אור ברסלב

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהונתן אייבשיץ

פרק כד · הלכה יז

הלכה יד

מי שראה אשתו שזינתה וכו' לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח"כ תגבה כתובתה. עיין במ"מ שתמה על שבועה זו וכתב והם ז"ל דנין אותן כדין הנשבעין ונוטלין ולא ידעתי מאין זה והכ"מ תמה עליו דהוי כטוען השבע לי שלא פרעתיך וצריכה לישבע והמ"מ אזיל לשיטתו דהוי כטוען אמנה או רבית ואף דיש לחלק דבשלמא אמנה או ריבית סותר לגוף השטר והשטר בטל מעיקרו משא"כ זה שזנתה השטר מתחילתו בתקפו רק עכשיו איתרע ודמיא לפרעון מ"מ דעת המ"מ דבפרעון הוא דצריכה לישבע כדאמרינן בגמרא דפרע דייק דמיפרע לא דייק משא"כ בנדון זה לא שייך זאת והשטר בחזקתו.
והנה הכ"מ כתב בנדון זה נכון להשביעה בטענת פרעון משא"כ כשהוא לא ידע אלא על פי העד שאומר שזנתה הוי כאומר שמא פרעתיך והא דאמרינן עד אחד מעידה שהוא פרוע וכו' היינו שהבעל טוען ברי עכ"ל והש"ך בחו"מ סימן פ"ד ס"ק ז' השיגו דקי"ל דתבעו על פי העד משביעו שבועה דאורייתא בנשבע ונפטר וה"ה לשבועת המשנה בנשבע ונוטל ונסתייע מתשובת הרשב"א עיי"ש. ונראה דדעת רבינו הב"י לחלק דודאי בשבועה דאורייתא דהיא בגדר כל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה ואלו שנים מחייבין ממון אף דהתובע טוען שמא א"כ הוא הדין דעד אחד מחייבו שבועה משא"כ בעד אחד מעיד על השטר שהוא פרוע דאמרינן בגמרא דכתובות דף פ"ז ע"ב דלכך תקנו חכמים שבועה להפיס דעתו של בעל א"כ יש לומר כי בעינן הפסת דעת היכא דטוען ברי וצועק ככרוכיא פרעתי והרי עד אחד מעיד כדברי אבל היכא דהבעל לא ידע כלל רק נשען על העד והיא מכחישתו א"כ מה צורך להפסת דעת דאמרינן ליה מי יימר דהעד אומר אמת דלמא האשה והשטר שבידה מסייע לה ולא תקנו חכמים שבועה.
ויש ראיה לדברי הכ"מ מהא דאמרינן שם בגמרא דף פ"ח אי פיקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא דיהיב לה כתובתה באפי סהדא קמא וכו' וכתבו התוס' בד"ה מייתי לה וכו' דנפקא מיניה דלא תוכל לומר השבע אתה והפטר דשבועה דאורייתא לא מפכינן עיי"ש וברא"ש. וקשה למה לו כל החרדה הזה לפרוע ואח"כ לתבוע דהוי קשה להוציא יטען תיכף איני זוכר או איני יודע אמיתת הענין אם פרעתי או לא (ואפילו טען תחילה ברי יוכל אח"כ לחזור ולומר טעיתי כי איני זוכר הדבר על בוריו וזה פשוט) רק אני תובעה על פי העד וא"כ איך תוכל האשה להפך השבועה עליו בשום אופן כיון דטוען איני יודע ועל כרחך צריך לומר דבטען איני יודע אלא על פי העד ליכא כאן חיוב שבועה כלל כדעת הב"י ועל כן מוכרח לטעון ברי וא"כ תוכל להפך.
ואי דקשיא לדעת התוס' דלמה לו כל הטורח הזה יטעון אשתבע לי דלא פרעתיך וצריכה לישבע לו שלא על פי העד ומעתה אם תהפך עליו השבועה יביא עד המסייע ויפטור בלי שבועה דיש לומר כמה תשובות בדבר דאפשר דס"ל להתוס' דעד המסייע בהיפך שבועה אינו מועיל דאפשר דס"ל לתוס' דבנשבע ונוטל אין עד המסייע פוטר דלא תוציא ממון על פי עד אחד וא"כ כיון שאתה מהפך השבועה מנשבע ונוטל עליו חל עליו כל דין דהנשבע ונוטל דהיא אומרת כל דיני שבועה שעלי אני מהפך עליך וכמו דאצלה לא היה עד המסייע פוטר הוא הדין בבעל דאינו פוטר. או יש לומר דס"ל לתוס' כדעת הראב"ד הביאו הרא"ש דאף דפטרה משבועה אם עד אחד מעיד שהוא פרוע לא פטרה עיי"ש. ולפי זה יש לומר דגמרא בעי למימר אי פיקח הוא בכל גוונא אפילו בפוטרה משבועה דהך מתניתין אמתניתין דלעיל קאי דמיירי מפיטור שבועה ולכך דלולי עד אחד אי אפשר להשביעה דהא פטרה רק מוכרח לתבוע על פי העד וא"כ תהיה יכולה להפך דכיון דתבעה על פי העד אין שוב העד בכלל עד מסייע פוטר כנודע ולכך השיאו עצה לפורעה ולתובעה אח"כ או יש לומר דודאי אי יתבע אותה בלי עד הוא מפחד דתהיה נשבעת דאין לה בושה ומורא בשר ודם משא"כ כשמביא ג"כ עד א"כ נמנעת מלישבע דהיא תהיה מוחזקת בפני הבריות כשקרנית דהרי העד מעיד ומכחשה בפניה דנפרעת והבריות יאמינו לעד יותר ממנה דאין אדם חוטא ולא לו ולכך אמרו דצריכה לישבע לפני העד דלא תעיז לכחש בו וא"כ על כרחך צריך להביא העד דאל"כ תכפור ואם יביא העד לבל תשבע בפני העד לשקר יש לחוש דתהפך עליו וכיון שהעיד העד ועל ידו פסקו שבועה שוב ליכא כאן עד המסייע ולכך אי פיקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא בהכחשת העד ולא תהיה יכולה להפך ויהיה איך שיהיה מ"מ דינו של הב"י לענ"ד מוכרח בתוס'.
ומה שהביא הש"ך וכן המשנה למלך מתשובת הרשב"א דשואל שאינו יודע כמה שוה החפץ והמשאיל אומר סלע ועד אחד מעיד שלא היה שוה רק דינר וכתב הרשב"א דצריך המשאיל לישבע שבועת המשנה עד אחד מעיד שהוא פרוע ואף דשם לא ידע השואל בשוויו וכל טענתו על פי העד יש לומר דהתם ליכא כלל שטר המסייע למשאיל ומדין לישבע שבועת התורה להכחיש העד רק הואיל והוא נוטל ולא מצינו שבועה דאורייתא בנוטלים סמכו הרשב"א ענין כהך דעד אחד מעיד שהוא פרוע דיש בו שבועת המשנה ומכ"ש הכא דנחלק בגוף הדבר כמה היה שוה ובכמה יתחייב ולכך שם ודאי דעל פי העד לבד יתחייב שבועה כיון דליכא שטר המסייע לו וגם אין כאן ברי כמה נתחייב דלפי דברי העד מעולם לא נתחייב יותר מדינר ולכך לולי הך דמתוך שאינו יכול לישבע משלם הוי ליה כאיני יודע אם נתחייבתי לך ושמא של הנתבע כל כך טוב כמו הברי רק מחמת מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולכך עכ"פ שכנגדו ישבע להכחיש העד משא"כ בעד מעיד על השטר שהוא פרוע דהשטר מסייע לבעל השטר והוי כמו דבריו של אחד במקום שנים וגם כשהבעל טוען שמא הוי איני יודע אם פרעתי ובלי שטר חייב וא"כ ודאי דלא תקנו שבועה רק במקום דהבעל טוען ברי ועומד וצוח פרעתי תקנו חז"ל להפסת דעתו אבל בטוען שמא אין דבריו של אחד במקום שנים ולא תקנו חז"ל כלל ויהיה איך שיהיה בדברי רשב"א מ"מ נראה בהוכחת דברי התוס' כדעת הב"י.
והנה הרב בית שמואל בסימן קט"ו ס"ק ל"ב נראה דדעתו כהש"ך דבראה עד כשר שזנתה יכול להשביעה על פיו שבועת המשנה רק באומר לו אחד מקרובים בזה אין כאן שבועה דאינם כשרים לעדות והקשה על הרב רמ"א דהוא פסק בחו"מ סימן ע"ה סעיף כ"ג דמשבעינן בטענת הוגד לי ואפילו מפי קרובים וא"כ אף כאן הוי ליה לרמ"א להגיה דמשביעה ודברי הב"ש שלא בדקדוק דכאן מיירי הכל להשביעה שבועת המשנה שבועה בנקיטת חפץ קודם שתגבה כתובתה ובזה לא שייך טענת הוגד לי להטיל עליה שבועה דאורייתא או שבועת המשנה רק דהתם מיירי משבועת היסת דס"ל בהיסת בטענה כל דהו משבעינן ועיי"ש בח"מ אבל שבועה דאורייתא או שבועת המשנה ברור הדבר דצריך להעיד בבי"ד ויהיה כשר לעדות וזה פשוט וברור.
והנה בחו"מ סימן פ"ז סעיף כ"ה העתיק הרמ"א דברי תרומת הדשן דבטוענת עליו דבר איסור אם עיקר התביעה מאיסור אף דמסתעף ממנו טענת ממון אין משביעין על כך והקשה הש"ך שם ס"ק נ"ז מהך דרמב"ם וכן השו"ע בסימן קט"ו פסקו דמשביעה שלא זנתה עיי"ש ולא הבנתי דבריו חדא דהא כאן מיירי דטען השבע לי כמ"ש הכ"מ להדיא וא"כ אם טוען השבע לי הרי תובעה ממון להדיא אלא דבלא"ה כל דבריו אינם מובנים דשם מיירי מהיסת והתרומת הדשן הביא בשם מרדכי דכתב בשם רבינו שמחה דלא נתקנה שבועת היסת על דבר איסור דלא תקנו אלא בחזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו תביעה ובאיסור לא תקנו אבל בשבועת המשנה שהיא כעין של תורה פשיטא דהיא אפילו באיסור ועיקר שבועה ילפינן מסוטה והיתה באיסור וזה פשוט וברור ולק"מ.
והא לא קשיא קושיית הגמרא בבבא מציעא ונימא מגו דחשיד אממון חשוד אשבועה דמאי שנא לאו דגזל מלאו דלא תשא ואף אנו נאמר פה מאי שנא לאו דלא תנאף מלאו דלא תשא ואדרבה לאו זה חמור דניתן לאזהרת מיתת בי"ד וא"כ אם זנתה תחתיו אף בשבועה תשקר ובגזל שייך תירוץ הגמרא שם דף ו' ספק מלוה ישנה יש לו עליו משא"כ כאן באיסור זנות דיש לומר דשאני הכא כיון דאין אדם נעשה חשוד אלא על פי עדים יש לומר דלמא עכשיו מתחרטת על הזנות ועושה תשובה ולכך לא תשבע לשקר אבל בגמרא דב"מ דמיירי בממון פרכינן שפיר דאי עשה תשובה איך עודנו מחזיק הגזל בידו ואוחז בטלית לומר שלי הוא וכן אינך דפריך מיניה הוא בכל הני שהגזל בידו ועודנו מחזיק בו מבלי להשיבו לבעליו ושפיר קשה נימא מגו דחשיד וכו' ומשני ספק מלוה ישנה וכו' ופשוט הוא.

הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת וכו'. המשנה למלך הביא תשובת הרשב"א סימן אלף רל"ז דהא דאמרינן דאם מהימן ליה כבי תרי דיוציא היינו כשאין האשה מכחשת להעד אלא שותקת אבל אם מכחישתו אין דברי עד אחד בהכחשה כלום עכ"ל וכתב המשנה למלך ולדעתי דבר גדול דיבר הנביא ובאמת הדבר צריך תלמוד דהרשב"א נסתייע מפירוש רש"י בקידושין דף ס"ו ע"א דכתב אפקוה הואיל ולא הכחישתו ולפי הנראה דברי רש"י מוסבים על אביי דפירש אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אפקוה ועל זה כתב רש"י הואיל ולא הכחישתו דאל"ה ודאי דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ובפרט בדבר ערוה דמדינא בעי שנים אבל לרבא דפירש דמהימן ליה כבי תרי וסומך דעתו עליו מה נפק"מ במכחישתו כיון שהוא אומר דעתי סומך עליו כבי תרי ואטו בי תרי מהני הכחשתה. ומדברי התוס' בקידושין בד"ה רבא אמר וכו' דהקשו כיון דהבעל שותק ושתיקה כהודאה דמיא למה אינה אסורה לרבא בעד אחד אומר שזנתה ותירצו דס"ל לרבא דשתיקתו לא הוי כהודאה רק להורות דאית ליה רגלים לדבר וכאן שאין האיסור בא מכח הבעל רק מכח העד לא מהימנינן ליה עיי"ש וזהו כשהבעל שותק אבל כשהאשה שותקת פשיטא דהוי כהודאה דהא האשה שותקת ושתיקה כהודאה דהיא ידעה האמת הוא או לא ועדיין קושיית התוס' במקומה עומדת דלמה לא תהא אסורה לרבא ועל כרחך צריך לומר לדעת התוס' דמיירי בהיא מכחישתו ואפ"ה אי מהימן ליה כבי תרי צריך להוציאה.
ולכן נראה דס"ל לרשב"א בשיטתו הטעם דעד אחד מעיד והוא שותק דעד אחד נאמן הוא לאו מטעם שתיקה כהודאה דמיא אלא אפילו אומר נתנסך יינך שלא בפניך והטעם הוא כיון דאינו מכחישו בבירור רק שותק משו"ה נאמן העד אבל השתיקה לאו כהודאה דמיא וא"כ אף באומר שזנתה אם אינה מכחישתו אין כאן הודאה מאשה רק אינה מכחישתו הוי כשאר עד אחד ובדבר שבערוה לא מהני עד אחד ולכך בעי רבא דמהימן ליה כבי תרי משא"כ לדעת ר"ת והתוס' וטור דס"ל דשתיקה הוא מתורת הודאה. ועיין ביו"ד סימן קכ"ז דסתם השו"ע בסעיף א' כדעת התוס' ועיי"ש בש"ך ס"ק ט' א"כ על כרחך דלא מיירי דהאשה שתקה דאי שתקה אפילו בעד אחד דעלמא מ"ט לא תהיה אסורה לרבא כיון דשותקת הודית לדברי העד דהאמת אתו וגבי האשה לא שייך תירוץ התוס' כלל על כרחך דמיירי דלא שתקה ומ"מ אי מהימן ליה כבי תרי צריך להוציאה לצאת ידי שמים וזה לענ"ד ברור וכן כתבו התוס' שם בקידושין דף ס"ה ע"ב בד"ה נטמאו וכו' וז"ל ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן לו כתרי אבל אי מהימן נאמן כדאמרינן בסמוך גבי סמיא דאמר רבא דנאמן אי מהימן ליה כבי תרי אע"ג דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכ"ש דנאמן במלתא אחריתי עכ"ל ואלו מיירי לקמן דהאשה שותקת א"כ אין לתוס' ראיה דשם שתיקה של אשה יותר הודאה משתיקה של בעל והיא דשותקת על כרחך הודית שזנתה ומה ענין זה לאיסורים בדליכא שתיקה בשום צד ועל כרחך צ"ל דס"ל לתוס' דלא היה שם שתיקה דאשה כלל בהך עובדא דסמיא וכמ"ש לעיל וברור הוא.
שוב ראיתי בב"ח וביחוד בפרישה סימן קע"ח שהביאו בשם מהרש"ל להדיא דאי אפשר לגרוס בטור והיא שותקת דאם היא שותקת אפילו לא מהימן כתרי יש להוציאה מחמת שתיקתה עיי"ש והן הדברים כמ"ש אפס שלא הזכירו כלל שהרב ב"י בגרסתו יש לו עמוד גדול לסמוך עליו והוא הרשב"א בתשובתו הנ"ל.
והנה יש לעיין בדברי התוס' הנ"ל שהכריחו מהך עובדא דסמיא דבמהימן ליה כבי תרי נאמן אפילו אינו שותק דא"כ מה הקשו לקמן בד"ה רבא אמר וכו' וא"ת כיון דשתק שתיקה כהודאה דמיא דהא על כרחך שתק לאו דוקא דהא עובדא דסמיא היה שלא בפני הבעל ומה מהני שתיקתו של הבעל וכמ"ש מהרש"א ועל כרחך צ"ל כמ"ש הר"ן ויתר מפרשים לדעת התוס' דעובדא דסמיא היה ג"כ דהעד אמר לו להבעל דיש לו ידיעה מזנות אשתו והוי שתיקת הבעל הודאה ולפי"ז אזלא הוכחת התוס' דבנאמן כבי תרי אין צריך שתיקה דהא לקמן הוי שתיקת הבעל ודוחק לומר דלקמן ס"ל לאביי אפילו בלי שתיקה דבעל נאמן והא דקתני והלה שותק להודיענו רבותא לרבא דאפילו בכה"ג דהוי שתיקה דבעל מ"מ לא מהימן ולכך הקשו התוס' באמת למה לא הוי שתיקה כהודאה לרבא ותירצו מה שתירצו אבל לאביי באמת אין צריך שתיקה ועובדא דסמיא לא היה לבעל ידיעה והוי כאלו לא שתק ומ"מ לאביי נאמן וכן לרבא בדמהימן ליה כבי תרי ומזו הוכחת התוס' דזה דוחק גדול דהלה שותק דאמר יהיה לאביי לאו דוקא וגם דליכא טעם לאביי למה יהיה עד אחד נאמן בדבר שבערוה וכמ"ש התוס' בד"ה אמר אביי.
ולכן נראה דודאי בשלמא אם עד אחד אומר שזנתה והוא שותק דנאמן מן הדין וחייב להוציא כמו אכלת חלב דחייב להביא חטאת א"כ שפיר יש לומר דאמר לו עד אחד אשתך זנתה ואתה הבעל יודע מזה וכיון דהוא שותק אמרינן דהוא מודה ליה ואע"פ שהבעל יודע שאין בלבו שום רגלים או ידיעה לדבר לא מהימנינן ליה לבעל ואמרינן מדשתק אודית ליה וחייב להוציאה וכן היה העובדא בסמיא דאמר ליה העד אתה ידעת מזה שזנתה אשתך וכמ"ש הר"ן לשיטת התוס' משא"כ למאי דמוקי ליה רבא במהימן לך כבי תרי זיל אפקוה ופירשו הרי"ף והרא"ש לצאת ידי שמים ולא מדינא ולפי"ז ליכא למימר דשתק והיינו דאמר ליה אתה ידעת שזנתה אשתך דא"כ בממה נפשך אם יודע אינו צריך להודאת העד ואם אינו יודע למה יהיה חייב להוציא בדיני שמים הלא כל נאמנות הוא הואיל ושתק הודה והוא יודע דלא הודה ואין לו ידיעה כלל מזנות אשתו ואיך אמרינן דיוציא כיון דהוא יודע דאינו יודע כלום והא דאמר לו שמואל אי מהימן לך כבי תרי הוי ליה למימר אם ידעת בנפשך דאמת הוא שזינתה או לא אלא ודאי דלדעת רבא לא תליא בשתיקתו כלל ואף אם יודע שהעד טועה בו והוא אינו יודע שום דבר מכל עדותו חייב לצאת ידי שמים וזה הוכחת התוס'.
ולפי"ז מה שכתב הפרישה ואחריו נמשך הבית שמואל בסי' קט"ו ס"ק כ"ג בדברי הטור דהיכא דאמר לו עד הנאמן לו כבי תרי דזנתה אשתו והוא הבעל יודע שזנתה והבעל שותק חייב לגרשה מדיני שמים אבל אם אומר הבעל זו מנין לך או שלא אמר העד שהבעל ידע שזנתה אפילו שתק אינו חייב להוציאה רק משום לזות שפתים והוא סותר למה שכתבתי בשם התוס' ובאמת ביו"ד סימן קכ"ז הביא רמ"א דעת המרדכי בשם ר"ת נגד התוס' דיכול לומר איני מאמינך אפילו בנאמן לו כבי תרי וכבר השיג הש"ך שם מדברי התוס' הנ"ל ומסקנת המרדכי עיי"ש ואפילו לדברי הדיעה ההוא היינו כשאומר בפירוש איני מאמינך אבל בשותק רק דלא אמר לו העד אתה יודע שזנתה אשתך זו לא שמענו שלא יהיה צריך להוציא לצאת ידי שמים דהוא נגד הך עובדא דהך סמיא כמ"ש לעיל בתוס' דבשלמא אם אומר בפירוש איני מאמינך לא קשה כלל מהך סמיא דשם לא אמר כן ושמואל לא ביקש ללמוד אותו דבר שקר.
ועיין במרדכי שהקשה כזו למה לא למדו שמואל אבל בשותק רק שתיקתו אינו ראיה דאולי לא ידע מזנות אשתו בזו לענ"ד כו"ע מודים דבמהימן לו כבי תרי חייב לצאת ידי שמים לדעת התוס' ועוד קשה מנא ליה לטור הך דינא דלזות שפתים מה שאין לו שורש בגמרא ואלו נאמר דהטור מחולק בזה עם התוס' יש לנו לענ"ד פירוש מרווח בו והוא דס"ל דודאי בעינן שתיקת הבעל כפשטא דלישנא דגמרא ועובדא דהך סמיא ג"כ היה באופן שאמר ליה לבעל אתה ידעת שזנתה אשתך וכמ"ש הר"ן והרשב"א לדעת התוס' עיי"ש וקשיא ליה להטור מ"ש לעיל דכיון דכל נאמנותו יהיה על שתיקת הבעל א"כ בממה נפשך אם יודע הוא שזנתה מה צורך לעדות ואם אינו יודע א"כ בלבו יודע דאין כאן נפק"מ משתיקתו ולמה יהיה חייב להוציאה לצאת ידי שמים דקמי שמיא גליא ולזה תירץ הטור דודאי כן הוא רק כיון דידוע לכל דמהימן לו כבי תרי והוא שתק נראה לכל שהוא הודה לו דהאמת אתו וא"כ חייב להוציאה ואף שהאמת אינו כן מ"מ איכא לזות שפתים דהעולם יאמרו דבאמת הודה לו רק עכשיו חזר בו ואמר שלבו בל עמו היה באותו שעה ולכך חייב להוציאה מדיני שמים משום והייתם נקיים מה' ומישראל ולכך כתב הטור דהך מדינא דשמים היינו לזות שפתים ואין כאן סתירה בדברי הטור מסי' קט"ו לסי' קע"ח כלל כמ"ש הב"ח והפרישה בתחילת דבריהם ואתי שפיר בדברי הטור כפתור ופרח.

תוכן העניינים

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה