אור ברסלב

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהונתן אייבשיץ

פרק טז · הלכה כה

הלכה כ

היא אומרת בתולה נישאתי וכו' ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה. והראב"ד השיג עליו שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שעבוד קרקעות היא עיין במ"מ שכתב שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה כמו שאינה כפירת שעבוד קרקעות בלבד וכו' והנה הלח"מ תמה דהא גבי שט"ח דעלמא דנגבות מן מטלטלין אפילו בלי תקנת הגאונים רק מדינא דהש"ס ומ"מ קי"ל במסכת בבא מציעא דף ד' ע"ב גבי סלעין דנרין וכו' דכפירות והודאות שטר הוא כפירת שעבוד קרקעות כמבואר בכל הפוסקים ועיי"ש ובאמת דברים אלו לא לבד בהרב המ"מ נאמרו אף כי ברא"ש בריש פרק האשה שנתארמלה בהך דינא דבתולה נשאתי וכו' כתב להדיא כהמ"מ דהואיל דתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין לא הוי שעבוד קרקעות ודברים אלו קשין להולמן אם לא שנאמר כי מה שכתב המ"מ והרא"ש כתבו כן רק להס"ד דלא אמרינן הטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום וא"כ כיון דיכול לטעון פרעתי אף דלא טען כן מ"מ אינה גובה מלקוחות דהוי מלוה על פה דאינו גובה מלקוחות דאנן טענינן להו פרעתי ואין נאמן בהודאתו לחייב ללקוחות וא"כ כיון דיש עלה תורת מלוה על פה פשיטא דלא מיקרי שעבוד קרקעות כיון דאלו מכרן אין בעל חוב גובה מהן לאו שעבוד קרקעות מיקרי. איברא בכתובה כיון דאינה גובה ממנו מטלטלין רק קרקע א"כ בזו יש מקום לומר אפילו במלוה על פה ובמקום דאינה גובה רק מבני חרי מ"מ שעבוד קרקע מיקרי דהא אינה תובעתו רק קרקע דעל מטלטלין אין לה תביעה כלל וא"כ הרי כאן כאלו תובעתו קרקע ואין כאן שבועה דאורייתא ועל זה נאמר דלאחר תקנת הגאונים חזר תביעת כתובה לשאר מלוה על פה וכיון דאינה גובה ממשעבדי לאו שעבוד קרקעות מיקרי ואתי שפיר. ולא דמי לשטר שכתב בו סלעין דינרין דהוי שעבוד קרקעות לגבות מלקוחות ואין בידו להפקיע ממנו שעבוד קרקע א"כ מיקרי לעולם שעבוד קרקע אף דגם מטלטלין משועבדים לו ולכן צדקו דברי המ"מ בסופו שכתב במקום שכותבין כתובה ואין הכתובה בידה ויכול לטעון פרעתי וגם איכא תקנת הגאונים דהוי שבועה דאורייתא הרי אפילו דהוי מלוה על פה צריך כאן מ"מ לתקנת הגאונים והיינו אצל כתובה כהנ"ל ודברים אלו בעצמן נכונים הן ועיין בהרא"ה למסכת כתובות ותראה כי מה שכתבתי אמת ונכון לדינא ודברי בכלל דבריו הם עיין שם שהאריך.
אך אף כי דברים הללו נכונים בעצמותן מ"מ קשה לכלול אותן בדברי הרא"ש והמ"מ דלפי זה במה שכתבו אח"כ דלכך לא הוי מודה במקצת משום דאינו יכול לכפור הוי להו למימר בקצרה דכיון דאתינן השתא לדין דהטוען פרעתי אחר מעשה בית דין לא אמר כלום א"כ הרי חזר הדבר לקדמותו דהוי שעבוד קרקעות ולמה בחרו בטעם חדש מה שיש בו מחלוקת בין הפוסקים כמבואר בבעל התרומות שער ז' עיי"ש דהרבה מרבוותא סוברים אפילו במודה בכתיבת ידו שיש בו נאמנות הוי מודה במקצת אף דאינו יכול לכפור הואיל ואין בו שעבוד קרקעות ועיין בחו"מ סימן פ"ח סעיף כ"ט. ולכן אפשר לומר דודאי דאף דגובה מלוה מטלטלין מ"מ לאו מתורת שעבוד רק מתורת פריעת בע"ח מצוה היא ואי לא בעי לקיים מצוה מכין אותו וא"כ השעבוד נשאר על הקרקע והוי שעבוד קרקע וגם לא סמכה דעתא דמלוה על מטלטלין ועיקר שעבודא על הקרקע אמנם כיון דתקנו הגאונים דגובה ממטלטלין דיתמי אפילו מקטנים במקום דליכא למיחש לפרעון על כרחך דהשעבוד חל על מטלטלין דיתמי דלא בני מעבד מצוה נינהו והטעם דתקנו כך הוא כמ"ש הרא"ש דעכשיו דכל מו"מ במטלטלין סמכה דעתה דמלוה על מטלטלין כמו גמלא דערבי כמ"ש לעיל וא"כ לא שעבוד קרקע מיקרי רק שעבוד מטלטלין דהא מטלטלין משתעבדי ועיקר סמיכת דעתו של מלוה הוא על מטלטלין לא מיקרי שעבוד קרקע כלל.
ולכך נראה דכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות טוען ונטען הטעם דאם הודה בחמשים שבשטר דלא מיקרי מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים לו ואפילו היה כופר היה חייב לשלם וכו' עכ"ל ולא קאמר בקצרה דהוי שעבוד קרקעות אלא ודאי דהשתא לאחר תקנת הגאונים אזדא הך טעמא וכתב טעם אחר. ובזה יש לתרץ דהרמב"ם כתב שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים לו דיש כאן לכאורה שני טעמים מורכבים דאי הטעם דאינו יכול לכפור למה ליה הטעם שכל נכסיו משועבדים אמנם לפי זה ניחא דודאי ס"ל להרמב"ם הא דהודה בדבר דלא יכול לכפור לא מיקרי מודה במקצת הטעם משום דהוי הילך כמ"ש הרא"ש וס"ל להרמב"ם דכי מיקרי הילך כאשר נשתעבדו לו קרקעות דאינו יכול להבריחן וכל היכא דאיתנהו חל שעבודו עליהם וא"כ הוי הילך משא"כ כשאינו משועבד לו קרקע אף דמודה לו מ"מ אין כאן הילך דמה הילך יש כאן הא בידו להבריח הכל וממה יגבה ואין לך מחוסר גוביינא יותר מזה ואין זה הילך כלל. ולפי זה הרמב"ם לא ביקש ליתן טעם להודה בשטר דהוי הודאת שעבוד קרקעות דלאחר תקנת הגאונים מיקרי הודאות מטלטלין ג"כ רק נתן הטעם כיון דעכ"פ גם קרקע משועבד א"כ עכ"פ מיקרי הילך דהא אינו יכול לכפור והקרקע משועבד ואין יכול להבריחן וכל היכא דאיתנהו ברשותו איתנהו.
ולפי זה בכתיבת ידו אף שיש בו נאמנות ואינו יכול לכפור מיקרי מודה במקצת להרמב"ם דאין כאן הילך דהא אין כאן שעבוד קרקע ובידו להבריח הכל והמ"מ שכתב כאן דלא הוי מודה במקצת דאינו יכול לכפור הוא ג"כ באופן הנ"ל דיש כאן ג"כ שעבוד קרקע ומיקרי הילך כמ"ש דהא קרקעות משועבדים מתנאי בי"ד אבל בכתיבת ידו דיש בו נאמנות ודאי נראה מלשון הרמב"ם דהוי מודה במקצת וצדקו דברי הש"ע בחו"מ סימן פ"ח סעיף כ"ט דפסק דכתיבת ידו בנאמנות הוי מודה במקצת והש"ך שם ס"ק נ"א השיג עליו מהרמב"ם ומהמגיד משנה במה שכתב כאן פרק ט"ז מהלכות אישות הלכה זו ולפי מ"ש לא קשה מידי דבכאן עכ"פ נשתעבדו הקרקעות ג"כ אפילו לאחר תקנת הגאונים ואתי שפיר וברור.
