אור ברסלב
בנות מדברות על עצמן אופנת פ'אות א'יפור ר'יח בושם י'ופי וקוסמטיקה ז'נות ופריצות [פאריז] › "כמעט שכחתי את העוגה..."

בנות מדברות על עצמן

אופנת פ'אות א'יפור ר'יח בושם י'ופי וקוסמטיקה ז'נות ופריצות [פאריז] · "כמעט שכחתי את העוגה..."

הפסיכולוגיה שמאחורי הפאה

זהו סיפורה של אשה, שהתחזקה מאוד בנושא הפאה והלבוש אחרי שהתברר לה כמה שהיא השלתה את עצמה כל השנים. וכך היא מספרת:

"מאז ישבתי על ספסל הלימודים בבית הספר היסודי, הכרתי את נושא "הצניעות".

הכרתי את ההוראות הקפדניות על גרביים ועל שרוולים, על צווארונים ועל אורך השמלה.

ידעתי היטב, כי בת ישראל הנני, ואני מחויבת במצוות התורה.

ידעתי גם כן, כי אלו הן ההוראות ההלכתיות לתלבושת, וקיימתי אותן.

שנים חלפו. עברתי את המסלול הרגיל: יסודי, סמינר, חיפוש עבודה ונישואין. וכמובן, לאורך כל התקופות אהבתי לשמור על הופעה נאה ועל לבוש יפה, בהתאם לכללי הצניעות שלמדתי. לא פעם הייתי זקוקה לפרום את המכפלת, כדי שהשמלה תגיע לאורך הרצוי, אך בדרך כלל התנהלו העניינים למישרין. דרישות הצניעות ההלכתיות שהשרישו בי ב"בית יעקב", הסתכמו באורך ובצווארון ועם אלה הסתדרתי.

כך יכלו העניינים להמשך עד היום הזה, לולא הסיפור בשכנתי הצעירה, בעלת המטפחת הנצחית, שאפילו שנתיים לא עברו מנישואיה.

יום אחד נפגשנו בחדר המדרגות, פטפטנו על דא ועל הא, על עניינים משותפים ועל עניינים פרטיים, ואז היא פונה אלי: "את יודעת, פעמים אחדות רציתי להעיר לך... לא נעים לי... אבל אני חייבת, בבקשה אל תכעסי... אין לי שום כוונה רעה... אבל את יוצאת לרחוב בצורה בולטת וחסרת רסן! בתסרוקות פרועות ובבגדים פרוצים! את מכסה אמנם את הכל, אבל הכל נשאר גלוי, ממש בלי טיפת צניעות ו..."

השכנה המשיכה לדבר, אך אני לא הקשבתי. נעלבתי עד עומק נשמתי. 'איך היא מדברת??' הרהרתי לעצמי, 'היא "יאכנע" כזו, מה היא רוצה, שאלבש סמרטוטים? מה דופי מצאה בבגדיי...??'

הצצתי בשעוני ופלטתי: "אוי, כבר מאוחר, שלום שלום". והלכתי...

מאז שמרתי מרחק ממנה. חוץ מ"שלום" חטוף - כאשר נפגשנו באקראי - לא החלפתי איתה מילה. איזו צעירונת חסרת טעם, שאינה מבינה ביופי ייחודי ובהופעה מרשימה, סתם "שחורה" כזו. - התעלמתי כליל מצדקותה של אותה שכנה. מכסה אני את ראשי כדת וכדין. כל חלקי הגוף החייבים בכיסוי מכוסים! יותר אין על מה להתווכח. אם היא אינה מבינה בדברים יפים, אז שתשתוק!

באחד מימי חול המועד התייצבתי במטבחי לאפות עוגה. אני בודקת במקרר ומוצאת כי חסרות לי 5 ביצים. החנויות סגורות, אורחים עומדים לבוא, ואני, אנא אני באה? ניסיתי את כוחי אצל שכנותיי, אך אבוי, אינן בבית. עמדתי לפני דלתה של אותה שכנה "צדקת", חככתי בדעתי פעם ופעמיים אם לדפוק, אזרתי אומץ ו...נקשתי.

אני שומעת פסיעות מתקרבות לדלת, מבחינה בעין הבוחנת אותי מתוך חור הצצה, המפתח מסתובב פעם ועוד פעם. הדלת נפתחת.

ברגע הראשון חשבתי שטעיתי. בחנתי את הדמות שפתחה לי - נעולה בנעליים יפייפיות, מאופרת, בפאה ובשמלה, במראה מדהים שובה לב. אבל זו הייתה עובדה: זו, בעלת הבית.

"שלום, מועדים לשמחה!", מקדמת היא את פניי בחיוך לבבי, "במה אני יכולה לעזור לך?" כמעט שכחתי את העוגה הממתינה לביצים, עמדתי כמסומרת. ארשת הפתעה ותימהון נמתחה על פניי, מבלי שהצלחתי להסירה.

"אה... אה..." - גמגמתי במבוכה בעוד אני מחטטת בזיכרוני לסיבה האמיתית שהביאה אותי הלום - "אני צריכה 5 ביצים, אבל כשראיתי אותך עלו לי הרבה שאלות לראש!"

היא חייכה. נתנה לי ברצון את מבוקשי.

ואמרה: "בהזדמנות תעלי, אספר לך את סיפורי, הוא מעניין".

ההזדמנות לא אחרה לבוא. והסיפור ששמעתי ממנה, הרי הוא לפניכן:

"גדלתי בבית אמיד מאוד. כשעמדתי לפני חתונתי, העמידו הורי לרשותי סכום נכבד לרכישת בגדים, נעליים, תכשיטים וכדומה. הורי סמכו עלי שלא אפריז על המידה, ואני ערכתי את ההזמנות והקניות בלווית חברותיי.

שבוע לפני מועד החתונה כבר הייתה בחדרי מלתחה מהודרת: פאות מסורקות נחו בקופסאות, שורה של נעליים מתואמות לתיקים ולחגורות, שמלות, חצאיות וחליפות מהודרות, בגדים ליום יום, לאירועים, לשבתות ולחגים, ומה לא? הכל היה מוכן וממתין להעברה לדירה החדשה.

אותו ערב ישבתי במטבח, לעסתי את ארוחתי בחוסר תאבון, מתרגשת לא מעט מהחתונה בעוד שבוע. והנה אני שומעת קולות מחדרי. הורי משוחחים ביניהם בהתרגשות.

קולה של אמא היה קרוב לבכי: "לחופה אנו מובילים אותה, או לשאול תחתיות...? יש כאן עשרות אלפי דולרים של תועבה... של פריצות... של החטאת הרבים... בית נאמן בישראל לא יקום ממנה... מאורת צפעונים היא זו..."

הבנתי כי מדובר בקניות שעשיתי. הורי מתבוננים במלבושיי, בתכשיטיי ובפאותיי. אותו לילה לא עצמתי עין. התהפכתי מצד אל צד, ניסיתי לשער מה יגידו לי הורי, איך ינחיתו עלי את המהלומה הכבדה: הכל לפח וחסל?!? רק לפנות בוקר, עייפה, מרירה ומותשת ממחשבות נוראות, נרדמתי.

בבוקר קרא לי אבא. על השולחן היה מונח פנקס צ'קים.

"מה מחירן של שתי שמלות, שני זוגות נעליים, ושרשרת אחת?" - לא האמנתי! לא זו התגובה שציפיתי לה. העליתי בלבי השערות שונות על המלכודת שבשאלה זו. ישבתי ובהיתי.

אבא חזר על השאלה. בדלית ברירה נקבתי בסכום משוער. לא האמנתי למראה עיני. בידי הייתה המחאה על סכום גבוה יותר ממה שאמרתי.

"גשי לבנק והוציאי את הכסף, היום תתלווה אליך אמא לקניות לקראת החתונה".

היתממתי ושאלתי: "כל כך הרבה הוצאתי כבר, הכל מוכן ומאורגן לא חסר דבר. לשם מה עוד סבב קניות נוסף?"

"עוד היום תביני", ענה לי אבא, כשחיוך קל מנסה להתחמק מעיני ולהסתתר מתחת לשפמו ועיניו בורקות בערמומיות של טוב לב.

מטיילת אני עם אמא ברחובה של עיר, משרכות רגליים מחנות אחת לשניה, הולכות ומשוחחות.

מדי פעם הייתה אמא עוצרת ושואלת אותי שוב ושוב: "מי נתפס לך כעת בעיניים?" ואני משיבה לה. בפעמים הראשונות לא קלטתי מה מסתתר מאחורי שאלה מוזרה זו.

אולם לאט לאט חדר למוחי הרעיון המחוכם של הורי: ההופעה הרעשנית, ההופעה הצמודה וההדוקה, מושכת את העין - והלב חומד! בפעם המי יודע כבר היה המסר ברור לחלוטין.

כל מה שרכשתי במיטב בתי האופנה לפי טעמי ולפי טעמן של חברותי, מבליט, מושך ומעורר לראות ולהסתכל.

שמלה יפה ונאה, תואמת ומתאימה, אך פשוטה וצנועה. בשמלה כזו אין מנקרים עיניים, כך גם בנעליים, וכך גם בתכשיטים ובכיסוי הראש. אמא אף הוסיפה כי לפשטות זו יש חן מיוחד, חוט של יופי השכינה משוך עליו, אצילות ומכובדות מאירים בו, ושום בגד רועש לא ישווה לו.

בדרך חזרה שאלה אותי אמא את השאלה האחרונה, שלמעשה הייתה תשובה לכל תמיהותיי, ספקותיי: "צילה, האם רק נשים נמצאות ברחוב? האם מותר לגברים להסתכל בך?! הרי זה איסור תורה ממש!!"

בבית כבר המתין לנו אבא. כל מה שקניתי כבר היה במכונית, הוספנו את הקניות של היום ונסענו לדירה החדשה שהוכנה עבורנו כ"זוג צעיר".

התפלאתי על אבא. מדוע הוא משאיר לי את כל הציוד הרעשני והצעקני, הרי הוא מתנגד שאשתמש בו. לא הבנתי מה קורה כאן. מצד אחד אני אמורה להחליף את הכל בחדש, ומצד שני אני מקבלת גם את הישן...??!

אחרי שכל הכבודה סודרה במקומה, בארונות, ובמגירות, התיישבנו ליד כיבוד קל.

האווירה הייתה נעימה. וכך, כשאני נינוחה רגועה ומרוצה, הסביר לי אבא את מערכת שיקוליו:

"גילוי עריות הוא מן העברות החמורות ביותר שחייב אדם למסור את נפשו, להניח להורגו ולא לעבור עליהן. גילוי עריות הוא השלב החמור ביותר.

אולם קיימים גם שלבים נמוכים ממנו, והם הנקראים בלשון חכמים "אביזרייהו" (מלשון אביזרים) עוון אביזרי גילוי עריות. כלומר: מכשירי עברה זו והנלווים אליה.

יש גילוי עריות בפה, והוא הדיבור בניבול פה.

יש באוזן, בשמיעת ניבול פה.

ויש גם בעין!

גילוי עריות הוא שיא ההפקרות והחוצפה, וכל האביזרים הם שלבים ודרגות בהפקרות ובחוצפה. המצב ההפוך הוא הבושה והצניעות.

איש המסתכל ומתבונן על אשה, הרי הוא נכשל באביזרי גילוי עריות בעין, ואשה שמפקירה את עצמה להסתכלות של גברים, או גורמת להם להסתכל בה, היא גם כן מופקרת במידה מסוימת.

ודאי נוכחת לראות כי התלבושות של היום, ברובן הגדול, הן רעשניות וצעקניות, מבליטות את קווי הגוף, ומושכות את עיני הנשים והגברים. האם תרצי להיות מופקרת?!

אשה צנועה היא מי שאינה בולטת בחוץ, ואינה משמשת לפתיון לעיניהם של גברים.

בדקנו את הפאות שקנית, את השמלות, התכשיטים, והחליפות, כולם מכסים את מה שצריך להיות מכוסה, אך כולם פרוצים!!! דבר אחד אני מבקש ממך, תני לי "תקיעת כף", כי את כל מה שקנית עד היום, לא תלבשי מחוץ לקירות ביתך ולא בנוכחות שום גבר זר.

כמובן נתתי לאבי את "תקיעת הכף" המבוקשת בגיל ובשמחה..."

"זהו סיפורה של השכנה היוצאת לרחוב בלבוש מאופק, פשוט וצנוע, אך "מתלבשת" בביתה פנימה. הבאתי אותו לפניכן כפי ששמעתי אותו.

לאחר מכן, אני מודה שכשעמדתי ליד הראי לפני צאתי לרחוב, תקפה אותי בושה.

הפאה הזו ששיערה הגולש והגמיש נוגע בכתפי, היא ממש כמו גילוי ראש. החלפתי לפאה אחרת, פרועה עם שיער מבריק, גם היא אינה צנועה כלל וכלל.

הבטתי בחצאית הצרה עם השסע הקטנטן, בשמלה ההדוקה, בגרביים השקופות והמבריקות, בחליפה בעלת הצבעים הבורקים והעזים, כולם כולם הפך הצניעות לגמרי.

מה אעשה איך אצא לרחוב...?!

מאותו יום קיבלתי על עצמי, שאת החצאיות הללו לא אלבש עוד ברחוב!! אותו דבר לגבי השמלה, הגרביים והנעליים!! מתחתי קו אדום, את הגרוע ביותר לא אלבש ברחוב!!

על כל בגד או פריט חדש שנכנס לבית מחוט ועל שרוך נעל, עשיתי קו ירוק, קצת יותר צנוע, קצת יותר שקט. לאט לאט, אבל בעקביות ובהתמדה עד שהגעתי לתכלית הצניעות.

אחרי כל מה שעברתי ואחרי כל מה שחוויתי, הנני מרשה לעצמי להגיש את הדברים לפניכן אחיותי היקרות השומרות תורה ומצוות, לתת לפניכן חומר למחשבה, חומר להבנה, ומעל לכל: חומר למעשים! העולם שמסביבנו, שמחוצה לנו, שטוף במתירנות ללא גבול.

אצלם הלבוש מהווה עוד אמצעי נוסף לגירוי יצרים. בכל פרט ופרט מושקעת מחשבתו הרעה והזדונית של מעצב הבגדים. כשאת לובשת חצאית רחבה, למשל, את מוסתרת, רואים רק חצאית. לעומת זאת, כשאת הולכת בחצאית צמודה, רואים לא רק את החצאית, רואים אותך - את כל קווי הגוף שלך!!!

הדבר אמור גם לגבי החולצות ההדוקות, חולצות הטריקו הקיציות שנדבקות לגוף. רואים בהם את גופך!!! (ולעיתים אף את הבגדים הפנימיים) רואים את כל מה שצריך לכסות - זאת מגמתה של האופנה היום, כמה שיותר להבליט! כמה שיותר לגרות! להחטיא! להסתכל! להרהר!".

תוכן העניינים

בנות מדברות על עצמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה