הזמן נשרף, אז מה בוער?! · כ-38,000 תלמידות!!!
מן הסתם שמעת על האשה הדגולה והמפורסמת מרת שרה שניירר, מי שהקימה את תנועת 'בית יעקב'. - האם ידעת כמה קשיים נצבו בדרכה עד שהקימה את 'בית יעקב'??
בהתחלה היא אירגנה כנס שכונה בשם: 'עונג שבת' באחד האולמות. באותה אסיפה נוכחו כ-40 בנות - רובן היו בגילאי 16 עד 20.
וכך היא כותבת ביומנה: "שוחחתי איתן אודות מאמר חכמינו, 'ועשו סייג לתורה'. הבנות האזינו בקשב רב כשתיארתי בפניהן את הגן המופלא, המלא בפרחים מרהיבים ביופיים ובעצי פרי פורחים ומלבלבים, אותו נטע עבורנו בורא העולם, וכיצד הקימו סביבו - חכמינו - גדר, כדי לשומרו מפני מזיקים שונים. אולם", היא כותבת, "כאשר הסברתי להן את הנמשל ש'הגן הנפלא' הם תרי"ג מצוות התורה ו'הגדר' הוא אזהרותיהם של חכמינו זכרונם לברכה - הבחנתי שהבנות לועגות לי. כביכול אמרו לי, 'האם בשביל למכור לנו את דיעותייך "המיושנות" גררת אותנו לכאן?!' ללא כל בושה, אחת אחת קמה ממקומה, בראש מורם וגב זקוף ועזבו את האולם על מנת שלא לחזור יותר!! - אז הבנתי שהמשימה העומדת בפני אינה קלה כלל ועיקר.
ובכל זאת - לא הרמתי ידיים. החלטתי לנסות שוב".
היא בחרה להתחיל מחדש עם צעירות אחרות, בצורה שונה ומעניינת יותר: ערבי פיוט ושירה, קריאה נלהבת של פרקי תהילים ופרקים אחרים מתוך ספרי הנביאים. הפעם, באו הבנות בהמוניהן.
אלא שגם זה לא הצליח...
גם אם הבנות נהנו מחויה מרתקת, הן נרתעו ממהלך שיביא אותן לנהל אורח חיים יהודי יותר, והתרחקו מכל מצב שיחייב אותן במצוות התורה.
שרה שנירר לא נכנעה לכשלון השני והחליטה להמשיך.
היא החליטה לצאת מחדש לדרך ולהתחיל עם ילדות קטנות ותמימות.
"בית הספר", על 7 תלמידותיו, שכן בחדרה הפרטי של שרה שנירר.
היו בו בחדר, אותו ניקתה במו ידיה, שולחן שעמד במרכז החדר וסביבו מספר כסאות.
משלא הספיקו הכסאות, ישבו הבנות על הרצפה, כשהן כותבות על ברכיהן. תוך זמן קצר, גברה הצפיפות, והיא נאלצה לשכור דירה קטנה ברחוב קטרזינה 1. שם, בחזית הדירה, הציבה בגאון את השלט: "בית הספר "בית יעקב" לבנות ישראל".
אך שרה שנירר לא הסתפקה בכך... היא המשיכה במפעלה הכביר.
כעבור 15 שנה, מאז שנפתח ה"בית יעקב הראשון, כבר היו ברחבי גאליציה, פולניה, ליטא, רוסיה ושאר מקומות 265 בתי ספר של "בית יעקב"!!! ובהם למדו כ-38,000 תלמידות!!! - ובמשך השנים זה המשיך והתפתח לאלפים ולרבבות... והכל בכוחה של אשה אחת ויחידה!!! פשוט לא יאומן!!!
זה רק מראה לך, בת ישראל יקרה, כמה כוחות נפש כבירים ביותר נטע בך בורא עולם.
לא מבקשים ממך להתחיל ולעשות מהפיכות בעולם... מבקשים שהמהפכה תתחיל קודם כל אצלך!
רבי ישראל מסלנט, אמר פעם: "בהתחלה רציתי לשנות את כל העולם, אך התברר לי שזה לא כל כך פשוט כפי שחשבתי... לאחר מכן אמרתי אולי אשנה את בני מדינתי, ראיתי שגם זה הדבר אינו עולה בידי... אמרתי, טוב, לכל הפחות אנסה להשפיע על בני עירי, אך גם כאן לא הצלחתי... עד שלבסוף הגעתי למסקנה, שבעצם אין לי אלא לשנות את עצמי!".
'אהה... את זה עוד לא עשיתי'
כדי לתת לך מעט עידוד וחשק כמה גדולה ועוצמתית כוחה של קבלה בצניעות, נציין לך כמה מקרים שקרו לאחרונה בזכות אותם קבלות:
את הסיפור דלהלן, כתבה אותו אשה - כסיפור אישי שאירע עימה - לעיתון שבועי מסויים:
"בגינה נפגשו 3 נשים כשהן מספרות זו לזו את קשיי חינוך הילדים שלהן.
אחת סיפרה, שהבן שלה אלרגי לכל מיני מאכלים, ואם הוא אוכל שוקולד או ממתקים הוא נעשה שובב להחריד. מה עשתה? היא הלכה לרופא טבעוני והוא נתן לה אוכל אחר והיא מנסה את זה.
שואלות אותה השכנות: "האם זה עזר?"
היא אומרת: "לפעמים כן, ולפעמים לא".
השניה סיפרה, שהבן שלה לא מתקדם בקריאה והיא צריכה מורה פרטי בשבילו, ואכן היא לקחה כזה מורה והיא משלמת הרבה כסף!
שאלו אותה: "האם זה עזר במשהו"?
"כן, קצת הוא מתחיל להתקדם, אולי..."
השלישית סיפרה, שהבן שלה הפסיק ללמוד תורה והיא עשתה משהו והכל הסתדר לגמרי.
"מה קרה?", שאלו השכנות, "ואיך זה הסתדר?"
סיפרה האשה: שהבן שלה פתאום הפסיק ללמוד תורה. הוא היה בא לישיבה אבל לא הקשיב לכלום! הוא הסתובב פה ושם... קרא עיתונים... לא למד בחברותא... עד שבכלל הפסיק ללמוד.
יום אחד הזמינו את ההורים לראש הישיבה והודיעו להם שעליהם להעביר אותו לישיבה אחרת, כי זה המצב, הבן לא לומד! - האמא התחננה שלא יזרקו אותו מהישיבה כי אין ישיבה אחרת, אף ישיבה אחרת לא תקבל אותו וזה נקרא לזרוק אותו לרחוב, ויכול להיות שאם הוא לא ילמד בישיבה הוא ייצא לרחוב ואז הוא יוריד את הכובע והחליפה, ומי יודע אם הוא לא יפרוק עול לגמרי... ומה גם שזה הבן הבכור שלה ואחריו כל הילדים ילמדו ממנו.
היא פשוט בכתה לראש הישיבה והתחננה בדמעות ממש שישאירו את הבן בישיבה.
הראש ישיבה אמר לה: "שהישיבה זה לא 'ביבי סיטר' שיושבים שם ושומרים עליו! בישיבה צריכים ללמוד תורה!". מאחר שההורים כל כך בכו והתחננו, נתן להם ראש הישיבה צ'אנס לעוד חודש אחד, אם הילד מתחזק הוא ישאר, ואם הוא ישאר באותו מצב הם יהיו חייבים להוציאו ולחפש בשבילו ישיבה אחרת.
האמא חזרה הביתה מזועזעת. היא ביקשה מהבן שיתחיל ללמוד תורה, שיתחיל להתמיד... אבל הבן אמר לה: "אמא אין לי כוח! אין לי חשק! אני בכלל צעיר עכשיו וללמוד תורה זה משעמם אותי... לקרוא עיתונים ולשמוע רדיו זה יותר מעניין, אולי יום אחד מתי שאני אהיה זקן אני אלמד תורה, עכשיו אני צעיר והעיתונים והסיפורים יותר מעניינים אותי אין לי כוח ללמוד תורה אני לא יכול..."
האמא המסכנה לא ידעה מה לעשות.
היא החלה לנסוע לקברי צדיקים, להתפלל במקומות הקדושים לבורא עולם שיעזור... - אך לא חל שום שינוי. התחילה לתת צדקה, לכל האירגונים שלוקחים צדקה... - גם לא ראתה עדיין שום שינוי. התחילה האמא לנסות לצום ביום שני וחמישי... - גם כן הכל נשאר כרגיל.
בינתיים הימים הולכים ומתקדמים.
יום אחד השתתפה האמא בשיעור. שם המרצה סיפרה על קימחית שלא ראו קורות ביתה את שערות ראשה, ובכוח צניעותה היא זכתה בילדים צדיקים וקדושים כהנים גדולים!! היא היתה המומה ממה ששמעה...
היא אמרה: 'אהה... את זה עוד לא עשיתי! כעת אני מנסה!'
ואכן מאותה הרצאה חזרה הביתה ישר לחדר שינה שלא תתעכב בסלון ותשכח את הרעיון הטוב הזה. ובחדר שינה פתחה שקית אשפה גדולה ותלתה אותה על ידית הדלת והתחילה למלא אותה בכל הגרביים השקופות, בחצאיות הקצרות, בחצאיות הטריקו, בחולצות הצמודות, בחולצות בעלות שרוול קצר, בבגדים האדומים... היא רוקנה שלושת רבעי ארון בגדים לתוך השקית!!! כי הייתה מתלבשת בסגנון מאוד חדיש ומודרני בלי לשים לב לצניעות. אפילו שידעה שיש כזה מושג צניעות, היא לא התייחסה. כעת כן התייחסה והשאירה רק בגדים צנועים.
"נו, האם זה עזר לך?", שאלו אותה הנשים בגינה.
"עזר! ועוד איך עזר! - באותו שבוע ממש כבר קרה לנו הנס הגדול!"
"איזה נס גדול?"
"תשמעו, בבית הכנסת שלנו הרב נותן דרשה לפני קריאת התורה, אבל תמיד הבן שלי לא מקשיב, תמיד הוא מסתובב בחוץ, באותה שבת (לאחר סילוק הטומאה מהארון) בדיוק כאב לבן שלי הראש. הוא לא קם מהכיסא כאשר הרב נתן דרשה. ובדיוק הרב דיבר על כך שכל רגע בחיים הוא גורלי! וצריך לנצל אותו ואי אפשר להחזיר רגע שעבר ולא נוצל, לכל יום יש תכלית ויש תפקיד ומי שמבזבז זמן, זה לא יחזור לו לעולם!! - המצוות שאדם יעשה בגיל מבוגר לא מכסות על מה שלא עשה בגיל צעיר, כל יום והמצווה שלו..."
הבן שלי הבין שחבל לו על הזמן.
למחרת הוא שב לישיבה. החל להקשיב לשיעורים כמו שצריך, שאל שאלות, למד עם החברותא, לא פטפט ולא שיחק ולא קרא בשום עיתון... אלא פשוט ישב ולמד. ומאחר ויש לו כשרונות הוא למד טוב. - בסוף אותו שבוע הודיעו לנו מהישיבה שהם משאירים אותו ולא זורקים אותו.
תאמינו לי נולד לי בן מחדש. הוא הבכור, מה היה קורה חס ושלום, אם כל הילדים היו מחקים אותו והולכים בעיקבותיו? ה' ירחם, וכך הוא ניצל וכולם ניצלו... תאמינו לי מי שהולכת בדרך של קימחית, ובפרט בדור הזה, זוכה לישועות".