והנה הטור אף דפסק כשיטת הרי"ף דבמקום שכותבין כתובה ואין הכתובה בידה דנאמן לומר פרעתי מ"מ פסק בסימן צ"ו באומרת בתולה נשאתני ואבדה כתובתה דלא הוי מודה במקצת וצריך להיות דמיירי דנאבדה באונס בעדים דעד כאן לא אמרינן דבמקום שכותבין כתובה וטוענת שנאבדה דנאמן לומר פרעתי אחר מעשה בי"ד אלא היכא דאינו ידוע לנו איך נאבדה דא"כ ריע טענתה ורגלים לדבר שנפרעת מדאין כאן כתובה אבל בידוע לנו שנאבדה באונס דין אחד למקום שכותבין למקום שאין כותבין דאין נאמן לומר פרעתי דהוי טוען אחר מעשה ב"ד. ומעתה הרב בית שמואל סימן צ"ו ס"ק ל"ב דכתב ג"כ בדעת הטור דמיירי דנאבדה באונס לא היה צריך להכניס עצמו בדוחק דמיירי דתבעו תיכף בעת גירושין וא"כ אין אדם פורע בתוך זמנו דאף דתבעו לאח"כ כיון דליכא למימר ריע טענתה ורגלים לדבר אינו נאמן לומר פרעתי דהוי כטוען אחר מעשה ב"ד ומה שהקשה הב"ש שם על הרב רמ"א דכתב שם ויש אומרים להכריע בין במקום שכותבין למקום שאין כותבין וקשה הא גם דעת הטור כן רק דמיירי בנאבדה באונס דאינו נאמן לומר פרעתי ועל זה לא מצינו שום חולק ואין בדברי המגיד משנה הכרע על זה אפשר לומר הואיל ובש"ע כתב סתם ויש אומרים שבועת היסת אין כאן הכרח דכיון הש"ע לדעת הטור רק בספר בעל התרומות שער ז' ח"ב אות כ"ז הביא דעות דלכך פטור משבועה דאורייתא דמה שטענה לא הודה לה דאיהו לא טענו כלל בהך מנה רק טענו במנה השנית עיי"ש ולפי זה יש לומר דעל זה נתכוון הש"ע דכתב ויש אומרים שבועת היסת ולכך הביא רמ"א דעת שלישית להכריע.
והנה רבינו הרמב"ם דכתב דיש כאן שבועה דאורייתא ואפילו במקום שאין כותבין כתובה אפשר דמיירי דליכא כאן עדים שהיא אשתו וא"כ יש כאן מגו דאין את אשתי והרי יכול לכפור הכל ואין כאן הילך ושעבוד קרקעות דהלקוחות יאמרו מי ימר דהיא אשתך קנוניא אתה עושה להפקיע קרקע שלנו ולכך פסק הרמב"ם דהוי שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת וזולת זה הדוחק לא מצינו ישוב ברור בדבריו.

וכל הדברים האלה במקום שאין כותבין כתובה. עיין במ"מ דודאי אף במקום שכותבין כתובה ונאבדה ומודה שלא פרע והוא טוען אלמנה נשאתיך יש דין זה ביניהם אי איכא עדים או לא ולדבריו דברי הרמב"ם דכתב דמיירי במקום שאין כותבין כתובה מיותר הוא ולכן לולא דמסתפינא היה נראה לומר שדעת הרמב"ם במקום שכותבין ונאבדה דיש לו מגו דפרע אי טוען דמוכת עץ היתה וא"כ אין בכל עדים ראיה נאמן ואף דאמרינן בירושלמי דלא חשו לכך דדבר שאינו מצוי הוא היינו בדלית ליה מגו אבל בדאית ליה מגו אף בדבר שאינו מצוי נאמן דמגו מסייע ליה וא"כ אפשר דטענינן ליתומים ג"כ והדבר צריך תלמוד.

תוכן העניינים

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה