אור ברסלב

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהונתן אייבשיץ

פרק כד · הלכה יח

הלכה יז

אמרה לו אשתו שזנתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובתה וכו'. והסמ"ג והמרדכי הביאו בשם הירושלמי דאם הוא חבר חושש לה ובדברי רבינו ויתר הפוסקים לא נזכר מזה ואפשר דס"ל דגמרא דידן חולק בזה אירושלמי מהך דקידושין דף י"ב דביתהו דרבי חייא דאמרה ליה אמרה לי אם דקיבל בה אביה קידושין מאחר ואמר ר' חייא לאו כל כמינה דאימך דאוסרת עלי ועיין בתוס' הר"ר (יצחק דורא) [ישעיה די טראני] לקידושין דהוכיח דהיא הימניה לדברי האם וסומכת עליה דאל"כ משנה שלימה היא בקידושין דף ס"ה ע"א והיא אומרת לא קדשתני אלא בתי הבת מותרת בקרוביו דאין האם נאמנת על הבת כלל אלא ודאי דהך דיהודית מיירי דהודית לדברי האם ומ"מ אמר רבי חייא לאו כל כמינך הוא מטעמא דמשנה אחרונה דשמא עיניה נתנה באחר ומי לנו חבר גדול מרבי חייא ש"מ דאף בחבר אין לחוש זהו מה שיש לומר טעם להשמטה אבל באמת יש לדחות הך דר' חייא בגוונא טובא חדא דיש לחלק בין האומרת דבר בפועל ובין האומרת שמאמינה לדברי האם דבזה ודאי אף חבר אין צריך למיחש כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמיניה וגם אפשר דלכך צריך חבר לחוש דאף אם נתנה עיניה באחר מ"מ מצוה לגרשה דאשה רעה היא זאת דשותת בכוס זה ונותנת עיניה בכוס אחר אבל ביהודית כוונתה היתה מבוארת דעשתה כן להמלט מצער לידה ולא עלה עליה רוח זרה ח"ו ולכך לא חש לה ר' חייא.
אמנם נראה דאף דלא כתב רבינו הרמב"ם הך דינא דחבר יחוש בפירוש מכללא איתמר דכתב אין משגיחין לדבריה אבל אבדה כתובתה וכו' ולא כתב דאם אינו מוציאה דצריך לעשות לה כתובה מחדש שלא תשב תחתיו בלי כתובה ועל כרחך צ"ל דדעתו כמ"ש לעיל בעוברת על דת דבזו לא חשו חכמים שתהא קלה להוציאה דעל פרוצות לא תקנו ותהא קלה להוציאה ולפי"ז דהיא נכללת בכלל בנות ישראל הפרוצות וראוי שתהא קלה בעיניו להוציאה א"כ פשיטא דבעל נפש יחוש ויגרש הפרוצה במה שרצון חכמים שתהא קלה בעיניו להוציאה ומצוה לגרשה כאשה העוברת על דת וברור הוא.
והנה אף דהתוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אמרה וכו' והמרדכי בקידושין בפרק האומר בשם ר' שמעון נסתפקו בדבר מ"מ דעת רוב הפוסקים דאפילו באשת ישראל במקום דמפסדת כתובתה באמירה דילה מ"מ חוששין שמא נתנה עיניה באחר וראיה דלהון מהך עובדא דסוף נדרים האי גברא דהוה מהרזיק בביתא וכו' דאמרינן ואיתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מירכס דלמה ליה האי טעמא דהא בלא"ה כל הני עובדא אינם מספיקין לאוסרה על בעלה ועל כרחך מיירי דהודית דטמאה היא ומ"מ שריא למשנה אחרונה וצריך לומר דאין זה ראיה גמורה דהא המרדכי פרק שני דיבמות הביא דמהר"ם פסק כדעת השאלתות דבדבר מכוער תצא מבעל ואעפ"כ הביא שם המרדכי בשמו דפסק דאפילו באשת ישראל אינה נאמנת למשנה אחרונה וקשה לכאורה מנא ליה זאת דהא לדעת השאלתות אין ראיה לזה מהך עובדא דנדרים דיש לומר דמיירי דלא הודית כלל רק כיון דיש כאן דבר כיעור הוצרך לומר דשריותא היא משום דאי איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס וכן כתבו התוס' בפרק אע"פ להדיא דלדעת השאלתות אין כאן ראיה מהך עובדא וא"כ יש לומר במקום דמפסדת כתובתה לא חששו שתתן עיניה באחר כמ"ש התוס' שם והנראה לי בזה הוא דס"ל למהר"ם דהנך עובדא לא היו כל כך מהכיעור אפילו לדעת השאלתות שתהיה אסורה לבעל ועל כרחך צ"ל משום דהודית לבעל דטמאה היא ומ"מ מותרת משום נתינת עין.
ואשה שאמרה שנתקדשה לאחר קודם שנתקדשה לזה לפי מ"ש הר"ר (יצחק דורא) [ישעיה די טראני] בתוספות שלו לקידושין על איתתא דרבי חייא דלא הימניה ר"ח דאמרה דקבלה קידושין מאחר מטעם משנה אחרונה ש"מ דאף בזו אינה נאמנת וכן מבואר בתוס' וברא"ש סוף גיטין בעובדא דר"ת דאף אם הודית דנתקדשה לאחר אינה נאמנת למשנה אחרונה דחוששין דנותנת עין באחר. איברא במרדכי ריש קידושין כתב במעשה שקרה בגרמייזא בבחור שקידש אלמנה ואח"כ אמרה כבר נתעשר בני ממעות קדושין שקבלתי מאחר והורו שאין הקדושין קדושין וברח הבחור ולא בא לפי שנתייאש שהפקיעו חכמים קידושין והיה הדבר קשה בעיני הרב ר' שמואל כדפירש לעיל דלא חיישינן עכ"ל והיינו כעובדא דיהודית דביתהו דר' חייא.
ויש לתמוה על חכמי גרמייזא שחששו לאמירתה והפקיעו קידושי הבחור היינו שפסקו שאסורה עליו ולכן ברח שלא יכפהו לתת גט דלהיכן אזלא המשנה אחרונה דאינה נאמנת וגם יש להקשות למה תמה הר"ר שמואל מהך עובדא דיהודית ולא ממשנה אחרונה מיהו זהו י"ל דלמשנה אחרונה יש לומר דוקא באשת כהן דאינה מפסדת כתובתה כמ"ש התוס' בכתובות ולכך הביא ראיה מהך דיהודית אך על חכמי גדולי גרמייזא יש לתמוה דמשמעות כל הפוסקים דאפילו באשת ישראל אינה נאמנת וכעובדא דר"ת הנ"ל וכי יחלוקו הם אמעשה רב הנעשה בזמן ר"ת. ואפשר דס"ל לחכמי גרמייזא דר"ת אזיל לטעמו שהביאו התוס' כתובות דף כ"ג ע"א בד"ה עדי טומאה וכו' דר"ת חולק על רש"י דפירש אהא דאמרינן בקידושין פרק קמא עדים בצד אסתן אם אמרו להקל בשבויה נקל באשת איש פירושו הוא דאם הקילו באיסור לאו יקלו באיסור כרת ומיתת בי"ד וס"ל לר"ת דאין לחלק בזה ולשיטתו שפיר י"ל כיון דחכמים הפקיעו נאמנות של אשה באומרת טמאה היא שהיא לפי דבריה לבעלה באיסור לאו ה"ה דהפקיעו נאמנות שלה באומרת נתקדשתי לאחר אף דכאן היא לבעלה לפי דבורה באיסור כרת ומיתת בי"ד כיון דלר"ת אין חילוק בזה אבל לפי דעת היש מפרשים ורש"י ז"ל יש לומר דדוקא באיסור טומאה דסוטה שהיא באיסור לאו לבעלה הפקיעו חכמים נאמנות שלה אבל באומרת שנתקדשה לאחר שלדבריה היא לבעלה באיסור כרת ומיתת בי"ד לא הפקיעו חכמים נאמנות שלה.
ועיין במהרי"ק שורש ע"ב שמתנצל בעד דעת הזה וטרח ליישב כל הקושיות שהקשו התוס' פרק ב' דכתובות על היש מפרשים ופירש רש"י ולא תקשה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דאינה נאמנת לומר טמאה אני כשתתן עין באחר תערים ותאמר נתקדשתי לאחר ותצא עכ"פ בגט על זה יש לומר חדא דרוב נשים יש להן בנים ובדברים כאלה מכניסה בניה בלעז ממזרים וכזה לא עבדה ובשביל מיעוטיה דלית להו בנים לא תקנו חז"ל ועוד איך תתן עיניה באחר באומרת נתקדשתי דהא אסורה אז לכו"ע ולהא לא חיישינן דתאמר נתקדשתי לפלוני ותקבל גט מפלוני והכל יהיה בתחבולה לצאת מבעלה כהא לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו כמ"ש גבי קדשתי ואיני יודע למי וכו' ומהיכי תיתי יכניס איש אחר את עצמו בתחבולה כזו ובפרט דעל ידי הגט אוסר עליו כל קרובות אשה הלזו על עצמו ומהיכי תיתי יעשה זאת כולי האי לא חיישינן אבל מ"מ נראה לי זה לדוחק.
והיותר נכון נראה לי בהקדם מ"ש המרדכי פרק האומר בקידושין על הא דאינה נאמנת למשנה אחרונה אף שיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת במגו דאי בעי אסרה עצמה בנדר שהודר ברבים דאין לו הפרה אפילו לדבר מצוה עכ"ל ולכך ס"ל להגדולים הנ"ל דקושיא זו אלימתא היא אלו היה הדין כך אבל באמת ס"ל דאף בנדר שהודר ברבים יש לו הפרה לדבר מצוה כמ"ש הר"ן דהך דגבעונים לא מצוה היה לאחר שנתגיירו להתיר הנדר ולהמיתן אבל כאן להתיר אשה לבעלה מצוה גדולה היא וכמ"ש המרדכי גופיה ולכך אי אפשר לה למצוא עילה שתצא מתחת ידי בעלה וזהו בנשואה אבל בארוסה שאין הבעל מפיר נדרים א"כ שפיר יש לומר דנאמנת דליכא למימר דנתנה עין באחר דהא בידה להפקיע עצמה מהארוס בקונם ולא תתחרט וא"כ אין לה התרה ולכך היו חוששין לדבריה והוצרך הבחור לברוח ור' שמואל ס"ל כדעת המרדכי ותוס' דאף לדבר מצוה אין הפרה לנדר שהודר ברבים דהא גבעונים מצוה היא להכרית ז' עממין וא"כ יקשה אף בנשואה כיון דאין לו הפרה יש לה מגו ולמה אינה נאמנת ועל כרחך צריך לומר דבכל מקום הפקיעו חכמים נאמנות דילה והוא הדין בארוסה זהו מה שנראה לענ"ד בביאור דבריהם ולפ"ז באמת בארוסה דאמרה נתקדשתי לאחר או טמאה אני יש מקום לדון ולהחמיר כיון דהגדולים הנ"ל חששו להחמיר ור' שמואל לא חלק עליהם בהדיא והסברא מסייעא לדבריהם כמ"ש דיש לה מגו דקונם א"כ יש להחמיר כי לא מצינו חולק בפוסקים מבואר.
אמנם מה שבא בהרא"ש בתשובתו כלל ל"ה סימן ד' והביאו השו"ע סוף סימן מ"ו באשה הנשואה לאחר והוציא אחד קול שקדשה מקדם ומפחד הלעז שכרו האשה וקרוביה עדים שקרים לכתוב לה גט על שם המערער ונתוודע הדבר והשיב הרא"ש באריכות ותמצית דבריו דאפילו הודית בפירוש דקבלה קידושין מאחר לא היה הבעל עובר שום איסור אם היה בא עליה אלא דהיא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ולא ספינן לה איסורא ותצא בגט בלי כתובה וכו' עכ"ל ותמהו הב"י והדרכי משה עליו דלמשנה אחרונה אינה נאמנת אפילו לגבי נפשה כעובדא דר"ת שהביא הרא"ש סוף גיטין ומה שתירץ הרמ"א דהיה שם קול ג"כ והוי כרגלים לדבר כבר השיגו אחרונים החלקת מחוקק והבית שמואל דבכל התשובה לא נזכר מזה ואין קול ואין קשב וכן מה שתירץ הב"ש הואיל והבעל היה ג"כ בתחבולה לשכור עדים שקרים לזייף הגט הוי כמאמין לדבריה זה ליתא דא"כ גם על הבעל איכא איסור כיון דהודה ומאמין לדבריה והרא"ש כתב דעל הבעל ליכא שום נדנוד איסור ובאמת בתשובה לא נזכר ששכר הבעל עדים רק האשה וקרוביה. ולכן נראה דלפי מה שכתב הרשב"א והביאו רמ"א בסימן קט"ו סעיף ו' דהנחשד האומר אני זניתי עמך הוי כעד אחד דפלגינן דיבורו באמרו שזנתה אבל לא שהוא הנואף וא"כ מכ"ש באומר אני קדשתיך דהוי עד אחד דמהימנינן ליה דהיא מקודשת ולא במה שהוא המקדש ולפי"ז דאיכא עד אחד אלו הודית שנתקדשה הוי כאן הודאת פיה ועד אחד הוי כרגלים לדבר ואפילו למשנה אחרונה נאמנת דעד אחד הוי כרגלים לדבר וברגלים לדבר אפילו למשנה אחרונה נאמנת וצדקו דברי הרא"ש ולא קשה א"כ בעובדא דר"ת נמי הא המערער אומר קדשתי אחות אשתי מקודם שקדשתי אשתי דפסק דאף דאשה מודית דאינה נאמנת דשם הוי המערער קרוב שהוא גיסה ואינו יכול לאסור אחות אשתו על בעלה וגם היה נוגע בדבר להיות כי ביקש לגרש אשתו בעל כרחה ובזמן ר"ת כבר פשט חרם דרבינו גרשום וא"כ עילה מצא לשלחה מעל פניו באמרו שקידש אחותה מקודם ובנוגע בדבר כו"ע מודים דלא הוי עדות כלל ועיין בחו"מ סימן ע"ה סעיף כ"ג בטוען הוגד לי מפי נאמן דיכול להשביעו היסת לדעת רמ"א אבל אם אותו אדם נוגע בדבר אין דיבורו נחשב לכלום ואין זוקק אפילו להיסת וזהו ברור לענ"ד ומעתה יצא לנו דין חדש האומר קדשתי פלונית והיא מודית אם אינו קרוב או נוגע אף למשנה אחרונה נאמנת דהוי רגלים לדבר.
ובגוף הדין אי נאמנת כשיש רגלים לדבר כתב התרומת הדשן בפסקיו סימן רכ"ב דנחלקו בענין זה התוס' דיבמות וכתובות דביבמות דף כ"ד ע"ב בד"ה אמר רבי כתבו התוס' דהנך עובדא דסוף נדרים דאמרינן איתתא שריא דאי איתא דקעבדא איסורא אירכוסי הוי מירכס וכן הוי ניחא ליה דליכל מיירי הכל באומרת טמאה אני ואפ"ה שרי מהנך טעמי ומשמע דלולי הנך טעמי הוי אסירא אף למשנה אחרונה משום רגלים לדבר אך טעמים הללו דוחין הרגלים לדבר וחזר הדבר למשנה אחרונה דאינה נאמנת והתוס' דכתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אומרת וכו' כתבו דהנך עובדא לא מיירי באומרת טמאה אני דבאומרת טמאה אני אין להתירה מטעם ארכוסי מירכס כיון דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ופירש התרוה"ד דודאי הדבר מבואר במשנה אחרונה דאינה נאמנת ולא אמרינן דשויא נפשה חתיכה דאיסורא רק קושיית התוס' דהתם הוי רגלים לדבר ולכך קושיית התוס' דלא תהא מותרת ומזה דס"ל לתוס' דאפילו הנך צדדים להתיר אי איתא דקעבד איסורא הוי מירכס והוי ניחא ליה דליכול לא מהני במקום שיש רגלים לדבר דמ"מ רגלים לדבר מיקרי וחולקין בזה אתוס' ביבמות.
והנה האחרונים החלקת מחוקק סימן קט"ו ס"ק כ"א תפס לעיקר כדעת התוס' דיבמות והבית שמואל שם ס"ק כ"ג חשש להחמיר כדעת התוס' דכתובות ולפי עניות דעתי הנכון כדעת הרב בעל ח"מ חדא דתרומת הדשן הביא רק דברי התוס' דכתובות לרווחא דמילתא אבל לדינא תופס לעיקר כדעת התוס' דיבמות דכתב ומהשתא נראה אפילו לדברי התוס' בפרק אע"פ דמחמירי טובא ואפילו אי הוה התוס' דיבמות וכל הגאונים סברי כותיה אפ"ה נדון דידן שרי וכו' עכ"ל הרי דכתב כן לרווחא דמלתא דהא התוס' דיבמות והגאונים סברי כחדא והרא"ש והסמ"ג והרבינו ירוחם מסכימים כאחד לדברי התוס' דיבמות הנ"ל וא"כ בטלו דעת התוס' דכתובות במיעוטו. ושנית דלא נראה למהרש"א פירוש התרוה"ד בתוס' דכתובות דקושיית התוס' יהיה מחמת רגלים לדבר דא"כ הוי להו להתוס' לפרש כיון דעל זה סובב כל קושייתם ועוד מי שקל בפלס דהני צדדים אינם כל כך חזקים עד שדוחן רגלים לדבר כיון דהגמרא אמר בהדיא אי איתא דקעביד איסורא וכו' א"כ מבואר דיש כאן צדדים להתיר ומנא ליה לתוס' לומר דמ"מ רגלים לאיסור מיקרי ולכך נתקשה הרב מהרש"א בדברי התוס' שם בכתובות וכתב וקצת קשה לפי"ז באומרת טמאה אני לך דמותרת למשנה אחרונה משום דעיניה נתנה באחר ולא אמרינן דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ואין סברא לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל עכ"ל.
ומה שקשה לי ביותר הוא דברי הרא"ש בפרק שני דיבמות דכתב גם כן אהנך עובדא דסוף נדרים דמיירי באומרת טמאה אני לך וכתב ואל תתמה האיך מתירין אותה לבעלה דהא שויא נפשה חתיכה דאיסורא וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו ויש לומר לפי שראו חכמים שנתקלקלו הדורות ונתנו עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להן להתירן וכה"ג אמרינן התם בסוף נדרים אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה מיהו התם אפשר לומר דמיירי בחוזרת ונותנת אמתלא לדבריה עכ"ל. ולדעת התרומת הדשן על כרחך דצ"ל הא דכתב הרא"ש ואל תתמה הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא היינו בהך גונא דאיכא רגלים לדבר אבל הא דקתני במתניתין תביא ראיה לדבריה לא קשה ליה כיון דליכא רגלים לדבר וא"כ מה מייתי ראיה מהך דרב ששת דאוכלת בתרומה דקאי אמתניתין ושם ליכא רגלים לדבר ומה אולמא דהך דאוכלת בתרומה מהך דמותרת לבעלה למשנה אחרונה ולא חששו משום איסור זונה לכהן ואיסור טומאה דכתיב בסוטה ואדרבה בתרומה דעת רוב הפוסקים והרמב"ם בכללם דתרומה בזמן בית שני ומכ"ש בחורבנו מדרבנן וא"כ איכא למימר הן אמרו והן אמרו להפקיע איסור דבריהם מחשש לעז בניה משא"כ להתירה לבעלה כהן איכא איסור דאורייתא. וגם מ"ש הרא"ש דמיירי בחוזרת ונותנת אמתלא לדבריה צריך ביאור דהא מלתא דרב ששת אמתניתין קאי ואינו נזכר חזרה זו במתניתין ומאין המשמעות.
לכן נראה דצריכין אנו בלא"ה לומר במ"ש התוס' סוף נדרים לתרץ הקושיא הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה משום מגדר מלתא עיי"ש וא"כ הא דקאמרינן בגמרא במלתא דרב המנונא האשה שאומרת גרשתני נאמנת דקאמר רבא אדרבה אפילו למשנה ראשונה דקתני דמהימנא התם משום דלא עבידי לבזוי נפשה אבל הכא זמנין דתקיף לה מן גברא מעיזה דעל כרחך כוונתו דאינה נאמנת לינשא לאחר אבל להיות מותרת לבעלה הכהן אם היא גרושה ליכא למימר דהא במשנה ראשונה עדיין לא מצינו שתקנו חכמים דבר וא"כ הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא באיסור גרושה לכהן ולפי"ז קשה בקצרה הוי ליה לרבא למימר דודאי אינה נאמנת אף למשנה ראשונה רק דלכך תצא למשנה ראשונה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ועדיין לא עקרו חז"ל הך איסורא במגדר מלתא אבל במשנה אחרונה למגדר מלתא עקרו להך איסורא ושויא התירא משא"כ באומרת גרושה אני שתהא מותרת כזה לא מצאנו כלל. לכן נראה דהא דאמרינן למשנה ראשונה באשת כהן שאמרה נאנסתי דתצא ונוטלת כתובתה דנסתחפה שדהו היינו בגונא דנאמנת אבל אי אינה נאמנת רק דמשו"ה תצא דשויא לנפשה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולכך תצא בזו ודאי דהפסידה כתובתה דהוי דומיא דאוסרת הנאת תשמישו עליה בקונם דודאי הפסידה כתובתה והוא הדין בזה דמאי שנא דהא אנן אמרינן את שקורי משקרת רק את דאוסרת על נפשך במבטא שפתיך ופשיטא דהפסידה כתובתה (דהא בבעל האומר שראה לאשתו שזנתה דעת הפוסקים בזמן הזה לאחר חרם דרבינו גרשום אינו נאמן ומשמתינן ליה והוא הטעם נמי דאת במוצא שפתיך גרמת כן ומכ"ש באשה לענין כתובה) ואם כן מדקתני במשנה ראשונה דנוטלת כתובה על כרחך דנאמנת בהחלט ולא מטעם דשויא לנפשה חתיכה דאיסורא ולכך אצטרך הגמרא לומר הטעם דלכך נאמנת משום דלא מבזיא נפשה כהנ"ל.
ובזה נראה לבוא לכוונת התוס' בפרק אע"פ והוא דשם דעת התוס' כי אינה נאמנת למשנה אחרונה היינו היכא דאינה מפסדת כתובה אבל במקום דמפסדת נאמנת ולפי"ז באשת כהן הטוענת נאנסתי ואנו אומרים דאינה נאמנת אם היא צועקת ככרוכיא יודעת אני דאסורה לבעלי ואני אפסיד כתובתי פשיטא דנאמנת דלהך תירוץ במקום דמפסדת כתובתה אין לחוש לנתינת עין באחר כמ"ש התוס' ולפ"ז יש לפרש פשטא דמתניתין כך ולא קשיא הא שויא לנפשה חתיכה דאיסורא דההמשך במתניתין כך הוא בראשונה האומרת טמאה אני נאמנת דלא מבזיא נפשה ולכך תטול כתובה ובמשנה אחרונה חששו כיון דתטול כתובה אולי תערים ליתן עיניה באחר ולכך תקנו האומרת טמאה אני אומרים לה אין אנו מאמינים לך עד שתביא ראיה לדבריך ובאם לאו לא מהימנת רק את אסרת ביאת בעלך עליך כחתיכה דאיסורא הפסדת כתובתך ולכך לא נזכר במתניתין דמותרת לבעלה רק תביא ראיה לדבריה ליטול כתובה ואם היא בראותה דמפסדת כתובה תחזור ותאמר כי כזבה למען צאת מאתו ליטול כתובה אבל בראותה דמפסדת כתובה חוזרת מותרת לבעלה דבלא"ה אמתלא מהני מכ"ש כאן דבאמת אינה נאמנת רק דהקפידא היא וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אם היא רוצה לשמש פשיטא דמותרת דהא אנן אמרינן דשקורי משקרת ואם היא עומדת בדיבורה ואמרה דהיא טמאה א"כ הרי הפסידה כתובה בזו ודאי דנאמנת כיון דמפסדת כתובה אין לחוש כלל שתתן עיניה באחר בשום אופן ולפי"ז לק"מ ממתניתין והא שויא נפשה וכו' והדברים מבוארים אבל אהך עובדא דארכוסי מירכס כתבו התוס' שפיר דכן נראה דלא מיירי באומרת טמאה אני לך דהא שויא לנפשה חתיכה דאיסורא וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו דליכא למימר כפירוש המתניתין דהפסידה כתובה דהתם היה באשת ישראל וברצון ובלא"ה הפסידה כתובה ואם כן למה לא תהא נאמנת וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו הא שויא לנפשה חתיכה דאיסורא וליכא למימר כהנ"ל ודברי התוס' ברורים.
והן הן דברי הרא"ש דכתב ג"כ וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו דבשלמא על משנה אחרונה לא קשיא דאיכא למימר כדעת התוס' בכתובות דבמקום דמפסדת כתובה ליכא למימר עין נתנה באחר א"כ י"ל בפירוש המשנה כמ"ש לעיל אבל אי אמרינן דהנך עובדא מיירי באומרת טמאה אני ש"מ דאף דזינתה ברצון ואבדה הכתובה מ"מ למשנה אחרונה חוששין לנתינת עין באחר ואינה נאמנת וא"כ קשה כהנ"ל הא שויא לנפשה חתיכה דאיסורא ועל זה תירץ דרוב נשים משקרות וכו' והביא ראיה לדבריו דליכא למימר כדעת התוס' בכתובות וכמ"ש לעיל בפירוש תביא ראיה לדבריה דא"כ בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה סוף סוף תצא רק למשנה ראשונה נוטלת כתובה ובמשנה אחרונה אמרינן דתביא ראיה ואם לאו דאסורה לו מחמת דשויא לנפשה חתיכה דאיסורא הפסידה כתובה אבל מ"מ בין כך ובין כך תצא איך קאמר רב ששת עליה דמתניתין דאוכלת בתרומה מחשש לעז בניה מה טיבו של לעז הכא הלא יוצאת הימנו בגט ונתארמלה או נתגרשה כו"ע מודים דאינה אוכלת ועל כרחך צ"ל דליתא דבאמת מותרת ויושבת תחת בעלה והיינו מטעם דכתב הרא"ש דרוב נשים משקרות ולכך כתב הרא"ש מיהו אפשר לומר דמיירי בחוזרת ונותנת אמתלא פירוש דלפי שאמרו במתניתין תביא ראיה לדבריה דאם היא בראותה כי מפסדת כתובה חוזרת מותרת לבעלה דאנן אמרינן דשקורי משקרת ועל זה קאי רב ששת דהואיל דבחזרה אנו מתירין אותה לבעלה אף לתרומה אנו מתירין אותה משום לעז בניה ורבא פליג וס"ל דלא מהני אמתלא דכבר שויא לנפשה חתיכה דאיסורא וכמו שיש דעת הפוסקים דלא מהני אמתלא אבל בעומדת בדיבורה יש לומר דאסורה לבעלה ולתרומה זהו מה שנראה לי בביאור דברי הרא"ש מסכים עם פירוש התוס' בכתובות ולענ"ד נכון הוא ולפ"ז ברור דנכון ואמת כדעת התוס' דיבמות דהנהו עובדא דאי איתא דעבדי איסורא הוי ארכוסי מרכס והוי ניחא ליה דליכול מסייען דלא הוי רגלים לדבר דלפי מ"ש לא עלתה כלל על רוח התוס' דכתובות למחשב הני עובדא לרגלים לדבר כלל.
והנה התרומת הדשן בסימן רכ"ב בפסקיו אחר שהעלה דנדון המושאל עליו דמיא לעובדא דסוף נדרים אשר לפי דעת התוס' דיבמות לא מקרי רגלים לדבר כתב מיהו אם הודית האשה לפני עד אחד ולפני הנחשד דזינתה עמו דהוי עדות גמור על ידי צירוף וכתב מאן לימא לן דאפילו בכה"ג מהני טעמא דעיניה נתנה באחר ועל כרחך צריך לומר דמה דכתב בכה"ג לאו משום דהוי רגלים לדבר דהא החליט בהנ"ל דלא מקרי רגלים לדבר רק כוונתו ברור כיון דהנחשד העיד ג"כ דזינתה עמו פלגינן דיבוריה כמ"ש הרשב"א ואף דהעד שהעיד שזינתה עמו הוא העיד ג"כ על הודאתה מה בכך עד אחד מצטרף לכמה עדות כנודע ומיקרי מ"מ הודאה בשני עדים ועד אחד מעיד על הזנות ואסורה ולכך הרמ"א בסימן קט"ו סעיף ו' בהגה כתב הודית לפני אחד שנטמאת הנחשד מצטרף עם אחד לאוסרה על בעלה ולא כתב דבעינן בצירוף הודאתה רגלים לדבר שלא יהיה חשש נתינת עין באחר דעדות הנחשד גופיה מחשב לרגלים בדבר כמ"ש וכמבואר להדיא במהרא"י [תרומת הדשן] והחלקת מחוקק שם ס"ק כ"ו פירש על דברי רמ"א דמיירי דיש רגלים לדבר בלאו הכי ולא דק היטב במהרא"י דמבואר כמ"ש והח"מ גופיה כתב דהעיקר כדעת התוס' דיבמות וא"כ בכל עובדא דמהרא"י לא היה רגלים לדבר זולת עדות הנחשד וזה ברור ונכון.
ובאמת הך דינא דברגלים לדבר נאמנת אין לו שורש רק מהנך עובדא דסוף נדרים דאמרו אלו עבדי איסורא ארכוסי הוי מרכס או הוי ניחא ליה דליכול דהוכיחו דעל כרחך מיירי באמרה טמאה אני דאל"ה אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י עדים ואפ"ה לולי הנך טעמים להתירא הוי אסירא ש"מ דבמקום רגלים לדבר אסורה ובאמת הרשב"א והר"ן כתבו דהנך עובדא מיירי בלי הודאתה רק דלולי הנך סברות היה ראוי לבעל נפש לחוש לעצמו וא"כ אין כאן ראיה דברגלים לדבר מהימנית.
ואף דבמשנה ג' דפרק קמא דסוטה דקתני ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ופריך בירושלמי דלא כמשנה אחרונה ומשני יש רגלים לדבר כבר פירש התוס' סוטה דף ו' ע"א דרגלים דהתם שהרי קינא לה ונסתרה וזהו לכו"ע קודם ששותית מי סוטה אסורה ואף דלענ"ד ברור דיש לתמוה דאם יש לה קינוי וסתירה רגלים לדבר מיקרי הא כל זמן שלא שתת אפילו אינה אומרת טמאה אני ואפילו מת בעלה שאי אפשר לה לשתות אסורה בתרומה וא"כ איך יקרא רגלים לדבר הרי הן האוסרין אותה ודקארי לה מה קארי לה בירושלמי אלא ודאי דקשיא ליה לירושלמי האומרת טמאה אני לך למה לי דהיא בכלל איני שותת דאסורה בתרומה אלא ודאי דמיירי באופן דליכא קינוי וסתירה ועל זה פריך דא"כ אתיא דלא כמשנה אחרונה ולזה משני הירושלמי דיש רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה מיהו מ"מ הבעל מחל לה הקינוי וא"כ אינה בכלל השקאת מי סוטה דתפסול בשביל כך מתרומה רק מחמת דאומרת טמאה אני ורגלים לדבר דהא קינא לה ונסתרה דהא לא ידעה מקינוי שמחל לה הבעל על הקינוי זהו נראה בביאור התוס' ואעפ"כ מבואר דבעינן רגלים לדבר חזקים דומיא דהנך.
והנה אם מספיקים לאסור רגלים לדבר על ענין הבעילה לבד או בעינן דוקא רגלים לדבר לאסור על בעלה בזה כתב בתשובת צמח צדק סימן פ"ב באשה הנשאת לכהן והיא הרה לזנונים קודם נשואין ואמרה לבעל אחותה נבעלה והרי היא זונה ואסורה עליו כתב הצ"צ דאינה נאמנת דחוששין לנתינת עין באחר דרגלים הוא רק על הזנות אבל מ"מ אמרינן לכשר נבעלה ועל זה דנבעלה לפסול אין כאן רגלים לדבר עיי"ש והבית שמואל בסי' קט"ו ס"ק כ"ג העתיק דבריו ולבבי לא כן ידמה דהא אמרינן בגמרא דכתובות בשמעתין דפתח פתוח מצאתי באשת כהן דאסורה עליו דליכא ספק ספיקא והקשו התוס' דהא איכא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו וספק זינתה או היא מוכת עץ דמוכת עץ שכיח ותירצו התוס' כיון דאין גנאי בכך אלו הוית מוכת עץ היתה טוענת כך עכ"ל וקשה לפי"ז באלמית דמותרת מכח ספק ספיקא א"כ אף באמירה דילה דטוענת זינתה אינה נאמנת דלמשנה אחרונה חוששין לנתינת עין ומוכת עץ היא ואומרת שזינתה וכיון דבאמירה אינה נאמנת איך תהא מהימנת בשתיקתה לא תהיה שתיקתה יפה מדיבורה ועל כרחך צ"ל דבהודית שזינתה אסורה אף למשנה אחרונה דרגלים לדבר שהרי פתחה פתוח וא"כ אף בשתיקתה אמרינן דהודית דלאו מוכת עץ היא דאלו היתה מוכת עץ היתה טוענת כן ולפ"ז הדברים ק"ו דמה באשת כהן דאפשר לומר דלא נבעלה כלל רק מוכת עץ היא ומוכת עץ שכיח לדעת התוס' דכולהו חבוטי מחבטן מ"מ אם אמרה נבעלתי אסורה ולא חיישינן דנתנה עין באחר דפתח פתוח רגלים לדבר הוא אף דאפשר דהיא מוכת עץ ולא נבעלה מעולם מכ"ש במי שנבעלה ודאי ואומרת לפסול נבעלה פשיטא דהוי הזנות רגלים לדבר אף שאין אנו יודעין אם לכשר או לפסול נבעלה ודוחק לחלק דבמוכת עץ אף דשכיח מ"מ ליכא למימר דרוב הכי איתנהו אבל לחוש דנבעלה לפסול כיון דרוב כשרים אצלה הוי טענה נגד הרוב דלסברא זו לחלק צריך ראיה ברורה ואין לבנות דין על סברא וחילוק דק דק ולכן ברור דאסורה לבעלה.
ועלינו חובת גברא לדעת בזמן הזה דאיכא חרם רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה אי הבעל אומר דמאמין לדברי אשתו או שאומר שראה שזינתה אי נאמן או נימא כמו שאמרו במשנה אחרונה דעינו נתן באחרת ועילה מצא לגרשה מעל פניו להפקיע חדר"ג והנה דעת התוס' בסוף נדרים דאם מאמינה אף שחוזרת (בו) [בה] ואומרת דבאונס היה שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ויש אומרים דשמתינן ליה על שגרם שתאסור אשתו עליו ועובר על חדר"ג עכ"ל הרי דעת התוס' דאסורה עליו ויש כח בידו אף בזמן הזה לאוסרה עליו כמ"ש שגרם שתאסור אשתו עליו ובאמת לא הבנתי מהות החרם הזה דמה יעשה העני הלזה אשר באמת לבו נוקפו להאמין לה כי בטוח באשתו שלא נתנה עין באחר אם לא דניכר לבי"ד שבזדון דיבר האיש הלזה ועילה מצא לגרשה ודבר זה מסור לבי"ד להבחין בענינו. והרב הגדול מהרי"ט בתשובתו חלק ב' לאה"ע פירש דמיירי דהוא ג"כ חוזר ואפס כיון שהיה מאמין לה תחילה אי אפשר לה בחזרה ומ"מ מנדין אותו דלא הוי ליה להיות נבהל ברוחו והא גרמא ליה לבטל חרם רבינו גרשום אבל העומד בדיבורו אין לנדות אותו כי מה הוי ליה למעבד. ויותר הנכון בסברא אף שאין לשון התוס' מסכים לזה דמנדין אותו בדרך א"כ הוא ולא בהחלט והוא בתנאי שאם אין לבבו שלם רק עקב רוח אחרת עמו לגרשה ובאמת אינו מאמין לה יהיה האי גברא בנידוי בעוברו על חדר"ג אבל אם לבבו שלם להאמין לה אז מנוקה הוא מעון.
והנה הא דכתבו התוס' דמנדין אותו קאי דוקא כשהאשה חוזרת וא"כ אף למשנה ראשונה היתה נאמנת כיון דנתנה אמתלא לחזרתה רק העיקר הוא דהוא האומר דמאמין לה בזו יש לומר לנדותו שהוא הגורם לבטל תקנת וחדר"ג אבל בעומדת בדיבורה ואומרת טמאה אני והוא מאמין לה לית דין ולית דיין דאסורה אף בזמן הזה דמשנה אחרונה נתקנה לטובת הבעל וחדר"ג לטובת האשה ואם שניהם יאמרו אי אפשי בתקנת חכמים מי ימחה והרי כאן בעל התל ובעל החריץ וזהו פשוט וכן מבואר בהגהת מרדכי למסכת קידושין בעובדא המתחלת נשאלתי על אשת איש שאמרה נבעלתי ברצון דאף דאינו מאמין לה רק אמר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו ויכול לגרשה בלי כתובה דכל המשנה אחרונה לא נתקנה רק לטובת הבעל עכ"ל וכן דודי המאור הגדול מוהר"ר הירץ ז"ל כתב אלי בשו"ת שראה בכתבי אביו הלא הוא זקני הגאון מהר"ל זונץ ז"ל העתיק מים של שלמה למהרש"ל על מסכת יבמות דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זה שומעין לו וזה ברור.
והנה לא מצאנו בשום פוסק באומרת טמאה אני והבעל מאמינה שיש לחוש לחדר"ג כי בהגהות מיימוני ובמרדכי ותשובת רשב"א אלף רל"ז מיירי הכל באומר שראה אשתו שזינתה או שמאמין לעד אחד בזו יש דעות דלאו כל כמיניה לאוסרה על עצמו דא"כ אם אתה אומר דנאמין אותו אתה מבטל תקנת חרם רבינו גרשום מכל דכל איש שוגה אשר לבבו פונה לגרש את אשתו ישים לה עלילות דברים לומר שראה שזינתה או יחפש אחר עד אחד ובפרט שקרוב או פסול נאמן ויאמר שמאמין להם והיא תצא וראשה חפוי ומה הועיל רבינו גרשום בחרמו וצדיק מה פעל אבל אם היא היתה תחילה במעל שאמרה שטמאה היא לבעלה א"כ וכי אנו אחראין לחוס עליה ולעמוד לימינה שלא יכול הבעל לגרשה כיון שהיא חבלה בעצמה ואמרה שטמאה היא והיא גרמה לעצמה כל הקלקול הזה ולכך לא נזכר בשום פוסק באופן הלזה דיש לחוש לחדר"ג דתהי' מותרת ומהרא"י בתרומת הדשן דצידד בכל אופן למצוא מקום להתירה ולא הזכיר כלל חדר"ג אלא ודאי דבאומרת טמאה אני אין כאן מקום להגן בעדה ולכך יש לתמוה על הרמ"א סימן קע"ח סעיף ח' שהשוה אשה שאמרה טמאה אני ובעל מאמין לה עם הדין כשהבעל אומר שראה שזינתה והביא דעת הפוסקים דאינו נאמן בזמן הזה דלפי מ"ש באומרת טמאה אני והוא מאמין לה לכו"ע אסורה ואין כאן דעה החולק כלל ומהרי"ק ותרומת הדשן לא הביאו כלל מזה ש"מ דסבירא להו כמ"ש.
אמנם באומר שראה אשתו שזינתה בזו יש דעות בהגהות מיימוני דהורה הר"י האומר אשתו זינתה אינה אסורה עליו דלאו כל כמיניה לפי משנה אחרונה שמא עיניה נתנה באחר הכא נמי שמא עינו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה בעל כרחה ועוד דיש לנדות האוסר אשתו כמגרש בעל כרחה דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים עכ"ל ופירש דבריו במה שכתב דיש לנדות האוסר אשתו וכו' אף דכתב מקודם דמותרת לו הוא דאם הוא על כל פנים רוצה לנהוג בה איסור ולמנוע עונתה ממנה באמרו ברי לי שאסורה לי ודאי דלא דיינינן ליה כדין מורד להוסיף בכתובה דבלאו הכי הרוצה לגרש אשתו רק דאינו יכול מחמת חדר"ג לא דיינינן ליה כדין מורד כמבואר בשו"ע סימן ע"ז סעיף א' בהגה ועיי"ש באחרונים ועיין מ"ש לעיל ומכ"ש בזה האופן דטוען אסורה עלי אך מ"מ מנדין אותו דכיון דמונע ממנה עונתה ואינו דר עמה אף היא שלא ברצונה מוכרחת לקבל הימנו גט כי טב למיתב טן דו וכו' והרי הוא כמגרשה בעל כרחה ומבטל תקנת הגאונים וזה ברור.
אך ר' שמשון במרדכי פרק האומר דעתו דיש לו דין מורד גמור בכל אופן וס"ל בעלמא הרשות בידה אם סגי לה בתוספות כתובה מוסיפין לה אבל אם היא רוצה לכוף אותו בשארי כפיות עבדינן כן וכן בזה כייפינן ליה בכל מיני כפיות מבלי למנוע עונתה ממנה כשאר מורד. אבל מהר"ם חולק על כל זה וס"ל דשויא לנפשיה חתיכה דאיסורא ומחויב לגרשה בלי נידוי ושמתא כלל והרמ"א סימן קע"ח סעיף ח' בהגה העתיק תחילה דאין נאמן ומנדין אותו והוא דעת הגהות מיימוני דס"ל במורד לא כייפינן ליה רק מנדין אותו אם מורד הוא עכ"פ והבית שמואל שם ס"ק ט' נתקשה בזה דאם אינו נאמן נידוי זו מה טיבו ולא ראה הגהות מיימוני הנ"ל דהדבר מבואר כמ"ש ואח"כ הביא רמ"א דעת ר' שמשון מהמרדכי הנ"ל דכופין אותו ומשמש עמה. איברא דקשה על הרמ"א דכיון דלעיל בסימן ע"ז בדיני מורד לא הביא הך דעה כלל דבמורד כייפינן ליה רק ס"ל דסגי בהוספה על כתובתה וגם באומר הריני מגרשך אלא דאגיד מחמת חדר"ג פסק לעיל סימן ע"ז סעיף א' דלא נקרא מורד בלי הביא דעת החולק וכאן הביא דעת ר"ש דנקרא מורד וגם אם היא רוצה כייפינן ליה בכל מיני כפיות וצ"ל דרמ"א העתיק הך דעה רק לרווחא דמלתא אבל עיקר דעתו נוטה להלכה כדעת מהר"ם שהביא באחרונה דאף בזמן הזה נאמן והמרשים טעה וכתב במקום מהר"ם הרמב"ם והוא טעות דמוכח ואלה הן דברי רמ"א נמשך אחר דעות הנ"ל.
ומה שנראה לענ"ד לדינא נראה עיקר לחלק דהאומר שראה אשתו זינתה אף בזמן הזה שויא לנפשיה חתיכה דאיסורא רק לנדותו על תנאי דאם בזדון לבב ושקר ותרמית אומר לעבור על חדר"ג הרי הוא מנודה בחדר"ג אבל בעד אחד שראה שזינתה והוא אומר דמאמין לעד בזו יש מקום לומר דלאו כל כמיניה לבטל חדר"ג ובזו נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות כפי הענין וכפי הנהגת האשה והעד וטיב הבעל כי התוס' סוף נדרים הקשו למשנה אחרונה דאינה נאמנת דהא שויא לנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ ר' אליעזר דלא מצינו דמוזהרת זונה לינשא לכהן רק הכהן מוזהר שלא לישא זונה והקשו התוס' עליו דהא אמרינן ביבמות דף פ"ד ע"ב דכל היכי דאיהו מוזהר היא נמי מוזהרת דכתיב לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי איש וצריכין אנו לומר לדעת הר"ר אליעזר דדייקא ליה לישנא מלמד שהאשה מוזהרת על ידי איש מלת ע"י איש מיותר אלא ודאי דוקא כשהוא מוזהר כגון שהוא רשע או שאינו יודע שהיא זונה ומבקש ללוקחה היא מוזהרת ג"כ דהואיל והוא מוזהר וזהו שאמרו ע"י איש וכן כל היכי דאיהו מוזהר אבל במקום דהוא ידע ואין עליו אשם דהיינו למשנה אחרונה דמותרת לו גם היא אינה מוזהרת כלל דעיקר לאו בבעל כתיב לא יקחו.
ואתי שפיר הא דפרכינן שם ביבמות מהך דהשוה הכתוב איש ואשה לכל עונשין שבתורה אף דהתם ליתא להך כללא דאף דאיש אינו מוזהר כלל היא בכלל אזהרה שאני התם דלאו הנאמר בתורה נאמר בכוללת אבל כאן העיקר הלאו נאמר לא יקחו ומיתורא דקרא דרשינן לרבות היא באזהרה ג"כ משמעות הקרא לא זז ממקומו דאינה מוזהרת רק היכי דהוא ג"כ עובר ולכך באומרת טמאה אני לך דבעל שריא בה כמ"ש הר"ן דרחמנא שרי ואפקיה להימנותיה דילה ומותר בה ואינו עובר כלל אף היא אינה מוזהרת כלל והרי היא מנוקה מעון זהו מה שנראה לי בביאור דברי ר' אליעזר ואחרי כותבי זאת ראיתי בחידושי רשב"א לנדרים דכתב וז"ל ור' אליעזר תירץ דזונה לא מוזהרת לכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר וכדאמרינן ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת דלא יקחו כתיב עכ"ל והרי הן הדברים כמ"ש דלולי דברי מייתי ר' אליעזר חובתו לנפשו דהא מגמ' זו מביאים התוס' ראיה לסתור דבריו אלא ודאי דכיון למ"ש והדבר ברור.
אך דצריכין אנו להבין דהא אמרינן ביבמות דף נ"ו ע"ב דאשת כהן שנאנסה היא בכלל איסור לא יוכל לקחתה אחר אשר הוטמאה וא"כ יש בה לאו דטומאה ובזו ודאי דהיא מוזהרת כשאר לאוין הנאמרים בתורה ור' אליעזר לא אמרה אלא באיסור זונה אבל חס ושלום לומר כן באיסור סוטה וטומאה ועיין בתשובת הגאון חכם צבי ז"ל סי' ק"נ כתב ג"כ כזה מבואר וצ"ל דס"ל לר' אליעזר דהאומרת טמאה אני לך הפירוש שזינתה תחתיו באונס ולא קשה כלל דשויא לנפשה חתיכה דאיסורא דיש לומר כתירוץ הר"ן וכמ"ש כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעו רבנן לקידושין ודבר זה שכיח ומצוי בש"ס גבי מקדש באיסורי הנאה דרבנן וגבי בטלו מבוטל בגיטין וכהנה בהרבה מקומות גבי יש אונס בגיטין וכדומה עד שאין צריכין לספק בו רק עיקר קושייתו הוא דבאומרת נבעלתי לנתין וממזר וכדומה בביאה הפוסלת לכהונה אף בנבעלה כשהיא פנויה מה איכא למימר ומה מהני בזה ביטול קידושין ועל זה תירץ דאין זונה מוזהרת לינשא לכהן וכו' ואתי שפיר ולק"מ רק מה שהקשו התוס' עליו דהא אמרינן אוכלת בתרומה וזהו ג"כ לא קשה כמ"ש לעיל דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן והן אמרו להתיר לה מחשש לעז בנים וכ"כ הרשב"א בחידושיו ופשוט הוא.
ומעתה בעל האומר שראה אשתו שזינתה שויא לנפשיה חתיכה דאיסורא ואתה תצטרך לומר מחמת חדר"ג בטלו קידושין למפרע וזה אי אפשר לומר בכהן דהא בידו לומר שנבעלה לגוי מה שלא יועיל ביטול קידושין והוא מוזהר על הזונה לכו"ע וא"כ אף בישראל אתה צריך לומר כן דלא מצינו לחלוק בזה בין כהן לישראל ועוד אלו היה בפירוש חדר"ג על זה לבטל הקידושין היה הדבר בספק אם יש כח ביד רבינו גרשום ובית דינו לבטל הקידושין לא מבעיא לדעת מהרלב"ח חביב בקונטרס הסמיכות דהא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש היינו על דעת רבנים סמוכים שכחם יפה עיין שם אלא אף גם כפי הנראה מדברי מהר"ם במרדכי דדעתו אפילו בחכמי זמנינו מ"מ כבר כתב מהרי"ק בפסק ר' משה קאפסלי שיחיה שורש פ"ח דאין כח ביד רבינו גרשום וסייעתו להפקיע קידושין ואף דמהר"ם כתב הובא במרדכי פרק האומר דבשעת קידושין העובר על חדר"ג כגון שמקדש ב' נשים בזו לא הפקיעו קידושין דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין משא"כ העובר לאחר קידושין בזו שפיר יש לומר דמתחילה כשקידש הוי כמקדש על תנאי שלא יהיה בקידושיו שום ביטול דברי חז"ל ואדעתא דמיקרי עבריינא לא קידש.
ומהאי טעמא נראה דכתב הרא"ש דדינא מתיבתא במורדת הפקיעו הקידושין ולא הוי גט מעושה דהא הוי מלתא דלאחר קידושין וכן כתב מהרי"ק בגט מומר מ"מ משם אין ראיה דשאני אנשי מתיבתא שהיו סמוכים לחכמי התלמוד ונתפשטה גזרתם בכל ישראל משא"כ ר"ג שלא נתפשטה גזרתו בכל ישראל שיהיה כחו אלים להפקיע קידושין וכן מהר"א מזרחי בתשובה סימן י"ד החליט דאין כח ביד רבינו גרשום להפקיע קידושין כל זה נאמר אם החרים רבינו גרשום בפירוש על זה אף גם דלא החרים רבינו גרשום בפירוש על זה רק החרים סתם שלא לגרש בעל כרחה ומזו אתה בא לדון דיהיה כוונת המתחבל בזה לבטל תקנתו שיהיו קידושיו בטלין כדי שזממו לא תפק ודבר זה בודאי לא אמרינן דלא תהא תקנת ר"ג אלימא מתקנת רבן גמליאל הזקן דתיקן מבלי לבטל הגט שלא בפני השליח ובכל זאת קי"ל כרבי דבטלו מבוטל דבאיסורא לא אמרינן כח בי"ד יפה להפקיע קידושין כדאמרינן בגמרא דגיטין דף ל"ג אף שרבן גמליאל וסייעתו הוו מיושבי לשכת הגזית ובי"ד הגדול שבירושלים מכ"ש דאין כח רבינו גרשום אלים בסתמא להפקיע קידושין כדי שלא לבטל תקנתו ואין זו צריך לפנים.
וכמו כן להך שנויא של התוס' בנדרים והרשב"א דעקרו חכמים להך איסורא ויש כח ביד חכמים לבטל איסור תורה והיינו דאזלו לשיטתן ביבמות דף י"א דכתבו בדבר הדומה לשל תורה יש כח בידם לבטל של תורה אפילו בקום עשה ודאי דאין כח ביד חדר"ג לבטל איסור של תורה ורוב המפרשים הסכימו דאפילו במקום שיש ביטול מצות עשה כגון ביבמה אף דאפשר בחליצה ולדעת גדולי פוסקים מצות חליצה קודמת או בקיום פריה ורביה לא חל חרם רבינו גרשום דלא גזר בזה ואיך יגזור לבטל לא תעשה ואיסור זונה לכהן וטומאה דכתיב בספק סוטה כעריות ויפה עשה תשובת בנימין זאב שהחליט דלא בא ר"ג לבטל איסור תורה ואף אם יש כח בידו לא מצינו שהכניס עצמו בזה כמ"ש דאפילו במקו

ואין בי"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו וכו'. מלשון רבינו דכתב בדבר מדברים אלו משמע אפילו באומר שראה אשתו שזינתה מ"מ אין בי"ד כופין אותו אמנם הרב ב"י שינה במטבע הקצר שלו הוא השולחן אשר לפני ה' בשו"ע סימן קט"ו סעיף ו' כתב תחילה הך דינא דאמרה לו אשתו שזינתה וכו' ועלה כתב ואין בי"ד כופין אותו ואח"כ סעיף ז' כתב מי שראה אשתו שזינתה ולא כתב שם האי דאין בי"ד כופין שינה סדר הרמב"ם ולהורות נתן בלבנו דבאומר שראה שזינתה דשויא לנפשיה חתיכה דאיסורא דבי"ד כופין ולכך העתיק בסימן קע"ח סעיף י' תשובת הרא"ש דהאומר שנתברר לו שאשתו זינתה וחזר בו דצריך אמתלא לחזרתו ועל כרחך מוכח דס"ל לחלק בדעת הרא"ש דהאומר שנתברר לו דבי"ד כופין דאלו הוא לצאת ידי שמים מה צורך לאמתלא קמיה שמיא גליא ובוחן לבבות יודע אם באמת חוזר או רוח רמיה בקרבו. ובדעת הרמב"ם נראה אף כי יש לומר דראייתו מהך דאמרינן אמר לו עד אחד שזינתה והוא שותק ס"ל לרבא דמותרת וקשיא קושיית התוס' בקידושין שם דף ס"ו ע"א הא שתיקה כהודאה דמיא ולכך ס"ל לרמב"ם דאף דכהודאה דמיא כאלו אומר שנתברר לו שזינתה מ"מ אין כופין ע"י בי"ד רק הוא לצאת ידי שמים וקמיה שמיא גליא דהא דשתק לאו משום דהודה רק דלא חש לדבריה ועיין בר"ן דכתב ג"כ כזה וא"כ אינו מחויב להוציאה ופשוט וברור הוא.
אך בכל זה נראה הא דכתב רבינו דאין כופין אותו היינו כשאינו עומד בדיבורו וחוזר בו ואינו נותן אמתלא לדבריו ועיין בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' דס"ל לרמב"ם דבאומרת טמאה אני לך לא מהני אמתלא עיי"ש והואיל ואין דבר שבערוה בפחות משנים אין הבי"ד כופין רק עליו החיוב לצאת ידי שמים הואיל ושויא לנפשיה לחתיכה דאיסורא והוי כאוסר אשתו בקונם אבל בעומד בדיבורו ואומר שאשתו אסורה לו כי ראה שזינתה ודאי דבי"ד כופין אותו כי מי יראה איש אוכל נבלות בשאט נפשו ולא יהיו הבי"ד מצווין להפרישו וזה נראה לענ"ד ברור ומעתה לא קשה מה שהקשה עליו מהריב"ל מהא דאמרינן פתח פתוח מצאתי נאמן ומדקאמרינן נאמן ש"מ דבי"ד מצווין להפרישו וכן הגמרא דהתם מדמיא ליה להאומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותיה והתם ודאי דבי"ד כופין אותו לגרש אם נשא קרובותיה ולפי מ"ש ניחא דבפתח פתוח מיירי בעומד בדיבורו ואינו חוזר כלל ובזה ודאי דלא שבקינן ליה למעבד איסורא ובי"ד כופין אותו וברור הוא.

תוכן העניינים

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה