אור ברסלב
בנות מדברות על עצמן "אל תגידו שלא אמרנו לכן!"

בנות מדברות על עצמן

"אל תגידו שלא אמרנו לכן!"

צוחקת, מי שצוחקת אחרונה!

דברים אחרונים לסיום

יהודה היה ה"מוח", שלמה היה איש יחסי ציבור, מן המעולים שבהם, וחצ'קל היה קושר את הקצוות. ביחד, הם היו צוות מנצח, שריחף בכל העולם והעפיל בכל פעם לפיסגה כלכלית חדשה.

שלמה היה נפגש עם אנשי עסקים ורוכש את אמונם המלא. לאחר מכן היה מציג בפניהם את יהודה שטווה מארג הברקות שעשויות היו להכניס לשותפים ממון רב, וחצ'קל המעשי, ישב ודן איתם על כל פרט ופרט, מוריד קצת פה, מקצץ מעט שם וביחד הרבה.

באותו יום, שיום שני היה, או שלישי, טסה השלישיה להונג קונג, מרכז העסקים של המזרח הרחוק, שם המתינו להם מנהליה של חברה גדולה, שהתמחתה בייצור רהיטי פלסטיק משולבים במתכת.

מיד לאחר הנחיתה נחפזו מיודעינו להימלט מבטן המטוס, וחיש קל נבלעו בלימוזינה רחבת ידיים שפלטה אותם בפתחו של בית מלון מפואר במרכז העיר.

תריסר נערי שירות זינקו לקראתם עם כניסתם המרשימה אל המלון, ונטלו מהם את כבודתם. נער שתקן הורה להם ביד מכופפת בלבן לעבר המעלית המפוארת שהובילה היישר אל הסוויטה שבמרומי בית המלון, בקומה השישים. מעלית פרטית, אך ורק לדיירי הסוויטה, לבל יאלצו, חלילה, לכלות את זמנם בחברת אנשים מן השורה.

הסוויטה? פשוט אין מילים...

כעבור מספר דקות היו השלושה שרועים על מחצלות קש אווריריות במרפסת רחבת ידיים, בעודם משקיפים על האי, אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם, ועל מיליוני בני האדם ששעטו מכל עבר לכל כיוון מגשימים את הציווי הא-לקי "בזיעת אפך תאכל לחם".

חצ'קל, שידע פרק בהיסטוריה, החל לסקור את תולדותיו המרתקים של האי ושל מאתיים שלושים ושש האיים המקיפים אותו, אך התלהבותו גוועה עד מהרה לנוכח עיניהם העצומות של ידידיו הנאמנים.

שמש חמימה זרחה על האי היפהפה ועל סביבתו הציורית. ה"צוות" היה נתון בעיצומן של ההכנות לקראת הפגישה המכרעת. תרשימים, תזרימים, דוחות, ממצאים, סקרים, תסקירים, מאזנים, ועוד סוגי ניירות, גדשו את שולחן הקריסטל שחורץ מעשה אומן.

לאחר שעה ניצבו השלושה בפתח בית המשרדים של חברת הרהיטים הגדולה. שלמה שכנע, יהודה הבריק, חצ'קל סידר, יהודה פתח אפיק מחשבה חדש, שלמה הנהן, חצ'קל הסכים, ההונג קונגים גם כן. ובסופו של יום סוכם לשוב ולהיפגש למחרת.

מותשים, עייפים, ממוטטים, שחוקים, לאים ויגעים נכנסה השלישיה בשעת לילה מאוחרת ללובי בית המלון, הערו אל גרונם כוס מים צוננים, והזדרזו לעבר המעלית, הפרטית כמובן.

"אסקיוז מי, סר". סליחה אדוני. הדובר היה מנהל בית המלון, כך הם למדו מן התג שעל דש חליפתו. הוא דיבר והם סירבו להאמין. אט אט הם הפנו את מבטם לעבר החדרון ששימש לאכסון מדיהם של פקידי הקבלה, והבחינו במזרונים שאודותם שח המנהל.

תקלה. תקלה חמורה. המעלית הפרטית שבקה חיים. למען האמת, שח מנהל בית המלון תוך כדי קידה עמוקה, אירע לכם נס! לפתע פתאום צנחה המעלית מן הקומה הארבעים. אילו היה מאן דהו בתוכה, הוא כבר לא היה. תקלה. מעלית אחרת אין, המשיך המנהל, אתם יודעים, לסוויטה יש מעלית פרטית.

חצ'קל ניצב בפה פעור, יהודה גירד את פדחתו, ושלמה השתדל להביט בנימוס בהונג קונגי המבוהל, אשר קד והשתחווה בפניהם לסירוגין, בעוד צבע פניו מחוויר והולך בהתאם לתגובת השלישיה.

שלמה הנהן, חצ'קל הנהן, יהודה הנהן. עולים. עולים לקומה השישים. לא לנים בלובי. אנשי עסקים מכובדים ישנים בחדר שלהם. נקודה. אם יש צורך להתאמץ הם יעשו זאת.

תוך חמש דקות הם התארגנו לעליה המפרכת, השילו מעליהם כל חפץ מיותר, חליפות חגורות, עטים וניירות, ובלחיצת הידיים המשותפת טרם היציאה לדרך, מול עיניהם המעריצות של מנהל בית המלון וצוות עוזריו, הציע יהודה, כי כדי להסיח את הדעת מן הטיפוס המפרך, כל אחד מאתנו יעסיק את רעיו עשרים קומות, שליש הדרך. רעיון יפה.

תתחיל אתה חצ'קל, פנו אליו השניים, בעודם מטפסים במדרגות הקומה הראשונה. אתמול התחלת לספר על הונג קונג, זה דווקא היה מאוד יפה, אה, נו, נו, דבר, דבר.

הם היו בקומה החמישית, כשחצ'קל תיאר לפרטיה את מלחמת האופיום, שהובילה להשתלטות הכתר הבריטי על הונג קונג. נתחים נתחים נפלה הונג קונג לידיהם, המשיך חצ'קל בקומה האחת עשרה, והכל בשל העשרים ואחת אלף תיבות אופיום שנשרפו בעיר גואנגז'ו...

הקומה העשרים.

יהודה.

את עשרים הקומות הבאות הם לא היו צריכים לעלות. הם התגלגלו אותם מצחוק. יהודה היה איש סיפורת מבטן ומלידה. הוא ידע לתבל מעשיות בהומור ממולח, להכניס את השומעים לאווירת הסיפור, עיירה, כפר, תחנת רכבת, או בית משוגעים, לדבר בשטף ולעצור לפתע. שקט היה משתרר בחדר, ובבת אחת נפרץ סכר פיותיהם של המאזינים. הם הבינו.

בקומה השלושים ושמונה הם קרסו תחתיהם. תחנת ביניים. עצמותיהם איימו להתפרק, פרקי איבריהם זעקו לעזרה, וכפות רגליהם נילושו עד דק.

יהודה הנהן, חצ'קל הנהן, שלמה הנהן, קמים. ממשיכים.

הקומה הארבעים.

שלמה.

אני אספר לכם מעשיות שהסתיימו בכי רע. צחקנו די, בטני כואבת, כעת נעסיק את מחשבתנו בהרהורים נוגים אודות בישי מזל, שמאומה לא עלה בידיהם. בקומה הארבעים וחמש הוא סיים לספר להם על אסיר עולם אשר הזדמנות פז גלגלה את החפירה לידיו. בלילה התחיל האסיר לכרות מנהרה אל החופש. אט אט גדלה המנהרה, הוא דחק בה את ראשו, את פלג גופו העליון, וכעבור זמן לא רב נבלעו מנעליו במנהרה. כל הלילה הוא חפר ללא הרף, החופש. הנה, הנה, האדמה רכה, הוא מסיים את המלאכה. נרגש ועולז הדף האסיר את העפר שמעליו וגילה לאכזבתו, כי הוא חפר את המנהרה בסיבוב אל תוך חדרו...

