פרק א
פרק א - משנה א
משֶׁה קִבֵּל תוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשְׁעַ לִזְקֵנִים; וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
יתעורר המעיין ויפלא המתבונן הקורא את המשנה במספר קושיות:
א. היה צריך להיכתב משה קיבל תורה מהקב''ה על הר סיני, ולא מסיני?
ב. הלשון קיבל קצת קשה היה מדוייק יותר לומר משה למד תורה בסיני, מפני שלמד שם מפי הגבורה מאה ועשרים יום. ואילו קבלת התורה ארכה זמן קצר בלבד.
ג. מה השייכות של ההקדמה הזו לפרקי אבות. היה צריך להתחיל באנשי הכנסת הגדולה וכו'?
ונראה לתרץ בס''ד על ראשון ראשון:
א. משה למד את מידת הענווה מהר סיני, שהרי במתן תורה ב ו' בסיוון התרברבו ההרים הגבוהים והנשאים לאמר עליי תינתן התורה. אנו הראויים למעמד החשוב. רק הר סיני עמד מבוייש ונבוך. אמר להם הקב''ה ''למה תרצדון הרים גבנוניים ההר חמד אלוקים לשבתו'' (תהילים סח. יז) תרצדון - נוטריקון תרצו דין, וגבנוניים פירושו בעלי מומין כמו שכתוב ''או גיבן או דק''. ההרים הנישאים כונו בעלי מומין ללמדנו שתורת חיים שנמשלה למים אינה שוכנת במקום גבוה אלא במקומות הנמוכים, הר סיני הנמיך קומתו והתנהג בענווה אמיתית זכה שעליו תינתן תורת הנצח. מההר למד משה ולימד אותנו יסוד חשוב: הענווה היא ראש פינה לכל המידות והתנאי ההכרחי ללימוד התורה. כמו שכתב הרמב''ם לא תימצא התורה בגסי הרוח. וכפי שכתוב ''עקב ענווה יראת ה'''. וכבר חקרו ותמהו בזה מדוע דווקא משה נבחר לקבל תורה בסיני ולא צדיקי עולם שקדמוהו כמו אדם הראשון נח, אברהם יצחק ויעקב? אלא התירוץ הוא עפ''י הגמרא בחולין (דף פט) גדול הנאמר במשה ואהרון יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ''ואנוכי עפר ואפר'' ואילו במשה ואהרון כתיב ''ונחנו מה''. ופירושו שעפר ואפר הוא סמל לשפלות אמיתית אבל הוא דבר שיש בו ממשות במציאות. לא כן משה עבד ה' שאמר ונחנו מה כלומר אפס והעדר. כי רק ענוותנותו המיוחדת של משה מסוגלת לזה!
ב. משה קיבל כלומר עשה עצמו כלי קיבול לקבלת התורה. ללמדנו שכל אדם צריך לעשות עצמו כלי הראוי שהתורה תשכון ותשרה בו. וזה יתכן רק ע''י תיקון המידות ומעשיו של האדם. ובהתאם להכנה כך תהה השראת התורה בו. כ''ש ''תכין ליבם תקשיב אוזנך''. לכן ראוי להיכתב קיבל תורה ולא למד תורה. עיקר ההכנה לקבלת התורה מתחלק לשלושה יסודות עיקריים כפי שפירש אור החיים הקדוש זיע''א בפרשת יתרו על הפסוק ''ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני''. תנאי ראשון: התגברות והתעצמות בעסק התורה. ולא תושג ההשגה הזו אלא שיסיע אדם עצמו מכל דבר שגורם לו רפיון ועצלות חולשה והסחת הדעת מעסק התורה. דבר שני: שפלות וענווה שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל דעתו ומשים עצמו כמדבר. והדבר השלישי: בחבורה ולא בלימוד בפני עצמו וכנגד זה אמר ''ויחן שם ישראל'' כולם כגוף אחד, כך ילמד אדם בחבורה ובצוותא ויסבירו פנים זה לזה. עכ''ד.
ג. בהקדמה הזו לפרקי אבות בא התנא להשמיענו שגם בדברים שנראים לכאורה כחוקים והנהגות שהשכל מחייבם. כגון: מרבה נכסים מרבה דאגה, או מאן דסאני עלך לחברך לא תעביד וכו', הכל תורה הוא ונכלל בתורה הגדולה והרחבה מיני ים שקיבל משה בהר סיני.
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע
בא ללמדנו שצריך התלמיד לכופף קומתו ולהיות נכנע ומתבטל כלפי רבו כפי שיהושע נהג כלפי משה רבו. והתנאי הזה הוא בסיס ללימוד התורה. כמו שיהושע בן נון הוא תלמיד מובהק, נער לא ימיש מתוך האוהל, כך צריך כל אדם להתמיד לפני רבו, התמדה הוא הקניין העיקרי בלימוד התורה. כ''ש ''אם תעזבני יום יומיים אעזבך'', ועוד שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, מה הלבנה אין לה אור עצמי אלא החזר אור מהשמש כל שכן תלמיד שלא נמצא לפני רבו - אינו יכול להאיר כלל, והבן.
ויהושע לזקנים
הזקנים היו כלב בן יפונה פנחס בן אלעזר הכהן, בני אלדד ומידד וכל שבעים הזקנים שלא האריכו ימים בגלל, שהתעצלו בהספדו של יהושע בן נון. מעתניאל בן קנז שחידש שלושת אלפים הלכות שהשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע''ה, דרך השופטים לדורותיהם ועד אחרון הזקנים הוא עלי הכהן. תקופתם ארכה כ 360 שנה (משנת 2516 - 2881 לבריאה).
וזקנים לנביאים
משמואל הנביא שהיה שקול כמשה ואהרון שנאמר ''משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו'' (תהילים קז) ועד חגי מלאכי וזכריה, אחרוני הנביאים. בערך 470 שנה (משנת 2881 עד 3350) עד דריוש הפרסי בנה של אסתר המלכה.
ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה
שבהם נמנו דניאל חנניה מישאל ועזריה ומרדכי. ולמה נקרא שמם כנסת הגדולה? מפני שהחזירו עטרה ליושנה. משה אמר ''האל הגדול הגיבור והנורא'' בא ירמיה בדורו ואמר נכרים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו? ולא אמר הנורא. דניאל שהיה בדורות שאחרי ירמיה אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו? ולא אמר הגיבור. באו אנשי הכנסת הגדולה בדורם והחזירו העטרה ליושנה. והתקינו לומר בתפילה האל הגדול הגיבור והנורא. שאלולא מוראו של הקב''ה איך יכול עם ישראל להתקיים. כבשה אחת בין שבעים אריות המשחרות לטרף? ראו דניאל וחבריו את עם ישראל נתונים למרמס, עול הגלות מכביד ומעיק על עם ישראל להחליף ולהמיר תורתו באחרת, רבים עומדים עלינו בכל דור להשמידנו ולכלותנו והקב''ה מצילנו מידם, לפיכך עמדו הם אנשי הכנסת הגדולה והכריזו: הן הן גבורתיו, הן הן נפלאותיו ונוראותיו.
ראיתי בס''ד בקונטרס ''חמדת יוסף'' סדר השתלשלות התורה ממשה רבינו והעתקתיו כאן כמעט במלואו:
משה רבינו עלה למרום לארבעים יום וארבעים לילה. ביום לימד אותו הקב''ה תורה שבכתב ובלילה תורה שבע''פ שזה כולל הכל: טעמים, הלכות, כל הסודות וכל הגמרות. למשל: בתורה כתיב: ''ועשו להם ציצית'' אבל איך נראית הציצית? אורך החוטים בקשרים וכו'. למדו זאת מתורה שבעל פה. וכן תפילין כתיב בה ''וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך'', אבל למה מרובעות ושחורות וכו' הכל בתורה שבע''פ. אז ירד משה רבינו לארץ ולימד את אהרון ואת ארבעת בניו. ואת שבעים הזקנים לאחר מכן את כל ישראל וכן אהרון למד ארבע פעמים, פעם אחת ששמע ממשה, פעם לימד את בניו, את הזקנים ואת העם הרי ארבע פעמים. וכן בניו, וכן הזקנים, וכן ישראל.
בראש חודש שבט ישב עם כל אחד לראות אם שכחו את מה שלימד אותם, חזר איתם על הכל שלא ישכחו. ביום הפטירה שלו כתב שלוש עשרה ספרי תורה, לכל שבט נתן ספר תורה ואת השלוש עשרה הניח בארון הברית. מקצת הראשונים סוברים שנתן אותו ללוויים. אח''כ מסר כל תורתו ליהושע ומינה אותו להעביר ולשנן גם את התורה שבע''פ. ואסור היה לכתוב אותה כדי שלא תפול בידיים שאינן כשרות ויעשו בה שינויים. וכך מסר יהושע לזקנים וכך מסרו בשלימות עד לאנשי הכנסת הגדולה, עד זכריה ומלאכי ועוד שהיו אנשי הכנסת הגדולה. לכל אחד היו ישיבות ושם הם היו לומדים ומפלפלים בתורה שבע''פ מה שקבלו ממשה רבינו בירושה. ובכל דור ודור חפשו חידושים והכל בע''פ, בלי נקודות וטעמים בתורה שבכתב ובזמן הכנסת הגדולה ניתנה רשות לכתוב נקודות וטעמים והתירו משום ''עת לעשות לה' הפרו תורתך'', (תהילים קיט).
כך נהגו עד שבא רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שהיה מאחרוני התנאים והוא ראה שנוצרו קבוצות שמסבירים טעמים שונים ולכל אחד יש חידושים בתורה והסברים שונים במצוות ולכן אסף את כל הדעות והחידושים וקיבץ אותם במשניות בשביל שלא ישתכחו הדברים, וכל אחד ממאה ועשרים הזקנים של הכנסת הגדולה העביר לתלמידיו ושומעי לקחו את דברי קבלתו. עד רבינו הקדוש לא הייתה בין התלמידים מחלוקת בהבנת רבותיהם. אבל הוא ראה שבין תלמידי רב אחד ובין תלמידי רב אחר יש הסברים שונים לעניינים בתורה ובגלל הצרות והטרדות והתמעטות הדורות חשש רבינו הקדוש שאם לא יכתבו הדיעות הנ''ל יתחילו להיות מחלוקות אפילו בתוך הקבוצות בהבנת רבם הקרוב להם, ואז התמסורת של האמת המוחלטת ממשה רבינו תשתבש. ותשתכח תורה מישראל בתוקף הגלות והצרות.
לכן אסף רבינו הקדוש את הכל הקבלות הברורות של כל רב ותלמידיו, של כל ישיבה שבראשה עמד אחד מאנשי הכנסת הגדולה, וכתב הכל במשניות. לרבינו הקדוש היו אחד עשר תלמידים ביניהם בניו שמעון וגמליאל בר קפרא, רבי חייא, רבי יוחנן וכו' והם חדשו שמה שכתב רבינו הקדוש במשניות היה מעט ממה שלימד אותם. ובאו להוסיף דברים על דברי המשנה שקיבץ רבם. רבי חייא למשל כתב את התוספתא, שהיא תוספת על דברי קבלה מפי רבינו הקדוש. רבי הושעיה ובר קפרא כתבו את הברייתות, וכן מוצאים אנו בגמרא מושגים כגון תנן זו משנה ששנה רבי יהודה הנשיא. תנו רבנן זו תוספתא שנשנתה ע''י רבי חייא. תניא - זו ברייתא שנשנתה ע''י רבי הושעיה ובר קפרא.
המשנה היא החזקה ביותר והמבוססת ביותר ולכן אסור להגיה בה לעולם. זה שלפעמים הגמרא אומרת ''חסורי מחסרא והכי קתני'' בא לומר שצריך להוסיף אצלנו כמה פרטים כדי שנבין את המשנה. התוספתא של רבי חייא חזקה יותר מברייתא של רב הושעיה ובר קפרא. משום שחכמים התעסקו איתה יותר והגיהו בה ועשו בה תיקונים משיבושים שנפלו בה. ולכן בגמרא שונים אותה בלשון תנו רבנן, ואילו את הברייתא שנו חכמים פחות ולכן נשנית בגמרא בלשון תנא דהיינו נאמר בלבד.
לאחר מכן חיבר רבי יוחנן את התלמוד הירושלמי, רב חיבר את הספרא על חומש ויקרא, רבי הושעיה חיבר מדרשים על חומש בראשית, רבי תנחומא חיבר את מדרש תנחומא ורבה חיבר את מדרש רבה שניהם על התורה. לאחר מכן באו תלמידים רכים והתחילו להיות שינויים ומחלוקות ביניהם לגבי פירוש דבריו של רבינו הקדוש במשניות, דור התנאים והאמוראים כרב אשי שהיה ארבעים דורות אחרי משה רבינו, ומפני המחלוקות והצרות והגלות הממושכת לא היה מצוי מקום מרכזי שבו היו יכולים לפתור את כל המחלוקות. בא רב אשי ורבינא ואספו את כל השמועות הטעמים והנימוקים של כל אחד מהתנאים והאמוראים, כיצד כל אחד קיבל מרבו, וקבצו הכל בגמרא היא התלמוד הבבלי. הם קיבצו בררו ולבנו כל הדיעות הדק היטב עד שהגיעו לאמת הצרופה ע''י שתאמו כל הדיעות ושלא תהיה סתירה ונעשה בהסכמת כל אותם חכמים שהיו באותו הדור, ואין רשות לשום אחד לחלוק על הגמרא כשם שאי אפשר לחלוק על תורה מסיני. כל תהליך הבירור והאיסוף והאימות של דברי הגמרא הקדושה ארך 80 שנה בפלפול גדול ובצורה מושלמת.
במשך הדורות שהלכו ונתמעטו והתקשתה ההבנה בטעמים של הגמרא ולרדת לסוף דעתם של האמוראים באו רבנן סבוראי משנת 4236 ועד 4349 כמאה ועשר שנים, ראשוני הסבוראים היו תלמדיו של מר בר אשי ורבה תוספאה, והמשיכו את דרכם של האמוראים - אחריהם באו הגאונים, רב שרירא גאון, רב האי גאון ורבי יהודאי גאון הלא הוא הגה''צ רבי סעדיה גאון וכו'. בתקופת הגאונים היו גם על העיטור והרי''ף - רבינו אלפסי. בין חתימת התלמוד ועד הרי''ף היו 672 שנה. תלמידיהם של הרי''ף ובעל העיטור נחשבו דור תחילת הראשונים ובהם הרמב''ם, רש''י רבינו גרשום, שכל אחד מהם פירש את הש''ס הבבלי. תקופת הראשונים החלה לפני כאלף ומאה שנה בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות לבריאת העולם ונמשכה כארבע מאות ושבעים שנה. בין הראשונים היו גאוני עולם כהרמב''ם, רש''י, הערוך, הרשב''ם, רבינו בחיי, רבינו תם, הראבי''ה, הרד''ק, רבינו יונה גרונדי, הרמב''ן, רבינו פרץ, הריטב''א, הרא''ש הריב''ש ועוד.
לאחר תקופת הראשונים שהסתיימה לפני כחמש מאות שנה החלה תקופה האחרונים (מגירוש ספרד ועד היום הזה) ובה חיו גאוני עולם המעניקים את החמה בקומתם: הספורנו, האר''י הקדוש, הרמ''ק, הרמ''א, הרדב''ז, מרן השולחן ערוך, האלשיך הקדוש, המהר''ל מפראג, הב''ח והט''ז, רבי שלום שבזי, אור החיים הקדוש, הרמח''ל, הבעל שם טוב, רבי יהונתן אייבשיץ, היעב''ץ, הרש''ש הקדוש ועד גדולי עולם בדורות האחרונים כהבן איש חי, כף החיים, החזון איש, הסטייפלר ורבי יהודה צדקה זיע''א.
ועד שזכינו בדורינו למאור הגדול מרן פאר הדור והדרו, מופת השקדנים, עמוד ההוראה מרן הגר''ע יוסף שליט''א. ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור.
הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין.
לכאורה קשה: הרי מסכת אבות עוסקת בהקניית מידות טובות ודרך ישרה שידבק בה האדם במצוות שבינו לבין חבירו, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה. ואילו אזהרה זו מתייחסת לדיינים ושופטים ולא לכולי עלמא? ונראה לי האביון לתרץ עפ''י רבנו יוסף חיים זיע''א בספרו ''עוד יוסף חי'' פרשת שופטים על הפסוק ''שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'' (דברים טז, יח) והכוונה היא כי בגוף האדם יש איברים שיש בהם שערים פתוחים, עיניים, אזניים, פה, וכו' ובהם מתגרה היצר ביותר, ולכן צריך האדם לתת עליהם שופטים ושוטרים. השופט הוא השכל של האדם שנותן הוראות מה לדבר, מה לראות, מה לשמוע וכו' אבל השופט כלומר השכל הישר לא מספיק, צריך מי שיסייע בידו לאכוף את החוק, שהרי ישנם הרבה אנשים שיש להם שכל טוב אבל לא בעיני אלוקים ואדם. לכן צריך גם את השוטר שהוא היראת שמיים של האדם. וע''י שיתוף פעולה הדוק ביניהם אפשר לו לאדם לנצח את יצרו.
אומרים לנו רבותינו הקדושים, אנשי הכנסת הגדולה ''הוו מתונים בדין'', שימלך אדם בשכלו וביראת השמיים שלו לפני כל פעולה שעומד לבצע. הטובה היא אם רעה? או כמו שהיה אומר מרן החפץ חיים זיע''א ''מה הקב''ה ירוויח מזה??'', וזה צריך להיעשות במתינות אומר הרמח''ל זיע''א בפרק ב במסילת ישרים מפני שמתחבולות היצה''ר וערמתו להכביד העבודה בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא ישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם ודאי שמייד היו מתחילים להנחם ממעשיהם: והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ט) ''תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר''. עכ''ל. ועל כן הקדים הרב זיע''א בעל מסילת ישרים ואמר בריש הפרק ''הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה. ע''כ לשונו הטהור.
פירוש נוסף: הוו מתונים בדין הגמרא במסכת סנהדרין (דף קט) אומרת: שלושה שימשו בתיבה בזמן המבול ועברו על האיסור שלא לשמש בזמן צער: חם בנו של נח, העורב, והכלב. חם נענש שישתנה גוון עורו לשחור כחשכת הגלות, העורב נענש שהוא מזריע את בת זוגתו בפיו, ואילו הכלב נענש בזה שמידי פעם הוא נקשר עם בת זוגתו, אומרים חז''ל שנח רצה לגרש את העורב ובכך לגרום למותו כעונש על ששימש בתיבה, הפסוק אומר ''וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים'' (בראשית ח, ז) אמר לו הקב''ה לנח עדיין לא הגיע זמנו של העורב לצאת מן העולם, עוד יבוא היום שהעורב יצדיק את קיומו עלי אדמות, וזה יהיה בזמן שאליהו הנביא יתחבא במערה מפני איזבל ואחאב, ואז העורב יכלכל את אליהו הנביא זכור לטוב עם האנשים אשר איתו במערה, בלחם ומים משולחנו של אחאב, ורמז לכך מוצאים בפסוק עצמו ''עד יבשת המים'', יבשת בהיפוך אותיות תשבי שהוא אליהו זכור לטוב.
ומזה אנו לומדים שגם אם רואה אדם ערוות דבר אצל חבירו, או שחברו נכשל בעבירה - אל יפסול אותו בשל כך, ישראל אע''פ שחטא - ישראל הוא. אסור לפסול שום אדם, וכל הפוסל במומו פוסל. לדוגמא: ראובן משתדל תמיד ללכת לשמחות של חברו שמעון, כן ירבו, ומשמיים רצו שבשמחה שעשה ראובן להולדת בנו, לא יגיע שמעון, מאלף ואחת סיבות. מייד כועס ראובן ואומר בחרי אף: ''זהו, אצלי הוא גמר. גם אם תהיה לו שמחה שישכח ממני!!'' אומרים על כך אנשי כנסת הגדולה - תהיה מתון בדין, אל תמהר לחרוץ את גורלו. בצדק תשפוט עמיתך. כלומר למד עליו כף זכות, בשלב הבא תוכל לשאול את חברך למה לא הגיע לאירוע. ואיך מנע ממך את התענוג הזה, והוא ודאי יאמר לך את הסיבה האמיתית שתיישב דעתך. שאם לא כן ישאר בליבך רוגז וכעס על חברך, לא ברכת שלום, לא בוקר טוב לחץ ומתח הדדי וקצר בתקשורת שיוביל במהרה לשנאת חינם רחמנא ליצלן.
לכן תדון כל אדם לכף זכות: ומתון מתון ארבע מאות זוז שוויה וצריך אדם לרדת לעומק דעתו של החבר, ולשפוט אותו מתוך אהבה ובמתינות הדעת. ולא להסיק מסקנות חפוזות שבתשעים ותשע אחוז מהמקרים אינם נכונות.
פירוש נוסף: הוו מתונים בדין לכל אדם יש רגעים שבהם הוא כועס, או גוער באחד מילדיו, או שצריך להעיר הערה מסויימת, אומרים חז''ל תהיה מתון, אל תעניש בכעסך, אל תעיר הערות מתוך כעס ורוגז, אלא המתן עד שיעברו פנים של זעם. כמו שאמר הקב''ה ישתבח שמו למשה ''פניי ילכו והניחותי לך'' (שמות לג, יד) המתן עד שישתכח הכעס. מפני שבכעסו של אדם - לא מחכמה ידבר ויפעל. לפעמים מכה אחד ההורים את ילדו על מעשה שובבות שעשה. אמנם שלמה המלך ע''ה כבר למדנו ''חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר'' (משלי יג כד) וכן ''יסר בנך ויתן מעדנים לנפשך'' (משלי כט, יז) אבל גם להכות צריך לדעת איך ומתי. לפעמים אדם בא עצבני וכועס לאחר יום עבודה ובנו מכעיס אותו אז את כל המתח והתסכול הוא מפרק על בנו, וחושב שזה חינוך הילדים, למעשה אין זה חינוך הבנים, אלא הוצאת מתח ועצבים על קרבן אומלל.
מספרים על הגה''צ רבי אליהו לופיאן זצוק''ל שהיה רואה שבנו עשה דבר לא טוב היה מכה אותו רק למחרת, שאל הבן את אביו הצדיק אתמול חטאתי והיום אני לוקה? והשיבו אביו שאם אתמול היה מכה אותו מייד לאחר המעשה שעשה היה זה פירוק הכעס והתסכול, אבל היום שהוא לא כועס כבר הוא מכה אותו משום מצוות חינוך. ומשום ''חושך שבטו שונא בנו''. וכן אמר שלמה המלך ''דברי חכמים בנחת נשמעים''. (קהלת ט, יז).
פירוש נוסף: הוו מתונים בדין ידוע המעשה בקמצא ובר קמצא (גיטין דף נה ע''ב) שבגלל שפגעו בבר קמצא והציאוהו מהסעודה הלך ועשה מעשה שפל להתנקם ביהודים, הלך לקיסר ואמר לו מרדו בך היהודים והסימן לכך שלא יקריבו קרבן משלך, לאחר שהטיל מום בעגל, למאן דאמר בשפה, ולמאן דאמר בדוקין שבעין, ודברים אלו רומזים לצרות העין שהייתה בהם איש באחיו או לפי שיטה שניה במום שבפה בעוון לשה''ר רכילות ודלטוריה דבר שגרם לחורבן הבית (עפ''י המהרש''א) עפ''י דברים אלו החליטו סנהדרין להעמידו לדין.
וידוע שבדיני נפשות מתחילים לדון מן הקטן שבבית דין ומסיימים בגדול, משום שנאמר ''לא תענה על ריב'' על רב כתיב. רבי זכריה בן אבקולס שהיה אב''ד ענוותנן גדול החל לדבר ראשון משום שהחשיב עצמו לקטן שבבית דין שמתחיל לטעון ראשון. אמר: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג?? כיוון שכך נסתתמו טענותיהם של שאר חברי הסנהדרין. ואומרת הגמרא (גיטין נו) ''ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו''. ולפי מאמר אנשי הכנסת הגדולה לו היה רבי זכריה מתון יותר בדין ומחווה דעתו באחרונה, יתכן והגמרא לא הייתה מייחסת לו חרבן הבית.
פירוש נוסף: הוו מתונים בדין הגמרא בסנהדרין (דף ז עב) אומרת: דרש בר קפרא מהיכן לומדים שצריך להיות מתון בדין? מסמיכות הפסוקים ''ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו'' (שמות כ כב) וסמוך לו: ''אלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' ולכאורה יקשה: שהרי במזבח לא היו מעלות (מדרגות) אלא היה עשוי כבש? ועוד קשה: שהרי הכהנים היו לבושים מכנסי בד ואיך יתכן שתגלה ערוותם בפוסעם ע''ג המזבח? והתשובה לכך כיוון שהמזבח היה כבש בו היו עולים עקב בצד אגודל, בנחת ולא במרוצה שאם לא כן עלולות להיות לזה תוצאות קטלניות (כעין המעשה במסכת יומא דף כג ע''א על שרצו הכהנים לכבש ואחד הוציא סכין ודקר חבירו רח''ל).
כך בדין ומשפט צריכים להיות זהירים ומתונים מפני שתוצאות החיפזון עלולות להיות חמורות ביותר. אומר רבי אלעזר פאפו זיע''א בספרו ''פלא יועץ'' ערך ''מתון'' ואפילו במילי דמצווה צריך להיות מתון לחשוב אם ראוי לעשותה, שלא יהיה מצווה הבאה בעבירה, ושלא יבוא להיות תוהה על הראשונות, וכשיסכים לעשותה יחשוב באיזה אופן ראוי לעשותה בשלימות. עכ''ד.
עד כמה צריך כל אדם להיות מתון וזהיר כשהוא דן דין עצמו, לזכור כי לפני מלך מלכי המלכים הוא עומד ויבחן את מעשיו דיבוריו והגיוניו בהתאם לכך. כי כל אדם הוא דיין בהנהגת עולמו ועליו להיות זהיר מלהטות את הדינים שלו בנוגע לסביבתו. הסוחר במשאו ובמתנו. בעל הבית עם שכניו, ועם בני ביתו, הבעל ביחס לאשתו שאונאתה קרובה. כל אחד עומד באזהרה של משנה זו למצות את הדין המיוחד לו.
פירוש נוסף: הביא הרב יוסף חיים זיע''א בספרו חסדי אבות. הוו מתונים בדין כלומר כשמידת הדין מתוחה על האדם ורואה שיסורים באים עליו אל יכעוס ויטיח דברים כלפי מעלה חלילה, אלא ידום ויהיה מתון ויקווה אל ה', עד שיהפך לו הרעה לטובה, כמאמר התנא רבי עקיבא במסכת יבמות (דף קכא) על כל גל וגל נענתי לו בראשי.
והעמידו תלמידים הרבה:
הגמרא בברכות (דף כח) מספרת שלאחר הפעם השלישית שציער רבן גמליאל הנשיא את רבי יהושע החליטו להעבירו מתפקידו לאחר שנבחר רבי אלעזר בן עזריה לרשת את מקומו של רבן גמליאל נתווספו בבית המדרש עוד שלוש מאות ספסלים ופוטר השומר שהציב רבן גמליאל בשערי בית המדרש ומנע מאדם שאין תוכו כברו להיכנס וללמוד [מסתמא ניחן אותו השומר ברוח הקודש...] רבן גמליאל היה ליבו נוקפו. שמא גרם ביטול בית המדרש לציבור הרחב. ולמרות שהראו לו בחלומו כדים לבנים מלאים באפר לומר שכל אלו שנכנסו ללמוד אחר העברתו אין תוכם כברם בכ''ז אומרת הגמרא ולא היא, אמנם רבן גמליאל ביטל תורה מעם ישראל ורק ליישב דעתו ולפייסו הראו לו את אותו חלום ובא ללמדנו שאמנם חשובה האיכות, אבל לא פחות מכך גם הכמות.
וכן הוא אומר בגמרא (ברכות סג) תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר, בשעת המפזרים כנס, אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר, שנאמר ''יש מפזר ונוסף עוד''. ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר ''עת לעשות לה' הפרו תורתך''. ובירושלמי פירש ששניהם עניין אחד הוא: כשהתורה חביבה על התלמידים וצמאים הם לדבר תורה - פזר את דבר ה' מכפר לכפר ומעיר לעיר להשקות את הצאן הקדוש. כי מן הבאר ההיא ישקו כל העדרים ומאידך כשאין דברי תורה חביבים על אותו דור, יש לכנס ולרכז את התורה בישיבות הקדושות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ואמרו רבותינו ז''ל על הפסוק בקהלת (פרק א' פסוק י) ''בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך'' היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו ''כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים'', ונלע''ד לדייק מדברי התנא הקדוש ''העמידו תלמידים'' ולא אמר למדו תורה לתלמידים לומר שכמו שהכסף והעושר מעמיד אדם על רגליו כך להעמיד תלמידים פירושו להעשיר אותם בלימוד מגוון כגון מוסר, יראת שמיים, דרכי יושר והנהגות שבין אדם לחברו, מלבד לימוד המשנה או הגמרא.
ועל דרך צחות אפשר לומר העמידו תלמידים הרבה כלומר שעל ידי שיתעסקו בתורה ותגדלו ותתעצמו בה, תוכלו לגרום לאחרים מצוות והדרת פני זקן, זה שקנה חכמה, שעל ידי שתלכו לידם יקומו מפניכם ויקיימו את המצווה (ילקוט יוסף הלכות כיבוד אב ואם דף רע''ח).
ועשו סייג לתורה
הפסוק הפסוק אומר ''ושמרתם את משמרתי'' (ויקרא יח ל) ופרשו חז''ל עשו משמרת למשמרתי ורמז לזה מצינו במעמד הר סיני שם מצווה הקב''ה את משה רבינו ע''ה בשלשת ימי הגבלה ''לך אל העם וקדשתם'' וסמיך ליה ''והגבלת את העם סביב לאמר (שמות יט, י יב) כלומר אדם שרוצה לעלות במעלות התורה והיראה, בבחינת מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו יהודי המבקש להתקדש ולהיטהר בעבודת השם שלו - יגביל את עצמו ויעשה לו סייגים וע''י כך יזכה ל''וקדשתו''. יקדש ויגביל עצמו גם בדברים המותרים לו כפי שציוותנו התורה בריש פרשת קדושים ''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם'' (ויקרא יט) כלומר פרושים תהיו. קדשו עצמכם במותר לכם. רש''י פירש במקום: הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה וכו'.
ואם ישאל השואל מה הטעם שאדם צריך להפריש עצמו גם בדברים המותרים לו, דיינו מצוות עשה ולא תעשה שיש בתורה ועוד מצוות ותקנות של רבנן הקדושים לאלפים ולרבבות. האם לא די בזה? התשובה לשואל היקר, עפ''י הגמרא בקידושין (דף ל ע''ב) אומר הקב''ה בראתי לאדם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. הא למדת שתורה היא תבלין ורפואה ליצר המבקש להוציא את האדם מן העולם, וכמו שתבלין אם מגזימים בו, ממעטים או מרבים יותר מדי - הרי מקדיחים את התבשיל או גורמים לתפלות האוכל, כך התורה הקדושה מדודה ושקולה וכל סטייה ממנה ימין או שמאל גורמת לקלקולים גדולים, הגדר המתחם את השביל העולה להר ה' הם גזירות חז''ל והסייגים שיעשה אדם לעצמו כדי שלא יכשל באיסורים שגופי תורה תלויים בהם.
מצינו בגמרא מסכת עירובין (דף כא ע''ב) נאמר על הפסוק ''הדודאים נתנו ריח על פתחנו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך'' (שיר השירים ז, יד) אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה, רבונו של עולם הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי - וקיימתים.
ועוד שם דרש רבא מאי דכתיב ''ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה'' (קהלת יב) בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ופרש רש''י דברי תורה יש בהן שאין בהן חיוב מיתה, אבל דברי סופרים (העובר עליהן) חייב מיתה על כולן, כדכתיב ''ופורץ גדר ישכנו נחש'' (קהלת י) עכ''ל.
ובהמשך הגמרא אמר רבא מאי דכתיב (קהלת יב) ''ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם איזן וחקר תיקן משלים הרבה'' - איזן וחקר תיקן משלים הרבה מלמד שבתחילה הייתה דומה תורה לכפיפה שאין לה אזניים (ידית אחיזה) עד שבא שלמה ועשה לה אוזניים. כלומר שתיקן גזירות כגון עירובי חצרות ותחומין. שניות לעריות, טומאה וטהרה, נטילת ידיים לעשות סייג לטהרות וכו' וע''י כך אוחזין ישראל במצוות ומתרחקים מן העבירות.
כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער השלישי סעיף ז) וז''ל: ותקנות חכמים וגדריהם סוד לדרך היראה, כי יעשו גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה, כבעל שדה אשר יעשה גדר לשדהו מאשר יקר בעיניו כי ירא פן יכנסו בו בני אדם והיה למשלח שור ושה, כענין שנאמר (ויקרא יח ל) ''ושמרתם את משמרתי'' - עשו משמרת למשמרתי ורוב הזהירות והגדר והרחקה מן האיסור הלא זה מעקרי המורא, והמרבה להזהר יגיע אל השכר הגדול, כעניין שנאמר (תהילים יט) ''גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב'', על כן אמרו חכמים על הפסוק ''כי טובים דודיך מיין'' (שיר השירים א) חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. כי גדריהם וגזירותיהם מעיקרי היראה! עכ''ל.
נאמר בתורה (ויקרא יא מד) ''והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה''' ופירשה הגמרא בברכות (דף נג ע''ה) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ודרש על כך מהר''ם שפירא מלובלין זצ''ל והתקדשתם אלו מים ראשונים - כלומר בטרם לידת האדם היהודי טבלה אמו במקווה טהרה, אלו המים הראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים זו הטבילה שטובלים את האדם לאחר פטירתו מן העולם לפני שנקבר. והמים האמצעים הם המים שנוטל אדם במשך כל ימי חייו בקומו משנתו, ביציאתו ממקומות שאינם קדושים, בגשתו לסעודה וכו'.
פרק א - משנה ב
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
ידוע מה שאמרו חז''ל שהאדם נקרא עולם קטן, ושלימותו של העולם כלומר האדם לא תיכון ללא שלושה דברים אלו.
ובא הכה''ג מאחיו, רבי שמעון להשמיענו שאם ישתלם האדם בשלושה דברים אלו: תפילה, תורה, וגמילות חסדים, הרי בזה יקיים את יעודו בעולם הזה, ותהיה משמעות לקיומו עלי אדמות.
על התורה
כתיב ''אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי'' (ירמיה לג) ללמדנו שאילולא התורה הקדושה לא נתקיימו שמיים וארץ, והכל היה חוזר לתוהו ובוהו. האנרגיה היחידה המקיימת את העולם כולו וכל אשר בו היא התורה הקדושה. ומיסודות האמונה שאם יפסק רגע אחד קול התורה בעולם, מייד הכל חוזר לחושך וצלמוות וחידלון.
כתב רבינו חיים מוולוז'ין זצוק''ל בנפש החיים (שער ד פרק י) על הפסוק ''ויהי אצלו אמון'' (משלי ח ל) אמרו חז''ל אל תקרי אמון אלא אומן, שהתורה היא כלי האומנות שבאמצעותה ברא הקב''ה שמיים ואר. ץ. וז''ל הרב הקדוש זיע''א: שכמו שבעת הבריאה בא נאצלו ונבראו כולם, כן מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבתם ובלי שפעת אורה בהם כל רגע ממש להאירם ולהחיותם ולקיימם, היו חוזרים כולם לתוהו ובוהו ממש'' עכ''ד. ובהמשך (בפרק יא) אומר הרה''ק: ''והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו, מקצה עד קצהו, פנוי ח''ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה כרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום, וכן שפעת אורם או מיעוטו ח''ו, הכל רק כפי עניין ורוב עסקנו בה, ולכן אנו מברכים על התורה וחיי עולם נטע בתוכנו. עכ''ל.
נמצנו למדים א''כ שהחמצן שמחיה את העולם בכל שנייה היא התורה הקדושה וכן כותב הזוהר הקדוש בפרשת בראשית (מז א) כל מי שעוסק בתורה בכל יום יזכה שיהיה לו חלק לעולם הבא, ויהיה נחשב לו כאילו ברא עולמות. שהרי בתורה נברא העולם ונשתכלל כ''ש ''ה' בחכמה יסד ארץ'' (משלי יג. יט). בא וראה: ברוח פיו עשה הקב''ה את העולם וברוח פה מתקיים, זהו רוח פיהם של אלו הלומדים תורה. עכ''ל. וכן כתב הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (דף קס''ו) וכן כתב בפרשת וישב, וכן בפרשת ויקרא (דף יא סוף עב) קחנו משם, ולא זו בלבד שלימוד התורה מקיים את העולם, אלא ככל שיתרבה לימוד התורה כך קיום העולם איתן יותר וברווחה רבה יותר.
כתב הגה''צ רבנו בן ציון אבא שאול זצוק''ל בספרו הבהיר אור לציון (דף יב): כמה צריך להיות שמח ומאושר כל בן תורה, נתאר לעצמנו שאדם ראה מישהו נוטה למות ח''ו, ועשה לו הנשמה וגרם לו להמשיך לחיות כמה ישמח על מעשה זה שעשה ומה תהיה השמחה אם הציל קבוצה של אנשים?! ואם יודע האדם שכשהוא לומד תורה כל העולם כולו ניצל בגללו. בוודאי צריכה להיות לו שמחה גדולה מאוד, עכ''ד. המשנה בפאה בפרק א' אומרת ''אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה''ז והקרן קיימת לו לעוה''ב: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם''.
ואמרו בעלי המוסר בא וראה: יהודי מקיים מצוות כתיבת ספר תורה, מזיל זהב מכיסו כמה אלפי דולרים - מקיים מצווה אחת בתורה דכתיב ''ועתה כתבו לכם את השירה הזו ולמדה את בני ישראל'' (דברים לא יט). יהודי צם במשך עשרים ושש שעות ביום הכיפורים מקיים מצווה אחת ''בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם'' (ויקרא ט''ז כט) קונה תפילין מהודרות בארבעת אלפים שקלים חדשים - מקיים מצווה אחת, יושב שבעה ימים בסוכה מקיים מצווה אחת. אבל כשהוא לומד תורה בכל מילה ומילה מקיים תרי''ג מצות שהרי תלמוד תורה כנגד כל המצוות שבתורה!!!
וכבר חישב הכהן הגדול מראדין, מרן החפץ חיים זצוק''ל שבדקה אחת אפשר לדבר מאתיים מילים כלומר מקיים בחישוב פשוט מאה עשרים ושתיים אלף ושלוש מאות מצוות. בשעה אחת של תלמוד תורה מקיים שבע מליון שלוש מאות חמישים ושש אלף מצוות!!! וזה כשהוא לומד לבד. אם יושב ללמוד עם מניין אנשים נכפיל את הסכום הנ''ל פי עשרה, וכל זאת ביום חול ביום שבת נכפיל את הסכום פי אלף (ע''פ הבן איש חי פרשת שמות שנה שניה). וכל זאת כשהוא לומד בנחת ושלווה, אם התנאים קצת יותר קשים עדיף אחת בצער ממאה שלא בצער נכפיל את הסכום פי מאה!!! וכמובן שום מחשב בעולם לא יוכל לחשב ערך שעה אחת של לימוד תורה בעוה''ז!!
על כן יאמרו המושלים בואו חשבון, זהו חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד
שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, יראה הנבון ויתבונן המשכיל לקבוע לעצמו זמן מסויים בכל יום, כי חוק לישראל הוא. ללמוד תורה תמידין כסדרן, לא כאותם המשלימים ומחזקים את המניינים בבתי הכנסת השונים, היום כאן ומחר שם, ומחרתיים במקום אחר. אלא עשה תורתך קבע, רב קבוע, שעה קבועה, מקום קבוע, ולא יאבד שום שיעור בעד כל הון שבעולם אז יתקיים בו הפסוק ''אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף'' (שיר השירים ח) כלומר אם אדם עושה עצמו קבוע כחומה חזקה ויציבה - אפשר לבנות עליו. אבל אם הוא בבחינת דלת המסתובבת על צירה כלומר שאינו מתמיד במקום אחד אזי צריך לקבוע את עצמו במסמרות ללוח ארז.
ועל כך דרש הגרי''ח זצוק''ל בספרו ''עוד יוסף חי'' שכל הקובע זמן מסויים ללימוד התורה בכל יום ולא מתבטל ממנו מתקיים בו הדין ש''כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי'', ומעלה עליו הכתוב כאילו למד חצי מהיום! על המשנה הנ''ל מסכת פאה: ותלמוד תורה כנגד כולם היה דורש המשגיח הגה''צ רבי אליהו לופיאן זצוק''ל בשם הסבא מקלם זיע''א: כדאי היה לקב''ה ישתבח שמו לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד במשך זמן הבריאה ''ברוך הוא וברוך שמו'' ואלף פעמים ברוך הוא וברוך שמו לא מגיע לגודל חשיבות של אמן אחת ואלף פעמים אמן לא מגיע לגודל חשיבות של עניית ''אמן, יהא שמיה רבא'' פעם אחת. ואלף פעמים עניית אמן יהא שמיה רבא לא מגיע לזכות של תיבה אחת מלימוד התורה!!! עכ''ל.
כתב בספר ''נפש החיים'' של הגה''צ רבי חיים מוולוז'ין זיע''א ששכר לימוד תורה לא רק לעצמו עומד אלא גם לכלל ישראל ולעולם כולו. שבעת שמתמעט לימוד התורה - נוטה העולם להחרב רח''ל ובהתחזקות בעסק התורה מתחזק העולם על עומדו. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה את הפסוק ''כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל'' (שמואל א. ב. ט) שבכל יום יוצאים מלאכי חבלה מלפני הקב''ה לחבל את העולם כולו, ואלמלא בתי כנסיות ובתי מדרשות שתלמידי חכמים יושבים בהם ועוסקים בתורה, היו מחבלים את העולם כולו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (מדרש בראשית רבה פרק כה) על הפסוק ''הקול קול יעקב והידיים ידי עשו'' (בראשית כז כב) בזמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין ידי עשיו יכולות לשלוט. וכן אמרו חז''ל על הפסוק ''עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים'' (תהילים קכב) מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערים המצויינים בהלכה, תלמידי חכמים שבירושלים שהיו עוסקים בתורה.
מסופר שבזמנו של מרן החפץ חיים רצו לבנות בית חולים יהודי על טהרת הכשרות ולשם כך אספו כספים מכל היהודים העשירים והאמידים, עשו ''דינר'' וסעודה גדולה לכבודם של התורמים הנכבדים וכל אחד מהם הרים תרומתו לבית החולים, אחד תרם מכשיר א. ק. ג משוכלל, שני תרם עשר מיטות, שלישי תרם מחלקה מסויימת וכו'. באמצע ה''דינר'' נכנסו תלמידי חכמים לשאול את מרן הח''ח בענייני הלכה דחופים וחשובים, והוא התפנה אליהם למשך שעה ארוכה, לאחר שהלכו התרעמו העשירים על החפץ חיים ואמרו לו מדוע הקדיש להם הרב זמן כה רב, האם הם חשובים כמונו? האם גם הם הרימו תרומתם לביה''ח? אמר להם החפץ חיים כל אחד מהם תרם חמישים מיטות, העשירים המה שמעו כן תמהו, חמישים מיטות? הרי אנו העשירים ביותר תרמנו לכל היותר עשר מיטות, ואיך אברך פשוט יתרום פי חמש מאיתנו? אמר להם הח''ח דעו לכם בזכות לימוד התורה שהם לומדים מונעים בכל יום מחמישים איש לחלות ולהזדקק לאותן מיטות שתרמתם אתם!!
מספרים שפעם בא לביתו של החפץ חיים זיע''א עשיר אחד והתפלא לראות באיזה בית דל חי גדול הדור. ראה בביתו של הגאון בקושי כמה כסאות שולחן מטה וארון ספרים. אמר לו העשיר, רבי היכן כל הרהיטים שלך, הנכסים העושר? השיב לו החפץ חיים בשאלה והיכן הרהיטים שלך? ענה העשיר אמנם בתור אורח שנטה ללון כאן יש לי מעט דברים הנצרכים לי, אבל בעירי יש לי כל טוב עושר וכבוד. אמר לו הח''ח אותו הדבר אצלי. גם אני אורח בעוה''ז. ובעוה''ב יש לי את הכל מוכן.
ביני וביני לקח אותו הגאון אל ישיבתו בראדין אולי יתרום משהו לישיבה, האורח העשיר נכנס לישיבה ושמע את קול התורה מהדהד בעוז מעשרות אברכים. לאחר שיצא אמר לחפ. ץ חיים אני מוכן לתרום לישיבה לרווחת האברכים אולם כדורסל, בריכת שחיה, מגרשי טניס, אבל איני מוכן לשלם סתם שישבו וילמדו. ועוד שאלה לי לרב, יאמר לי רבינו מדוע בחורי הישיבה כולם לובשי שחורים וכל הזמן צועקים בקול רעש גדול, אי אפשר ללמוד יותר בשקט? שהרי דברי חכמים בנחת נשמעים?
אמר לו מרן החפץ חיים אמשול לך משל למה הדבר דומה, הט אוזנך ושמע: עשיר אחד בא בימים (לאפוקי מגנב שבא בלילות:) שהרגיש שקיצו קרב ולא ידע כיצד לבלות את שארית חייו. יעצו לו אוהביו וזרש אשתו שירכוש אוניה גדולה ויערוך מסע תענוגות ברחבי העולם. באוניה ישרתו אותו צוות משרתים, רופא צמוד וכו' וכך יהנה מכספו בימים שעוד נותרו לו. ברוך אומר ועושה. שמע שרוצים למכור אניה כזו והלך לראות. ואכן האוניה תאמה להפליא לדרישותיו. ארבע קומות שבהן כל הנאות והבלי העוה''ז. מיטב הטכנולוגיה והשכלולים. קומה רביעית כולה צבועה בתכלת השמיים (כדי שיזכר בכסא הכבוד) משרתים ומלצרים עומדם לרשותו לשמוע מוצא פיו. נברשות בדולח והכל בתכלת. ירד לקומה שלישית עוד יותר יפה. הכל בורוד מהמם. ירד לקומה השניה וכאן כמעט שהתעלף הכל מזהב טהור וכסף מצורף אבנים טובות ומרגליות.
רצה לרדת לקומה הראשונה, ניסו לשכנע אותו שלא לעשות זאת, למה לך אמרו לו, שם הכל שחור ומפויח, רעש מחריש אוזניים ממנועים ענקיים וממדחפים מפלצתיים. שם כל הטכנאים והעובדים מפוחמם ומושחרים מהשמן והדלק אבל האיש התעקש. הרי אני קונה ארבע קומות ולא שלוש. רוצה לראות ולבקר הכל. כשראה את הקומה הראשונה חשכו עיניו. אכן רעש אדיר נשמע מהמנועים, הכל שחור מפוחם ושמנוני. אמר להם וכי אתם רוצים לשקר ולשטות בי? שלוש קומות מפוארות וכאן הכל שחור ורועש? אמרו לו ומה לעשות שבלי הקומה הזו האוניה לא תזוז ממקומה תשאר כאבן שאין לה הופכין. מבלעדי השחור והרעש הזה כל האוניה תהיה כמו גוש אבן וברזל בתוך הים! זה המשל. והנמשל הוא התשובה לשאלתך אמר הח''ח לעשיר. בלי ''השחור'' ו''הרעש'' הזה העולם לא יכון ולא יעמוד אפילו רגע אחד!!!
הפסוק בתהילים אומר ''כי טוב יום בחצריך מאלף'' (תהילים פד) ופירש רש''י בפירושו לתהילים: אמר דוד המלך ע''ה לפני הקב''ה טוב ללמוד תורת ה' תמימה ואפילו רק יום אחד ואח''כ הוא יסתלק מן העולם, מאשר להיות מלך אלף שנה של עם ישראל! עכ''ד. ובא ללמדנו מה החשיבות של לימוד תורה ליום אחד. עדיף לוותר על אלף שנות מלוכה בעם ישראל כדי להיות יום אחד בבית מדרש!!! אמנם בגמרא מסכת מכות (דף י) דרשו את הפסוק באופן אחר אמר הקב''ה לדוד טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפניי מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפניי על גבי המזבח. ולכאורה צריך לשאול מה ראה רש''י לפרש בתהילים באופן שונה מדברי גמרא שלפנינו? שהרי הדעת נותנת שבמשך אלף שנות מלכות אפשר לקיים אין ספור מעשים טובים, זיכוי הרבים, גמילות חסדים עם כלל עם ישראל, לקדש שם שמים בעולם כולו?
אלא נראה לתרץ בס''ד עפ''י הגמרא במסכת מגילה (דף טז ע''ב) אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. וראיה לכך ממרדכי הצדיק שתחילה נחשב רביעי בסנהדרין, ולאחר שנכנס בעובי הקורה להציל את עם ישראל מגזירת המן הרשע הורידוהו חכמי הסנהדרין מגדולתו והחשיבוהו חמישי, ולומדים זאת מהפסוק ''כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש: ורצוי לרוב אחיו''. (אסתר ח), מדייקת הגמרא לרוב אחיו ולא לכל אחיו מכאן שפרשו ממנו מקצת מחבריו בסנהדרין.
ועוד בגמרא שם: אמר רב גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה. למרות שהמצווה הגדולה והחשובה ביותר בין אדם לחברו היא הצלת נפשות. ואפילו נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. ולמרות שבניין בית המקדש היא המצווה הגדולה והחשובה ביותר בין אדם למקום שהרי על ידה שורה שכינה בישראל בכ''ז גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש ומהצלת נפשות!!! מפני שע''י תלמוד תורה זוכה אדם להגיע לדבקות בהשם יתברך במדרגה הגבוהה ביותר. ואי אפשר להשיג זאת ע''י שאר המצוות אלא ע''י לימוד תורה. שנאמר (דברים ד. ד) ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום''.
וכן אמרו חז''ל במסכת ברכות (דף לד ע''ב) כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא ביתו לתלמיד חכם או לעושה פרקמטיה עם ת''ח ולמהנה ת''ח מנכסיו. אבל תלמידי חכמים עצמן ''עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו'' (ישעיה סד, ג). ולפי זה יובן הפסוק ''וכל חפציך לא ישוו בה'' (משלי ג טו) שכל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, מפני שהדבקות בשכינה הקדושה ע''י כח דיבור ומחשבה טהורה נחשב יותר ממצוות מעשיות שנעשות ע''י שאר האברים.
וכן דרשה הגמרא במסכת הוריות (דף יג) את הפסוק ''יקרה היא מפנינים'' - מכהן גדול שנכנס לפניי ולפנים. כלומר יקרה היא התורה יותר משלושה הקדושות הגדולות ביותר: כהן הגדול הוא האדם השלם והמקודש ביותר שיש בעם ישראל, ולכן רק לו מותר להכנס לקודש הקודשים שהוא המקום המקודש ביותר, ומלבד זאת הכניסה לשם היא רק ביום הכיפורים שהוא היום המקודש ביותר מימי השנה. ואעפ''כ אדם פשוט שעוסק בתורה בהתמדה עצומה חשוב יותר!!. בדומה לזה אומרת הגמרא בברכות (דף ח) ''אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב'' (תהילים פז ב) אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, למרות שמיום שחרב בית המקדש, בתי הכנסיות הם מקום מקדש מעט והתפילות הם במקום הקרבנות שבזכותם מקיים הקב''ה שמיים וארץ. בכ''ז אהבת השם יתברך להלכה ולתלמוד תורה - גדולה יותר, משום שתלמוד תורה גורם לאדם להדבק בבורא עולם יותר.
גדולה תורה שהיא מצלת אף ממלאך פלוני (מלאך המוות). וראיה לכך מצינו בדוד המלך ע''ה. הגמרא בשבת (דף ל) דורשת את הפסוק שאמר דוד המלך ע''ה לפני הקב''ה ''הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני'' (תהילים לט) אמר לו הקב''ה גזרה היא מלפניי שאין מודיעים קיצו של בשר ודם. אבל את יום מותו גילה לו הקב''ה, ביום שבת. בכל שבת לא הפסיק פיו מלמלל דברי תורה כדי שלא יקרב מלאך המוות אליו שהרי התורה בין בעידנא דעסוק בה ובין דעידנא דלא עסוק בה אגוני מגנה ואצולי מצלה (פירוש: התורה בין בזמן שעוסק בה ובין בזמן שאינו עוסק בה מגינה מפגעים רעים ומצילה מן היצר הרע). ורק אחר שהתחכם מלאך פלוני ונענע את העצים בקול רעש גדול, קם דוד לראות מה קול הרעש ונשברה המדרגה מתחת רגליו. והפסיק לרגע ממשנתו הצליח אותו מלאך להשלים תפקידו.
בדומה לזה מצינו בגמרא מסכת כתובות (דף קד) ביום בו חלה רבינו הקדוש ונטה למות גזרו רבנן תענית ובקשו רחמים ותחנונים על נשיא ישראל, כל זמן שהיו מתפללים לא יכל מלאך המוות ליטול נשמתו. כיוון שראתה אמתו של רבי שהוא חולה מעיים ומצטער בכל פעם שחולץ ומניח את תפילין אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. עלתה לגג וזרקה לארץ עציץ כבד, לכמה שניות הפסיקו חכמים את תפילתם ויצאו לראות במה מדובר. ובאותם שניות נטלה נשמתו הקדושה של רבינו הקדוש לגנזי מרומים.
נמצנו למדים שאפילו שהגיע זמנו של אדם להפטר מהעולם כל זמן שעוסק בתורה אין רשות להזיק לו. הגמרא במסכת סוטה (דף כא) דרש רבי מנחם בר יוסי ''כי נר מצווה ותורה אור'' (משלי ו) תלה את המצווה בנר ואת התורה באור. לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור לומר מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם. שנאמר ''בהתהלכך תנחה אותך'' - בעולם הזה. ''בשכבך תשמור עליך'' בקבר. ''והקיצות היא תשיחך'' לעתיד לבוא.
את מאמר הגמרא מצווה בעידנא דעסיק בה וכו' פירש הגאון מוילנא זצוק''ל כך: אדם שבפסח אוכל מצה או בסוכות יושב בסוכה פרי המצווה מגינה ומצילה אותו. אבל אם בפסח ידליק חנוכיה או בפורים יתקע בשופר לא עשה ולא כלום. אבל תורה אינה כן. אפילו אם בפסח ילמד הלכות סוכה יצא ידי חובת תלמוד תורה. אם בשבת ילמד הלכות תפילין או מזוזה הרי מקיים בכך את העולם. ובזכות הלימוד הזה הוא מוגן וניצל מכל מרעין בישין!
הגאון רבי חיים מבריסק זצ''ל היה מפרש את דברי מדרש רבא (תחילת פרשת בראשית) ''הקב''ה הסתכל באורייתא וברא עלמא'' כך: נדמה לנו שהתורה שצוותה אותנו לא תרצח או לא תגנוב, או איסור מאכלות אסורים, שקצים ורמשים וכדומה בגלל שהם מזיקים וגורמים השחתה לעולם כולו. ולכן אסרה אותם התורה. בא המדרש ואומר לנו שההיפך הוא הנכון. יתכן בהחלט שרציחה וגניבה יהיו קיום העולם. ומדוע הם באמת הרס לעולם? מפני שבתורה כתוב שאלו דברים רעים, כלומר מפני שהתורה אמרה אז זה נעשה רע או טוב.
בדומה לזה כל שאר המצוות שנצטווינו עליהם. כגון: אכילת מצה ומרור. לא נצטווינו בהם מפני שהייתה יציאת מצריים. להיפך מפני שהתורה ציוותה עליהם הרבה לפני - הייתה יציאת מצריים. מפני שהתורה ציוותה על כיבוד אב ואם נוצרו אב ואם ביולוגיים וצריכים אנו לכבדם. בגלל שיש מצוות מעקה בתורה - הקב''ה נותן לנו בית כדי שנקיים מצוותו, וכן על זה הדרך כל ציווי התורה הקדושה, ועל כך נאמר ''מי הקדימני ואשלם'' והבן זאת היטב!
ועל העבודה:
בעוונותינו הרבים מאז שחרב בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו והושבתה עבודת הכהנים והלויים בהקרבת קרבנות שיכפרו בעדנו, ואין לנו אלא שיח שפתותינו כמו שנאמר ''ונשלמה פרים שפתינו'' (הושע יד ג). כתב הרמב''ן זיע''א בפרשת בא וז''ל: וכוונת כל המצוות שנאמין באל נודה אליו שהוא בראנו והוא כוונת היצירה. ואין להקב''ה חפץ ורצון בבריאת האדם והעולם מלבד זה שידע האדם ויודה לאל שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהיה מקום לבני אדם בו יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו ''בריותך אנחנו''. עכ''ל.
הקשה המבי''ט זצ''ל בספרו ''בית אלוקים'' לשם מה מתפללים וחוזרים ומתפללים בכל יום תפילות שחוזרות על עצמן, וכי זה כבוד לבוא למלך ולבקש את אותו דבר מאות ואלפי פעמים? ויותר מכך, וכי הקב''ה ישתבח שמו לעד לא יודע את צרכיו של כל אדם. א''כ מה בצע לבקש דברים ולהזכיר דברים שידועים לפניו? אלא באור הדברים כך הוא: מטרת המצוות בכלל והתפילה בפרט הוא הדביקות בבורא יתברך. בבחינת ''ולדבקה בו'', הקשר הפנימי בין נפש היהודי לבין הקב''ה נוצר ע''י הפה והלשון שהם כלי השכל שנתן הקב''ה לאדם להודות לו ולהללו ולעבוד אותו בהם. כ''ש בעל חובת הלבבות (ש''ג פ''ב) ''התפילה נתקנה להחיות סימני השכל''.
וכיוון שתפילה היא דביקות בה' כל כמה שיתפלל האדם לבוראו משובח יותר. והלוואי שיתפלל האדם כל היום כולו. ולכן לתפילה אין זמן מסויים אלא מצוותה ביום ובלילה, כמו שנאמר ''כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקנו בכל קוראינו אליו'' (דברים ד ז) ולפי זה מובן שאין זו הטרדה מצד האדם לבקש ולחזור על אותה תפילה במשך מאות ואף אלפי פעמים כי נחת רוח גדול יש לו להשם יתברך בזה שאין אנו מסיחים דעתנו ממנו. ואנו מגלים תלות מוחלטת בו ומשרישים יסוד זה בקרבנו שהכל ממנו יתברך. ועוד שהמצווה של התפילה אינה אמצעי בשביל להשיג דברים שונים ומאווי לב אלא מטרה בפני עצמה. עבודת הלב.
ואם ישאל השואל מאחר והקב''ה ישתבח שמו יודע כל דרכי בני האדם ועלילות מצעדי גבר, ויודע טוב יותר מהאדם עצמו מה חסר לו, א''כ מה בצע בתפילת האדם על צרכיו הוא? אלא התשובה לכך שחז''ל ואנשי הכנסת הגדולה תיקנו תפילה כדי שנבקש על נפשנו תמיד כדי להרגיש שהכל מאיתו יתברך, כל צרכינו מאווינו ורצוננו, אליו עינינו נשואות שימלא משאלות ליבנו. ומזכירים אנו את הקב''ה בכל צעד ושעל כמו שמצינו ביוסף הצדיק שנאמר בו ''וירא אדוניו כי ה' איתו'' (בראשית טל. ג) שהיה מזכיר שם שמיים בכל פעולה שעשה. ובכך היה דבוק בבוראו בכל רגע.
שאלו פעם את בעל התניא רבי זלמן מלאדי זצוק''ל מה ראה להאריך בתפילתו בכל יום שלוש פעמים ביום ולא התייאש? השיב להם הרב: הגיעו בעצמכם שהוזמנתם לראיון עם שר גדול ומכובד, וכי לא תנעם לכם הישיבה והשיחה עימו? ודאי שרצונכם לשבת ולשוחח עימו כמה שיותר זמן וקשה יהיה בעיניכם להפרד מהשיחה. וכל האריכות לא למשא יחשב לכם. כן אני מרגיש בתפילה. לא עם שר ולא עם מלך בשר ודם אני משוחח, אלא עם מלך כל יכול מלך מלכי המלכים הקב''ה. ואם כן כיצד אוכל לקצר אם יש לי רשות להאריך והשיחה נעימה לי מאוד? ובכל רגע ורגע אני מרגיש זכות וכבוד גדול בהיותי עבד בשר ודם זוכה שיתרצה לדבר עימי מלך מלכי המלכים ולשמוע מה בפי. עכ''ד הטהורים.
מסופר על מרן החפץ חיים זיע''א כשהיו באים אליו אנשים ומבקשים שיתפלל עליהם היה עונה אב לא אוהב שבן שלו שולח בקשה ע''י בן אחר, אלא מעדיף שיבוא הוא עצמו ויבקש. והרעיון הוא אמיתי ונכון. לפנות ישר לבורא לשוחח עימו ולבקש ממנו, שהרי מלא כל הארץ כבודו, ומצפה ומייחל מכל אחד מבניו שישפוך את צקון ליבו בתפילה ובתחינה, וע''י כך יתקרב אל ה' יתברך וממילא ''קרוב ה' לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו באמת''.
כתב רבינו ירוחם הלוי זיע''א בספר ''דעת תורה'' וז''ל: הנה זה יסוד בבריאה כולה, שאין נותנים שום דבר בלא תפילה. הנה האבות הקדושים לא השיגו שום דבר בלא תפילה, עד שאדם הראשון הענק בענקים לא ביקש על הצמחים והיבולים לא הצמיחה האדמה כלום כדכתיב (בראשית ב ב) ''וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה''. ופירש רש''י זיע''א במקום: ומה הטעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. עכ''ל.
אברהם אבינו התפלל על בנים שנאמר ''ויאמר אברהם מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי''. (בראשית טו. ב) אליעזר עבד אברהם התפלל ''ועשה חסד עם אדוני וכו''' (בראשית כד, יב). יצחק ורבקה התפללו על בנים שנאמר ''ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא'' (בראשית כה כא). וכן מצינו ברחל ולאה שהרבו תחינות לפני המקום, ברחל כתוב ''דנני אלוקים וגם שמע בקולי'' (בראשית ל ו) וכן ''נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי וגם יכולתי'', רש''י פירש במקום: נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום. וכן ביעקב מצינו אצלו כמה פעמים תפילות לה'. בצרת עשיו, בצרת שכם, ובצרת יוסף ובנימין.
וכן מצינו בישראל שזכו להגאל מהשעבוד הנורא ע''י תפילות וזעקות כ''ש ''וישמע אלוקים את נאקתם'' (שמות ב, כד) ובלא תפילה לא היו נגאלים. וכן במעשה העגל וכן במרגלים וכן במעשה קרח - בכולם לא נושעו אלא ע''י תפילה. וכן חנה הצדקת לא נושעה ונפקדה בבנים אלא ע''י התפילה שנאמר ''והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה'' (שמואל א א י). וכן מצינו באליהו הנביא זכור לטוב שלא נענה אלא ע''י התפילה שנאמר ''ענני ה' ענני'' (מלכים א, יח, לז). ועוד כהנה וכהנה. הוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אין דבר בעולם שמתקיים ללא תפילה.
למרות שהבטיח הקב''ה לאברהם שיזכה לזרע משרה, ולמרות שהזרעים והצמחים כבר יצאו ביום השלישי לבריאה שנאמר ''ותוציא האר. ץ דשא'' (בראשית א. יב) ולמרות שגאולת מצריים כבר הובטחה לאברהם בברית בין הבתרים ונשבע על זה הקב''ה לאברהם ליצחק וליעקב, בכל אופן עדיין נצרכה לתפילה, כמו שאי אפשר שיצמח דבר מן הקרקע ללא גשם אעפ''י שחרשו וזרעו ועדרו בכל זאת ללא גשם לא יצמח ול. א יהנה העולם מיגיעו ועמלו. כך אי אפשר להנות ממעשים טובים והבטחות ללא תפילה!!
זאת ועוד: כתב רבינו אור החיים הקדוש זיע''א בפרשת ואתחנן שלכל בקשה שמבקש האדם מאת הקב''ה ישתבח שמו יש סך וקיצבה מסויימת של תפילות שעליו להתפלל בכדי שתתקבל אותה בקשה. וראיה לכך ממשה רבנו שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמנין ואתחנן בשביל להכנס לארץ ישראל והפסיקו הקב''ה ואמר לו ''רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'' (דברים ג, כו). מפני שאם היה מוסיף משה עוד תפילה אחת היה מגיע לסך התפילות הרצוי לקבלת תחינתו ואז היה הקב''ה מוכרח לקבל תפילתו. ולכן אם רואה אדם שעדיין הוא מתפלל ולא נענה יראה להתחזק עוד בתפילה ברוב עוז ותעצומות. כדכתיב ''קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה''' (תהילים כז).
אומרים חז''ל הקדושים שתכלית התפילה היא רק לצורך השרשת האמונה בקרבנו שיש שליט בעולם ורק אליו פונים וממנו מבקשים והוא הכתובת היחידה ואין מי שיכול לעזור ולהושיע מבלתו. ולא ישים האדם מגמתו כשמתפלל שתשמע תפילתו בלבד אלא שהעיקר שיאמין בליבו כי אין מי שימלא חסרונו אלא ה'. ואין עוד מלבדו ולו בלבד ראוי להתפלל. ולא שתהיה התפילה תכלית להשגת מבוקשו.
מרגלא בפומיה דהמשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק''ל שיש בני אדם הטועים לחשוב שתפילה היא סגולה להנצל מהצרות והלוואי ולא היו באות הצרות, ולא היה צריך להתפלל שתחלופנה. אולם האמת היא שתפילה אינה אמצעי להמתקת הצרות אלא מטרה בפני עצמה. לפעמים בגלל שאדם לא מתפלל די הצורך באות גזירות חדשות לבקרים כדי לאלצו להתפלל יותר. והלוואי והיה מתפלל כראוי קודם לכן ולא הייתה באה הצרה לעולם כלל.
ובדומה לכך ברכת המזון אינה בגלל שאכל ולכן צריך לברך, אלא בגלל שהקב''ה רוצה שיברך ולכן נותן לו מזון שיאכל ואח''כ יברך. ובזה הסבירו חכמי המוסר מדוע הנחש הקדמוני נענש בעונש קל יחסית, ''עפר תאכל כל ימי חייך'' ולכאורה זו ברכה שהרי לכל מקום שילך ימצא מזונו בנקל? אלא מאחר וכל הנבראים בעולם קשורים ואדוקים בקשר חזק עם הקב''ה ותלויים במי שאמר והיה העולם. כ''ש 'הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אוכלם'' (תהילים קד) ''עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם'' (תהילים קמה), אולם הנחש נתקלל בניתוק הקשר והתלות שלו בבורא עולם. אין לבורא רצון בו ובבקשותיו ובתפילתו. וזו הקללה הגרועה ביותר. כאומר לך מעלי, אין ברצוני לראות פניך לעולם!
עוד מטרה יש בתפילה ההכנעה לבורא עולם ברוך הוא. עיקר התפילה היא שיבין היטב כי כל חייו ודרכיו וישותו עלי אדמות תלוי במי שאמר והיה העולם. וכל מאווי ליבו לא יתקיימו ללא רצון הבורא ובעומדו בתפילה לפני בורא עולם צריך ששים נפשו בכפו ויראה שפלותו ודלותו ומיעוט ערכו ביחס לבורא עולם כ''ש ''נישא לבבנו על כפיים אל אל ה' שבשמים'' (איכא ג מא).
ועל כך היה אומר האדמו''ר מקוצק זצוק''ל ''אין שלם מלב שבור'' ומקרא מפורש הוא ''לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה'' (תהילים נא יט) ושמענו מפה קדוש של הרה''צ רבי דוד אזולאי זצוק''ל, נין ונכד למרן החיד''א זיע''א שאמר וכי אפשר לשבור לב אנוש העשוי בשר ודם? אלא לב בגימטריה שלושים ושתיים. שבור את הלב לשניים ותקבל וי וי. אדם שצועק במר ליבו על חטאיו וזדונותיו וי וי ומשים נפשו בכפו הקב''ה לא מואס את תפילתו.
ואמר פעם ראש הישיבה הגה''צ רבי מאיר מאזוז שליט''א כשם שיש וירוס למחשבים שהורס ומוחק את התוכנה, כך התפילה עצמה היא הוירוס ההורס את כל הפשעים שעבר עליהם בין בשוגג ובין במזיד. ורמז לכך מצינו בתהילים (י, ט) ''סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי'' סורו בהיפוך אותיות ורוס. וידוע שבספר התהילים יש שתי סוגי תפילות: תפילה למשה: ותפילה לעני, ורצונו לומר אדם שמתפלל תפילתו כעני ואביון ושם נפשו בכפו ומכניע את עצמו הקב''ה עונה לו כמו משה רבנו שעליו נאמר תפילה למשה!
סיבה נוספת לצורך של האדם להתפלל באר הרמח''ל זיע''א בספרו ''דרך ה''': כשמקדים אדם תפילה על מזונותיו ופרנסתו על אף שיעסוק אח''כ בהשתדלות שלא יסתבך וישקע בגופניות וחומריות, כיוון שהקדים ותלה הכל בו יתברך. עכ''ד. ורמז לזה מצינו בפסוק ''לא תאכלו על הדם'' (ויקרא יט, כו) כלומר לא תאכלו לפני שהתפללתם על דמכם ועל נפשיכם.
ומזה הטעם לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה או פעם בחודש כי אם היה יורד פעם בחודש או בשנה היו מרגישים צורך להתפלל על המזון לעיתים נדירות. ומכיוון שיורד המן בכל יום, ואין ודאות שגם מחר ירד להם כי הכל תלוי במעשיהם, ולכן היו בעלי תלות מוחלטת בהקב''ה ואליו היו עיניהם נשואות.
עוד תועלת גדולה בתפילה שלא יחשב לאדם מה שהוא נוטל מהעוה''ז כשכר בעד מעשיו ונמצא אוכל עולמו בחייו. וישאר דל ואביון, ערום ועריה לעולם . הבא. אבל מי שמבקש בתפילה מהשם יתברך שיזכהו מעושר מתנת חינם ומרגיש שהכל ממנו יתברך, הרי זה נהנה וזה לא חסר.
במדרש תנחומא פרשת וירא כתוב: אמר להן הקב''ה לישראל הוו זהירין בתפילה שאין מידה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר ''למה לי רוב זבחיכם וגו' לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת וגו' גם כי תרבו תפילה אינני שומע'' (ישעיה א, יא, טו) מכלל שהתפילה גדולה מן הקרבנות, עכ''ל המדרש.
הגמרא בשבת (דף קנו) אומרת אין מזל לישראל. ופירש רש''י במקום שעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה. וראיה לכך מיצחק אבינו שעליו נאמר בתהילים ''גיבור באר. ץ יהיה זרעו'' זה יצחק. ''כי ביצחק יקרא לך זרע''. ומהו גבורתו? שעשה לעקרה שתלד. ואמרו חז''ל שכח וגבורה הכי גדול נתון בתפילה שבכוחה לשנות הטבע שהטביע הקב''ה. וכן מצינו בתפילה שכוחה גדול יותר מהנבואה וראיה לכך מחזקיה המלך. לאחר שישעיה דודו אמר לו שנגזרה עליו הגזירה, ''צו לביתך כי מת אתה''. בכ''ז בכח התפילה שהתפלל מנע את קיום הנבואה. אמר חזקיה המלך כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים. כתוב ''ויסב חזקיהו פניו אל הקיר'' ואמרו חז''ל שהתפלל מקירות ליבו והקב''ה שמע תפילתו וביטל את מידת הדין שהיתה מתוחה עליו והאריך ימיו בעוד חמש עשרה שנים. שנאמר ''שמעתי את תפילתך וגו' הנני רופא לך ביום השלישי תעלה בית ה''' (מלכים ב, כ ה).
וכן לאחר שחטאו ישראל בעגל נאמר למשה ''הרף ממני ואשמידם'' שכבר הייתה מידת הדין מתוחה עליהם וניצלו בתפילת משה. וכן במעשה פנחם שעצר את הקצף מעל בני ישראל למרות שהמלאך החל בשליחותו והחל הנגף ע''י שהתפלל נעצרה המגיפה. שנאמר ''ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגיפה'' (תהילים קו). וכן כשהיה רעב בימי דוד המלך שלוש שנים התפלל דוד כ''ש ''ויבקש דוד את פני ה' - ויעתר אלוקים לארץ'' (שמואל ב, לב). וכן מצינו ביונה שהתפלל ממעי הדגה וניצל.
וכן תועיל התפילה למלחמה - כמו שמצינו במלחמת סנחריב, שצר על ירושלים בראש מאה שמונים וחמש אלף ראשי גייסות, ונכנעו כולם ברגע אחד ע''י המלאך, כדכתיב ''ויתפלל חזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויצעקו השמים, וישלח ה' מלאך ויכחד כל גיבור חיל'' (דברי הימים ב, לב). יהושע התפלל לפני הקב''ה שנאמר ''ויקרע יהושע את בגדיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה''' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''קום לך למה זה אתה נופל על פניך?'' כלומר שמעתי תפילתך (יהושע ז, ו). שמואל התפלל לפני הקב''ה שנאמר ''ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה''' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה''' (שמואל א, ז).
דוד המלך ע''ה התפלל אל השם שנאמר ''נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה''. ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויעתר ה' לארץ ותעצר המגיפה מעל ישראל'' (שמואל ב, כד). שלמה המלך עליו השלום התפלל שנאמר ''ויעמוד לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו'' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''שמעתי את תפילתך וגו''' (דברי הימים ב, ו). אליהו הנביא זכור לטוב התפלל לפני הקב''ה שנאמר ''ענני ה' ענני וידע העם הזה כי ה' הוא האלוקים'' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים'' (מלכים א, יח). אלישע הנביא התפלל אל ה' כדכתיב ''ויסגור את הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה''' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''ויפקח הנער את עיניו'' (מלכים ב, ד).
וכן בתלמוד בבלי וירושלמי מצינו עשרות עובדות והנהגות בתנאים ואמוראים שהעתירו אל השם יתברך ושמע תפילתם וקיבל רינתם ועשה רצונם לקיים מה שנאמר ''כי מי גוי אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו'' (דברים ד, ז).
מרגלא בפומיה של מרן החזון איש כל דבר שהנך זקוק לו בקש אותו מהקב''ה. אם דרושות לך נעליים חדשות עמוד בפינת החדר ואמור ריבונו של עולם ראה נא את נעליי הקרועות והמצא לי כסף כדי לקנות נעליים חדשות. וכך בכל דבר. על ידי זה תרגיל את עצמך להכיר ולהרגיש שהוא יתברך הנותן לך הכל. כך רוכשים אמונה חושית. מקור לדברי החזון איש זצוק''ל מצינו בגמרא מסכת ברכות (דף סג) שם אומרת הגמרא דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? ''בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותך''. כלומר בכל מה שאתה הולך לעשות ורוצה להשיג דעהו, פנה אליו. וממילא הוא יישר אורחותיך ויצליח דרכך בין בדבר גדול ובין בדבר קטן.
ומסופר על רבי נתן מברסלב זיע''א שפעם בא לפני רבו כשהוא חבוש בידו. שאל אותו רבי נחמן זצוק''ל לפשר התחבושת העוטרת את ידו ואמר לו התלמיד שהוא רצה לתקוע מסמר בקיר, ובטעות דפק עם הפטיש על ידו. אמר לו הרב התפללת לפני כן שהפטיש יבוא על המסמר ולא על היד? אם היית מבקש לא היית מקבל מכה ביד!
וידוע המעשה עם אחד מגדולי ישראל רבי יחזקאל אברמסקי זצ''ל שהוגלה לסיביר שברוסיה לשתיים עשרה שנות עבודת פרך, ולשם ספורט היו מריצים הקגלסים הרוסים ימ''ש את האסירים בשלג ובכפור כשהם יחפים. הרב נשא תפילה חרישית לבורא העולם ואמר: גלוי וידוע לפניך שהכל בידי שמים חוץ מצינים פחים (התקררות) וכיוון שכאן אני אנוס גמור, מבקש אני מלפניך שלא תביאני לידי חולי. וסיפר הרב שהיו רבים שהתקררו וחלו ואף נפטרו מהצינה והכפור. ואילו הוא מעולם לא התקרר ולא הגיע לידי חולי והכל בזכות הקדמת התפילה לצרה.
וכן מקובל מגדולי עולם שאם הצטרך אדם לסדר עניניו בכל מקום יקדים תפילה ויאמר מזמור ''יושב בסתר עליון'' (מזמור צא) ופרשת פיטום הקטורת (עד כימי עולם וכשנים קדמוניות) ויבקש מהקב''ה שיזכהו במהרה לסיים העניינים בכי טוב כדי שיוכל לחזור לתלמודו, ובוודאי יזכה לראות נפלאות והדבר בדוק ומנוסה.
ולעולם יבקש אדם מהקב''ה שיתן לו מה שטוב בשבילו ומה שמתאים לו. ואם הדבר שמבקש לא טוב בשבילו שלא יתן, כי רק הקב''ה ישתבח שמו יודע מה הכי טוב ומה הכי מתאים לאדם. ועל כך אומר הפסוק בתהילים ''רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם'' (תהילים קמד), לכאורה יש ייתור בפסוק, ולמה חזר פעמיים רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע? לפעמים אדם מבקש בתפילה דבר שהוא לא טוב בשבילו ומאחר והוא ''מנדנד'' לה' הרבה פעמים, הקב''ה ממלא בקשתו ורצונו, ואחר שהאדם קיבל ורואה שהדבר לא מתאים לו ולא טוב בשבילו, מבקש הוא מהקב''ה שישוב ויקח את זה ממנו, והקב''ה שומע ולוקח, ולכן כפל את הפסוק. בתחילה עושה רצון יראיו ונותן להם משאלת ליבם. ולאחר שנוכחו לדעת שלא טוב ביקשו, שומע שוועתם ומושיע אותם ממה שבקשו!!
כתב הרב כף החיים (סופר) זצוק''ל בסימן צח וז''ל: וכאשר יתפלל האדם אל הקב''ה על צרכיו, לא יהיה כוונתו שיתן לו עושר וכבוד וכל הדברים שהוא צריך להנאת גופו, רק שיתן לו הקב''ה את מבוקשו כדי שיזכה לעבוד את השי''ת בתורה ומצוות. וכאשר מבקש מהקב''ה על חייו, יבקש ממנו חיים כדי לעובדו בלבב שלם, ואם מכוון להנאת גופו הרי זו תועבה רחמנא ליצלן. עד כאן לשונו.
בספר הנפלא ''אור לציון'' של הגה''צ רבינו בן ציון אבא שאול זיע''א מובא בערך תפילה שחסד גדול עושה עימנו הקב''ה שנתן לנו את האפשרות לבקש ממנו כל דבר. ולא כמדת בשר ודם שהשרים וכ''ש המלכים יש להם לשכה ומזכיר וכל מכתב ובקשה עובר בקורת תחת ידו של המזכיר, וכל דבר שנראה לו חיוני מגיש לפני השר. ואת השאר זורק. ואילו מלך מלכי המלכים הקב''ה ישתבח שמו כל מה שהאדם חפץ מבקש ממנו. ולמרות שהאדם הוא עפר ואפר רימה ותולעה, גוף נגוף מלא אספסוף, ובכ''ז נותן לו בורא עולם את הזכות לבקש. וזו ההרגשה שצריכה להיות לאדם לפני שעומד להתפלל.
אדם שעומד בתפילה לפני בורא עולם ובאותה שעה מהרהר בדברים אחרים דומה בזה ליושבי עיר אחת שהמלך בא לבקר בה ומינו אדם אחד שיקבל את פניו וישבח את המלך וינשא אותו. והנה בשעה שהגיע המלך פתח הממונה ואמר אדוני המלך אתה רם ונישא וכו' ובאמצע דבריו קרא לחבירו ובקש ממנו שיקנה לו דבר מסויים, ואח''כ המשיך לשבח את המלך ושוב פנה לחברו בשאלה על עסקיו וכו', הרי שאין לך בזיון המלך יותר מזה.
ואם אדם יתבונן באמת יראה שהוא נוהג כך, אומר ה' שפתיי תפתח ומייד נמצא בבורסה ובסידור העניינים וכו' ויש לו מזל שהראש צונח לבד באמירת מודים: ואחרי סיום הטיסה שלו בחלל נוחת ועושה שלוש צעדים לאחור: ועוד מוסיף לחתום ברצינות גמורה ''יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך'':
ראיתי בספר ''אמרי יחזקאל'' רעיון נחמד בענין התפילה: תינוק שמתעורר באמצע הלילה ולפעמים כמה פעמים בלילה ובוכה, הוריו מתעוררים לקול בכיו ואינם רוטנים כלל על הטרחה שנגרמת להם עקב כך. מקבלים זאת באהבה ובהבנה מלאה. משתדלים להעניק לו כמה שיותר. אבל כשאותו תינוק יגדל בשנים ויבכה באמצע הלילה ולפעמים כמה פעמים בלילה, הוריו לא יקומו באותו חשק ורצון כפי שקמו בהיותו תינוק. וכל כך למה? שהרי בראשית דרכו היה זה בכי אמיתי, שמשדר מסר להורים היקרים: אבא ואמא אני תלוי אך ורק בכם וזקוק לעזרתכם! הבכי הזה נותן להורים כח ורצון לקום לעזור ולתמוך. אולם הבכי של הילד אחרי כמה שנים הוא בכי של פינוק והתרפקות על ההורים, ואינו בכי אמיתי. שהרי הילד יכול להסתדר גם בכוחות עצמו, כיוון שאין הבכי הזה פורץ מכל הלב אין הוא נותן כח להורים לקום בשבילו כמו בהיותו תינוק.
כך גם בתפילה. אדם ששם נפשו בכפו ומתפלל בתחנונים ובהשתפכות הנפש ומפיל עצמו ויהבו רק על ה' בלבד ויודע שאין כח אחר בעולם שיכול לעזור לו, ומתבטל לגמרי תפילה כזו נותנת ''כח'' לבורא עולם לעזור לו. אבל אדם שלא מבקש מעומק ליבו רק התפילה שגורה על לשונו וליבו בל עימו תפילה כזו לא מעוררת את ה' להושיעו. וכן אמר דוד המלך ע''ה בתהילים ''אם לא שיויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו'' (תהילים קלא): כתינוק הזה שהוא חסר אונים ואין לו כלום משלו וכל התלות שלו והחיות שלו באה מאימו. כך צריך להרגיש כל יהודי בשעה שהוא עומד להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה!!!
ואני טרם אכלה לדבר אכתוב בעזרת השם יתברך כמה דברים שצריך כל יהודי להתחזק בהם בכדי שתעלה שוועתו לשמי מרומים ותקובל תפילתו ברחמים וברצון מלפני שוכן מעונים:
א. בגמרא מסכת ברכות (דף לב ע''ב) מובא שמיום שחרב בית המקדש, שערי תפילה ננעלו וחומה של ברזל מפסיקה בינינו לבין אבינו שבשמיים. אולם שערי דמעה לא ננעלו! יהודי שמצליח להזיל דמעות בתפילתו מובטח לו שתפילתו לא תשוב ריקם. מסופר על החפץ חיים זיע''א שהיה רגיל לקרוא בספר תהילים דהוי ומרופט ומיושן והיה קורא בו בהתרגשות גדולה והיה אומר כמה דמעות שפכה אימי על ספר תהילים זה כדי שישראל מאיר שלה יצא יהודי טוב, נאמן לה' ולתורתו. ויש לזכור שדמעות אינן הולכות לאיבוד, אלא מונחות ליד כסא הכבוד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים ''שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך'' (תהילים נו. ט) ואף שלפעמים אין הדמעות פועלות לאלתר, מכל מקום בוודאי שהם מועילות לאחר זמן. מרגלא בפומיה של הגה''צ רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק''ל שלפעמים רואים שמבית פשוט ביותר יוצא תלמיד חכם וצדיק. וזהו מחמת שאיזו סבתא שלו שפכה ליבה בתפילות ובדמעות שתזכה לבנים תלמידי חכמים. ואם זה לא עזר לבנים, הרי זה עוזר לנכדים!!
מסופר על הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב זיע''א שכאשר גדל בנו והגיע לבר מצווה הזמין הרב סופר סת''ם שיכתוב תפילין לבנו ומשנשלמה המלאכה הביא הסופר את הפרשיות והבתים לרב. אחז הרב את הבתים והחל לבכות בהתרגשות עצומה עד אשר נתמלאו הבתים בדמעות הרב. לאחר מכן הוריק את הבתים מן הדמעות וייבש את הבתים ורק לאחר מכן הורה לתפור את בתי התפילין.
ב. להתעקש בתפילה: להפציר ולהתמיד ולא להתייאש עד שמהשמיים ירחמו. כ''ש בתהילים ''קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה על ה' (תהילים כז. יד) משה רעיה מהימנה התפלל תקט''ו (515) תפילות כמניין ואתחנן, עד שאמר לו הקב''ה סלחתי כדבריך. לאה בכתה והתחננה להקב''ה עד שנשרו ריסי עיניה שנאמר ''ועיני לאה רכות'' בכדי שלא תמסר בידי עשו הרשע והתקבלו תפילותיה ותחנוניה. חוני המעגל התעקש בתפילתו ואמר איני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותוריד להם גשמי ברכה (תענית כג).
והכלל בזה הוא: בכל ענייני העוה''ז, בגשמיות יבקש בצורה כוללת פרנסה, זיווג, בית וכו' - עפ''י הגמרא במועד קטן (דף יח, ע''ב) שהזהיר רבא שלא לפרט שיזמינו לו אישה פלונית דווקא אלא את זיווגו משורש נשמתו ואת הפרטים ישאיר בידי הקב''ה איך וע''י מי ומתיי וכו'. אבל ברוחניות ישטח ויפרט את בקשתו לפרטי פרטים. וכן ידגיש בתפילה שאין הוא מבקש לכבוד עצמו אלא לכבוד השם יתברך שמו, וכל מה שיתן לו הקב''ה: עושר, פרנסה, שידוך בני חיי ומזוני כדי שיהיה לו ישוב הדעת לעבודתו יתברך והכל לשם שמיים. כמו שאנו מתפללים בתפילת הימים הנוראים זוכרנו לחיים מלך חפץ החיים כתבנו בספר חיים וכל זאת לא למעננו אלא למענך אלוקים חיים! וכן אנו מתפללים בסוף התפילה בשבח הנפלא: אלוקיי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה וכו' עשה למען שמך. עשה למען ימינך עשה למען תורתך וכו'.
ג. ישתדל בכל ימיו להתפלל כל תפילותיו בציבור. ברוב עם הדרת מלך, שאין דומה כלל תפילה בציבור לתפילתו כשהוא יחיד. והמשילו חכמינו זכרונם לברכה למה הדבר דומה? לאדם שנוסע באוטובוס כשהוא בחברת אנשים, לפעמים קצת צפוף ולחוץ ומשלם עבור נסיעה זו מחיר עממי של ארבעה חמישה שקלים. אבל אם הוא רוצה לנסוע ברווחה לבדו בנוחות גדולה יותר, יסע במונית. שם הנסיעה יכולה לעלות עשרות שקלים. והנמשל הוא ברור: כשאדם מתפלל בציבור, אפילו רובם רשעים התפילה עולה למרום ולא עוד אלא שמגינה עליו ביום צרה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים ''פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'' (תהילים נה. יט). מה שאין כן כשאדם מתפלל ביחיד נפתחים לו הפנקסים ומפשפשים במעשיו, היאך הוא סומך על כוחו בלבד בכדי לעלות את תפילתו? האם הוא עד כדי כך מכוון בתפילה וסמוך ובטוח במעשיו הטובים שיכולים להעלות את תפילתו ללא כח הציבור? על כן יראה האדם למסור נפשו על דבר זה. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.
ד. שהתפילה לא תהיה מהפה ולחוץ אלא שיהיו פיו וליבו שווים. ולא יעשה אדם שקר בעצמו. כדכתיב (ישעיה כט. יג) ע''ה ''בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני'' וכן אמר דהע''ה (מזמור ע''ח בתהילים) ''ויפתוהו בליבם ובלשונם יכזבו לו. וליבם לא נכון עימו'', כלומר אדם שממלמל את תפילתו בשפתיו, אבל ליבו בל עימו, הלא יטרפו תפילתו בפניו! נכתוב בעזרת ה' יתברך שתי דוגמאות לכך:
1. בתפילת ערב שבת אנו אומרים בברכה מעין שבע: ''לפניו נעבוד ביראה ופחד'' ונשאלת השאלה האם האומר זאת באמת פוחד וירא? האם כשהוא נכנס לבית הכנסת או לבית המדרש יראת השם והדר גאונו באמת לנגד עיניו או שזו רק אמירה בעלמא? האם כשהוא בחדרי חדרים ונדמה לו שאין רואהו האים הוא באמת ירא וחרד? וכשהוא מתעסק בענייני העולם הזה, פרנסה, משא ומתן, וכו' האם באמת יראת ה' נר לרגליו? ולצערינו נמצא שהרבה פעמים האומר זאת עושה שקר בנפשו. בא הכתוב ואומר ''ובלשונם יכזבו לו וליבם לא נכון עימו''. ואעפ''כ והוא רחום יכפר עוון. ולא בזה את תפילת הערער!