא אמרו יזכיר לו דין וחשבון שיצטרך לתת לעתיד לבא? ותירץ הרב שבפשטות טבע האדם כשהוא בריא ושלם להיות עצל מן התורה ומקיום המצוות ויתכן שלפעמים הולכים אצלו כמה שעות לטמיון, ולכן אמרו יזכיר לעצמו יום המיתה שהוא מושכב על מיטתו חלוש וגווע ורואה שכוחותיו כלים ומתבונן בנפשו. הלא צריך לתקן ולהכין צידה לדרך לבית מועדו וגונח אז מקרב ליבו: מי יתן שהיה הקב''ה נותן לי עוד חיות על כל פנים לכמה ימים והייתי יכול לתקן מעט ממעשי וללמוד מעט תורה לשמה כדי שיגנו עלי מיום הנורא, אבל אהה שראשי ואבריי כבדים עלי ואיני יכול לזוז ממקומי. כל זאת יתבונן האדם בעודו בבריאותו ויאמר לעצמו הלא יבוא זמן שיהיה יקר אצלי החיים מאוד מאוד, הרבה יותר מכסף וזהב ולמה אני מבלה כעת את זמני בחינם וללא תועלת כלל?? עכ''ד.
ובספרו ''מאמר תורת הבית'' (פרק יד בהג''ה) הוסיף מרן החפץ חיים זיע''א: בפרשת ואתחנן (דברים ז. יא) נאמר: ''ושמרת את המצווה אשר אנוכי מצווך היום לעשותם'' נראה שהתורה הקדושה מרמזת כאן לאדם שיחשוב תמיד שלא נותר לו לחיות אלא יום אחד בלבד, מכח מחשבה זו יזדרז בוודאי לתקן כל מה שאפשר לתקן במיוחד לעת זיקנה, כאשר האדם רואה שכוחותיו הולכים וכלים, הוא צריך להזדרז ולהתגבר על יצרו ולהכין צידה לבית מועדו. אולם בעוונותינו הרבים נתקיים הפסוק ''אכלו זרים כוחו והוא לא ידע, גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע'' (הושע ז'). כלומר כל הכוחות העומדים לרשות האדם במשך ימי חייו כדי להביאו אל האושר האמיתי, נאכלים במשך הזמן ע''י זרים, ומי הם אותם זרים? התאווה החמדה והכעס. בני אדם אינם שמים לב כיצד חולפים השנים בהבל, זאת משום שהטרדות שהם מוטרדים על ידי היצר מסיחים את דעתם, על ידי טרדות אלו אנו נחשבים לשיכורים, ושיכור בעת שיכרותו אינו חושב כלל על סופו, עכ''ל. ודבריו קילורין לעיניים.
הגר''א לופיאן זצ''ל פירש את משמעות פתרון חלומו של פרעה ע''י יוסף שאמר (בראשית מא. לג) ''ועתה יראה פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצריים''. איזהו חכם? הרואה את הנולד, בדומה לכך אנו בעולם הזה נמצאים מבחינת האפשרות לקיים מצוות בשנות שובע גדול, ימי שנותינו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, יש לנו הזדמנויות אין ספור לסגל לעצמינו תורה ומצוות לקראת העולם הבא שבו אין לאדם שום אפשרות להוסיף על זכויותיו. כל איש ישראל צריך לסגל לעצמו אורח חיים של איש נבון וחכם בעולם הזה ע''י שיזכור תמיד את ''שנות הרעב'' לתורה ומצוות בעולם הבא. זכירה זו תועיל לו להזדרז בקיום המצוות בעולם הזה בחשק ובשמחה.
מסופר על שתי מדינות שנלחמו זו בזו במשך שנים רבות וללא הכרעה. יום אחד הכריז המלך של אחת המדינות שמי שימצא דרך לשים קץ למלחמה ארוכת השנים והעקובה מדם, נתון ינתן לו אפשרות להיכנס חמש דקות לאוצרות המלך ולקחת ככל אשר יוכל שאת, ואכן ביום מן הימים נמצא אדם שהשכיל למצוא דרך כיצד לסיים את המלחמה, לשמחת המלך וכל העם. וכפי שהובטח נקבע לו תאריך שבו יבוא לבית המלך ויקבל את הפרס הגדול. בהתקרב היום המיועד התלבט המלך היאך לקיים את הבטחתו. מצד אחד נחרד לנוכח העובדה שבפרק הזמן שישהה האיש בין אוצרותיו יוכל לרוקן את כל בית אוצרותיו, ומה שאספו ואצרו אבות אבותיו. ומאידך אם לא יעמוד בהבטחתו אין לך בזיון גדול מזה. קם אחד היועצים ואמר אדוני המלך איעצך עצה כיצד תוכל לעמוד בדבריך ובכ''ז לא יגרם שום נזק לאוצרותיך. יודע אני אומר היועץ שהאיש הזוכה אוהב לשמוע מוזיקה. על כן ביום המיועד תעמיד קונצרט חזנות עם טובי הפייטנים והנגנים בעולם בפתח בית האוצר, ואין ספק שקולם הערב של הפייטנים יסיח את דעתו של האיש למשך חמש הדקות הגורליות וממילא לא יספיק לקחת הרבה. הדבר מצא חן בעיני המלך ובעיני עבדיו ולא אחר לקיימו. ביום המיוחל לבש האיש בגדי עשירים וכן הלביש את כל משפחתו אף שהפרוטה לא היתה מצוייה בכיסו, בכ''ז לקח הכל באשראי, הזמין לביתו כרכרה הדורה ונסע עם משפחתו לארמון המלך, בני המשפחה ליווהו עד פתח בית האוצר ובקוצר רוח ציפו לרגע המיוחל בו תפתח הדלת ויצא משם כאיש העשיר בעולם. כאשר נפתחה דלת בית האוצר הופתע האיש לראות תזמורת ענקית ובה טובי הפייטנים בעולם יחיאל נהרי, ציון יחזקאל, משה חבושה, ועד רבים וטובים. איזה ניגון נפלא, איזה מקאמים שובי לב ונפש, מעין עולם הבא. נעצר האיש כולו נפעם מהשירים וכך נקפו הדקות, מייד חזר והתעשת ואמר לעצמו אל תשכח לשם מה באת לכאן. אך גערה זו לא הועילה הרבה משום שבאותה שנייה השתלבו עוד כלי נגינה ועוד פייטנים בשירה שובת לב, הקול היה כה מתוק ונפלא עד ש: כאשר נזכר לגשת למלאכתו לפתה יד חזקה בצווארו ומשכה אותו החוצה, ''זמנך תם'' הודיע לו קול נעלם. צא החוצה. מיואש מדוכא ומאוכזב ניעור האיש בחו. ץ מחלומו. כל ימי חייו יסר את עצמו על שהלך שולל אחרי מתיקות הנגינה ושכח את יעודו ותפקידו, בזה החמיץ הזדמנות גדולה להתעשר עושר רב.
הנמשל ברור ומובן: ימי שנותינו בעולם הזה נחשבים כחמש דקות ואף פחות מכך לעומת עולם הנצח עולם הבא, ובמשך החיים משמיע יצר הרע באוזנינו מנגינות עריבות ושאר אמצעים של הסחת הדעת, וכל מיני פיתויים והבלים ובלבד להטות את האדם מעיקר תפקידו בעולם הזה, פעמים שאדם מתעורר ונזכר לשם מה בא לכאן, אולם פעמים שאין אדם מתעורר כלל מהמנגינה הנפלאה שבאמצעותה מצליח היצר ''להרדים'' אותו, על האדם להשתדל תמיד ובכל רגע לעורר לעצמו ולהיות איש ''נבון וחכם'' ולאגור תורה ומצוות ברוב עוז ותעצומות.
שאל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה?? אמרו לו ימית את עצמו, (פירוש ימית עצמו על התורה שנאמר ''זאת התורה אדם כי ימות באהל'' ובכך לא רק שיזכה לחיות חיים אמיתיים בעולם הזה אלא גם ובעיקר לחיי העולם הבא, והלא נאמר ''ועשה אותם האדם וחי בהם'' ולא שימות בהם אלא ימית את הבלי הזמן ותאוות העולם הזה בשביל ללמוד תורה), ומה יעשה אדם וימות?? אמרו לו יחיה את עצמו בעולם הזה (פירוש יעסוק בחיים הריקניים ללא תכלית, חיים של הוללות של שחוק וקלות הדעת ואז יטרד מהעו''ז וכ''ש מחיי העולם הבא).
פרק ב - משנה ה
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַ. חִכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:
לכאורה מה בא התנא לחדש לנו בזו המשנה?? הרי ידוע שאדם בור כלומר ריק ואין לו מושג. -שום דבר לא יכול להיות ירא חטא. זה פשוט, איזו סלקא דעתין תהיה לנו לומר שיהיה כזה? וכל שכן עם הארץ שמעולם לא למד תורה לא יכול להיות חסיד שזו מדרגה גדולה יותר מצדיק? ועוד: אם אדם מטבעו ביישן אז לדברי התנא הוא פטור מהתורה? ומהו לא כל המרבה בסחורה מחכים? משמע שיש מיעוט שכן מחכימים מריבוי סחורה. היתכן??
הרמח''ל זצוק''ל אומר בפרקים יח, יט בספרו הטהור ''מסילת ישרים'' שיש רבים מעמי הארץ שנוהגים דברים מסויימים שחושבים אותם לחסידות, ואינם אלא גולמי חסידות, בורים ועמי הארצות ולא טרחו ולא נתייגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה, מבאישים את ריח חסידות בעיני העם. ויאמינו שהחסידות תלויה בסיגופים שונים שימית האדם את עצמו, טבילות קרח ושלג וכו', אומר הרמח''ל זצוק''ל שורש החסידות הוא מה שאמרו ''אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו'', ומי שאוהב את הבורא, לא ישתדל לפטור עצמו מהדברים המחוייבים אלא כמו בן שאוהב את אביו ועושה דברים שודאי גורמים נחת רוח לאביו, ואעפ''י שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור די לו לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, ע''כ דברי קודשו. בהמשך אומר הרמח''ל זצוק''ל מאחר והכלל הגדול של החסידות הוא שלושה דברים שעליהם עומד העולם תורה תפילה וגמילות חסד בין אדם לחבירו, הרי שעם האר. ץ אין לו מושג בדברים אלו, ואף רחוקים הם מכליותיו
ולא הביישן למד:
דרשו חז''ל את הפסוק ''אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. '' (משלי ל. לב), אדם ששואל חוקר ומתעניין מקשה ומתרץ שואף לדעת ולהבין כל פרט וכל ציור בהלכה מגיע לפעמים למצב שמנבלים אותו ומשתיקים אותו אומרים לו הס מלשאול. אומר על כך שלמה המלך מובטח לו שיתנשא. סופו שיעלה ויתעלה ויהיה ת''ח גדול מפני שרצונו לדעת ולהבין טעמי הדברים והפרטים השונים. ולא עוד אלא שמחכים את רבו וגורם לרבו להתעלות, כדברי התנא הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבריי ומתלמידי יותר מכולם. ממשיך שלמה המלך ע''ה ואומר ''ואם זמות'' כלומר אם שמת מחסום לפיך כמו הזמם שהוא טבעת ששמים לגמל בפיו שלא ילך לרעות בשדות זרים, לא שאלת ולא התעניינת, הרי שסופך ''יד לפה'' כלומר סופך שישאלו אותך ולא תדע, בבחינת פותח את ידיך, שהרי מעולם לא ביררת ואיך תדע להשיב? וההפסד הוא גדול.
נמצא הבישן מפסיד תרתי: לעצמו ולרבו. יש אנשים שחושבים שמספיק שמתפללים 3 פעמים ביום וקוראים קצת תהילים ומעמדות ולא באים לשמוע דברי תורה, הלכות, ואינם יודעים שבכל יום הם נכשלים עשרות פעמים בדברים שלא למדו. כגון שבת שיש אלפי הלכות ואדם שלא למד פעמים ושלוש משנה ברורה חלק ג' בלי ספק עובר איסורים, ואין להם מפלט כאמור לא ידעתי. בלעם אמר ''חטאתי כי לא ידעתי'' עצם החטא זה שלא ידעתי רח''ל. אלא חייב ללמוד הלכות דבר יום ביומו כדי שידע ישראל מה יעשה ואת הדרך בה ילך. וכל השונה הלכות בכל יום ומקיימן, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ומכלל הן אתה שומע לאו.
ולא הקפדן מלמד:
הגמרא בעירובין (נד ע''ב) מספרת על רבי פרידה שהיה לו תלמיד ''פרוייקט'' היה צריך להסביר לו כל משנה וכל הלכה 400 פעם, אחרי 400 פעם היה קולט את החומר הנלמד.
יום אחד באו גבאי צדקה לרבי פרידה ובקשו שיצטרף אליהם למטרת צדקה. אמר להם עוד מעט, וחזר לתלמידו. אחרי 400 פעם שאל אותו רבי פרידה הבנת? אמר אמר לו התלמיד לא, לא הבנתי. אמר לו מה היום מיומיים?? בכל יום אתה קולט אחרי 400 פעם ואילו עכשיו מה קרה?. אמר לו רבי, כשבאו לקרא לך חשבתי שהנה בכל רגע אתה עומד לעזוב ולכן הסחתי דעתי. אמר לו רבי פרידה חייך שאני יושב ומלמד אותך עוד 400 פעם ועד שתבין איני זז מכאן. למד עוד 400 פעם והבין. הדבר הזה עשה הרבה רעש בשמיים, ובאו לרבי פרידה ואמרו לו מה תבחר להיות אתה וכל בני עירך בני עולם הבא או לחיות 400 שנה? אמר רבי פרידה להיות מבני עולם הבא לכל הדור שלי. אמרו לו מאחר ולא ביקשת על עצמך תקבל את שניהם.