איי, איי, איי ביש מזל שכזה, נקוותה דמעה קלילה בזווית עינו של חצ'קל, ושלמה החל לתאר את דמותו הרב גונית של גנב העיירה שיום אחד החליט להב... טוב, לא משנה.

קומה חמישים ושבע.

קומה חמישים ושמונה.

קומה חמישים ותשע.

דלתות הסוויטה קרצו להם בשבעים עיניים. הידית הזוהרת המתינה, התחננה, שילחצו עליה ויפתחו בעזרתה את הדלת. יהודה, חצ'קל ושלמה נשפו עמוקות ופלטו אט אט את האוויר בתחושת הקלה וסיפוק, ולפתע, פניו של שלמה התכרכמו.

מורי ורבותי, אמר ביובש. שכחתי לספר לכם את הסיפור האחרון בסדרת בישי המזל.

השתגעת? זעקו יהודה וחצ'קל כאחד. בוא נעלה כבר לקומה השישים, מי צריך עכשיו סיפורים.

אני מתעקש לספר.

הם כבר ידעו, שעם שלמה לא מתווכחים.

הסיפור האחרון קצר מאוד, אבל עצוב עוד יותר, אמר והשתתק.

נו, ספר כבר.

חברי היקרים... הסיפור האחרון הוא עלינו!!!

מה???

תנו לסיים, נזף בהם. העפלנו כברת דרך ארוכה, מתוך אתגר, דבקות במשימה וגיבוש חברתי. הוכחנו לעצמנו ולאחרים, כי אנשים אמיצים ושאפתניים אנחנו, וכצוות, אנו מסוגלים לכל דבר.

נו.

אנו גאים בהישג שזכינו בו בזכות עמידתנו במטרה ואי כניעתנו בפני כל מעצור או מכשול, אך צר לי לבשר לכם, כי...

נו...

...שכחנו למטה את ה... מפתח!!!

מההההה???

באותו לילה הם ישנו על הרצפה.

אשה נפנית והולכת לבית עולמה זקנה ושבעת ימים. באמתחתה כ-2,692,569,600 שניות, 44,876,160 דקות, 747,936 שעות, 31,164 ימים, 4,452 שבועות, 1,113 חודשים, בסך הכל 90 שנה!!! 90 שנה בהם היא עלתה והתקדמה בחייה האישיים עוד 'קומה' ועוד 'קומה'... - שיחקה, למדה, עבדה, התחתנה, הקימה בית למופת, גידלה ילדים, חיתנה אותם, זכתה לנכדים, לנינים, ואף לכמה צאצאים - מילאה את כל 89 'קומותיה' בהרבה מאוד מצוות ומעשים טובים... עד שהגיעה ל'קומה' האחרונה - קומה '90' - בה הגיעה זמנה להיפרד מהעולם.

בראש זקוף וברוח מרוממת היא צועדת לעלמא דקשוט - לעולם האמת, מובילה אחריה את שיירת ימיה, שבועיה, חודשיה, שנותיה, מעשיה ויוזמותיה.

אך... לפתע, השיירה עוצרת, ובת קול מהדהדת:

ר-ג-ע. . . ר-ג-ע . . .

ה-א-ם ה-ק-פ-ד-ת ל-ש-מ-ו-ר ע-ל צ-נ-י-ע-ו-ת-ך ? ? ?

ה-ב-א-ת א-י-ת-ך א-ת ה-מ-פ-ת-ח ל-ג-ן ע-ד-ן ? ? ?

יאמרו לה: נכון! הכל טוב ויפה! - 'טיפסת את כל ה-90 קומות' שלך בצורה יוצאת מן הכלל! - היית אשה טובה, אשה נחמדה, שומרת תורה ומצוות, מתפללת, בעלת מידות טובות וגומלת חסדים, אבל המפתח... בלי מפתח אי אפשר להיכנס, הכל יודעים זאת.

אוי ואבוי!... מה יהיה עכשיו...? איזה צער איום ונורא!...

כמה שתבקש בכל ליבה... כמה שתתחנן על נפשה... כמה שתבכה בדמעות שליש... כמה שתצרח מרוב צער... כמה שתיילל מרוב מרירות... כלום לא יעזור לה!!! היא תשאר תקועה 'בקומה ה-90'!!! כי להיכנס לגן עדן לא יתנו לה!!!

מייסד מפעל המכוניות הידוע, היה הנרי פורד, מי שמוכר לנו בתור בעליה של חברת המכוניות האמריקנית "פורד". הוא מדורג באחד המקומות הראשונים באצולת העשירים של אמריקה.

באחת מחופשותיו יצא האיש לטייל בקרבת בית המלון המפואר שבו התאכסן והגיע לשפתו של נהר אחד. הוא מטייל להנאתו, ופוגש בדייג הניצב על אחת מגדות הנהר וממתין בכליון עיניים לדג שיעלה בחכתו. פורד ניגש אל הדייג ושואלו למעשיו.

הדייג התקומם - קמעה למשמע השאלה: "מה הפירוש מה אני עושה? הרי אני דייג...!"

אבל פורד ממשיך לשאול: "וזה מה שאתה עושה כל היום?! יושב ליד הנהר וממתין שיגיעו דגים?!"

והדייג בשלו, לא מבין בדיוק מה רוצה ממנו האיש המעונב, "כן, זה מה שאני עושה כל היום. אולי תואיל בטובך לספר לי, אדוני הנכבד, מה אתה עושה במשך היום...?"

עכשיו הגיע תורו של פורד לתאר את סדר יומו, וכיון שזחה עליו דעתו והאווירה בנהר הייתה מתאימה לכך, החל לפרט בפני הדייג הפשוט את מעשיו כיושב ראש מפעל המכוניות המשגשג. לאחר שתיאר ותיאר והאריך לספר על מצבו הכלכלי המצויין של המפעל שהוא עומד בראשותו, שאלו הדייג: "וכי למה לך להתאמץ כל כך בייצור מכוניות?"

הנרי פורד השיב בנימה של לעג: "וכי כזה בור ועם הארץ אתה, שאינך מסוגל להבין שכאשר מייצרים מספר כה גבוה של מכוניות בשנה, הכסף זורם אל הכיס!"

אבל הדייג אינו מתכוון להרפות: "ומה תעשה בכסף?"

פורד חשב שהוא מתפוצץ... הוא ידע שדייגים הם לא הכי חכמים, אבל לא תיאר לעצמו שמדובר בדייג סכל כל כך...

"איני מבין את שאלתך, וכי חסר לי מה לעשות בכסף?! אני רוכש לי את הווילה היפה ביותר, קונה גם מטוסים פרטיים, יש לי ספינות משלי, אני נוטע בחצר ביתי את גינות הנוי היפות ביותר בעולם, ועוד ועוד..."

"ומה תעשה אחרי שיהיה לך את כל הדברים הללו?", שאל הדייג.

פורד: "אז אוכל להתיישב סוף סוף בנחת ובשלווה ולהיות רגוע בעולמי..."

"אבל גם אדם רגוע צריך לעשות משהו", אמר הדייג. "הלוא תודה לי, אדוני, שאי אפשר לשבת סתם כך כל היום ולהיות רגוע, מה תעשה אז, באותם זמנים רגועים...?

פורד נעשה מהורהר לרגע, ואחר כך השיב: "אתה צודק, המטרה הסופית שלי היא שאחרי שאשיג את כל זה, אוכל לישב בשקט ובשלווה ליד הנהר, ו... לדוג דגים!"

חייך הדייג הפשוט לעברו ואמר: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! אתה עושה את כל הדרך הארוכה - הארוכה הזו כדי להגיע בסופו של דבר אל הנהר ולדוג דגים, אם כן מדוע הינך מתפלא שאני מעדיף לדלג על כל התהליך המייגע שלך ולהגיע מיד אל הנהר ולדוג דגים...?!".

בת ישראל יקרה!

כדי להגיע למנוחה הסופית שאליה הכל מייחלים - הלוא היא המנוחה בעולם הבא - את יכולה לזכות כבר כאן בעולם הזה על ידי עצם הקפדתך על צניעותך.

יש בידך לקצר את הדרך, יש בידך לדלג על כל התהליך המייגע ולזכות לעולם הבא בצורה הפשוטה והטובה ביותר...

חבל שכל כך תתייגעי ותתאמצי כאן בעולם הזה לצבור עוד ועוד מצוות ומעשים טובים... ואחר כך כשתגיעי לעולם האמת תצטרכי לחזור שוב לעולם הזה ולסבול עוד הפעם את כל היגיעה, העמל, הצער, והטורח... לא כך?!

בתור דוגמא: דמייני לעצמך, שהלכת מהבית שלך לתחנת האוטובוס כשאת עמוסה במזוודה גדולה ובכמה תיקים... ואת מחכה בתחנה לאוטובוס, ביום קייצי חם ולוהט, קרוב לשעה...

לאחר שהאוטובוס מגיע סוף סוף, את מבקשת מהנהג שיפתח לך את תא המטען.

את מתחילה להעמיס את המזוודה ולסדר את התיקים בתוך תא המטען... ולאחר מכן את נכנסת לאוטובוס והנהג מתחיל לנסוע...

לאחר כמה תחנות, מבקש ממך הנהג לשלם. את פותחת את התיק ומוציאה את הארנק. והנה את מגלה שחסר לך רק... שקל אחד!

את אומרת לנהג: "סליחה, אבל חסר לי רק שקל אחד"... הנהג אומר: "אני מאוד מצטער, אבל זה לא אשמתי"... הוא מבקש ממך בנימוס לרדת בתחנה הקרובה (שהיא בעצם כבר התחנה ה-7 שלך מהבית).

הוא עוצר, פותח את תא המטען, ואת מתחילה להוציא את המזוודה הגדולה ואת כל התיקים שהעמסת... וכך את מתחילה לצעוד בחזרה כברת דרך ארוכה, כשאת גוררת אחרייך את המזוודה... והתיקים מונחים על גבך, בחום הלוהט, כשכולך עייפה ונוטפת זיעה... אל עבר ביתך, כדי לקחת בסך הכל רק עוד שקל אחד נוסף...

מה תהיה ההרגשה שלך באותו רגע? מה תהיה גודל האכזבה? נשאיר זאת לדמיון...

כל התיאור הזה הוא כאין וכאפס לעומת התיאור הבא:

דמייני לך שעלייך לחזור ולעבור שוב את... כל 90 שנות מסלול חייך!!! מהתחלה

תינוקת בעריסה...

תינוקת במעון...

ילדה בגן חובה...

ילדה בכיתה א'...

נערה בתיכון...

בחורה בסמינר...

שידוכים...

חתונה...

ילדים...

לחתן אותם...

סבתא לנכדים...

ימי הזיקנה...

טיפולים...

בית אבות...

יום המוות...

כולם מלווים אותך לדרכך האחרונה, אל עבר בית הקברות...

ואת, בתור נשמה, נוסקת לך גבוה גבוה אל שמי מרומים...

עד שאת מגיעה אל אולם גדול...

שם את מתייצבת כדי להישפט בפני בית דין של מעלה...

דייני בית הדין עוברים על "תיק" החיים שלך ורואים שאת היית לקויה מאוד מאוד בצניעות... לאחר שהם מתייעצים ביניהם מה לעשות במקרה שלך, הם מחליטים לבסוף ש...

עלייך שוב להתחיל את הכל!!! מהתחלה!!! - לחזור שוב פעם על כל התהליך הארוך והמייגע הזה...

נו, עכשיו מה תהיה הרגשתך?

מן הסתם קצת קשה יותר מלשכוח שקל אצל הנהג באוטובוס...?

איזו אכזבה נוראה... אי אפשר פשוט לתאר זאת במילים!!!

כבר מעכשיו! (כן כן, מעכשיו!) בידייך לקצר ולחסוך מעצמך כל כך הרבה צרות סבל ויסורים, על ידי שתקפידי על צניעותך!!! - גם אם קצת קשה לך, גם אם את לא כל כך מוכנה לזה - אל תתעצלי!! אל תעשי את שטות חייך!! משלמים עליה אחר כך הרבה והרבה מאוד!!

לפני למעלה מ-25 שנה, הייתה אשה אחת בארצות הברית, אשה מאוד מאוד עשירה, שאהבתה הגדולה הייתה ל... צה"ל! - "צה"ל שלי, חיילים שלי", כך הייתה כל הזמן אומרת. והיא לחיילים שלה תרמה עשרות מיליוני דולרים במשך השנים!!! המסכנה הזו הייתה בטוחה שכל גרוש שהיא משקיעה שם היא תקבל עולם הבא.

היא הגיעה לגיל 60 ועשו לה מסיבת הפתעה במשרד הבטחון. הביאו אותה הנה ארצה, ועשו לה כבוד גדול עם כל "הגדולים"; עם הנשיא, עם ראש הממשלה, הרמטכ"ל, אלופים, שרים וחכי"ם... ומי לא? אחרי כן עשו לה סיור במחנות צה"ל שונים כדי להראות לה: 'בואי תראי מה עושים עם הכסף שלך'.

הביאו אותה לחצור והראו לה מטס של מטוסי קרב שונים שתראה כל מיני ביצועים...

הביאו אותה לאחד הנמלים (של אשדוד או חיפה) והראו לה ביצועים של צוללת...

הביאו אותה אל מחנה שריון והראו לה ביצועים של טנקים שונים...

ו..."הדובדבן שבקצפת", זה היה בסוף הסיור, הביאו אותה אל קורס קצינים כדי להראות לה איך החיילים שלה - צה"ל שלה, מתאמנים.

היא רואה את החיילים ביום קיץ לוהט, עם חגור מלא, 40 קילו עליהם, כשמאות מכשולים פזורים בשטח מלא באבנים ושוחות... והם מתרוצצים בין כל המכשולים... קופצים מעליהם... ואחר כך נופלים ומזדחלים כשזיעה שוטפת את פניהם מרוב מאמץ... וככה הם עוברים מסלול ארוך של כמה מאות ואלפי מטרים. כשהגיעו החיילים המותשים לסוף המסלול, הם היו "גמורים", ומרוב עייפות ומאמץ הם קרסו תחתם על הריצפה ונשכבו עליה...

החזירו אותה למשרד המנכ"ל ואז שר הבטחון שואל אותה: "נו, סבתל'א, נהנית?"

הסבתא מתמוגגת מנחת: "איי איי... משהו משהו... ממש נפלא... אבל את יודעים מה, החיילים האלה אני כל כך אוהבת אותם, אני מוכנה לתרום לכם עוד מיליון דולר, אבל... בבקשה, אם לא קשה לכם, אני מאוד מאוד רוצה שתיישרו להם את השטח!..."

שלושה ימים התקשורת "חגגה" על הסבתא הטיפשה, שלא הבינה שאם אני רוצה לחשל חייל אני חייב להעביר אותו דווקא במכשולים קשים ומסובכים! ולא במשהו אחר! כדי שבבוא העת, אותו חייל יהיה מסוגל לעמוד במאורעות הקרב בזמן אמת.

גם אנחנו צוחקות על אותה סבתא... אבל שלא בצדק! - וכי איננו דומות לאותה סבתל'א טיפשה? מנסות כל החיים "לסדר" את "השטח" אלינו, במקום שנתאים אנחנו - את עצמנו - לשטח"...??!!

האם איננו עושות זאת מדי יום ביומו??

במקום שנגיד - "כן! אני מוכנה להתמודד עם החברה. כן! מה יש, אז מה אם קשה לי קצת? זה סיבה שאני אסוג אחורנית ולא אעשה את מה שמתבקש ממני?! מה, אני כזאת חלשת אופי שלא יכולה לקיים את מצות בוראי ולהיות אשה צנועה?! אז מה אם החברה בחוץ לא כל כך "מעודדת ומפרגנת" וכולן שם הולכות ההיפך ממה שצריך להיות?? זה צריך להיות אכפת לי??? זה צריך להפריע לי להיות נאמנה לבורא עולם!!!???" - אנו בוחרות להתעלם ולהמשיך הלאה בשגרת החיים. למה? כי הכי קל לסדר את "השטח" אלינו ולא להתמודד עם המציאות!!!

וזה פלא גדול...

כי לעזור לאמא בעבודות הבית, לעשות שיעורים, ולשמור על האחים הקטנים...

זה לא קשה?

להיות תלמידת סמינר, להגיש עבודות, לערוך פרויקטים, וגם לעבור מבחני חוץ...

זה לא קשה?

להתרוצץ בין השדכניות, להיפגש, להכיר את המשפחות, לחפש אולם, להתחתן...

זה לא קשה?

לחפש מקום מגורים, למצוא דירה, להתחייב על משכנתא ושכירות, לשלם בזמן...

זה לא קשה?

למצוא מקום עבודה, לקום כל יום ב-6:00 בבוקר, להספיק את האוטובוס...

זה לא קשה?

ללדת ילדים, להאכיל אותם באמצע הלילה, לחתלם, לקלחם, ללכת איתם לרופא...

זה לא קשה?

לתקתק בית, לבשל אוכל, לפנות את הכלים, להעביר שטיפה וניגוב בבית ולנקות...

זה לא קשה?

לכבס, לתלות, לקפל, לסדר בארונות, לארגן את הבית, לצאת לקניות ולסידורים...

זה לא קשה?

ובכל זאת... יש איזו מישהי שאינה עושה זאת? לא! כולן עושות! בלי להתלונן ובלי לקטר!

למה? כי זו מציאות החיים! אי אפשר אחרת...!

אם אנחנו לוקחות על עצמנו כל כך הרבה מטלות קשות בחיים, למה כשזה מגיע לצניעות אנחנו נעצרות בטענה שזה קשה לי ואין לי כוח??

למה אנחנו מבינות בצורה כל כך פשוטה וברורה, שלהקים בית, להתחתן וללדת ילדים, על אף הקושי הצער והטורח שבדבר, צריכים לעשות זאת כיון שזו מציאות החיים, ואילו בצניעות (שאין מציאות חיים גדולה יותר ממנה) לא מבינים זאת וצריכים הרבה הסברים ושכנועים??

מדוע בעניינים אחרים, אין לנו בעייה להתאמץ ולעמול קשה, ואילו בצניעות מתייאשים מהר מפנים את הגב מעקמים את האף, ולא מוכנים להשקיע טיפת מאמץ??

איך זה, שמשקיעים בבית, בריהוט, בכלים, בביגוד ובשאר דברים שהם בסך בכל זמניים וחולפים (לא שמענו על אף אחת שלקחה איתה לקבר דבר אחד מכל מה שהשקיעה כאן), ואילו בצניעות, שעל ידה זוכים לאושר ושמחה בעולם הזה, וגם לעולם שכולו טוב לנצח נצחים במדריגות הכי גבוהות שרק ניתן לשער, לא משקיעים שום דבר...??

מה פתאום נשים ובנות עושות דיאטה, "מענות" את עצמן ומתנזרות מעוגות, מממתקים, מדברים מטוגנים, ממזון עתיר בקלוריות, ובקושי אוכלות (חיות כל היום רק על חסה ופריכיות אורז) ועוד מוסיפות להקשות על עצמן והולכות להתעמל ולעשות הרבה הליכות?

ויש גם כאלה שמוכנות להסתכן ולעבור קיצור קיבה באלפי שקלים (מורידים להן 80% מהקיבה) והן מקבלות, בנוסף, גם טיפולים פסיכולוגים, כיון שזה גורם לעיתים לבעיות נפשיות?

וכל זה למה? רק כדי שהגוף שלהן יהיה בריא והן תראנה רזות בסך הכל רק למספר מצומצם ומוגבל של שנים ותו לא, (כי בגיל 40 פלוס, הגוף מתחיל לבגוד! כבר מתחילים להרגיש כאבים בגב ובשאר מקומות בגוף, סובלים מכולסטרול, מסוכר, מלחץ דם, מסתימת עורקים וכו' וכו'). ואילו את הצניעות הכל כך יקרה, שהיא נותנת בריאות וכוח לנשמה, לאחר 120 שנה, לאין סוף של שנים, נשים ובנות מזניחות זאת ולא מטפלות בעצמן בנקודה הזאת...??

למה???... מה ההבדל???...

נכון! אנחנו מכירים את המציאות הכואבת! הנסיונות שישנם היום בצניעות מאוד מאוד לא קלים - ובפרט מה שקורה היום בתקופתינו - אבל זה לא סיבה, חלילה, להתייאש ולהרים ידיים!!! כמו שבשאר דברים אנחנו מפעילות מאמץ ומשתדלות מאוד... כך בדיוק אותו דבר - לא פחות - עלינו לעשות לגבי הצניעות שלנו!!! משום שבנפשנו הדבר!!!

אולם עדיין יש הבדל, בין מאמץ בצניעות לבין מאמץ בדברים אחרים...

בעוד שבצניעות, ככל שהשתדלת! ככל שהתאמצת! ככל שטרחת! וככל שהשקעת! להיות צנועה לכבוד הקב"ה, את מקבלת שכר על כל טיפת מאמץ והשקעה!!! - כי כך בפירוש אמרו לנו חכמינו: "לפום צערא אגרא" ("לפי הצער והקושי, כך הוא השכר"). ומה גם שהנסיון מראה, שהצער והקושי בצניעות, הינם בסך הכל זמניים וחולפים בסופו של דבר.

בשאר דברים זה לא כך! (מה שהשגת השגת, ומה שלא לא. אף שניסית וטרחת מאוד מאוד).

פעם יצאו חכם אחד והתלמיד שלו לטייל קצת בעולם. הם הגיעו לאחד הכפרים הנידחים.

הם רואים למולם בית עזוב ורעוע, כשזוג הורים עלובים למדי גרים בו עם ילדיהם המוזנחים והמורעבים...

החכם פנה אל האבא ושאל אותו: "איך אתם מתפרנסים פה בכפר?"

אומר לו האבא: "יש לנו פרה אחת שנותנת לנו כל בוקר חלב. חלק מהחלב אנחנו שותים, חלק עושים גבינה, ואת הנותר אנחנו מוכרים. בכסף שאנחנו מקבלים אנו קונים קצת לחם ביצים וירקות... וזהו!". הודה לו החכם על ההסבר, ונפרד ממנו לשלום.

לאחר שעזבו את הבית... פונה החכם לתלמידו ומצווה אותו כך: "כשיגיע הלילה, אני רוצה שתלך ותגנוב מהם את הפרה. קח אותה לצוק שליד הבית, וגלגל אותה משם!"

התלמיד נחרד מאוד למשמע הדברים. הוא אמר לחכם: "מה פתאום! אני לא מסוגל! הפרה הבודדת הזאת, היא בעצם, מקור הפרנסה היחיד שלהם! איך אתה מבקש ממני לעשות כזה דבר?? זה לא שייך... אני לא יכול..."

תוכן העניינים

בנות מדברות על עצמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה