אופנת פ'אות א'יפור ר'יח בושם י'ופי וקוסמטיקה ז'נות ופריצות [פאריז] · מלמדים אותן הכל חוץ מ... צניעות!
לא אחת נשמעים בחוצותינו - מנשים ובנות שאמורות להיות חרדיות - צלילי נכר:
"מה קרה לך? "יצאת מהמוזיאון?!"
"מיום ליום נעשות הגרביים שלך עבות יותר..." - הן יוצרות סביב אליל האופנה הילה כזו, שהכל מרגישים חובה אישית להתאים עצמן לדרישות הרחוב.
הלחץ החברתי האיום הזה, מוחץ כמו מכבש אדיר את כל מה שנקרא בדרכו, הוא מרסק את איבריה של הבת הצנועה ביותר, הנלחמת בשארית כוחותיה ככבשה בין 70 זאבים, להתלבש על פי ההלכה ללא ויתורים...
ללא רוסיה ללא סיביר, נשטפות מוחותיהן של בנות רבות וטובות.
שמירת הצניעות נעשית עבורן כמעט בלתי אפשרית. בודדות הן, ללא משענת ומשענה וללא גיבוי מורות הסמינר... שעוד מחזיקות מעמד, הלחץ החברתי הוא שמאלצן להיכנע!!!
והיום...?!
הבנות יודעות שהצניעות הוא נושא שולי שאינו נלמד רשמית ב"בית יעקב".
מלמדים אותן הכל... חוץ מצניעות. הדיבורים בסמינר על הופעה צנועה הם אחד בפה ואחד בלב, יכולה מורה לדבר גבוהה גבוהה, וללכת בחצאית הדוקה, בחולצה שקופה, ובפאת קארה... ומה באמת יחנך וישפיע על הבנות אם לא הדוגמא האישית?!
סיפרה אשה חשובה:
"המתנתי בתחנה לאוטובוס. והנה אני שומעת מישהי מדברת בפלאפון ומדריכה את בת שיחתה במילים האלה (הבנתי מהשיחה שהיא מורה באחת הסמינרים): "תראי, מחר אני לא אוכל להגיע לכיתה, אני מבקשת ממך שבתורה תלמדי את הבנות פרק זה וזה... ובנביא תלמדי אותן כך וכך... ובשיעור של הלכות צניעות תלמדי אותן על אורך החצאית וכו'..."
נדהמתי כל כולי, מה זה אמור להיות?!
אותה מורה הייתה - לא פחות ולא יותר - לבושה כאחת הנשים הריקות והפוחזות ברחוב!!! החצאית שלה הגיעה בקושי עד הברך, החולצה שלה הייתה צמודה (מה שלא מתאים אפילו לילדה קטנה, וכל שכן למורה שאמורה לכבד את עצמה), בפאה גולשת כמעט עד חצי הגב, בגרביים שקופות מאוד... והיא עוד אמורה ללמד בנות מה זה צניעות???!!!"
איום ונורא.
כשהבנות מסיימות את מוסדות החינוך יש להן רצון להדר במצוות התורה, מלבד בנושא אחד - צניעות! כאן הלכות חמורות ואיסורי תורה מפנים את מקומן לצחקוקים, בשבילן זה שייך ל"יאכניות" ל"פנאטיות" ל"מצומצמות", צניעות זה עניינים פעוטים של מה בכך, כך חושבות הבנות, ולעיתים אין זה אלא חיקוי מושלם של המחנכת...
המילה "מודרנית", מעלה חיוך של שביעות רצון על פניה של תלמידת סמינר בת זמנינו.
חושבת היא בליבה: 'נאורה הנני, מתקדמת, מודרנית'... הולכת היא בסגנון, שריח הרחוב החילוני נודף ממנו, ומכריזה קבל עם ועדה: "הנני מתביישת במלבושי היהודיים, מעדיפה אני ללבוש את הבגדים מפאריז, העיקר שאראה אלגנטית, אופנתית!!!"
"תסבירו לי מה פירוש המילה "יאכנע"?" שאלה המורה
אם אחת חינכה את שלושת בנותיה בצניעות. שערותיהן היו קלועות בשתי צמות, שרוולי החולצה הגיעו עד כף היד, החצאיות והחולצות היו ארוכות ורחבות בצבעים שקטים.
הבנות הרגישו כנסיכות.
באחד הימים חזרו הבנות לביתן כשהן בוכיות ופגועות. לשאלת האם על מה ולמה? סיפרו הבנות בכאב, שהיום בהפסקה אחת התלמידות קראה להן: "יאכנע".
הבנות פרצו בבכי והאם הייתה נבוכה.
היא ניסתה לחזק את ידי בנותיה, אך זה לא החזיק מעמד... לאחר כמה ימים שוב חזרו כמה בנות ואמרו עליהן, שהן "יאכנע" ולבושן "יאכנע" (שאר בנות הכיתה היו לבושות בלבוש מודרני וקליל - מה שמוכרים היום בחנויות).
שוב חזרו שלושת הבנות לאימן וסיפרו לה שלעגו להן שוב... האם שקעה במחשבות, ולבסוף החליטה לשוחח על כך עם מחנכת הכיתה ולבקש שהיא תתערב בנושא.
המחנכת שמעה את דברי האם והבינה היטב לליבה הכאוב.
היא פנתה אל האמא ואמרה לה: "הרשיני נא לספר לך את אשר אירע עימי בהיותי תלמידה בסמינר. בין צוות המורות שחינכו אותי בלטה מחנכת ותיקה, מבוגרת בשנים שהגיעה יום יום לסמינר, לבושה בבגדים שלא תאמו את האופנה האחרונה.
בגדיה היו ארוכים ורחבים, שום סממן מושך את העין לא נראה על לבושה, וכולה ניראתה "אפרורית" ומיושנת.
התלמידות בראותן נכנסת לכיתה חייכו בינן לבין עצמן, ואף קרצו זו לזו: "מאיזה מוזיאון עתיק יומין הגיעה מורה זו ללמדינו!?" - בין לבין החלו התלמידות לכנות אותה בשם: "יאכנע".
וכך התגלגל התואר ברחבי הסמינר בין רוב הבנות.
חלפה תקופה, והמורה הרגישה בתואר שהדביקו לה התלמידות בגלל לבושה הבלתי אופנתי.
היא נכנסה לכיתתה בשיעור הראשון והניחה את תיקה על גבי השולחן, הבנות הוציאו ספרי לימוד וחיכו לפתיחת השיעור. אבל המורה שתקה ולא דיברה מילה.
"מדוע המורה אינה מלמדת"? שתיקה.
"למה המחנכת דוממת"? שתיקה.
התלמידות התלחשו בינן לבין עצמן, מנסות לשער במה מדובר. אחדות פתחו את ספרי הלימוד, עילעלו, והמתינו לדברי המורה.
המחנכת סקרה את תלמידותיה במבט מהורהר ורציני ואמרה: "שמעתי, שאתן מכנות אותי בתואר "יאכנע", וברצוני להבין מהי משמעות המילה "יאכנע"?
הכיתה הוכתה בתדהמה!!! לזאת הן לא ציפו...!!!
הן הורידו ראשן בבושה ולא היו מסוגלות להביט בפני מורתן.
"בנות", חזרה המורה על השאלה, "אני שוב שואלת, תאמרנה לי בבקשה מהי "יאכנע"?"
המבוכה בכיתה הייתה רבה. - הבנות זעו באי נוחות בכיסאותיהן, העבירו מבטים שותקים אחת לחבירתה, אף אחת לא העיזה לקום ולהסביר למורה מדוע ולמה כינוה בשם "יאכנע"?
המורה קמה ממקומה, הסתובבה בכיתה ואמרה באופן חד משמעי: "אני לא אסכים ללמד בכיתה עד שהמילה יאכנע" תובהר ותוסבר!!"
דקות ארוכות חלפו. התלמידות חשו בליבן רגשות חרטה עצומים... אבל את הנעשה אין להשיב! דממת מוות השתררה בכיתה. - יכלו לחתוך בסכין את השקט שהגיע לשיא...
נעמדה המחנכת ליד הלוח ואמרה: "אם אתן לא מסבירות לי מה זה "יאכנע" אני אלמדכן!"
היא לקחה גיר וכתבה על הלוח באותיות גדולות: "יאכנע" - פירושו, יהודייה כשירה נעימת הליכות! לבושה בצניעות כדת! יראה רק מבוראה ולא מדעת הקהל!!!"
המחנכת סיימה את סיפורה ואמרה לאם השלישייה: "הסבירי לבנותייך ש"יאכנע" זו משאת נפשינו להיות יהודיות כשירות ההולכות בצניעות כפי שציונו הבורא יתברך!".
ואכן שלושת הבנות מאז התחזקו יותר בצניעות, ואף חברותיהן הפוגעות במשך הזמן שינו את דרכן לטובה.
"מגפיים בקיץ??? זה פשוט לא נורמאלי!!!"
רבנית ידועה מספרת:
"בילדותי, בעיר החילונית בה גרתי, הלכו הבנות לבושות בקצר שבקצרים, ונעלי אצבע לרגלן, כל הרגל הייתה חשופה... אנו 'בנות יעקב' צעדנו לבית הספר בלבוש צנוע שכלל חצאית ארוכה כדת, גרביים עבות (אז לא היו 'דניירים' למיניהם), כולן לבשו חום עבה יותר מ-70 דנייר היום.
החילוניות לעגו לנו: "אוי, כמה חם לכן ואתן מזיעות, ומי יודע מצב הריח של הגרביים המסכנות... ממש מסכנות"... - ואנו באומץ וגאוה יהודית המשכנו בדרכינו.
עברו ימים. אותן בנות התלבשו במכנסי ג'ינס עבים בקיץ הלוהט.
'מעניין', חשבתי, 'לא חם להן?? כמה דנייר יש לג'ינס??'
לימים, החליטה האופנה על סוג טייץ - מין מכנס כעין גרביון חורף אקרילן, כפי שבנות קטנות לובשות בחורף, ממש סוודר על הרגלים ולא היה להן חם!
עוד תקופה עוברת והנה קיץ! - 40 מעלות חום, ומול עיני צועדות שתי בנות חילוניות נעולות במגפיים עד הברכיים!!! שפשפתי את עיני... חשבתי שאולי יש לי סחרחורת... אולי קיבלתי "פאטה - מורגנה" מהחום הכבד, אולי משהו קרה למשקפיים שלי, מגפיים בקיץ??? זה פשוט לא נורמאלי!!!
בדיוק הייתי לפני שיעור בסמינר לחוזרות בתשובה, מיד שאלתי אותן: "תיראו, בחוץ מסתובבות שתי בחורות במגפיים, האם זה יכול להיות נכון? אולי הן ברחו מאשפוז בבית חולי רוח? אולי אני פה עם סחרחורת?"
"לא הרבנית", הן עונות בחיוך, "זוהי האופנה עכשיו!"
"לפני שבועיים", מספרת לי אחת, "כשהייתי חילונית, לבשתי את זה".
"הגידו נא, היש שם מזגן קטן? אולי קרחונים? מה זה? בחום 40 מעלות צלסיוס, לנעול מגפים??!!"
"לא הרבנית, אין קרחונים ואין שום מזגן, אלו מגפי חורף לכל דבר! אבל זה צו האופנה! ואם צו האופנה תצווה ינעלו מגפיים גם על הראש!"
"אם לא ראיתי, לא האמנתי..."
ההרגשה שחם ומחניק זו הרגשה פסיכולוגית בלבד (ובלשוננו: עצת היצר), משום שאם האופנה דורשת ללבוש טריקו דק נדבק קייצי אפשר להבין שזה נוח ומאוורר, אבל כשהאופנה דרשה ללבוש "טווין סט" מלייקרה, שזה חומר סינטטי עבה כמו סוודר פי 2!! איך לכולן כבר לא היה חם? כולן רצו לרכוש את "הטווין סט" האופנתי וכבר לא הזיעו ולא היה חם!!??
להפך, כולן משום מה הרגישו מצוין.
אותו דבר בחורף:
יכולות נשים ובנות להסתובב בחוץ באוויר החורפי הקר והחודר עצמות, כשלגופן בסך הכל בגד דקיק קצר וחשוף והן רועדות מקור... מה ההגיון בזה?
מדוע שלא תלבשנה בגדים עבים וארוכים חמים ונעימים שיכסו להן את הכל...?
כי זאת האופנה!!!