אור ברסלב

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהונתן אייבשיץ

פרק כד · הלכה כ

הלכה יח

ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה. והנה בענין סוג השוגג נכללו ענינים רבים וסתם שוגג האמור בתורה אומר מותר ואיכא למ"ד אומר מותר אנוס הוא איברא דמהרי"ק בשרש קס"ח העלה דהאומרת מותר לזנות וזינתה אסורה לבעלה הישראלי עיי"ש אך כל ראיות שלו יש לפקפק בהן דראיה שהביא משמעתין דפתח פתוח באשת ישראל שקיבל אביה קידושין בפחות מג' שנים ויום אחד דליכא אלא חדא ספיקא ספק באונס ספק ברצון דהא איכא עוד ספיקא ספק אומרת מותר לזנות וליכא למימר דשם אונס חד הוא דאונס ושוגג אינם נכללים בסוג אחד עיי"ש ועל זה יש להשיב דהא התוס' הקשו שם בכתובות דף ט' ע"א בד"ה ואי בעית אימא באשת ישראל וכו' האיך אמרינן ספק באונס הא רוב ברצון וספק נגד הרוב לא אמרינן ותירצו דרוב ברצון לאו רוב גמור הוא עיי"ש הא קמן דאלו היה רוב גמור לא יפול בו הספק וא"כ בזה ברור ברובא דמינכר מנשים יודעים כלה למה נכנסה לחופה שאסורה לכל העולם ומעוטי דמעוטי מנשים שלא תהא יודעת חומר הדבר וא"כ איך יכנוס בכלל הספק וצ"ל דשם היה המעשה דלא נתברר שלא היתה יודעת שאסורה לזנות רק האשה טוענת כן כי מי ישב בתוונא דלבה לדעת כן וא"כ כשטוענת כן ונסמכת אדינא דרבי יונה דהאשה הטוענת נאנסתי נאמנת דברי ושמא ברי עדיף ועל זה השיב במהרי"ק בממה נפשך אם רוב גמור מנגדתו שאין נכלל בגדר הספק א"כ ברור הוא דלא בזו הדרך אמר ר' יונה דנאמנת דאיך נאמין אותה נגד רוב דאורייתא ואין זה ברי ושמא אלא ברי וברי דהא אינו נכנס בגדר הספק וא"כ אי אפשר לקרותו שמא ואם אתה אומר דלאו רוב גמור הוא ונכלל בדרך הספק ושמא היא ונאמנת לדעת ר' יונה וע"ז הקשה מהרי"ק שפיר בממה נפשך לפי"ז הרי כאן ספק ספיקא כקושייתו ואתיין דברי מהרי"ק בממה נפשך. אבל באמת אם באפשרות להתברר שהיתה טועה בזו אין כאן ראיה למהרי"ק מהנ"ל.
ומהרי"ק הוסיף להביא ראיה מאסתר דגם כן לא עשתה עבירה שנבעלת ברצון לאחשורש כי עשתה להצלת ישראל מ"מ אמרה דנאבדה ממרדכי עיי"ש וראיה זו אינה נכונה דהתם הי' האונס חוץ לגופה כי בעצמותה נעשה בזדון ואם כי עשתה להצלת נפשות אין זה אונס בגופה אבל כאן דהיא שוגגת וחושבת דמותר לעשות כן מה בין שוגג לשוגג גלל כן כל ראיות שלו לענ"ד אינם מוכרחים.
אך זה מצאתי בירושלמי סוף נדרים אמתניתין האומרת טמאה אני לך אריסטריטות נכנס לעיר ובאה אשה ואמרה ארסטוס בא לעיר וחבקני והטיל שכבת זרע בין ברכי והתירה לאכול בתרומה אתא עובדא קמיה רבי יצחק בר טבליי באשה שאמרה הביאם שלי פתני ואמר לי אין הביאם אסור ואסרה הכא אתה אומר ואסרה והכא אתה אומר והתירה תמן באה לאסור עצמה (פירוש כשאמרה דברים שאסורה לבעלה והתירה מטעם נתינת עין באחר כמשנה אחרונה) ברם הכא באה להתיר עצמה ואסרה (פירוש דאמרה כי חשבה דאין הביאם אוסר וא"כ לפי דעתה היא אינה אסורה לבעלה וא"כ נראה שאין כוונתה לצאת מתחת בעלה ולכך לא חש למשנה אחרונה ואסרה) עד כאן לשונו.
ולמדנו מזה שני דברים א' היא שאומרת כי אין הביאם אוסר לדעתה ונאמנת בזה במגו דהא מפיה אנו חיין והיא האומרת שנבעלה ומ"מ אסורה לבעלה ש"מ דאפילו שאומרת מותר אסורה לבעלה דעל כרחך עובדא דהתם היה בישראל דאי לכהן מה כוונה להתיר עצמה לא יהיה זה יותר מטוענת נאנסתי דקתני במתניתין דלמשנה אחרונה אינה נאמנת אלא ודאי דמיירי באשת ישראל ובאה בטענת שוגג דמותרת לישראל והואיל ונתכוונה להתיר עצמה האמינה ר' יצחק בר טבליי ואסרה שמע מינה דשוגג כזה אינו מועיל ואסורה לבעלה הישראלי כמה שכתב מהרי"ק.
ועוד למדנו כשאנו רואים האשה האומרת דברים במסיח לפי תומה דברים שלפי דעתה מתרת עצמה לבעלה ומהדין באמת אסורה נאמנת אף למשנה אחרונה ולא חוששין דאף זאת מתחבלת להפקיע עצמה מתחת בעלה רק דאנו תולין להחמיר ונאמנת כעובדא דביאם דלפי דבריה היתה מותרת והאמין לה ר' יצחק בר טבליי ואסרה ובהכי נוחים דברי המרדכי והובא בהגהת הרא"ש פרק שני דכתובות באשה שבאה ואמרה נתייחדתי ביער ותקף אחד בי ואנסני והורה רבינו שמחה להחמיר דאינה נאמנת לומר נאנסתי אף דיש לה מגו כיון דנתיחדה אבדה מגו שלה ואף הראבי"ה החולק בזה הוא משום דיש לה מגו אבל בלא"ה מודה דאסורה וקשה אטו אמירה דילה מידי מששא אית ביה הא למשנה אחרונה אינה נאמנת והבית שמואל סימן קט"ו ס"ק כ"ג תירץ דידוע היה בעדים שנתייחדה והוי כרגלים לדבר המעיין במרדכי מבואר דלא היו עדים בפנינו ועל זה היה מסופק אם נאמר על עדי יחוד עדים בצד אסתן (ותאסור) [ותאסר] או נימא דוקא בשבויה הקילו דלא נימא כן עיי"ש ומבואר הדבר דלא היו עדים בפנינו ומה שהיא אמרה דהיו עדים רק הלכו למדינת הים אין בדבריה ממש כעובדא דר"ת בסוף גיטין דאמרה נתקדשתי לבעל אחותי ודאי דהיו עדים לפי דבריה אצל הקידושין דהמקדש שלא בעדים אף ששניהם מודים אינה מקודשת כלל רק דלפי דבריה הלכו העדים למדינת הים ומ"מ פסק ר"ת דאינה נאמנת וא"כ קשה מהנ"ל.
ואמת דהב"ח בתשובתו יצא לדון בדבר חדש ולומר דוקא באומרת לבעלה טמאה אני אינה נאמנת אבל בבאה לב"ד נאמנת ושם בגוף התשובה נאמר ובאה וספרה המאורע לרבותינו וא"כ יש ראיה לדברי הב"ח אבל דברי הב"ח הם סותרים לדברי מהרא"י כמ"ש הב"ח גופיה ולא נמצא לו שורש בגמרא ובפוסקים הקדמונים ואין לנו לחדש דבר מלבנו מה שלא נמצא בקדמונים כלל אך לפי דברי הירושלמי הנ"ל ניחא דהא האשה הלזו כוונה להתיר עצמה לבעלה וטענה נאנסתי א"כ הרי מדברים שלה ניכר דלאו לצאת מבעלה נתכוונה והרי היא נאמנת אף למשנה אחרונה וכיון דאבדה המגו שלה חשש רבינו שמחה שמא נבעלה ברצון ונכון הוא וצ"ע.
והנה שוגג בהוראות בי"ד דעת מהרי"ק דאם נשאת בטעות על פי הוראות בי"ד תצא מזה ומזה עיין בבית שמואל סימן ל"א ס"ק י' וכל זה הוא לאו מדינא דאורייתא דבאמת אין לך אונס גדול מזה רק הוא מתקנת וקנס חכמים כמבואר בגמרא דיבמות דף צ"א דאסקינן דלא אמרינן מה הוה לה למעבד והוא קנסא דחכמים וכמ"ש התוס' שם בד"ה על פי בית דין עיי"ש ולכך אין כאן סתירה למש"כ בתשובת הרשב"א דאם נשאת על פי הוראות בי"ד דמותרת לבעלה הראשון דרשב"א כתב זאת לתרץ הקושיא איך החזיר דוד למיכל בת שאול כיון שנשאת לפלטי בן ליש ותירץ דהיתה נשאת בטעות על פי הוראות בית דין של שאול דהורו דאין בקידושי דוד ממש דהיה מקדש במלוה דזהו בזמן של דוד ושאול על פי דין תורה דבאותו זמן לא תקנו חכמים הך תקנה וקנסא והעמידו דיניהם על פי דין תורה ודברי הרשב"א נכונים והרב ב"ש כתב בסימן הנ"ל דדברי מהרי"ק והרשב"א סותרים זה את זה וליתא דלפי מש"כ אין כאן סתירה כלל.
איברא על הרמ"א דהעתיק בסימן י"ז סעיף נ"ח דברי רשב"א להלכה לדידן קשיא דהא קי"ל אפילו בב"ד ובעדים תצא מזה ומזה דלא אמרינן מה הוה לה למעבד והרשב"א אמר כל דבריו לדין תורה לתרץ מעשה דדוד ולא לדינו של דברי סופרים ואולי ס"ל לרמ"א לחלק בין הוראת בי"ד דבעלה מת דאתחזק באשת איש והם טעו ובין הורו בי"ד דאין קידושין שלה קידושין דלא אתחזקת כלל באשת איש וטעו ומה שהזקיקו לכך הוא משום דצריכין אנו למצוא טעם למה באמת לא אמרינן מה הוה לה למעבד הא היא אנוסה גמורה וצ"ל דכיון דבנשאת על פי עד אחד שאמר מת בעלה החמירו בה כל החומרות הללו ומטעם זה נתנו לעד אחד כל הנאמנות כי מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה הקלת לה בתחילתה ולכך עשו חכמינו ז"ל לא פלוג בכל גוונא כשנודע שבעלה חי שתצא מזה ומזה ולא חלקו בין נשאת על פי עד אחד או על פי ב' עדים ובהוראות ב"ד משא"כ בהוראות קידושי טעות דלא שייך טעות דעד אחד כלל רק טעות בי"ד בזו לא תקנו חכמינו ז"ל דבר והעמידו על דין תורה דאנוסה היא ובפרט דהוא רק קנס חכמינו ז"ל אין לנו אלא קנס שאמרו חכמינו ז"ל היינו בהוראות טעות מיתת בעלה ולא הוראות קדושין והבו דלא לוסיף עליה מה שלא מצינו מבואר וצ"ע.
והנה שוגג שנחלף לה אחר תמורת בעלה דעת הר"ן והרא"ש בסוף נדרים דהוי אונס ומותרת לבעלה ישראלי והכסף משנה בפרק זה הלכה י"ט הביא ראיה מגמרא דיבמות דף ל"ג ע"ב בשנים שהחליפו נשותיהן דמוקמינן ליה בגמ' דהוחלפו קתני דקתני במתניתין דאם היו גדולות מותרות לבעליהן לאחר ג' חדשים ש"מ דאונס הוא ובישראל משרי שרי וזה באמת ברור דאף אם הבועל מזיד רק דהיא שוגגת מותרת לבעלה אלא שמצאתי ברש"י במסכת סוטה דף כ"ח ע"א דאמרינן שם קל וחומר ומה סוטה שלא עשה בו שוגג כמזיד אונס כרצון עשו בו ספק כודאי שרץ שעשו בו שוגג כמזיד אינו דין שיעשו בו ספק כודאי ופירש רש"י שוגג כמזיד אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון לאשתו ונזדמן לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה עכ"ל יש כאן דברים בגו שפירש רש"י השוגג דגם הבועל שוגג בביאתו ופירש ששניהם הבועל והאשה שגגו משמע הא אם היה הבועל מזיד רק היא שגגה הרי היא אסורה דאל"כ הוי ליה לרש"י לפרש בקיצור דהיא שגגה דסברה שהוא בעלה כעובדא דשילהי נדרים והדבר מתמיה דאף דיש לזה קצת ראיה מהא דאמרינן ביבמות הוחלפו קתני דאי החליפו לאחר ג' חדשים מיהו מותרת דמה קושיא הן החליפו נשותיהן במזיד רק הנשים לא ידעו מהחליפין ולכך מותרת לאחר ג' חדשים אלא ודאי דגם הבועל צריך להיות שוגג ולכך הוצרך לומר הוחלפו קתני אך זה דוחק מ"מ לומר ברש"י דין חדש מה שלא מצינו בשום פוסק ובפרט התוס' בריש פרק כשם העתיקו בשם ירושלמי להדיא דאם היא שוגגת והוא מזיד דמותרת לבעלה עיי"ש.
לכן נראה לי דהוי קשה ליה לרש"י קושיית התוס' דהקשו בהא דאמרינן ונטמאה נאמר דעל ספק אסורה וכי איצטריך קרא לאסור ספיקא ועוד הוי קשה ליה לרש"י במה דילפינן שרץ בק"ו מסוטה דלמא שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואף דאיכא למימר דחכמים דפליגי עליה דר' שמעון בריש מסכת נידה במקוה שנמדד ונמצא חסר לא ס"ל הך דרגלים לדבר הא מצינו לעיל ריש פרק קמא גבי עד אחד דבסוטה איכא רגלים לדבר והעיקר מה דהוי קשה ליה לרש"י במה דבעינן להוכיח מק"ו דסוטה דשרץ עשו בו ספק כודאי להחזיק לודאי טמא לשרוף ולא לתלות כמבואר בריש מסכת נידה דדעת חכמים לשרוף דספק נעשה כודאי לשרוף עליו וקשה מנא לן בסוטה זה דלמא הא דאסורה לבעלה היינו מכח ספיקא בעלמא כשאר ספיקא דאסורה אבל להחליט הדבר לאיסור ודאי זו לא מצינו בסוטה ולכן ס"ל לרש"י דודאי לבעלה שהוא מסופק אי זינתה או לא פשיטא דאף מספיקא אסורה ואין צריך לקרא דונטמאה כקושיית התוס' רק לבועל אי מת בעלה או נתגרשה דצועק ככרוכיא מנוקה אני מעון לא זינתה עמי ואלו הדבר לדידן בספק מי יכול למחות בידו מהתורה כיון דטוען ברי שלא אסורה לי ולא תהיה זו שניא מהא דאמרינן בפרק שני דכתובות שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דהבא עליה באשם תלוי קאי הואיל והיא בחזקת אשת איש והוי ספק איסור ומ"מ אמרינן שם דאם נשאת לאחד מעידיה האומרים מת לא תצא כיון דטוען ברי שמת ומכ"ש כאן ולכך כתבה התורה ונטמאה להורות לנו שהחליטה התורה הענין כודאי איסור כאלו ודאי נטמאה לו ולכך אף לבועל אם נשאת תצא וזהו ק"ו בגמרא ומה סוטה וכו' עשו בו ספק כודאי אין הכוונה על הבעל רק על הבועל דעשו בו ספק כודאי ולכך אסורה לו דאלו היה הדבר בספק היתה מותרת לו ולכך לא קשה מהך דרגלים לדבר דכי מהני רגלים לדבר לגבי הבעל שהדבר בספק אצלו אבל לגבי בועל שטוען ברי מה מהני רגלים לדבר וכי בשביל רגלים לדבר נאסור לו מה שהוא צועק ככרוכיא מותרת היא לי וזהו ברור.
ולפי"ז דכל הק"ו מבועל דאצלו עשה התורה ספק כודאי א"כ התחלת הק"ו דלא עשה בו שוגג כמזיד קשה הא מבואר בירושלמי הביאו התוס' בפרק כשם דאם הבועל מזיד אף שהיא שוגגת וכן הוא שוגג והיא מזידה אסורה לבועל וא"כ איך אמרינן דלא עשה בו שוגג כמזיד ומעיקרא דדינא פירכא ולזה פירש רש"י דיש שוגג דמותרת לבועל והיינו כששניהם שוגגין הוא הבועל והיא האשה ואז מותרת לבועל ובזו האופן ילפינן הק"ו דשוגג כזו לא עשו כמזיד ומ"מ עשה ספק כודאי וק"ו לשרץ ועיין ברש"י דף ב' ע"ב בסוטה בהא דאמרינן דסתירה אוסרתה כטומאה פירש רש"י על הבעל ועל הבועל מספק כטומאה ודאית הרי דכוונת רש"י הכל דכל ענינו של טומאה ודאית הוא לבועל ולכך הוסיף רש"י בלשונו אף לבועל וס"ל לרש"י דכל הק"ו הוא מהבועל ולכך פירש רש"י אופן השוגג דמותרת לבועל ששניהם הבועל והאשה שוגגים ודברי רש"י מכוונים לדינא דבאמת אין חילוק לבעלה אם הבועל שוגג או מזיד עיין בית שמואל סי' י"א.
והנה מזה משמע דס"ל לרש"י בהחלט כדעת הירושלמי דאם היא שוגגת והוא מזיד דאסורה לבועל אף דמותרת לבעלה וזהו דלא כתוס' במסכת שבת דף כ"ו ע"א בד"ה ליקוחין יש לך בה וכו' דכתבו דבת שבע היתה מותרת לדוד הואיל ואנוסה היתה וס"ל לתוס' דהא דאמרינן בגמרא דכתובות דף ט' ע"א ואי בעית אימא מעשה שהיה שלא אסרוה לדוד דאוריה גט כריתות היה כותב לאשתו אינו חולק אתירוץ קמא דאמר דאנוסה מותרת לבועל רק דבא לומר דלא היתה אנוסה דח"ו דוד לא היה מאנסה רק היה מדבר על לבה להשמע לו ולא היה מכריחה ולכך תירץ דפנויה היתה ובשביל כך מותרת לו אף שהיה ברצון ולפי זה רש"י אזיל בזה לשיטתו דס"ל פיתוי קטנה אונס הוא כמ"ש מהרי"ק להדיא בשם רש"י דס"ל לרש"י כן ודלא כרמב"ם וא"כ אי האי ואי בעית אימא אינו חולק אתירוץ קמא דס"ל ג"כ דאם היא אנוסה והבועל מזיד שריא לבועל א"כ עדיין קשה מה ביקש בכך דאף דדוד לא היה מכריחה מ"מ הא בת שבע קטנה היתה כדמוכח מקרא ומבואר בגמרא דסנהדרין פרק בן סורר ומורה ואין כאן רצון לאסור על בועלה ולמה ליה הך ואי בעית אימא אלא ודאי דס"ל דאנוסה אסורה לבועל כיון דהוא מזיד ולכך תירץ דבת שבע פנויה היתה ולכך דעתו של רש"י להחמיר.
אך מצאתי ראיה להתיר מגמרא דיבמות דף כ"ד ע"ב בשמעתין דהנטען על אשת איש והוציאה וכו' דאם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא והקשה הנימוקי יוסף פשיטא דאם יש כאן עדי טומאה דלא מהני בנים להתיר איסור דאורייתא דאסורה גם לבועל ומשני דמיירי דעדים ראו שזינתה אבל אינם יודעים אם באונס ואם ברצון וקמ"ל דאפילו ביש לה בנים תצא וקשה הא מנטען מיירי הכא ומה מהני אם היא באונס הא לגבי בועל הוי ברצון ועל כרחך צריך לומר דכל היכא דלא מתסרא לבעל משתרי נמי לבועל ודוחק לומר דמיירי דאין העדים יודעים אולי גם אצל הבועל היתה בשגגה כמ"ש לעיל בפירוש רש"י דזה דוחק דלישנא הנטען לא משמע כן אך זה אפשר לומר דרש"י ותוס' אינם מחולקים כלל בהאי דינא דכיון דשוגג ואונס לאו מחד קרא נפקא דשוגג נפק מקרא למעול מעל באישה פרט לשוגג דאין כאן מעל וכמ"ש רבינו הרמב"ם בפרק ג' מהלכות סוטה ואונס נלמד מקרא והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ולא נלמד בק"ו משוגג אלא ודאי דדינו של זה לא כדינו של זה דבהיא שוגגת והוא מזיד מותרת לבעלה ולא לבועל דבשוגג יש מציאות היתר כששניהם שוגגים כמ"ש לעיל בפירוש רש"י ובאונס מותרת לשניהם אף כשהוא מזיד דבאונס אין מציאות דיהיה הוא אונס דאין קישוי אלא לדעת ולכך בירושלמי לא מיירי רק בשוגג דאז אסורה לבועל אם הוא מזיד אבל באונס מודה דמותרת לבועל אף שהוא מזיד ולכך התוס' במסכת שבת החליטו דאונס מותרת אף לבועל המזיד ובפרק כשם במסכת סוטה העתיקו כסתמא דברי הירושלמי דהיא שוגגת והוא מזיד אסורה לו לבועל מבלי חולק ולפי מ"ש ניחא דס"ל לחלק בין שוגג לאונס וצ"ע.
והבא על אשה בהיותה ישינה נראה דאונס גמור הוא כי מה לה לעשות בהיותה נרדמת ושנינו במתניתין דמסכת כריתות דף י"א אחד עד ואחד ישן הער חייב והישן פטור והיינו אפי' מקרבן דבסיפא באחד שוגג ואחד מזיד קתני שוגג בחטאת ומזיד בהכרת ואלו בישן קתני פטור משמע דאפי' מקרבן פטור והיינו דהוי בגדר האונס ורחמנא פטרו וכן כתב מהרי"ק בשרש קצ"א דישינה היא אנוסה וגם בספר שו"ת עבודת הגרשוני סימן כ"ז תופס בפשיטות דשינה הוי אונס והא דטרח בגמרא דכתובות דף נ"א ע"ב למצוא אופן האונס דשריא רחמנא לשיטת אבוה דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה דחיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון דמשכחת ליה כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחילה ועד סוף ולא מוקי לה דבא עליה בעת שינה ואין לה דעת להתרצות בסופה אפשר כמ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני דאי אפשר במציאות שתהא ישינה מתחילה ועד סוף ולא תרגיש בעת שיזריע ויורה כחץ וא"כ לאבוה דשמואל חוששין שמא אז נתרצית. והעיקר אצלי דקושיית הגמרא אקרא קאי דודאי יש במציאות כמה אופנים אונס מתחילה ועד סוף רק דלישנא דקרא והיא לא נתפשה דהלשון מורה שאחד תופס בה ושוכב עמה ומזה יצא לנו הדין דבאונס מותרת וקושיית הגמרא דלישנא דקרא הוא בלתי מדויק לאבוה דשמואל דבאונס כזה בתפשה לשכוב עמו אסורה לאבוה דשמואל דחיישינן שמא סופה ברצון וזהו שאמרו אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה דעיקר הקושיא אקרא קאי ופשוט הוא.

תוכן העניינים

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה