אור ברסלב
בנות מדברות על עצמן אופנת פ'אות א'יפור ר'יח בושם י'ופי וקוסמטיקה ז'נות ופריצות [פאריז] › צרות משמים

בנות מדברות על עצמן

אופנת פ'אות א'יפור ר'יח בושם י'ופי וקוסמטיקה ז'נות ופריצות [פאריז] · צרות משמים

"הצניעות שלכן זה האוכל שלנו"

אביה של דינה היה רב שכונה שהוסמך להוראה. אמה הייתה צדקת. דינה הייתה הבכורה, ואחריה היו שלושה אחים. היא גדלה בבית חרדי לכל דבר מלא וגדוש ביראת שמים.

דינה הייתה ילדה מאוד עקשנית. מה שהיא חושבת - זהו זה, ולא יעזור לאף אחד כלום!

עם השנים המצב החריף. לאביה הייתה נחמה אחת בלבד, בחידוני התנ"ך בבית הספר הייתה דינה תמיד במקום הראשון. תמיד הגיעה לביתה עם פרסי הצטיינות. ובכל זאת ראה האב שצניעותה של בתו הולכת ומתדרדרת. כאשר הייתה בכיתה ה' החל לדבר איתה על כך בתקיפות, אבל היא לא קיבלה את דבריו ואמרה לו: "אם זה לא מתאים לכם, אז פשוט מאוד אעזוב את הבית..."

בתקופת החופש הגדול, דינה הכינה תיק, ואמרה להוריה: "זהו, אני לא נשארת פה בקיץ. אני נוסעת לדודים. נדבר כבר כשאחזור בסוף החופש".

האם לא הסכימה לכך בשום פנים ואופן. איפה נשמע שילדה דתיה בכיתה ה' תהיה עצמאית ותיסע לבית מסורתי?! לא עזר להורים כלום! - דינה נסעה ושהתה שם חודשיים.

שם האב היה מקדש על היין ואחר כך צופה בטלוויזיה. דינה כבר החלה לחלל שבת.

כל הזמן אמה של דינה התקשרה: "נו, את חוזרת הביתה? אנחנו באים לקחת אותך!"

"לא, אני לא חוזרת. טוב לי פה עכשיו בחופש. אחזור כשיגמר החופש..."

ההורים מאוד נשברו מכך. לא האמינו למה שקורה עם בתם, ובכל זאת נתנו לה קצת חופש.

לילה אחד חלמה שהאדמה נפערת לשניים, כל כדור הארץ מתפורר, והיא נמשכת פנימה לתוך איזו מנהרה. היא נשאבת ונשאבת... ואין סוף למנהרה. פתאום היא מוצאת את עצמה בשמים כילדה קטנה בתור שבו עומדים נשים וגברים.

אדם קירח עם סחבות לבנות ועיניים לא רגילות עמד וסינן את העומדים בתור: "אתה לגן עדן, את לגיהנום, אתה לגיהנום, את לגן עדן..."

הגיע התור של דינה. היא אמרה לאיש: "אל תגיד לי לאן, אני כבר יודעת לבד..."

הוא שאל אותה: "איך את יודעת?"

"כן, אני יודעת, אני לגיהנום..."

"למה את חושבת שאת לגיהנום?"

דינה החלה להתוודות על כל מאורעות חייה מהרגע שנולדה... איך זילזלה בצניעות... לבסוף אמר לה: "את צודקת, מגיע לך גיהנום!"

שניהם בכו יחד, ואז היא התעוררה.

כאשר קמה התקשרה לאביה ואמרה לו שהיא חוזרת הביתה. הוריה שמחו מאוד לשמוע זאת. היא באה לביתה והחליטה שמכאן ואילך תשמור שבת, אבל לא תקבל על עצמה את עניין הצניעות. "אבא תראה, שבת אני שומרת, אבל אני רוצה ללמוד בבית ספר חילוני"

"מה פתאום?! על מה את מדברת?!" הזדעזע האב.

"אני רוצה בית ספר חילוני!" התעקשה.

"אוי ואבוי לי, בית ספר חילוני?! את תתקלקלי, זהו, גמרנו איתך, זה הסוף שלנו..."

"אם אתה רוצה אותי פה בבית, אז תשלח אותי לבית ספר חילוני!"

לדאבון ליבו של האב עברה בתו לבית ספר חילוני בכיתה ז'.

בלילי שבתות נערכו מסיבות.

חבריה החילונים אמרו לה: "בואי, יש מסיבה טובה ביום שישי".

ביום שישי פנתה דינה לאמה: "אמא, ביום שישי בלילה אני הולכת לחברה קרובה".

האם חקרה: "לאן? מי זאת החברה?"

"זה פה קרוב אל תדאגי."

"תישארי איתנו לסעודה, בשביל מה ללכת לחברה אחר כך?!"

"נו בבקשה, אל תציקו לי. תנו לי את החופש שלי! אל תדאגו, אני בסך הכל הולכת לחברה. מה אתם עושים מזה עניין?!"

דינה התלבשה אצל החברה בבגדי בילוי חילוניים, הלכה עימה למסיבות ונהנתה מכל העסק.

כאשר הגיעה לביתה בשעה מאוחרת בלילה אביה ואמה חיכו לה. האם צעקה עליה שהיא הלכה למועדון חילוני ורצתה ממש להכותה, ואילו האב אמר לאשתו: "אל תכי אותה! אני מבקש ממך. בואי נשמע אותה, אולי היא לא משקרת"

"לא! היא משקרת אותנו הרבה זמן. הגיע הזמן ללמד אותה לקח!"

"אני רוצה להאמין שהיא לא משקרת". אמר האב.

דינה רעדה מפחד ואמרה: "מועדון חילוני?! על מה אתם מדברים?! הייתי במסיבה של חברה", שיקרה.

הם שתקו.

כשהגיעה לכיתה ח', אביה אמר לה: "דינה, יש לי בקשה אלייך".

"מה?"

אני רוצה שתלכי לפחות לתיכון דתי."

"לתיכון דתי אלך רק בארון מתים", הצהירה.

האב הצטמרר מדברי בתו. היחסים ביניהם הגיעו לשפל המדריגה. דינה דיברה אליו בחוצפה. היא הפכה לנערה ובאותו קיץ החלה להתלבש ממש בחוסר צניעות. כשאביה ראה אותה כך הזדעזע לגמרי.

יום אחד לקח מקל ואמר לה: "את פשוט פרוצה בעיני, זו ממש פריצות!"

דינה לא הבינה על מה הוא מדבר ומאוד נפגעה.

הוא הוסיף: "או אני או את! אני מעדיף למות ולא לראות אותך ככה!"

דינה לא הקשיבה לו.

לאחר תקופה קצרה האב לקה בסכרת וסבל מלחץ דם. נאסר עליו להתרגז. אבל היא הייתה בעולם אחר ולא שמה לב לכך.

האב שוב ביקש ממנה שתלך לתיכון דתי... אך דינה אמרה לו שוב: "בשום פנים ואופן! כבר אמרתי לך שרק בארון מתים אלך לשם... אני הולכת ל'אורט' חולון!"

שלושה ימים לאחר שהלכה ל'אורט', אביה חש ברע. לקחו אותו בראש השנה באמבולנס.

היא מאוד קיוותה שכל זה לא אירע בגלל שהכעיסה אותו. - לאחר תקופה קצרה האב התאושש וחזר לביתו. אז הגיעה חופשת סוכות. באותו זמן רק שניהם היו בבית. הוא יצא החוצה, ואז שמעה אותו פתאום צועק: "דינה, דינה, דינה..."

היא לא התייחסה. חשבה: 'בטח הוא רוצה ממני איזה משהו'.

היא התעכבה עם חברתה בתוך הבית. האב המשיך לצעוק: "דינה! דינה!"

אמרה לעצמה: 'כנראה שזה לא סתם משהו אלך לראות מה איתו'

כאשר יצאה מצאה את אביה מוטל על הריצפה...

היא נבהלה: "אבא, תדבר!"

הוא לא דיבר.

"אבא תזוז!"

בקושי הניע בראשו.

"אבא מה אתה רוצה?"

האב המשיך לשתוק.

דינה הלכה במהירות לאחיו שיש לו חנות בקרבת מקום וביקשה ממנו שיעזור לה.

הדוד הזמין רופא ואמבולנס. כשהגיעו שאלו אותו שאלות, אך הוא לא דיבר. התברר שהוא נהיה משותק בגופו ובפיו. דינה הזדעזעה לראות כך את אביה שהיה דרשן וחזן.

"אבא, תגיד משהו", הוא לא היה יכול לענות.

כשלקחו אותו עם האמבולנס עדיין הדלת הייתה פתוחה. לפני שסגרו אותה, דינה הביטה בו ואמרה: "להתראות."

היא ידעה שתבוא לבית החולים לבקר אותו, אבל משום מה הרגישה תחושת פרידה מעיקה ובכתה כמו תינוקת. היא הסתכלה על אביה והוא הסתכל רק עליה, למרות שהיו שם אנשים רבים, שכנים וקרובי משפחה. האב הביט בעיניו רק על דינה, לא על אשתו ולא על אף אחד.

דינה שהייתה אז בכיתה ט' בתיכון, הלכה לבית הספר, שם כבר ידעו על מצבו. היא עלתה על האוטובוס הראשון וניסתה לסדר את החצאית כדי שלא להכאיב לאביה.

אביה מעולם לא בכה, אבל בימי אישפוזו התייפח ובכה ממש ללא הרף. זה היה משונה לדינה ואפילו הפחיד אותה. היא באה אליו.

אחרי 40 יום שהאב לא דיבר הוא אמר לפתע: "נ נ נ נ" כאילו קרא לאימו.

אשתו בכתה ממש כמו תינוקת. דינה אמרה לה: "מה את בוכה אמא?"

היא אמרה: "אני מרגישה שמשהו לא טוב קורה עם אבא"

דינה הביטה בו ליטפה את פניו ואמרה: "אבא, אני אוהבת אותך, אבוא יותר מאוחר..."

היא יצאה מהחדר והלכה לכיוון המעלית. בדיוק איך שנסגרה המעלית, החלה אמה לצרוח בכל כוחה: "אבא נפטר! אבא נפטר...!" - בעלה היה הצעיר ביותר במחלקה, בן 44 בסך הכל.

דינה לא שמעה את הצעקות כי המעלית בדיוק נסגרה וירדה למטה.

היא יצאה מבית החולים בשעת צהריים והחלה להתרים בשכונה עבור נפגעי הסרטן.

כולם ידעו שאביה נפטר, אבל אף אחד לא אמר לה כלום.

היא הגיעה לאחד הבתים. בעלת הבית הסתכלה עליה בתדהמה ואמרה לה: "מה את מסתובבת להתרים עכשיו?! תלכי לבית ותעזרי לאמא שלך!"

דינה נפגעה. היא לא הבינה על מה היא מדברת. "אני תמיד עוזרת לאמא שלי, אני לא צריכה שתגידי לי..."

היא הלכה לכיוון ביתה. הערב כבר הגיע. הבית היה מלא באנשים. דינה נכנסה פנימה מבלי להבין מה מתרחש. האחים הקטנים לא היו בבית. גם האם לא נראתה בכניסה.

דינה שאלה שכנה בשם מזל שעמדה מולה: "מה קרה?"

השתרר שקט אף אחד לא העיז לדבר. "מזל מה קורה פה? מה הולך פה?"

השכנה חיבקה אותה ואמרה: "תראי דינה את הולכת לעבור תקופה לא קלה..."

"מה את אומרת לי?!..." הראש של דינה הסתחרר. אז ראתה את אמה מוטלת על המיטה, כשמנסים לקרוא לה ולהעיר אותה. מחזה מאוד מזעזע.

דינה התיישבה ואמרה: "מה זאת אומרת, אבא? זה אבא שלי?"

"כן, אבא שלך נפטר..."

דינה לא עיכלה. הרי לפני שלוש שעות ראתה אותו. היא ישבה המומה והביטה בכולם.

לא הייתה מסוגלת לבכות, כי עדיין לא קלטה מה אירע.

בפעם הראשונה השתתפה בהלוויה. זה היה דבר נורא. - אלפים השתתפו בלוויה. באו מכל מיני מקומות בארץ. הגיעו אוטובוסים ומכוניות פרטיות. מיניבוס שחור הסיע אותו ונעצר ליד שני בתי כנסת. לפתע ראתה דינה את גופתו. היא ראתה איך שמים על אביה שהיה בריא חזק וחכם איזו חתיכת בד... וזהו זה. דינה הייתה בהלם והתעלפה כמה פעמים לשמע צעקותיהן של אמה ושל אחיותיו. הוא השאיר 4 ילדים קטנים, הגדולה ביותר הייתה דינה בת 14. אחיה בן ה-11 הלך אחרי האוטו השחור ובכה: "אבא אל תלך, בבקשה אבא אל תלך...". הכאב היה עצום. - אביה היה הרב של השכונה ומאוד עזר לכולם. הוא היה גומל חסדים אמיתי. כולם אהבו אותו והרגישו ממש יתומים. לא היה אדם בלוויה שלא בכה עליו.

היה לה עצוב שהיא סיימה איתו בצורה לא נעימה, שהוא לא זכה לראות בה מה שרצה.

דינה המשיכה ללמוד בכיתה ט' בבית הספר החילוני. היו לה ייסורי מצפון רבים על מה שגרמה לאביה. לא גילתה זאת לאף אחד, רק לחברה אחת או שתיים... היא המשיכה לחיות כרגיל, לבושה בחוסר צניעות.

ליל שבת אחת, בשעה מאוחרת, ללא כל סיבה הכניסה את ידה הרטובה שהתרוממה כאילו מאליה לתוך שקע חשמלי סמוך שהיה פתוח, והיא חטפה זרם, כל גופה רעד... השלטר המרכזי של הבניין קפץ. הידיים שלה היו רטובות והשקע היה חשוף. היא ניצלה בנס. לא היה חסר כלום שתסיים את חייה כבר עכשיו.

ובכל זאת אמרה לעצמה: 'טוב, זה סתם מקרה, לא צריך להתייחס לזה ברצינות...'

פעם אחת הייתה במטבח כשהיא לבושה בחוסר צניעות. היא אכלה עגבנייה רגילה. ולפתע נכנסה העגבנייה לקנה הנשימה ודינה נחנקה... היא החלה להכחיל, איבדה את האוויר ולא הייתה יכולה אפילו לצעוק. היא החלה לתת מכות לעצמה...

אז נכנסה אמה מהחצר ונתנה לה שני אגרופים חזקים באיזור החזה והיא ניצלה בשניה האחרונה. שוב אמרה לעצמה: 'לא! זה רק מקרה...' - בכל זאת היו לה ייסורי מצפון שתקפו אותה מידי פעם. פעם לבשה צנוע ופעם לא.

יום אחד הלכה בכביש בלבוש לא צנוע. לפתע התקרב רכב ועמד לפגוע בה. דינה ראתה שהוא הולך לדרוס אותה... ואז לפתע סטה הרכב, עלה על המדרכה ונתקל בעץ כדי לא לפגוע בה.

דינה נכנסה להלם, אפילו לא ידעה מה עלה בגורלו של הנהג.

פעם אחרת עלתה לאוטובוס שוב לבושה בחוסר צניעות, והתיישבה על כיסא. לפתע הרגישה שהיא שרויה בתוך שלולית גדולה המדיפה ריח רע. מי שישב שם השאיר שלולית של בירה... כל בגדיה נרטבו. שוב ניחמה את עצמה שיד המקרה בדבר.

פעם נוספת עלתה לאוטובוס עמוס באנשים. לפתע ראתה גבר מוזר מביט בה. היא אמרה לחברתה: "מה הוא רוצה מאיתנו...?" לפתע פתאום התקרב אליה האיש, הביט בה במבט נוקב, ואמר בקול חזק לאוזני הנוסעים: "את מוכרת לי מאיפה שהוא..."

"אני מוכרת לך?!", גימגמה דינה, "אתה טועה!"

"למה את משקרת?!", הגביה את קולו.

"אני משקרת?! סליחה אדוני אתה טועה!"

"את היית איתי בכלא, ב'נוה תרצה', איך את לא זוכרת?!"

דינה הייתה המומה. על איזה 'נוה תרצה' הוא מדבר? - היא ניסתה לומר לו שהוא טועה, והדבר הכעיס אותו יותר. הוא רצה כמעט להכותה. כל האנשים באוטובוס הביטו במחזה ודינה כמעט התעלפה מבושה. היא מילמלה: "אלוקים, תעשה בבקשה שהוא יעזוב אותי..."

בדיוק כאשר ביקשה זאת, הבחור האלים ירד בתחנה ונעלם.

דינה חזרה לביתה מזועזעת ואמרה לעצמה: 'כל פעם שאני לבושה לא צנוע קורה לי משהו רע... יש פה משהו...'

ובכל זאת לא השתנתה.

ממשיכה כהרגלה ללבוש מידי פעם ביגוד לא צנוע, חצאיות קצרות וצמודות בצבעים עזים, גרביים שקופות... פעם נפלה במקום שאין מדריגות וכמעט שברה את הגב. בפעם אחרת דלת האוטובוס נסגרה עליה. - למרות כל האיתותים הללו, התעקשה דינה ללבוש את בגדיה הלוא צנועים והתעלמה מהסכנה.

כך פעם אחר פעם נפגעה באורח משונה.

מישהי אמרה לה: "תשמעי דינה, קורים לך יותר מדי דברים. זה לא נורמאלי ולא מקרי, אולי זה אבא שלך? אולי זה משהו שקשור לשמים? אולי מזהירים אותך מלמעלה...?"

"לא נראה לי", אמרה, "מה פתאום?! אבא שלי נמצא בתוך החול... על מה את מדברת? הכל חלומות, הכל פסיכולוגיה, עזבי אותי בשקט..."

לילה אחד, בתקופת התיכון, ביום שבו לבשה לא צנוע, חלמה דינה שהיא נמצאת בבית הספר, ומחכה לה אדם מבוגר, מלא פצעים עם זקן ארוך ומקל ענק. מעולם לא ראתה אדם כה מפחיד, אפילו לא משהו דומה לו. האיש הסתכל עליה ואמר: "דינה, באתי לקחת אותך..."

"לקחת אותי?! לאן אתה רוצה לקחת אותי בדיוק?"

"שלחו אותי מהשמים לקחת אותך לשם, אסור לך לחיות יותר..."

"על מה אתה מדבר?!", אמרה בחרדה.

האיש לקח את המקל, והיכה אותה בגבה מכות רצח, וצעק: "איך את לא מתביישת?! יש לך כזה אבא בשמים!!! איך את מעיזה ללכת ככה ולעשות לו כאלה בושות?! את לא מתביישת???!"

דינה התחננה: "תעזוב אותי בבקשה!"

"מה פתאום שאעזוב אותך?! באתי לקחת אותך! את לא נשארת פה!"

"בבקשה תניח לי..."

"לא, אני לא עוזב אותך! את באה איתי, את יותר לא חוזרת לעולם הזה!"

"ומה יהיה עם אמא שלי? תחשוב על אמא שלי", ניסתה לדבר על ליבו, "תראה היא איבדה את בעלה, עכשיו אתה רוצה שהיא תאבד גם בת?!"

לפתע האיש הסתכל עליה ואמר: "תראי, בפעם הזאת ניצלת, אבל בפעם הבאה אני מבטיח לך דינה, את לא תחיי יותר! זאת ההזדמנות האחרונה שלך! תזכרי מה שאמרתי, הפעם הזאת אני משחרר אותך. בפעם הבאה שתלבשי בגדים קצרים, את לא נשארת בחיים!!!"

דינה קמה בבוקר עם כאבים עזים בגבה. לא הייתה מסוגלת לזוז. היא קראה לאמה:

"אמא, בואי רגע, תראי מה יש לי בגב"

האם הזדעזעה לראות את גבה הכחול של בתה.

"דינה, מה זה???"

"לא יודעת, חלמתי שמישהו הכה אותי". היא סיפרה גם מה אמר לה האיש. שתיהן הצטמררו. אז החליטה, מתוך פחד, לא ללבוש בגדים לא צנועים.

עברה שנה, הגיע חודש אב, היה חמסין בחוץ. דינה אמרה לעצמה: 'כל כך חם, מה כבר יקרה אם אני אלבש עוד פעם חצאית קצרה שמגיעה עד הברכיים... (כמו שהולכות היום הנשים והבנות החרדיות), רק פעם אחת...' - היא "נשברה" ולבשה שוב בגד לא צנוע.

לא קרה שום דבר מיוחד באותו יום.

בלילה הלכה לישון וחלמה חלום. מישהו דפק בדלת.

היא קמה בתוך החלום לדלת, וראתה את אביה...

"אבא, אתה חי?!"

אביה ענה: "לא", ונכנס לחדרה. היו לו עיניים מאוד לא טובות. אף פעם לא ראתה את אביה עם עיניים כאלה, הן היו מפחידות מאוד ומוזרות.

"אבא, מה אתה עושה פה? באת לבקר?" שאלה.

"לא", ענה אביה.

"אז למה באת?"

"באתי לקחת אותך איתי..."

"מה??!", הזדעקה בפחד, "על מה אתה מדבר?!"

"תראי דינה, את רוצה לעשות לי חושך, אני אעשה לך חושך!..." - הוא כיבה את האור בחדרה תפס את ידה ואמר: "בואי איתי עכשיו, עכשיו את באה איתי..."

"אבא, על מה אתה מדבר?!"

"את לא אוהבת אותי!", אמר האב.

"אבא, על מה אתה מדבר? אני אוהבת אותך, אני באה לקבר שלך ושוטפת לך את המצבה. אני מביאה רב שיברך אותך בקבר ומדליקה לך נרות, וגם קוראת תהילים מדי פעם... איך אתה אומר שאני לא אוהבת אותך אבא?!"

"לא! את לא אוהבת אותי!", המשיך לומר ואחז בידה. הוא לקח אותה לסלון ואמר: "דינה, אני סובל בגללך... את חייבת לבוא איתי לשמים".

"אבא, על מה אתה מדבר? אבא, תעזוב אותי!..."

"דינה, אני קיבלתי אישור מהשמים, אני לא זז מפה עד שאת לא עולה איתי למעלה! די, זה נגמר! דינה, אני לא זז מפה..."

"אבא תפסיק! אבא בבקשה..."

האב הלך למטבח, לקח מזלג והחל לדקור את רגליה של דינה כשהוא צועק צעקות נוראות קורעות לב: "כשאת הולכת ככה למטה, שורפים אותי למעלה!!! אני לא אסבול בגללך דינה!!! לא מגיע לי, אני לא מוכן..."

"אבא תעזוב אותי! אני מתחננת..."

"לא! ביקשתי שיתנו לי לבוא לקחת אותך ונתנו לי אישור! את לא נשארת כאן, את תהיי איתי בשמים..."

"אבא לא, בבקשה..."

דינה רצתה לחיות. היה לה דחף חזק. ואז לפתע בחלום ראתה את אמה.

אביה אמר לה: "למה את לא עוצרת אותה? תראי מה היא עושה לי? אני סובל ממנה בשמים, היא הורגת אותי..."

"מה אני יכולה לעשות לה?! אתה יודע שהיא לא שומעת לי. אתה מכיר את הילדה שלך, אתה יודע שהיא בחורה עקשנית..."

האב הסתכל לעבר דינה והנהן בראשו. ואז הסתכל עליה במבט כואב ואמר: "זהו דינה, אני ואת הולכים..."

דינה הבינה שאם היא לא תעשה משהו, היא עלולה למות באמת מתוך החלום!!

היא חשה שהרגליים שלה גמורות כמו אחרי פיגוע. ואז, ברגע שהוא בא ממש לקחת אותה, התעורר בה משהו מן העבר. היא זכרה שמות של מלאכים מהתקופה שאביה היה חי ושימש כרב והחלה לומר לו: "בשם מלאך פלוני ומלאך אלמוני אני משביעה אותך שתחזור למקום אשר ממנו באת ולא תוכל לפגוע בי לרעה!"

לפתע האב הסתכל עליה ונעלם...

דינה התעוררה מסויטת כולה ומזועזעת. ומיד אמרה לעצמה: 'שלום לבגדים הלא צנועים!'

היא הבינה באמת שאביה סובל ולא הייתה מוכנה לגרום לכך יותר. הפעם היא לא עשתה זאת מתוך פחד אלא מתוך הכרה אמיתית שאביה נמצא בשמים וסובל מאוד מאוד. זה היה כל כך מוחשי, ממש לראות את זה בעיניים. אי אפשר להסביר זאת למי שלא חווה את הדבר כמוה. ויעידו על כך הכאבים הנוראים שחשה ברגליה לאחר שהתעוררה מהחלום...

היא עברה לבית ספר דתי והתחזקה יותר בצניעות. ובד בבד התקרבה יותר אל התורה והמצוות. במשך השנים התחזקה דינה יותר ויותר וזכתה להקים בית נאמן בישראל, וגם לקיים את דברי הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" - היא חשה כחיילת גאה של בורא עולם! - עצוב לה אמנם שאביה לא זכה לראותה כך בחייו, אבל היא יודעת שבמותו היטיב עימה יותר מאשר בחייו וכעת גם היא זוכה להיטיב עימו.

תוכן העניינים

בנות מדברות על עצמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה